לעזוב לפני בוא הגשמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעזוב לפני בוא הגשמים
מכר
מאות
עותקים
לעזוב לפני בוא הגשמים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לעזוב לפני בוא הגשמים

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 241 עמ' מודפסים

אלכסנדרה פולר

אלכסנדרה פולר (נולדה בשנת 1969) בקניה, מתגוררת כיום בארצות הברית. שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה, שראה אור בשנת 2011, כיכב ברשימת רבי-המכר של "ניו יורק טיימס" ונבחר מטעם העיתון לאחד ממאה הספרים הטובים באותה שנה.

תקציר

לפעמים מגיע רגע בחייו של אדם שהוא מבין ממקום עמוק, כמעט אינסטינקטיבי, שעליו לקום ולעזוב משהו, מישהו, מקום. לצאת לעבר מטרה שהיא באותו הזמן לא יותר מרעיון. כמו החיות באפריקה שלפני התייבשות כל מקורות המים הזמינים שלהן יוצאות למסע מסוכן, נודדות על פני מאות קילומטרים, כאילו נפוצה ביניהן שמועה על מקום כלשהו שבו קיימת הבטחה לגשם.
 
כך חשה אלכסנדרה פולר כשהחליטה להתחתן ולעזוב את משפחתה הססגונית בזמביה ולהעתיק את מקום מגוריה לארצות-הברית, וכך היא מרגישה כיום כשהיא מתבוננת על נישואיה המתפוררים ומבקשת להבין מה עמד בבסיס הבחירות שעשתה ואלה שהיא עוד עתידה לקבל.
 
בגיל צעיר הבינה אלכסנדרה שאת האנשים בעולמה ניתן לחלק לשניים: אנשי השחור-לבן שהולכים בתלם, והססגוניים, כמו הוריה, שאינם חיים לפי הכללים ומאמינים בתוהו ובוהו כמרכיב חיוני להנאה בחיים. "הבעיה עם רוב האנשים היא", אמר לה פעם אבא שלה, "שהם רוצים להאריך את חייהם כמה שיותר בעוד שאין להם מושג קלוש איך לחיות אותם". ואכן, במחיצת הוריה החיים נחוו בעוצמה גדולה. אהבה עזה, הומור פרוע, נחשים, דייט בחברת פילה תוקפנית, מחלות, טרגדיות נוראיות, אלכוהול ואפס חרטה.
הכתיבה משמשת לפולר אמצעי להבין את המסע שהיא עוברת בחייה, ולהתעמת עם שאלות קשות. היא משתפת את הקוראים בפיסות אינטימיות מחייה וחורכת את הנייר בכתיבתה המבריקה.
 
"לעזוב עם בוא הגשמים" מציע חוויית קריאה סוחפת, מעוררת מחשבה ומעצימה. אלכסנדרה פולר נולדה באנגליה בשנת 1969. ב-1972 עברה עם משפחתה לחווה ברודזיה שבאפריקה הדרומית שלימים התפצלה לזימבבואה ולזמביה. היא חייתה שם עד אמצע שנות העשרים שלה, ובשנת 1994 עברה להתגורר בוויומינג, ארצות הברית. היא פירסמה מספר ספרים המבוססים על חייה שזכו לביקורות מהללות ולהצלחה רבה בעולם.
 
"הממואר הטוב ביותר שנכתב על גירושין". בוסטון גלוב
 
"פולר היא אחת מהכותבים הטובים ביותר בז‘אנר הממואר בתקופתנו". בוקליסט

פרק ראשון

הנה אנו עפים
 
"אבא אומר שהוא ימות בשבוע הבא," אמרה ונסה. קו הטלפון מזמביה פעל כמו שצריך לשם שינוי. בלי הדהודים, בלי קטיעות, בלי רעש לבן. ובכל זאת הרגשתי איך כוחו המרחיק של האוקיינוס האטלנטי כולו מפריד בינינו.
 
"תגידי את זה שוב," אמרתי.
 
"אבא," חזרה ונסה בקול רם ואיטי, כמו אנגלייה שנופשת בחוג הטרופי. "הוא אומר שהוא לא מתכוון לחבוט בסיסוב הבא במקום מישהו אחר. ושזה לא קשור לקריקט." שמעתי אותה מדליקה סיגריה: הגירוד והשריקה של הגפרור; חריכת הטבק הבוער; השאיפה העמוקה. הבנתי שיש סכנה שנפעל על פי לוח הזמנים העצל של ונסה. היא תשב לה מדרום לקו המשווה ותטפח נונשלנטיות. אני אהיה כאן, מצפון לו, ערה לדדליינים חולפים בזה אחר זה בהילוך מהיר.
 
"למה?" שאלתי. "ממה?"
 
"מהתנ"ך," אמרה ונסה ונשפה בשלווה.
 
"אה," אמרתי. "טוב, שום אדם שפוי לא מפרש את התנ"ך מילולית."
 
"אני כן," אמרה ונסה.
 
"הוא שאמרתי," קראתי בנימת ניצחון.
 
דמיינתי את ונסה ליד שולחן הפיקניק על המרפסת שלה, מנה נדיבה של יין לבן דרום־אפריקני מונחת לפניה. יתושים מייללים בארסיות סביב קרסוליה. היא מוחה זיעה מאפה, הודפת כלבים מתנשפים מחיקה. ברקע אפילו שמעתי את מקהלת ציפורי היער של העונה הגשומה בחצי־הכדור הדרומי. רודנותו של אדום־חזה, פטפוטיהם של אורגי־מסכה אפריקנים1, ובולבול צועק פעם אחר פעם, "וילי! צא והילחם! וילי! צא והילחם! פחחחדן."
 
