מאושרי והלאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאושרי והלאה
הוספה למועדפים

מאושרי והלאה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    הילה עמית נולדה בשנת 1985 בכפר סבא. פרסמה סיפורים קצרים ושירה במסמרים ובכמה אנתולוגיות. בוגרת התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר דוקטור בלימודי מגדר מאוניברסיטת סוא״ס שבלונדון.

    תקציר

    הרבה אומץ וכישרון יש בדפי הספר הזה – אומץ לכתוב על דברים גדולים; והכישרון לתת להם ביטוי מקורי ונועז. על אהבה ומוות כתבו רבים; אצל הילה עמית מופיע צמד הניגודים הזה הן בתפאורה מוכרת כנופי הכינרת ואילת בזמן חופשה משפחתית נינוחה, והן בסביבה זרה לרובנו.
     
    אם חד־הורית, בתהּ הקטנה וצעיר פלשתיני נפגשים בחצרות האחוריות של תל אביב, והקשר האבהי שנקשר בין הצעיר לילדה סוחף אותה הרחק־הרחק מאמהּ – מן הביבים של תל אביב והשמש הים־תיכונית עד קנדה – ואין לדעת איך יסתיים. ג'ומאנה, רופאה באיכילוב, חוזרת מן העיר הגדולה אל בית הוריה אחרי מותו של אביה, ומתמודדת שוב עם מה שגרם לה לעזוב – לא רק רצונה ללמוד, אלא גם זהותה המינית. האם להתעקש על כך או להיכנע למוסכמות סביבתה? התלבטות דומה יש לנערה שגרה בשיכון של עמידר, כשהיא מתאהבת בשכנתה הבוגרת, אושרי שמה, ומחליטה לחיות אתה. קושי מסוג אחר עולה במערב אנגליה בין שתי נשים אוהבות שהזדקנו יחד, כשהאחת מאבדת את זיכרונה, ולא נשמר בו עוד אלא הזמן שקדם לאהבתן.
     
    בספר ראשון מעזה הילה עמית להתמודד עם אהבות שצריך להילחם עליהן נגד כל העולם או להחלים אט־אט משיברונן, עם חברה שאינה סלחנית כלפי החורגים מכלליה, עם שכול, עם הורות שאינה רצויה. כמה מהנושאים הפחות מסופרים כאן זוכים מידהּ לביטוי מרשים ומרגש.

