כלום לא נשכח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלום לא נשכח
מכר
מאות
עותקים
כלום לא נשכח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כלום לא נשכח

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים

תקציר

"כלום לא נשכח" הוא מותחן פסיכולוגי מסחרר ואינטליגנטי, שמפליא לתעתע בקורא עד הסוף המטלטל והמפתיע".
תקיפה אכזרית מפרה את השלווה בעיירה האמידה פיירוויו. ג‘ני קרמר, נערה יפה בת חמש-עשרה, מתגלה בשולי היער חבולה ומטושטשת לאחר שהותקפה בברוטליות.
 
בבית-החולים מקבלת ג'ני טיפול תרופתי שנוי במחלוקת, שמוחק ממוחה את הזיכרונות מאותו לילה. אבל במשך החודשים הבאים, בעוד הפצעים בגופה מתאחים, מתברר שלאובדן הזיכרון יש מחיר: תחושות נטולות הסבר רודפות את ג'ני, עד שהיא אינה יכולה לחיות איתן עוד.
ד"ר אלן פורסטר, פסיכיאטר מומחה לטראומה, מקבל את ג'ני לטיפול. הוא מאמין שכדי לאחות את הפצעים בנפשה, על ג'ני לזכור מה קרה באותו לילה. אך גם לשחזור הזיכרון יש מחיר: אביה של ג'ני שוקע בחיפוש אובססיבי אחר התוקף המפלצתי. אמה מנסה נואשות לגונן על סודותיה שלה ולהיאחז בחזותה המושלמת. וד"ר פורסטר מגלה כי כאשר מתחיל להיפרם מרקמו העדין של הזיכרון, אין לדעת לאן יוליכו החוטים. עתה עליו להחליט מה יהיה מוכן לעשות וכמה רחוק יעז ללכת, לפני שהחוטים ייכרכו גם סביבו.

פרק ראשון

1
 
הוא עקב אחריה ביערות שמאחורי הבית. הקרקע היתה זרועה פסולת של חורף, עלים מתים וזרדים שנשרו בששת החודשים האחרונים ונרקבו מתחת למעטה של שלג. אולי שמעה אותו מתקרב. אולי הסתובבה וראתה אותו במסכת הסקי השחורה מצמר שסיביה נמצאו מתחת לציפורניה. כשצנחה על ברכיה, מה שנותר מהזרדים הפריכים התפצח כמו עצמות ישנות ושרט את עורה החשוף. כשפניה וחזה הוטחו בעוצמה אל הקרקע, מן הסתם בכוח זרועו, היא חשה היטב ברסס שפיזרו סביבן הממטרות שבמדשאה, רק שבעה מטרים משם. שערה היה רטוב כשמצאו אותה.
 
כילדה נהגה לרדוף אחר הממטרות בביתה שלה – ניסתה לתפוס אותן בימות הקיץ החמים, או לחמוק מהן בערבי האביב הקרירים. אחיה התינוק אהב לרדוף אחריה עירום כביום היוולדו, כשבטנו בולטת החוצה וזרועותיו מתנופפות לכל עבר ומתקשות לנוע בתיאום מושלם עם רגליו הקטנות. לפעמים היה גם הכלב מצטרף אליהם, ונובח ברעבתנות שהטביעה את קולות צחוקם. ארבעה דונמים של דשא ירוק, חלקלק ורטוב. שמיים פתוחים וזרועי עננים לבנים תפוחים. אמה עמדה בחלון וצפתה בהם מתוך הבית, ואביה היה בדרכו הביתה ממקומות שריחותיהם דבקו לחליפה שלו. הקפה המעופש מהמשרד של אולם התצוגה, וגם עור חדש וגומי של צמיגים. הזיכרונות הללו כואבים עכשיו, אף שעלו במוחה מייד כששאלו אותה על הממטרות, והאם הן פעלו כשחצתה את הדשא בריצה לכיוון היער.
 
האונס נמשך קרוב לשעה. נפלא מבינתה כיצד הם יכולים לדעת. משהו שקשור לקרישת הדם ולנקודות החדירה, לשלבים השונים של החבורות שעל גבה, על זרועותיה וסביב צווארה, כששינה את השיטה למסמר אותה למקומה. כל אותה שעה, נמשכה המסיבה בדיוק כפי שעזבה אותה. היא ראתה אותה מהמקום שבו שכבה, את האורות שבקעו מהחלונות, שהיבהבו לרגעים כשהאורחים עברו מחדר לחדר. המסיבה היתה גדולה, כמעט כל כיתות י' וגם קומץ ילדים מכיתה ט' ומכיתה י"א. התיכון של פֵיירוְויוּ היה קטן על פי כל אמת מידה כמעט, אפילו יחסית לפרבר בקונטיקט, והחלוקה הכיתתית שהיתה קיימת בכל מקום אחר נותרה כאן רופפת, אם בכלל. קבוצות הספורט היו מעורבות, וכך גם הצגות בית־הספר, הקונצרטים וכל השאר. אפילו כמה מהשיעורים חצו את גבולות הכיתה, והילדים החכמים ביותר במתמטיקה ובשפות זרות קפצו בקלילות לכיתה גבוהה יותר. ג'ני קרמר מעולם לא קפצה לכיתה גבוהה יותר. אבל היא האמינה שגם היא חכמה, ושבורכה בחוש הומור בריא. היא היתה גם ספורטאית – היא שחתה, ושיחקה הוקי שדה וטניס. ועם זאת, הרגישה ששום דבר מכל זה לא חשוב, עד שגופה יבשיל.
 
