המאבק על כל טיפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המאבק על כל טיפה
מכר
מאות
עותקים
המאבק על כל טיפה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המאבק על כל טיפה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מתן דרור
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים

תקציר

רב המכר של הניו יורק טיימס החושף את הסוד הצפוי לשנות את עתידה של ישראל והעולם.
 
סת' סיגל, חבר המועצה האמריקאית לביטחון לאומי, בספר יוצא דופן שזכה לתשבוחות ממייקל בלומברג, טוני בלייר, אריאנה הפטינגטון, ראש ממשלת אוגנדה, שמעון פרס ועוד שורה ארוכה של מנהיגים עולמיים בעבר ובהווה שהצדיעו לסיפור על כוחם של הרצון וכוח היצירה לשנות את העולם.
 
האם ישראל מחזיקה במפתח למניעת משבר העלול לשנות את חייהם של ארבעה מיליארד בני אדם? לפני למעלה ממאה שנים, חזה בינימין זאב הרצל כי גיבוריה של ישראל העתידית יהיו מהנדסי המים שלה. וחוזה המים צדק גם כאן. 
 
בכישרון ובתנופה מביא סת' סיגל סיפור מופלא שעדיין לא סופר על יזמה, יצירתיות ואומץ - סיפורם של קומץ מהנדסים, ממציאים ויזמים שהפכו חבל ארץ צחיח למדינה ירוקה ופורחת. ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה המודרנית שהצליחה להסיג את המדבר לאחור, והפכה לדגם חיקוי, העשוי לשנות את גורלה של האנושות, המתמודדת עם מחסור במים. 
 
מהטפטפות של שמחה בלאס, עבור בשרשרת של המצאות לניצול מיטבי של שפכים, המשך במפעלים מהפכניים של התפלת מים וכלה בתוכנות ישראליות החוזות ביקושי מים עתידיים - כושר ההמצאה הישראלי מחולל מהפכה ביחסיו של האדם עם הטבע באמצעות הפקת כל טיפה של תועלת מכל טיפת מים. 
 
הפיתוחים החדשניים אינם רק פתרון שאין לו חלופות למשבר המים העולמי - יש בהם גם מענה לניסיונות לבודד את ישראל דיפלומטית. יותר מ-150 מדינות עושות שימוש בטכנולוגיות שנולדו בישראל, כדי להציל את אזרחיהן מצמא. "דיפלומטיית המים" פותחת שער חדש לשיתוף פעולה, אל מול מסע השנאה והדה-לגיטימציה בפניו ניצבת ישראל. 
 
המאבק על כל טיפה זכה להדים ולהתפעלות, שינה את יחסו של העולם לישראל וקצר שבחים מאישים בעלי שם כמו טוני בלייר, מייקל בלומברג ושמעון פרס. המהדורה העברית המורחבת חושפת את העלילה הנסתרת של היזמה הישראלית ומציצה את העתיד המופלא שהיא עתידה ליצור. 
 
 
מבריק" - ברט סטפנס, זוכה פרס פוליצר. 
 
"המאבק על כל טיפה הוא ספר חובה, מומלץ בחום"- מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק לשעבר. 
 
"קולח וכתוב ביד אמן... יש הרבה מה ללמוד מהספר המשובח הזה" - רוהאקנה רוגונדה, ראש ממשלת אוגנדה. 
 
"קריאת חובה לכל מי שמתמודד עם אתגרים שנראים בלתי אפשריים"- שמעון פרס, נשיא המדינה לשעבר.
 
"ספר חובה, מרתק ואינפורמטיבי" - הסן פרנסיסקו כרוניקל. 
 
"מספר מרהיב של אפשרויות לשימוש בטכנולוגיה על מנת לפתור את אחד האתגרים הגדולים והלא מספיק מוערכים, של תקופתנו." - טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.
"תזכורת מאלפת שאקלים והגיאוגרפיה לא שולטים בגורלה של מדינה. הטבע, כפי שמתברר, אינו משמעותי כמו קידום וטיפוח מצד הממשלה" - הוול סטריט ג'רנל.
 
"'המאבק על כל טיפה' הוא מבט משמעותי על הסיפור הלא ידוע, על הדרך באמצעותה ישראל נמנעה ממשבר המים הצפוי בארצה, למרות היותה ארץ מדברית. דרך פוליטיקה חכמה, שימור ופיתוח טכנולוגיה ותעשיית יצוא הממוקדת במים, ספר זה חולק את השיעור שלמדה ישראל, שכל אזרח מעורב ומדינה צריכים לדעת" - דן סינור, כותב רב המכר "Start Up Nation"
 
"תרומה משמעותית לפתרון הדיון בנושא המים ולשאלות רחבות יותר בנוגע למדיניות סביבתית" - Kirkus Reviews 
 
"עם תנאי הבצורת הנוכחיים ברחבי אמריקה הצפון-מערבית, חוכמת המים הזו תהווה עניין רב לקוראים מודאגים"-  Library Journal
""המאבק על כל טיפה" הוא עבודה עיונית חשובה, סיפור שצריך להיאמר. יש כאן שיעור לכולנו" – מארק ל. פריור, חבר הסנאט האמריקאי לשעבר.  
 
"בהתבוננותו על הפיכתה של ישראל משממה יבשה למעיין שופע, סת' סיגל עוקב בקפידה אחר דרכה להפוך למעצמת מים בינלאומית. זאת ועוד בספרו החדש "המאבק על כל טיפה" פתרון המים הישראלי לעולם צמא למים"- The Jerusalem Post
"ספר נהדר ואינפורמטיבי"- The Jewish Week
 
"הנחישות הישראלית ליצור רשת ביטחון בתחום המים הוא לקח של חצי מאה על הכוח הכלכלי של שימוש חכם במים. זוהי דוגמה חיה לכך שמשאב נדיר לא מוכרח להפוך למחסור. למעשה, המכשול עשוי להיות הדחף למצב ההפוך, לחדשנות ואף לשפע"- American Associates Ben-Gurion University’ Impact magazine.
 
"מחקר העומק הנהדר הזה מונה את אינספור ה"כדורים" שישראל ירתה במסעה המצליח לעצמאות בתחום המים. ייתר על כן, הוא מעניק את השיעור שלמדה ישראל כמודל לחיקוי עבור העולם בעידן שבו האקלים משתנה והאוכלוסייה ההולכת וגדלה מובילים למשבר עולמי באספקת מים מתוקים"- San Diego Jewish Book World 
 
"דיווח מרתק ואינפורמטיבי על המסע של המולדת היהודית בתחום המים המתוקים"- Jewish Journal.com.
 
