משא האשמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משא האשמה
הוספה למועדפים

משא האשמה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זיו דורקם

זיו דורקם הוא בן קיבוץ פלמ"ח-צובה. חי בשנים רבות בחו"ל ושב לאחרונה ארצה. הוא בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב.

תקציר

סיפור מסע שהוא גם סיפורו של משא, משא האשמה, הנושא על כתפיו גבר לא צעיר — מסע הנמשך מבוקר עד בוקר, לאורך כבישיה ודרכיה הנפתלות של הארץ, אל מעבר להרי החושך, כדי לגאול את בנו החייל מאימי המלחמה שפרצה זה עתה בגבול הלבנון. בו בזמן הוא מבקש גאולה גם לנפשו שלו, המיוסרת מתחושת אשמה, בשל האירועים בהם נטל חלק באותה מלחמה ארורה שפרצה ביום הכיפורים ההוא, לפני יותר משלושים שנה, כשהיה בן גילו של בנו. לא בכדי מציפים אותו רגשות אשם אלה דווקא כעת, מול נופיה ואנשיה של הארץ הזו, שהמלחמה והמוות הפכו לה לדרך חיים, ארץ אוכלת בניה, המציבה בפניהם ובפני עצמה תמרורים אכזריים של ספקות וחרטות.
 
בשעה שהוא חוזר אל אימי המלחמה ההיא, הוא גם בוחן בכנות וללא רחם את קורות חייו בעבר ובהווה, את מערכות יחסיו עם הקרובים לו, את פחדיו וחרדותיו, תשוקותיו ותקוותיו, מתוך תחושת תסכול והחמצה של משהו גדול וחשוב שחמק ממנו ללא שוב. כך הוא מציב לנגד עיניו מראה סדוקה, אך גם בהירה וחדה, ממנה נשקפת דמות עצמו — מי שהיה, מי שהינו, ומי שכבר לעולם לא יהיה.
 
משא האשמה הוא ספרו השני של זיו דורקם. קדם לו הרומן דודי מפחד מהרוח (הקיבוץ המאוחד, 2010). כתיבתו עזת מבע וביטוי. בכישרון מרשים הוא משכיל לעצב דמויות מורכבות, הנחשפות בתנועות הפתלתלות של תודעתן, ובה בעת להציבן בתוך מרחבי הזירה הישראלית המתעתעת והמדממת.

פרק ראשון

1.
 
התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו, כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק, בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק, הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל, משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג לביתו במכונית שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה.
נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.
בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה, למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.
הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.
הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין. יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש, בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד־עשר ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.
עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב על לוח לבו.
אף על פי כן, כשהגיע לצומת המרומזר הבא, ולמרות שהבחין עוד ממרחק בתמרור האוסר פניית פרסה, הִטה את ההגה במהירות ובמיומנות של מי שנוהג כבר שלושים וארבע שנים בכבישי הארץ המשובשים והמלוהטים הללו, שמכוניות ומשאיות ואוטובוסים חולפים עליהם בדהרה פראית, והחליק במהירות אל שפת הכביש הסלולה רק בחלקה, מקים עננת אבק קטנה, שהצטער עליה משום שידע שתכתים שוב באבק את הרכב שרק אתמול הכניס לשטיפה בתחנת הדלק בכניסה לעתלית. ותוך שהוא מביט בראי הצד שלו ומאותת כראוי, החל להשתלב בזהירות בתנועה החולפת בנהמה עמומה משמאלו, מתערבבת בצפצוף הקבוע בתוך אוזנו שהטריד אותו מאוד בחודשים האחרונים, והוא החל לחשוש שימשיך להטרידו לנצח, אבל תיקן את עצמו ואמר בקול רם, לא. לא לנצח. רק עד יום מותי, וקולו מהדהד באוזניו דרך חלל הפה עמום וכבד.
עכשיו הוקל לו מעט, כוס הקפה שהמתינה לו בזמן שבו הִטה את ההגה, לא החסירה אפילו טיפה נוספת אחת, החלה כבר להצטנן מעט, והוא ידע שבעוד דקה או שתיים יוכל לקרבה בזהירות אל שפתיו וללגום את הלגימה הראשונה של הבוקר, שאליה התאווה כל כך מאז שהקיץ משנתו.
נתי התרווח מעט בכיסא הנהג ולחץ לחיצה ארוכה על מקשי הטלפון שברכבו, שרק אתמול בערב טרח שעה ארוכה לשמור בו את מספרי הטלפון של כל מי שנוגע במעגלי חייו, מתלבט אם לשמור את הלחצן הראשון למספר הטלפון של אשתו או לזה של עיזאת, מנהל העבודה שלו. הוא הקשיב רגע ממושך לצלצול הגלמוד, מדמה לראות את הטלפון הרוטט ללא קול על המיטה הזוגית הסתורה, או על השידה שלידה, או ליד שולחן המחשב שבסמוך. בעודו ממשיך ובוהה לפנים במבט אטום בקו הלבן ההופך מקווקו לסירוגין בכביש שלפניו, לחץ על כפתור ביטול השיחה ועל המקש שבסמוך לו, ומיד התמלא חלל האוטו בקול הנעים והמרגיע של עיזאת, במבטא גרוני של ח'ית וע'ין מודגשות מעט. הוא אהב לשמוע את הקול הזה משום שנשמע לו אמיתי ונכון הרבה יותר משפתו שלו, שהייתה בעיניו מזויפת ומתיימרת במיוחד כאשר פנה אל הפועלים הערבים בלשון שהשתדלה להיות סחבקית וחביבה אבל נשמעה גם לאוזניו שלו נלעגת. לא פעם יכול היה לראות את מבטי המבוכה והבוז שעורר בין הפועלים.
עיזאת, אתה שומע, אני מאחר קצת, תשתדל להסתדר.
מן העבר השני ענה לו הקול החם, בטח, אין בעיה נתי, ואחר כך שאל אותו אם הכול בסדר אצלו, והוא שאל מדוע הוא שואל, ועיזאת ענה שהוא נשמע לו קצת עצבני. הוא הכחיש כמובן, ואז הפליגו שניהם בשיחה ממושכת על מספר משאיות הבטון שיידרשו להשלים את היציקה, ועל החום הכבד שיקשה על הפועלים, שגם כך לא כולם הגיעו הבוקר, מה שעורר בו מיד תגובה מעורבת של כעס וחרדה שכיווצה את מעיו. הוא למד מזמן להסתיר את תחושת הזעם הזו שהייתה מתעוררת בו בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו על פי רצונו, אבל לאחרונה שם לבו לכך שהיא הולכת ומתחזקת בתוכו עד שהחל לחשוש שלא יוכל להמשיך לשלוט בה לזמן רב.
תוך כדי שהוא מנתק את השיחה עם עיזאת, ראה שמבלי משים עבר כבר את שער הכניסה למושב, והוא נוסע כעת לאורך השדרה הרחבה ששתי שורות של עצי דקל מעטרות אותה. תוך כדי נהיגה איטית ניסה לשחזר את תוואי הנסיעה שלו מפניית הפרסה בכביש הראשי ועד לכאן, אבל יכול היה לזכור רק את הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. רגע שלאחר מכן שב להפוך בו עוד פעמים רבות. כל מהלך הדרך שעבר, כולל הפנייה שמאלה מן הכביש הראשי לתוך המושב, שהייתה מסוכנת למדי ודרשה ריכוז מסוים, ושתיית כוס הקפה, שכבר הייתה ריקה לגמרי, נעלמו לגמרי מזיכרונו. הוא המשיך ונסע הלאה בכביש הראשי שהכיר בו כל מהמורה וסדק, שכבר עבר בו מאות ואולי אלפי פעמים.
היה זה מושב שטוח וחסר חן, שני כבישים משובשים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, גגות אדומים בסגנון אירופי מעטרים את בתיו שרובם נסתרים מן העין, חלקם חבוי מאחורי שדרות ברושים או עצי פיקוס ואיקליפטוס, וחלקם מאחורי גדרות ושערים חשמליים, מפנה מדי פעם מבט אל בתי האריזה שניצבו משני צדי הדרך, נזהר מהטרקטורים הנוסעים לקראתו, גוררים פלטפורמות רחבות, שניים או שלושה פועלים תאילנדים יושבים עליהן בברכיים משוכלות, פניהם מכוסים בכובע גרב ורק עיניהם מציצות מתוכם במבט שנראה לו תמיד, ובמיוחד בבוקר הזה, רושף זעם, והוא נאלץ להשפיל את עיניו מפני מבטם, מדמה עצמו שקוף וחשוף בפניהם על כל פחדיו וחולשותיו ותאוותיו הנלוזות.
כעת הלך והתקרב לעבר הבית שבקצה השדרה, שהמתין מעבר לעיקול הכביש כאילו היה ישות חיה ונושמת, שבחלליה המוצלים תחת שני עצי פקאן ענקים וזקנים, מתחוללת מערכת חייו. משהו בלבו הזהיר אותו שכאשר ייכנס בעוד רגעים ספורים לבית הזה, תופר לגמרי שלוות הבוקר. כבר הוא בפנייה האחרונה, מטה את ההגה ימינה ומיד בעדינות מעט שמאלה, מכוון לעצור, כמו תמיד, בדיוק לפני שורת המדרגות הקצרה המטפסת אל פתח הבית, ומספיק עוד לחוש, יותר מאשר לראות, ממש בקצה רשתית העין, בנקודה שבה העצמים הופכים מברורים ומוחלטים למעין כתמים מטושטשים נטולי צורה, ג'יפ ישן וחבוט, מרובב בבוץ, צבעו כחול כהה וחלונותיו המואפלים מבהיקים בקרן שמש מסנוורת, מתרחק במהירות ונעלם מעבר לעיקול הכביש. הוא עוד הספיק לתהות לרגע על זהות המכונית ובעליה, יודע שהוא מוכר לו מאיזה מקום וזמן אחר, אבל היציקה הגדולה בטכניון בחיפה, שמן הסתם כבר התחילה בלעדיו, ויותר מכך תחושת העירום הפיזי כמעט, שחש בגלל חסרונה של קוביית הטלפון המלבנית במכנסיו, הסיטו את תשומת לבו מן הג'יפ המתרחק.
בארבעה צעדים מהירים דילג מעל שמונה המדרגות הרחבות המצופות באבן חברונית צהובה, שבעת בניית הבית התעקש שתהיה דומה לסוג האבן המחפה את רצפת הסלון והמטבח הרחב, המחוברים למשטח אחד של מפלס הבית הראשי, משום שרצה שקווי המרווח בין האבנים יימשכו מן הפנים החוצה וישוו לו אותו מראה נאה ואלגנטי כמו זה שראה במגזינים ובכתבי עת לענייני בנייה ועיצוב שבהם הרבה לעיין באותה תקופה, שנדמתה לו עכשיו רחוקה כל כך, למרות שהתרחשה בעצם רק לפני שלוש שנים ומחצה. בעודו מטפס במעלה המדרגות, נזכר שהכותב או הכותבת דיברו על אשליית ההתמזגות שבין הפנים לחוץ, הנוצרת בעין המתבונן כתוצאה מהמשכיות הקווים הזו. אלא שקבלן הריצוף עגום המבט שלו, הזהיר אותו שהאבן שבחר חלקה מכדי להשתמש בה לחיפוי המדרגות החיצוניות והזהיר אותו מפני נפילות, בייחוד בעונת הגשמים, והתעקש, כאילו כבר אירעה התאונה ממנה התריע, להחתים אותו על מסמך המשחרר אותו מאחריות לתאונה כזו. לכן נאלץ להעמיס בעצמו על רכבו הפרטי את לוחות האבן הכבדים כדי לקחת אותם לבית מלאכה באזור התעשייה של אור עקיבא, עליו המליץ הקבלן, שבו הועברו האבנים בתוך מכונה מיוחדת, עשויה שורת פטישי אוויר קטנים, שפצעה את פניה החשופים של האבן החלקה ברעש מחריש אוזניים, עד שהשביע את רצונו של הקבלן, למרות שזה המשיך לרטון על כך שהדרישה הזו, שקווי החיבור בין אריחי האבן יימשכו בדיוק מסף דלת הכניסה ועד קצה גרם המדרגות, מכבידה על חייו ומאיטה את קצב עבודתו, מה גם שלא נכללה בהצעת המחיר המקורית שהגיש, הצעה שהייתה מפורטת וטרחנית עד זרא, עד שהתחרט על כך שביקש לשכור את שירותיו של הקבלן ההוא, ובכל זאת עשה כך לבסוף משום טיב עבודתו ששִמעה נודע ברחבי האזור כולו.
כל זה נדמה עכשיו בעיניו רחוק ומופרך כל כך. כאילו יש משמעות כלשהי לעובי מילוי המרווחים שבין אריחי הרצפה, או המרווח המדויק, שלושה סנטימטרים, שבין דלתות ארונות המטבח, ומיקומן של המנורות השקועות בתקרה, וחישוב המרחקים ביניהן ומרחקן מהקיר. כל אותם דברים שהטרידו אותו ומילאו את מחשבותיו במשך שמונה־עשר חודשים רצופים, ונראו לו אז כאיזו משוואה מתמטית נעלמה שרק אם יפתור אותה נכונה יזכה לאיזה התבהרות כללית גם בחייו שלו.
בעודו מתקרב אל דלת הכניסה הרחבה, שכבר מזמן התחרט על כך שקנה אותה כשנסע עם שאוּלי לתאילנד, כשנה לפני שהחל לבנות את הבית, במחיר זול בהרבה ממחיר דלת קטנה הרבה יותר, שראה באחת מחנויות חומרי הבנייה שבמפרץ. אז מילא אותו הדבר באושר אדיר, כמוהו לא חש כבר שנים רבות, ועכשיו נראה לו העניין עם הדלת, ובכלל כל פרשת בניית הבית, מיותרת וסתמית לחלוטין. כי למרות שנשבע בלבו שלא לוותר ולא להתפשר על דבר, ולשלם ככל שיידרש ובלבד שיזכה לבית שונה ומדהים, ממש כשם שראה בעיני רוחו, הרי כשניצב לבסוף מול הדלת הכבדה והמחוטבת, הנשענת על ציר אחד המקובע לרצפה ביציקת בטון של מטר על מטר, ידע שהבית הזה, ביתו שלו, שונה לגמרי ופחוּת בהרבה ממה שחלם וייחל. ועכשיו נותר עומד משמים, עם קירותיו המחופים באבן חול כורכרית שכתמי עובש כבר החלו להכתים מוקדם מן הצפוי את פינותיה, ותריסי העץ הדקורטיביים הצבועים בגוון טורקיז ובסגנון המאפיין בתים שראה באיי יוון, ונראו לו אז כמבשרים איזו התחלה חדשה ושונה מכל מה שהיה קודם, ניצבים כעדות חותכת ומוחלטת לכישלונו, והוא יכול היה לראות בעיני רוחו את שכניו, רובם רפתנים ומגדלי בננות, שהחום והלחות שבתוך בתי הגידול של הפרי המשווני חרצו בפניהם חריצים עמוקים מכפי גילם, חולפים בכביש הצדדי שמול ביתו, מנידים בראשם ואומרים, נו, משהו עובר בזמן האחרון על הבחור הזה. ומצֵרים בינם לבין עצמם על התושבים החדשים שזה מקרוב באו, ומשנים לרעה את נוף המושב.
בינתיים כבר טיפס במעלה המדרגות, מהסס לרגע ממושך מול דלת הכניסה המובילה אל חדר המבואה בעל התקרה המוגבהת, ושם לבו לכך שהדלת פתוחה מעט, אולי רק כעובי אצבע אחת או שתיים, ולמרות שידע היטב שלפעמים נחתכים גורלות גם על הרבה פחות מכך, לא השתהה עוד, אלא דחף ביד אחת את הדלת הכבדה וחלף בעדה כצל, עובר מן האור העז של החוץ אל אפלולית הפנים הנשברת רק במעט בשוּרת מלבני אור מקבילה הגדלה ומתעצמת ככל שהיא מתרחקת מדלת הפאטיו השקופה, שיצר האור העובר דרך התריסים הוונציאניים, שהיו תרומתה היחידה של אשתו לבניין הבית, שעל תהליך בנייתו התבוננה במבט מרוחק ושווה נפש, כאילו לא הייתה היא מועמדת לעבור לגור בו בקרוב, אולי משום שנמנעה להתווכח אתו כשראתה את סערת הנפש שבה היה מצוי באותה תקופה, ואולי בשל סיבה אחרת.
החום והלחות שבחוץ, למרות השעה המוקדמת, והטיפוס המהיר במדרגות, גרמו לטיפות זיעה לצוץ על מצחו, ורטיבות קלה הצטננה מיד תחת בתי שחיו בשל קרירות הלילה שעוד עמדה בקירות היציקה הכפולים. צמרמורת חטופה עברה בעורפו, והוא הפשיל מעט את שרוול חולצתו בתנועה מורגלת, והספיג בו את מצחו. בעוד עיניו מסתגלות לאפלולית, ראה צל חוצה את מלבן חדר השינה שדלתו הייתה פתוחה למחצה, וצללית גוף עירום מבהיק בלבנוניותו המרהיבה על רקע מפתן הדלת האפל, חלפה במהירות הברק מצדו האחד אל צדו השני ונעלמה, והוא נשאר קופא על מקומו לרגע ממושך, מנסה לעקל במחשבתו את שראו עיניו. מאוחר יותר, אחרי שהכול נגמר, ניסה לשחזר כמה זמן עמד כך ללא ניע, לפני שקלט שזה היה גופה העירום של אשתו, על כתפיה הנאות ושכמות הגב האצילות, כאילו טמנה בתוכן צמד כנפי מלאך קטנות, והמותניים הצרים הבוקעים מתוך האגן הרחב, השייך כאילו לאשה אחרת, מופקרת ממנה. עד עצם היום הזה, אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים, לא יכול היה להתיק עיניו ממנה, והיה מביט בה במבט אשם בכל פעם שגחנה לפנים, מפנה אליו את אחוריה, כדי להשיל מעל רגליה את מכנסי הג'ינס ותחתוני הכותנה הפשוטים שלבשה תמיד, מאז שפגש בה בקפיטריה של בניין מדעי הרוח באוניברסיטה, ועד היום התבונן בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה.
אבל עכשיו נזכר ביציקה של עבודי ובעיזאת הממתין לו, ובטלפון הנייד שבא לקחת, ונזכר גם בג'יפ הכחול המכוסה בבוץ, והתפלא על השעה המאוחרת מן הרגיל שבה קמה אשתו הבוקר ממיטתה, ועוד יותר התפלא שהיא קמה מן המיטה עירומה לגמרי, דבר שמעולם לא עשתה לפני כן. הוא דילג בכמה בצעדים מהירים במעלה גרם המדרגות, חצה את חדר השינה אל חדר האמבטיה ונדהם לראות את אשתו, כאילו לא הייתה זו היא שחלפה לפני הדלת הפתוחה לפני מספר שניות, עומדת בתוך האמבט הלבן, ברכה כפופה מעט לפנים וידיה מורמות לצדי עורפה, כמו וֶנוס בתוך הצדפה, כאילו צמחה מתוכה זה עתה, והמים מתוך ראש המקלחת הרחב, המדמה מי גשמים, שקנה בזמן השיפוץ הגדול במחיר שערורייתי, זורמים בפכפוך עדין משיער ראשה האפל אל בין שדיה, ומתנקזים בקצה הקדקוד המשולש המתחיל בעצמות הירך הבולטות של מותניה ונגמר בקווצת השיער הסמיכה שבין רגליה, ומשם יורדים והופכים שוב לזרם אחיד וקבוע, הנובע מתוך הסבך עצמו, וזורם בין שתי ירכיה.
היא הציצה בו מאחורי זכוכית המקלחון השקופה למחצה, שברבור גאה־צוואר חקוק בו, ומבטה נדמה בעיניו כמתריס כלפיו. מבלי לחשוב כלל על מעשיו אחז את ידית המקלחון המוזהבת, שכבר החלה להתקלף מעט בפינותיה, חושפת מתחת לציפוי הדק את צבעה האמיתי האפור־עכור, פתח בתנועה רחבה את הדלת לרווחה עד קצה המסילה, הושיט את ידו וטבל אותה במים הזורמים מעל ראש אשתו, שמן המקום בו עמד יכול היה לראות את הנקודה המדויקת שממנה נובעים מפלי שערה השופע, שתחת זרם המים הוחלקו וסורקו עד שדבקו ממש לקרקפת ראשה, ונראו לו מכאן דלילים ועגומים למראה, ומיד נצרב מקור המים שנשך את כף ידו ונאלץ למשוך את היד אחורה כאילו נכווה ברותחין. והוא, שהכיר טוב כל כך את אשתו ואת כל הליכותיה ובמיוחד את סלידתה העזה ממים קרים, אפילו בימי הקיץ החמים ביותר הייתה מתלוננת כשהמים בדוד החימום לא היו רותחים ממש, אפילו לא הגיב לשאלה כלשהי ששאלה אותו, אלא אמר בפשטות,
הרי בחיים את לא מתקלחת בקרים.
היה לי חם, ממש הזעתי הלילה, אז סגרתי קצת את המים החמים. מה אתה עושה כאן, חשבתי שיש לך יציקה הבוקר. אבל נתי לא ענה לשאלתה ורק חזר ואמר שוב,
בחיים את לא מתקלחת בקרים.
אני לא מבינה מה אתה מתכוון.
למה שאמרתי.
והם פתחו בוויכוח קר וענייני, כאילו הם מתדיינים כבר עכשיו על תנאי הגט, בעוד היא מסבנת בקפידה את כל איברי גופה, והוא מהלך בחדר האמבטיה צר המידות מצדו האחד לשני, עוצר מדי פעם כדי לגייס עוד טענה ניצחת. עד שלבסוף אמרה אשתו בלעג, אז במה בעצם אתה מאשים אותי אדוני השופט, בבקשה תגיד לי.
לא אמרתי שאני מאשים, רק התפלאתי.
ואחר כך אמר בקול שנשמע באוזניו חלול ומלאכותי כאילו בא מפיו של אדם אחר ולא הוא, אם יש לך משהו לספר לי, אז עדיף שפשוט תגידי.
על מה אתה מדבר, אולי תסביר לי כבר.
על זה שאת ישנה פתאום עד מאוחר ומתקלחת במים קרים. כאילו את מישהי שאני לא מכיר. ומי זה יצא מקודם מהחנייה.
אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני. מה יש לך הבוקר.
גם אני לא מבין מה הולך פה.
אתה לא נורמלי. יצאת מדעתך.
אל תיתממי עכשיו. את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר.
לא, אני ממש לא יודעת, ובכלל מה עובר עליך בזמן האחרון. יושב שעות במחשב ולא מתייחס לאף אחד בבית. מילא אני כבר למדתי להסתדר בעצמי, אבל יש לך ילדה בבית שאתה פשוט מתעלם ממנה. תדע לך שאת הנזק שאתה גורם לעצמך אני לא אוכל לתקן. וגם מהחברים שלך אתה מתרחק. משהו לא טוב קורה אתך, כבר מזמן שמתי לב, אבל אני ממהרת עכשיו. אולי בבקשה נדבר על זה בערב.
לא, אי אפשר בערב.
אבל אני מסבירה לך שעכשיו אין לי זמן. באמת שאני רוצה לעזור לך נתן, תן לי לעזור לך.
אם את הולכת עכשיו לא תראי אותי יותר.
אולי תסביר לי מה עשיתי לך. למה אתה מתנהג אלי ככה פתאום.
את יודעת טוב מאוד מה עשית.
באמת שאני נורא ממהרת עכשיו.
היא יצאה מן המקלחת ועמדה מולו פרועת שיער ונוטפת מים על השטיחון הכחול שקנו בשבת אחת בעוספיא, והוא הזכיר לעצמו שעליו להוציא אותו אחר כך החוצה לשמש כדי שיתייבש ולא יתעפש בלחות הרבה שעמדה גם כך בחלל האוויר. אבל אז הִכתה בו הידיעה הברורה שמכיוון שהביאה אל תוך הבית הזה גבר זר, הרי שמעכשיו ואילך שוב אין הבית הזה ביתו. נגזר עליו לנטשו לתמיד, לעולמי עולמים. עולמי עולמים, חזר ואמר לעצמו, ולא חש שום צער. אולי אפילו הקלה.
הם נותרו לעמוד זה מול זו, גוחנים מעט קדימה כשני מתאגרפים בזירה שכילו את כוחם. שכחתי את הטלפון הנייד שלי, אמר, והיא גיחכה, הטלפון שלך. הוא ידע כמה שנאה את המכשיר הזה וכמה בזה לו ולמחיר הגבוה להחריד ששילם בעדו. הוא לא מצא מה עוד יוכל לומר בשעה זו, לכן הסתובב ויצא החוצה מבלי להביט לאחור, למרות שרצה לשוב ולראותה עוד פעם אחת, עומדת כך, זקופה וגאה, עירומה ונוטפת מים. רק כשנכנס שוב למכוניתו, מחליק שקט וחרישי מתוך החנייה, נזכר ששוב שכח את הטלפון הנייד שלו בבית.
עצי הדקל, גמדים גוצים עבי גזע ונמוכי קומה, עמדו שמוטי כפיים בחום הכבד. והרי יכול מטוס קרב להגיח ממש ברגע זה בטיסת יעף, מוטה על צדו ומתהפך חזרה במעופו על גחונו כלטאה גדולה, מנועיו האדירים שואגים במלוא עוצמתם, מעוותים את האוויר השקוף סביבם במכוות חום איומה, ומתיישרים בגחון מבהיק מעל כביש הכניסה, ושדרת עצי הדקל שמשני צדדיו מרכינה את צמרותיה הירוקות מפניו, שעה שהוא מטיל ממרום אש ותופת. אז ינסוק ויחלוף מעל גגות בתי המושב, מושך באפו כפוף החוטם מעלה, רק שובל אפרפר של דלק שרוף ויבבה אצורה ייִוותרו מאחור, והשלווה תחזור מיד אל השדרה הירוקה, ומשב רוח קל יעבור בין עצי התמר ויחלוף, ממש כמו אז, בפאתי העיר סואץ, והשקט שהשתרר אז מיד אחרי שמטוס הפאנטום הפציץ את שיירת האספקה של הגדוד.