כאן, סגפנות החורף עמדה בעינה. מחוץ לחלון חדר העבודה שלי נראו קרניים זעירות של בוץ קפוא על פני תלוליות שלג גבוהות. הציפורים היחידות שראיתי היו חבורת ירגזים גזלנים, חרוצים, ליד מתקן ההאכלה. הם היו יצורים קטנים, חסונים אך צנועים למראה, כמו נזירים קטנטנים מפטפטים. קראתי שהם מסוגלים להוריד את חום גופם בעשר מעלות כמעט בליל חורף קר כדי לשמר אנרגיה. בספרים על ציפורים התופעה הזאת נקראת רדֶמֶת. מתברר שגם קוליברים עושים את זה, אבל הם גם מוכרחים לאכול פי שישים ממשקל גופם ביום כדי לשרוד, לפחות על פי קטע משיר של צ'רלס רייט שתלוי מעל המחשב שלי. "לזה קוראים חיים על הקצה," הוא מסכם.
 
"אני חייבת לסגור," אמרתי.
 
אבל ונסה החלה לפרט במלוא התנופה את חזונה לגבי סידורי הלוויה של אבא. האם כדאי להשתמש בלנד־רובר הישנה או בעגלה רתומה לחמור כעגלת מתים? והאם הכומר הפולני ההוא מאולד מְקוּשי, שערך את החתונה שלי, עדיין חי? כי הוא נמצא בערבות הבּוּש די זמן כדי לא להניד עפעף אם נבקש ממנו לקיים טקס תחת עץ באובב במקום בכנסייה, נכון? ואולי נבקש מהכפריים לשיר במקהלה. "יש שם המון אַפּוֹסטוֹלים," ציינה ונסה. "אבל הם שרים בכלל, או רק יושבים עטופים בסדינים לבנים ונאנחים?"
 
אמרתי שאין לי מושג, אבל לעולם לא אשכח איך אמא נקלעה לסכסוך עם האפוסטולי שעבר לגור בקצה החווה שלנו עם כמה מנשותיו ועדרים של ילדים, וחלקת הירק שלו פלשה אל בית הקברות לחיות של אמא, שעלה על גדותיו. אמא צעקה גסויות, נעצה את מקל ההליכה שלה באדמה והכריזה על מלחמת טריטוריות. בתמורה, האפוסטולי יידה אבנים בכלבים שעוד נותרו לה, נופף בשרביט ודיקלם קטעי ריב ומדון מהתנ"ך. "אפוסטולי חמום מוח," דיווחה אמא בעונג, אם כי צווארה היה מנוטרל במשך שבועות אחרי שהאפוסטולי טילטל אותה, "בדיוק כמו ג'ק ראסל עם חולדה בפה."
 
ונסה שוב שאפה בכובד ראש מהסיגריה. "אה, נכון," אמרה. "שכחתי מזה. אולי בכל זאת עדיף קתולים. הם מכירים מזמורים הגונים. חוץ מזה, קתולים שותים יין בהפסקה, לא? ולאמא אין היסטוריה של מלחמות איתם, נכון?"
 
"עדיין לא," אמרתי.
 
"ומה עם התוכנית האמנותית אחר כך?" שאלה ונסה. "אנשים ייסעו במשך ימים ללוויה הזאת. הם יצפו לחגיגה. זאת חייבת להיות מסיבה ענקית מההתחלה ועד הסוף, עם להקת קליפסו, הארי בלאפונטה ודליים של פונץ' רום. אולי נארגן מירוצי קאנו על הזַמבֵּזי? זה יהיה מגניב. ומה עם מוט משומן מעל אחת מבריכות הדגים של אמא בשביל האבלים השיכורים במיוחד, כי ברור לך שזה ייראה כמו מפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים מהרגע הראשון, כן? ואולי נקים מבוך כמו ביום הנישואים הארבעים של אמא ואבא," אמרה ונסה. "זוכרת?"
 
גם את זה לא אשכח לעולם. בכניסה למבוך היו שוֹטים של משקה חזק למדי וכמה אורחים השתכרו כל כך שהם נתקעו במבוי סתום עד עלות השחר. אבל לא ציינתי זאת, וגם לא אמרתי שלדעתי ההצעות של ונסה גרועות עד קטלניות. כמה לוויות היא רוצה לערוך בשבוע אחד? בשל שיקולים של זמן (בעיקר שלי) אמרתי שלדעתי הרעיונות שלה שווים בדיקה. "כלומר, כשאבא באמת ימות," אמרתי. ואז הוספתי, בתקווה שזה ירמז על סיום, "טוב, וֶן. אני די עסוקה כרגע."
 
אבל ונסה לא נרתעה; היא מזגה לעצמה עוד כוס יין והמשיכה לקשקש. "לא, לא, לא," אמרה. "חייבים לתכנן עכשיו, כי נהיה נסערות מדי ברגע האמת." היא הזכירה לי שלא תוכל לקרוא כי היא אנלפבתית, כידוע לכולנו. אמא בהחלט לא תוכל לקרוא או לעשות משהו אחר כי היא תהיה שבר כלי נואש. ואסור להרשות לריצ'רד להתקרב לדוכן. "הוא רק ינהם וירטון ויפחיד את כולם," אמרה ונסה. "לא, אַל, כשאבא ימות את תצטרכי לשאת את ההספד."
 