    פרק ראשון

    ג'ומאנה
     
    א
     
    הכביש שחור והיא נוסעת מספיק לאט כדי להבחין בכל מהמורה בדרך, לראות היכן האספלט השחור החדש הודבק לאספלט האפור הישן, נשתל בתוך הכביש הסדוק, החרב, מספיק לאט שמחזירי האור הכסופים שבפס השוליים הצהוב יזהרו אחד־אחד ולא ייהפכו למכלול צהבהב רציף שאין לו התחלה ואין לו סוף — שלא כמו הנסיעה הזו, שיש לה התחלה ברורה וסוף מובהק.
    מובהק אך בלתי ידוע, רחוק ממנה שנות אור ועם זאת כה קרוב; רחוק כמרחק שבין תל אביב לאום אל־פחם ובחזרה, מרחק שהיא משתדלת שלא לעבור אותו מאז המעבר שלה לתל אביב, ובייחוד מיום שהיא ותמרה יחד, הרי להביא את תמרה אתה אי אפשר, לפחות עד עכשיו זה לא התאפשר. רעיון מופרך לגמרי זה היה כל עוד אבא שלה שם, גם אם אימא שלה כבר פגשה אותה וגם אחותה הצעירה רנדא, ואפילו אם אחיה הצעיר נאהל כבר ישן אצלן בדירה והוא ותמרה נהיו ממש כמו אח ואחות — כל זה לא משנה, כל עוד אבא שלה ודוד שלה, וכל עוד כל העיניים בשכונה שלה באום אל־פחם מציצות, וכל עוד כל הפיות מדברים ומרכלים בלי חשבון, וכל עוד כל הגברים המבוגרים בחמולת ג'אבארין, כולם בחיים. אבל, הנה, בנסיעה הזאת אולי משהו ישתנה.
    צופרים לה בלי הרף, כל המכוניות מאחוריה, עוקפות אותה בלי חשבון, הנהגים מעיפים מבטים זועמים מהחלון, והיא בשלה, נוסעת על שמונים בכביש חיפה–תל אביב הישן, בכוונה בחרה בו, כי בכביש החוף אין די מחלפים שיאפשרו לה להתחרט, והיא נצמדת לשוליים, עדיין לא החליטה אם היא רוצה להגיע או לא, גם לא אם היא רוצה להסתובב לאחור, כמו שעדיין לא החליטה איך היא עומדת להתמודד עם עופרי או עם תמרה — במי מהן לבחור — כי שם אי אפשר להיצמד לנצח לנתיב הימני ולהסתובב לאחור בצומת פרדיס, או בחיפה, או בעכו, או בנהריה, או רק על גבול לבנון, להסתובב ולחזור, לבטל את הכול.
    עם תמרה אולי אפשר לבטל את הכול, מסובך ככל שזה יהיה, ועם עופרי אולי אפשר להתחיל את הכול, מרגש ככל שזה יהיה, אלא שהיא תקועה ביניהן, לא יכולה להחליט, כולה בתוך הטירוף האכזרי הזה של שקרים ושתיקות, כולה באדרנלין של שתי ההוויות האלה, שתי הנשים שחושקות בה כל כך. ואיך היא נוסעת פתאום להורים אחרי שיחת טלפון קצרה מאימא שלה, אפילו לא התאמצה לשכנע אותה, והרי גם לפני שנה או קצת יותר הוא אושפז ב״העמק״ ואז בחרה לא לבוא, רק התקשרה, ואפילו אז, עם האינפוזיה ועם הלב שלו שכמעט שבק, בקושי היו לו ארבע מילים להגיד לה. והנה עכשיו היא ממש קופצת על ההזדמנות לנסוע ולהתרחק מתל אביב, אך ככל שהרכב מתקדם הלאה, פחות ופחות ברור לה מניין תבוא הישועה, מה ייתנו לה הימים האלה באום אל־פחם, מה כבר יוכלו לשנות.
    אחרי כל מחלף היא מאטה עוד את המהירות. בצומת רעננה, פחות מעשרים דקות לאחר שיצאה מהבית, עצרה לקפה ב״ביי ד'ה ויי״, האריכה סיגריה אחת לרצף של שלוש והוסיפה להן הפסקת שירותים ומבט בוהה בשמים, צפונה ודרומה, התלבטה מה הלאה, ובצומת נחל חדרה כמעט המשיכה ישר, כאילו בחיפה או בעכו יימצא הפתרון. מיד כששמעה על האשפוז אמרה לאמה שהפעם תבוא, שתגיע עד הצהריים, אבל הצהריים כבר מאחוריה והשמש התחילה לשקוע, והיא עדיין מזדחלת בקצב צב אל ואדי עארה, מייחלת לפקק, לתאונה, לנפילה של עמוד חשמל שיחסום את הכביש, לאסון טבע כביר, היסטורי, שיגרום לעולם לאבד אותה לשלושה ימים ובהם תהיה פטורה מכל החלטה, לא כמו הימים הדחוסים אצל הוריה וגם לא כמו אלה שיש לה בתל אביב — ימים מסוג אחר, חסרי מחויבות, חסרי מאבקים, רחוקים, היא אפילו מוכנה לוותר על התשוקה, רק שלווה היא מבקשת עכשיו.
    לאיזה בוץ הכניסה את עצמה, לאיזה בוץ נולדה; אבא שלה והיא, איזה טוב יכול לצאת מהשילוב הזה. והיא מתנחמת באימא שלה וברנדא ובנאהל, כי רק הם, מכולם, מצליחים להתעלות ולראות אותה מקרוב, להבין ששום דבר לא השתנה בעצם, ששום דבר לא מצדיק את הניתוק ואת הכעס. הרי לא תכננה להיות ככה, אפילו לא ידעה את המילה לזה, ובכל השאר הרי הצליחה כמו שציפה — נהייתה רופאה, מנתחת אפילו — אבל ארבעים ואחת השנים שביניהם אינן ניתנות למחיקה, וגם עכשיו, במיטת בית החולים, המחשבה שלו ודאי חדה ובהירה כמו של צעיר בן עשרים, ודי יהיה במבט אחד שלו להמחיש לה את גודל אכזבתו.
    ואימא שלה, אימא שלה. יושבת לידו מאז שג'ומאנה זוכרת אותה ומאפשרת לו להתנהג ככה, כמו שמתנהגים כולם, ואותה היא מפייסת אחר כך במילים או במתנות הקטנות שיכלה להרשות לעצמה לקנות לה כשכל הכסף של הבית עוד היה רק בידיים שלו. אחר כך התחילה לעמוד קצת על שלה, וכשהם כבר גדלו עבדה כמה שנים בכל מיני עבודות קטנות, החלישה קצת את שליטתו בה. כמה שמתאפשר לנשים בדור שלה, שתקועות באום אל־פחם בלי שום דרך ממשית להתפרנס. הכי קל זה להיעשות בסוף מה שנהיה ממנה, אימא שצמודה לילדים ולמטבח, ואחר כך סבתא שמטפלת בנכדים, כל הילדים של אחיה ואחיותיה, כי לה, לג'ומאנה, אין ילדים וגם לא יהיו.
    בקושי היא יכולה להסביר את הרווקות שלה למשפחה, ועוד בגיל כל כך מבוגר, אז איך תסביר ילד? הרי לא תביא לעולם ילד ותשקר להם, וגם בעניין תמרה היא לא משקרת. רק אביה משקר לאחרים ולעצמו, ואילו זה היה תלוי רק בה, הייתה אומרת לכולם את האמת ישר בפרצוף, אומרת אותה לכל מי ששואל או רק נקרה בדרכה, ולכן היא ממעטת לבקר, לכן המרחק והניתוק. אימא שלה מתקשרת אליה רק כשאביה לא בבית, רק כשהוא בחצר או כשהיא בביקור אצל אחיותיה, רק אז היא מרגישה בנוח לדבר בגלוי, בלי גבר ברקע, לא אבא שלה וגם לא אחיה הבכור סמיר, שכבר נותן פקודות גם לה.
    והיא משתדלת, אימא שלה — משתדלת בטלפונים ובביקורים, כשיש מי שיוציא אותה מאום אל־פחם, הרי מעולם לא למדה נהיגה. אפילו בזמן שג'ומאנה למדה וניסתה לשכנע אותה להצטרף, סירבה כאילו מדובר באיזה חידוש שלעולם לא תצליח להסתגל אליו. כך קרה גם עם המחשב, לשווא ניסתה לשכנע אותה כל שבע השנים שלמדה רפואה באיטליה שיתכתבו במחשב — מכתבים אמתיים אמה הייתה שולחת לה, בכתב יד. על שיחות בסקייפ כמובן לא היה מה לדבר, וג'ומאנה בקושי תקשרה אז עם שניהם, העבירה מסרים דרך האחים והאחיות שלה, שהשתלטו כמוה על הטכנולוגיה, העיקר להתקדם ולהתרחק מהבית.
    מפעם לפעם אימא שלה הייתה באה לתל אביב, פוגשת אותה באיכילוב או בדירה שלה ושל תמרה, או שהיא הייתה לוקחת אותה למסעדה, ועיניה היו זוהרות אז כמו עיני ילדה שנחשפת לראשונה לכל מה שיש לעולם להציע. דווקא הסתדרו היטב, תמרה ואימא שלה, נסרין לימדה אותה לבשל את כל המאכלים שהייתה מבשלת בבית, עלים ממולאים בכל טוב, מַקְלוּבֶּה כמו שעושים אצלם, מלוחייה סמיכה כמו שצריך. אימא שלה הייתה מתמקמת על הספה מול מסך הטלוויזיה השטוח, הענקי, מעבירה ערוצים, צופה בדממה בכל מה שמופיע על המרקע, מחכה לה שתחזור מהעבודה, נהנית מהשקט, נהנית מכך שאף אחד לא מבקש ממנה משהו, שהנכדים לא מתרוצצים לה בין הרגליים, ובייחוד נהנית שהוא איננו — הרי לא היה מהסס להקים אותה מהספה רק כדי שתכין לו קפה.