אבל שום מטוס ושום ציפור לא חלפו בשמי המושב הכחולים באותו בוקר. היה זה סתם עוד יום קיץ חם והביל. חום יולי אוגוסט, חשב לעצמו, כשמו של הדיסק האהוב עליו אז לפני עידן, כשנסע עם חבר מהאוניברסיטה בכבישים האינסופיים של אמריקה וקנדה. מחשבתו נדדה עכשיו לשם, אל הנסיעות שנמשכו לפעמים ימים שלמים, ואל העיירות המנומנמות שנראו נטושות מאדם כשעצרו לשנת לילה חטופה בהוסטלים אבודים, שבין חדריהם פסעו צללים של גברים גלמודים, חולפים בשקט במסדרונות כפופי גב וכבויי עיניים כמי שהשלימו כבר עם גורלם ועם כוחו המצמית של נהר החיים שהטיל אותם מתוכו אל חופיו דווקא במקום הזה, שכוח האל, וכבר עכשיו חש בתוכו למפרע את מועקת בדידותו של גבר החי שנים רבות ללא אשה.
מבלי משים סובב את ההגה שמאלה, לחץ על דוושת הגז והאיץ את המכונית מעבר לרף המהירות המותר, עוקף בחטף את הרכב שהזדחל לפניו, חש איך צפה ועולה בתוך גרונו פקעת של כעס נורא שכמעט והתיקה את נשימתו. הוא הטיח כף יד פשוטה בהגה וחזר והטיח שוב ושוב. הזונה הזו, אמר בקול רם, וקולו נשמע באוזניו גבוה וצווחני כשל אשה, ולכן כחכח מעט בגרונו שיבש ואמר שוב, הפעם בקול רם יותר, הזונה הזו, היא תשלם על זה ביוקר.
באותו רגע התעורר לחיים הטלפון האלחוטי שבמכונית, אבל זו לא הייתה היא שטלפנה אלא מנהל העבודה שלו, עיזאת. עכשיו שם לב שהוא נוסע כבר זמן מה על כביש החוף. מימינו מטעי הבננות ומשמאלו הים, ונזכר באיש ההוא, שמיהר הבוקר לפני זמן לא רב להספיק להגיע ליציקת בטון גדולה. כל זה נדמה עכשיו בעיניו כסיפור בדים שחציו שקר וחציו גוזמה. שוב הבהב הטלפון, והוא ידע שעיזאת לא מתקשר פעמיים רצופות אלא אם כן קרתה תקלה, בדרך כלל באשמת נהג משאית שהגיעה מהמפעל עם בטון שכבר החל להתקשות והוא מסרב לקחת את החומר הקלוקל בחזרה ומתעקש לשפוך אותו לתוך היציקה, ולכן בצלצול הרביעי לחץ על כפתור הדיבורית.
כן עיזאת, מה קרה.
תשמע נתן, אין לי פה מספיק אנשים והבטון מתייבש. אמרת שאתה מגיע לפני שעה. מה קרה לך, ממתי אתה מאחר ליציקה.
תגיד לי, בשביל מה אני משלם לך חמש עשרה אלף שקל בחודש. תפתור את הבעיה חביבי. תתקשר לאיציק.
כבר התקשרתי אליו. הוא ביציקה בזיכרון עם כל הפועלים שלו.
נתי היסס לרגע.
טוב אני כבר מגיע.
יאללה, תגיע מהר.
הוא ניתק את השיחה, אבל לא הסתובב ולא שב, אלא המשיך ונסע כשחלון המכונית פתוח למחצה, לימינו ההרים ולשמאלו הים, שהבהיק במרחק בכחול זוהר, מזמין אותו לבוא אליו, כהבטחה או פיתוי לזנוח הכול מאחוריו. לא היה דבר חשוב באמת שחיכה לו במקום אחר, והוא השכיח מראשו את כל עניין עיזאת והיציקה והבטון המתייבש והפנה את מבטו קדימה, ממצמץ בעיניו למרות משקפי השמש הכהים, שלא יכלו לחסום לגמרי את קרני השמש החזקה, והמשיך ונסע הלאה.
הוא אינו יורד אל הים ולא נוסע אל בית החולים לבקר את אביו החולה, וגם לא מתקשר לידידו הטוב שאולי, אלא ממשיך ונוסע אל הבנק שלו, החבוי בתוך מרכז מסחרי קטן בעיר התחתית של חיפה, בין סופרמרקט שכונתי לחנות לצורכי כתיבה וקונדיטוריה. עולה בדעתו שלא אכל כלום מהבוקר. הוא חושב כעת על כוס הקפה השנייה, שהיה שותה בדרך כלל בשעה זו של כמעט צהריים, יכול לראות בעיני רוחו את ידית הפליז של מכונת האספרסו שבבית הקפה הקבוע שלו, בסמוך לתחנת הדלק, יורדת בתנועת בוכנה ולוחצת כלפי מטה שני זרזיפי נוזל שחור הנחלץ מתוך אשד האדים, מתפתלים כמו שני נחשים המזדווגים במחול אַלים, מעורב בחזיון חד וברור של אשתו, גוחנת בשיער שחור סתור מוטל על הכרית הלבנה שבה שקועים פניה, גופו של גבר זר מתנשא מאחוריה, כחוש וגבוה, מצחו כמעט נוגע בחיפוי בד הסאטן שמעל מיטת האפריון המוגבהת שקנו יחד לפני כמה חודשים בחנות של חבר של שאולי במפרץ. יכול היה לזכור עכשיו, כמשחזר סרט לא מובן דיו שבועות לאחר שראה אותו, את קוצר הרוח שבו התהלכה במחסן הצר והחשוך שבחלקה האחורי של החנות, בודקת בלחיצת יד או בישיבה וקימה חפוזה, מזרנים ומיטות זוגיות. מסרבת בלי חיוך להצעתו הנכלולית של בעל החנות הצעיר והשמנמן שתשכב מלוא קומתה על אחת המיטות הרחבות, שכאילו נוצרה בעבור זוג ענקים לא אנושי. אפילו עם הנעליים אין בעיה, אמר לה המוכר, במילא הכול כאן עטוף בניילון וסטרילי מאוד, הוסיף וקרץ אליהם, כמשתף אותם בדבר זימה כלשהו המתרחש על המיטות הגדולות הללו בשעות שאחרי סגירת החנות.
הוא ניער מעליו את החיזיון ואת פניו של הגבר שהיו מוצלים בשל האפלולית ששררה בחדר שתריסיו מוגפים תמיד, ונכנס אל תוך חללו הקריר של סניף הבנק הקטן שהתוודע אליו עוד כשהיה שותף בעסק לייבוא חומרי בנייה במעלה הרחוב שידע ימים טובים יותר. אבני הכורכר המסותתות שמהן נבנו הבניינים הישנים כבר החלו להשיל מעליהן את קליפת האבן, חושפים מתחתיה שכבת טיח מתפורר. רק עכשיו, כשעבר במנוד ראש סתמי ליד השומר הרוסי הזקן שעמד בפתח ונכנס אל הקרירות המקפיאה ששררה שם תמיד, קיץ וחורף, נזכר לשאול את עצמו לשם מה בעצם בא לכאן הבוקר. שהרי לא היו לו הפקדות או משיכות לבצע, ובכל זאת הצטרף לתור הקצר שלפני אשנבי הקופאים, מנסה לתמרן עצמו כמו תמיד כדי להגיע אל האשנב של שירלי, שהיה האמצעי בשורה.
אני סוגרת אדוני, אמרה מבלי לשאת אליו את מבטה. אבל כשנותר לעמוד מולה נכלם הרימה את עיניה ונעצה בו מבט מבעד זגוגיות המשקפיים האופנתיים ששיוו לה מראה של פרוצה משכילה, מבט שגרם לו תמיד את אותה תחושת מצוקה, משום שנדמה היה לו שהמבט הזה שלה מתגרה בו, דוחה ומזמין כאחד. כמה פעמים קודם לכן כבר העז לפנות אליה בדברים, מנסה להצחיק ולהקסים אותה כפי שראה לא אחת את ידידו שאולי ואת חבריו עושים כך. הבדיחות וההתחכמויות שניסה הוא עצמו להשמיע נשמעו גם באוזניו שלו גסות ונלוזות כשל אשמאי זקן, בכל פעם שהיה פונה בדברים אל נשים צעירות, שחלקת צווארן הצעיר והמתוח בלבלו אותו ואמללו אותו בכל פעם שמצא עצמו בקרבתן, ומיד היה פותח במבול של הסברים והבהרות שרק סיבך יותר את המצב, מנסה להפוך את דבריו הקודמים למעין הלצה, או משתפך למרות רצונו בסיפורים שונים ומשונים על מסעותיו בתאילנד, בווייטנאם ובקמבודיה, למרות שהבחין היטב בקוצר רוחן למשמע הסיפורים הארוכים וחסרי הפואנטה שלו, לא היה מסוגל לעצור בעצמו, והיה נסחף בתיאורים והסברים, מנסה להשחיל בהם הומור וקלילות בלתי מחייבת, ובכך רק החמיר עוד יותר את המצב, וגרם להן להביט זו בזו במבוכה הולכת וגוברת.
גם אצל שירלי התעכב בעבר לא פעם ולא פעמיים, מנסה שלא להסתכל במישרין במחשוף העמוק שבמפתח החולצה המכופתרת היטב שלבשה, ובצמד שדיה הדחוסים זה אל זה באופן מתריס. מנסה להתלוצץ אִתה תוך שהוא מפזר רמזים עבים, כאילו בצחוק, על מצב חשבון העובר ושב שלו, שבדרך קבע היו בו לפחות מאתיים אלף שקלים, דבר שחשב שהוא עושה רושם רב על הפקידה הזוטרה. למרות שלא ידע עליה ועל חייה דבר, סבר מסיבה כלשהי שהיא נשואה, למרות שמעולם לא ראה טבעת נישואין על אצבעה. כבר מזמן חשב להעז ולהזמין אותה להיפגש אתו. היא הייתה אורחת קבועה בפנטזיות המיניות שלו, מעמיד אותה מולו בדמיונו זקופה ושותקת על נעלי העקב השחורות שלה, בעוד הוא כורע על ברכיו לפניה, חולץ באיטיות חולמנית את החגורה העבה המשובצת שברי זכוכיות מבהיקים מתוך מכנסי הגברדין השחורים שלבשה דרך קבע, ומפשיל אותם מטה לאורך רגליה הארוכות שרק את קרסוליהן הדקיקים ראה עד כה, אבל יכול היה לשער את שוקיה וירכיה המחוטבות והקשות כאבן, ואחר כך מסיר במשיכה זריזה את תחתוני החוטיני האדומים שנדמה היה לו שראה פעם מציצים מתוך המכנס כשהתכופפה לקחת דבר מה מתחת לדלפק. אבל כשהרים עכשיו את מבטו ועיניו נפגשו בעיניה מאחורי משקפי הקרן העבים, נדמה היה לו שהיא קוראת את מחשבות הזימה שלו, והוא התבייש בעצמו וכבר חשב לומר לה שהוא מצטער על כך שהטריח אותה, אבל יש לו קריאה דחופה בביפר מהעבודה. אלא שמיד נזף בעצמו על פחדנותו, על כך שהוא שוב נרתע ברגע המכריע, כמו בכל פעם שנקרתה בדרכו בחורה נאה, מציץ בה ממרחק בעיניים כלות, לבו מנתר כשמבט מקרי שלה נתקל במבטו, תמיד משפיל את עיניו ראשון, ואחר כך מצטער מאוד. אבל הפעם נשבע לנהוג אחרת, ולכן חייך אל שירלי חיוך רחב שקיווה בלבו שייראה מזמין ואדיש כאחד.
אז מה שלומך שירלי, מה העניינים.
מרגיש מיד כיצד העליצות המזויפת שלבש מתמוטטת מול מבטה הידעני והקר שננעץ בו מתוך משקפי הקרן המתנוצצים באור הניאון החשוף שמעל ראשה.
מה שלומך נתי, מזמן לא ראינו אותך.
הוא שאב מיד עידוד מדבריה, על אף לשון הרבים שנקטה, כאילו מזמינה אותו לבוא עמה בדברים.
אז התגעגעתם אלי קצת.
מאמץ גם הוא את לשון הרבים כדי לאפשר לעצמו דרך מילוט.
נו בטח, כמו שאתה התגעגעת אלינו.
בטח שהתגעגעתי. במיוחד אלייך, העז.
אז הנה אני כאן, צחקה צחוק מתגרה.
מה דעתך לשבת איתי על כוס קפה בהזדמנות, החליט להמר על הכול מיד, למרות שידע שעל פי כללי הטקס היה עליו להמשיך עוד מעט בשיחה, אחרי שאת מסיימת לעבוד בערב, מה את אומרת, הוסיף, רעד קל מתגנב לקולו.
היא הביטה ישירות לתוך עיניו במבט אדיש, והוא ידע על פי תשובתה שהיא נשאלה כבר את השאלה הזו לא פעם ולא פעמיים.
אולי בשבוע הבא, השיבה, נראה.
איך שבא לך. למה לא. בהזדמנות.
אבל הוא נתקף באומץ פתאומי שנראה לו עצמו כמו מעשה שיגעון והוסיף, בעצם למה בהזדמנות בואי ניפגש הערב, אחרי שאת מסיימת כאן. כוס קפה ועוגה על חשבוני.
ואם בא לי דווקא סלט, התגרתה בו ובמבוכה שהתאמץ להעלים בקולו.
את יודעת מה, גם סלט, גם קפה ועוגה. תני לי את המספר שלך ונדבר יותר מאוחר.
שנים רבות כבר לא ביקש מבחורה את מספר הטלפון שלה. אולי בעצם מעולם לא עשה כך. גם כשהכיר את אשתו באוניברסיטה, הייתה זו היא שביקשה לבסוף את מספר הטלפון ממנו. אבל כעת תלשה פקידת הבנק בזריזות דף מתוך דפדפת קטנה ורשמה עליה בכתב לא ברור את מספרה והסיעה את הפתק באצבע אחת דקה וגרומה שציפורן ארוכה צבועה בצבע לק אדום בוהק מתקלף מעט בקציה, אל מעבר לדלפק עד אליו. הוא לקח את הפתק והציץ בו ממושכות, מנסה לפענח את הרשום בו כאילו היה כתוב בכתב סתרים, מתאפק מאוד שלא לפרוץ בקריאת שמחה שכמעט ועלתה מגרונו. בקול רועד הקריא את המספר הכתוב על פיסת הנייר, כדי להיות בטוח שלא טעה בכתב ידה המעוקם. היא הנהנה בראשה לאישור והוא כבר רצה להזדרז ולצאת מן הצינה שעמדה בחלל האוויר אל החום שבחוץ. אבל למה בעצם בא לכאן, לסניף הבנק שלו, בשום פנים ואופן לא יכול היה לזכור. לא היו לו צ'קים להפקיד וגם לא היה זה שבוע המשכורות, בכך היה בטוח כמעט לגמרי. וכך נותר לעמוד בפני הפקידה הישובה המתבוננת בו במבט שווה נפש, וכשכבר כמעט ויתר והסתלק, צץ פתאום רעיון בראשו, הוא מיהר לבקש ממנה את מפתח הכספת, מוסיף בקריצה שהצטער בגינה מיד, כדי שיהיה לי מספיק לסלט ולעוגה שלך, והיא חייכה סוף סוף חיוך מלא בפה פתוח, והוא יכול היה לראות את כתר המתכת האפור שהותקן בחלקו הפנימי התחתון של פיה, שנראה לו משום מה תמיד מלא ברוק, דבר שגירה אותו מאוד.
היא קמה ממושבה, נעלמה לכמה רגעים וחזרה עם מפתח הכספת הקטן והמשונן, וסימנה לו בנפנוף יד לפגוש אותה בפתח חדר הכספות, והוא חצה את רחבת הסניף הקטן בצעד מהיר, מחשב את צעדיו כך שייפגש אִתה ליד דלת הזכוכית המחוסמת בדיוק כשהיא פותחת בפניו את הדלת בלי מילה וצועדת לפניו בעיכוס אגן מתגרה. אחר כך הציבה דרגש קטן, טיפסה עליו ועמדה בגבה אליו, מתעסקת ברוב טקס בשני המפתחות בעוד הוא עומד מתחתיה, מסתכל עליה מלמטה למעלה, מדמה לעצמו את גופה המושלם מתחת למכנסי הגברדין והחולצה הבהירה שצווארה הכהה כנגד הבד הלבן מתנוסס מעליה לתפארת, נועץ מבטו בתנועת שרירי הכתפיים והשכמות שמתחת לחולצה, שזעו בתיאום מושלם כשהניפה ידיה למעלה, נמנע במתכוון שלא להביט אל בתי השחי המגולחים למשעי, משום שידע שהיא בוחנת אותו גם כשגבה מופנה אליו. לבסוף שלפה את הקופסה המתכתית המוארכת שהחליקה בקלות מתוך הגומחה שהכילה אותה, ירדה מהסולם והגישה לו את הקופסה בזרועות פתוחות כמגישה מִנחה כלשהי, והוא קיבל מידיה את המתת ועמד שם באמצע החדר, נאבק בתשוקתו ובתנועה שהחלה להתעבות בחלציו משום שעמדה כל כך קרוב אליו עד שיכול היה להריח את ריחה, ריח זיעה קלה שהומתק בניחוח חריף של לבנדר, ולרגע חש רצון עז לפתוח ממש כאן את הקופסה ולשלוף חבילת שטרות עטופה בסרט גומי ולהגיש לה אותו, מנחה כנגד מנחה.
אז תקרא לי כשאתה גומר.
כן בטח, חמש דקות.
הוא נבוך מקרבתה ומכפל הלשון שנקטה, שלא ידע כיצד לפרשו, ונותר לעמוד כך עם הקופסה בידו, ממתין שתצא מהחדר. אבל היא נותרה לעמוד על מקומה והוא נאלץ להשאיר אותה כך, ונכנס אל חדרון ההתבודדות הקטן המיועד למפגש האינטימי שבין הלקוח לכספו.
עכשיו, כשעמד לבדו מול המטמון הקטן שלו, נזכר מדוע בעצם בא לכאן, כאילו זו הייתה בעצם תכניתו במשך כל הנסיעה מביתו אל הבנק, והוא פתח את הקופסה והכניס לתוך תיק היד הקטן שנשא עמו את כל תכולת הכספת, מבלי לספור את הסכום המדויק, למרות שלא ידע אפילו באומדן גס כמה נמצא בתוכה, ובאותה תנועה ממש, כאילו גם זה חלק מתכנית מפורטת שתכנן מראש, גרף אל תוך התיק גם את תכשיטי הזהב המעטים של אשתו ואת טבעות הנישואים שלה ושלו, שהטמינו כאן לפני כמה שנים, כשאלה התחילו ללחוץ ולהכאיב לאצבעות שתפחו מעט במשך עשרים ושתיים שנות נישואין. הם התכוונו לשלוח אותן לצורף כדי שירחיב אותן מעט, אבל מעולם לא טרחו לעשות כך.
לאחר שסיים יצא מן החדרון הצר ולחץ על כפתור הזמזם שהזעיק אותה בחזרה אליו. היא לקחה מידיו את הקופסה השחורה המוארכת, מופתעת, כך דימה, ממשקלה הקל. אבל פניה, שהוא התעמק בהם בפעם הראשונה, שם לב עכשיו למה שלא ראה מאחורי זכוכית הדלפק, לעור לחייה המחוספס שהיא מילאה את גבשושיותיו בשכבת איפור עבה, והכתם העמום בשורש אפה, שנראה לו כמו שארית של שטף דם שטרם החלים כליל, נותרו קפואות וחסרות הבעה כמבטם האטום והאדיש של פקידי בנק הסופרים מדי יום מאות ואלפי שקלים מבלי להניד עפעף. היא הסתובבה ופנתה ממנו, וטיפסה שוב בשלבי הסולם בקלילות חיננית, למרות נעלי העקב הגבוהות שנעלה, נמנעת מלהצליב את מבטה במבטו, אבל הוא יכול היה לחוש בזווית צדודיתה, שהיא חשה היטב במבטו המשתוקק, החורך את צד עורפה, וכי משהו בעצם אופן עמידתה לפניו, והדרך שבה הניפה שוב את זרועותיה למעלה, מעבר לקו ראשה, והתנוחה שבה עמדה על בהונות רגליה, רמזו לו רמז כלשהו, למרות קרירותה המופגנת, שנראתה לו גם היא כסימן מוסכם במשחק כלשהו, שהוא מתקשה לפענח את חוקיו. כשנפרדו אחרי שיצאו מן החדר משוריין הדפנות, חייך אליה ונגע בכתפה בסגנון שקיווה שיהיה קצת חברי וקצת אבהי ואמר לה, אז נדבר יותר מאוחר, והיא לא נרתעה כלל, ואולי אפילו, כך נדמה היה לו, התרפקה מעט על זרועו החובקת את כתפיה כמחוות ידידות, והמשיכה ללוות אותו עד דלת הזכוכית, מתנודדת מעט על עקביה, מבלי לענות לו דבר. הוא עוד הספיק להחוות כלפיה תנועת פנטומימה, מקרב אגרוף קפוץ ואגודל וזרת זקורות אל אוזנו ופיו, כאילו מדבר לתוך שפופרת טלפון, לפני שהיא שבה אל תוך החדר הפנימי, מהנהנת בראשה לעברו.
כשהגיע אל המכונית שלו ראה לידה שוטרת עומדת ורושמת את מספר לוחית הרישוי. הוא התקרב אליה ופתח עמה בוויכוח קולני, שגרם לעוברים ולשבים המעטים שעל המדרכה להפנות את ראשם, למרות שידע שהוא מתווכח לשווא, כי השוטרת, אשה מבוגרת וכהת עור, חזרה ואמרה לו שהדו״ח כבר נרשם ואין דבר שיוכל להגיד או לעשות כדי לבטלו. גם כשנכנס לרכב, תולש בזעם את הטופס שהיא הניחה מתחת למגב השמשה, ומשליך אותו על המושב, המשיך והשמיע את דעתו על משטרת ישראל בכלל ועל פקחי החנייה שלה בפרט, בעוד השוטרת המבוגרת חוזרת ואומרת, אל תקלל, אל תקלל, למרות שלא קילל אותה כלל. כשישב לבסוף בתוך המכונית הרותחת מחום כבר עמדה בגרונו פקעת מהודקת כמחנק בכי, והוא אמר לעצמו בקול, אל תבכה תינוק אחד, וחשב לאן עכשיו.
אחרי שנרגע מעט והפעיל את המזגן במלוא העוצמה, וזה השיב לו מיד משב רוח קר ונעים שצינן את פניו וצווארו שטופי הזיעה, ראה שבמשך כל הזמן הזה לא הרפה מתיק היד הקטן והכבד שנשא בידו, והוא בהה בו רגע ממושך, כאילו בו טמון הפתרון לתעלומה כולה, שהרי חייב להיות איזשהו פשר לכל הטלטלה הזאת, שאחזה בו פתאום באמצע יום קיץ לוהט, וכי חייו שנעו עד כה בדרך בטוחה וקבועה מראש, הוזחו עתה ממקומם ולא ישובו עוד אל מסלולם הקודם, והם שועטים כעת ללא מעצור לכיוון לא ידוע, אבל שונה לגמרי מדרך חייו הקודמת. הוא הוסיף לשבת בתוך המכונית שהאוויר בתוכה כאילו התעבה מעוצמת החום המכה על דפנות הפח הכסוף, בעוד מזגן הרכב החדיש, שורק במאמץ רב לצנן את פנים הרכב ללא תועלת.
כך ישב, ראשו מוטה לאחור על מסעד המושב, ידיו שמוטות לצדי גופו, עיניו עצומות, וחרדה גדולה, שכמוה לא הכיר קודם, מתגנבת אליו כחתול טורף מן המושב האחורי, מתחככת ברגלו ונוהמת אליו, והוא אמר לעצמו, ידעתי שתגיע. כי כבר חודשים רבים מחלחלת בו הידיעה שמשהו בתוכו מתמוטט ונפתח. בן חמישים ושתיים ושלושה חודשים, בעודו במלוא אונו, חש את קריסת הגוף ואת אופן קִצו המוטבע בו, אותו הכיר היטב ממוראות המלחמה, אבל כעת באו אלה אליו מן העתיד ולא מן העבר. הוא יכול היה להביט פנימה לתוך גופו ולראות את כמישת הבשר, את תאי הגוף הנובלים ואת מפלת החיים וניצחון המוות. החרדה עלתה וגאתה בו עד שהיה יכול לשמוע את לבו פועם בתוך חזהו בקצב מטורף שהבהיל אותו עוד יותר, והוא ידע בהכרה מלאה וברורה שעכשיו הגיעה שעת מותו. לבו בוגד בו ולא יעמוד בריצתו המטורפת אלא יפקע ויידום ממש ברגע זה, ובמאמץ גדול, כאילו באמת הפך בן רגע לזקן בא בימים על ערש מותו, אחז את מפרק ידו הימנית באצבעות ידו השמאלית, תר אחרי מקום הדופק הפועם מתחת לעור המתקמט כפיסת נייר יבשה תחת לחץ האצבע המגששת אחר הווריד הפועם בריצה פרועה. מחוץ למכונית, כך ראה, המשיכו העוברים והשבים לחלוף על פניו, שקועים בענייני יומם, מעיפים מדי פעם מבט מפוזר לעבר המכונית ואל הגבר המקריח והמזיע היושב בתוכה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות, מסיטים במהירות את מבטם ממנו, כאילו חזו במחזה מביש. אבל הדקות נקפו והוא לא מת, רק הוסיף לשבת כך, מתנשם בכבדות ומזיע, רוצה להרחיק מעט את פתח המזגן מפניו, אבל לא בטוח אם ידו מסוגלת לבצע את התנועה הזו, שנראתה לו מסובכת ומורכבת. אחר כך הרים לאט את כף ידו אל מול פניו והביט בה בריכוז כרואה אותה בפעם הראשונה, בוחן את קפלי העור הקטנים, רואה בבהירות חדשה את מה שכבר ראה קודם, את כתמי הזקנה המרומזים מתחת לעור שנשחק עד דק. כך ישב עוד שעה ארוכה. גל החרדה חלף מעל ראשו ושכך. נתי, אמר לעצמו, קח את עצמך בידיים, מה קרה לך היום, וכבר הרגיש יותר טוב. הטלפון שברכבו ניעור לחיים, ונקיפת תקווה פילחה את לבו מצד לצד, אבל גם הפעם לא הייתה זו היא אלא שאולי.
