נגד כל הסיכויים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נגד כל הסיכויים
מכר
מאות
עותקים
נגד כל הסיכויים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נגד כל הסיכויים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל ארז
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 452 עמ' מודפסים

ג'ודי בלום

ג'ודי בלום (באנגלית: Judy Blume; נולדה ב-12 בפברואר 1938) היא סופרת ילדים יהודיה אמריקאית. בלום כתבה ספרים רבים לילדים ולמתבגרים. ספריה נמכרו ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגמו ל-31 שפות‏ ובהן לעברית. בלום עוסקת בחיי היומיום של ילדים ומתבגרים, וכותבת בשפה ברורה על נושאים שנחשבו לטאבו, כגון גזענות, יחסים בין דתות, התבגרות מינית, המחזור החודשי, אוננות, ומין בין בני נוער. ספריה זכו לפופולריות רבה בין בני הנוער, אך היו מטרה למתקפות של גורמים שמרניים בארצות הברית, ואיגוד הספרנים האמריקאי קבע כי היא הסופרת שלגבי ספריה קיים המספר הגדול ביותר של בקשות להסירם מעל מדפי הספריות הציבוריות במהלך המאה ה-21. כתוצאה מכך מוכרת בלום בציבור כדוברת בולטת נגד צנזורה.

תקציר

נגד כל הסיכויים מאת ג'ודי בלום, מהסופרות האמריקאיות האהובות והמצליחות בכל הזמנים, מתרחש בעיירונת מנומנמת בניו ג'רזי, מסוג המקומות שלא קורה בהם כלום, עד שבתוך שלושה חודשים בלבד, נגד כל סיכוי סביר, צונחים מהשמים שלושה מטוסים ומותירים אחריהם קהילה קטנה והמומה.
 
אלה שנות החמישים של המאה העשרים: נט קינג קול מתנגן ברדיו, נשים מסדרות את שערן בתסרוקת אליזבת טיילור, ושמועות על האיום הקומוניסטי מטרידות את הכול. מירי הצעירה מנסה להתבגר, אבל המטוסים הארורים הנופלים מהשמים בזה אחר זה משנים את חייה, כמו גם את חייהם של שאר תושבי המקום.
 
נגד כל הסיכויים הוא ספר שכולו לב, סודות וגעגועים לתקופה שחלפה, ספר על משפחות מושלמות שדבר אינו מושלם בהן, על זמנים טובים וזמנים רעים ועל העובדה האחת שאי אפשר להתכחש לה: החיים, תמיד, נמשכים.
 
ספריה של ג'ודי בלום נמכרו עד כה ביותר מ־ 75 מיליון עותקים ותורגמו לעשרים ושש שפות. בלום זכתה באינספור פרסים ספרותיים. נגד כל הסיכויים היה לרב־מכר מיד עם צאתו.

פרק ראשון

אפילו עכשיו היא לא מצליחה להחליט. היא שוקלת להטיל מטבע. אם יֵצא הצד של המספר, היא תיסע. אם הצד השני, היא תישאר. אבל רגע, הססנות היא אחד הסימנים המוקדמים למחלת נפש, לא? היא לא פרסמה על זה כַּתָּבָה לפני כמה שנים? ואולי בעצם היא בקונפליקט? קונפליקט עדיף על הססנות. למה היא חושבת דברים כאלה? את יודעת בדיוק למה, אומר קול בתוך ראשה.
 
היא ניגשת אל שורת הטלפונים הציבוריים שבאולם הטיסות היוצאות ומחייגת לבתה בת החמש־עשרה, אלַייזה, לחדרה בפנימייה, אבל מגיעה למשיבון שלה. היא מניחה שאלה חדשות טובות דווקא, שמשמעותן היא שאלייזה הלכה לשיעור הראשון של הבוקר. היא תנסה לתפוס אותה מאוחר יותר, כשתגיע לשם, אם באמת תיסע. ואם לא, היא תתקשר מהבית.
 