כעבור שבוע, ב-8 במרס 2010, מלאו לאבא שבעים. היום הגיע וחלף, ולמרות תהילים צ' פסוק י', אבי לא מת. וכדי להוכיח את הנס של המשך קיומו הגופני בינינו, ונסה שלחה לי במייל תצלום של חגיגת הלוויה שלו, שהפכה לחגיגת יום הולדת. הנה הוא על המרפסת שלה בגבעות קאפוּאֶה, זרועו מונחת על כתפיה של אמא. הוריי חבשו כובעי קש תואמים ועטו הבעות צחוק עקומות תואמות. הם החזיקו ביניהם זר פרחים צהוב חבוט למראה. נרקיסים, חשבתי, אבל לא הייתי בטוחה. ראשית – בגלל המצלמה הרועדת או המצולמים המתנודדים – התצלום היה מטושטש במקצת. ושנית, ונסה גנבה בדרך כלל את רוב הפרחים שלה מגני מלונות בלוסאקה, ונרקיסים נראו לי לא סבירים מכל מיני סיבות.
 
כאב של קנאה נוסטלגית תקף אותי, אם כי כאב זו לא המילה הנכונה כי היא מצביעה על משהו שניתן להרגיע אותו, כמו רעב. וגם נוסטלגיה זו לא בדיוק המילה הנכונה, כי היא מצביעה על תפיסה רגשנית של העבר, כאילו ארטי שו או דוריס דיי היו הפסקול של נעוריי, ולא כך הוא. זה היה הפסקול של הוריי. ונסה ואני האזנו ללהקת הפופ השוודית אבבא. והיה גם קְלֶם תוֹלֶט, זמר־העם הרודזי שמאז ומתמיד היה כוכב פופולרי במופע המחווה השנתי לחיילים, 'ברך את כולם'. למדנו לרקוד לצלילי 'הלוחם' של איפּי נְטוֹמְבּי. ההיסטוריה המשפחתית שלי – על השלכותיה הבלתי נמנעות, האמיתיות מאוד – התנגדה לכמיהה רומנטית.
 
אבא אמנם מאמין שהצד היחיד שאפשר לסמוך עליו הוא הצד שלך, וּונסה מפזרת לפעמים איומים סופיים בהחלט לא לדבר עם אף אחד מאיתנו לעולם, ואמי ניחנה ביכולת מרשימה לנטור טינה – "לפעמים אני שוכחת, אבל אני לעולם לא אסלח" – אבל המשפחה שלי בדרך כלל מתגברת על הכול וממשיכה הלאה. היא מוכרחה להתקיים בהווה שמתחדש ללא הרף, חלקית מפני שהיא רוויה אי ודאות שמתחדשת ללא הרף; משברים טריים תמיד נושפים בעורפם של הישנים.
 
"אין מנוחה ליפים," אומר אבא.
 
"לרשעים," אני מתקנת אותו.
 
"בטח גם להם אין."
 
במרוצת השנים היו גם שיחות טלפון אחרות. בדרך כלל זאת ונסה: "אוי, אַל, איזה סיוט! היה נחש ממבה שחור בחדר הילדים." בהזדמנות אחרת היא דיווחה שאמא חזרה מטיול בוקר בחווה ומצאה כלב נגוע בכלבת יושב בשלווה תמוהה מתחת לעץ השכחה. "את מכירה את אמא. מזל שהיא הבינה שהוא לא מתנהג כרגיל ולא ניסתה ללטף אותו או להזמין אותו לישון על הספה או משהו." והיו גם החודשים הסוריאליסטיים הספורים שבמהלכם קרוקודילים נסחפו אל גדות הזמבזי במספרים חריגים והשתלטו על החווה של הוריי. הם נמצאו לא רק בבריכות הדגים של אמא כרגיל, אלא גם במטע הבננות של אבא; משתזפים מחוץ לביתו של מר זולו בבוקר; זוחלים מדי כמה לילות על פני בקתת השומר לעבר שדה המרעה.
 
לעיתים רחוקות סיפרתי לצ'רלי על השיחות הללו, ובקושי חלקתי איתו את הדרמות הטריות מזמביה, בחלקו מפני שעם הזמן למדתי שהאירועים שמצחיקים או משעשעים את משפחת פולר לא תמיד משעשעים את בעלי האמריקאי. צ'רלי היה מקרה־התערבות אבירי של איש אחד, שרצה להציל אותנו מרשלנותנו, התערב בכל פעם שחשב שאנחנו שותים יותר מדי, הורסים לעצמנו את הבריאות עם סיגריות או מפלרטטים עם הרעלת מעיים בעזרת עוף מבושל למחצה. כל זה גרם לפוּלֶרים לגעות בצחוק ולא שינה את התנהגותם כהוא זה. פעם, בהתקף של שכל ישר, שלחתי חבילה מלאה דוחה־חרקים לחווה בתקווה שהוא יפחית את הישנות המלריה במשפחה. "בּוֹבּוֹ שלחה לנו גלונים של גועל נפש לחג המולד," אמר אבא לכל מי שהופיע תחת עץ השכחה בשנה ההיא. "קדימה, תתיזו על עצמכם כאוות נפשכם. תתקלחו בזה. תעשו אמבטיה."
 
עדיין הרגשתי קרועה במקצת. במשך זמן רב ניסיתי להוקיר תודה לצ'רלי מעומק הלב על הדחף להציל אותנו מהתוהו ובוהו שלנו, ואף ניסיתי להאמין בשיטות השליטה וההגנה שלו כפי שפעם ניסיתי להאמין באלוהים. אבל עמוק בפנים תמיד ידעתי שאין שום דרך להשליט סדר בתוהו ובוהו. זוהי התיאוריה העומדת בבסיס ההתחלה והסוף של כל דבר; זהו חוק הטבע האולטימטיבי. אין שום דרך לנצח את הבלתי־צפוי, להתגונן לחלוטין מפני תאונות. אין בזה כדי לומר שלא אימצתי את הרעיון המערבי שזה אפשרי – "אלוהים ישמור, אתם נראים כאילו אתם עומדים לשגר את עצמכם מתותח," אמר אבא כשראה את צ'רלי ואותי לבושים לקראת מסע אופניים בלייקרה, מגיני מרפקים וקסדות – אבל הבנתי שבה במידה שמטורף לחזר אחרי סכנות, אסונות ותאונות, מטורף גם להאמין שאפשר למפות, לסדר ולמנוע הכול. וזה גם משעמם יותר.
 