אני יושב פה במשרד עם חיים, מכין קפה. יאללה בוא.
אני בחיפה.
אז תן גז ותגיע. יש לי סיפור בשבילך מאתמול בלילה.
אז עוד פעם יצאת לבלות.
בטח שיצאתי. מה ייצא לי מלשבת בבית. מישהי מקיסריה. אתה חייב לשמוע מה היה לי אִתה.
נו הבנתי, השכבת אותה.
כמעט. תגיע ואני אספר לך מה היה.
טוב. אני בדרך.
הוא פתח את הרדיו והחליף תחנות בחוסר חשק. בגלי צה״ל דיבר הכתב הצבאי על מתיחות גדולה בגבול הצפון. נדמה היה לו ששמע משהו על אירוע חטיפת חייל או מספר חיילים, או כך חשב ששמע. אי אפשר היה להבין מסופו של המשפט שהספיק לקלוט מה בדיוק אירע ליד גדר הביטחון, אבל הוא שמע בבירור על ג'יפ האמר שרוף ועל עקבות גרירה באדמה ממנו אל גדר הגבול. לא ניתן היה להבין מדברי הכתב אם הם חיים או מתים, והוא יכול היה לראות בדמיונו, ממעוף ציפור, את נועם בנו מוצא מתוך ג'יפ האמר בוער בידי חבורת לוחמים במדי זית מנומרים. הם מכסים את ראשו בשק לבן שקצהו המחודד נשמט לאחור כמו בתמונות ישנות של מעשי לינץ' באמריקה, גוררים אותו כחפץ דומם, עקבי נעליו מותירים חריצים בדרך העפר, המובילים אל ג'יפ לנדרובר חדיש שנוסעיו פורצים בנסיעה שיגעונית ברוורס, המעלה עננת אבק חומה, והוא התפלל בלבו שיהיה פצוע, אפילו פצוע קשה, אבל לא הרוג. רק לא הרוג, לחש לעצמו. מיד הרים את שפופרת הטלפון של הרכב ממקומה והקיש את מספר הטלפון של בנו באצבע רועדת, למרות שתִכנת את המספר רק אתמול בחיוג המהיר, כאילו אם יטרח לחייג את המספר שזכר בעל פה, תהיה בכך הוכחה ניצחת לאהבתו ומסירותו לבנו יחידו. אבל הטלפון המשיך לצלצל שוב ושוב, צלצול גלמוד וערירי, כאילו מקבל השיחה מן הצד השני הפך לשוכן עפר מזה זמן רב. ואפילו ההודעה הקצרה, האהובה עליו מאוד, מדבר נועם, אני לא יכול או שסתם לא בא לי לענות לכם עכשיו, אז תשאירו הודעה ונדבר, לא נשמעה.
כך ישב ברכבו והקשיב עוד שעה ארוכה לדיווחי הכתב הצבאי שנשמע צעיר ונלהב ושש לקרב, וחזר על הדברים ששמע לפני שעה קצרה מפי קציני צה״ל בגזרה הצפונית, כי יש לשים קץ להבלגה הכפויה לנוכח ההתגרויות הבלתי פוסקות הנמשכות מזה זמן רב של אנשי החיזבאללה מעברו השני של קו הגבול. יש בכוחנו, כך אמר בשמם, להשמידם במהלך צבאי קצר ומוחץ על ידי שילוב של כוחות אוויר, חי״ר ושריון, שיפעלו במשולב. עוד הוסיף בנימה מסתורית על איזו תכנית סודית שגובשה במטכ״ל, שאת פרטיה אין הוא יכול כמובן לפרט, אבל במרכזה עמד רעיון היפוך המלחמה מן הצפון דרומה, במקום מן הדרום צפונה. אלא שנתי ידע היטב שלא על כיוון הקרב נקבע גורלו, מצפון לדרום או ממזרח למערב, אלא על דם הבנים המובלים אל המוקד בידי אבותיהם. עכשיו ניחם על רעיון העוועים ההוא, על החטא הקדמון, היום שבו נועם אמר לו בשעת ארוחת הערב שהוא מתגייס לצנחנים, ועל מבט הגאווה שנתן בו, למרות שלא אמר דבר, על אף כל מה שעבר הוא עצמו בשירותו הצבאי ובמלחמה והסיוטים הליליים הטורדים את מנוחתו כבר למעלה מעשרים שנה, ולמרות שידע כבר אז שבנו אינו מתאים כלל להיות לוחם, וסופו שיישחק תחת גלגלי המכונה הצבאית עד דק, לא מחה ולא אמר דבר, מטוב ועד רע. ורק אחרי שהוסיפו ואכלו עוד קצת שאל אותו אם יש כבר תאריך גיוס ומתי הגיבוש ועוד שאלות מסוג זה, כאילו מדובר בדבר של מה בכך, מתעלם מאשתו שעמדה מאחור ולא אמרה דבר, אבל הוא היה יכול, למרות שעמדה בגבה אליו, לחוש את מבט התוכחה והאכזבה שהכיר היטב, שנעצה בגבו המופנה כלפיה. ואמנם מאוחר יותר, כשהלכו לחדר השינה אמרה, שוב אתה זורק עלי את הכול.
זורק עלייך מה.
אתה יודע טוב מאוד מה.
לא, אני ממש לא יודע.
אתה משאיר אותי להילחם אתו את המלחמה הזו לבד. אתה יודע שהוא לא מתאים לצנחנים. לך אני לא צריכה להסביר.
הוא התרתח מיד, כמו תמיד בוויכוחים הבלתי פוסקים שלהם שמיררו את חיי שניהם. מתעקש עוד יותר דווקא כשידע שהצדק אִתה, נאבק בה בעקשנות וחימה שהיו טבועים באופיו. ויכוחים ארוכים ומתישים שהיו מנהלים זה עם זו במשך שעות, הלכו והחריפו במהלך שנות נישואיהם.
מה זאת אומרת לא מתאים לצנחנים. מה את עכשיו גם מומחית לענייני צבא.
אני מכירה את הבן שלי. הוא לא יעמוד בזה. הוא ייכשל וייכנס לדיכאון.
גם לי היה קשה ונכנסתי לדיכאון, אז מה.
אתה לא צריך לעשות לו מה שעשו לך. אתה לא צריך לאמלל גם אותו.
אז את אומרת שאני אומלל, כלומר את חיה עם בן אדם אומלל.
לא דיברתי עליך, דיברתי עליו. לא כל דבר חייב להיות קשור רק בך.
כרגע אמרת שהוא כמוני.
לא בא לי להיכנס אתך עכשיו לדקויות האלה. הוא לא ילך לצנחנים וזהו.
הוא ילך לאיפה שהוא יבחר בעצמו.
על גופתי המתה.
נחיה ונראה.
בסדר גמור. נחיה ונראה.
הם נכנסו למיטה, כל אחד בצדו שלו, כפי שעשו כבר במשך עשרים ושלוש שנים תמימות. היא הפנתה אליו את גבה וכיבתה את האור, שוקעת מיד בשינה עמוקה, והוא נותר ער שעה ארוכה אחריה, משתוקק אליה יותר מתמיד דווקא משום שידע שהריב הזה יהיה ממושך מהרגיל, וכמו תמיד ייאלץ במוקדם או במאוחר להיכנע לה ולכוחה, העדיף עליו בשל הזדקקותו אליה, ושנא את עצמו ואותה על כך, מפני ששנא ותיעב חולשה, והטיף תמיד בהתלהבות ודבקות לכך שצריך מטרה בחיים, למרות שלא ידע כלל מהי מטרתו שלו. אם היה נאלץ על ידי חוקר משטרתי מיומן, או תחת איומי אקדח, לומר את אשר על לבו באמת, היה כנראה מודה שיותר מכול היה רוצה לשכב עם אשה שאיננה אשתו. למרות ששכב מספר פעמים עם זונות ועם נשים מקומיות במזרח הרחוק, אמר לעצמו בלבו שאלה אינן נחשבות מכיוון שנִקנו בכסף. הוא השתוקק תשוקה עזה לשכב עם אשה שתחשוק בו, כמו שאוּלי וגם גברים אחרים שהכיר, שהיו פוגשים נשים מזדמנות בתחנות דלק או בחוף הים ובמועדוני לילה, פשוט ניגשים ומזמינים אותן לצאת אִתם לבלות, ופעמים רבות הן היו נענות להם בחיוב, למרות שלא טרחו כלל להסתיר את עובדת היותם נשואים, ואפילו להיפך. הרי אף אחד לא אוהב ללכת למסעדה ריקה, אמר לו יום אחד שאוּלי וקרץ. אתה פשוט צריך להעז יותר. זה הכול. סך הכול אתה נראה בסדר, אין לך כרס או משהו כזה, ולא חסר לך כסף, שזה אף פעם לא מזיק. פשוט תיזום יותר ותראה. יש נשים כמו זבל. גרושות שלא קיבלו כבר שנים. ולא חסר נשואות שהבעלים שלהן כבר לא בא להם עליהן. או שסתם כבר לא עומד להם. תסתכל מסביב איפה אתה חי. כולם בוגדים ובוגדות תאמין לי.
דווקא משום כך סבל יותר, משום שחש בלתי נחשק. לפעמים היה עוצר במרכזי קניות הומים מאדם כדי להתבונן בזוג מתחבק או מתנשק. עומד ממרחק בטוח ומציץ בהם בהיחבא, משתומם על הקרבה המוחלטת שביניהם. שקועים כך לגמרי בתוך ההמון בעולמם הפרטי. כשחשב על כך ניסה להיזכר אם עמד אי פעם עם אשתו בפומבי בקרבה כזו. תוהה אם בכלל היא הייתה אי פעם מאוהבת בו ממש. זכר בגידתה לפני חמש־עשרה שנה, וזו שבגדה בו הבוקר שוב, והכלימה שהמיטה עליו, חזרו אליו שוב ושטפו מעליו כגל מי ים עכור ומלוח. לחשוב עליה כמי שקיימה מגע מיני מזדמן היה למעלה מבינתו. לכן הניח שהוא יודע מי הוא אותו האיש. אחר כך שב וחשב על כל העניין, מפקפק במה שראו עיניו, ובג'יפ הסוזוקי הכחול שנדמה היה לו שראה חולף בחטף בזווית העין. אבל את קור המים שצרבו את כף ידו לא יכול היה לשכוח, והמחשבות הללו וחוסר הידיעה עינו אותו עד שכמעט ונמלטה מגרונו זעקה מרה, והוא נאבק בגל החרדה ששב והציף אותו, והאוויר בחלל המכונית שעדיין לא הצטנן כראוי הפך שוב דליל יותר. הוא השעין את ראשו לאחור על מסעד הכיסא ונשם נשימות עמוקות, מרוכז כולו בווריד הפועם בגרונו וחש את הלמות הלב, שהגביר שוב את קצב פעימותיו. כך ישב שעה ממושכת בתוך המכונית כשמנועה רוטן בשקט, כאילו כל הרחוב סביב וכל העיר חיפה, ומעבר לה מורדות הכרמל והשדות החרושים שבינו לבין הים והארץ והעולם כולו, נמסו תחת החום העז והפכו עיסת מציאות חדשה וזרה לו לגמרי, כמו תייר המגיע לארץ נוכרית, מסתורית ובלתי מתמסרת. אבל הפעם אחרי זמן קצר חלף ועבר משבר החרדה מעל לראשו והוא התעשת והתיישב זקוף והחזיק את ההגה בשתי ידיים ונהג בזהירות רבה את האוטו מתוך החנייה הצרה, ויצא אל הכביש הסואן.
הוא יורד דרך רחוב שחאדה הצר והמעוקל, שבתי ערבים ישנים, רובם ככולם נטושים, עומדים משני צדדיו בדלתות וחלונות פעורים לרווחה, כעדות אילמת לאיזה מעשה עוולה ישן, ומשם שוב דרך רחוב אלנבי ההומה כבר בשעה זו של הבוקר. ישראלים קשי יום ועובדים זרים, התערבו אלה באלה בצד המדרכות לאורך חנויות סדקית זולות הפתוחות אל הרחוב משני צדדיו. זה היה עולם זר ומוזר שהפחיד ופיתה אותו כאחד. לרגע חשב לעצור בצד הרחוב ולרדת מן המכונית, להתערב בהמון ולהיבלע בו, אבל נעמה לו תנועת המכונית החלקה והמשומנת, ומשב הקור של המזגן, כלטיפת כף יד קרירה על מצחו ועיניו. לכן המשיך לנסוע ברחובות העיר התחתית, לאורך שכונת ניסנס וּואדי סאליב, מעמיק עוד ועוד אל בין הסמטאות שהפכו צרות ומפותלות יותר ויותר, לפעמים מעפיל כמעט אל ראש הכרמל ומשם יורד עד למבואות הנמל הישן שעמד בעזובתו כאגדה שהתפוררה על ימאים נועזים ובחורות קלות דעת שהיו מסתופפים פעם בבתי המרזח שהפכו לפאבים קטנים שנחבאו בפינות הרחוב. מאט את נסיעתו עבר בסמוך לפאב אחד מעין אלה והציץ פנימה, אבל לא יכול היה לראות דבר דרך הזכוכיות הכהות שמעליהן התנוססה תמונת חבית משקה כרסתנית, ובחור אירלנדי עם מצנפת ירקרקה לראשו, מניף אותה בחיוך על כתפו. ליד התמונה הבהב שלט אלקטרוני, גם הוא בצבע ירוק, ולצדו שורת חיצים מוארים, נדלקים וכבים, מזמינים את העוברים והשבים לסור פנימה. הוא דימה לנגד עיניו כוס זכוכית עבה וגדולה מלאה עד גדותיה בנוזל זהוב ושקוף שאגלי קור גולשים לאורך דפנותיה, כמו בפרסומות בטלוויזיה. כמעט יכול היה לשמוע את אנחת ההנאה, אהה, הבוקעת מן המקלט, כמו אנחות ההנאה של הנשים הצעירות, בנות שמונה־עשרה ואולי פחות, בסרטים הפורנוגרפיים שהיה תר אחריהם באינטרנט בשעות הלילה, מתבייש מאוד בשיטוטיו במחוזות הללו, ואף על פי כן היה שב אליהם, נדחף מכוח צורך שהיה חזק ממנו, ושהיה משפיל את רוחו, זוקף אותו במחשבתו לכף חובתה של אשתו, למרות שידע היטב שלא כך הדבר, כיוון שלא נהגה לסרב לו כמעט בכל פעם שחשק בה, אפילו לא לאחר ריב ממושך, ולעתים אפילו באמצע שהתרחש. וגם על כך שהייתה זמינה לו דרך קבע האשים אותה בלבו לא פעם.
בשנתיים האחרונות הרגיש שהיא הולכת ומתרחקת ממנו, נבלעת אל תוך חייה ועיסוקיה המרוחקים ממנו, ואל עבודתה בספריית האוניברסיטה בחיפה שמעולם לא הטריח את עצמו לדעת עליה דבר. במשך שנים עבדה שם במסירות רבה ארבעה ימים בשבוע. מעולם לא החמיצה יום עבודה, לא פעם שמע על כך שהיא זוכה שם לכבוד רב, וגם הוצע לה מספר פעמים להיות מנהלת הספרייה, אבל היא סירבה שוב ושוב לכל הצעת קידום, משום שלא רצתה, לדבריה, לאבד את המגע הישיר עם הספרים, שהיה יקר לה מאוד. מעולם לא טרח לבוא לבקרה במקום עבודתה, או לנסות לדבר אִתה על הנסיבות שבגללן בחרה לוותר על חלומה להיות סופרת, ועל שאיפתה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שבו למדה בצעירותה. כל כך הרבה עליות ומורדות ידעו היחסים ביניהם במהלך שנות נישואיהם, עד שהתפתה לחשוב בעת האחרונה שכעת יוכלו למצוא יחדיו מקום של רוגע והשלמה על כל מה שאבד לכל אחד מהם במרוצת הדרך.
את השנים לפני שנועם נולד וגם את שנות חייו הראשונות זכר כשנים הקשות ביותר. הוא נרדף אז כמעט מדי לילה בסיוטים ובחלומות רעים שהיו גורמים לו להתעורר בבעתה באמצע שינה טרופה, כשהיה נרדם לשעה או שעתיים לאחר לילה נוסף של נדודי שינה, רטוב ומזיע, כאילו עלה זה עתה ממצולות הים. צועק לפעמים בקול רם שהיה מבהיל את אשתו מאוד. בתחילה עוד נהגה לחבק אותו ולהיצמד בגופה החמים אל גבו, ללטף את מצחו ולהרגיע את רוחו. אבל כשהייתה שואלת אותו לפשר ביעותי הלילה הטורדים את שלוותו, היה משיב לה תשובה סתמית כלשהי כי לא רצה לזכור את החלומות האלה, וגם מפני שחשש שאם יתאר אותם במילים, יעצים עוד יותר את המשא שהוא נושא על כתפיו שהיה לעתים כבד מנשוא. לטיפול פסיכיאטרי סירב בעקשנות מוחלטת לפנות. הוא צלח את מסלול חייו כנושא צלב שייסוריו ראויים לו והוא ראוי להם, למרות שלא ידע את מהות חטאו. אילו היה נשאל על כך היה בוודאי משיב כי הוא נענש על כך שהפקיר שם, על הגבעה החולית, את פצועי המחלקה והרוגיה לגורלם המר, זאת למרות שהבין בשכלו שאין בו כל אשם של ממש, כי אילו הרים את ראשו מתוך מחסה התלולית שמאחוריה הסתתר, מתחפר בקצות אצבעותיו בתוך החול החמים עדיין לעומת צינת הלילה, לא היה מציל איש, אלא מצטרף גם הוא, וללא כל תכלית, למניין הנופלים.
במרוצת השנים הועמו חדותם וצבעיהם העזים של החלומות הללו עד שנותר מהם רק זיכרון נשכח כתמונות ישנות בשחור ולבן. ואף על פי כן ידע שהם נמצאים שם במעמקים וממתינים לשעתם. משא האשמה שהוא נשא על לוח לבו לא הוקל מעליו כלל, והוא נשא אותו מרגע הערות הראשון של הבוקר, כשהדעת עדיין לא נמצאת בתוך הגוף, כאילו הופרדה ממנו בזמן תנומת הלילה, כניתוח חירום צבאי המתרחש שוב ושוב, לילה אחר לילה, והיא חוזרת אליו בכל בוקר מחדש באורח פלא לא מוסבר. כך דימה זאת לעצמו למרות שסירב להאמין בכל תורות הנסתר למיניהן שרווחו אז בארץ, וגם מן המעט שידע על הדת היהודית, שעל פיה, כך שמע פעם מפי צביקה נויפלד בן מחלקתו, שהיה לפני שהתגייס לצבא תלמיד ישיבה, יוצאת הנשמה מן הגוף בזמן השינה וחוזרת אליו ברגע הערות הראשון כמעשה קסם אלוהי, הממית ומחיה את ברואיו בכל יום מחדש. כל זה היה רחוק ממנו ומעולמו, שהאמין כי הוא רציונאלי לחלוטין. כמו אביו היה גם הוא אתיאיסט אדוק ולא נתן מעולם את דעתו על ענייני רוח ונפש. עם זאת עלתה בו כבר אז, אחרי המלחמה, ואחרי שראה לנגד עיניו איך הופך אדם חי לעיסת בשר ודם ברגע אחד, בשרירות מוחלטת שאינה מבחינה בין טוב לרע, המחשבה על דבר הבלות ואפסות החיים. מחשבה שעלתה בו כתחושה פיזית מוחשית, כאילו מאור עיניו כהה והעולם סביבו הועם מזוהרו מעט. וגם שאר חושיו, ובעיקר חושי הטעם והריח, נחלשו מאוד.
ברור היה לו שהוא מביא אתו עול כבד אל תוך חיי נישואיו כבר מראשיתם, וכי חייה של אשתו לצדו כל השנים הללו הן נס לא פחות מאותו נס, אם אמנם נס הוא ולא עונש, של חזרת הנשמה אל הגוף מדי בוקר. אבל עכשיו, כשהתממשו כל חשדותיו וספקותיו באשתו, והוא נוכח לדעת במבחן המים הקרים במקלחת כי לא לשווא היו כל חרדותיו, וכי כל מה שירא ממנו אכן בא לו, ידע כעת הקלה מסוימת. הוסר מעל צווארו משא החששות והפחדים של חיי נישואיו, והוחלף עכשיו במשא אחר, משא האב החרד לגורל בנו. בעודו שב ומהרהר בדבר, עלה שוב לשידור קריין החדשות ברדיו, מתפרץ לשידור באמצע שיר נוגה המושמע תמיד בימי אבל וזיכרון, והודיע כי ברגע זה נורה מטח של טילי קטיושה על יישובי הצפון, ובתגובה פתחו סוללות תותחים של צה״ל בהרעשה נגדית, והוא ידע שאכן צדק במה שהתיירא ממנו, שוב נפתח מעגל של דם, הרס ומוות. הקריין ברדיו הוסיף והודיע שכוחות צה״ל חצו את קו הגבול של לבנון כדי להשיב הביתה את החיילים החטופים, אבל מתוך ניסיונו הצבאי רב השנים ידע היטב שסיכוייו של מבצע מעין זה, שבו צבא שלם יוצא למצוא מחט בערמה של שחת, פחותים מאוד. גם אם יעלו על עקבות החייל או החיילים החטופים בדרך נס כלשהי, שוביהם יהרגו אותם מיד כשינסו לחלצם. וזאת כמובן אם בכלל עודם בחיים, אחרי שהותקפו מן המארב מטווח קרוב במטח פצצות וטילי כתף ואר־פי־ג'י. היטב ידע והכיר מקרוב את מה שמתחולל בתוך כלי רכב סגור המותקף במכת אש חזקה מן המארב. את להבת האש הכתומה החורכת את הריסים ואת הגבות ואת ריחו המתועב מאוד של דם טרי הנשפך כמים, ועוד יותר את הריח החזק מכול, ריח הבשר החרוך שעלה מן הזחל״מים והטנקים הבוערים, שם על גדות התעלה באותה מלחמה ישנה, עולה עכשיו שוב באפו באופן מוחשי וברור ומוכּר, כאילו המתין שם תמיד. אבל הוא התעשת מיד כאשר הסתיים מבזק החדשות וקריין הרדיו שב והחזיר אותו בקול בטוח ורוגע אל מציאות חייו, ואל המאזדה 6 הכסופה ביום קיץ לוהט, מול פאב אלמוני ולא נחשב בעיר התחתית של חיפה. רק הצטער מעט שהחמיץ את השיר של אריק לביא שהתנגן קודם לכן ברדיו.
מבלי להסס עוד רגע נוסף, כיבה את מנוע המכונית ונכנס לפאב שהיה הומה יותר משציפה בשעת צהריים מוקדמת זו. כפי הנראה היה המקום מעין צירוף אופנתי של פאב ומסעדה, ואמנם אחרי שהתרגלו עיניו אל האפלולית ראה שחלק מן השולחנות הקטנים היו מלאים במיני מאפים וצלחות סלטים, שנראו לו טריים ועסיסיים ומבטיחים למראה, רצועות בשר עוף מושחמות היטב עיטרו את גבעות החסה החתוכה, ומעליה נבזקו בנדיבות פירורי גבינה. הוא נזכר כי בעצם לא אכל דבר כבר משעות הבוקר המוקדמות, אבל החליט לשתות רק את כוס הבירה הצוננת שדמיין לעצמו כבר קודם, משום שידע שאם יאכל עכשיו, לא יזכה לאותה תחושת התרוממות נפש והרפייה שהעניק לו האלכוהול בעת האחרונה, שהוא נזקק לכמויות גדלות והולכות של משקה כדי להגיע אליה, למרות שהכחיש את הנטייה החדשה הזו, דבר שהרגיז מאוד לא רק את אשתו אלא עוד יותר את בתו יערה, שהייתה מביטה בו במבט תוכחה בארוחות יום שישי שאליהן הוזמנו מדי פעם ידידים או קרובי משפחה, כשהיה ממלא את כוסו ביד נדיבה פעם אחר פעם, עד שהיה מתקשה במקצת לקום מכיסאו, מתנודד על מקומו מעט בפרצוף סמוק, מכחיש בקול נמרץ שהוא שתוי. אבל לשתות אלכוהול באמצע היום לא היה מורגל כלל ועיקר.