"ספר חכם, מרתק, שכיף לקרוא בו, המספר את אחד הסיפורים שמדגימים איך ישראל הופכת משברים להזדמנויות ואתגרים לניצחונות... ההסברים הנגישים של סיגל לנושאים טכנולוגים והפוקוס על דמויות משמעותיות מתוך ומחוץ לממשל, כמו גם ההתלהבות שלו מההישגים הישראלים והמנהיגות הבינ"ל בנושא, הופכים את הספר "המאבק על כל טיפה" לקריאה מלהיבה". Jewish Book Council
 
 "המאבק על כל טיפה" יאתגר את צורת החשיבה שלכם על ישראל. אל תפספסו!"- Lloyd Goldman, American Associates Ben-Gurion University of the Negev President

פרק ראשון

א
תרבות המוקירה מים
 
גשם, גשם משמיים,
כל היום טיפות המים,
טיף־טיף־טף
טיף־טיף־טף
מחאו כף אל כף
— שיר ילדים ישראלי
גשם, גשם, הסתלק,
שוב לכאן ביום אחר!
 
- שיר ילדים אמריקני
 
איה מירוני, כיום בשנות השלושים לחייה, זוכרת את שעת הרחצה בימי ילדותה. כשהייתה כבר מנוגבת ולבושה פיג'מה, הייתה אמה שבה לחדר האמבטיה ובידה דלי פלסטיק, שאותו הייתה ממלאת במי האמבט. האם הייתה נושאת את הדלי החוצה אל החצר הקטנה, ומשקה את הפרחים והצמחים במים שעקבות הסבון עוד ניכרו בהם. אז הייתה שבה אל חדר האמבטיה, ממלאת שוב את הדלי, וחוזרת על הפעולה כמה פעמים.
זר שהיה נתקל בתיאור הזה, אם לא היה נאמר לו שהדבר התרחש בישוב של בני המעמד הבינוני-גבוה בישראל, היה מניח שהתרחש בכפר עני במדינה מתפתחת. על אף שאספקת המים לדירה הייתה סדירה, אמה של איה נהגה במים כבמשאב יקר שיש לחסוך בו. איה ושני אחיה ראו שוב ושוב לאורך השנים כיצד אמם חוסכת במים, והפנימו את הלקח שכל טיפה חשובה; ומרגע שהשתרשה, נעשתה לאמונה שקשה לעקור.
איה אף זוכרת כיצד חינכו אותה בבית הספר לתת את דעתה על המים בהם היא משתמשת. על קירות הכיתות היו תלויות כרזות שהזכירו לילדים כי "חבל על כל טיפה." כמו שאר ילדי ישראל היא למדה לשיר את שיר הילדים שבראש פרק זה.1 קשה להעלות על הדעת שיחנכו ילד הגדל במדינה ברוכת גשמים למחוא כף בשמחה מפני שיורד גשם. אין פלא שבשיר הילדים האמריקני מגרשים את הגשם, ודורשים שישוב ביום אחר.
אך לא די בסביבה הפיזית כדי להסביר את המודעות הלאומית הגבוהה למים בישראל ולערך הרב המיוחס להם. על אף שמרבית היהודים בישראל אינם אדוקים, דבקות בתרבות ובמסורת היא תופעה רווחת.2 התרבות הדתית שהנחתה את היהודים באלפיים שנות הגלות, ועמדה ברקע התחייה הלאומית, חדורה יחס של יראת כבוד למים, בדמותם של הגשם והטל.
לכל אורך אלפי השנים הללו, ועד ימינו אלה, מתפללים היהודים לגשם בחודשי החורף. רבים אומרים תפילה זו שלוש פעמים ביום, הן בארץ ישראל והן בתפוצות. אין בתפילה בקשה שגשם ירד במקום מושבם של המתפללים, שכן המנהג קובע כי יש לבקש שירד בארץ ישראל. אין זה משנה היכן נמצאים היהודים, והאם הם יושבים באזורים גשומים או צחיחים — מזה אלפיים שנה הם פונים כלפי ירושלים, ומתפללים לרווחתה המטאורולוגית של ארץ הקודש. כמו איה ואחֶיה, עם הזמן הלך יחס זה והשתרש, עד שהיה לחלק מתפישת העולם הקהילתית של היהודים.
לצד סידור התפילה, גם התנ"ך מלמד שיעור ביחס הראוי למים. כאשר משה מכה בסלע3 יוצאים ממנו "מַיִם רַבִּים." אירוע זה מרמז על קיומה של חלוקת עבודה: אלוהים ממטיר את המן, וכך דואג למזונם של בני ישראל; אך מוטל על משה לספק את המים, גם אם הדבר נעשה בעזרתו של אלוהים. הסיפור אף משמש תזכורת לכך שמים עשויים להימצא במקומות בלתי צפויים, ושלעתים אפשר להוציאם משם בדרכים לא שגרתיות.
מדי שנה קוראים בבתי הכנסת ברחבי העולם את הנאמר בספר דברים: "וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ."4 פסוק זה מופיע גם בקריאת שמע, כמו גם העונש למי שיחטאו בעבודה זרה, הנזכר באותו הפרק: "וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם."5
ביטויים אלה, שהמים במרכזם, אינם חריגים במקרא. מבחינה לשונית התנ"ך הוא ספר רווי־מים. המילה "טל" נזכרת 31 פעמים, המילה "מטר" מופיעה 38 פעמים, והמילה "ענן" 87 פעמים. המילה "מים" עצמה מופיעה 580 פעמים בתנ"ך.6
לא רק שהמילה "גשם" מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, אלא שעצם קיומן של מילים כמו "יורה" ו"מלקוש," והעובדה שהן עדיין בשימוש, מלמדת דבר מה; בעוד שלאסקימואים יש כמה שמות לשלג מפני שהוא כה שכיח, נדמה שליהודים בארץ ישראל יש כמה שמות לגשם מפני שהוא כה נדיר.
מאחר שהמתיישבים הציונים הראשונים היו ברובם המכריע חילונים, ייתכן שלא עלעלו בסידור התפילה לעתים קרובות. אך הם הכירו את התנ"ך ואת המסורת היהודית, כך שעל אף שרבים מהם עלו מארצות גשומות כרוסיה ופולין, או מארצות שהתברכו בנהרות גדולים, כמצרים ועיראק, הייתה להם הכרה מולדת בחשיבות המים. והמסורת שעיצבה את תודעתם בגולה, הוסיפה להדריך גם את חייהם החדשים בארץ ישראל.
 