כשהתקשרתי הביתה בימי ראשון בבוקר, אמא ואבא בדרך כלל היו בפאב שמתחת למטע הבננות, המשקיף על נהר הזמבזי. זו שעת ערב אצלם, והם מקדישים שעתיים להרמת הרגליים בבר. בדרך כלל, כמה משקאות נוסכים בהם אופטימיות יתר. בדרך כלל אבא עונה ראשון, וצועק גם אם הקו תקין. "כשיר כמו חזיר," הוא אומר בדרך כלל, או "לא רע יחסית לתיש זקן." לעיתים רחוקות הוא מאריך בדברים, כי למרות תעריפי השיחות הנמוכים שהניבה התחרות שחדרה לזמביה (בדמות כרטיסי טלפון זמינים לרכישה בכל צומת בלוּסאקה ובאינספור קיוסקים ברחבי צ'ירוּנדוּ), אבא מקפיד על חסכנות מברקית ועל גינוני טלפון של מי שבשבילו שיחות חוץ הן מותרות יקרים שיש להימנע מהם. "אני מעביר אותך לאמא," הוא אומר מייד בתום מילות ההקדמה ההכרחיות.
 
ואז מגיע תורה לצעוק בהתלהבות מידבקת מעולמם הרועש אל עולמי המהוסה בדרך כלל. היא מרימה את השפופרת כדי שאשמע את הציפורים, את הציקדות, את הצפרדעים, ואני שומעת את אבא מוחה על האיוולת הזאת: "בּוֹבּוֹ מנהלת שיחה יקרה מאוד עם האוויר הצח המחורבן." אבל אמא משתיקה אותו ואומרת, "שמעתְ את זה?" ואם הכלבים מתחילים לנבוח היא אומרת, "אוי, טרוריסטים קטנים ומקסימים, את שומעת אותם? תגיד שלום לבובו, סְפְּרוֹקֶט. הארי, תגיד האו!" לפעמים היא אומרת, "אוי, תשמעי! ההיפופוטמים נוזפים בנו." ואז היא מפנה את השפופרת לעבר הנהר אבל אני שומעת רק את אבא מתלונן: "אלוהים אדירים, טאב, אנחנו לא משפחת רוקפלר המחורבנת." אבל אמא מתעלמת ממנו וממשיכה לקשקש.
 
"היתה לנו התרגשות גדולה השבוע," היא אמרה לי כעת. "הזמינו אותנו למסיבה בלוסאקה. את יודעת, כל האנשים האלה עם שמות מלאי עיצורים. טיפות קטנות של קוויאר, טוב, ביצי טרוטה בעצם, לא חידקן כמובן, וכמויות מפחידות של וודקה."
 
"מפחידות?"
 
"כן, כי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה אבא שלך כבר התרגש יותר מדי. הוא טיפס על גג הטנדר וסירב לרדת," אומרת אמא.
 
"מה?" אני מרחיקה את השפופרת מהאוזן ולוטשת בה עיניים בעונג. אלה ההורים שלי, בשלהי גיל העמידה! אני מצמידה את הטלפון בחזרה לאוזני. "ומה אז?" שאלתי.
 
"נאלצתי להסיע אותו ככה, כמו שהוא," אומרת אמא. "ואת יודעת איזו נהגת איומה אני. אלוהים יודע איך הצלחנו להגיע הביתה. כמעט הגעתי למָקֶני לפני שהתברר לי שאני נוהגת בצד הלא־נכון של הכביש."
 
"התברר לך?"
 
"טוב, בובו, את יודעת איך אנשים נוהגים בימינו. חשבתי שהם צופרים כי הם רוצים שאני אסע יותר מהר."
 
"נו?"
 
"אז נסעתי יותר מהר, כמובן," אומרת אמא. "אבא היכה על הגג אבל הנחתי שהוא פשוט שר את הפזמון של 'הללויה' או את הפעמונים והתותחים מהפתיחה החגיגית של צ'ייקובסקי. איך הייתי אמורה לדעת שהוא רוצה לרדת? אוי, זה היה מחזה."
 
עצמתי עיניים ודמיינתי את העולם הרך, החם, למרגלות החווה, עם הנהר המתעקל בעצלתיים מזרחה לעבר מוזמביק, וההורים שלי, התורמים בדרכם הייחודית לתחושה הכללית של אי סדר נינוח. הימים שלי, לעומת זאת, מופו באופן אמורפי במשימות חוזרות ונשנות של כביסה וארוחות ודדליינים. הרגשתי שאני הולכת ומתרוקנת מרוב מאמץ עקר לעגן את עצמי במערכת האמונות השאולה שלי. "טוב, כאן הכול רגיל," אמרתי. "אין על מה לדווח."
 
הוריי ריחמו עלי בשל העובדה שכל הדרמות בחיי היו מעשה ידיי –למיטב הבנתם לפחות. הם האמינו בהכרחיותה של המהומה כרכיב חיוני בהנאה מהחיים. "אל תצעקי כל כך חזק אחרת כולם ירצו אותם," אמר אבא כשבעת ביקור בבית, נחיל של חרקים ושתי שממיות צנחו על הכּילה שלי מגג הסכך של חדר השינה. דבר לא הפתיע אותו, לא הכלבים מוכי הכלבת, לא הנחשים, לא ההיפופוטמים או הפילים. "אם כי תחושת החידוש מתחילה להתפוגג," הודה.
 