מימיה לא הרגישה טוב יותר כמו באותו לילה של המסיבה. נדמה לי שאפילו אמרה לעצמה, זה הולך להיות הלילה היפה של חיי. לאחר שבמשך שנים היתה מה שאני מכנה גולם מתבגר, נדמה שסוף כל סוף הבשילה. האכזריות הבלתי נתפסת של פּלָטָה לשיניים ושל שומן ילדות, של שדיים שהיו קטנים מדי לחזייה אבל בולטים מספיק מבעד לחולצות הטריקו שלבשה, וגם של אקנה ושיער פרוע, כל זה נמוג ונעלם. היא היתה "נערית", ידידה טובה, אשת סודם של בנים שהתעניינו תמיד בבנות אחרות. ולעולם לא בה. אלה המילים שלה עצמה, לא שלי, גם אם לטעמי האישי היא תיארה את זה לא רע יחסית לילדה בת חמש־עשרה. היא היתה מודעת לעצמה באורח יוצא דופן. למרות כל מה שקדחו במוחה, ובמוחם של אחרים, ההורים שלה והמורים שלה, היא עדיין האמינה – וגם לא היתה היחידה בין חבריה ללימודים – שיופי הוא הנכס היקר ביותר לכל נערה בפיירוויוּ. וכשזכתה בו סוף־סוף, הרגישה כמי שזכתה בלוטו.
 
ואז הגיע גם הנער. דאג הֵייסטינגס. הוא הזמין אותה במסדרון למסיבה ביום שני, בין שיעור כימיה להיסטוריה של אירופה. היא היתה מאוד ספציפית בתיאור שלה, ותיארה לפרטי פרטים מה לבש ואת ההבעה על פניו, ואיך שהוא נראה לה קצת מתוח אף שניסה להיראות אדיש. היא לא חשבה על שום דבר אחר כל אותו שבוע, חוץ מאשר מה ללבוש ואיך לאסוף את השיער שלה, ובאיזה צבע לבחור כשתלך עם אמה לעשות מניקור בשבת בבוקר. זה הפתיע אותי קצת. ממה ששמעתי עליו, אני לא מחבב במיוחד את דאג הייסטינגס. כהורה, אני מרגיש שאני זכאי להחזיק בדעות שכאלה. ולא שאין בליבי שום אהדה אליו – אבא בריון, ואמא עלובה למדי בניסיונותיה לשמש לו הורה. ובכל זאת, התאכזבתי קצת שג'ני לא קלטה אותו.
 
המסיבה עלתה על כל הציפיות שלה. הורים מחוץ לעיר, ילדים ששיחקו אותה מבוגרים, כולל קוקטיילים בכוסות מרטיני ובירה בכוסות בדולח. דאג נפגש איתה שם. אבל הוא לא היה לבד.
 
המוזיקה היתה רועשת מאוד, והיא ודאי שמעה אותה מזירת הפשע. הפלייליסט כלל את כל להיטי הפופ הכי גדולים, כאלה שלדבריה הכירה היטב, עם מילים שנתקעו לה חזק בראש. למרות המוזיקה, וקולות הצחוק העמומים שנישאו החוצה מבעד לחלונות הפתוחים, היא שמעה גם קולות אחרים, קרובים יותר, את גניחותיו של הסוטה שתקף אותה, את הזעקות הגרוניות שלה עצמה.
 
כשסיים וחמק אל תוך החשכה, השתמשה בזרועה לתמיכה והרימה את ראשה מעל הקרקע. אולי הרגישה אז את הרוח שהצליפה בעור החשוף של לחייה, וכשזה קרה, אולי גם חשה שעורה רטוב. כמה מהעלים ומהזרדים ששכבה עליהם נדבקו אל פניה, כאילו מישהו מרח אותן בדבק שכבר התייבש.
 
כשהיא שעונה על זרועה, היא בוודאי שמעה את הצליל.
 
בשלב מסוים, היא הזדקפה. ניסתה לנקות את הבלגן שמסביבה. היא מחתה את לחייה בגב ידה. שרידי עלים יבשים צנחו אל הקרקע. היא בוודאי ראתה את חצאיתה מגולגלת סביב מותניה, חושפת את איברי מינה העירומים. נדמה שהשתמשה בשתי ידיה כדי להתרומם על ארבע ולזחול מרחק קצר, אולי כדי למצוא את התחתונים שלה. הם היו אצלה ביד כשמצאו אותה.
 
הצליל כנראה הלך והתעצם, כי בסופו של דבר שמעו אותו גם נערה אחרת והחבר שלה, שחיפשו לעצמם מעט פרטיות בחצר הבית, לא רחוק משם. הקרקע בוודאי רישרשה והתפצחה תחת כובד ידיה וברכיה, כשהמשיכה לזחול בחזרה אל המדשאה. דמיינתי אותה זוחלת, דמיינתי את השכרות שפגעה בקואורדינציה שלה, ואת ההלם שעצר את הזמן מלכת. דמיינתי אותה אומדת את הנזק כשסוף כל סוף הפסיקה לזחול והתיישבה במקומה, ראתה את תחתוניה הקרועים, הרגישה את הקרקע מתחככת בישבנה ושורטת את עורה.
 
התחתונים היו קרועים מכדי ללָבשם, דביקים ומלוכלכים מדם ומעפר. הצליל הלך והתגבר. היא תהתה כמה זמן היתה ביער.
 