מהנדסי מים כגיבורים
לבנימין זאב הרצל, בניגוד לרבים מן החלוצים הציוניים, הייתה היכרות קלושה עם המסורת היהודית. הרצל חווה מעין התעוררות יהודית לאחר שהיה עד לגל האנטישמיות שתקף את פאריז המעודנת ב-1894. בעקבות החוויה, הסיק איש החזון כי נחרץ גורלם של יהודי אירופה, שכן הם עתידים להתבולל או ליפול קורבן לרדיפות. את שארית חייו הקצרים הקדיש הרצל להקמתה של תנועה ציונית מדינית מודרנית.7
בשעה שטרח הרצל על גיוס תמיכה מדינית לכינונו של בית יהודי, הוא גם כתב מאמרים, מחזות וספרים שלימדו סנגוריה על הציונות. שני החיבורים הבולטים שבהם היו המסה הפוליטית מדינת היהודים שפרסם ב-1896, ורומן אוטופי שנכתב בסגנון רב־המכר של אותה תקופה, במבט לאחור של אדוארד בלאמי. לספר שפרסם ב-1902 קרא הרצל אלטנוילנד, או "ארץ ישנה-חדשה."
התנועה הציונית לא עמדה ביסודה על כתבים דתיים ועבור רבים תפסו את מקומם נאומיו, חיבוריו ויומניו של הרצל. משהוענקה להם מעין קדושה חילונית, תורגמו כתביו של הרצל ללשונות רבות, וכל ציוני שהיה איש ספר קרא את שני החיבורים הללו לכל הפחות. לאחר מותו של הרצל ב-1904, בגיל ארבעים וארבע, הוא הוסיף לשמש מקברו כמורה דרך וכמקור השראה. מנהיגים ישראליים המשיכו לצטט אותו ואת ספריו אלה עוד שנים רבות.8
בנובמבר 1898, קיים הרצל, שניחן בתבונה פוליטית רבה, פגישה עם קיסר גרמניה האחרון, הקייזר וילהלם השני, בכדי לעודדו לסייע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הרצל עשוי היה להתרשם כי הקייזר יהיה חסיד נלהב של הרעיון, לאחר ששיבח את מעשיהם של החלוצים הציוניים אמר וילהלם להרצל ש"הארץ זקוקה בראש ובראשונה למים ולצל" כדי להשיב לה את תפארתה.9 באלטנוילנד, הרומן האוטופי של הרצל שהתפרסם ארבע שנים מאוחר יותר, מתייחס אחד מגיבורי הספר ליישובה של ארץ ישראל ואומר: "רק מים וצל דרושים לארץ הזאת, כי אז עוד נשקף לה עתיד — ואפשר גדול עד מאד!"10
לקראת סוף הספר, חוזה אחת הדמויות הראשיות שמהנדסי המים של מדינת היהודים המדומיינת יהיו גיבוריה.11 בחזונו ראה הרצל את עתיד משק המים של ישראל. על אף שבימיו היו בארץ ישראל מעט מקורות מים או קרקע מתאימה לחקלאות, הוא צפה לה עתיד מזהיר ורווי מים: "נשתמרה כמעט כל טיפה וטיפה שירדה משמיים, והייתה לברכה. וכך קם הדבר ונהיה, והמולדת החדשה-הישנה של היהודים חזרה להיות ארץ זבת חלב ודבש, ותהי כאשר הייתה לפנים: ארץ הברכה!"12 רומנים אוטופיים מציבים רף גבוה, והרצל אכן הציב למפעל הציוני רף כזה, בפרט בכל הנוגע למים. יורשיו הפוליטיים הלכו בעקבותיו.
לצד ספרים ודברי שכנוע, חדרו המים לתודעתם המשותפת של החלוצים הציוניים בדרכים נוספות. אחד השירים המושרים ביותר שחוברו בישוב היהודי לפני קום המדינה, השיר "מים מים," שהחלוצים נהגו לשיר ולרקוד הורה למנגינתו, עדיין נשמע בחגיגות בר־מצווה ובחתונות. המלים לקוחות אמנם מספר ישעיהו ("וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָֽה"),13 אך הוא הולחן והותאמה לו כוראוגרפיה לרגל גילוי מים בקיבוץ נען ב-1937, לאחר שנים של קידוחים שלא העלו דבר פרט לבורות יבשים.
שירים וריקודי עם נוספים חוברו כדי לחגוג ציוני דרך בתחום המים,14 וכל עוד היו ריקודי עם צורה שכיחה של מפגש חברתי והתעמלות, ריקודים לשירת "מים מים" ושירי המים האחרים הייתה חוויה תרבותית שכמעט הכל לקחו בה חלק, בערים ובקיבוצים.
מים שימשו גם נושא מרכזי בכתיבתם של סופרים ישראליים בולטים, אם באופן מפורש ואם כדימוי. בנובלה בתחילת קיץ 1970 של א.ב. יהושע, המים הם מוטיב השזור לכל אורך היצירה. יובש הוא מילה נרדפת לתקשורת לקויה, והמדבר מייצג עקרות ומוות.15 גם ברומן מיכאל שלי של עמוס עוז מ-1968, יש לגשם תפקיד סמלי. ביצירה קיימת הקבלה בין הגשם לבין מידת הקִרבה שבין הדמויות, והציפייה לגשם משמשת כאמצעי ספרותי.16 גם ספר מאוחר יותר, הרומן הדיסטופי והעתידני הידרומניה של אסף גברון, העוסק בחיים בישראל בשנת 2067, משתמש במים ובגשם כאמצעים עלילתיים מרכזיים, ומתאר את גורלו של עם המאבד את השליטה במשאבי הטבע החיוניים הללו.17
הכבוד שרחשה ישראל למים התבטא גם בשטרות הכסף והבולים שהנפיקה. שטרות של חמישה שקלים, לפני שיצאו משימוש, נשאו את דיוקנו של לוי אשכול, ועל גבם הופיע ציור של המוביל הארצי, מפעל שאשכול לקח בו חלק מרכזי. הונפקו גם בולים רבים בנושא המים: מחידושים טכנולוגיים בתחום וציוני דרך בהקמת תשתית המים המודרנית בארץ, ועד מערכות מים עתיקות בארץ ישראל.
 