בשתיקה התיישב על הכיסא המוגבה והגניב עוד מבט ארוך סביבו. כשראה שהיושבים על הבר וסביב השולחנות מתעלמים ממנו לחלוטין, הרשה לעצמו להתרווח מעט בכיסאו. מן העבר השני של הדלפק סקר אותו הברמֶן במבט מקצועי צונן, כמחשב מראש את כמות המשקה שיידרש כדי לשכרו.
תן לי בבקשה כוס בירה.
איזה בירה בא לך, גבר.
מהחבית, אם אפשר.
חצי או שליש.
חצי.
כאן מנה הברמן שורת שמות של משקאות שונים ומשונים, ששמותיהם היו חקוקים על שורת ידיות מעוקלות כצוואר ברבור שברז מוזהב מעטר את קצותיהן כמקור ציפור, שהתרוממו באמצע הדלפק מהודרות ומצועצעות. הוא בהה בהן מבולבל ונבוך ובחר לבסוף באחת בעלת שם שנראה לו אנגלי או אירי, וקיבל מיד כוס גדושה במשקה עכור, שכלל לא נראה לו כמו זה שהיה מורגל אליו, ושאותו ראה קודם בעיני רוחו, אבל טעמו המר כלענה דווקא נעם לו משום מה, והוא הוסיף ולגם ממנו שוב ושוב משום שחש לפתע צימאון עז.
בינתיים העיף עוד מבט חטוף סביבו, וראה שמלבדו יושבים על כיסאות הבר ארבעה אנשים, שתי נשים ושני גברים. אבל באפלולית לא היה יכול לראות היטב את תווי פניהם. על מסך הטלוויזיה שהיה תלוי על הקיר שמאחורי הדלפק ריצדו תמונות בלי קול. הוא יכול היה לראות את הכתב הצעיר שאת קולו מן הסתם שמע מוקדם יותר בבוקר, מחווה בידו בתנועה רחבה, והמצלמה המשיכה וחשפה מאחוריו שרידים של ג'יפ האמר שרוף ומפוחם. בתנועה מורגלת מיהר להושיט יד אל כיסי מכנסיו, ממשש ביד אחת מתחת לדלפק, עד שנזכר ששכח את הטלפון הנייד שלו בביתו, ולכן המשיך לבהות במסך הדומם. עכשיו התחלפה דמות הכתב הצבאי בדמותו של הרמטכ״ל שעצר לרגע לפני שורת מיקרופונים שנתחבו לפיו, כנראה בדרכו לאיזה פגישה חשובה, כשמאחוריו בניין גדול, אולי בקריה, והוא דיבר בחיוך קל אל המצלמה, משקפי הטייסים שהרכיב מסתירים את עיניו. אבל לו לא היה צורך לשמוע את קולו או לראות את מבע עיניו, משום שהכיר היטב את חיוכם גבה הלב של אלה השולחים חיילים לשדה הקרב. חיוך שמרצין תמיד כעבור זמן לא רב, אחרי שהכוחות שנשלחו אל החזית חוזרים ממנו פחותים במספר מאלה שיצאו אליה, וכל מה שנותר הוא לספור כמה משלנו וכמה משלהם. ספירת מלאי האמורה לנחם את אלה שנותרו חיים, אבל אינה מנחמת כלל את אלה שנהרגו, שממילא כבר אינם זקוקים לניחומים, וגם לא את קרוביהם וחבריהם של הנופלים, ולא את השבים משדה הקרב פצועים, שרופים, חסרי יד או רגל או יד ורגל כאחד, ואת אלה השבים פגועים בנפשם, וכאלה יש רבים. רבים משניתן לשער, השבים מן הקרב אחרים משהיו, כשצעדו אליו בטור רגלי או בתוך זחל״ם. איש איש וגורלו הקבוע לו מראש.
בינתיים התרגלו עיניו עוד יותר לאפלולית הבר והוא בחן את הזוג שישב קרוב אליו, שהיה שקוע כבר שעה ממושכת בשיחה חרישית אבל נרגשת למדי, שהלכה והתלהטה והפכה כנראה למעין ויכוח מהוסה. מדי פעם הביטה האשה לעברו במבט שנראה לו מוטרד ואולי אפילו מבוהל, כאילו היא משדרת אליו אותות של מצוקה. כפי הנראה חשה נבוכה מן האופן שבו ידידה רוכן מעליה בתנועה שנראתה לו פטרונית ומאיימת כאחד, תנועה שגרמה לה להרכין ראשה ממנו והלאה ולהשפיל את עיניה. אבל הגבר, במקום לסגת מעט, רק הגביר עוד יותר את לחץ גופו כנגד גופה, כאילו מנסה להכניע את רצונה ואת דבריה מפני דבריו שלו.
אחרי שהביט לעברו השני של הבּר ראה שהוא היחיד שעוקב במבטו אחרי השניים. הזוג הנוסף היה עסוק בשיחה קולנית עם הבָּרמן, ועד כמה שהצליח לשמוע הברות וחצאי משפטים משיחתם, נדמה היה לו ששמע אותם מדברים על שני חיילים חטופים ושני הרוגים, וטנקים שלנו שחצו את הגבול ועלו על מוקש, וטילים שנופלים לאורך גבול הצפון, וכבר הזהירו את התושבים להיכנס למרחבים המוגנים. אבל דעתו הוסחה מכך משום שהיה מרוכז כולו באשה הצעירה היושבת מולו. מן המקום בו ישב נראתה לו מושכת מאוד, שערה קצוץ כשל נער, ושני עגילים גדולים בצורת קונכייה דילגו על תנוכי אוזניה כשהרכינה את ראשה. האיש שישב לצדה נראה לו מבוגר ממנה בהרבה, אולי כבן גילו או צעיר ממנו מעט. הוא ישב בגבו אליו ולכן לא יכול היה לראות את תווי פניו, אלא בעיקר את ראשו הקירח, ואת המעט שנותר משערותיו קיצץ לגמרי. מגבו נראה חזק וחסון, והחליפה האפורה שלבש חיזקה את חזותו כאדם בעל סמכות שהצליח מאוד בעסקיו. הגבר רכן מעל האשה בתנועה אדנותית, מבלי לתת דעתו כלל על הסובבים אותם. היה משהו מאיים באופן שבו פנה אליה, והאשה ענתה לו רק בהברות קצרות, שלא היה יכול לקבוע אם נאמרו בנימת שאלה או סירוב, משום שנאמרו בשפה זרה.
כל אותו הזמן המשיכה האשה הצעירה לנעוץ בו מבטים תכופים, שלא הצליח לעמוד על משמעם. הוא לא היה מורגל בכך שנשים, ובמיוחד נשים יפות, ינעצו בו מבטים, ולכן הניח שהחשש מפני בן הלוויה שלה היה הגורם לכך, וכי הוא נדרש, כמו ג'נטלמן אנגלי, לצאת לעזרתה של עלמה במצוקה. אבל הוא לא העז לקום ולגשת אליהם משום שירא מן המבטים הרבים שמן הסתם יופנו אליו מן השולחנות הסמוכים, וגם משום שחשש מן הגבר הקירח, ולכן רק קרא בקול רם במקצת אל הברמן וביקש כוס משקה נוספת.
חצי או שליש, חבר.
שליש. לא. בעצם תן לי עוד פעם חצי.
נראה שהפעם החליטו להיכנס בהם כמו שצריך, אמר הברמן.
במי.
בחולרות, אמר והצביע על מסך הטלוויזיה. כמה אפשר לשתוק להם, תגיד.
באצבעו רמז לו שיתקרב אליו מעט ושאל בלחישה, תוך כדי שהוא מטה ראשו כלפי הזוג שלידו, אם הוא מכיר אותם. הברמן שלח מבט חטוף בזוג המתלחש בפינת הבר ומשך בכתפיו, כאילו רצה לומר שהוא מכיר אותם אבל לא אכפת לו, או, אני מכיר אבל זה לא ענייני. ולכן אמר לו במישרין, ובקול רם במכוון, הוא מטריד אותה. אבל מיד התחרט על המילה מטריד, שנשמעה לו ארכאית ומשונה. הברמן לא ענה, אולי לא שמע או לא הבין, והתרחק ממנו במקצת, השפיל את עיניו והחל לנגב במרץ את משטח הנירוסטה הממורטטת במטלית שנחה על כתפו.
לפתע סטר הגבר סטירה חזקה ומהירה על לחיה של האשה וזו נרתעה לאחור ופרצה בבכי, כשהיא מליטה את פניה בידיה. נדהם ממעשהו של האיש, קפא לרגע על מקומו, מביט שוב סביב, לראות האם שאר יושבי הפאב הבחינו גם הם במעשה. אבל לפני שהתעשת קם האיש המבוגר מכיסאו. הוא היה נמוך ורחב ממה שהעריך קודם לכן, הניח שטר בודד על השולחן ואחז את האשה בזרועה בחוזקה. היא קמה מיד מבלי למחות והלכה אחריו בהכנעה, כשהרוסי המבוגר פוסע בצעדים נמרצים החוצה, בעוד הוא נותר תקוע על מושבו משום שלא ידע מהו הסכום הנכון לשתי כוסות בירה, ולכן שלף שטר של מאתיים שקל, הניח אותו על הדלפק, והזדרז לצאת אל הרחוב הצר, והספיק עוד לראות את הגבר מכניס את האשה הצעירה אל תוך ג'יפ לנדקרוזר שחור וטורק את הדלת בחוזקה אחריה.
כעת נותר לעמוד באמצע הרחוב ההומה, מבלי לדעת מה יעשה עכשיו. הוא המשיך לעקוב במבטו אחרי הלנדקרוזר שהאיץ ונעלם מעבר לעיקול הסמטה הצרה, לוקח עמו עולם שלם של חיים לא מפוענחים וזרים שלא היה מסוגל לעמוד על פשרם, שהיו מושכים ומרתיעים בעת ובעונה אחת, עולם של יצרים אפלים ושל גברים ונשים השרויים במציאות אחרת, ביקום מקביל אשר מתקיים מחוץ לחייו השגרתיים והתפלים ומתרחש כאילו בגלקסיה אחרת, שהוא אינו יכול להבין את חוקיה, אף שחש כי יש להם כללים מוצקים וברורים הרבה יותר מאלו המתקיימים בעולמו שלו, שהבוקר, בגלל בגידת אשתו, נקרע מעליהם בבת אחת המסך, והם התגלו לו בעירומם, והוא יכול היה לראות אותם עכשיו כמות שהם, חיי הבל ושקר, ועוד גרוע מכך, בזבוז של דבר יקר ובעל ערך שהופקד בידיו, והוא משחית אותו באופן שעוד יצטער עליו ביום מן הימים, ולמען האמת הוא מצטער עליו כבר עכשיו. כי הרי אין כל ערך לחמישים ושתיים שנות חייו, לכל מה ששאף אליו ולכל עשרים ושתיים שנות נישואיו, אם עברו עליו במחיצת אשה זרה ובלתי מושגת, שעכשיו אבדה לו לחלוטין.
יכול היה עכשיו לדמות לעצמו בבירור מוחלט את תווי פניה באפלת החדר המואר למחצה באור הרך המואצל עליהם ממנורת הלילה שעל השידה העומדת סמוך למיטתם, כאשר היה נותן בה מבט אלכסוני בעת שהיו שוכבים זה לצד זו על המיטה הזוגית, שרועים על אותו מזרן שקוע באמצעו כבר למעלה מעשרים שנה, משום שמעולם לא הסכימו איזה מזרן חדש לקנות. הוא רצה מידה רחבה ככל הניתן והיא העדיפה מידה צנועה יותר. היא אהבה מזרן רך והוא רצה מזרן קשה, שסבר שייטיב עם גבו שהכאיב לו יותר ויותר בחלוף השנים. לפעמים נהג להציץ בה ללא ידיעתה, רואה את מבע הייאוש המוחלט שהיה שרוי עליהם לפעמים, כשלא הבחינה שהוא מביט בה. גם לאחר יותר משתי עשרות שנות נישואים לא ידע על צפונות לבה יותר משידע כשהכירו לראשונה. זאת למרות שחיו ללא מחיצות והיו מנהלים דרך קבע שיחות רבות וממושכות, דנים יחדיו על כל דבר שבעולם, על ילדיהם ועל חבריהם המשותפים ועל הוריהם ומשפחתם, ועל כל מה שהלך ונערם ביניהם ללא סדר וללא כוונת מכוון. הררי כביסה שלא קופלה וכלים לא רחוצים שנשכחו במדיח, ופחי אשפה גולשים על גדותיהם, וערב רב של סכינים ומזלגות וכפיות גדולות וקטנות, ופותחני קופסאות שימורים וחולצי פקקי שעם ומגרדות ומסננות, וספלים ועליהם עיטורים וכתובות שונות ומשונות, ומחבתות וסירים שהשחירו מפיח. כל אלה הלכו ונאגרו במרוצת השנים מתקופות וזמנים שונים, עוד מאז שהיו סטודנטים צעירים וגרו בשכירות בדירות תל אביביות מוזנחות, שהלכו ונאספו בתוך מגרות המטבח המאיימות להתפקע ולגלוש מתוך עצמן. השנים ההולכות ונערמות ביניהם לא הביאו עמן לא נחמה ולא צל צילה של הבנה. עכשיו חש שכל אלה, הבית החדש שבנה בקצה המושב, בנו, בתו, וכל מה שנצבר בינו לבין אשתו במרוצת השנים, כל אלה בטעות יסודם. לא בכך רצה. לא לכך התכוון. לא לשם כך זחל במשך שעות ארוכות על דיונות החול של מדבר סיני כדי להציל את עצמו ממוות. כי חיים אחרים, חיים של אדנות וכוח, כמעשה הרוסי המבוגר ברוסייה הצעירה, אפשריים גם בשבילו, לו רק העז לחיות אותם כרצונו, כפי שהיה נכון וראוי לו לחיות את חייו, חיים מיוחדים וחד פעמיים, ואפילו מקודשים היו יכולים להיות, אילו לא הזנה אותם במו ידיו ופורר אותם לפרודות היומיום עד כדי כך שאבד להם תוכנם האמיתי מכול וכול, ועכשיו נותרו חייו הקודמים לעמוד כשלד בית מוקף פיגומים ומחושק ברזלי טפסנות מחלידים והולכים שלא יושלמו לעולם וזאת משום שהקונסטרוקציה המסובכת שעל פיה תוכנן ונבנה, בטעות יסודה.
בעודו ממשיך לשבת ברכב החדיש שלו, שרק אמש טרח לנקותו מבפנים ומבחוץ במים ובסבון ובמברשת בעלת סיבים רכים, כדי שלא להזיק לצבע המטאלי הכסוף, עלתה בו ההבנה כי יכול היה גם הוא לחיות חיים אחרים, חיים פשוטים ומלאי יצר. בדמיונו שיער שעל אף שהרוסי ההוא בוגד בבחורה הצעירה שאתו שוב ושוב, הם חיים יחדיו חיים מלאי תשוקה הדדית. לחיים כאלה ערג, כחייהם של חיות הבר באפריקה, שראה בסדרות על חיות הטבע בטלוויזיה היקרה להחריד ברזולוציה גבוהה שקנה לאחרונה, למורת רוחה של אשתו. בזמן האחרון סיגל לעצמו הרגל לבהות בהן ללא קול על סף השינה, כשהיה שוכב במיטתם, מביט במסך המרצד מעל ראשו ומקרין אור כחלחל על פניו ועל פני אשתו שנרדמה כבר מזמן, ולנגד עיניו ההולכות ונעצמות היו מתבצעים מעשי הרג מזוויעים כדבר של מה בכך. קבוצת לביאות מזות רעב היו מוציאות להורג לאט ובאכזריות פיל צעיר שהופרד מלהקתו, מזנקות בזו אחר זו, יושבות בחבורה על גבו, קורעות תחילה את אוזניו ואפו ואחר חופרות בציפורניהן לתוך עור בטנו, עד שהיו מכריעות אותו ארצה. או סרט אחר שבו נלחם קוף בבון מזדקן, מלך העדר, בקוף צעיר וחזק ממנו, שגזל את כל קוֹפוֹת הרמונו, והוא ממית בזה אחר זה את כל צאצאיו של השליט הזקן ואחר גם אותו עצמו, דוחק ומפיל אותו מקצה ענף גבוה, והקוף הזקן נותר שרוע על הקרקע מרוסק איברים. בתכנית אחרת ששב וצפה בה מספר פעמים, נותר דוב ארקטי למות על חוף ים מוכה סערות לאחר שכוחו תש בטרם הצליח ללכוד את אחד מכלבי הים שהמשיכו כל זמן גסיסתו הממושכת לדלג סביבו בתנועות מסורבלות ובנענועי צוואר מגוחכים, כאילו לועגים לו על מותו הקרב ובא.
זה היה עולם אכזר אבל מובן ומפורש היטב, שבו החזק לוקח לו כרצונו ללא כל עכבה, אבל רק על פי צרכיו ולא יותר מכך. לעומתם ידע שבחייו שלו הוא חומד בלי תוחלת גם את מה שאינו זקוק לו, בלי לדעת שובעה, ועם זאת לעולם אינו בא על סיפוקו, משום שהוא מבקש את מה שהוא חושק בו ולא את מה שהוא זקוק לו באמת. כל חיי נישואיו, שני הילדים שילדה לו אשתו, העסק שלו ליציקות בניין, שפעם התגאה בו מאוד, ונהג להדגים לידידו שאוּלי את הקונסטרוקציות המסובכות שבנה עם פועליו, באמצעות מזלגות וכפיות שהיה מסדר על השולחן לפניו במסעדה המזרחית בפארדיס, והמלצרים הערבים מביטים בסקרנות בידיו הזריזות, ידי שען, כל אלה לא היו אלא תרמית מתמשכת, אשר התגלתה כעת לכל במערומיה.
יותר מכולם הרגיש חשוף בפני יערה בתו. הוא ידע שהיא נדה לו בראשה מאחורי גבו משום שבחושיה הדקים הבינה יותר משאר בני הבית את עומק אי שביעות רצונו מחייו ומילדיו שבאמת ציפה מהם להרבה יותר חום וחיבה משקיבל, מתוך תחושה שהוא נמחץ דרך קבע תחת מכבש המערכת המשפחתית הרוחשת וגועשת שהתנהלה בביתם בחסות אשתו, שניצחה על ממלכתה הפרטית ביד איתנה ובוטחת, ואילו הוא נותר זנוח ומיותר בביתו שלו. בתוך לבו האשים אותה שמתוך כוונה תחילה הקימה מחיצות בינו לבין ילדיו, אף כי ידע היטב שלא כך הדבר, וכי הסיבה האמיתית לכך שלא נותרו בו די אהבה ורוך כדי להעניק מהם לקרובים וליקרים לו ביותר, נעוצים בכל מה שאירע לו בצעירותו קרוב לגדת התעלה. בלילות ארוכים של חוסר שינה היו פוקדים אותו לעתים תכופות חזיונות קשים. זעקות פצועים וקולות נפץ הפגזים היו נשמעים קרובים מתמיד, כאילו באים ועולים מעבר לגבעות הנמוכות שסביב ביתו. היה מתהפך אז במיטתו מצד לצד ומייסר עצמו בידיעה הברורה שהוא נותר לבדו בעולם הזה, לא אוהב ולא נאהב.
לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי נרשם ללמודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אך גם שם לא מצא לעצמו מרגוע, ואחרי שנת לימודים אחת נטש את לימודיו מתוך בוז לעצמו, על שחשב כי ניתן למצוא הסבר מניח את הדעת למבוכת הקיום האנושי. כל חייו הרגיש שתחת עורו שוכן אדם אחר לגמרי. אדם היודע לעמוד על שלו ולדרוש את המגיע לו על פי ערכו. משום כך הביט על כל אלה הסובבים במעגלי חייו, משפחתו, ידידיו, במבוכה ובאשמה של אדם המסתיר סוד הידוע רק לו עצמו. סוד שנגלה לו אז, על גבעות החול הנמוכות, שספגו את קליעי המקלעים הכבדים שנבלעו בחול בקול תסיסה מכוער כלחישת נחש, וקליעי הנותבים שהמשיכו לחלוף מעל ראשו במרחק סנטימטרים ספורים, בבוהק כתום מסמא עיניים, מאיימים לפלח את ראשו באחת, ממש כמו כדור המקלע שפילח את גרונו של נחמיק בן־בסט. רגע אחד הביט בו במבט מבועת, וצעק משהו שנבלע ברעש נפילות הפגזים ומטחי היריות, וברגע הבא כבר איבדו עיניו את מיקודן וראשו קרס ונשמט לפנים. שום דבר לא השתנה בעולם וגם הקרב נמשך בכל עוזו. רק נחמיק פסק לחיות ולרצות, וכל החלומות שהיו לו, לטוס לצרפת להופעה של מייק ברנט שהיה חבר ילדות שלו, ולימודי ווטרינריה וריקודי עמים באוניברסיטה, חדלו ברגע אחד.
אבל חרף כל זאת האמין בתוך לבו שיש לכל מה שאירע לו סיבה. קיימת איזה תכנית גדולה הממתינה לו. איזה משימה שעליו למלא. חייבת להיות משמעות כלשהי לכך שלא נותר גם הוא שוכב דומם בתום הקרב על גבעות החול, אלא קם ויצא מתוך תעלת המים היבשה, וחזר עם שאר הלוחמים אל נקודת הכינוס הגדודית, פניהם מכוסי פיח אפור.
מהיום הראשון שבו התגייס לצבא הסתלקה ממנו הבנת המתרחש סביבו. הוא ריחף בתוך עולם אחר, שבו הכול ייתכן ואפשרי, דווקא משום שדבר לא היה יכול להתרחש ללא תכנית וללא פקודה מפורשת, מלווה באותות ומופתים של עונשים וטרטורים שונים ומשונים, שנועדו לשבור את רוחו ורוח חבריו הטירונים, ולהביאם לאותו מקום שבו ניתן יהיה לבצע בגופם את הניתוח הצבאי שבו מושתלת בנפש החייל רוח הציות הנדרשת כדי להוליך אנשים צעירים אל אפשרות מותם. לכך גם נועדו שעות השינה המעטות, המופרות באופן תדיר בידי המפקדים שהיו בועטים או מנערים בפראות את אוהלי הסיירים צרי המידה, שבתוכם שכבו בזוגות, חנוטים בתוך שקי שינה צבאיים, ישנים בתוכם מבלי להסיר את מדי הזית המרובבים בשמן רובים ובבוץ, ומבלי לחלוץ מעל רגליהם את נעלי הצנחנים האדומות. לפעמים נהגו המפקדים המבוגרים מהם רק בשנה, להשליך בין שורות האוהלים הצפופות חזיזים ורימוני הלם, שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים, מגרה ביתר שאת את קצות העצבים של הטירונים הצעירים, שהיו מזנקים כנשוכי נחש מתוך האוהלים, עוטים על עצמם בחיפזון את החגור, הנשק ושרשראות הכדורים, חובשים את קסדות הפלדה, ורצים ונעמדים בפתחי האוהלים בדבוקה מתנשמת, מחכים לפקודת הקשב.
במהלך כל אותה תקופה שנמשכה ממש עד לפרוץ המלחמה, נע מסוחרר והלום שינה בשעות הלילה ובשעות היום, שרוי בתוך עננת ערפל סמיך שמילא את חלל ראשו, מרחף בתוך יקום שאת חוקיו המוזרים לא הצליח להבין. זאת למרות שהיה חייל טוב וממושמע, ונשא מתוך רצון בזמן האימונים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, במשא המתפקע מכובד של מחסניות מלאות כדורים ורימונים, ותחת עול האלונקות ומנשא מכשיר הקשר, בחום השמש היוקדת בימי הקיץ הלוהטים. אבל למרות צייתנותו העיוורת חש כל העת שיש בכל חובת השירות הצבאי איזה עוול גדול שנעשה לו ולחבריו הטירונים, וכי אסור היה להם להסכים להישלח מרצונם למקום שבו אנשים יורים ונורים. מתוך תחושה של אסון מתקרב, כך עבר את כל חודשי המסלול המפרכים.
אבל משום שהיה בעל אופי נחוש ועיקש, ומשום שירש מאביו את חוש הצדק הנוקשה שלו, שאין בו מקום לפשרות, ואינו חס על איש, ובעיקר לא על עצמו, לא העז מעולם לסרב לעשות ככל הנדרש מן החייל הקרבי, מקל ועד כבד, ולא עלה בדעתו אפילו לרגע להזכיר באוזני איש מחבריו הלוחמים את המחשבות הללו, משום שידע היטב שהן מחשבות כפירה בעיקר, שאם יודה בהן, יוקע ביניהם ובין חברי המושב והאזור כולו, שממילא חשדו באביו ובשאר בני משפחתו שהם מתנשאים מעליהם, ומעולם לא קיבלו אותם אל תוכם. למרות שעברו לגור במושב לפני שנים רבות, ואביו עבד במו ידיו בעבודות חקלאות מפרכות במשך למעלה מעשרים שנה, נחשדו הוא ובני משפחתו בכך שהם אינטלקטואלים, אידיאליסטים ויפי נפש במסתרים, שאינם מתאימים לעבודת האדמה, שרק בה יש תכלית של ממש, וכל הרעיונות והאידיאלים הסוציאליסטיים שהביאו אִתם משכונת הפועלים בגבעתיים, אינם אלא הבל ורעות רוח של עצלנים החפצים להתבטל מעבודה. ולכן, מפני שחשש שגם עליו רובצת כעננה אותה קללה קדמונית של נטייה לחולמנות מעורבת בצדקנות, הבאה מתוך חולשת נפש, או שמא הייתה זו פשוט רגישות גדולה לסבל הזולת, התבייש בה והסתיר אותה כמיטב יכולתו, והשתדל ככל שניתן להוכיח בעבודה קשה השוחקת את הגוף והנפש, כי אין לו דבר עם המורשת הגלותית החלושה, השברירית והנוטה לדיכאונות ולמרות שחורות, שהביא עמו אביו כווירוס של מחלה קשה, מארץ ליטא שבה נולד למשפחת רצענים וחייטים יראי שמים שלא ידעו בחייהם הרבה יותר מאשר מה שקראו בספרי הקודש שלהם, ולא חלמו כלל לערער על סדרי העולם לפיהם בני עמם נועדו לחיות תמיד תחת מגפיהם של פורעים וקלגסים.