היא עדיין שוקלת את הבעד והנגד שעה מאוחר יותר, כשברמקול מכריזים על הטיסה לניוּארק ונוסעי המחלקה הראשונה מוזמנים לעלות למטוס. היא מרגישה את הבהלה גואה בה — הפה היבש, הלב ההולם, הדחף לברוח. רגע האמת. מרגע שתעלה על המטוס לא תהיה דרך חזרה. גל של חום שוטף את גופה. אלוהים, לא עכשיו, היא אומרת לעצמה, וממהרת לפשוט את המעיל בעוד זיעה מצטברת בין שדיה. היא נושמת נשימה עמוקה, אוחזת במזוודתה הקטנה ויוצאת לכיוון השער. היא תעשה את זה. היא לא תיסוג.
 
ברגע שהיא מתיישבת וחוגרת את חגורת הבטיחות, היא שוקלת לקחת ואליום שיעזור לה לישון במהלך הטיסה הארוכה. אבל ממתי היא ישֵנה במטוסים? הבחור שלידה, במושב הקרוב לחלון, כבר מרופף את קשר עניבתו ומחליק מסכת שינה על עיניו. אין לו שום כוונות לפטפט, ומבחינתה זה בסדר גמור. היא עומדת להוציא מהתיק את הספר שהיא קוראת, 'נסיך הגאות והשפל', אבל במקום זאת לוקחת את היומן המהודר עם כריכת העור שחברתה כריסטינה נתנה לה ליום הולדתה. כל אחד מהם התבקש לשתף מחר במשהו, כמה מילים אישיות, אולי שיר, זיכרון כלשהו. זה הדבר היחיד שהיא כותבת.
 
כשחולף די זמן זה מתעמעם ואת מתמלאת תודה.
אבל זה לא באמת עובר לגמרי.
זה עדיין קיים, זה קבור בפנים, זה חלק ממך.
הצחנה כבר עזבה את נחירייך
וחוזרת רק אם מישהו משאיר על האש קומקום ושוכח את קיומו.
הסיוטים הלכו והתמעטו.
יש דברים בוערים יותר שמופיעים בחלומותייך, שמדאיגים אותך,
שמדירים שינה מעינייך בלילות.
הורים מזדקנים, ילדים מתבגרים, עבודה, כסף,
מצב העולם.
החיים נמשכים, כמו שהורינו הבטיחו אז, בחורף ההוא.
החיים נמשכים, אם התמזל מזלך.
אבל אנחנו בכל זאת חלק ממועדון סודי כלשהו,
מועדון שלא היינו מצטרפים אליו לעולם מרצון,
שבין חבריו אין שום דבר במשותף
פרט לזמן מסוים ולמקום מסוים.
תמיד יקשֵר בינינו החורף ההוא.
ומי שטוען שלא, משקר.

ג'ודי בלום

ג'ודי בלום (באנגלית: Judy Blume; נולדה ב-12 בפברואר 1938) היא סופרת ילדים יהודיה אמריקאית. בלום כתבה ספרים רבים לילדים ולמתבגרים. ספריה נמכרו ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגמו ל-31 שפות‏ ובהן לעברית. בלום עוסקת בחיי היומיום של ילדים ומתבגרים, וכותבת בשפה ברורה על נושאים שנחשבו לטאבו, כגון גזענות, יחסים בין דתות, התבגרות מינית, המחזור החודשי, אוננות, ומין בין בני נוער. ספריה זכו לפופולריות רבה בין בני הנוער, אך היו מטרה למתקפות של גורמים שמרניים בארצות הברית, ואיגוד הספרנים האמריקאי קבע כי היא הסופרת שלגבי ספריה קיים המספר הגדול ביותר של בקשות להסירם מעל מדפי הספריות הציבוריות במהלך המאה ה-21. כתוצאה מכך מוכרת בלום בציבור כדוברת בולטת נגד צנזורה.