 
המים שייכים לכלל הציבור
מכל ההחלטות שקיבלו החלוצים הציוניים ומדינת ישראל הצעירה, לא הייתה אחת שהשלכותיה על תרבות המים שלה היו כה מרחיקות לכת כמו ההחלטה להפוך את המים לרכושם המשותף של כלל האזרחים. בעוד שבמדינות כמו ארצות־הברית המים הם קניין פרטי, הבעלות על מים בישראל, והשימוש בהם, מצויים בשליטת הממשלה, הפועלת כנציגה של כלל הציבור, ומקצה את המים הזמינים כך שייעשה בהם שימוש מיטבי לפי שיפוטה.
דרך השליטה במים בישראל הוגדרה בסדרת חוקים שקיבעו את תפישת המים הריכוזית של ישראל. חוקים אלה גם מילאו תפקיד מהותי בהצלחתה של ישראל לשמור על אספקת המים שלה.
באמצע שנות החמישים נחקקו בכנסת שלושה חוקים, שהכשירו את הקרקע לחוק המים המהפכני שאושר ב-1959. הראשון שבהם, שנחקק ב-1955, אסר על קידוחי מים בכל שטחי המדינה, אפילו אם בוצעו בקרקע פרטית על ידי בעלי השטח, אם לא ניתן קודם לכן רישיון לעשות זאת.18 זכויות הקניין הפרטיות פינו את מקומם לשליטה ממשלתית.
חוק המים השני, שנחקק גם הוא ב-1955, אסר על חלוקת מים, אלא אם זו נעשית דרך מונה.19 עוד קבע החוק שעל כל חברות המים להתקין מונים נפרדים למדידת כמות המים שמגיעה אל כל בית ועסק.20 בעוד שאיסוף המידע הדקדקני הזה אפשר לישראל להקדים בעשרות שנים את מהפכת טכנולוגיית המידע (ותשתית המונים אכן הוכיחה את ערכה העצום בשנים הבאות), הוא גם חיזק עוד יותר את תפקידה הפולשני של הממשלה בכל הנוגע לדפוסי צריכת המים של אזרחיה.
ב-1957 חוקקה הכנסת חוק מים שלישי. בעוד שחוק הקידוחים מ-1955 עסק במקווי מים תת־קרקעיים, החוק החדש נגע למקורות המים העיליים, במובנם הרחב. לא רק הנחלים והאגמים היו כעת בשליטת הממשלה, אלא גם מי הגשמים. אפילו מי הביוב שזרמו מן הבתים היו מעתה רכוש הממשלה.21 החוק אסר על הטיה של מקורות המים האלה מבלי לקבל לכך רישיון ממשלתי.22 הוא אף חייב את החקלאים לקבל רישיונות שיתירו לעדריהם לרעות בשטחים שבבעלותם, אם על העדר לחצות נתיב מים.23 גם כאן ניתנה עדיפות לשליטה הממשלתית על פני האינטרסים הפרטיים.
הבעלות הריכוזית ההולכת ומתרחבת הגיעה למיצוי בחוק המים שנחקק ב-1959. החוק העניק לממשלה "סמכויות נרחבות לפקח ולהגביל את פעילותם של משתמשים יחידים במים, כדי לקדם את טובת הכלל ולהגן עליה."24 כל מקורות המים היו נתונים מעתה לשליטתה המדינה.25 זכויות על קרקע לא היקנו עוד לבעלים זכויות על מקורות המים המצויים בה, תחתיה, או בגבולה.26 מעתה, שימוש אישי או פרטי במים הותר רק אם נעשה בהתאם לחוק.27 חוק המים אף חייב את כלל האזרחים לנהוג במים "ביעילות ובחסכון."28
על אף שאפשר להבין את ההסכמה שבשתיקה לפיקוח המדינה בשנותיה הראשונות של המדינה, בימים בהם הייתה לממשלה נטייה סוציאליסטית מובהקת, היה אפשר לצפות שחוק המים יתוקן או יבוטל לאחר שנטשה ישראל את שורשיה הסוציאליסטיים. ואולם, המים עודם שייכים באופן בלעדי "לציבור" — ולפיכך, לממשלה. גם לאחר כמה סבבי הפרטה של תעשיות ונכסים ממשלתיים, לא נשמעה כל קריאה להחיל על מקורות המים את תנאי השוק החופשי. בישראל קיימת כיום כלכלה קפיטליסטית ודינמית, אך היא נוהגת במים בדרך של פיקוח ממשלתי ותכנון מרכזי.
שמעון טל, נציב המים של ישראל בשנים 2000-2006, מספק המחשה מאלפת למידת השליטה של המדינה במים בישראל. "כמובן שהממשלה שולטת בכל מי הכנרת, וכמובן שהיא שולטת בכל האקווֹת (אקוויפרים)," הוא אומר. "אך אם תשים דלי על גג ביתך בראשית עונת הגשמים, הבית והדלי הם אמנם רכושך הפרטי, אבל הגשם שבדלי, לפחות מבחינה תיאורטית, הוא רכושה של הממשלה. ללא רישיון לאגור את מי הגשמים הללו, הרי שמבחינה טכנית הפרת את חוק המים. מרגע שטיפת גשם נוגעת בקרקע או בדלי, היא שייכת לציבור."29
גם בהשוואה למדינות אחרות בהן המים שייכים לציבור, הגישה בישראל מקיפה יותר מזו הקיימת ברובן. בצרפת לדוגמא, בעליה של קרקע אינם רשאים להשתמש בכל המים המצויים תחתיה, אם הדבר פוגע בזולתם. עם זאת, חוק המים הצרפתי משנת 1964 קובע כי הבעלים רשאים להשתמש במים ללא הגבלה — בתנאי שהם אינם מונעים מן הקהילה גישה סבירה אליהם.30 יתרה מזאת, החוק האזרחי הצרפתי מעניק באופן מפורש את הבעלות על מי גשמים לבעלי הקרקע שעליה נוחתות הטיפות.31
אדם זר המבקר בישראל עשוי להניח שמידה כזו של שליטה, וחוקים כה מגבילים, לא תזכה לפופולריות — בייחוד במדינה שבה המפלגות הסוציאליסטיות היו קרובות להתמוטטות, ושכלכלתה התרחקה משורשיה הסוציאליסטיים. והנה, ההיפך הוא הנכון. רובם המכריע של הישראלים מאמינים כי בנושא זה הגישה הקולקטיביסטית היא הסוד שמאחורי הצלחתה של ישראל לשמור על מקורות המים שלה.
פרופ' ארנון סופר הוא גיאוגרף פוליטי, וממקימיה של המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. הוא חוקר מערכות מים בכל רחבי העולם. בגישתו הפילוסופית הוא מצדד בשוק החופשי, ואינו חובב של התערבויות ממשלתיות. עם זאת, הוא אומר, ישראל היא "מדינה מערבית, ואנו תומכים באינדיבידואליזם. אך בתחומים מסוימים הגישה הקיבוצית היא ההגיונית ביותר. בכל הנוגע למים, בעלות קולקטיבית היא אחת הסיבות לכך שאנחנו וילה בג'ונגל."32
הישראלים הסכימו לעסקת חליפין. בכל הנוגע למים הם ויתרו על הקניין הפרטי ועל יתרונותיה של כלכלת השוק, בתמורה למערכת המספקת לכולם גישה למים באיכות גבוהה. הציבור מפקיד בידי הממשלה את הסמכויות לנהל, לפקח, לתמחר ולהקצות מים בשמו, מתוך אמונה שהציבור יהיה הנהנה העיקרי מכך.
ייתכן שמשק המים הישראלי הוא הדוגמא המוצלחת ביותר לסוציאליזם הקיימת כיום בעולם.
 