    בוואדי עארה יש פקק, כמו שפיללה. משמאלה השמש שוקעת, וכל האנשים חוזרים הביתה מהעבודה או ממה שלא עשו במשך היום, נעים בתנועה האטית הזאת, נתיב אחד לכל כיוון, והאימאמים נשמעים מהמסגדים שמימינה ומשמאלה, קולות שכיום תשמע רק ביפו אם תיסע לשם בין כל שעות העבודה המטורפות. והיא סוגרת את הרדיו ופותחת חלונות, קצב התנועה נעים לה, בדיוק כמו שרצתה, לאט־לאט, הפוך לגמרי מתנועת המחשבות שלה: איך לדבר עם אבא, ואיך זה יהיה לראות אותו במיטת בית חולים, ומה תאמר לו, מה בכלל אפשר להגיד, ואיך אימא שלה בכל זה, איך תתמודד עם הגסיסה האטית, הרי זה כבר התקף שני, ואיך סמיר יתנהג, איך הוא כבר מתנהג, בכור אחראי שכל הכוח והשליטה בידיים שלו. ואיך המשפחה שלה תמיד מאוחדת, לא משנה מה יקרה, איך אף אחד לא מתפרק, כולם חוץ ממנה, שפירקה את עצמה מהם במו ידיה. נהייתה עצמאית כמו שתמיד חלמה להיות, עוד לפני הנשים, עוד לפני איטליה, כשהחוץ, כל העולם הזה שמעבר לוואדי עארה, עדיין היה רק חלום רחוק, אפשרות בלבד. לאן כבר היו לוקחים אותה כשהייתה קטנה, לכל היותר לסיני או לטבריה, והרגע שקיבלה רישיון, כשיכלה סוף־סוף לצאת מהעיר, לנסוע, איזו תחושה זאת הייתה, כול־יכולות כזאת, בדיוק ההפך ממה שהיא מרגישה עכשיו, כשהיא חוזרת לשם. בדיוק ההפך ממה שתרגיש כשתחזור הערב לתל אביב, ההפך גם ממה שציפתה להרגיש כשעוד רק חלמה ללמוד נהיגה, כשעוד הייתה בתיכון הנוצרי ושיננה איטלקית מפי הנזירות, יושבת בצד המוסלמי של הכיתה עם כל הבנות שלא ענדו צלב, שקיבלו פטור משיעורי הברית החדשה, מחמש עשרה דקות התפילה של הבוקר.
    בטרמפיאדה שלפני הכניסה לעיר היא עוצרת לעוד סיגריה. הרי באום אל־פחם לא תעשן, ודאי לא כשאביה בבית חולים ושבע מאות שנה היא לא ביקרה שם. היא נשענת על דלת הנהג קרוב לשולי הכביש, מרגישה בגבה את הרטט מהרוח שמשיבות המכוניות החולפות, הפקק השתחרר והנהגים משתוללים על הכביש. סיגריה אחת מתארכת שוב לשתיים ולשלוש, והיא מנסה להכין את עצמה לרגעים הבאים — איך תאסוף במכוניתה ארבע נשים שעדיין לא מצאו טרמפ לבית חולים ״העמק״, את גיסתה ודודתה ואחותה הבכורה ועוד מישהי שתזדנב ותידחס באוטו, ואיך תיסע את כל הירידה ואת כל ואדי עארה עד עפולה, ושם, בבית החולים, כאילו עוד לא הייתה מספיק בבית חולים, יבקשו ממנה כולם לעבור על הדוחות הרפואיים, לוודא שהכול בסדר, שמטפלים בו היטב, והיא תהנהן ותיראה רשמית, תעבור על הניירת אפילו שהיא יודעת כמה רופאים שונאים את זה, בן משפחה שמגיע ומעיר הערות, טורח לציין את תפקידו ואת בית החולים שהוא עובד בו, את הבנתו בנושא או את שם המכר החשוב שלו, המומחה. אבל מה לא תעשה כדי שאימא שלה תתגאה בה, מה לא תעשה כדי להוציא מאבא שלה הנהון אחד של הערכה. אם הוא בכלל ער, אם הוא לא מונשם, הרי בבוקר לא הספיקה לשאול את אמה כלום.
    ולפני שהיא חוזרת לפיאט היא שולחת הודעה לתמרה, מעדכנת אותה שתכף תיגמר הקליטה, ככה זה באום אל־פחם, לא טרחו להציב אפילו אנטנה אחת בעיר, הרי לתוך היישובים שלהם הם לא נכנסים, גם לא המשטרה ומכבי אש. ככה היא מכינה את תמרה בעצם למה שהיא מתכננת, להתנתקות הזאת, כמה שעות שהיא לא תהיה זמינה בהן. לכן היא כותבת לה ולא מתקשרת, לא מסוגלת לדבר אתה כרגע. ואיך התרפקה עליה הבוקר, בקושי משכה את עצמה מהמיטה.
    הכביש כבר מתפתל בעיקולים החדים של אום אל־פחם, והיא נוסעת בעליות התלולות ובסמטאות הצרות כמו שלעולם לא תיסע בתל אביב: מכירה כל עיקול מסוכן, כל דרך ללא מוצא, יודעת היכן להיצמד לימין בגלל הבור בכביש שלעולם לא יתוקן, נוסעת בתחושת ההיכרות העמוקה הזאת עם האנשים הנראים ברחוב, עם הצפיפות, עם היעדר המדרכות, עם ההיכון הזה על הקלאץ', הרגל מוכנה תמיד לזינוק בעלייה, עם המבטים שנשלחים אליה. והכול קרוב־קרוב אבל אינו שלה עוד, כל המרחב הזה, הגלות הזאת שנגזרה עליה.
    והיא נוסעת לאט, כרגיל, אבל כבר מזהה משהו שלא ציפתה לו, במבטים, בעיניים, כנראה כולם כבר שמעו על התקף הלב השני, על האשפוז, יודעים שבגלל זה באה, לא לביקור משמח, ושולחים לה ״א־סלאם עליכום״ מכל עבר, ״א־סלאם עליכום״ עצוב, עמוק, והיא מהנהנת, עונה דרך החלונות שפתחה עד הסוף אך נזהרת שלא לעצור, לא לפתוח שום פתח לשיחה ממשית. אחרי העלייה הגדולה, קצת לפני הפנייה לשכונה שלה, היא מגיעה לנקודה האהובה עליה ביותר בעיר: כל הבתים נמוכים כאן מהכביש, והפיאט נוסעת כאן כמו על גבעה ורואים פתאום את הים, את הארובות של חדרה, והצבעים של השמש השוקעת יפים כל כך עד שאפשר לשכוח שאת על כביש. אבל אי אפשר להתרכז בנוף, אי אפשר, מוכרחים להתרכז בנסיעה ובתנועת המכוניות הזאת של סוף יום עבודה באמצע השבוע, יש רק נתיב אחד וכולם רוצים לנסוע לכל הכיוונים.
    בכל מטר שהיא מעפילה לגובה נחלשת הקליטה בסלולרי, עוד רגע תיעלם לגמרי, והרעש שתוקף עכשיו מכל עבר, כמו כשעומדים באמצע רחוב אלנבי בחמש אחר הצהריים, הוא רעש אחר. כולם שומעים כאן מוזיקה, כולם משחקים כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים שיפסיקו לשחק כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים זה לזה, צועקים מבחוץ לתוך הבית ומהבית החוצה. אין אינטרקום, לא צריך, ועוד רגע היא שם, היא יודעת, כבר מרגישה את זה בעקצוץ שמופיע כמו התקף אלרגי בכל פעם שהיא מתקרבת לבית, עקצוץ בעורף, בזרועות, בין השדיים, והיא מתגרדת, מתגרדת שוב ושוב ועורה מאדים. זה הסימן שלה שהגיעה הביתה, ככה גופה מגיב, וזו עוד סיבה לא לבוא, להתרחק — אדמומית וגרדת שלא נרגעות אלא לאחר אין ספור נשימות ארוכות בעיקול האחרון שלפני הבית.
    אבל משהו השתנה. הרחוב שקט. אף אחד לא משחק כדורגל, אף אחד לא צועק, אין מוזיקה. ויש שתי צִליות יוטה שחורות עצומות שמתוחות מעל לחצר הבית ולחצר הצמודה, זו של אחיה הבכור סמיר. ויש כיסאות פלסטיק בחוץ, מגדלים של כיסאות פלסטיק, והיא כבר מבינה, לאט־לאט ההבנה חודרת אליה, ואין טעם לבדוק הודעות בטלפון, הרי עוד שנייה תיכנס הביתה.
    הסימנים ברורים, למדה לזהות אותם לפני שנים כשסבא שלה נפטר: התאגדות השכונה, החמולה, ל״עזה״, שלושת ימי האבלות, הצעירים מותחים את הצִליות, טנדרים עמוסי כיסאות פלסטיק מגיעים מאולם האירועים הקרוב, במטבח מבשלים לכולם לשלושת הימים האלה, וגזייה גדולה מובאת לחצר כדי להעמיד עליה עוד סירים. והחלוקה הזאת, הברורה: הגברים יושבים ברווחה בחצר, תחת הצִלייה, והנשים יושבות מכווצות וצפופות בסלון, והנערות הצעירות קמות על רגליהן בכל פעם שמישהי חדשה נכנסת, מיד מגישות לה ספלון קפה שחור, תמר טרי במפית. וקולות הבכי שמתחדשים בכל כניסה כזאת, מתחדש גם סבב הנשיקות, אלפי הנשיקות העצובות המידפקות על הלחיים הלחות של נשות המשפחה הקרובה, והנה עכשיו היא תצטרך להיות אחת מאלה, תצטרך לשבת שם שלושה ימים. בדרך פיללה לשלושה ימים, והנה הם כאן, ומי ציפה לזה. והיא עדיין באוטו, תכף תצא, תכף תתמודד. ועוד צריך להודיע באיכילוב, ולתמרה.
    היא מחנה מול הבית, ודקות ארוכות היא עוד אוחזת בהגה לפני שתצא, הנה כבר זיהו את הפיאט שלה מחלון המטבח, הנה הן באות.
    ב
     