רוב חבריו לפלוגת הטירונים, היו כמוהו, בני קיבוץ ומושב הרגילים בתנאי שדה ובכל עבודה קשה, והיה וברור ומקובל אצלם שיש לשאוף להתגייס ליחידות הקרביות ביותר, ואל הסיירות המובחרות ורבות התהילה. אף אחד מהם לא דיבר על כך שהם שמים עצמם מרצונם החופשי במקום שבו הם מסתכנים בפציעה קשה או אפילו במוות. לכל אחד מהם היו חברים וקרובי משפחה שהתנדבו לפניהם לשירות קרבי, וכך גם בני המחזורים הקודמים להם במושב ובבית הספר האזורי, כולם שירתו ביחידות הנועזות והמסוכנות ביותר. אבל היו גם כאלה שנרמסו תחת הקושי הנפשי והפיזי שבמסעות הממושכים ושעות השינה המועטות, שנועד בדיוק לתכלית זו, שבירת רוחו של הטירון, כדי להביאו אל מצב התודעה המעורפל שבו מתנתק הרצון החופשי מן הנפש.
כל זה התברר לו ביתר שאת ברגע שבו פרצה המלחמה ביללת הסירנה שהחרישה את שלוות יום הכיפורים במחנה הטירונים ששבת כולו לכבוד היום הקדוש. זו הייתה לו פעם ראשונה שבה שמע את נוסח התפילה העתיקה שזימרו במשך כל ליל שישי ובבוקר יום השבת חיילי הפלוגה שומרי המסורת, בניצוחו של רב צעיר שאסף אותם תחת חסותו מכל רחבי הבסיס לתוך אוהל מוארך שספסלי עץ חסרי משענת הועמדו בתוכו בשורות צפופות. רוב חיילי הגדוד היו חילונים גמורים שלא היה להם דבר וחצי דבר עם עולם הדת והמצוות, אך היו גם לא מעטים ביניהם שהגיעו מבתים מסורתיים, שבהם היו האב או הסב שומרי הלכה ומצוות.
זה היה אחר צהריים לוהט, המכה לעתים באמצע ספטמבר בשיפולי ההרים היורדים מירושלים אל גדות נהר הירדן, דווקא ביום התענית הקדוש. כאילו היושב במרומים, אשר הקים את התפאורה החרבה, גבעות טרשים שסלעיהם צרובים בלהט השמש המכה בהם כמעט בכל ימות השנה, חפץ להוכיח לברואיו, החיילים הצעירים, את נוכחותו הממשית של אותו גיהינום, אשר מקורו העתיק, גיא בן הינום, מצוי לא הרחק מן המקום הזה, שבו היו שרועים על מיטות שדה בתוך אוהלים אמריקאים שאת שוליהם גלגלו והידקו בשרוך כדי לזכות בכל משב רוח קלה שחלף מדי פעם בין שתי שורות האוהלים המאובקים, ושורת הזחל״מים העמוסים לעייפה בציוד צבאי חונה בסמוך. קול תפילה עמום נשמע מאוהל המתפללים הסמוך. חטאנו, עווינו, פשענו, שנו וחזרו בקול ניחר מצמא החיילים הצעירים אחרי החזן המתנדנד כלולב קדימה ואחורה בקול בוכים. מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי שלא בקִצו. מי במים ומי באש.
מן הרגע ההוא במדבר יהודה, ועד שמצא את עצמו שוכב על דיונת חול רדודה בעומק סיני, לא הרחק משפת התעלה, עברו פחות משבועיים. בתוך מרחבי החול האינסופיים של מדבר סיני המשיכה מחלקת טנקים בודדת לאמץ ביבבת מנועי סולר צרחנית את שרשראות הזחלים המתחפרות בחול הרך, כדי לקרב אל גדות התעלה את גשר הגלילים אשר נועד להכריע את גורל המערכה הקשה הזו, מושכים אל עבר מימיה הכחולים של תעלת סואץ שהבהיקו כראי מלוטש באופק המערב, נעים בתוך עמק רחב מידות, התחום משני קצותיו בגבעות נמוכות, לעבר כביש אספלט מרוסק וצר מידות, שכוסה כמעט כולו בחולות המדבר שהמשיך כל אותו זמן להעלות מערבולות חול. השמים היו אפורים מן העשן שהוסיף להיתמר ממאות רבות של כלי מלחמה בוערים, טנקים, נגמ״שים, משאיות צבאיות, ג'יפים וכלי צליחה אמפיביים. מטוס סוחוי מצרי חצה את השמים ממזרח למערב כציפור מבוהלת, ושני מטוסי מיראז' נזעמים דולקים בעקבותיו. תמונת המלחמה כולה התכנסה אל צמד כבלי הפלדה השזורה שבהם משכו שני טנקי שרמן זקנים את גלגלי המובילים ענקי המידות של הגשר הכבד, שקועים עד חציים בתוך החול הטובעני. ריח סולר וצמיגים בוערים עמד באוויר.
מתוך שוחות שנחפרו בחיפזון רב תחת אש ארטילריה שלא חדלה לרגע, על צלע גבעה סמוכה, השקיפו על המחזה חיילי גדוד הצנחנים שניהלו קרב ממושך עם אויב בלתי נראה, חבוי מעבר לקו הגבעות המתבהר והולך לאור זריחת שמש חיוורת, שהלכה והתרוממה מעל ראשיהם. מדי פעם בפעם היו מתרוממים לרגע מתוך המחפורות הרדודות, ויורים צרור כדורים חסר תוחלת מנשקם האישי לעבר קו הגבעות שמעליהם, ומן העבר השני ענה להם מטח מרהיב של כדורים נותבים ופצצות מרגמה ופגזי תותחים שנורו לעברם בשריקה מבשרת רעות, ומיד לאחריה נשמעו הדי הפיצוץ שזעזעו את חלל האוויר.
בעמק הפרושׂ תחתיהם נרתע פתאום הטנק המוביל את השיירה המזדחלת על מקומו, ופלט נחרת תדהמה בעודו מתרומם על שני זחליו מעוצמת פיצוץ מוקש אנטי טנקי, שמשושיו השחורים הציצו מתוך החול הטובעני. השיירה כולה קפאה בבהלה. מתוך הטנק שהתלקח כהרף עין בלהבה גדולה, זינקו בזה אחר זה שני טנקיסטים בסרבלים בוערים, מתפלשים בחול זה לצד זה. אבל רק אחד מהם קם ממקומו, חברו נותר שרוע פשוט איברים. הטנקיסט החי מיהר בריצה לעבר הטנק הבוער. שאר אנשי פלוגת הטנקים מיהרו לנתק את גשר הגלילים מהטנק המתלקח בקולות נפץ רמים, ולגרור אותו לאחור תחת ההרעשה הכבדה שלא חדלה לרגע. מרחבי העמק, מקצה האופק ועד קצהו, היו זרועים בנקודות שחורות של שלדי רכב וכלי נשק, חלקם עדיין מעלים ענני פיח שחורים, ובמחפורות ובשוחות שדה שבתוכן שכבו חיילים מתים במדים, חלקם מרוסקים לבלי הכר, ביניהם אפשר היה לראות גם גופות במדי זית ונעליים אדומות ושחורות. סביב כל מחזה העוועים הזה השתרע המדבר, עצום ושטוח, למלוא קצווי העין. משני צדדיו של כביש האספלט המרוסק, שאליו חתרה שיירת הטנקים הגוררת את גשר הגלילים, היו פזורים עוד מאות רבות של שלדי רכב בוערים. טנק נוסף מתוך תריסר העושים במלאכה נעצר על מקומו והסתובב בפראות סביב צירו כסביבון משוגע, כשמוקש נגד אדם קרע את שרשרת הברזל שלו, כאילו הייתה עשויה נייר, ומיד לאחר מכן נורה מן הגבעות שממול טיל סאגר שחצה את העמק בטיסה נמוכה ואיטית. הצנחנים שעל הגבעה הסמוכה עקבו מוקסמים אחר מעופו המסתלסל של הטיל, המסתחרר ימינה ושמאלה בדרכו לעבר צריח הטנק שניסה להטעות את רודפו בנסיעה מהירה לאחור. אבל את סוף המחזה שהתרחש לנגד עיניו לא יכול היה נתי לראות משום שפצצת עשן נפלה בסמוך אליו, והעשן המריר חדר לתוך עיניו ונחיריו ופיו.
ראשו טמון מאחורי גבשושית העפר הקטנה שמאחוריה שכב כבר זמן ממושך, בעוד הקרב סביבו הולך ומתעצם, ומטחי הארטילריה הופכים צפופים יותר ויותר, כך הוסיף לשכב בחול המתלהט מרגע לרגע, והאבק שנטחן עד דק בשרשראות הטנקים והזחל״מים ופצצות המרגמה והכדורים הנותבים, חודר אל תוך בגדיו ומתפזר על זרועותיו וחזהו ומבושיו, תחת מדי החאקי הגסים הספוגים זיעה קרושה, מסמא ומצמיא עד טירוף. הוא גישש בידיו בתוך החגור ונענע את שתי מימיות הפלסטיק החגורות על מותניו מאחור, חש שהן ריקות לגמרי, ובכל זאת גייס את שארית כוח רצונו כדי לפקוד על אצבעותיו הממאנות להישמע לו, להתיר את כפתורי נרתיק המימייה ולשלוף אותה מתוך כיסוי הבד, אולי ימצא בה עוד טיפה או שתיים כדי להשקיט מעט את הגירוי הבלתי נסבל שהעלו האבק והחום המדברי במעמקי חִכּוֹ. שוב ניסה ללעלע בגרונו ולירוק את החול מפיו. צמא בלתי נסבל, צמא הגובר על הפחד וחרדת הקיום שהצמיתה את גופו אל תוך מחסה תלולית החול, השתלט על כל הווייתו. עיניו החלו לשוטט סביב, מחפשות מקור מים כאילו היה חיית שדה רדופה. כמעט שהחל לחפור בור בידיו החשופות באדמת החרס, לחפש איזה לחלוחית קבורה במעמקים מתחתיו, פלג מי תהום או מעיין חבוי במעמקים.
מן הדיונה הסמוכה משכה את עיניו ערמת בגדים שהתנפנפה מעט ברוח הקלה בצבע המדבר. זאת הייתה, כך ראה מבעד מסך האבק והעשן שנחו על שדה הקרב כולו, גופת חייל אויב ששכב על בטנו, מחצית פניו וגופו כבר קבורים בתוך החול שלא חדל לנוע עם הרוח, כמבקש גם הוא מסתור מפני אש הקרב. חולצתו הקרועה בצבעים מנומרים של החייל המת נטמעה בגוון החום־צהוב של המדבר, מתנפנפת מעליו כדגל כניעה. הוא החל לזחול אליו בתנועה איטית ומסורבלת, יד אחרי יד ורגל אחרי רגל, חש חשוף ובלתי מוגן כאילו הופשט לא רק ממדי הקרב אלא גם מעורו הדק והפָּריך כל כך, שהתקלף מעליו בחום ובצמא כנשל הנחש. לאחר זמן ממושך הגיע אל גופת החייל המצרי השרוע פרקדן באמצע שדה הקרב, ושכב לרגע צמוד אליו פשוט איברים, רגל מול רגל וחזה מול חזה, וביד רוטטת החל לפשפש בתוך בגדיו והחגור שעליו, מנסה להימנע מלגעת בגוף החשוף שלפי תחושתו לא היה חם או קר, רך או קשה, מגופו שלו, עד שעבר בו רעד מכף רגל עד ראש, כאילו הסירה אש הקרב וחרדת המוות את המחיצות שבין החי למת. אבל הצמא שהביא אותו שוב אל סף העילפון, היה חזק מכול, והוא הוסיף לגשש בחיפזון גובר והולך בתוך לבושו וכליו של החייל המת, עד שלבסוף עלתה בו המחשבה לדחוף מעט את הגופה השרועה על צדה כדי שיוכל לחפש מתחתיה, והגוף הזר נענה לו ברצון כאילו המתין כל הזמן לעזרה הזאת כדי שיוכל לשכב ביתר נוחות על צדו. ואמנם מצא קבורות בחול שתי מימיות פח, סגורות בפקק שעם מחופה מתכת וקשור בשרשרת דקה אל גוף המימייה, שעל פי משקלן היו מלאות עדיין עד תומן. הוא מיהר ושלף את הפקק מתוך אחת מהן וגמע גמיעה ארוכה בגרגור משתוקק מלוא גרונו מים חמימים שנעמו לו מאוד, ולכן גמע עוד, נותן דעתו עכשיו על שדה הקרב. רעמי הפצצות וירי המקלעים לא פסקו לרגע ואולי גם התחזקו עוד יותר. רעש פצצות המרגמה הנופלות בסמוך זעזע את תנוכי האוזניים, ועוצם התהודה חדר אליו דרך העיניים והאף והפה ועור הלחיים.
רק עכשיו יכול היה להבחין ביתר אנשי המחלקה שלו שהיו שרועים כמוהו מאחורי תלוליות חול נמוכות ושורת שיחי מדבר מוכי יובש של סוף הקיץ, חשופים לאש האויב ולפצצות המרגמה והטילים האנטי טנקיים ולכוחו הכביר של המקרה, אם ניתן להניח כוונת מכוון גם לרסיס הפצצה שנקבע מראש שתחתוך את חלל האוויר בשריקה מאיימת, ותינתז מדופן מתכת הטנק ותפלח את העורק הראשי שבפנים ירכו של אריה טייטלבוים, מרחק כמה אצבעות מאשכיו, ונשאר קבור בתוך העורק הראשי של הרגל שדיממה משך שעה ארוכה, ולא עזרו מאמצי החובש והוא מת שם על הגבעה מאיבוד דם. וכך גם עלה בגורלו של דודו שושני שנפגע מרסיס מרגמה שפילחה את העורק הראשי בצווארו, ואיציק רוזלס, שכדור מקלע חדר דרך קסדתו ופיצח את קרקפתו, וישי זומר, צרור תת מקלע פגע בבטנו ושפך את בני מעיו, ומוטי קלייברג, פגז זרחני התפוצץ בסמוך לו, והוא מת בבית החולים שלושה ימים לאחר מכן בייסורים קשים, ומשה לוי מפלוגת הטירונים, פגז תותח התפוצץ לידו, וקרע את גופו לגזרים, ואבי פתאל, כדור רובה חדר לתוך ריאותיו, והוא נחנק בתוך דמו שלו, ואבי זכאי, כדור של רובה צלפים טבע בתוך מצחו, וחזי ברכה, סמל פלוגת הטירונים, הדף פגז תותח מאה חמישים וחמש שנפל מילימטר מספר צעדים ממנו, קרע את חלל בית החזה שלו, למרות שמבחוץ נראה שלם לגמרי כאילו רק שכב לישון, ושלומי ששון, שרסיסי פגז מרגמה קרעו את רגלו מעל גופו, והוא נשאר לדמם למוות על גבעת הפצועים, ללא נפש חיה לידו בשעת מותו. ויוסי אוחיון, שגורלו שפר עליו, כשספג פגיעה ישירה בחזה ומת עוד בטרם צנח לקרקע. וגידי חסקין ובני כרמלי, שמתו יחדיו חבוקים זה בזרועות זה כזוג נאהבים, ויחיאל גור החובש הפלוגתי, שהיה אמור להיות מודח מן הפלוגה לפני פרוץ הקרבות בגלל חוסר התאמה, ומת כאדם מאושר באמצע ניסיון חילוץ של חייל פצוע מן הפלוגה המסתערת, ופאבלו גרינברג שעלה מארגנטינה כדי למות בחנק, משום שנפגע בסרעפת פגיעה קטלנית, ויוסי כחלון מגבעת אולגה, כדור מקלע גוריאנוב חדר לבטנו והוא מת משטף דם פנימי. ויואל בראל, מיכאל זילברג, ומתי חרמוני, שמתו יחדיו כשטיל סאגר התפוצץ בתוך השוחה שבה שכבו, ומשום כך נקברו זה לצד זה בבית הקברות הצבאי, ועומרי בן־נתן, שכדור רובה פילח את צווארו והוא מת בעודו מחרחר בקול, ואייבי אייזנבאום, שמת כתוצאה מאיבוד נוזלים, לאחר שהופקר בשעת הנסיגה המבוהלת מגבעת הפצועים. האינפוזיה שהייתה עדיין מחוברת לעורקיו שמרה אותו בחיים עוד שעה ארוכה, עד שתם הנוזל ותמו חייו. ומתן ראובני שנפגע בבטנו, זעק שעה ארוכה, עד שהשתתק. מיקי שטרן, רקטת אר־פי־ג'י הפרידה את ראשו מעל צווארו, נחשב נעדר משך תקופה ארוכה עד שזוהתה גופתו. וכך גם אשר כחלני, כדור צלף חדר מבעד קסדתו וניפץ את מוחו שנשפך ארצה, ודוד גרינברג שקיבל כדור בחזה, ומת מדימום פנימי, הרופא החטיבתי נאבק על חייו במשך שלוש שעות עד שמשך את ידיו ממנו כדי להציל אחרים. מיקי יצחקי, כדור בלב, מת במקום. מאיר גוזלן, רסיס מרגמה לתוך הראש, נחמן ברנדס, פגז מרגמה נחת לתוך הזחל״ם שבו שכב פצוע קשה מפגיעה קודמת, מוטי כסרי, ששכב בסמוך לו, נהרג גם הוא בו במקום, אבי מזרחי, רסיס בצוואר, עופר מוסקוביץ', כדור בצוואר, אבי בן־דוד, שיצא לחלץ פצועים בנגמ״ש הפצועים, נכווה כוויות קשות בכל חלקי גופו מפגיעת טיל סאגר, נלחם על חייו במשך שבועיים. נתן מגדיל, צרור כדורים בחזה, דני בן־לולו, חילץ פצועים במשך כל הלילה, נהרג עם שחר. דני שפילברג, כדור רובה, בנצי דווידוב, כדור מקלע, אשר זרחין, רסיס פגז, עבדו בסאם, כדור מקלע, גיורא גיל, רסיס מרגמה, דודי לוריא, כדור רובה, איש־איש ומותו שלו, איש־איש וגורלו. בשרירות מוחלטת וללא כל אפשרות לערער על גזר הדין.
נתי הפעיל את הרדיו והקשיב לקריין החדשות שדיווח בהגייה גרונית מודגשת וחגיגית על האירועים האחרונים בצפון ועל מטח טילים שהמשיך לרדת לאורך קו הגבול, ואף נראה שהחל להרחיק אל מעבר לו, לתוך עומק מדינת ישראל. על החיילים החטופים נאמר רק שגורלם ומקומם אינו ידוע, אף כי מחקירה ראשונית בשטח עולה חשש כבד לחייהם. לא נאמר דבר על גודלו ועל עומקו של כתם הדם שנמצא במקום שבו שכב אחד מהם, שהועף מכוח פגיעת הטיל האנטי טנקי כמה מטרים מתוך הרכב הפגוע. גם לא נמסר דבר על חלקי המוח שנמצאו בתוך קסדת החטוף השני. כל זה עוד יתברר חודשים רבים לאחר מכן, אך בשעה זו נשמר עדיין בסוד, כדי לא לצער את המשפחות וכדי לא לפגוע במורל הצה״לי. אבל לנתן אבני, שלחם באותה מלחמה עקובה מדם בין ציר טרטור לבין ציר עכביש, וראה איך מביאים את הפצועים מן הגבעות, ואת ערמת ההרוגים המתערבבת בערמת הפצועים ללא הבחן בין המתים לחיים, קל היה לדמות את מראה שדה הקטל, את הרכב שצמיגיו יורקים רסיסי זפת רותחת, ואת מראה גופות הלוחמים שישבו מאחור, סמוך למקום פגיעת הטיל, מפוחמים עד בלי הכר, אחרי שנגררו מתוך הרכב הבוער ושכבו על האדמה עירומים כמעט לגמרי משום שבגדיהם התלקחו על עורם. סוליית נעלו של אחד מהשניים עדיין העלתה שובל עשן למרות מימיית מים שלמה שתוכנה נשפך עליה בידי המחלצים שהגיעו למקום מאוחר מדי. את כל אלה יכול היה לשער משום שראה כבר מול עיניו מראות מעין אלה ודומים להם, על גבעות החול הנמוכות מקומת אדם שאינן מסתירות דבר, כי האויב, כתמים מטושטשים באפלה במדיו הבהירים, ישב גבוה מעליהם, מחופר במחפורות עמוקות בתוך החול הרך, שחוזקו בברזלים ובמוטות עץ שפורקו מהמבנים המעטים של חוות הניסוי החקלאי שבנו שם מהנדסים יפניים כאנדרטה לחלום הפרחת השממה והפיכת אדמת החול העלובה למדבר פורח. חלום חלוצי נושן שכבר נזנח מזמן ועוד ייזנח שוב ושוב בכל ימי תולדותיו של המדבר הזה עצום המרחבים, שאינו טוב לדבר מלבד להיות תפאורה להיוולדו של עם מתוך האש והעשן, או שדה קטל שבו מוקרבים המובחרים והנאים שבקורבנות האדם. את כל אלה כבר ידע והכיר היטב משום שנצרבו בתוך ארובות עיניו באותה מלחמה ישנה במכוות ברזל מלובן. לא רק מראה גופות מתרסקות וחלקי איברים הניתקים ונפרדים מהם בפיצוץ של פגז מרגמה, או גוף אדם חי מפולח בצרור מקלע מצד אל צד והדם פורץ מתוך הנקבים מאחור ומלפנים, וגולגולת אדם שכדור מקלע חוצה אותה, ומתיז בדרכו רסיסי מוח שמנוניים וחלקי עצם גם יחד, אלא גם ריחות בשר חרוך מעורב בריח צמיג שרוף וסולר סמיך שנשפך ונספג בחול, והטעם בפה גם הוא מוּכּר לו היטב. טעם החול הנגרס בשיניים וטעם הפלסטיק של המים במימיות וטעם אבק השרפה, והטעם המלוח של הזיעה וטעמו החמוץ של הדם. כל אלה היו מוּכּרים וידועים לו לפני ולפנים. כפי שגבר מכיר את גופו. כך שכנו בתוכו הזיכרונות, עומדים ברשות עצמם. וכך נשא אותם כמטען כבד שעמס על גבו בקרב חסר תוחלת שאליו נשלח עם גדודו לפני שלושים ושתיים שנים, אל מול כוח מצרי מחופר ומצויד היטב במקלעים כבדים, בארטילריה, במרגמות כבדות ובטילי כתף.
כך צעדו אז במשך כל אותו לילה, בפרישׂה רחבה, מרוחקים זה מזה כעשרה מטרים, יורדים ועולים בתוך הדיונות כבין גלי ים, והירח החצוי התלוי מעליהם מתעתע בהם בדרכם, נעלם ושב ומופיע מעל ראשם, כפוּת בחבל אל תורן ספינת העולם העתיקה, נידון שוב ושוב להביט במחזה המוּכּר והישן, מרגע שקיעת החמה ועד שתשוב ותעלה למחרת היום, ואורה לא יביא שום נחמה, אלא רק יאיר בזרקור חיוור את תפאורת שדה הקרב. הם צועדים ונעליהם שוקעות בעומק חול המדבר מכובד המטען שעל גבם, ומתמלאות בחול המכביד על צעדיהם. מדי פעם היה אחד מהם כורע על מקומו, חולץ ומנער את נעליו וממהר להדביק את שאר הלוחמים הפוסעים לעבר היעד הממתין להם ממרחק, שקט ודומם. בדרכם הם עוברים על יד שלדי זחל״מים וזֶלדות שחלקם עדיין מעלים שובל עשן לבן לתוך שמי הלילה השחורים. הם עוברים בין חבורות קטנות של אנשי מילואים בשיער סתור, אפודם הפרום תלוי על כתפם, חלקם יושבים וחלקם עומדים או כורעים ברך. מדי פעם ניצת גפרור או מצית בחושך, ומאיר פנים עייפות ומלוכלכות, מעוטרות בזיפי זקן בן שבוע.
מי אתם חברֶה, שואל קול בלי פנים מתוך החושך.
צנחנים, צנחנים בצבא ההגנה לישראל.
לאן אתם הולכים צנחנים.
לזיין את הערבים אנחנו הולכים. צחוק מהוסס עלה מתוך שורת הלוחמים.
השם ישמור עליכם ויברך אתכם וישים את אויביכם בידיכם, עלו והצליחו, אמר קול אחד במבטא תימני. אבל מישהו אחר אמר בקול נכאים,
אל תלכו לשם חברה. ישחטו אתכם, ישחטו את כולכם.
שתוק אידיוט, שתוק כבר, ענה לו קול נרגז.
אל תשימו לב אליו, הוא בהלם.
אבל הקול הקודם המשיך ורדף אחריהם בעודם מתרחקים,
אל תלכו לשם, ישחטו אתכם. גם אותנו שחטו אתמול. יש להם תותחים וטנקים וטילים. כולכם תמותו ויכניסו לכם את הזין בתוך הפה.
שתוק כבר, שתוק. לך לישון קצת.
תשתוק אתה. בעיניים שלי ראיתי מה הם עשו לגופות. את כל הפלוגה שלנו דפקו. כל הפלוגה.