 
 
1 איה מירוני, ראיון עם המחבר, ניו־יורק, 3 בפברואר 2014.
2 לרשימה חלקית של המקורות היהודיים הקשורים בגשם ובמים ראו:
Wolf Gafni, Pinhas Michaeli, Ahouva Bar-Lev, Yerahmiel Barylka, and Edward Levin, Beside Streams of Waters: Rain and Water in the Prayers and Ceremonies of the Holiday (Jerusalem: Jewish National Fund, Keren Kayemeth LeYisrael, Religious Organizations Department,1990).
3 במדבר כ' א'-י"ג, שמות י"ז ו'.
4 דברים י"א י"ד. ראו גם דברים כ"ח י"ב.
5 דברים י"א י"ז.
6 אברהם אבן־שושן, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים (הוצאת קרית ספר, 1982).
7 למידע נוסף על הרצל ראו עמוס אילון, הרצל (עם עובד, 2004), ושלמה אבינרי, הרצל (מרכז זלמן שזר, 2007).
8 Yehuda Avner, The Prime Ministers: An Intimate Narrative of Israeli Leadership (New Milford, CT: The Toby Press, 2010), 105.
9 בנימין זאב הרצל, עניין־היהודים: ספרי יומן, כרך ב', עמ' 60 (מוסד ביאליק, 1997).
10 בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, בתוך: כתבי הרצל (הספרייה הציונית, 1960), כרך א', עמ' 114
11 אלטנוילנד, עמ' 462.
12 אלטנוילנד, עמ' 248.
13 ישעיהו י"ב ג'.
14 בין השירים אחרים שעוסקים במים ושחוברה להם כוריאוגרפיה: ישם מדבר לאגם מים (1944) ועץ הרימון (1948).
15 אברהם ב. יהושע, בתחילת קיץ — 1970 (שוקן, 1972).
16 עמוס עוז, מיכאל שלי (עם עובד, 1968).
17 אסף גברון, ראיון טלפוני עם המחבר, 16 ביולי 2014.
18 מדינת ישראל, חוק הפיקוח על קידוחי מים, תשט"ו - 1955, סעיף 4.
19 מדינת ישראל, חוק מדידת מים, תשט"ו - 1955, סעיף 2(א).
20 שם, סעיף 3(א).
21 מדינת ישראל, חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח - 1957, סעיף 1.
22 שם, סעיף 4(א).
23 שם, סעיף 5.
24 State of Israel Water Commission, The Water Laws of Israel, ed. M. Virshubski (Tel Aviv: State of Israel Water Commission, March 1964), i.
25 מדינת ישראל, חוק המים, תשי"ט - 1959, סעיף 1.
26 שם, סעיף 4.
27 שם, סעיף 3.
28 שם, סעיף 9(1).
29 שמעון טל, ראיון טלפוני עם המחבר, 11 במרץ 2013.
30 הרפובליקה הצרפתית, הקודקס האזרחי, סעיף 642.
31 שם, סעיף 641.
32 ארנון סופר, ראיון עם המחבר, חיפה, 2 במאי 2013. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק השתמש בביטוי "וילה בג'ונגל," בהקשר אחר, ונראה שפרופ' סופר שאל את הביטוי של ברק והתאים אותו לדבריו על משק המים.

עוד על הספר

  • תרגום: מתן דרור
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים
המאבק על כל טיפה סת' סיגל
א
תרבות המוקירה מים
 
גשם, גשם משמיים,
כל היום טיפות המים,
טיף־טיף־טף
טיף־טיף־טף
מחאו כף אל כף
— שיר ילדים ישראלי
גשם, גשם, הסתלק,
שוב לכאן ביום אחר!
 