    הוא מת בצהריים. היו שלוש דקות של ניסיונות הנשמה, אבל הלב הלך, פשוט קרס, ובגילו כבר לא נשאר מה לעשות. אף אחד לא התקשר לעדכן אותה. אימא שלה וסמיר היו בבית החולים, שמעו את צפצופי המוניטורים מעבר לדלת עד שנדמו. ההלוויה נערכה לפני השקיעה, בזמן שהיא הייתה תקועה בפקק בוואדי עארה — לא חיכו לה, באסלאם אסור להשאיר את גופת המת בלילה, ולנשים ממילא אסור להשתתף בהלוויה. רק הגברים הלכו, ובני השכנים באו אז והתקינו את שתי הצליות והביאו את ערמות הכיסאות ועכשיו הם מעמידים אותם, כיסא אחר כיסא, בריבוע גדול תחת כיפת השמים. תכף יחזרו הגברים מבית הקברות, והיא תשב ליד אימא שלה ורנדא ואמאל ומייסה, והרי לא הביאה אתה כלום, לא בגדים ואפילו לא מברשת שיניים. אבל מה תעשה עכשיו, תיסע לתל אביב ככה, הלוך־חזור? החושך כבר ירד, והאנשים מתחילים להגיע.
    תמרה ביקרה באום אל־פחם כמה פעמים — בתחילה כחברה, חברה יהודייה, כזו שמעוררת הרבה תשומת לב בתלתלי הבלונד ובעברית שלה. איזו התרגשות הייתה בבית לארח אותן כמו שצריך, בארוחות ערב בחודש הרמדאן, בעיד אל־פִטְר, בעיד אל־אַד'חַא, אבל גם סתם ביום שבת בצהריים כשהיו באות לביקור — ״שותפות לדירה״, ״נפגשו במקרה״, במקרה גם מסתובבות כל היום יחד, במקרה הן גם שותפות כבר שמונה שנים, במקרה עברו יחד לדירה אחרת, במקרה זו דירה של חדר שינה וסלון.
    ותמרה הכי בסדר, תמיד, מדברת כמה שאפשר עם כל מי שאפשר, לא נצמדת אליה גם כשכולם כבר ידעו שזו הצגה, הרי איזו בחורה יהודייה נהיית פתאום החברה הכי טובה של מישהי מאום אל־פחם, איזו בחורה יהודייה מגיעה לכל חג ולכל אירוע חשוב. עכשיו, בשארית הקליטה, היא מתקשרת אל תמרה, מוסרת לה את החדשות הטריות ואומרת לה שהפעם אולי אין צורך שתבוא, בטח לא הערב, כבר מאוחר, ואולי גם לא מחר. ובעצם, ג'ומאנה מתפתלת, בכלל לא צריך, מה היא כבר תעשה פה, בקושי תבין חצי ממה שהולך, ותמרה אומרת, מה פתאום, ברור שהיא תבוא, אולי לא הלילה כי כבר מאוחר ולישון שם ממילא אינה יכולה, אבל תבוא מחר אחרי העבודה, תביא לה גם דברים להחלפה, כלי רחצה, דאודורנט. אחרי תמרה היא מתקשרת אל עופרי, הרי גם מבית החולים יבואו לנחם, תמיד יוצאת משלחת כזאת. ״תבואו בבוקר אם אפשר,״ היא אומרת כי אינה יכולה להתנגד. עדיף בבוקר, ככה תפריד בין הכוחות, הרי פעם כבר ישבה עם שתיהן בחלל אחד, וזה היה קשה מנשוא.
    הן באו אז לחתונה של מישהו מהמחלקה שלה. סוף אוגוסט, עונת החתונות בעיצומה, האוויר עומד בלי טיפת רוח, הנשימות נעצרות בריאות, והגוף לא מצליח להכיל את האוויר הזה, הדחוס, הלוהט. קצרת נשימה היא הגיעה וכמעט הושיבו אותה בין שתיהן, אבל היא לא נתנה לזה לקרות, בסוף תמרה ישבה ביניהן, וסביבן רק זוגות מבוגרים, ההטרוסקסואליות ריצדה מכל טבעות הנישואין. היא זוכרת את המבטים המרומזים שעופרי שלחה לה מעל לאורז ולעופות המשוסעים ולמפה המצועצעת, היא זוכרת את היין שנשפך לה קצת, מהרעד, ואיך הרגישה שתכף הכול מתפוצץ. וגם את השמלה של תמרה היא זוכרת, אדומה, סקסית, איך היא תלשה לה קודם את התווית מהצווארון, הכניסה לה יד לתחתונים שעה לפני החתונה, הרוויחה קצת רוגע בסקס הזה, שישכיח ממנה את עופרי.
    ואחרי החופה רקדו צמוד־צמוד, היא בגבה לשולחן מסובבת את תמרה עוד ועוד, העיקר לא להסתכל על עופרי ולא לראות את העיניים שלה, ולאט־לאט המוזיקה השתלטה עליה, האורות נצצו כמו זיקוקים, והיא נכנעה לקסם הזה, למגע המוכר, לאיך שתמרה מחזיקה אותה. ותוך כדי הריקוד, בלחישה באוזן, תמרה שאלה אותה איפה הן יתחתנו, באום אל־פחם או בכוכב יאיר, בחליפות או בשמלות, צחקה לה באוזן, שיכורה, ״אני רואה קבבים מעוכים על שיפודים גדולים־גדולים, אני רואה עוגות שוקולד לצד בקלאוות מתוקות מדבש ופיסטוקים, אני רואה את אבא שלך שם,״ תמרה אמרה לה, אבל הפנטזיה נקטעה כשסונוורה פתאום מהשרשרת של עופרי ורצתה כבר ללכת. אבל חיכתה, חיכתה עוד ועוד, עד שהשולחן של המחלקה ילך.