אבל היו אחרים שהריעו להם וצעקו כיפק היי. ואפילו מחאו כפיים כמו לפני משחק או הופעה באצטדיון, וליוו אותם בדרכם בקריאות שמחה ובשריקות עידוד רמות. הצנחנים הגיעו, עברה ביניהם הבשורה, הצנחנים הגיעו להציל את עם ישראל.
עכשיו, באמצע הרחוב המיוזע בעיר התחתית של חיפה, חש מרוקן ומותש מכל מאורעות היום הזה, שהמשכו ההולך ונפרשׂ מן הנקודה הזו והלאה, היה יכול להתפצל לכיוונים שונים ומשונים שלא יכול היה לעמוד על פשרם, ולא ידע לאן עליו להמשיך מכאן. אשתו שבגדה בו, בנו שנחטף מעבר לגבול, אביו החולה במחלה חסרת מרפא וימיו ספורים, ונשים צעירות שעד עתה ראה אותן רק כמושא לפנטזיות מיניות, הפכו פתאום ברות השגה, ורק אם יעז מעט יותר, כפי שהיה שאוּלי חוזר ואומר לו בכל פעם שהיה מתלונן בפניו על שיממון חיי המין שלו, מיד יתרצו ויואילו לשכב אתו, ללא אתנן אלא רק משום שהוא יימצא ראוי בעיניהן. עצם המחשבה שעליו להחליט עכשיו, ברגע החד פעמי הזה, על הצעד הבא שיצעד במעלה הרחוב או במורדו, שמאלה או ימינה, מנעה ממנו לזוז. עלתה בלבו המחשבה שעליו לשוב מיד הביתה לאשתו שבוודאי חשה כבר חרטה על כל מעשיה והיא תבקש ממנו סליחה ומחילה. ואולי כל הריב הזה לא היה אלא אי הבנה אחת גדולה, וגם לבנו לא אירע דבר, אלא שכמו תמיד שכח לטעון את סוללת הטלפון הנייד שלו, הוא נמצא מחוץ לטווח הקליטה, או שפשוט הוא לא יכול לענות עקב המאורעות המתרחשים ברגע זה לאורך הגבול. אולי ינסה להתקשר שוב לנועם או לאשתו, או לשאולי, או לנאווה, ואולי לאחיו גדי, אם השעה עכשיו בסן חוזה לא מאוחרת מדי. יש לו משפחה ויש לו חברים, והוא הרי לא באמת לגמרי לבדו בתוך כל ההמולה המתחוללת סביבו כפי שדימה לעצמו לעתים כה קרובות מתוך רחמים עצמיים. לכן החליט לשוב אל הרכב החונה באחד הרחובות הסמוכים. אם רק יצליח לזכור היכן השאיר אותו לפני זמן מה, שבוודאי לא היה רב כל כך כפי שנדמה בעיניו עכשיו. עדיין הייתה זו שעת צהריים ורוב היום עוד לפניו. הוא נזכר בפגישה שקבע עם שירלי מהבנק. מן הסתם היא מסיימת בעוד זמן לא רב את המשמרת שלה, והוא תהה לעצמו אם אמנם תופיע, ולאן יציע לה לבוא אתו, ועד כמה יוכל להרחיק לכת אִתה בפגישה ראשונה מעין זו, והאם עליו להעז ולהציע לה לשכור חדר במלון, או אולי מוטב שיתקשר לשאוּלי וישאל אותו על אותם צימרים לשעה שהפכו מקובלים מאוד במושבי הסביבה. גם במושב שלו היה אחד כזה, ואפילו ממרכז הארץ היו מגיעים לאזור בעלים בוגדניים ונשים נשואות המנהלות רומן אסור מהצד, ובעלי חברות או מנכ״לים בכירים עם המזכירות הצעירות שלהם, וכל אותם סיפורים ששמע משאוּלי ומאחיו הצעיר יוני, שגם הוא היה ידוע ומפורסם באזור כולו באבהביו המרובים עם הגרושות החיפניות. הוא חשש שיבהיל אותה אם יגלה להיטות רבה מן הראוי, אבל יחד עם זאת הייתה דעתו נחרצת לחרוג מעתה והלאה מזהירות היתר שלו בכל מעשיו, ובמיוחד בכל מה שקשור ליחסיו עם נשים. כך או כך עדיף שישאל את שאולי כיצד להתקדם ביחסיו עם פקידת הבנק. לא אחת נזף בו ידידו על כך שהוא מהסס להציע לה מפורשות לשכב אתו, כפי שיש לנהוג עם אשה כמוה. מן הסתם, כך שיער, יהיו ליחסיו עם שירלי מעתה והלאה גם צד כספי כזה או אחר, אבל עניין זה לא הרתיע אותו כלל, משום שהיה רגיל בו ביחסיו עם הנשים האוריינטליות בטיוליו במזרח הרחוק. ואילו דעתו של שאולי לא הייתה נוחה מכך כלל. הוא עצמו לא נהג מעולם לשלם על ידידותיו הרבות יותר מאשר לכוס משקה בבר, מתוך פרינציפּ, כך הסביר לידידיו המרובים. במיוחד אהב לחזור ולהזכיר את הדבר לנתי, דווקא משום שידע כמה קנאה הוא מעורר בחברו, כל אימת שעלה עניין הזיונים, כפי שקרא לכך שאוּלי, ללא כחל ושרק. לא צריך להרגיל אותן לטוב, כך טען תמיד, סך הכול אני עושה להן טובה. אחד כמוני אין להן כל יום, אז שיגידו תודה. אם כבר אז הן צריכות לשלם לי, היה אומר ומגחך. מאז ומעולם קינא בו על יהירותו ועל ביטחונו העצמי הרב, במיוחד משום שידע שאכן נכונים דבריו ברובם, ויש לו לידידו מחזרות רבות המוכנות לשכב אתו לפי רצונו, למרות שלא ניסה להסתיר כלל את היותו נשוי ואב לשלושה בנים, ששניים מהם, כך נזכר עכשיו, משרתים כמו אביהם לפניהם בסיירת צנחנים. אחד באמצע המסלול, ואחד כבר לוחם מן המניין. אם אמנם פרצה מלחמה, הרי שגם שאוּלי ואשתו נאווה בוודאי מודאגים מאוד. אבל הם מן הסתם לא עסוקים כמוהו מאז שעות הבוקר בחזיונות שווא, כאילו בנם נחטף בידי לוחמי החיזבאללה, או שגרוע מכך, כבר נהרג. בוודאי הם עסוקים כמו מרבית אזרחי המדינה בענייני היומיום שלהם, וכך גם עושה כפי הנראה אשתו, וכמוה כל שאר חבריהם ומכריהם. לכל היותר הגבירו את קול מכשירי הטלוויזיה והרדיו, כפי שנהוג בשעה מעין זו, מוצאים נחמה וחיזוק מכוח הדאגה המשותפת, שנועדה להסתיר את מה שידוע לכל, כי בתוך יום או יומיים ייגזר גורלם של כל אלה שמכאן והלאה יהיו לא יותר מצל חיוור של חייהם הקודמים, ואילו שאר בני האדם, ינודו להם בלבם ויברכו בינם לבין עצמם על כך שגורלם שפר מאלה שהפסידו במשחק הגורלות. כי אין שום אחדות במוות ואין שום אחדות בשכול. את זאת כבר למד על בשרו מזמן.
באותו רגע הבחין שכל אותו זמן שבו עמד ללא תנועה בקרן הרחוב, תוהה לאן ימשיך מכאן, עמדה ממש מולו מעבר לרחוב מכונית המאזדה הכסופה שלו. ואז הבין שבעצם לא חיפש את המכונית החדשה שלו, אלא רכב אחר שאת צורתו או צבעו לא היה יכול לזכור ברגע זה. הוא חצה את הרחוב בצעד מהיר ונכנס אל רכבו הלוהט בחום הצהריים והתניע אותו מיד, ובעודו ממתין בקוצר רוח שצג הטלפון של הרכב יתעורר לחיים, עלה בדעתו לנסוע כעת אל אביו המאושפז כבר למעלה מחודשיים במחלקה הפנימית בבית החולים רמב״ם, מרחק כמה רחובות מכאן. רק ביקור קצר, הבטיח לעצמו, עד לשעת סגירת הבנקים, ואז יחזור לכאן, כדי לפגוש את שירלי, כשתסיים את המשמרת שלה. הוא סלד מן הביקורים התכופים הללו בבית החולים שנכפו עליו בעת האחרונה, והשתדל ככל יכולתו להימנע מהם. אבל כל יום שבו החסיר ביקור גרר אחריו ריב טלפוני מיידי עם אחותו. היא הייתה מתקשרת כמעט מדי יום כדי להכתיב באוזניו רשימה בלתי נגמרת של מטלות כאלה ואחרות, אוסף מבלבל ומייאש של בדיקות וסריקות ומבחני תפקוד הלב והכליות, שיש להעביר מהמעבדה אל הרופא הפנימי, או להיפך, ומרשמי תרופות לאין ספור שיש להקפיד שיינתנו לאביהם במועדן. הרופאים עצמם נראו לו ספקנים מאוד בעניין הצורך האמיתי בכל אותן בדיקות ובירורים שניבה דרשה לבצע בתקיפות עיקשת. הדוקטור גרטל, שהכיר את אביו מאז הגיע אל המושב לפני כמעט שלושים שנה, בעצמו כבר איש לא בריא, היה מגיע מדי יום שלישי בצהריים אל מיטת אביו ומנהל עמו שיחה קצרה על מצבו הבריאותי ועל מחושיו השונים, שהלכו והחמירו מדי יום. אחר כך היה מעיין בכובד ראש בדוחות הרפואיים המרובים, תוצאות של בדיקות דם ושתן שהלכו ונערמו על אנקול מתכת הצמוד למיטת הברזל הגדולה, שהדגישה ביתר שאת את עליבותו של הגוף המצומק השרוע עליה בחוסר אונים. הדוקטור הקשיש היה הופך בניירות שוב ושוב ומקמט בכובד ראש את מצחו ומהמהם דבר מה לא ברור, ואם היה נשאל היה משיב מיד, כמתנער ממחשבות עמוקות, כי יש לנסות ולהעלות את מינון התרופה המשתנת, ואולי להנמיך במקצת את כמות התרופות להורדת לחץ דם, ויש כמובן צורך ללוות את השינוי במעקב של בדיקות דם יומיות, וגם לבצע בדיקת הדמייה של תפקודי הכבד והכליות. אבל סייג מיד את דבריו בהבעת מיאוס על מגבלות הרפואה המודרנית, שעדיין לא הצליחה להתקדם ולו במעט, מאז היה הוא עצמו רופא מתחיל לפני ארבעים שנה, באופן הטיפול בבעיות ספיקת לב של חולי סוכרת כרונית.
מזה זמן מה השלים עם כך שימיו של אביו ספורים, וסבר בלבו שכל הבדיקות והזריקות והתרופות הרבות שקיבל, מסבות לו סבל רב ומיותר, וכי אילו רק היה נשאל לרצונו האמיתי, היה אביו מורה לחדול מזמן מן המאמץ ההולך וגדל הכרוך בשימורו בחיים, שהלך והפך מדי יום קשה ומתיש יותר גם לו עצמו וגם לילדיו. אלא שאיש לא שאל אותו לרצונו, משום שעצם השאלה הייתה כעין הודאה בסופניות המצב. לכן העדיפו כולם, ובעיקר הוא עצמו, לשתף פעולה עם גחמותיה של אחותו, שהייתה מתעמרת בצוות הרפואי בכל פעם שהייתה מגיעה לביקור. היא גרה בדירה שכורה בפתח תקווה, ודאגה להזכיר לכולם בכל הזדמנות את הנסיעה הארוכה והמתישה בשלושה אוטובוסים וברכבת, הנדרשת ממנה כדי להגיע לבקר אצל אביה החולה, מתלוננת תדיר על חוסר הניקיון בחדרו של האב, ועל אופן הטיפול שהוא מקבל מהרופאים והאחיות. ככל שהיה הדבר בידיו השתדל שלא להיות נוכח באותם ביקורים. ניכר היה שאחותו מעוררת טינה בקרב האחיות, שעבודתן הקשה הפכה אותן לקצרות רוח וחדות לשון. לא אחת היה מבחין כיצד הן קמות ממקומן ומסתלקות מעמדת האחיות, משימות עצמן עסוקות במשהו, כשהיו מבחינות בה ממהרת לעברן לאורך פרוזדור המחלקה. היא הייתה אשה גבוהה, בהירת שיער ומלאת גוף, מרשימה מאוד בהופעתה והליכותיה, והטילה יראה על סביבותיה במזג רוחה ההיסטרי והתובעני, שאותו טיפחה ושימרה עוד מילדותה, כשגדלה כבת זקונים, צעירה ממנו בשמונה שנים. הוריהם, ובמיוחד אמו טובה, פינקו אותה בילדותה מאוד, והיא לא הייתה ערוכה כלל לקיום עצמאי מחוץ לחסותם המגוננת. אבל החיים לא פינקו אותה כמוהם כלל. היא נכשלה בחיי נישואיה לבעלה שמוליק, שהיה גם הוא קבלן בנייה, אבל שלא כמוהו, לא ראה ברכה בעסקיו, ופנה אליו כמה פעמים בבקשה לסיוע כספי. גם בקריירה המקצועית שלה לא ידעה הצלחה רבה. היא עבדה כפסיכולוגית חינוכית בבית ספר יסודי באזור מגוריה, אבל נהגה להחליף מקומות עבודה חדשות לבקרים. למרות כל זאת שמרה תמיד על זקיפות צוואר מלאת גאווה, מתוך ביטחון שהעולם כולו נכון ליפול לרגליה בכל רגע.
ובאמת מיד לאחר שניתק מן המדרכה ונסחף בזרם התנועה החד סטרית, מתמרן באיטיות במורד הרחובות הערביים המפותלים והצרים, המוליכים משכונת הדר לעבר אזור הנמל הישן העומד בשיממונו, התמלא חלל המכונית בצלצול טלפון צורמני, זר ומוזר, כאילו לא שמע אותו מעולם. הוא לחץ על כפתור הדיבורית, והופתע מכך שהפעם דווקא שמח לשמוע את קולה החם והרדיופוני של אחותו הצעירה, שהכניס אל תוך עולמו המתערער והולך מידה של ביטחון וסדר.
נתי, אתה שומע, דיברתי הרגע עם דוקטור שפירא והיא אמרה שהיא תגיע למחלקה היום אחרי הצהריים לבדוק את אבא. תקשיב, אתה חייב לגשת לשם ולדאוג שהיא תדבר עם הרוסייה המטומטמת שמטפלת באבא. שתפסיק לדחוף לו תרופות נגד כאבים. נשבעת לך שהם מנסים להרוג אותו. הם רוצים לסמם אותו, וגם אותנו ביחד אתו.
אני בטוח שהם מנסים מה שאפשר, ניסה לענות, אבל היא קטעה את דבריו.
אז תהיה בטוח שלא. בטח אתה חושב שאכפת להם מהחולים. הם בחוסר כזה של כוח אדם שלא משנה להם אחד פחות אחד יותר. צריך ללכת לשם ולשבת להם על הראש. התכוונתי לצאת גם היום מוקדם ולבוא, אבל יש לנו היום משוב הורים ואני פשוט לא יכולה להשתחרר. אז תיסע לשם דחוף בבקשה.
לרגע חשב להגיד לה שכבר יצא לדרכו לבית החולים גם מבלי שתציק לו בעניין זה שוב ושוב, אבל הוא חש כעס על כך שהיא דואגת דאגה רבה כל כך לאביו, בעוד שהוא האיש שזקוק עכשיו לתשומת לבה. לרגע עלה בדעתו לספר לה את כל מה שקרה מאז הבוקר. את חרדותיו לגורל בנו, שאינו משיב לצלצוליו התכופים, את חשדותיו באשתו, את העבודה שזנח באמצע היום, ואת שיטוטיו לבדו מאז שעות הבוקר בסמטאות חיפה. אבל הוא ידע שאם יספר לה על כל אלה היא תפתח במונולוג שאין בו פסיקים ונקודות על מצבו הנפשי המעורער כבר זמן ממושך, כפי שחזרה וטענה בכל פעם שנפגשו, על כך שהוא הולך ומנתק את עצמו ביודעין ממשפחתו ומאשתו ומכל ידידיו, מלבד שאולי, שהוא אדם חולה בעצמו, הזקוק לטיפול גמילה ממין. נכון יעשה אם ינתק אתו כל קשר, מכיוון שהוא משפיע עליו השפעה רעה במצבו הרעוע ממילא, שהוא אגב לא בלתי אופייני לגברים בגילו, ועם זאת הוא צופן בחובו סכנות של ממש, במיוחד לאור ההיסטוריה שלו. אם רק היה מניח לה לעזור לו, אפשר היה לטפל בכל הבעיות הללו באמצעות ייעוץ נכון.
אבל הוא סירב לשתף פעולה עם הטיפול הנפשי המאולתר הזה, שהיא שבה לנסותו עליו בכל שיחה. בכלל ראה במדע הפסיכולוגיה ניסיון כישוף כושל, שאינו שונה במאומה מכל תורות המסתורין והכתות השונות והמשונות שאנשים חלשי אופי נזקקים להם. כל חייו, מאז שזנח את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה, סירב להאציל ממד רוחני כלשהו לחייו. לא רק שראה את עצמו כחילוני אדוק, אלא אף התנגד נחרצות, עוד ביתר תוקף מאביו, לכל דבר שאינו חומרי ואינו ניתן להוכחה מן הבחינה המדעית השמרנית ביותר. כל דבר מתוך עולם הנפש והרוח היה זר לו ועורר בו התנגדות מהולה בציניות. גם בנוכחותה של אחותו נהג ללעוג בקול רם לכל הניתוחים הפסיכולוגיים שהייתה מעניקה מיוזמתה לכל אחד מבני משפחתו, ובמיוחד לאשתו. משוכנע היה שמתחת למעטה הצדקנות שעטתה על עצמה, היא מקנאה בגיסתה על האופן הברור והנחוש שבו היא שולטת בסביבתה הקרובה והרחוקה, ועל כך שהיא מקובלת בחוג קרובי המשפחה שלהם כסמכות עליונה בכל ריב ומדון, בעוד שלה אף אחד לא מקשיב, על אף השכלתה כיועצת פסיכולוגית מוסמכת.
היטב ידע שהיא תנצל כל פיסת מידע שיעניק לה על הסדקים ההולכים ונפערים בחייו, כדי להוכיח את צדקת טענותיה החוזרות ונשנות כלפיו על התנהגותו הבלתי מתחשבת בבני משפחתו ובכל סביבתו וגם בה עצמה. לכן העדיף להמשיך ולשתוק עד שהיא סיימה לשטוח בפניו את כל טענותיה, ואמר שייסע מיד לבית החולים על פי רצונה. היא השתתקה לרגע ונשמע היה לו שהיא כרגיל שוב על סף דמעות. מחסום הרגש שלה היה דק ושביר ונפרץ בקלות, ובאינטונציות המעולות שלה, שגבלו ביכולות על חושיות, שאלה אותו אם הכול בסדר אתו ואם קרה משהו בבית. הוא מלמל משהו על המצב בצפון, והיא שאלה אותו לשלומו של נועם, ומשום שלא רצה להדאיג אותה, ענה לה שנועם בסדר, ועד כמה שהוא מבין הלחימה מתרחשת באזור אחר מהמקום שבו נמצאת היחידה שלו. ניבה אמרה שזה נורא מה שקורה שם בצפון ואיך לתושבים לא נמאס, ומה שחרדה פוסט טראומטית תעשה לחיים של הילדים שלהם זה נזק בלתי הפיך. ומיד חזרה לעניין אביהם ומצבו הבריאותי, ואמרה שהמצב שלו מחזיר אותה לתקופה שאמא הייתה חולה ושזה עושה לה רע בכל הגוף לראות אותו ככה. חוסר האונים הזה, אמרה בקול חנוק מדמעות, לראות איך המצב מידרדר והולך ושאין בעצם מה לעשות.
אבל מיד התנערה ואמרה שבכל זאת צריך להשתדל כמה שאפשר. לפחות שלא יסבול. לא מגיע לו לסבול, אמרה. וכעת הבין מדבריה שטעה כאשר חשב שהיא מסרבת להבין ולקבל שימיו של אביהם ספורים, ואפסה התקווה להאריך את חייו, אלא שהיא בוחרת להתנגד לכל ניסיון לקצוב את ימיו. ומבלי שנאמר דבר באופן מפורש, נחתם בזאת אותו ויכוח טעון שריחף כבר מזה זמן מה בחלל החדר שבו שכב האב החולה, לגבי אופן הטיפול הנכון בו, האם לנסות לקצר בדרך כלשהי את הסבל שהוא שרוי בו כבר מספר שנים. למרות שידע שהוא עושה טעות גדולה, אשר תשוב לרדוף אותו בקרוב, על שלא נלחם את מלחמתו של אביו, שכבר היה שרוי במקום שאין בו החלטה ואין בו רצון, אלא רק דמדומי השקיעה הסופית של הגוף והנפש המכינים עצמם לקבלת הכיליון הסופי. ושוב, כאילו ניחנה ביכולת טלפתית לקרוא את מחשבתו, אמרה לו ניבה שהטבע עושה בנו כרצונו, וכי עדיין אין היא מבינה איך אפשר להשלים עם ידיעת הסוף המתקרב. בעיניה זה המבחן הכי קשה של כל אדם. עכשיו היה לו ברור שהיא תסרב לכל הצעה לשקול את הפסקת הטיפול באביהם, אולי מתוך איזה צורך פנימי למרק את מצפונה כלפיו, משום שהיא הייתה תמיד המתנצחת הגדולה אתו. מעולם לא השלימה עם הניתוק שגזר האב על עצמו מילדיו ומאשתו. כל חייה כאבה ולחמה את מלחמתה של טובה אמם אתו, מייסרת במילים קשות את שניהם על כך שהיא נשארה נאמנה לו וטיפלה בכל צרכיו אפילו כאשר היא עצמה הייתה כבר חולה מאוד. זו נאמנות כלבית, הייתה מטיחה בה. והאם הייתה מתקפדת בתוך עצמה וממאנת לענות. מסרבת לשתף פעולה עם מסע הצלב הנצחי של הבת כלפי אביה, על כל חסרונותיו ומחדליו הרבים שמצאה בו. מעל כולם התנוססה כמו דגל שחור נצחי אותה פרשיית אהבים חפוזה שניהל לפני ארבעה עשורים עם אחת מנשות המושב שהתאלמנה מבעלה שנמחץ תחת גלגלי טרקטור רתום לעגלה עמוסת אשכולות בננות. ישראל היה שותפו של המת בזמן שנהרג, והמשיך מתוך אותה הדרת כבוד ליטאית שהביא עמו מן הגולה להפריש לאלמנה את חלקו של בעלה המת ביבול מטעי הבננות המשותפים שלהם, אף כי מצבו הפיננסי באותה תקופה היה מעורער כמו תמיד. הפגישות העסקיות עם אותה אלמנה נאה הובילו לרומן קצר וסוער שאיים על שלמות חיי הנישואים של הוריו. נתן וגדי אחיו היו באותה תקופה נערים צעירים. על פי מיטב זיכרונו לא ידעו אז לא אחיו ולא הוא על המשבר ביחסי הנישואין של אביו ואמו. אבל ניבה, כך טענה כל השנים, למרות שהייתה עדיין ילדה קטנה, ידעה היטב על המתרחש בבית המשפחה ובמושב, שרחש וגעש שמועות והתלחשויות בכל פעם שמי מבני המשפחה היה מגיע להתכנסות ציבורית כלשהי. אחותו טענה שלא ייתכן ולא סביר ששני אחיה לא ידעו על המתרחש, אלא שהם בוחרים בדיעבד להתכחש לכל אותה פרשה, בחירה שהיא סימן מובהק למקום מחבואה של הטראומה, המסתתרת תמיד במקומות שבהם אין לנפש האדם די כוח כדי להתמודד עם עולם המציאות.
אותה מעידה חד פעמית של האב הייתה בעיניה, על פי כל מה שלמדה, הוכחה ניצחת לוויתור שוויתר אביהם על בני משפחתו כולם, ולכך שבחר מרצונו להתנתק ולהסתגר מפניהם בתוך עולמו הפנימי. על כך מעולם לא הסכימה לסלוח לו, ולא דחתה בשום מחלוקת את רצונה מפני רצונו. היא הייתה מתווכחת אתו במשך שעות רצופות על כל דבר ועניין, כולל אמונותיו האידיאולוגיות ועמדותיו הפוליטיות, אבל גם על כל שאר ענייני היומיום, ואף העזה להאשים אותו במישרין בכישלונו בענייני הכספים והחובות המרובים שצבר, שהעיקו על כל בני הבית במשך ימי נערותם, ובכך שהוא נוהג בכל דבר ועניין באנוכיות ובשרירותיות. הם היו מתווכחים ויכוחים ממושכים ומרים, שרק הלכו והחריפו במהלך השנים, עד שגרמו לנתק מוחלט ביניהם, דבר שהסב סבל רב לאמו והמאיס עליה את חייה. כאשר פרץ ויכוח כזה נהגה להישאר ישובה ליד שולחן המטבח, משימה עצמה סורגת או קוראת בעיתון, או מתעסקת בבישול ובניקיון הבית, ובלבד שלא תצטרך לקחת צד בוויכוחים הללו, שכל הערה שלה רק ליבו אותם יותר. ובכלל עד כמה שזכר, הייתה אמו שתקנית גדולה שדיברה רק כשנשאלה. ועל אחת כמה וכמה כאשר עמדה בפני שני כוחות ההרס הללו, בעלה ובתה. למעלה מיכולתה היה להתנגד לדעתם. ועל אף שחלק גדול מן הוויכוחים הללו עסקו בה, ברצונותיה ובצרכיה, היא עצמה לא ביקשה הרבה יותר משלום בית בעולם שעל פי מיטב הבנתה יצא מדעתו. יחד עם זאת, נהגה אמו להזכיר תמיד, בכל עניין ובכל הזדמנות, שיש גם מקרים יותר גרועים אצל משפחות אחרות, וגם הביאה דוגמאות שונות ומשונות שעסקו בענייני גירושים וסכסוכים משפחתיים כאלה ואחרים. תחביב מיוחד זה שטיפחה, לאסוף צרות של אחרים לצרור גדוש ככל הניתן, היה אחד הנושאים היחידים עליהם הסכימו הבת והאב, שתיעבו מנהג זה בכל לבם, והיו מתרגזים בכל פעם מחדש כשהייתה שבה להעלותו בפני בני הבית. לכן למדה לבסוף שככל שתמעיט בדיבור כן ייטב לה. אבל שני הניצים ראו גם בשתיקתה טעם לפגם, והוכחה לצדקת טענותיהם המרות זה כלפי זו. גם נתי וגם אחיו הצעיר גדי התרחקו ככל יכולתם מאותם עימותים חוזרים ונשנים. אף כי סבר תמיד שיש אמת רבה בטענותיה של אחותו, הוא עצמו סלד מניסיונה לחנך מחדש את האב, במיוחד כאשר חייה שלה היו רחוקים מאוד מלהיות דוגמה או מופת לחיים ראויים ומוסריים, וגם ידע, משום שהיא לא טרחה כלל להסתיר זאת מפניו, שהיא עצמה בגדה מספר פעמים בבעלה שמוליק, כיוון שלדבריה היה לוּזר מוחלט, גם במיטה וגם מחוצה לה.