- שיר ילדים אמריקני
 
איה מירוני, כיום בשנות השלושים לחייה, זוכרת את שעת הרחצה בימי ילדותה. כשהייתה כבר מנוגבת ולבושה פיג'מה, הייתה אמה שבה לחדר האמבטיה ובידה דלי פלסטיק, שאותו הייתה ממלאת במי האמבט. האם הייתה נושאת את הדלי החוצה אל החצר הקטנה, ומשקה את הפרחים והצמחים במים שעקבות הסבון עוד ניכרו בהם. אז הייתה שבה אל חדר האמבטיה, ממלאת שוב את הדלי, וחוזרת על הפעולה כמה פעמים.
זר שהיה נתקל בתיאור הזה, אם לא היה נאמר לו שהדבר התרחש בישוב של בני המעמד הבינוני-גבוה בישראל, היה מניח שהתרחש בכפר עני במדינה מתפתחת. על אף שאספקת המים לדירה הייתה סדירה, אמה של איה נהגה במים כבמשאב יקר שיש לחסוך בו. איה ושני אחיה ראו שוב ושוב לאורך השנים כיצד אמם חוסכת במים, והפנימו את הלקח שכל טיפה חשובה; ומרגע שהשתרשה, נעשתה לאמונה שקשה לעקור.
איה אף זוכרת כיצד חינכו אותה בבית הספר לתת את דעתה על המים בהם היא משתמשת. על קירות הכיתות היו תלויות כרזות שהזכירו לילדים כי "חבל על כל טיפה." כמו שאר ילדי ישראל היא למדה לשיר את שיר הילדים שבראש פרק זה.1 קשה להעלות על הדעת שיחנכו ילד הגדל במדינה ברוכת גשמים למחוא כף בשמחה מפני שיורד גשם. אין פלא שבשיר הילדים האמריקני מגרשים את הגשם, ודורשים שישוב ביום אחר.
אך לא די בסביבה הפיזית כדי להסביר את המודעות הלאומית הגבוהה למים בישראל ולערך הרב המיוחס להם. על אף שמרבית היהודים בישראל אינם אדוקים, דבקות בתרבות ובמסורת היא תופעה רווחת.2 התרבות הדתית שהנחתה את היהודים באלפיים שנות הגלות, ועמדה ברקע התחייה הלאומית, חדורה יחס של יראת כבוד למים, בדמותם של הגשם והטל.
לכל אורך אלפי השנים הללו, ועד ימינו אלה, מתפללים היהודים לגשם בחודשי החורף. רבים אומרים תפילה זו שלוש פעמים ביום, הן בארץ ישראל והן בתפוצות. אין בתפילה בקשה שגשם ירד במקום מושבם של המתפללים, שכן המנהג קובע כי יש לבקש שירד בארץ ישראל. אין זה משנה היכן נמצאים היהודים, והאם הם יושבים באזורים גשומים או צחיחים — מזה אלפיים שנה הם פונים כלפי ירושלים, ומתפללים לרווחתה המטאורולוגית של ארץ הקודש. כמו איה ואחֶיה, עם הזמן הלך יחס זה והשתרש, עד שהיה לחלק מתפישת העולם הקהילתית של היהודים.
לצד סידור התפילה, גם התנ"ך מלמד שיעור ביחס הראוי למים. כאשר משה מכה בסלע3 יוצאים ממנו "מַיִם רַבִּים." אירוע זה מרמז על קיומה של חלוקת עבודה: אלוהים ממטיר את המן, וכך דואג למזונם של בני ישראל; אך מוטל על משה לספק את המים, גם אם הדבר נעשה בעזרתו של אלוהים. הסיפור אף משמש תזכורת לכך שמים עשויים להימצא במקומות בלתי צפויים, ושלעתים אפשר להוציאם משם בדרכים לא שגרתיות.
מדי שנה קוראים בבתי הכנסת ברחבי העולם את הנאמר בספר דברים: "וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ."4 פסוק זה מופיע גם בקריאת שמע, כמו גם העונש למי שיחטאו בעבודה זרה, הנזכר באותו הפרק: "וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם."5
ביטויים אלה, שהמים במרכזם, אינם חריגים במקרא. מבחינה לשונית התנ"ך הוא ספר רווי־מים. המילה "טל" נזכרת 31 פעמים, המילה "מטר" מופיעה 38 פעמים, והמילה "ענן" 87 פעמים. המילה "מים" עצמה מופיעה 580 פעמים בתנ"ך.6
לא רק שהמילה "גשם" מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, אלא שעצם קיומן של מילים כמו "יורה" ו"מלקוש," והעובדה שהן עדיין בשימוש, מלמדת דבר מה; בעוד שלאסקימואים יש כמה שמות לשלג מפני שהוא כה שכיח, נדמה שליהודים בארץ ישראל יש כמה שמות לגשם מפני שהוא כה נדיר.
מאחר שהמתיישבים הציונים הראשונים היו ברובם המכריע חילונים, ייתכן שלא עלעלו בסידור התפילה לעתים קרובות. אך הם הכירו את התנ"ך ואת המסורת היהודית, כך שעל אף שרבים מהם עלו מארצות גשומות כרוסיה ופולין, או מארצות שהתברכו בנהרות גדולים, כמצרים ועיראק, הייתה להם הכרה מולדת בחשיבות המים. והמסורת שעיצבה את תודעתם בגולה, הוסיפה להדריך גם את חייהם החדשים בארץ ישראל.
 
מהנדסי מים כגיבורים
לבנימין זאב הרצל, בניגוד לרבים מן החלוצים הציוניים, הייתה היכרות קלושה עם המסורת היהודית. הרצל חווה מעין התעוררות יהודית לאחר שהיה עד לגל האנטישמיות שתקף את פאריז המעודנת ב-1894. בעקבות החוויה, הסיק איש החזון כי נחרץ גורלם של יהודי אירופה, שכן הם עתידים להתבולל או ליפול קורבן לרדיפות. את שארית חייו הקצרים הקדיש הרצל להקמתה של תנועה ציונית מדינית מודרנית.7
בשעה שטרח הרצל על גיוס תמיכה מדינית לכינונו של בית יהודי, הוא גם כתב מאמרים, מחזות וספרים שלימדו סנגוריה על הציונות. שני החיבורים הבולטים שבהם היו המסה הפוליטית מדינת היהודים שפרסם ב-1896, ורומן אוטופי שנכתב בסגנון רב־המכר של אותה תקופה, במבט לאחור של אדוארד בלאמי. לספר שפרסם ב-1902 קרא הרצל אלטנוילנד, או "ארץ ישנה-חדשה."
התנועה הציונית לא עמדה ביסודה על כתבים דתיים ועבור רבים תפסו את מקומם נאומיו, חיבוריו ויומניו של הרצל. משהוענקה להם מעין קדושה חילונית, תורגמו כתביו של הרצל ללשונות רבות, וכל ציוני שהיה איש ספר קרא את שני החיבורים הללו לכל הפחות. לאחר מותו של הרצל ב-1904, בגיל ארבעים וארבע, הוא הוסיף לשמש מקברו כמורה דרך וכמקור השראה. מנהיגים ישראליים המשיכו לצטט אותו ואת ספריו אלה עוד שנים רבות.8
בנובמבר 1898, קיים הרצל, שניחן בתבונה פוליטית רבה, פגישה עם קיסר גרמניה האחרון, הקייזר וילהלם השני, בכדי לעודדו לסייע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הרצל עשוי היה להתרשם כי הקייזר יהיה חסיד נלהב של הרעיון, לאחר ששיבח את מעשיהם של החלוצים הציוניים אמר וילהלם להרצל ש"הארץ זקוקה בראש ובראשונה למים ולצל" כדי להשיב לה את תפארתה.9 באלטנוילנד, הרומן האוטופי של הרצל שהתפרסם ארבע שנים מאוחר יותר, מתייחס אחד מגיבורי הספר ליישובה של ארץ ישראל ואומר: "רק מים וצל דרושים לארץ הזאת, כי אז עוד נשקף לה עתיד — ואפשר גדול עד מאד!"10
לקראת סוף הספר, חוזה אחת הדמויות הראשיות שמהנדסי המים של מדינת היהודים המדומיינת יהיו גיבוריה.11 בחזונו ראה הרצל את עתיד משק המים של ישראל. על אף שבימיו היו בארץ ישראל מעט מקורות מים או קרקע מתאימה לחקלאות, הוא צפה לה עתיד מזהיר ורווי מים: "נשתמרה כמעט כל טיפה וטיפה שירדה משמיים, והייתה לברכה. וכך קם הדבר ונהיה, והמולדת החדשה-הישנה של היהודים חזרה להיות ארץ זבת חלב ודבש, ותהי כאשר הייתה לפנים: ארץ הברכה!"12 רומנים אוטופיים מציבים רף גבוה, והרצל אכן הציב למפעל הציוני רף כזה, בפרט בכל הנוגע למים. יורשיו הפוליטיים הלכו בעקבותיו.
לצד ספרים ודברי שכנוע, חדרו המים לתודעתם המשותפת של החלוצים הציוניים בדרכים נוספות. אחד השירים המושרים ביותר שחוברו בישוב היהודי לפני קום המדינה, השיר "מים מים," שהחלוצים נהגו לשיר ולרקוד הורה למנגינתו, עדיין נשמע בחגיגות בר־מצווה ובחתונות. המלים לקוחות אמנם מספר ישעיהו ("וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָֽה"),13 אך הוא הולחן והותאמה לו כוראוגרפיה לרגל גילוי מים בקיבוץ נען ב-1937, לאחר שנים של קידוחים שלא העלו דבר פרט לבורות יבשים.
שירים וריקודי עם נוספים חוברו כדי לחגוג ציוני דרך בתחום המים,14 וכל עוד היו ריקודי עם צורה שכיחה של מפגש חברתי והתעמלות, ריקודים לשירת "מים מים" ושירי המים האחרים הייתה חוויה תרבותית שכמעט הכל לקחו בה חלק, בערים ובקיבוצים.
מים שימשו גם נושא מרכזי בכתיבתם של סופרים ישראליים בולטים, אם באופן מפורש ואם כדימוי. בנובלה בתחילת קיץ 1970 של א.ב. יהושע, המים הם מוטיב השזור לכל אורך היצירה. יובש הוא מילה נרדפת לתקשורת לקויה, והמדבר מייצג עקרות ומוות.15 גם ברומן מיכאל שלי של עמוס עוז מ-1968, יש לגשם תפקיד סמלי. ביצירה קיימת הקבלה בין הגשם לבין מידת הקִרבה שבין הדמויות, והציפייה לגשם משמשת כאמצעי ספרותי.16 גם ספר מאוחר יותר, הרומן הדיסטופי והעתידני הידרומניה של אסף גברון, העוסק בחיים בישראל בשנת 2067, משתמש במים ובגשם כאמצעים עלילתיים מרכזיים, ומתאר את גורלו של עם המאבד את השליטה במשאבי הטבע החיוניים הללו.17
הכבוד שרחשה ישראל למים התבטא גם בשטרות הכסף והבולים שהנפיקה. שטרות של חמישה שקלים, לפני שיצאו משימוש, נשאו את דיוקנו של לוי אשכול, ועל גבם הופיע ציור של המוביל הארצי, מפעל שאשכול לקח בו חלק מרכזי. הונפקו גם בולים רבים בנושא המים: מחידושים טכנולוגיים בתחום וציוני דרך בהקמת תשתית המים המודרנית בארץ, ועד מערכות מים עתיקות בארץ ישראל.
 