ואז המשיכה לזחול שוב על ידיה ועל ברכיה. אבל אף שהתרחקה, הלך הצליל והתעצם, הלך והתגבר. כמה נואשת היתה לברוח, להגיע אל הדשא הרך, אל המים הנקיים שכיסו אותו כעת, אל מה שהיתה לפני היער.
 
כעבור מטרים ספורים, היא שוב נעצרה. אולי זה הרגע שבו הבינה כי הצליל הזה, האנחה המטרידה זאת, מהדהדת בראשה ובוקעת מגרונה שלה. העייפות השתלטה עליה; ברכיה, ולאחר מכן גם זרועותיה, קרסו תחתיה.
 
היא אמרה שתמיד ראתה בעצמה ילדה חזקה, אתלטית עם כוח רצון אדיר. חזקה בגופה ובנפשה. זה גם מה שאמר לה אביה מאז שהיתה ילדה קטנה. תהיי חזקה בגופך ובנפשך, ויהיו לך חיים טובים. אולי היא אמרה לעצמה לקום. אולי הורתה לעצמה להזיז את רגליה, וגם את זרועותיה, אבל כוח הרצון שלה נותר באפיסת כוחות. במקום לקחת אותה בחזרה למקום שממנו הגיעה, התכרבלו זרועותיה סביב גופה החבול, שהיה שרוע על הקרקע המטונפת.
 
דמעות זלגו, וקולה הידהד אותן באותו צליל נורא, עד שלבסוף שמעו והצילו אותה. מאז אותו לילה שאלה את עצמה שוב ושוב איך ייתכן שכל מה שהיה בתוכה – השרירים שלה, השנינות שלה, כוח הרצון שלה – לא הצליח למנוע את מה שקרה. היא לא זכרה אם ניסתה להיאבק בו, אם צעקה לעזרה, או שאולי פשוט ויתרה והניחה לזה לקרות. איש לא שמע אותה עד שזה נגמר. לדבריה, כעת היא יודעת שבכל קרב יש כובש ויש נכבש, יש מנצח ויש קורבן, והיא למדה להשלים עם האמת המרה – שהיא נחלה תבוסה מוחלטת ובלתי הפיכה.
 
לא ידעתי לומר מה נכון מתוך כל מה ששמעתי, מתוך סיפור האונס הזה של ג'ני קרמר. זה היה סיפור ששוחזר באמצעות ראיות משפטיות, עדויות ממקור ראשון, ניתוחים פסיכולוגיים וקרעי הזיכרונות שנותרו במוחה של ג'ני לאחר הטיפול. אומרים שהטיפול הזה הוא נס משמיים – למחוק כך ממוחך את הטראומה האיומה ביותר. אין בזה שום קסם, כמובן, וגם המדע עצמו לא מרשים במיוחד. אבל אסביר את כל זה מאוחר יותר. לעת עתה, בתחילתו של הסיפור, אני רוצה להבהיר שלא היה בזה שום נס משמיים עבור הנערה היפה הזאת. כי מה שהוסר ממוחה המשיך לחיות בגופה, ובנפשה, והרגשתי צורך להחזיר לה את מה שנלקח ממנה. אולי זה נשמע לכם מוזר ביותר. מנוגד כל כך לאינטואיציה. מטריד ביותר.
 
פיירוויוּ, כפי שכבר רמזתי, היא עיר קטנה. לאורך השנים ראיתי תמונות של ג'ני קרמר בעיתון המקומי, וגם בעלוני בית־הספר שנתלו במעדנייה של ג'ינה באיסט מֵיין סטריט, לקראת כל הצגה או טורניר טניס. זיהיתי אותה כשהסתובבה בעיר, כשהלכה עם חברים לקולנוע, במופע שהתקיים בבית־הספר ושגם ילדיי השתתפו בו. היתה בה מין תמימות שעמדה בסתירה לבגרות שהשתוקקה להפגין. גם בחצאית קצרה ובחולצת בטן, הסגנון הרווח כל כך בימים אלה, היא נראתה ילדה ולא אישה. ובכל פעם שראיתי אותה, חשתי מעודד ממצבו של העולם. קשה לומר שאני מרגיש כך כלפי כולם, אותו עדר של בני נוער שלפעמים נדמה כאילו גזל מחיינו את הסדר הטוב כמו נחיל ארבה. הם דבוקים לטלפונים הניידים שלהם ונראים כמי שסובלים ממוות מוחי, אדישים לחלוטין לכל מה שקורה סביבם פרט לרכילות על ידוענים ולכל מה שמסב להם סיפוק מיידי – קטעי וידיאו, מוזיקה והאדרה עצמית בטוויטר, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. בני נוער הם אנוכיים מטבעם. מוחותיהם עדיין לא הגיעו לבשלות. אבל יש גם כאלה שנאחזים בשנות התבגרותם במתיקות הטבעית שלהם, והם בולטים מעל כולם. הם אלה שמישירים אליך מבט כשאתה מברך אותם לשלום, שמחייכים בנימוס, שמניחים לך לעבור רק משום שאתה מבוגר והם מבינים את מקומה של הדרת כבוד בחברה מתוקנת. ג'ני היתה אחת מאותם ילדים.
 
ולראות אותה אחרי, לראות כיצד נמחקה לחלוטין השמחה הזו שביעבעה בתוכה – זה עורר בי זעם כלפי האנושות כולה. כיוון שידעתי מה בדיוק קרה שם ביער, היה לי קשה לעצור את מוחי מלנדוד לשם. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים.
 