מאז שהפך גם הוא עצמו לאב, חש ביתר שאת את הפער המצוי במהות חיי המשפחה, אותו נתק פנימי בין האב לבין ילדיו ואשתו, הניצבים משני צדי המתרס של איזו מלחמה עתיקה שהוא אינו יכול לפענח את חוקיה ומהלכיה. היטב ידע שדעתה של יערה אינה נוחה ממנו וממנהגיו. וכי אין הבדל רב בין טענותיה כלפיו, לבין טענותיה של ניבה כלפי אביו. שניהם הואשמו באותו מחדל מתמשך של ניתוק ואדישות מבני משפחתם, בהתרכזות מוחלטת בעולמם הפנימי עד כדי אנוכיות. לא פעם הודה בינו לבין עצמו שככל שמיתוספות שנותיהם של אביו ושלו, כך הם נעשים דומים יותר ויותר. כאילו הולך ומגיח מתוכו, גם במראהו וגם בהליכתו הקופצנית ובסנטרו הזקור, האב עצמו, ומבשר את בוא הזקנה המתקרבת אליו בצעדי ענק, מבלי שיוכל לעכבה ולו במעט, ושאת תוצאות פועלה המשפילות הוא נאלץ לראות כמעט מדי יום מוטלות על מיטת החולים הרחבה, במחלקה הפנימית ברמב״ם.
בלבו ידע היטב שאביו מנסה כבר שנים רבות לשבור את המחיצה שהלכה וגבהה ביניהם ברבות השנים ואף ביתר שאת לאחר פטירת אמו, ששימשה במשך שנות חייה כגשר בין בני המשפחה הניצים, מעבירה בסירת חייה השברירית מגדה אל גדה ברכות ואיחולים לימי הולדת, הודעות על אירועים משפחתיים ומושביים, שהיו לטורח על כל בני המשפחה האחרים, אבל הם נכנעו תמיד לאותו צורך כפייתי שלה להעמיד פנים שהיחסים ביניהם אינם גרועים כלל, כפי שטענה ניבה, לפחות לא יותר מאשר אצל משפחות אחרות שהיא מכירה ושמעה עליהן שמועות כאלה ואחרות על מריבות נוראיות שהגיעו כמעט למכות, ושל סכסוכים קשים בענייני ממונות וכספי ירושות וכדומה. רק על עניין אחד לא דיברה מעולם, כפי שציינה לא פעם אחותו, והוא עניין הבגידות שבין נשים ובעלים שקרו לא פעם ולא פעמיים בתוך המושב ומחוצה לו. בכל פעם שהיה נושא זה עולה בין חברותיה בנות גילה כשהיו נפגשות במכולת או באירועי המושב השונים, הייתה נסוגה מיד לאחור וממלמלת משהו בעניין פגישה שקבעה עם עוזרת הבית מפארדיס, או בעניין קניות דחופות בסופרמרקט, וכיוצא באלה, ומסתלקת לדרכה בהילוכה הזהיר והחרישי.
הוא עצמו לא זקף את דבר הבגידה ההיא לחובתו של אביו, וראה בכל העניין מעין אגדה עתיקה, שאין לדעת אם התרחשה כלל, ואולי לא הייתה יותר מאשר כוונת לב. בשום פנים לא היה יכול לראות את אביו מאוהב באשה. ובוודאי לא היה מסוגל לדמות את גופו הכחוש והדק עושה את מעשה האהבים עם אשה זרה. אבל היו דברים אחרים שעמדו ביניהם, הבדלי השקפות ומזג, ואולי להיפך, דווקא היותם דומים זה לזה באופן שבו נמנעו מן העולם, ובמיוחד מן הקרובים אליהם ביותר, ובכך שהתכחשו להם שוב ושוב, ותלו בהם את קולר אשמת כישלונם האמיתי או המדומה בעיני עצמם.
אולי משום שהיה שונה ממנו מאוד, ואולי משום שהיה דומה לו כל כך, סירב תמיד ובאופן נחרץ לכל ניסיונות הפיוס המהוססים של אביו, שהמאמץ הרב למחול לעצמו על כבודו, עלה לו כמדומה בדמים. ודווקא משום כך, משום אותה התנשאות, המשיך לסרב והתעלם כליל מכל אותם ניסיונות של אביו לקרב בין עולמותיהם, ויחד עם זאת ידע היטב בלבו שגם אילו היה אביו מפציר בו במילים רבות, ואפילו אם היה מתחנן בפניו ממש, היה מסרב לכל קִרבה מעוּשׂה ביניהם, משום שטען תמיד שאת הנעשה אין להשיב, וכי לא ניתן להדביק חזרה חלקי כד שבור. מתוך אמונה עזה זו חי ופעל, וכלל לא רצה, וגם אם רצה לא היה מסוגל, לשנות את דרכיו. אבל אילו היה נשאל מפורשות, לא היה יכול להסביר במילים את יחסם המנוכר זה אל זה. הרי היטב זכר שאביו עבד בעבודה פיזית שוחקת ומאומצת כל חייו עד שחלה, ובשובו לאחר יום עבודה שהתחיל משעות הבוקר המוקדמות, ולא תם עד שירד החושך על מטעי הבננות המקיפים את בתי המושב סביב, לא היה בכוחותיו להעניק מזמנו וממרצו לילדיו. הוא היה מתיישב ליד השולחן שבמטבח, ושוקע מיד בעיתון היומי, מעיין בו בכובד ראש מן העמוד הראשון עד האחרון, תוך כדי ארוחת הערב הקבועה שלו, שתי ביצי עין וסלט ירקות שחתך בעצמו. בבשר כמעט ולא נגע, עוגות וממתקים לא אהב ובכלל המעיט לאכול ורזונו ניכר בלחייו ובצווארו. לאחר שהיה מסיים את ארוחתו, היה מניח את הכלים בכיור המטבח, ושב לקרוא בעיתון, מאזין בו בזמן לתכניות האקטואליה בקול ישראל. מעולם לא שמע אותו מקשיב למוזיקה כלשהי, מלבד בימי שישי אחר הצהריים, אז נהג להאזין לתכניות של שירים עבריים. מעולם לא ראה אותו שר, או צוחק בקול. אמו טובה נהגה לשיר לעתים בזמן שהייתה עסוקה בעבודות הבית. פעם גם שמע אותה מספרת שבשנות חייהם הראשונות בדירת החדר הקטנה בגבעתיים, עוד לפני שנולד, היו שניהם חברים בלהקת הזמר של תנועת הנוער, וכי אביו מיטיב מאוד לשיר. אבל כשהייתה מציעה לו להצטרף אליה לאיזה שיר עם רוסי, היה מעיף בה מבט מוטרד, ועונה שאינו מסוגל לזכור היטב את המילים ממרחק השנים, ולמלמל סתם שאין הוא מוכן. אחר כך היה משתקע כהרגלו בקריאת ספריו, שהיו ברובם ספרי הגות בנושאים פוליטיים ופילוסופיים. במיוחד אהב לקרוא אוטוביוגרפיות של אנשי שם, ממהטמה גנדי ועד אוגוסטוס קיסר. לפעמים היה גם מתעמק בספר בנושא מדעי כלשהו, על מחקר המוח או על מבנה היקום. עסוק היה באיזשהו מסע פנימי שהוא לא שיתף בו איש. מנסה לפענח את סוד החיים במקום לחיותם ממש.
רק אל פועליו הערבים חש קרבה של ממש. לפעמים היה נוסע לבקר אותם בכפריהם במשולש, מתעלם בבוז מאזהרות חברי המושב ומאיבתה המופגנת של אשתו למעשיו. בכלל היה שמאלני קיצוני בדעותיו, והאמין בחלוקת הארץ לשני עמים, עוד כאשר הרעיון הזה נחשב לכפירה בעיקר. על צדקת עמדותיו הפוליטיות היה נכון לצאת ולהגן בכל מקום ובכל הזדמנות. למרות שמיעט להופיע באספות חברי המושב, ניסה כמה פעמים להעלות להצבעה את הצעתו להתיר קבלת ערבים לחברות במושב, ואף שההצעה נפלה תמיד וברוב גדול, הוא לא חדל מלנסות שוב ושוב לשכנע את שכניו בעלי המשקים להסכים לדעתו. אבל מידת הסבלנות שגילה כלפי החלשים והנדכאים באה כפי הנראה על חשבונם של בני ביתו, ובמיוחד על חשבון אשתו. הוא היה נוקשה וקשוח ביחסו אליה. מעולם לא ראה את אביו מחבק את אמו או נוגע בה כלל. גוער בה בכל הזדמנות על הבזבזנות שבה לדעתו ניהלה את משק הבית. על כך שהם זורקים מחצית מהאוכל שהיא מכינה. על כך שאינה בודקת את חשבונות המכולת, על נסיעות מיותרות לחיפה, על המנורות הדולקות בחדרי הבית ללא שום צורך. אילו רק הייתה מכבדת את דעתו, היה מתלונן תכופות, לא היו מגיעים למצב שבו הם נמצאים. את שלושת ילדיו ראה כעין שלוחה של האם, מטרד שגזרו עליו החיים שבחר לחיות. בעניין לימודיהם גילה בתחילה עניין, עדיין חי בו זיכרון מעורפל של ילד בהיר שיער ורזה, היושב מול האב ליד שולחן המטבח, ומחברת לימודי חשבון משובצת פרושה ביניהם. אבל במרוצת השנים איבד עניין גם בכך, והיה מסתפק בכך שהיה שואל אותו מדי פעם, ולאחר מכן גם את גדי אחיו, אם הכינו כבר את שיעורי הבית שלהם, והאם הם מבינים את החומר הנלמד. ניבה נולדה בפער של שמונה ועשר שנים משני אחיה הגדולים. ייתכן שהייתה ניסיונו האחרון להשיב מידה של שמחה וחיוניות לנישואיו ולחייו בכלל, או שאולי הייתה תוצאת חוסר זהירות של רגע, כפי שנהגה היא עצמה לטעון. ממנה התעלם אביהם לחלוטין, כאילו היה איזה סב מרוחק שלה ולא אב. על כך לא סלחה לו מעולם, אבל דווקא לאחרונה, בזמן מחלתו, עוד כששכב בביתו במושב עם המטפלת הפיליפינית, ועכשיו בבית החולים, הפכה למגינתו הנחושה של האב שהכרתו הלכה והתערפלה. היא ידעה, כך אמרה לו, לאחיה הבכור, שאם לא תבחר מרצונה להתפייס עם אביהם לפני מותו, ירדפו אותה רגשי האשם על כך עד סוף ימיה. כך גם הורתה לה המתקשרת שאִתה נהגה להתייעץ. מבחינת האנרגיות של היקום יש צורך בסגירת מעגל, הרי ברור לגמרי שאת משחזרת בחיי הנישואים שלך והדרך שבעלך מתייחס אלייך, את חוסר התמיכה והקבלה מצדו של אביך, וממנו נובעת ההערכה העצמית בגובה הדשא שיש לך, כך נאמר לה לדבריה. לכן החליטה לקבל את אביה קבלה מלאה ומוחלטת כפי שהוא, ולנסות להתפייס עמו על הכול, מבלי להמשיך ולנסות לחנך אותו עכשיו, בסוף ימיו, ניסיון שממילא הוא אבוד מראש, הרי אתה יודע כמה שהוא עקשן, אמרה לו בדמעות, שהיו מופיעות תכופות בקצות עיניה הכחולות.
וכדי להוכיח לכול את מסירותה החדשה, לקחה על עצמה את משימת הארכת חייו של אביה בכל תנאי ובכל מחיר. בעניין זה הייתה נחושה והחלטית ולא השאירה אפילו פתח צר שדרכו אפשר יהיה להטיל ספק במעשיה ובאפשרות שלא את טובת האב אלא את טובת עצמה היא מבקשת. בשום פנים לא היה מוכן להיכנס אִתה לעימות בעניין זה, משום שידע שהיא מסוגלת להתווכח על כך במשך שעות, ולשוב ולדוש ביחסים ביניהם, היחסים שלה עם אבא, היחסים של אבא אתו, ויחסי שניהם עם האם המתה, ולחזור ולשחזר בפעם המי יודע כמה את כל תולדות המשפחה כפי שהיא מפרשת אותם, פירוש שונה בתכלית ומופרך לגמרי מן האופן שבו הוא זכר אותם. במיוחד הפכה לוחמנית בכל דבר הקשור לדרך הטיפול הנכונה במחלתו של אביהם, ולאפשרות שריחפה תדיר מעל מיטת חוליו, לקצר את חייו. או ליתר דיוק, להפסיק להתאמץ על מנת להאריכם. הרופאים השונים שטיפלו בו, כאילו עשו ביניהם עצה אחת לעמוד מעל מיטתו בפנים חתומות ולהמהם המהום לא ברור תוך שהם משתקעים בקריאת גיליונות המעקב הטיפולי בתיק הרפואי שניצב על הארונית ליד מיטתו שהלך ותפח ככל שהלך אביהם והצטמק. הרופאה הרוסייה, אשה מבוגרת ורבת ניסיון, הציעה עוד לפני מספר שבועות, שבמצב הזה אולי צריך לשקול לקחת את אבא הביתה. אני חושבת שבבית יהיה לו יותר נוח מאשר כאן בבית החולים, עם כל הטיפול האינטנסיבי שהוא מקבל, שמקשה עליו מאוד, ועם תוצאות די מוגבלות, כמו שאתם בטח מבינים בעצמכם, אמרה. אבל ניבה ענתה לה שאפילו לא עולה בדעתה לרגע להוציא אותו מבית החולים במצב כזה. הרי ברור שהוא צריך השגחה רפואית מתמדת. בטח לא לפני שיחול שיפור רציני במצב, ענתה לה בתקיפות, והרופאה הרוסייה רק הנידה בראשה קלות כמאשרת את גזר הדין שנגזר על הדמות הקלושה המוטלת ללא תנועה על המיטה רחבת המידות. שניהם, הבן והבת, נשארו לבדם בחדר עם האב הישן. פעם נוספת עוד ניסה להגיד שאפשר פשוט לשאול את ישראל לרצונו שלו, וניבה ענתה שלדעתה זה פשוט חוסר אחריות משווע, לשאול אדם במצבו, ומי שמוכן לעשות זאת, שייקח את ההשלכות על המצפון שלו. מיד נסוג מן מהוויכוח הזה משום שידע שלא יוכל לזכות בו, ומשום שמצפונו כבר היה ממילא מלא וגדוש מעבר לכוחו לשאת בו. למרות שידע בינו לבין עצמו שגם על כך שעמד מנגד ולא עשה דבר כדי לגאול את אביו מייסוריו, עוד יבוא עם עצמו דין וחשבון נוקב. ברור היה לו שאילו נותרה בידי אביו יכולת הבחירה, היה מסיים את חייו מכבר. לא פעם ולא פעמיים הביע בקול רם את דעתו בעד המתת חסד, ועל זכות החולה על חייו. את הגוף עצמו, היה אומר, הוא מקדיש בשמחה למדע, שסטודנטים לרפואה ישתמשו בו לניסויים פתולוגיים. אשר לנפש, כך זכר שאמר לו כשעוד היה בריא יותר, תדאג היא לעצמה. יותר מפעם אחת אמר לו מפורשות שהוא מסמיך את ידיו לקצר את חייו, באם ייקלע למצב של תלות במכשירי החייאה.
אחרי שהחנה את המכונית בסמטה שמעבר לכביש, נכנס בצעד מהיר דרך השער הראשי, ועלה במעלית לתוך המחלקה הפנימית, עובר בדרכו את כל שאר חולי המחלקה בקומה ארבע, מחלקה פנימית שלוש, מבין ביתר שאת את מה שידע כבר מקודם, כי אין למתוח קו ברור החוצה בין החיים שראוי לחיותם לבין חיים שהפכו לעול. בכל אחד מן החדרים שבהם עבר שוכב אדם העושה בזה הרגע את חשבון הרווח וההפסד של חייו. ואם לא הוא, עושים זאת הקרובים אליו, מתוך אותו צורך שייסר את אביו כל חייו, להבין את משמעות ותוחלת הקיום. אותו צורך המייסר גם אותו עצמו יותר ויותר ככל שחולפות השנים, ואשר עכשיו הבין שרק ילך ויחמיר כשיסתלק אביו מן העולם. כאילו מעביר אותו אביו אליו עם כל הבל נשימה ההולכת ומתקצרת, כמו וירוס של מחלה חסרת ארוכה הצריכה פונדקאי כדי לחיות בו, והוא אמר אל עצמו בלחש, בעודו הולך ומתקרב אל החדר האחרון שבקצה המסדרון, ואל תחשוב לעצמך שתצליח לברוח ממנו. ואז נכנס אל החדר האפלולי ועמד מול האיש הזר הזה שהוליד אותו.
אם כך, זה כל מה שנשאר לבסוף, אמר בלבו. אוסף של איברים מדובללים הקשורים יחדיו בחבלי ורידים מכחילים הבולטים מתוך העור הצהבהב וגולגולת ועצמות שכם המבקשות לצאת מתוך הבשר עוד טרם כיליונו. זה מה שנשאר מן האיש שעבד כל חייו ללא לאות, שהיה לו חלום שנופץ, לחיות חיי שיתוף ועמל עם חבריו החלוצים שבאו מאירופה לגאול את אדמת ארץ האבות, שקיווה ולחם ואהב ונאהב ועכשיו הוא מוטל כאן על המיטה, מופקר לחוסר האונים של הנוטים למות. נראה היה לו שחלה הרעה נוספת במצבו של אביו מאז שראה אותו לפני יומיים. נשימתו נשמעה קצרה וחטופה משהייתה, ונוספה לה בקצותיה מעין שריקה מסולסלת, כאילו היא מפקפקת בעצם התרחשותה. גם מבטם החד של העיניים הכחולות, הבולטות מתוך מסגרת גולגולת הפנים שעטו גוון ורדרד בברק חולני, כאילו הועם מעט ואיבד מצלילותו. מתוך וריד היד השמאלית השתלשל צינור דק וארוך שחציו היה מלא בדם וחציו האחר בחומרי התרופות השונות שהוזרמו אל תוך הגוף דרך שקית הנוזלים שהייתה תלויה על גבי מתקן ברזל תלת רגלי למרגלות המיטה, כאילו לא יכול עוד הדם הסמיך להתאפק מלחרוג מתוך גבולות הגוף הדווי והוא מבקש לפרוץ החוצה. לרגע הצטער שבא. יודע שאין הוא ראוי ואין הוא יכול לחזות בתום המחזה. ברוב ביקוריו בשבוע האחרון היה אביו ישן, או שנמצא במצב כזה או אחר של ערפול חושים. אבל דווקא היום נראה מבטו ערני וחד. נתי התיישב בכיסא הפלסטיק שעמד בודד לצד המיטה ושתק. אבל עד מהרה לא יכול היה לשאת עוד את השקט הזה שהיה משתרר ביניהם לעתים תכופות כשהיו נמצאים לבדם. אני צריך פיפי, אמר אביו בקול דק וצלול, וחייך בשמחה כילד גאה, והוא מיהר לקום ממקומו ולהגיף את הווילון שהפריד בין אביו לשכנו לחדר, בחור דתי צעיר שסבל מצהבת חמורה, ואביו ואמו היו ישובים שניהם דרך קבע ליד מיטתו. עלה בדעתו לקרוא לאחות, אבל חש שאין הדבר נכון, וכי זוהי חובתו שלו לסייע בכך לאביו, והזדמנות למשהו חשוב יותר, שלא היה יכול לתאר אותו לעצמו במילים אחרות מאשר מירוק עוונות.
עלתה בזיכרונו כעת אותה תקופה שלאחר השחרור מהצבא, כשהיה סטודנט צעיר והלך לעבוד במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב כדי לממן את לימודיו. כבר אז ידע שלא במקרה בחר בעבודה הזו, במחלקה העמוסה יתר על המידה דרך קבע, שהוא התמסר לה במרץ וללא לאות, במשך משמרות ארוכות שנמשכו לעתים עשר שעות ויותר, בניסיון חסר תוחלת לכפר על אותו חטא קדמון. זו הייתה תקופה מבולבלת ומתישה שלא זכר ממנה הרבה, משום שישן באותה תקופה שעות מעטות בין משמרות היום והלילה, שהתערבבו עם מראות צינורות העירוי והתחבושות הספוגות בנוזלי הגוף ובנוזלי התרופות, ושורת מיטות ארוכה שעליה שכבו חולים זקנים ישנים שינה לא טובה, וגם בחורים צעירים, פגועים מאבן או מסכין או קורבנות של תאונות דרכים, אשר הפצעים בגופם לא היו שונים בהרבה ממה שראה למרגלות גבעת הפצועים, אליה אספו עם עלות השחר החובשים הקרביים את המתים ואת החיים, על פי הנחיות הרופא הצבאי שעבר בין שורות הפצועים והגוססים עם פנס כיס קטן, מהדק חוסמי דם ומזריק מנות מורפיום לוורידי הלוחמים, שהלכו ונאספו למקום במשך כל הלילה. חלקם כבר מכוסים בשמיכות על פניהם, כדי להסתיר את חרפת מותם, ואלה שפניהם היו עדיין גלויות שכבו בעיניים עצומות בחוזקה ובפה קפוץ. חלקם כבר היו גם הם בין המתים, אלא שעדיין לא נבדקו על ידי הרופא הגדודי וכוח הרפואה המועט שתחת פיקודו, שקרס תחת משא הנפגעים ההולך ומצטבר, בעוד ההפגזה הכבדה הולכת ונמשכת. אי אפשר היה לטפל בכולם, וגם הציוד הרפואי הלך ואזל. היו בין הפצועים כאלה שצעקו, היו כאלה שכבר לא יכלו לצעוק, וכמו בכל מקום שבו נוגע המוות את נגיעתו בזרם הסוער והגועש של החיים, עמד באוויר איזה שקט צלול וחגיגי של תחילת יום חדש, שהופרע לעתים קרובות ברעש פגזי תותחים ומרגמות כבדות, שנפלו בסמוך למחפורת הרדודה שמאחוריה שכבו הפצועים, קורעות בנפילתן את האוויר העומד דומם ברעם אימתני, ואת בשר הלוחמים החשופים לרסיסי הפצצות הקטלניים, שחדרו דרך קסדות הברזל והחגור ושפכו חלקי מוח ועצם ודם שהותז וקלח מכל עבר. שבירה ורופפת היא מסגרת כלוב הגוף, והדם זורם מתוכו בקלות שעוררה את השתאותו ומשכה אותו בעבותות קסם.
בתקופה שעבד כאח סניטרי בבית החולים נהג להתנדב בכל הזדמנות שנקרתה לו לעזור לצוות ניתוחי החירום שנערכו בפצועי התאונות ובקורבנות האלימות שהגיעו כמעט מדי לילה לחדר המיון. רבים מהם כבר היו מתים בעת שהובאו אל המחלקה או קרובים אל המוות, וחלקם מתו תוך כדי מהלך הניתוח. בתחילה מנעו ממנו אנשי צוות בית החולים מלהיכנס לחדר הניתוחים, משום שלא היה אח מוסמך, ועבר רק הכשרה צבאית מוגבלת כחובש מחלקתי בזמן שירותו הצבאי. אבל לאחר שהבחינו בקור הרוח שבו נהג בשעת הניתוחים המסובכים, ומול המראות הקשים שהם חלק משגרת יומו של חדר ניתוחי החירום בכל בית חולים, מראות שגם הצוות הרפואי עצמו מתקשה לעתים לשאת, התירו לו לעזור במהלך הניתוח לצוות שהיה חסר תמיד כוח אדם מיומן, בכל העבודות הפשוטות הנדרשות במהלכו. הוא היה יוצא ובא ומביא סדינים וכריות נקיים, ומסיר את אלה המלוכלכים בדם, בשתן ובצואה מעל המיטות הריקות שבעליהן הועברו כבר למחלקות הטיפול והשיקום השונות, או אל חדר המתים. לפעמים היה מסייע גם למהלך הניתוח עצמו, מחליף את התחבושות הספוגות בדם או בנוזלי גוף אחרים. בכל אותן פעמים שמר על ארשת שלווה שוות נפש שעוררה את התפעלות הממונים עליו, שאף הציעו לו יותר מפעם אחת לבחור בלימודי רפואה, אבל הוא ידע בתוך לבו שלא מתוך כוונה לסייע לזולת הסובל הוא עושה את מעשיו, אלא משום צורך שלא היה יכול לשלוט בו, להימצא שוב ושוב בקרבת המקום שבו נחתכים גורלות. וכי זו גם הסיבה האמיתית שהוא שב וחוזר לבקר את אביו החולה לעתים כה תכופות.