    הילה עמית נולדה בשנת 1985 בכפר סבא. פרסמה סיפורים קצרים ושירה במסמרים ובכמה אנתולוגיות. בוגרת התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר דוקטור בלימודי מגדר מאוניברסיטת סוא״ס שבלונדון.

    עוד על הספר

    מאושרי והלאה הילה עמית
    ג'ומאנה
     
    א
     
    הכביש שחור והיא נוסעת מספיק לאט כדי להבחין בכל מהמורה בדרך, לראות היכן האספלט השחור החדש הודבק לאספלט האפור הישן, נשתל בתוך הכביש הסדוק, החרב, מספיק לאט שמחזירי האור הכסופים שבפס השוליים הצהוב יזהרו אחד־אחד ולא ייהפכו למכלול צהבהב רציף שאין לו התחלה ואין לו סוף — שלא כמו הנסיעה הזו, שיש לה התחלה ברורה וסוף מובהק.
    מובהק אך בלתי ידוע, רחוק ממנה שנות אור ועם זאת כה קרוב; רחוק כמרחק שבין תל אביב לאום אל־פחם ובחזרה, מרחק שהיא משתדלת שלא לעבור אותו מאז המעבר שלה לתל אביב, ובייחוד מיום שהיא ותמרה יחד, הרי להביא את תמרה אתה אי אפשר, לפחות עד עכשיו זה לא התאפשר. רעיון מופרך לגמרי זה היה כל עוד אבא שלה שם, גם אם אימא שלה כבר פגשה אותה וגם אחותה הצעירה רנדא, ואפילו אם אחיה הצעיר נאהל כבר ישן אצלן בדירה והוא ותמרה נהיו ממש כמו אח ואחות — כל זה לא משנה, כל עוד אבא שלה ודוד שלה, וכל עוד כל העיניים בשכונה שלה באום אל־פחם מציצות, וכל עוד כל הפיות מדברים ומרכלים בלי חשבון, וכל עוד כל הגברים המבוגרים בחמולת ג'אבארין, כולם בחיים. אבל, הנה, בנסיעה הזאת אולי משהו ישתנה.
    צופרים לה בלי הרף, כל המכוניות מאחוריה, עוקפות אותה בלי חשבון, הנהגים מעיפים מבטים זועמים מהחלון, והיא בשלה, נוסעת על שמונים בכביש חיפה–תל אביב הישן, בכוונה בחרה בו, כי בכביש החוף אין די מחלפים שיאפשרו לה להתחרט, והיא נצמדת לשוליים, עדיין לא החליטה אם היא רוצה להגיע או לא, גם לא אם היא רוצה להסתובב לאחור, כמו שעדיין לא החליטה איך היא עומדת להתמודד עם עופרי או עם תמרה — במי מהן לבחור — כי שם אי אפשר להיצמד לנצח לנתיב הימני ולהסתובב לאחור בצומת פרדיס, או בחיפה, או בעכו, או בנהריה, או רק על גבול לבנון, להסתובב ולחזור, לבטל את הכול.
    עם תמרה אולי אפשר לבטל את הכול, מסובך ככל שזה יהיה, ועם עופרי אולי אפשר להתחיל את הכול, מרגש ככל שזה יהיה, אלא שהיא תקועה ביניהן, לא יכולה להחליט, כולה בתוך הטירוף האכזרי הזה של שקרים ושתיקות, כולה באדרנלין של שתי ההוויות האלה, שתי הנשים שחושקות בה כל כך. ואיך היא נוסעת פתאום להורים אחרי שיחת טלפון קצרה מאימא שלה, אפילו לא התאמצה לשכנע אותה, והרי גם לפני שנה או קצת יותר הוא אושפז ב״העמק״ ואז בחרה לא לבוא, רק התקשרה, ואפילו אז, עם האינפוזיה ועם הלב שלו שכמעט שבק, בקושי היו לו ארבע מילים להגיד לה. והנה עכשיו היא ממש קופצת על ההזדמנות לנסוע ולהתרחק מתל אביב, אך ככל שהרכב מתקדם הלאה, פחות ופחות ברור לה מניין תבוא הישועה, מה ייתנו לה הימים האלה באום אל־פחם, מה כבר יוכלו לשנות.
    אחרי כל מחלף היא מאטה עוד את המהירות. בצומת רעננה, פחות מעשרים דקות לאחר שיצאה מהבית, עצרה לקפה ב״ביי ד'ה ויי״, האריכה סיגריה אחת לרצף של שלוש והוסיפה להן הפסקת שירותים ומבט בוהה בשמים, צפונה ודרומה, התלבטה מה הלאה, ובצומת נחל חדרה כמעט המשיכה ישר, כאילו בחיפה או בעכו יימצא הפתרון. מיד כששמעה על האשפוז אמרה לאמה שהפעם תבוא, שתגיע עד הצהריים, אבל הצהריים כבר מאחוריה והשמש התחילה לשקוע, והיא עדיין מזדחלת בקצב צב אל ואדי עארה, מייחלת לפקק, לתאונה, לנפילה של עמוד חשמל שיחסום את הכביש, לאסון טבע כביר, היסטורי, שיגרום לעולם לאבד אותה לשלושה ימים ובהם תהיה פטורה מכל החלטה, לא כמו הימים הדחוסים אצל הוריה וגם לא כמו אלה שיש לה בתל אביב — ימים מסוג אחר, חסרי מחויבות, חסרי מאבקים, רחוקים, היא אפילו מוכנה לוותר על התשוקה, רק שלווה היא מבקשת עכשיו.
    לאיזה בוץ הכניסה את עצמה, לאיזה בוץ נולדה; אבא שלה והיא, איזה טוב יכול לצאת מהשילוב הזה. והיא מתנחמת באימא שלה וברנדא ובנאהל, כי רק הם, מכולם, מצליחים להתעלות ולראות אותה מקרוב, להבין ששום דבר לא השתנה בעצם, ששום דבר לא מצדיק את הניתוק ואת הכעס. הרי לא תכננה להיות ככה, אפילו לא ידעה את המילה לזה, ובכל השאר הרי הצליחה כמו שציפה — נהייתה רופאה, מנתחת אפילו — אבל ארבעים ואחת השנים שביניהם אינן ניתנות למחיקה, וגם עכשיו, במיטת בית החולים, המחשבה שלו ודאי חדה ובהירה כמו של צעיר בן עשרים, ודי יהיה במבט אחד שלו להמחיש לה את גודל אכזבתו.