הילדה המושלמת הזאת, גופה חולל וטומא. תומתה נגזלה ממנה. רוחה נשברה. אני נשמע מלודרמטי. כמו קלישאה. אבל האיש הזה חדר לגופה בעוצמה כזו שהיא נזקקה לניתוח. תחשבו על זה. תחשבו על זה שהוא בחר ילדה, אולי בתקווה שהיא בתולה, כדי שיוכל לאנוס לא רק את גופה אלא את תמימותה. תחשבו על הכאב שחוותה, כשאיבריה האינטימיים ביותר נקרעו לגזרים. ועכשיו תחשבו מה עוד נקרע לגזרים במהלך אותה שעה, כשהאיש הזה עינה את גופה, ודחף את עצמו שוב ושוב לתוכה כשהוא מביט אולי בפניה. כמה עונג הסבו לו הבעות פניה? ההפתעה, הפחד, האימה, הייסורים, ההשלמה, ולבסוף האדישות, כשהיא פשוט כבתה. עם כל הבעה שהשתנתה, נגסה המפלצת הזו בנפשה וטרפה עוד ועוד. וגם לאחר הטיפול שניתן לה – כי היא עדיין ידעה מה קרה – כל חלום רומנטי על הפעם הראשונה שלה, כל סיפור אהבה שהתרוצץ במוחה ועורר בליבה חיוך מעצם המחשבה על אותו אדם יחיד ומיוחד שיעריץ אותה בבוא היום, סביר להניח שגם כל הדברים האלה נמחקו לעד. ואז מה נותר מאותה נערה כשתגדל ותהיה לאישה? העניין המהותי שמעסיק את ליבנו כמעט לאורך כל שנות חיינו אבד לה כנראה לנצח.
 
היא זכרה ריח חזק, אף שלא ידעה מהו בדיוק. היא זכרה שיר אחד, אך ייתכן שאותו השיר התנגן יותר מפעם אחת. היא זכרה את השתלשלות האירועים שהובילה אותה לפרוץ החוצה מהדלת האחורית, לחצות את המדשאה ולרוץ לתוך היער. היא לא זכרה את הממטרות, והן הפכו לחלק מהסיפור המשוחזר. הממטרות היו מחוברות לטיימר, והופעלו בדיוק בין תשע לעשר. צמד האוהבים שמצא אותה הגיע לחצר האחורית, אל מדשאה שהיתה רטובה אך לאוויר שנותר יבש. האונס התרחש בין לבין.
 
דאג היה עם בחורה אחרת, תלמידת שביעית שניצלה אותו כדי לעורר קנאה בתלמיד שמינית. מיותר להשקיע מאמץ כדי לנסות ולהבהיר את מניעיה התפלים של הנערה המסוימת הזאת. את ג'ני עניין רק דבר אחד: פנטזיות שנמשכו שבוע שלם, שעליהן נשען ברובו הגדול מצב רוחה, נופצו לרסיסים תוך שנייה. כצפוי, היא מיהרה להטביע את יגונה באלכוהול. החברה הכי טובה שלה, ויולט, סיפרה שהיא התחילה עם שוטים של וודקה. תוך שעה, הקיאה בחדר האמבטיה. כל זה עורר שעשוע רב בקרב כמה מהאורחים, והעצים עוד יותר את תחושת ההשפלה שלה. זה נשמע כמו תסריט שלקוח היישר מאחת מאותן סדרות על "נערות רעות" שהפכו לצעקה האחרונה. חוץ מהחלק שבא אחר כך. החלק שבו היא רצה אל תוך היער כדי להיות לבד, כדי לבכות.
 
כעסתי. אין לי שום כוונה להתנצל על זה. רציתי שהצדק ייצא לאור. אבל ללא זיכרון, ללא כל ראיה משפטית מעבר לכמה סיבי צמר מתחת לציפורניה, כי מסתבר שהמפלצת הזאת נקטה אמצעי זהירות, לצדק כבר לא היה סיכוי לצאת לאור. פיירוויוּ היא עיר קטנה. כן, אני יודע שכבר אמרתי את זה. אבל אתם חייבים להבין, זו לא עיר מהסוג שמושך זרים לבצע בה פשע. ראשים מסתובבים כשאדם זר מתהלך בשני הרחובות הקטנים שנקראים מרכז העיר. אבל לא מזדון, חלילה, בעיקר מסקרנות. אז האם היה זה קרוב משפחה של מישהו? מישהו שרק עבר לגור פה? כמובן, יש לפעמים מבקרים שמגיעים לאירועים מיוחדים, לתחרויות ספורט, לירידים וכדומה. ויש גם אנשים שמגיעים מעיירות אחרות ומתקבלים בברכה. אנחנו אנשים ידידותיים מאוד, אנחנו נותנים אמון. אבל בסוף־שבוע שגרתי, זרים בולטים בשטח.
 
לְמה אני בעצם חותר? למסקנה המתבקשת: אלמלא קיבלה טיפול, ואם הזיכרון שלה היה נותר שלם, ייתכן שהיתה מזהה אותו. הסיבים מתחת לציפורניה הם עדות לכך שהיא משכה את המסכה. אולי הצליחה להסיר אותה, לפחות מספיק כדי לראות פרצוף. אולי שמעה איזה קול. או שמא הוא היה שקט לחלוטין במשך שעה של אונס? קשה להאמין, נכון? אולי היתה זוכרת מה גובהו, אם הוא רזה או שמן. אם הידיים שלו היו זקנות או צעירות. אם הוא ענד טבעת, אולי טבעת נישואים או סמל קבוצה. האם נעל נעלי ספורט או מוקסינים או מגפי עבודה? האם הם היו שחוקים או מוכתמים בשמן או בצבע, או שאולי היו מצוחצחים? האם היתה מזהה אותו לו עמד לידה בגלידרייה? או בבית־הקפה? או בתור לארוחת הצהריים בבית־הספר? האם היתה מרגישה אותו עמוק בבטן? שעה זה המון זמן להיות קרובה כל כך לגוף אחר.
 