דרוש אומץ שערורייתי משהו – רשלנות אפילו, הייתי אומרת פעם –כדי להתענג על הדפוס הזה של תוהו ובוהו מוחלט. אני גדלתי ככה, ואהבתי חלק ניכר משנותיי הראשונות, וכמובן אהבתי את משפחתי, אבל בשלב מסוים איבדתי את ההתלהבות ואת הדמיון הדרושים כדי להתמסר להבטחה של חוסר ביטחון מתמשך. במקום זה בחרתי להאמין באפשרות של עתיד בר חיזוי ומיפוי, ובחרתי לי חיים שדמיינתי שיהיו בהם ודאויות, רשתות ביטחון וערובות.
 
לא ידעתי אז כי אי אפשר לקבל ערובות מהסוג שהייתי צריכה. לא ידעתי שנגד הדברים המביכים, נגד הדברים ההרסניים, נגד הדברים המשתעשעים בנחשול הפנימי שלך – נגד הדברים האלה אין שום אמצעי הגנה שגרתיים. "הבעיה של רוב האנשים," אמר אבא פעם, לא בהכרח כדי לרמז שאני נחשבת לרוב האנשים, אבל בהחלט בלי לבטל את האפשרות הזאת, "היא שהם רוצים לחיות כמה שיותר בלי שיש להם אפילו שמץ של מושג איך לחיות."
 
1 מין של ציפור הנפוצה בדרום יבשת אפריקה.

אלכסנדרה פולר

אלכסנדרה פולר (נולדה בשנת 1969) בקניה, מתגוררת כיום בארצות הברית. שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה, שראה אור בשנת 2011, כיכב ברשימת רבי-המכר של "ניו יורק טיימס" ונבחר מטעם העיתון לאחד ממאה הספרים הטובים באותה שנה.

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 241 עמ' מודפסים
לעזוב לפני בוא הגשמים אלכסנדרה פולר
הנה אנו עפים
 
"אבא אומר שהוא ימות בשבוע הבא," אמרה ונסה. קו הטלפון מזמביה פעל כמו שצריך לשם שינוי. בלי הדהודים, בלי קטיעות, בלי רעש לבן. ובכל זאת הרגשתי איך כוחו המרחיק של האוקיינוס האטלנטי כולו מפריד בינינו.
 
"תגידי את זה שוב," אמרתי.
 
"אבא," חזרה ונסה בקול רם ואיטי, כמו אנגלייה שנופשת בחוג הטרופי. "הוא אומר שהוא לא מתכוון לחבוט בסיסוב הבא במקום מישהו אחר. ושזה לא קשור לקריקט." שמעתי אותה מדליקה סיגריה: הגירוד והשריקה של הגפרור; חריכת הטבק הבוער; השאיפה העמוקה. הבנתי שיש סכנה שנפעל על פי לוח הזמנים העצל של ונסה. היא תשב לה מדרום לקו המשווה ותטפח נונשלנטיות. אני אהיה כאן, מצפון לו, ערה לדדליינים חולפים בזה אחר זה בהילוך מהיר.
 
"למה?" שאלתי. "ממה?"
 
"מהתנ"ך," אמרה ונסה ונשפה בשלווה.
 
"אה," אמרתי. "טוב, שום אדם שפוי לא מפרש את התנ"ך מילולית."
 
"אני כן," אמרה ונסה.
 
"הוא שאמרתי," קראתי בנימת ניצחון.
 
דמיינתי את ונסה ליד שולחן הפיקניק על המרפסת שלה, מנה נדיבה של יין לבן דרום־אפריקני מונחת לפניה. יתושים מייללים בארסיות סביב קרסוליה. היא מוחה זיעה מאפה, הודפת כלבים מתנשפים מחיקה. ברקע אפילו שמעתי את מקהלת ציפורי היער של העונה הגשומה בחצי־הכדור הדרומי. רודנותו של אדום־חזה, פטפוטיהם של אורגי־מסכה אפריקנים1, ובולבול צועק פעם אחר פעם, "וילי! צא והילחם! וילי! צא והילחם! פחחחדן."
 
כאן, סגפנות החורף עמדה בעינה. מחוץ לחלון חדר העבודה שלי נראו קרניים זעירות של בוץ קפוא על פני תלוליות שלג גבוהות. הציפורים היחידות שראיתי היו חבורת ירגזים גזלנים, חרוצים, ליד מתקן ההאכלה. הם היו יצורים קטנים, חסונים אך צנועים למראה, כמו נזירים קטנטנים מפטפטים. קראתי שהם מסוגלים להוריד את חום גופם בעשר מעלות כמעט בליל חורף קר כדי לשמר אנרגיה. בספרים על ציפורים התופעה הזאת נקראת רדֶמֶת. מתברר שגם קוליברים עושים את זה, אבל הם גם מוכרחים לאכול פי שישים ממשקל גופם ביום כדי לשרוד, לפחות על פי קטע משיר של צ'רלס רייט שתלוי מעל המחשב שלי. "לזה קוראים חיים על הקצה," הוא מסכם.
 
"אני חייבת לסגור," אמרתי.
 
אבל ונסה החלה לפרט במלוא התנופה את חזונה לגבי סידורי הלוויה של אבא. האם כדאי להשתמש בלנד־רובר הישנה או בעגלה רתומה לחמור כעגלת מתים? והאם הכומר הפולני ההוא מאולד מְקוּשי, שערך את החתונה שלי, עדיין חי? כי הוא נמצא בערבות הבּוּש די זמן כדי לא להניד עפעף אם נבקש ממנו לקיים טקס תחת עץ באובב במקום בכנסייה, נכון? ואולי נבקש מהכפריים לשיר במקהלה. "יש שם המון אַפּוֹסטוֹלים," ציינה ונסה. "אבל הם שרים בכלל, או רק יושבים עטופים בסדינים לבנים ונאנחים?"
 