    ואימא שלה, אימא שלה. יושבת לידו מאז שג'ומאנה זוכרת אותה ומאפשרת לו להתנהג ככה, כמו שמתנהגים כולם, ואותה היא מפייסת אחר כך במילים או במתנות הקטנות שיכלה להרשות לעצמה לקנות לה כשכל הכסף של הבית עוד היה רק בידיים שלו. אחר כך התחילה לעמוד קצת על שלה, וכשהם כבר גדלו עבדה כמה שנים בכל מיני עבודות קטנות, החלישה קצת את שליטתו בה. כמה שמתאפשר לנשים בדור שלה, שתקועות באום אל־פחם בלי שום דרך ממשית להתפרנס. הכי קל זה להיעשות בסוף מה שנהיה ממנה, אימא שצמודה לילדים ולמטבח, ואחר כך סבתא שמטפלת בנכדים, כל הילדים של אחיה ואחיותיה, כי לה, לג'ומאנה, אין ילדים וגם לא יהיו.
    בקושי היא יכולה להסביר את הרווקות שלה למשפחה, ועוד בגיל כל כך מבוגר, אז איך תסביר ילד? הרי לא תביא לעולם ילד ותשקר להם, וגם בעניין תמרה היא לא משקרת. רק אביה משקר לאחרים ולעצמו, ואילו זה היה תלוי רק בה, הייתה אומרת לכולם את האמת ישר בפרצוף, אומרת אותה לכל מי ששואל או רק נקרה בדרכה, ולכן היא ממעטת לבקר, לכן המרחק והניתוק. אימא שלה מתקשרת אליה רק כשאביה לא בבית, רק כשהוא בחצר או כשהיא בביקור אצל אחיותיה, רק אז היא מרגישה בנוח לדבר בגלוי, בלי גבר ברקע, לא אבא שלה וגם לא אחיה הבכור סמיר, שכבר נותן פקודות גם לה.
    והיא משתדלת, אימא שלה — משתדלת בטלפונים ובביקורים, כשיש מי שיוציא אותה מאום אל־פחם, הרי מעולם לא למדה נהיגה. אפילו בזמן שג'ומאנה למדה וניסתה לשכנע אותה להצטרף, סירבה כאילו מדובר באיזה חידוש שלעולם לא תצליח להסתגל אליו. כך קרה גם עם המחשב, לשווא ניסתה לשכנע אותה כל שבע השנים שלמדה רפואה באיטליה שיתכתבו במחשב — מכתבים אמתיים אמה הייתה שולחת לה, בכתב יד. על שיחות בסקייפ כמובן לא היה מה לדבר, וג'ומאנה בקושי תקשרה אז עם שניהם, העבירה מסרים דרך האחים והאחיות שלה, שהשתלטו כמוה על הטכנולוגיה, העיקר להתקדם ולהתרחק מהבית.
    מפעם לפעם אימא שלה הייתה באה לתל אביב, פוגשת אותה באיכילוב או בדירה שלה ושל תמרה, או שהיא הייתה לוקחת אותה למסעדה, ועיניה היו זוהרות אז כמו עיני ילדה שנחשפת לראשונה לכל מה שיש לעולם להציע. דווקא הסתדרו היטב, תמרה ואימא שלה, נסרין לימדה אותה לבשל את כל המאכלים שהייתה מבשלת בבית, עלים ממולאים בכל טוב, מַקְלוּבֶּה כמו שעושים אצלם, מלוחייה סמיכה כמו שצריך. אימא שלה הייתה מתמקמת על הספה מול מסך הטלוויזיה השטוח, הענקי, מעבירה ערוצים, צופה בדממה בכל מה שמופיע על המרקע, מחכה לה שתחזור מהעבודה, נהנית מהשקט, נהנית מכך שאף אחד לא מבקש ממנה משהו, שהנכדים לא מתרוצצים לה בין הרגליים, ובייחוד נהנית שהוא איננו — הרי לא היה מהסס להקים אותה מהספה רק כדי שתכין לו קפה.
    בוואדי עארה יש פקק, כמו שפיללה. משמאלה השמש שוקעת, וכל האנשים חוזרים הביתה מהעבודה או ממה שלא עשו במשך היום, נעים בתנועה האטית הזאת, נתיב אחד לכל כיוון, והאימאמים נשמעים מהמסגדים שמימינה ומשמאלה, קולות שכיום תשמע רק ביפו אם תיסע לשם בין כל שעות העבודה המטורפות. והיא סוגרת את הרדיו ופותחת חלונות, קצב התנועה נעים לה, בדיוק כמו שרצתה, לאט־לאט, הפוך לגמרי מתנועת המחשבות שלה: איך לדבר עם אבא, ואיך זה יהיה לראות אותו במיטת בית חולים, ומה תאמר לו, מה בכלל אפשר להגיד, ואיך אימא שלה בכל זה, איך תתמודד עם הגסיסה האטית, הרי זה כבר התקף שני, ואיך סמיר יתנהג, איך הוא כבר מתנהג, בכור אחראי שכל הכוח והשליטה בידיים שלו. ואיך המשפחה שלה תמיד מאוחדת, לא משנה מה יקרה, איך אף אחד לא מתפרק, כולם חוץ ממנה, שפירקה את עצמה מהם במו ידיה. נהייתה עצמאית כמו שתמיד חלמה להיות, עוד לפני הנשים, עוד לפני איטליה, כשהחוץ, כל העולם הזה שמעבר לוואדי עארה, עדיין היה רק חלום רחוק, אפשרות בלבד. לאן כבר היו לוקחים אותה כשהייתה קטנה, לכל היותר לסיני או לטבריה, והרגע שקיבלה רישיון, כשיכלה סוף־סוף לצאת מהעיר, לנסוע, איזו תחושה זאת הייתה, כול־יכולות כזאת, בדיוק ההפך ממה שהיא מרגישה עכשיו, כשהיא חוזרת לשם. בדיוק ההפך ממה שתרגיש כשתחזור הערב לתל אביב, ההפך גם ממה שציפתה להרגיש כשעוד רק חלמה ללמוד נהיגה, כשעוד הייתה בתיכון הנוצרי ושיננה איטלקית מפי הנזירות, יושבת בצד המוסלמי של הכיתה עם כל הבנות שלא ענדו צלב, שקיבלו פטור משיעורי הברית החדשה, מחמש עשרה דקות התפילה של הבוקר.
    בטרמפיאדה שלפני הכניסה לעיר היא עוצרת לעוד סיגריה. הרי באום אל־פחם לא תעשן, ודאי לא כשאביה בבית חולים ושבע מאות שנה היא לא ביקרה שם. היא נשענת על דלת הנהג קרוב לשולי הכביש, מרגישה בגבה את הרטט מהרוח שמשיבות המכוניות החולפות, הפקק השתחרר והנהגים משתוללים על הכביש. סיגריה אחת מתארכת שוב לשתיים ולשלוש, והיא מנסה להכין את עצמה לרגעים הבאים — איך תאסוף במכוניתה ארבע נשים שעדיין לא מצאו טרמפ לבית חולים ״העמק״, את גיסתה ודודתה ואחותה הבכורה ועוד מישהי שתזדנב ותידחס באוטו, ואיך תיסע את כל הירידה ואת כל ואדי עארה עד עפולה, ושם, בבית החולים, כאילו עוד לא הייתה מספיק בבית חולים, יבקשו ממנה כולם לעבור על הדוחות הרפואיים, לוודא שהכול בסדר, שמטפלים בו היטב, והיא תהנהן ותיראה רשמית, תעבור על הניירת אפילו שהיא יודעת כמה רופאים שונאים את זה, בן משפחה שמגיע ומעיר הערות, טורח לציין את תפקידו ואת בית החולים שהוא עובד בו, את הבנתו בנושא או את שם המכר החשוב שלו, המומחה. אבל מה לא תעשה כדי שאימא שלה תתגאה בה, מה לא תעשה כדי להוציא מאבא שלה הנהון אחד של הערכה. אם הוא בכלל ער, אם הוא לא מונשם, הרי בבוקר לא הספיקה לשאול את אמה כלום.