אבל אולי זה אכזרי מדי לדרוש את זה מג'ני קרמר. אולי זו היתה אכזריות מצידי להמשיך ולדחוק בה. כפי שעוד תראו, היו לזה השלכות בלתי צפויות. אבל אי־הצדק שבכל הסיפור, הזעם שהוא עורר בי, והיכולת שלי להזדהות עם סבלה – כל זה דירבן אותי לדבוק במטרה. והמטרה היתה להחזיר לג'ני קרמר את הסיוט הכי נורא שלה.

עוד על הספר

  • תרגום: אינגה מיכאלי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
כלום לא נשכח ונדי ווקר
1
 
הוא עקב אחריה ביערות שמאחורי הבית. הקרקע היתה זרועה פסולת של חורף, עלים מתים וזרדים שנשרו בששת החודשים האחרונים ונרקבו מתחת למעטה של שלג. אולי שמעה אותו מתקרב. אולי הסתובבה וראתה אותו במסכת הסקי השחורה מצמר שסיביה נמצאו מתחת לציפורניה. כשצנחה על ברכיה, מה שנותר מהזרדים הפריכים התפצח כמו עצמות ישנות ושרט את עורה החשוף. כשפניה וחזה הוטחו בעוצמה אל הקרקע, מן הסתם בכוח זרועו, היא חשה היטב ברסס שפיזרו סביבן הממטרות שבמדשאה, רק שבעה מטרים משם. שערה היה רטוב כשמצאו אותה.
 
כילדה נהגה לרדוף אחר הממטרות בביתה שלה – ניסתה לתפוס אותן בימות הקיץ החמים, או לחמוק מהן בערבי האביב הקרירים. אחיה התינוק אהב לרדוף אחריה עירום כביום היוולדו, כשבטנו בולטת החוצה וזרועותיו מתנופפות לכל עבר ומתקשות לנוע בתיאום מושלם עם רגליו הקטנות. לפעמים היה גם הכלב מצטרף אליהם, ונובח ברעבתנות שהטביעה את קולות צחוקם. ארבעה דונמים של דשא ירוק, חלקלק ורטוב. שמיים פתוחים וזרועי עננים לבנים תפוחים. אמה עמדה בחלון וצפתה בהם מתוך הבית, ואביה היה בדרכו הביתה ממקומות שריחותיהם דבקו לחליפה שלו. הקפה המעופש מהמשרד של אולם התצוגה, וגם עור חדש וגומי של צמיגים. הזיכרונות הללו כואבים עכשיו, אף שעלו במוחה מייד כששאלו אותה על הממטרות, והאם הן פעלו כשחצתה את הדשא בריצה לכיוון היער.
 
האונס נמשך קרוב לשעה. נפלא מבינתה כיצד הם יכולים לדעת. משהו שקשור לקרישת הדם ולנקודות החדירה, לשלבים השונים של החבורות שעל גבה, על זרועותיה וסביב צווארה, כששינה את השיטה למסמר אותה למקומה. כל אותה שעה, נמשכה המסיבה בדיוק כפי שעזבה אותה. היא ראתה אותה מהמקום שבו שכבה, את האורות שבקעו מהחלונות, שהיבהבו לרגעים כשהאורחים עברו מחדר לחדר. המסיבה היתה גדולה, כמעט כל כיתות י' וגם קומץ ילדים מכיתה ט' ומכיתה י"א. התיכון של פֵיירוְויוּ היה קטן על פי כל אמת מידה כמעט, אפילו יחסית לפרבר בקונטיקט, והחלוקה הכיתתית שהיתה קיימת בכל מקום אחר נותרה כאן רופפת, אם בכלל. קבוצות הספורט היו מעורבות, וכך גם הצגות בית־הספר, הקונצרטים וכל השאר. אפילו כמה מהשיעורים חצו את גבולות הכיתה, והילדים החכמים ביותר במתמטיקה ובשפות זרות קפצו בקלילות לכיתה גבוהה יותר. ג'ני קרמר מעולם לא קפצה לכיתה גבוהה יותר. אבל היא האמינה שגם היא חכמה, ושבורכה בחוש הומור בריא. היא היתה גם ספורטאית – היא שחתה, ושיחקה הוקי שדה וטניס. ועם זאת, הרגישה ששום דבר מכל זה לא חשוב, עד שגופה יבשיל.
 
מימיה לא הרגישה טוב יותר כמו באותו לילה של המסיבה. נדמה לי שאפילו אמרה לעצמה, זה הולך להיות הלילה היפה של חיי. לאחר שבמשך שנים היתה מה שאני מכנה גולם מתבגר, נדמה שסוף כל סוף הבשילה. האכזריות הבלתי נתפסת של פּלָטָה לשיניים ושל שומן ילדות, של שדיים שהיו קטנים מדי לחזייה אבל בולטים מספיק מבעד לחולצות הטריקו שלבשה, וגם של אקנה ושיער פרוע, כל זה נמוג ונעלם. היא היתה "נערית", ידידה טובה, אשת סודם של בנים שהתעניינו תמיד בבנות אחרות. ולעולם לא בה. אלה המילים שלה עצמה, לא שלי, גם אם לטעמי האישי היא תיארה את זה לא רע יחסית לילדה בת חמש־עשרה. היא היתה מודעת לעצמה באורח יוצא דופן. למרות כל מה שקדחו במוחה, ובמוחם של אחרים, ההורים שלה והמורים שלה, היא עדיין האמינה – וגם לא היתה היחידה בין חבריה ללימודים – שיופי הוא הנכס היקר ביותר לכל נערה בפיירוויוּ. וכשזכתה בו סוף־סוף, הרגישה כמי שזכתה בלוטו.
 