 
המים שייכים לכלל הציבור
מכל ההחלטות שקיבלו החלוצים הציוניים ומדינת ישראל הצעירה, לא הייתה אחת שהשלכותיה על תרבות המים שלה היו כה מרחיקות לכת כמו ההחלטה להפוך את המים לרכושם המשותף של כלל האזרחים. בעוד שבמדינות כמו ארצות־הברית המים הם קניין פרטי, הבעלות על מים בישראל, והשימוש בהם, מצויים בשליטת הממשלה, הפועלת כנציגה של כלל הציבור, ומקצה את המים הזמינים כך שייעשה בהם שימוש מיטבי לפי שיפוטה.
דרך השליטה במים בישראל הוגדרה בסדרת חוקים שקיבעו את תפישת המים הריכוזית של ישראל. חוקים אלה גם מילאו תפקיד מהותי בהצלחתה של ישראל לשמור על אספקת המים שלה.
באמצע שנות החמישים נחקקו בכנסת שלושה חוקים, שהכשירו את הקרקע לחוק המים המהפכני שאושר ב-1959. הראשון שבהם, שנחקק ב-1955, אסר על קידוחי מים בכל שטחי המדינה, אפילו אם בוצעו בקרקע פרטית על ידי בעלי השטח, אם לא ניתן קודם לכן רישיון לעשות זאת.18 זכויות הקניין הפרטיות פינו את מקומם לשליטה ממשלתית.
חוק המים השני, שנחקק גם הוא ב-1955, אסר על חלוקת מים, אלא אם זו נעשית דרך מונה.19 עוד קבע החוק שעל כל חברות המים להתקין מונים נפרדים למדידת כמות המים שמגיעה אל כל בית ועסק.20 בעוד שאיסוף המידע הדקדקני הזה אפשר לישראל להקדים בעשרות שנים את מהפכת טכנולוגיית המידע (ותשתית המונים אכן הוכיחה את ערכה העצום בשנים הבאות), הוא גם חיזק עוד יותר את תפקידה הפולשני של הממשלה בכל הנוגע לדפוסי צריכת המים של אזרחיה.
ב-1957 חוקקה הכנסת חוק מים שלישי. בעוד שחוק הקידוחים מ-1955 עסק במקווי מים תת־קרקעיים, החוק החדש נגע למקורות המים העיליים, במובנם הרחב. לא רק הנחלים והאגמים היו כעת בשליטת הממשלה, אלא גם מי הגשמים. אפילו מי הביוב שזרמו מן הבתים היו מעתה רכוש הממשלה.21 החוק אסר על הטיה של מקורות המים האלה מבלי לקבל לכך רישיון ממשלתי.22 הוא אף חייב את החקלאים לקבל רישיונות שיתירו לעדריהם לרעות בשטחים שבבעלותם, אם על העדר לחצות נתיב מים.23 גם כאן ניתנה עדיפות לשליטה הממשלתית על פני האינטרסים הפרטיים.
הבעלות הריכוזית ההולכת ומתרחבת הגיעה למיצוי בחוק המים שנחקק ב-1959. החוק העניק לממשלה "סמכויות נרחבות לפקח ולהגביל את פעילותם של משתמשים יחידים במים, כדי לקדם את טובת הכלל ולהגן עליה."24 כל מקורות המים היו נתונים מעתה לשליטתה המדינה.25 זכויות על קרקע לא היקנו עוד לבעלים זכויות על מקורות המים המצויים בה, תחתיה, או בגבולה.26 מעתה, שימוש אישי או פרטי במים הותר רק אם נעשה בהתאם לחוק.27 חוק המים אף חייב את כלל האזרחים לנהוג במים "ביעילות ובחסכון."28
על אף שאפשר להבין את ההסכמה שבשתיקה לפיקוח המדינה בשנותיה הראשונות של המדינה, בימים בהם הייתה לממשלה נטייה סוציאליסטית מובהקת, היה אפשר לצפות שחוק המים יתוקן או יבוטל לאחר שנטשה ישראל את שורשיה הסוציאליסטיים. ואולם, המים עודם שייכים באופן בלעדי "לציבור" — ולפיכך, לממשלה. גם לאחר כמה סבבי הפרטה של תעשיות ונכסים ממשלתיים, לא נשמעה כל קריאה להחיל על מקורות המים את תנאי השוק החופשי. בישראל קיימת כיום כלכלה קפיטליסטית ודינמית, אך היא נוהגת במים בדרך של פיקוח ממשלתי ותכנון מרכזי.
שמעון טל, נציב המים של ישראל בשנים 2000-2006, מספק המחשה מאלפת למידת השליטה של המדינה במים בישראל. "כמובן שהממשלה שולטת בכל מי הכנרת, וכמובן שהיא שולטת בכל האקווֹת (אקוויפרים)," הוא אומר. "אך אם תשים דלי על גג ביתך בראשית עונת הגשמים, הבית והדלי הם אמנם רכושך הפרטי, אבל הגשם שבדלי, לפחות מבחינה תיאורטית, הוא רכושה של הממשלה. ללא רישיון לאגור את מי הגשמים הללו, הרי שמבחינה טכנית הפרת את חוק המים. מרגע שטיפת גשם נוגעת בקרקע או בדלי, היא שייכת לציבור."29
גם בהשוואה למדינות אחרות בהן המים שייכים לציבור, הגישה בישראל מקיפה יותר מזו הקיימת ברובן. בצרפת לדוגמא, בעליה של קרקע אינם רשאים להשתמש בכל המים המצויים תחתיה, אם הדבר פוגע בזולתם. עם זאת, חוק המים הצרפתי משנת 1964 קובע כי הבעלים רשאים להשתמש במים ללא הגבלה — בתנאי שהם אינם מונעים מן הקהילה גישה סבירה אליהם.30 יתרה מזאת, החוק האזרחי הצרפתי מעניק באופן מפורש את הבעלות על מי גשמים לבעלי הקרקע שעליה נוחתות הטיפות.31
אדם זר המבקר בישראל עשוי להניח שמידה כזו של שליטה, וחוקים כה מגבילים, לא תזכה לפופולריות — בייחוד במדינה שבה המפלגות הסוציאליסטיות היו קרובות להתמוטטות, ושכלכלתה התרחקה משורשיה הסוציאליסטיים. והנה, ההיפך הוא הנכון. רובם המכריע של הישראלים מאמינים כי בנושא זה הגישה הקולקטיביסטית היא הסוד שמאחורי הצלחתה של ישראל לשמור על מקורות המים שלה.
פרופ' ארנון סופר הוא גיאוגרף פוליטי, וממקימיה של המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. הוא חוקר מערכות מים בכל רחבי העולם. בגישתו הפילוסופית הוא מצדד בשוק החופשי, ואינו חובב של התערבויות ממשלתיות. עם זאת, הוא אומר, ישראל היא "מדינה מערבית, ואנו תומכים באינדיבידואליזם. אך בתחומים מסוימים הגישה הקיבוצית היא ההגיונית ביותר. בכל הנוגע למים, בעלות קולקטיבית היא אחת הסיבות לכך שאנחנו וילה בג'ונגל."32
הישראלים הסכימו לעסקת חליפין. בכל הנוגע למים הם ויתרו על הקניין הפרטי ועל יתרונותיה של כלכלת השוק, בתמורה למערכת המספקת לכולם גישה למים באיכות גבוהה. הציבור מפקיד בידי הממשלה את הסמכויות לנהל, לפקח, לתמחר ולהקצות מים בשמו, מתוך אמונה שהציבור יהיה הנהנה העיקרי מכך.
ייתכן שמשק המים הישראלי הוא הדוגמא המוצלחת ביותר לסוציאליזם הקיימת כיום בעולם.
 