    ולפני שהיא חוזרת לפיאט היא שולחת הודעה לתמרה, מעדכנת אותה שתכף תיגמר הקליטה, ככה זה באום אל־פחם, לא טרחו להציב אפילו אנטנה אחת בעיר, הרי לתוך היישובים שלהם הם לא נכנסים, גם לא המשטרה ומכבי אש. ככה היא מכינה את תמרה בעצם למה שהיא מתכננת, להתנתקות הזאת, כמה שעות שהיא לא תהיה זמינה בהן. לכן היא כותבת לה ולא מתקשרת, לא מסוגלת לדבר אתה כרגע. ואיך התרפקה עליה הבוקר, בקושי משכה את עצמה מהמיטה.
    הכביש כבר מתפתל בעיקולים החדים של אום אל־פחם, והיא נוסעת בעליות התלולות ובסמטאות הצרות כמו שלעולם לא תיסע בתל אביב: מכירה כל עיקול מסוכן, כל דרך ללא מוצא, יודעת היכן להיצמד לימין בגלל הבור בכביש שלעולם לא יתוקן, נוסעת בתחושת ההיכרות העמוקה הזאת עם האנשים הנראים ברחוב, עם הצפיפות, עם היעדר המדרכות, עם ההיכון הזה על הקלאץ', הרגל מוכנה תמיד לזינוק בעלייה, עם המבטים שנשלחים אליה. והכול קרוב־קרוב אבל אינו שלה עוד, כל המרחב הזה, הגלות הזאת שנגזרה עליה.
    והיא נוסעת לאט, כרגיל, אבל כבר מזהה משהו שלא ציפתה לו, במבטים, בעיניים, כנראה כולם כבר שמעו על התקף הלב השני, על האשפוז, יודעים שבגלל זה באה, לא לביקור משמח, ושולחים לה ״א־סלאם עליכום״ מכל עבר, ״א־סלאם עליכום״ עצוב, עמוק, והיא מהנהנת, עונה דרך החלונות שפתחה עד הסוף אך נזהרת שלא לעצור, לא לפתוח שום פתח לשיחה ממשית. אחרי העלייה הגדולה, קצת לפני הפנייה לשכונה שלה, היא מגיעה לנקודה האהובה עליה ביותר בעיר: כל הבתים נמוכים כאן מהכביש, והפיאט נוסעת כאן כמו על גבעה ורואים פתאום את הים, את הארובות של חדרה, והצבעים של השמש השוקעת יפים כל כך עד שאפשר לשכוח שאת על כביש. אבל אי אפשר להתרכז בנוף, אי אפשר, מוכרחים להתרכז בנסיעה ובתנועת המכוניות הזאת של סוף יום עבודה באמצע השבוע, יש רק נתיב אחד וכולם רוצים לנסוע לכל הכיוונים.
    בכל מטר שהיא מעפילה לגובה נחלשת הקליטה בסלולרי, עוד רגע תיעלם לגמרי, והרעש שתוקף עכשיו מכל עבר, כמו כשעומדים באמצע רחוב אלנבי בחמש אחר הצהריים, הוא רעש אחר. כולם שומעים כאן מוזיקה, כולם משחקים כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים שיפסיקו לשחק כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים זה לזה, צועקים מבחוץ לתוך הבית ומהבית החוצה. אין אינטרקום, לא צריך, ועוד רגע היא שם, היא יודעת, כבר מרגישה את זה בעקצוץ שמופיע כמו התקף אלרגי בכל פעם שהיא מתקרבת לבית, עקצוץ בעורף, בזרועות, בין השדיים, והיא מתגרדת, מתגרדת שוב ושוב ועורה מאדים. זה הסימן שלה שהגיעה הביתה, ככה גופה מגיב, וזו עוד סיבה לא לבוא, להתרחק — אדמומית וגרדת שלא נרגעות אלא לאחר אין ספור נשימות ארוכות בעיקול האחרון שלפני הבית.
    אבל משהו השתנה. הרחוב שקט. אף אחד לא משחק כדורגל, אף אחד לא צועק, אין מוזיקה. ויש שתי צִליות יוטה שחורות עצומות שמתוחות מעל לחצר הבית ולחצר הצמודה, זו של אחיה הבכור סמיר. ויש כיסאות פלסטיק בחוץ, מגדלים של כיסאות פלסטיק, והיא כבר מבינה, לאט־לאט ההבנה חודרת אליה, ואין טעם לבדוק הודעות בטלפון, הרי עוד שנייה תיכנס הביתה.
    הסימנים ברורים, למדה לזהות אותם לפני שנים כשסבא שלה נפטר: התאגדות השכונה, החמולה, ל״עזה״, שלושת ימי האבלות, הצעירים מותחים את הצִליות, טנדרים עמוסי כיסאות פלסטיק מגיעים מאולם האירועים הקרוב, במטבח מבשלים לכולם לשלושת הימים האלה, וגזייה גדולה מובאת לחצר כדי להעמיד עליה עוד סירים. והחלוקה הזאת, הברורה: הגברים יושבים ברווחה בחצר, תחת הצִלייה, והנשים יושבות מכווצות וצפופות בסלון, והנערות הצעירות קמות על רגליהן בכל פעם שמישהי חדשה נכנסת, מיד מגישות לה ספלון קפה שחור, תמר טרי במפית. וקולות הבכי שמתחדשים בכל כניסה כזאת, מתחדש גם סבב הנשיקות, אלפי הנשיקות העצובות המידפקות על הלחיים הלחות של נשות המשפחה הקרובה, והנה עכשיו היא תצטרך להיות אחת מאלה, תצטרך לשבת שם שלושה ימים. בדרך פיללה לשלושה ימים, והנה הם כאן, ומי ציפה לזה. והיא עדיין באוטו, תכף תצא, תכף תתמודד. ועוד צריך להודיע באיכילוב, ולתמרה.
    היא מחנה מול הבית, ודקות ארוכות היא עוד אוחזת בהגה לפני שתצא, הנה כבר זיהו את הפיאט שלה מחלון המטבח, הנה הן באות.
    ב
     