ואז הגיע גם הנער. דאג הֵייסטינגס. הוא הזמין אותה במסדרון למסיבה ביום שני, בין שיעור כימיה להיסטוריה של אירופה. היא היתה מאוד ספציפית בתיאור שלה, ותיארה לפרטי פרטים מה לבש ואת ההבעה על פניו, ואיך שהוא נראה לה קצת מתוח אף שניסה להיראות אדיש. היא לא חשבה על שום דבר אחר כל אותו שבוע, חוץ מאשר מה ללבוש ואיך לאסוף את השיער שלה, ובאיזה צבע לבחור כשתלך עם אמה לעשות מניקור בשבת בבוקר. זה הפתיע אותי קצת. ממה ששמעתי עליו, אני לא מחבב במיוחד את דאג הייסטינגס. כהורה, אני מרגיש שאני זכאי להחזיק בדעות שכאלה. ולא שאין בליבי שום אהדה אליו – אבא בריון, ואמא עלובה למדי בניסיונותיה לשמש לו הורה. ובכל זאת, התאכזבתי קצת שג'ני לא קלטה אותו.
 
המסיבה עלתה על כל הציפיות שלה. הורים מחוץ לעיר, ילדים ששיחקו אותה מבוגרים, כולל קוקטיילים בכוסות מרטיני ובירה בכוסות בדולח. דאג נפגש איתה שם. אבל הוא לא היה לבד.
 
המוזיקה היתה רועשת מאוד, והיא ודאי שמעה אותה מזירת הפשע. הפלייליסט כלל את כל להיטי הפופ הכי גדולים, כאלה שלדבריה הכירה היטב, עם מילים שנתקעו לה חזק בראש. למרות המוזיקה, וקולות הצחוק העמומים שנישאו החוצה מבעד לחלונות הפתוחים, היא שמעה גם קולות אחרים, קרובים יותר, את גניחותיו של הסוטה שתקף אותה, את הזעקות הגרוניות שלה עצמה.
 
כשסיים וחמק אל תוך החשכה, השתמשה בזרועה לתמיכה והרימה את ראשה מעל הקרקע. אולי הרגישה אז את הרוח שהצליפה בעור החשוף של לחייה, וכשזה קרה, אולי גם חשה שעורה רטוב. כמה מהעלים ומהזרדים ששכבה עליהם נדבקו אל פניה, כאילו מישהו מרח אותן בדבק שכבר התייבש.
 
כשהיא שעונה על זרועה, היא בוודאי שמעה את הצליל.
 
בשלב מסוים, היא הזדקפה. ניסתה לנקות את הבלגן שמסביבה. היא מחתה את לחייה בגב ידה. שרידי עלים יבשים צנחו אל הקרקע. היא בוודאי ראתה את חצאיתה מגולגלת סביב מותניה, חושפת את איברי מינה העירומים. נדמה שהשתמשה בשתי ידיה כדי להתרומם על ארבע ולזחול מרחק קצר, אולי כדי למצוא את התחתונים שלה. הם היו אצלה ביד כשמצאו אותה.
 
הצליל כנראה הלך והתעצם, כי בסופו של דבר שמעו אותו גם נערה אחרת והחבר שלה, שחיפשו לעצמם מעט פרטיות בחצר הבית, לא רחוק משם. הקרקע בוודאי רישרשה והתפצחה תחת כובד ידיה וברכיה, כשהמשיכה לזחול בחזרה אל המדשאה. דמיינתי אותה זוחלת, דמיינתי את השכרות שפגעה בקואורדינציה שלה, ואת ההלם שעצר את הזמן מלכת. דמיינתי אותה אומדת את הנזק כשסוף כל סוף הפסיקה לזחול והתיישבה במקומה, ראתה את תחתוניה הקרועים, הרגישה את הקרקע מתחככת בישבנה ושורטת את עורה.
 
התחתונים היו קרועים מכדי ללָבשם, דביקים ומלוכלכים מדם ומעפר. הצליל הלך והתגבר. היא תהתה כמה זמן היתה ביער.
 
ואז המשיכה לזחול שוב על ידיה ועל ברכיה. אבל אף שהתרחקה, הלך הצליל והתעצם, הלך והתגבר. כמה נואשת היתה לברוח, להגיע אל הדשא הרך, אל המים הנקיים שכיסו אותו כעת, אל מה שהיתה לפני היער.
 
כעבור מטרים ספורים, היא שוב נעצרה. אולי זה הרגע שבו הבינה כי הצליל הזה, האנחה המטרידה זאת, מהדהדת בראשה ובוקעת מגרונה שלה. העייפות השתלטה עליה; ברכיה, ולאחר מכן גם זרועותיה, קרסו תחתיה.
 