אמרתי שאין לי מושג, אבל לעולם לא אשכח איך אמא נקלעה לסכסוך עם האפוסטולי שעבר לגור בקצה החווה שלנו עם כמה מנשותיו ועדרים של ילדים, וחלקת הירק שלו פלשה אל בית הקברות לחיות של אמא, שעלה על גדותיו. אמא צעקה גסויות, נעצה את מקל ההליכה שלה באדמה והכריזה על מלחמת טריטוריות. בתמורה, האפוסטולי יידה אבנים בכלבים שעוד נותרו לה, נופף בשרביט ודיקלם קטעי ריב ומדון מהתנ"ך. "אפוסטולי חמום מוח," דיווחה אמא בעונג, אם כי צווארה היה מנוטרל במשך שבועות אחרי שהאפוסטולי טילטל אותה, "בדיוק כמו ג'ק ראסל עם חולדה בפה."
 
ונסה שוב שאפה בכובד ראש מהסיגריה. "אה, נכון," אמרה. "שכחתי מזה. אולי בכל זאת עדיף קתולים. הם מכירים מזמורים הגונים. חוץ מזה, קתולים שותים יין בהפסקה, לא? ולאמא אין היסטוריה של מלחמות איתם, נכון?"
 
"עדיין לא," אמרתי.
 
"ומה עם התוכנית האמנותית אחר כך?" שאלה ונסה. "אנשים ייסעו במשך ימים ללוויה הזאת. הם יצפו לחגיגה. זאת חייבת להיות מסיבה ענקית מההתחלה ועד הסוף, עם להקת קליפסו, הארי בלאפונטה ודליים של פונץ' רום. אולי נארגן מירוצי קאנו על הזַמבֵּזי? זה יהיה מגניב. ומה עם מוט משומן מעל אחת מבריכות הדגים של אמא בשביל האבלים השיכורים במיוחד, כי ברור לך שזה ייראה כמו מפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים מהרגע הראשון, כן? ואולי נקים מבוך כמו ביום הנישואים הארבעים של אמא ואבא," אמרה ונסה. "זוכרת?"
 
גם את זה לא אשכח לעולם. בכניסה למבוך היו שוֹטים של משקה חזק למדי וכמה אורחים השתכרו כל כך שהם נתקעו במבוי סתום עד עלות השחר. אבל לא ציינתי זאת, וגם לא אמרתי שלדעתי ההצעות של ונסה גרועות עד קטלניות. כמה לוויות היא רוצה לערוך בשבוע אחד? בשל שיקולים של זמן (בעיקר שלי) אמרתי שלדעתי הרעיונות שלה שווים בדיקה. "כלומר, כשאבא באמת ימות," אמרתי. ואז הוספתי, בתקווה שזה ירמז על סיום, "טוב, וֶן. אני די עסוקה כרגע."
 
אבל ונסה לא נרתעה; היא מזגה לעצמה עוד כוס יין והמשיכה לקשקש. "לא, לא, לא," אמרה. "חייבים לתכנן עכשיו, כי נהיה נסערות מדי ברגע האמת." היא הזכירה לי שלא תוכל לקרוא כי היא אנלפבתית, כידוע לכולנו. אמא בהחלט לא תוכל לקרוא או לעשות משהו אחר כי היא תהיה שבר כלי נואש. ואסור להרשות לריצ'רד להתקרב לדוכן. "הוא רק ינהם וירטון ויפחיד את כולם," אמרה ונסה. "לא, אַל, כשאבא ימות את תצטרכי לשאת את ההספד."
 
כעבור שבוע, ב-8 במרס 2010, מלאו לאבא שבעים. היום הגיע וחלף, ולמרות תהילים צ' פסוק י', אבי לא מת. וכדי להוכיח את הנס של המשך קיומו הגופני בינינו, ונסה שלחה לי במייל תצלום של חגיגת הלוויה שלו, שהפכה לחגיגת יום הולדת. הנה הוא על המרפסת שלה בגבעות קאפוּאֶה, זרועו מונחת על כתפיה של אמא. הוריי חבשו כובעי קש תואמים ועטו הבעות צחוק עקומות תואמות. הם החזיקו ביניהם זר פרחים צהוב חבוט למראה. נרקיסים, חשבתי, אבל לא הייתי בטוחה. ראשית – בגלל המצלמה הרועדת או המצולמים המתנודדים – התצלום היה מטושטש במקצת. ושנית, ונסה גנבה בדרך כלל את רוב הפרחים שלה מגני מלונות בלוסאקה, ונרקיסים נראו לי לא סבירים מכל מיני סיבות.
 
כאב של קנאה נוסטלגית תקף אותי, אם כי כאב זו לא המילה הנכונה כי היא מצביעה על משהו שניתן להרגיע אותו, כמו רעב. וגם נוסטלגיה זו לא בדיוק המילה הנכונה, כי היא מצביעה על תפיסה רגשנית של העבר, כאילו ארטי שו או דוריס דיי היו הפסקול של נעוריי, ולא כך הוא. זה היה הפסקול של הוריי. ונסה ואני האזנו ללהקת הפופ השוודית אבבא. והיה גם קְלֶם תוֹלֶט, זמר־העם הרודזי שמאז ומתמיד היה כוכב פופולרי במופע המחווה השנתי לחיילים, 'ברך את כולם'. למדנו לרקוד לצלילי 'הלוחם' של איפּי נְטוֹמְבּי. ההיסטוריה המשפחתית שלי – על השלכותיה הבלתי נמנעות, האמיתיות מאוד – התנגדה לכמיהה רומנטית.
 