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל ארז
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 452 עמ' מודפסים
נגד כל הסיכויים ג'ודי בלום
אפילו עכשיו היא לא מצליחה להחליט. היא שוקלת להטיל מטבע. אם יֵצא הצד של המספר, היא תיסע. אם הצד השני, היא תישאר. אבל רגע, הססנות היא אחד הסימנים המוקדמים למחלת נפש, לא? היא לא פרסמה על זה כַּתָּבָה לפני כמה שנים? ואולי בעצם היא בקונפליקט? קונפליקט עדיף על הססנות. למה היא חושבת דברים כאלה? את יודעת בדיוק למה, אומר קול בתוך ראשה.
 
היא ניגשת אל שורת הטלפונים הציבוריים שבאולם הטיסות היוצאות ומחייגת לבתה בת החמש־עשרה, אלַייזה, לחדרה בפנימייה, אבל מגיעה למשיבון שלה. היא מניחה שאלה חדשות טובות דווקא, שמשמעותן היא שאלייזה הלכה לשיעור הראשון של הבוקר. היא תנסה לתפוס אותה מאוחר יותר, כשתגיע לשם, אם באמת תיסע. ואם לא, היא תתקשר מהבית.
 
היא עדיין שוקלת את הבעד והנגד שעה מאוחר יותר, כשברמקול מכריזים על הטיסה לניוּארק ונוסעי המחלקה הראשונה מוזמנים לעלות למטוס. היא מרגישה את הבהלה גואה בה — הפה היבש, הלב ההולם, הדחף לברוח. רגע האמת. מרגע שתעלה על המטוס לא תהיה דרך חזרה. גל של חום שוטף את גופה. אלוהים, לא עכשיו, היא אומרת לעצמה, וממהרת לפשוט את המעיל בעוד זיעה מצטברת בין שדיה. היא נושמת נשימה עמוקה, אוחזת במזוודתה הקטנה ויוצאת לכיוון השער. היא תעשה את זה. היא לא תיסוג.
 
ברגע שהיא מתיישבת וחוגרת את חגורת הבטיחות, היא שוקלת לקחת ואליום שיעזור לה לישון במהלך הטיסה הארוכה. אבל ממתי היא ישֵנה במטוסים? הבחור שלידה, במושב הקרוב לחלון, כבר מרופף את קשר עניבתו ומחליק מסכת שינה על עיניו. אין לו שום כוונות לפטפט, ומבחינתה זה בסדר גמור. היא עומדת להוציא מהתיק את הספר שהיא קוראת, 'נסיך הגאות והשפל', אבל במקום זאת לוקחת את היומן המהודר עם כריכת העור שחברתה כריסטינה נתנה לה ליום הולדתה. כל אחד מהם התבקש לשתף מחר במשהו, כמה מילים אישיות, אולי שיר, זיכרון כלשהו. זה הדבר היחיד שהיא כותבת.
 
כשחולף די זמן זה מתעמעם ואת מתמלאת תודה.
אבל זה לא באמת עובר לגמרי.
זה עדיין קיים, זה קבור בפנים, זה חלק ממך.
הצחנה כבר עזבה את נחירייך
וחוזרת רק אם מישהו משאיר על האש קומקום ושוכח את קיומו.
הסיוטים הלכו והתמעטו.
יש דברים בוערים יותר שמופיעים בחלומותייך, שמדאיגים אותך,
שמדירים שינה מעינייך בלילות.
הורים מזדקנים, ילדים מתבגרים, עבודה, כסף,
מצב העולם.
החיים נמשכים, כמו שהורינו הבטיחו אז, בחורף ההוא.
החיים נמשכים, אם התמזל מזלך.
אבל אנחנו בכל זאת חלק ממועדון סודי כלשהו,
מועדון שלא היינו מצטרפים אליו לעולם מרצון,
שבין חבריו אין שום דבר במשותף
פרט לזמן מסוים ולמקום מסוים.
תמיד יקשֵר בינינו החורף ההוא.
ומי שטוען שלא, משקר.