היא אמרה שתמיד ראתה בעצמה ילדה חזקה, אתלטית עם כוח רצון אדיר. חזקה בגופה ובנפשה. זה גם מה שאמר לה אביה מאז שהיתה ילדה קטנה. תהיי חזקה בגופך ובנפשך, ויהיו לך חיים טובים. אולי היא אמרה לעצמה לקום. אולי הורתה לעצמה להזיז את רגליה, וגם את זרועותיה, אבל כוח הרצון שלה נותר באפיסת כוחות. במקום לקחת אותה בחזרה למקום שממנו הגיעה, התכרבלו זרועותיה סביב גופה החבול, שהיה שרוע על הקרקע המטונפת.
 
דמעות זלגו, וקולה הידהד אותן באותו צליל נורא, עד שלבסוף שמעו והצילו אותה. מאז אותו לילה שאלה את עצמה שוב ושוב איך ייתכן שכל מה שהיה בתוכה – השרירים שלה, השנינות שלה, כוח הרצון שלה – לא הצליח למנוע את מה שקרה. היא לא זכרה אם ניסתה להיאבק בו, אם צעקה לעזרה, או שאולי פשוט ויתרה והניחה לזה לקרות. איש לא שמע אותה עד שזה נגמר. לדבריה, כעת היא יודעת שבכל קרב יש כובש ויש נכבש, יש מנצח ויש קורבן, והיא למדה להשלים עם האמת המרה – שהיא נחלה תבוסה מוחלטת ובלתי הפיכה.
 
לא ידעתי לומר מה נכון מתוך כל מה ששמעתי, מתוך סיפור האונס הזה של ג'ני קרמר. זה היה סיפור ששוחזר באמצעות ראיות משפטיות, עדויות ממקור ראשון, ניתוחים פסיכולוגיים וקרעי הזיכרונות שנותרו במוחה של ג'ני לאחר הטיפול. אומרים שהטיפול הזה הוא נס משמיים – למחוק כך ממוחך את הטראומה האיומה ביותר. אין בזה שום קסם, כמובן, וגם המדע עצמו לא מרשים במיוחד. אבל אסביר את כל זה מאוחר יותר. לעת עתה, בתחילתו של הסיפור, אני רוצה להבהיר שלא היה בזה שום נס משמיים עבור הנערה היפה הזאת. כי מה שהוסר ממוחה המשיך לחיות בגופה, ובנפשה, והרגשתי צורך להחזיר לה את מה שנלקח ממנה. אולי זה נשמע לכם מוזר ביותר. מנוגד כל כך לאינטואיציה. מטריד ביותר.
 
פיירוויוּ, כפי שכבר רמזתי, היא עיר קטנה. לאורך השנים ראיתי תמונות של ג'ני קרמר בעיתון המקומי, וגם בעלוני בית־הספר שנתלו במעדנייה של ג'ינה באיסט מֵיין סטריט, לקראת כל הצגה או טורניר טניס. זיהיתי אותה כשהסתובבה בעיר, כשהלכה עם חברים לקולנוע, במופע שהתקיים בבית־הספר ושגם ילדיי השתתפו בו. היתה בה מין תמימות שעמדה בסתירה לבגרות שהשתוקקה להפגין. גם בחצאית קצרה ובחולצת בטן, הסגנון הרווח כל כך בימים אלה, היא נראתה ילדה ולא אישה. ובכל פעם שראיתי אותה, חשתי מעודד ממצבו של העולם. קשה לומר שאני מרגיש כך כלפי כולם, אותו עדר של בני נוער שלפעמים נדמה כאילו גזל מחיינו את הסדר הטוב כמו נחיל ארבה. הם דבוקים לטלפונים הניידים שלהם ונראים כמי שסובלים ממוות מוחי, אדישים לחלוטין לכל מה שקורה סביבם פרט לרכילות על ידוענים ולכל מה שמסב להם סיפוק מיידי – קטעי וידיאו, מוזיקה והאדרה עצמית בטוויטר, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. בני נוער הם אנוכיים מטבעם. מוחותיהם עדיין לא הגיעו לבשלות. אבל יש גם כאלה שנאחזים בשנות התבגרותם במתיקות הטבעית שלהם, והם בולטים מעל כולם. הם אלה שמישירים אליך מבט כשאתה מברך אותם לשלום, שמחייכים בנימוס, שמניחים לך לעבור רק משום שאתה מבוגר והם מבינים את מקומה של הדרת כבוד בחברה מתוקנת. ג'ני היתה אחת מאותם ילדים.
 
ולראות אותה אחרי, לראות כיצד נמחקה לחלוטין השמחה הזו שביעבעה בתוכה – זה עורר בי זעם כלפי האנושות כולה. כיוון שידעתי מה בדיוק קרה שם ביער, היה לי קשה לעצור את מוחי מלנדוד לשם. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים.
 
הילדה המושלמת הזאת, גופה חולל וטומא. תומתה נגזלה ממנה. רוחה נשברה. אני נשמע מלודרמטי. כמו קלישאה. אבל האיש הזה חדר לגופה בעוצמה כזו שהיא נזקקה לניתוח. תחשבו על זה. תחשבו על זה שהוא בחר ילדה, אולי בתקווה שהיא בתולה, כדי שיוכל לאנוס לא רק את גופה אלא את תמימותה. תחשבו על הכאב שחוותה, כשאיבריה האינטימיים ביותר נקרעו לגזרים. ועכשיו תחשבו מה עוד נקרע לגזרים במהלך אותה שעה, כשהאיש הזה עינה את גופה, ודחף את עצמו שוב ושוב לתוכה כשהוא מביט אולי בפניה. כמה עונג הסבו לו הבעות פניה? ההפתעה, הפחד, האימה, הייסורים, ההשלמה, ולבסוף האדישות, כשהיא פשוט כבתה. עם כל הבעה שהשתנתה, נגסה המפלצת הזו בנפשה וטרפה עוד ועוד. וגם לאחר הטיפול שניתן לה – כי היא עדיין ידעה מה קרה – כל חלום רומנטי על הפעם הראשונה שלה, כל סיפור אהבה שהתרוצץ במוחה ועורר בליבה חיוך מעצם המחשבה על אותו אדם יחיד ומיוחד שיעריץ אותה בבוא היום, סביר להניח שגם כל הדברים האלה נמחקו לעד. ואז מה נותר מאותה נערה כשתגדל ותהיה לאישה? העניין המהותי שמעסיק את ליבנו כמעט לאורך כל שנות חיינו אבד לה כנראה לנצח.
 