אבא אמנם מאמין שהצד היחיד שאפשר לסמוך עליו הוא הצד שלך, וּונסה מפזרת לפעמים איומים סופיים בהחלט לא לדבר עם אף אחד מאיתנו לעולם, ואמי ניחנה ביכולת מרשימה לנטור טינה – "לפעמים אני שוכחת, אבל אני לעולם לא אסלח" – אבל המשפחה שלי בדרך כלל מתגברת על הכול וממשיכה הלאה. היא מוכרחה להתקיים בהווה שמתחדש ללא הרף, חלקית מפני שהיא רוויה אי ודאות שמתחדשת ללא הרף; משברים טריים תמיד נושפים בעורפם של הישנים.
 
"אין מנוחה ליפים," אומר אבא.
 
"לרשעים," אני מתקנת אותו.
 
"בטח גם להם אין."
 
במרוצת השנים היו גם שיחות טלפון אחרות. בדרך כלל זאת ונסה: "אוי, אַל, איזה סיוט! היה נחש ממבה שחור בחדר הילדים." בהזדמנות אחרת היא דיווחה שאמא חזרה מטיול בוקר בחווה ומצאה כלב נגוע בכלבת יושב בשלווה תמוהה מתחת לעץ השכחה. "את מכירה את אמא. מזל שהיא הבינה שהוא לא מתנהג כרגיל ולא ניסתה ללטף אותו או להזמין אותו לישון על הספה או משהו." והיו גם החודשים הסוריאליסטיים הספורים שבמהלכם קרוקודילים נסחפו אל גדות הזמבזי במספרים חריגים והשתלטו על החווה של הוריי. הם נמצאו לא רק בבריכות הדגים של אמא כרגיל, אלא גם במטע הבננות של אבא; משתזפים מחוץ לביתו של מר זולו בבוקר; זוחלים מדי כמה לילות על פני בקתת השומר לעבר שדה המרעה.
 
לעיתים רחוקות סיפרתי לצ'רלי על השיחות הללו, ובקושי חלקתי איתו את הדרמות הטריות מזמביה, בחלקו מפני שעם הזמן למדתי שהאירועים שמצחיקים או משעשעים את משפחת פולר לא תמיד משעשעים את בעלי האמריקאי. צ'רלי היה מקרה־התערבות אבירי של איש אחד, שרצה להציל אותנו מרשלנותנו, התערב בכל פעם שחשב שאנחנו שותים יותר מדי, הורסים לעצמנו את הבריאות עם סיגריות או מפלרטטים עם הרעלת מעיים בעזרת עוף מבושל למחצה. כל זה גרם לפוּלֶרים לגעות בצחוק ולא שינה את התנהגותם כהוא זה. פעם, בהתקף של שכל ישר, שלחתי חבילה מלאה דוחה־חרקים לחווה בתקווה שהוא יפחית את הישנות המלריה במשפחה. "בּוֹבּוֹ שלחה לנו גלונים של גועל נפש לחג המולד," אמר אבא לכל מי שהופיע תחת עץ השכחה בשנה ההיא. "קדימה, תתיזו על עצמכם כאוות נפשכם. תתקלחו בזה. תעשו אמבטיה."
 
עדיין הרגשתי קרועה במקצת. במשך זמן רב ניסיתי להוקיר תודה לצ'רלי מעומק הלב על הדחף להציל אותנו מהתוהו ובוהו שלנו, ואף ניסיתי להאמין בשיטות השליטה וההגנה שלו כפי שפעם ניסיתי להאמין באלוהים. אבל עמוק בפנים תמיד ידעתי שאין שום דרך להשליט סדר בתוהו ובוהו. זוהי התיאוריה העומדת בבסיס ההתחלה והסוף של כל דבר; זהו חוק הטבע האולטימטיבי. אין שום דרך לנצח את הבלתי־צפוי, להתגונן לחלוטין מפני תאונות. אין בזה כדי לומר שלא אימצתי את הרעיון המערבי שזה אפשרי – "אלוהים ישמור, אתם נראים כאילו אתם עומדים לשגר את עצמכם מתותח," אמר אבא כשראה את צ'רלי ואותי לבושים לקראת מסע אופניים בלייקרה, מגיני מרפקים וקסדות – אבל הבנתי שבה במידה שמטורף לחזר אחרי סכנות, אסונות ותאונות, מטורף גם להאמין שאפשר למפות, לסדר ולמנוע הכול. וזה גם משעמם יותר.
 
כשהתקשרתי הביתה בימי ראשון בבוקר, אמא ואבא בדרך כלל היו בפאב שמתחת למטע הבננות, המשקיף על נהר הזמבזי. זו שעת ערב אצלם, והם מקדישים שעתיים להרמת הרגליים בבר. בדרך כלל, כמה משקאות נוסכים בהם אופטימיות יתר. בדרך כלל אבא עונה ראשון, וצועק גם אם הקו תקין. "כשיר כמו חזיר," הוא אומר בדרך כלל, או "לא רע יחסית לתיש זקן." לעיתים רחוקות הוא מאריך בדברים, כי למרות תעריפי השיחות הנמוכים שהניבה התחרות שחדרה לזמביה (בדמות כרטיסי טלפון זמינים לרכישה בכל צומת בלוּסאקה ובאינספור קיוסקים ברחבי צ'ירוּנדוּ), אבא מקפיד על חסכנות מברקית ועל גינוני טלפון של מי שבשבילו שיחות חוץ הן מותרות יקרים שיש להימנע מהם. "אני מעביר אותך לאמא," הוא אומר מייד בתום מילות ההקדמה ההכרחיות.
 