 
 
1 איה מירוני, ראיון עם המחבר, ניו־יורק, 3 בפברואר 2014.
2 לרשימה חלקית של המקורות היהודיים הקשורים בגשם ובמים ראו:
Wolf Gafni, Pinhas Michaeli, Ahouva Bar-Lev, Yerahmiel Barylka, and Edward Levin, Beside Streams of Waters: Rain and Water in the Prayers and Ceremonies of the Holiday (Jerusalem: Jewish National Fund, Keren Kayemeth LeYisrael, Religious Organizations Department,1990).
3 במדבר כ' א'-י"ג, שמות י"ז ו'.
4 דברים י"א י"ד. ראו גם דברים כ"ח י"ב.
5 דברים י"א י"ז.
6 אברהם אבן־שושן, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים (הוצאת קרית ספר, 1982).
7 למידע נוסף על הרצל ראו עמוס אילון, הרצל (עם עובד, 2004), ושלמה אבינרי, הרצל (מרכז זלמן שזר, 2007).
8 Yehuda Avner, The Prime Ministers: An Intimate Narrative of Israeli Leadership (New Milford, CT: The Toby Press, 2010), 105.
9 בנימין זאב הרצל, עניין־היהודים: ספרי יומן, כרך ב', עמ' 60 (מוסד ביאליק, 1997).
10 בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, בתוך: כתבי הרצל (הספרייה הציונית, 1960), כרך א', עמ' 114
11 אלטנוילנד, עמ' 462.
12 אלטנוילנד, עמ' 248.
13 ישעיהו י"ב ג'.
14 בין השירים אחרים שעוסקים במים ושחוברה להם כוריאוגרפיה: ישם מדבר לאגם מים (1944) ועץ הרימון (1948).
15 אברהם ב. יהושע, בתחילת קיץ — 1970 (שוקן, 1972).
16 עמוס עוז, מיכאל שלי (עם עובד, 1968).
17 אסף גברון, ראיון טלפוני עם המחבר, 16 ביולי 2014.
18 מדינת ישראל, חוק הפיקוח על קידוחי מים, תשט"ו - 1955, סעיף 4.
19 מדינת ישראל, חוק מדידת מים, תשט"ו - 1955, סעיף 2(א).
20 שם, סעיף 3(א).
21 מדינת ישראל, חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח - 1957, סעיף 1.
22 שם, סעיף 4(א).
23 שם, סעיף 5.
24 State of Israel Water Commission, The Water Laws of Israel, ed. M. Virshubski (Tel Aviv: State of Israel Water Commission, March 1964), i.
25 מדינת ישראל, חוק המים, תשי"ט - 1959, סעיף 1.
26 שם, סעיף 4.
27 שם, סעיף 3.
28 שם, סעיף 9(1).
29 שמעון טל, ראיון טלפוני עם המחבר, 11 במרץ 2013.
30 הרפובליקה הצרפתית, הקודקס האזרחי, סעיף 642.
31 שם, סעיף 641.
32 ארנון סופר, ראיון עם המחבר, חיפה, 2 במאי 2013. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק השתמש בביטוי "וילה בג'ונגל," בהקשר אחר, ונראה שפרופ' סופר שאל את הביטוי של ברק והתאים אותו לדבריו על משק המים.