היא זכרה ריח חזק, אף שלא ידעה מהו בדיוק. היא זכרה שיר אחד, אך ייתכן שאותו השיר התנגן יותר מפעם אחת. היא זכרה את השתלשלות האירועים שהובילה אותה לפרוץ החוצה מהדלת האחורית, לחצות את המדשאה ולרוץ לתוך היער. היא לא זכרה את הממטרות, והן הפכו לחלק מהסיפור המשוחזר. הממטרות היו מחוברות לטיימר, והופעלו בדיוק בין תשע לעשר. צמד האוהבים שמצא אותה הגיע לחצר האחורית, אל מדשאה שהיתה רטובה אך לאוויר שנותר יבש. האונס התרחש בין לבין.
 
דאג היה עם בחורה אחרת, תלמידת שביעית שניצלה אותו כדי לעורר קנאה בתלמיד שמינית. מיותר להשקיע מאמץ כדי לנסות ולהבהיר את מניעיה התפלים של הנערה המסוימת הזאת. את ג'ני עניין רק דבר אחד: פנטזיות שנמשכו שבוע שלם, שעליהן נשען ברובו הגדול מצב רוחה, נופצו לרסיסים תוך שנייה. כצפוי, היא מיהרה להטביע את יגונה באלכוהול. החברה הכי טובה שלה, ויולט, סיפרה שהיא התחילה עם שוטים של וודקה. תוך שעה, הקיאה בחדר האמבטיה. כל זה עורר שעשוע רב בקרב כמה מהאורחים, והעצים עוד יותר את תחושת ההשפלה שלה. זה נשמע כמו תסריט שלקוח היישר מאחת מאותן סדרות על "נערות רעות" שהפכו לצעקה האחרונה. חוץ מהחלק שבא אחר כך. החלק שבו היא רצה אל תוך היער כדי להיות לבד, כדי לבכות.
 
כעסתי. אין לי שום כוונה להתנצל על זה. רציתי שהצדק ייצא לאור. אבל ללא זיכרון, ללא כל ראיה משפטית מעבר לכמה סיבי צמר מתחת לציפורניה, כי מסתבר שהמפלצת הזאת נקטה אמצעי זהירות, לצדק כבר לא היה סיכוי לצאת לאור. פיירוויוּ היא עיר קטנה. כן, אני יודע שכבר אמרתי את זה. אבל אתם חייבים להבין, זו לא עיר מהסוג שמושך זרים לבצע בה פשע. ראשים מסתובבים כשאדם זר מתהלך בשני הרחובות הקטנים שנקראים מרכז העיר. אבל לא מזדון, חלילה, בעיקר מסקרנות. אז האם היה זה קרוב משפחה של מישהו? מישהו שרק עבר לגור פה? כמובן, יש לפעמים מבקרים שמגיעים לאירועים מיוחדים, לתחרויות ספורט, לירידים וכדומה. ויש גם אנשים שמגיעים מעיירות אחרות ומתקבלים בברכה. אנחנו אנשים ידידותיים מאוד, אנחנו נותנים אמון. אבל בסוף־שבוע שגרתי, זרים בולטים בשטח.
 
לְמה אני בעצם חותר? למסקנה המתבקשת: אלמלא קיבלה טיפול, ואם הזיכרון שלה היה נותר שלם, ייתכן שהיתה מזהה אותו. הסיבים מתחת לציפורניה הם עדות לכך שהיא משכה את המסכה. אולי הצליחה להסיר אותה, לפחות מספיק כדי לראות פרצוף. אולי שמעה איזה קול. או שמא הוא היה שקט לחלוטין במשך שעה של אונס? קשה להאמין, נכון? אולי היתה זוכרת מה גובהו, אם הוא רזה או שמן. אם הידיים שלו היו זקנות או צעירות. אם הוא ענד טבעת, אולי טבעת נישואים או סמל קבוצה. האם נעל נעלי ספורט או מוקסינים או מגפי עבודה? האם הם היו שחוקים או מוכתמים בשמן או בצבע, או שאולי היו מצוחצחים? האם היתה מזהה אותו לו עמד לידה בגלידרייה? או בבית־הקפה? או בתור לארוחת הצהריים בבית־הספר? האם היתה מרגישה אותו עמוק בבטן? שעה זה המון זמן להיות קרובה כל כך לגוף אחר.
 
אבל אולי זה אכזרי מדי לדרוש את זה מג'ני קרמר. אולי זו היתה אכזריות מצידי להמשיך ולדחוק בה. כפי שעוד תראו, היו לזה השלכות בלתי צפויות. אבל אי־הצדק שבכל הסיפור, הזעם שהוא עורר בי, והיכולת שלי להזדהות עם סבלה – כל זה דירבן אותי לדבוק במטרה. והמטרה היתה להחזיר לג'ני קרמר את הסיוט הכי נורא שלה.