ואז מגיע תורה לצעוק בהתלהבות מידבקת מעולמם הרועש אל עולמי המהוסה בדרך כלל. היא מרימה את השפופרת כדי שאשמע את הציפורים, את הציקדות, את הצפרדעים, ואני שומעת את אבא מוחה על האיוולת הזאת: "בּוֹבּוֹ מנהלת שיחה יקרה מאוד עם האוויר הצח המחורבן." אבל אמא משתיקה אותו ואומרת, "שמעתְ את זה?" ואם הכלבים מתחילים לנבוח היא אומרת, "אוי, טרוריסטים קטנים ומקסימים, את שומעת אותם? תגיד שלום לבובו, סְפְּרוֹקֶט. הארי, תגיד האו!" לפעמים היא אומרת, "אוי, תשמעי! ההיפופוטמים נוזפים בנו." ואז היא מפנה את השפופרת לעבר הנהר אבל אני שומעת רק את אבא מתלונן: "אלוהים אדירים, טאב, אנחנו לא משפחת רוקפלר המחורבנת." אבל אמא מתעלמת ממנו וממשיכה לקשקש.
 
"היתה לנו התרגשות גדולה השבוע," היא אמרה לי כעת. "הזמינו אותנו למסיבה בלוסאקה. את יודעת, כל האנשים האלה עם שמות מלאי עיצורים. טיפות קטנות של קוויאר, טוב, ביצי טרוטה בעצם, לא חידקן כמובן, וכמויות מפחידות של וודקה."
 
"מפחידות?"
 
"כן, כי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה אבא שלך כבר התרגש יותר מדי. הוא טיפס על גג הטנדר וסירב לרדת," אומרת אמא.
 
"מה?" אני מרחיקה את השפופרת מהאוזן ולוטשת בה עיניים בעונג. אלה ההורים שלי, בשלהי גיל העמידה! אני מצמידה את הטלפון בחזרה לאוזני. "ומה אז?" שאלתי.
 
"נאלצתי להסיע אותו ככה, כמו שהוא," אומרת אמא. "ואת יודעת איזו נהגת איומה אני. אלוהים יודע איך הצלחנו להגיע הביתה. כמעט הגעתי למָקֶני לפני שהתברר לי שאני נוהגת בצד הלא־נכון של הכביש."
 
"התברר לך?"
 
"טוב, בובו, את יודעת איך אנשים נוהגים בימינו. חשבתי שהם צופרים כי הם רוצים שאני אסע יותר מהר."
 
"נו?"
 
"אז נסעתי יותר מהר, כמובן," אומרת אמא. "אבא היכה על הגג אבל הנחתי שהוא פשוט שר את הפזמון של 'הללויה' או את הפעמונים והתותחים מהפתיחה החגיגית של צ'ייקובסקי. איך הייתי אמורה לדעת שהוא רוצה לרדת? אוי, זה היה מחזה."
 
עצמתי עיניים ודמיינתי את העולם הרך, החם, למרגלות החווה, עם הנהר המתעקל בעצלתיים מזרחה לעבר מוזמביק, וההורים שלי, התורמים בדרכם הייחודית לתחושה הכללית של אי סדר נינוח. הימים שלי, לעומת זאת, מופו באופן אמורפי במשימות חוזרות ונשנות של כביסה וארוחות ודדליינים. הרגשתי שאני הולכת ומתרוקנת מרוב מאמץ עקר לעגן את עצמי במערכת האמונות השאולה שלי. "טוב, כאן הכול רגיל," אמרתי. "אין על מה לדווח."
 
הוריי ריחמו עלי בשל העובדה שכל הדרמות בחיי היו מעשה ידיי –למיטב הבנתם לפחות. הם האמינו בהכרחיותה של המהומה כרכיב חיוני בהנאה מהחיים. "אל תצעקי כל כך חזק אחרת כולם ירצו אותם," אמר אבא כשבעת ביקור בבית, נחיל של חרקים ושתי שממיות צנחו על הכּילה שלי מגג הסכך של חדר השינה. דבר לא הפתיע אותו, לא הכלבים מוכי הכלבת, לא הנחשים, לא ההיפופוטמים או הפילים. "אם כי תחושת החידוש מתחילה להתפוגג," הודה.
 
דרוש אומץ שערורייתי משהו – רשלנות אפילו, הייתי אומרת פעם –כדי להתענג על הדפוס הזה של תוהו ובוהו מוחלט. אני גדלתי ככה, ואהבתי חלק ניכר משנותיי הראשונות, וכמובן אהבתי את משפחתי, אבל בשלב מסוים איבדתי את ההתלהבות ואת הדמיון הדרושים כדי להתמסר להבטחה של חוסר ביטחון מתמשך. במקום זה בחרתי להאמין באפשרות של עתיד בר חיזוי ומיפוי, ובחרתי לי חיים שדמיינתי שיהיו בהם ודאויות, רשתות ביטחון וערובות.
 
לא ידעתי אז כי אי אפשר לקבל ערובות מהסוג שהייתי צריכה. לא ידעתי שנגד הדברים המביכים, נגד הדברים ההרסניים, נגד הדברים המשתעשעים בנחשול הפנימי שלך – נגד הדברים האלה אין שום אמצעי הגנה שגרתיים. "הבעיה של רוב האנשים," אמר אבא פעם, לא בהכרח כדי לרמז שאני נחשבת לרוב האנשים, אבל בהחלט בלי לבטל את האפשרות הזאת, "היא שהם רוצים לחיות כמה שיותר בלי שיש להם אפילו שמץ של מושג איך לחיות."
 
1 מין של ציפור הנפוצה בדרום יבשת אפריקה.