    הוא מת בצהריים. היו שלוש דקות של ניסיונות הנשמה, אבל הלב הלך, פשוט קרס, ובגילו כבר לא נשאר מה לעשות. אף אחד לא התקשר לעדכן אותה. אימא שלה וסמיר היו בבית החולים, שמעו את צפצופי המוניטורים מעבר לדלת עד שנדמו. ההלוויה נערכה לפני השקיעה, בזמן שהיא הייתה תקועה בפקק בוואדי עארה — לא חיכו לה, באסלאם אסור להשאיר את גופת המת בלילה, ולנשים ממילא אסור להשתתף בהלוויה. רק הגברים הלכו, ובני השכנים באו אז והתקינו את שתי הצליות והביאו את ערמות הכיסאות ועכשיו הם מעמידים אותם, כיסא אחר כיסא, בריבוע גדול תחת כיפת השמים. תכף יחזרו הגברים מבית הקברות, והיא תשב ליד אימא שלה ורנדא ואמאל ומייסה, והרי לא הביאה אתה כלום, לא בגדים ואפילו לא מברשת שיניים. אבל מה תעשה עכשיו, תיסע לתל אביב ככה, הלוך־חזור? החושך כבר ירד, והאנשים מתחילים להגיע.
    תמרה ביקרה באום אל־פחם כמה פעמים — בתחילה כחברה, חברה יהודייה, כזו שמעוררת הרבה תשומת לב בתלתלי הבלונד ובעברית שלה. איזו התרגשות הייתה בבית לארח אותן כמו שצריך, בארוחות ערב בחודש הרמדאן, בעיד אל־פִטְר, בעיד אל־אַד'חַא, אבל גם סתם ביום שבת בצהריים כשהיו באות לביקור — ״שותפות לדירה״, ״נפגשו במקרה״, במקרה גם מסתובבות כל היום יחד, במקרה הן גם שותפות כבר שמונה שנים, במקרה עברו יחד לדירה אחרת, במקרה זו דירה של חדר שינה וסלון.
    ותמרה הכי בסדר, תמיד, מדברת כמה שאפשר עם כל מי שאפשר, לא נצמדת אליה גם כשכולם כבר ידעו שזו הצגה, הרי איזו בחורה יהודייה נהיית פתאום החברה הכי טובה של מישהי מאום אל־פחם, איזו בחורה יהודייה מגיעה לכל חג ולכל אירוע חשוב. עכשיו, בשארית הקליטה, היא מתקשרת אל תמרה, מוסרת לה את החדשות הטריות ואומרת לה שהפעם אולי אין צורך שתבוא, בטח לא הערב, כבר מאוחר, ואולי גם לא מחר. ובעצם, ג'ומאנה מתפתלת, בכלל לא צריך, מה היא כבר תעשה פה, בקושי תבין חצי ממה שהולך, ותמרה אומרת, מה פתאום, ברור שהיא תבוא, אולי לא הלילה כי כבר מאוחר ולישון שם ממילא אינה יכולה, אבל תבוא מחר אחרי העבודה, תביא לה גם דברים להחלפה, כלי רחצה, דאודורנט. אחרי תמרה היא מתקשרת אל עופרי, הרי גם מבית החולים יבואו לנחם, תמיד יוצאת משלחת כזאת. ״תבואו בבוקר אם אפשר,״ היא אומרת כי אינה יכולה להתנגד. עדיף בבוקר, ככה תפריד בין הכוחות, הרי פעם כבר ישבה עם שתיהן בחלל אחד, וזה היה קשה מנשוא.
    הן באו אז לחתונה של מישהו מהמחלקה שלה. סוף אוגוסט, עונת החתונות בעיצומה, האוויר עומד בלי טיפת רוח, הנשימות נעצרות בריאות, והגוף לא מצליח להכיל את האוויר הזה, הדחוס, הלוהט. קצרת נשימה היא הגיעה וכמעט הושיבו אותה בין שתיהן, אבל היא לא נתנה לזה לקרות, בסוף תמרה ישבה ביניהן, וסביבן רק זוגות מבוגרים, ההטרוסקסואליות ריצדה מכל טבעות הנישואין. היא זוכרת את המבטים המרומזים שעופרי שלחה לה מעל לאורז ולעופות המשוסעים ולמפה המצועצעת, היא זוכרת את היין שנשפך לה קצת, מהרעד, ואיך הרגישה שתכף הכול מתפוצץ. וגם את השמלה של תמרה היא זוכרת, אדומה, סקסית, איך היא תלשה לה קודם את התווית מהצווארון, הכניסה לה יד לתחתונים שעה לפני החתונה, הרוויחה קצת רוגע בסקס הזה, שישכיח ממנה את עופרי.
    ואחרי החופה רקדו צמוד־צמוד, היא בגבה לשולחן מסובבת את תמרה עוד ועוד, העיקר לא להסתכל על עופרי ולא לראות את העיניים שלה, ולאט־לאט המוזיקה השתלטה עליה, האורות נצצו כמו זיקוקים, והיא נכנעה לקסם הזה, למגע המוכר, לאיך שתמרה מחזיקה אותה. ותוך כדי הריקוד, בלחישה באוזן, תמרה שאלה אותה איפה הן יתחתנו, באום אל־פחם או בכוכב יאיר, בחליפות או בשמלות, צחקה לה באוזן, שיכורה, ״אני רואה קבבים מעוכים על שיפודים גדולים־גדולים, אני רואה עוגות שוקולד לצד בקלאוות מתוקות מדבש ופיסטוקים, אני רואה את אבא שלך שם,״ תמרה אמרה לה, אבל הפנטזיה נקטעה כשסונוורה פתאום מהשרשרת של עופרי ורצתה כבר ללכת. אבל חיכתה, חיכתה עוד ועוד, עד שהשולחן של המחלקה ילך.