לעזור לחולה לתת שתן היה בשבילו דבר של מה בכך, ולכן הלך והביא את סיר הלילה הפלסטי מעל הדרגש בחדר אכסנת הציוד הרפואי ושב אל אביו והסיר מעליו את הסדין הדק שבו היה עטוף מכף רגל ועד ראש, ומשך עד לברכיו את מכנסי הפיג'מה וחשף את איברו המצומק ושני האשכים שנחו חסרי אונים ומדולדלים על הירכיים הסמוקות באודם דלוק של מחלת עור קשה, שהלכה וכיסתה את גופו של אביו יותר ויותר מדי יום והסבה לו בתחילה ייסורי גירוד קשים, אבל בימים האחרונים, אולי בעזרת התרופות השונות שקיבל, חדל להתלונן עליהם, ובעצם כבר חדל להתלונן בכלל. הוא לקח בידו את האיבר שנראה בעיניו גדול במידותיו יותר מכפי שזכר בשנות ילדותו, בפעמים הבודדות שבהן ראה עת אביו עירום, וכיוון את קצהו לתוך סיר הפלסטיק. עלה בדעתו ללחוץ מעט את האיבר הרופס כדי לעודדו לעשות את מה שהטבע בראו לעשות, אבל חשש שמא יכאיב לאביו, ולכן נותר לשבת כך עם איברו של האב מונח בכף ידו, בוהה לעברו במבטו המתריס, שׂתוּם העין האחת. רק מקץ זמן ממושך חש זרימה קלושה עולה ומבעבעת ממעמקים דרך צינור השתן וקולחת בקילוחים קצובים לתוך הסיר. שתן בהיר וצלול כשל אדם צעיר ורב חיוניות. הוא הביט באביו בגנבה, חושב שמא טעה בכל מחשבותיו, ואולי עוד יש מספיק כוח ורצון בגוף החולה לשאת את הנפש השוכנת בו. אבל אביו לא הביט לעברו אלא בהה באיזה נקודה נסתרת כלשהי מעל המיטה, ועיניו התגלגלו לרגע בתוך ארובותיהן. לכן פשוט המתין זמן מה עד שתם הקילוח הקצוב ואז קם ממקומו ולקח את הסיר, נזהר שלא יישפך מתוכנו דבר, שם לבו לריחו החריף יתר על המידה. מניסיונו הרפואי המועט ידע שגם זהו סימן שאינו מבשר טובות.
אחר כך חזר והתיישב ליד מיטת אביו ששב ועצם את עיניו. מאחורי מסך הווילון יכול היה לשמוע את הוריו של הצעיר החרדי משוחחים ביניהם ביידיש בקול חרישי. משום מה היה סבור שהם מתווכחים על עניין כלשהו. בוודאי גם בהם דבק רביב אשמה, שהטיב לדעת שאין להסירו בצוננים ואין למרקו ברותחין, וגם לא ניתן לגלגל אותו הלאה, והוא עולה ונגלה לאור היום גם לאחר שכוסה שוב ושוב בשכבות זמן ועפר כגולגולת האדם הראשון הקבורה מתחת גבעת גולגלתא. ונקה לא יינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שילשים ועל ריבעים. את חטאו שלו כלפי אביו יישא אחרי מותו בנו שלו עליו, אם עוד לא נהרג כבר, כפי שחשש כבר משעות הבוקר, כשנודע לו על חטיפת החיילים בגבול הצפון, ועל קרבות האש שפרצו לאורך הגזרה הצפונית. ואם נכון הדבר שמנבא לו לבו, הרי שטוב לו מותו מחייו, כי משא האשמה כבר כבד משאת. באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לנסוע לצפון ולחפש את נועם שלו, והוא נשבע לעצמו שלא ישקוט ולא יישן עד שיוציא במו ידיו את בנו יחידו מתוך שטח האש וההרג, וכבר החל להעלות בראשו טענות מטענות שונות שיטען בפני מפקדיו. או שמא פשוט יאמר להם את האמת הפשוטה, שכל העניין בטעות יסודו, וכי הוא מכיר טוב מכולם את נפש בנו ואת מהותו הפנימית, ולכן הוא יודע מתוך ניסיונו שלו כחייל שלחם במלחמה, וכקצין וכמפקד, שבנו איננו מתאים להיות לוחם קרבי מן השורה. מלכתחילה לא היו צריכים להסכים לקבל אותו ליחידה לוחמת, ועוד מעבר לכך, הוא בעצמו כבר שילם במלואם את דמי פדיונו. וגם אם יביטו בו מפקדיו של בנו כבמשוגע, בוודאי יקשיבו לתחנוניו. ואם לאו, הרי לא יוכלו לעמוד בפני מרות דרגתו. כך או כך, בדרך זו או אחרת, נשבע לעצמו עכשיו, מול מיטת אביו הגוסס, שיציל את בנו מפני אותו גורל מתעתע המביא על ראש הבנים את עוולות הוריהם. ואביו כאילו שמע את מחשבותיו, פקח את עיניו ואמר, חיכיתי לך כל היום, ועכשיו כבר מאוחר מאוד ואני קצת עייף, אבל בכל זאת טוב שבאת. טוב שבאת כי רציתי לדבר אתך על דבר מה חשוב.
הוא שתק והמתין שייאמר כבר אותו הדבר החוצץ ביניהם מאז ומתמיד. אבל אביו השתתק ונראה היה ששוב נרדם, ולכן חשב לקום וללכת, כי רצה למהר ולצאת מיד לעזרת בנו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ייתכן מאוד שכבר מאוחר מדי. אבל לפני שהספיק לקום מכיסאו אמר אביו, רציתי לדבר אתך בעניין המשק. הייתי רוצה שתירש אותו אתה. וגם דיברתי עם אמא שלך בעניין זה. אבל אי אפשר כבר לדעת כלום ממה שהולך. צריך לבדוק מה מצב השעבוד. שלא אוריש לך צרות.
כאן פרץ בנאום ארוך ומפותל בעניין זכויות ההורשה של נחלה במושב. גורם לו להתבייש מעט בפני שכניו לחדר של אביו, שמא הוא מפר את מנוחת האברך הצעיר שנפל למשכב. וכדי להסותו קטע את דבריו ואמר:
אם זה מה שאתה רוצה, אבל מה עם ניבה. שוב פעם שכחת אותה.
ישראל הזדקף על מיטתו וענה בטינה, ממילא היא שונאת אותי וגם נתי שונא אותי. ואני הרי לא עשיתי להם כל רע. שיירקבו הפשיסטים, הפטיר פתאום, יורק את המילים בלחישה ארסית, לא מקשיבים לי אף פעם ואחר כך באים להאשים. צריך לצאת מהמקום הזה. זה מקום רע. ומיד נשכב שוב לאחוריו, מותש מגודל המאמץ.
אבא תירגע, לא טוב לך להתרגז עכשיו.
אבל אביו הביט בו במבט חשדני עוד יותר.
אפילו לא אמרו לי שחזרת. לי אף פעם לא אומרים כלום.
מאיפה חזרתי.
מהמלחמה. חלמתי שנפצעת בבטן ונזל הדם. ניסיתי לעצור עם הידיים וברח לי בין האצבעות. עוד פעם פיפי, אמר אביו בקול צרחני, ולכן חזר נתי והלך להביא את הסיר. ושוב חזר טקס השתן שהמשיך לפעפע מתוכו בשטף בלתי פוסק.
אני צריך ללכת אבא.
אני צריך פיפי.
אבל עשית הרגע.
עוד פעם פיפי.
אין טעם להמשיך ככה. אין טעם.
אמר הוא או שמא היה זה אביו. לרגע, באפלולית החדר, נפלו ביניהם כל המחיצות, כפי שחלם תמיד, והוא ניגש קרוב וחיבק את הדמות העלובה, חסרת האונים, חושב לרגע להצמיד אליו בכוח את פני אביו שהיו קבורים בשקע כתפו, עד שתצא הנשמה. אבל מיד נרתע לאחור והניח את הראש בעדינות על הכר הצחור. עיניו של האב נעצמו שוב ונראה היה שנחה עליו שלווה, ועכשיו הבין שאותה שיחה אחרונה שעל ערש דווי ממנה חשש בימים האחרונים לא תהיה כבר לעולם. מאוחר מדי, אמר לעצמו בקול רם, אבל אז נזכר בשכניו של אביו שמעבר לווילון, והסיף שוב בקול, מאוחר כבר. אז תהיה בריא ותרגיש יותר טוב, אני אבוא מחר בבוקר. תנסה לנוח אבא.
ואז קם ויצא מבלי להביט לאחור.

זיו דורקם

זיו דורקם הוא בן קיבוץ פלמ"ח-צובה. חי בשנים רבות בחו"ל ושב לאחרונה ארצה. הוא בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב.

עוד על הספר

משא האשמה זיו דורקם
1.
 
התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו, כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק, בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק, הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל, משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג לביתו במכונית שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה.
נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.
בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה, למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.
הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.
הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין. יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש, בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד־עשר ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.
עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב על לוח לבו.
אף על פי כן, כשהגיע לצומת המרומזר הבא, ולמרות שהבחין עוד ממרחק בתמרור האוסר פניית פרסה, הִטה את ההגה במהירות ובמיומנות של מי שנוהג כבר שלושים וארבע שנים בכבישי הארץ המשובשים והמלוהטים הללו, שמכוניות ומשאיות ואוטובוסים חולפים עליהם בדהרה פראית, והחליק במהירות אל שפת הכביש הסלולה רק בחלקה, מקים עננת אבק קטנה, שהצטער עליה משום שידע שתכתים שוב באבק את הרכב שרק אתמול הכניס לשטיפה בתחנת הדלק בכניסה לעתלית. ותוך שהוא מביט בראי הצד שלו ומאותת כראוי, החל להשתלב בזהירות בתנועה החולפת בנהמה עמומה משמאלו, מתערבבת בצפצוף הקבוע בתוך אוזנו שהטריד אותו מאוד בחודשים האחרונים, והוא החל לחשוש שימשיך להטרידו לנצח, אבל תיקן את עצמו ואמר בקול רם, לא. לא לנצח. רק עד יום מותי, וקולו מהדהד באוזניו דרך חלל הפה עמום וכבד.
עכשיו הוקל לו מעט, כוס הקפה שהמתינה לו בזמן שבו הִטה את ההגה, לא החסירה אפילו טיפה נוספת אחת, החלה כבר להצטנן מעט, והוא ידע שבעוד דקה או שתיים יוכל לקרבה בזהירות אל שפתיו וללגום את הלגימה הראשונה של הבוקר, שאליה התאווה כל כך מאז שהקיץ משנתו.
נתי התרווח מעט בכיסא הנהג ולחץ לחיצה ארוכה על מקשי הטלפון שברכבו, שרק אתמול בערב טרח שעה ארוכה לשמור בו את מספרי הטלפון של כל מי שנוגע במעגלי חייו, מתלבט אם לשמור את הלחצן הראשון למספר הטלפון של אשתו או לזה של עיזאת, מנהל העבודה שלו. הוא הקשיב רגע ממושך לצלצול הגלמוד, מדמה לראות את הטלפון הרוטט ללא קול על המיטה הזוגית הסתורה, או על השידה שלידה, או ליד שולחן המחשב שבסמוך. בעודו ממשיך ובוהה לפנים במבט אטום בקו הלבן ההופך מקווקו לסירוגין בכביש שלפניו, לחץ על כפתור ביטול השיחה ועל המקש שבסמוך לו, ומיד התמלא חלל האוטו בקול הנעים והמרגיע של עיזאת, במבטא גרוני של ח'ית וע'ין מודגשות מעט. הוא אהב לשמוע את הקול הזה משום שנשמע לו אמיתי ונכון הרבה יותר משפתו שלו, שהייתה בעיניו מזויפת ומתיימרת במיוחד כאשר פנה אל הפועלים הערבים בלשון שהשתדלה להיות סחבקית וחביבה אבל נשמעה גם לאוזניו שלו נלעגת. לא פעם יכול היה לראות את מבטי המבוכה והבוז שעורר בין הפועלים.
עיזאת, אתה שומע, אני מאחר קצת, תשתדל להסתדר.
מן העבר השני ענה לו הקול החם, בטח, אין בעיה נתי, ואחר כך שאל אותו אם הכול בסדר אצלו, והוא שאל מדוע הוא שואל, ועיזאת ענה שהוא נשמע לו קצת עצבני. הוא הכחיש כמובן, ואז הפליגו שניהם בשיחה ממושכת על מספר משאיות הבטון שיידרשו להשלים את היציקה, ועל החום הכבד שיקשה על הפועלים, שגם כך לא כולם הגיעו הבוקר, מה שעורר בו מיד תגובה מעורבת של כעס וחרדה שכיווצה את מעיו. הוא למד מזמן להסתיר את תחושת הזעם הזו שהייתה מתעוררת בו בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו על פי רצונו, אבל לאחרונה שם לבו לכך שהיא הולכת ומתחזקת בתוכו עד שהחל לחשוש שלא יוכל להמשיך לשלוט בה לזמן רב.
תוך כדי שהוא מנתק את השיחה עם עיזאת, ראה שמבלי משים עבר כבר את שער הכניסה למושב, והוא נוסע כעת לאורך השדרה הרחבה ששתי שורות של עצי דקל מעטרות אותה. תוך כדי נהיגה איטית ניסה לשחזר את תוואי הנסיעה שלו מפניית הפרסה בכביש הראשי ועד לכאן, אבל יכול היה לזכור רק את הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. רגע שלאחר מכן שב להפוך בו עוד פעמים רבות. כל מהלך הדרך שעבר, כולל הפנייה שמאלה מן הכביש הראשי לתוך המושב, שהייתה מסוכנת למדי ודרשה ריכוז מסוים, ושתיית כוס הקפה, שכבר הייתה ריקה לגמרי, נעלמו לגמרי מזיכרונו. הוא המשיך ונסע הלאה בכביש הראשי שהכיר בו כל מהמורה וסדק, שכבר עבר בו מאות ואולי אלפי פעמים.
היה זה מושב שטוח וחסר חן, שני כבישים משובשים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, גגות אדומים בסגנון אירופי מעטרים את בתיו שרובם נסתרים מן העין, חלקם חבוי מאחורי שדרות ברושים או עצי פיקוס ואיקליפטוס, וחלקם מאחורי גדרות ושערים חשמליים, מפנה מדי פעם מבט אל בתי האריזה שניצבו משני צדי הדרך, נזהר מהטרקטורים הנוסעים לקראתו, גוררים פלטפורמות רחבות, שניים או שלושה פועלים תאילנדים יושבים עליהן בברכיים משוכלות, פניהם מכוסים בכובע גרב ורק עיניהם מציצות מתוכם במבט שנראה לו תמיד, ובמיוחד בבוקר הזה, רושף זעם, והוא נאלץ להשפיל את עיניו מפני מבטם, מדמה עצמו שקוף וחשוף בפניהם על כל פחדיו וחולשותיו ותאוותיו הנלוזות.
כעת הלך והתקרב לעבר הבית שבקצה השדרה, שהמתין מעבר לעיקול הכביש כאילו היה ישות חיה ונושמת, שבחלליה המוצלים תחת שני עצי פקאן ענקים וזקנים, מתחוללת מערכת חייו. משהו בלבו הזהיר אותו שכאשר ייכנס בעוד רגעים ספורים לבית הזה, תופר לגמרי שלוות הבוקר. כבר הוא בפנייה האחרונה, מטה את ההגה ימינה ומיד בעדינות מעט שמאלה, מכוון לעצור, כמו תמיד, בדיוק לפני שורת המדרגות הקצרה המטפסת אל פתח הבית, ומספיק עוד לחוש, יותר מאשר לראות, ממש בקצה רשתית העין, בנקודה שבה העצמים הופכים מברורים ומוחלטים למעין כתמים מטושטשים נטולי צורה, ג'יפ ישן וחבוט, מרובב בבוץ, צבעו כחול כהה וחלונותיו המואפלים מבהיקים בקרן שמש מסנוורת, מתרחק במהירות ונעלם מעבר לעיקול הכביש. הוא עוד הספיק לתהות לרגע על זהות המכונית ובעליה, יודע שהוא מוכר לו מאיזה מקום וזמן אחר, אבל היציקה הגדולה בטכניון בחיפה, שמן הסתם כבר התחילה בלעדיו, ויותר מכך תחושת העירום הפיזי כמעט, שחש בגלל חסרונה של קוביית הטלפון המלבנית במכנסיו, הסיטו את תשומת לבו מן הג'יפ המתרחק.
בארבעה צעדים מהירים דילג מעל שמונה המדרגות הרחבות המצופות באבן חברונית צהובה, שבעת בניית הבית התעקש שתהיה דומה לסוג האבן המחפה את רצפת הסלון והמטבח הרחב, המחוברים למשטח אחד של מפלס הבית הראשי, משום שרצה שקווי המרווח בין האבנים יימשכו מן הפנים החוצה וישוו לו אותו מראה נאה ואלגנטי כמו זה שראה במגזינים ובכתבי עת לענייני בנייה ועיצוב שבהם הרבה לעיין באותה תקופה, שנדמתה לו עכשיו רחוקה כל כך, למרות שהתרחשה בעצם רק לפני שלוש שנים ומחצה. בעודו מטפס במעלה המדרגות, נזכר שהכותב או הכותבת דיברו על אשליית ההתמזגות שבין הפנים לחוץ, הנוצרת בעין המתבונן כתוצאה מהמשכיות הקווים הזו. אלא שקבלן הריצוף עגום המבט שלו, הזהיר אותו שהאבן שבחר חלקה מכדי להשתמש בה לחיפוי המדרגות החיצוניות והזהיר אותו מפני נפילות, בייחוד בעונת הגשמים, והתעקש, כאילו כבר אירעה התאונה ממנה התריע, להחתים אותו על מסמך המשחרר אותו מאחריות לתאונה כזו. לכן נאלץ להעמיס בעצמו על רכבו הפרטי את לוחות האבן הכבדים כדי לקחת אותם לבית מלאכה באזור התעשייה של אור עקיבא, עליו המליץ הקבלן, שבו הועברו האבנים בתוך מכונה מיוחדת, עשויה שורת פטישי אוויר קטנים, שפצעה את פניה החשופים של האבן החלקה ברעש מחריש אוזניים, עד שהשביע את רצונו של הקבלן, למרות שזה המשיך לרטון על כך שהדרישה הזו, שקווי החיבור בין אריחי האבן יימשכו בדיוק מסף דלת הכניסה ועד קצה גרם המדרגות, מכבידה על חייו ומאיטה את קצב עבודתו, מה גם שלא נכללה בהצעת המחיר המקורית שהגיש, הצעה שהייתה מפורטת וטרחנית עד זרא, עד שהתחרט על כך שביקש לשכור את שירותיו של הקבלן ההוא, ובכל זאת עשה כך לבסוף משום טיב עבודתו ששִמעה נודע ברחבי האזור כולו.
כל זה נדמה עכשיו בעיניו רחוק ומופרך כל כך. כאילו יש משמעות כלשהי לעובי מילוי המרווחים שבין אריחי הרצפה, או המרווח המדויק, שלושה סנטימטרים, שבין דלתות ארונות המטבח, ומיקומן של המנורות השקועות בתקרה, וחישוב המרחקים ביניהן ומרחקן מהקיר. כל אותם דברים שהטרידו אותו ומילאו את מחשבותיו במשך שמונה־עשר חודשים רצופים, ונראו לו אז כאיזו משוואה מתמטית נעלמה שרק אם יפתור אותה נכונה יזכה לאיזה התבהרות כללית גם בחייו שלו.
בעודו מתקרב אל דלת הכניסה הרחבה, שכבר מזמן התחרט על כך שקנה אותה כשנסע עם שאוּלי לתאילנד, כשנה לפני שהחל לבנות את הבית, במחיר זול בהרבה ממחיר דלת קטנה הרבה יותר, שראה באחת מחנויות חומרי הבנייה שבמפרץ. אז מילא אותו הדבר באושר אדיר, כמוהו לא חש כבר שנים רבות, ועכשיו נראה לו העניין עם הדלת, ובכלל כל פרשת בניית הבית, מיותרת וסתמית לחלוטין. כי למרות שנשבע בלבו שלא לוותר ולא להתפשר על דבר, ולשלם ככל שיידרש ובלבד שיזכה לבית שונה ומדהים, ממש כשם שראה בעיני רוחו, הרי כשניצב לבסוף מול הדלת הכבדה והמחוטבת, הנשענת על ציר אחד המקובע לרצפה ביציקת בטון של מטר על מטר, ידע שהבית הזה, ביתו שלו, שונה לגמרי ופחוּת בהרבה ממה שחלם וייחל. ועכשיו נותר עומד משמים, עם קירותיו המחופים באבן חול כורכרית שכתמי עובש כבר החלו להכתים מוקדם מן הצפוי את פינותיה, ותריסי העץ הדקורטיביים הצבועים בגוון טורקיז ובסגנון המאפיין בתים שראה באיי יוון, ונראו לו אז כמבשרים איזו התחלה חדשה ושונה מכל מה שהיה קודם, ניצבים כעדות חותכת ומוחלטת לכישלונו, והוא יכול היה לראות בעיני רוחו את שכניו, רובם רפתנים ומגדלי בננות, שהחום והלחות שבתוך בתי הגידול של הפרי המשווני חרצו בפניהם חריצים עמוקים מכפי גילם, חולפים בכביש הצדדי שמול ביתו, מנידים בראשם ואומרים, נו, משהו עובר בזמן האחרון על הבחור הזה. ומצֵרים בינם לבין עצמם על התושבים החדשים שזה מקרוב באו, ומשנים לרעה את נוף המושב.
בינתיים כבר טיפס במעלה המדרגות, מהסס לרגע ממושך מול דלת הכניסה המובילה אל חדר המבואה בעל התקרה המוגבהת, ושם לבו לכך שהדלת פתוחה מעט, אולי רק כעובי אצבע אחת או שתיים, ולמרות שידע היטב שלפעמים נחתכים גורלות גם על הרבה פחות מכך, לא השתהה עוד, אלא דחף ביד אחת את הדלת הכבדה וחלף בעדה כצל, עובר מן האור העז של החוץ אל אפלולית הפנים הנשברת רק במעט בשוּרת מלבני אור מקבילה הגדלה ומתעצמת ככל שהיא מתרחקת מדלת הפאטיו השקופה, שיצר האור העובר דרך התריסים הוונציאניים, שהיו תרומתה היחידה של אשתו לבניין הבית, שעל תהליך בנייתו התבוננה במבט מרוחק ושווה נפש, כאילו לא הייתה היא מועמדת לעבור לגור בו בקרוב, אולי משום שנמנעה להתווכח אתו כשראתה את סערת הנפש שבה היה מצוי באותה תקופה, ואולי בשל סיבה אחרת.
החום והלחות שבחוץ, למרות השעה המוקדמת, והטיפוס המהיר במדרגות, גרמו לטיפות זיעה לצוץ על מצחו, ורטיבות קלה הצטננה מיד תחת בתי שחיו בשל קרירות הלילה שעוד עמדה בקירות היציקה הכפולים. צמרמורת חטופה עברה בעורפו, והוא הפשיל מעט את שרוול חולצתו בתנועה מורגלת, והספיג בו את מצחו. בעוד עיניו מסתגלות לאפלולית, ראה צל חוצה את מלבן חדר השינה שדלתו הייתה פתוחה למחצה, וצללית גוף עירום מבהיק בלבנוניותו המרהיבה על רקע מפתן הדלת האפל, חלפה במהירות הברק מצדו האחד אל צדו השני ונעלמה, והוא נשאר קופא על מקומו לרגע ממושך, מנסה לעקל במחשבתו את שראו עיניו. מאוחר יותר, אחרי שהכול נגמר, ניסה לשחזר כמה זמן עמד כך ללא ניע, לפני שקלט שזה היה גופה העירום של אשתו, על כתפיה הנאות ושכמות הגב האצילות, כאילו טמנה בתוכן צמד כנפי מלאך קטנות, והמותניים הצרים הבוקעים מתוך האגן הרחב, השייך כאילו לאשה אחרת, מופקרת ממנה. עד עצם היום הזה, אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים, לא יכול היה להתיק עיניו ממנה, והיה מביט בה במבט אשם בכל פעם שגחנה לפנים, מפנה אליו את אחוריה, כדי להשיל מעל רגליה את מכנסי הג'ינס ותחתוני הכותנה הפשוטים שלבשה תמיד, מאז שפגש בה בקפיטריה של בניין מדעי הרוח באוניברסיטה, ועד היום התבונן בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה.
אבל עכשיו נזכר ביציקה של עבודי ובעיזאת הממתין לו, ובטלפון הנייד שבא לקחת, ונזכר גם בג'יפ הכחול המכוסה בבוץ, והתפלא על השעה המאוחרת מן הרגיל שבה קמה אשתו הבוקר ממיטתה, ועוד יותר התפלא שהיא קמה מן המיטה עירומה לגמרי, דבר שמעולם לא עשתה לפני כן. הוא דילג בכמה בצעדים מהירים במעלה גרם המדרגות, חצה את חדר השינה אל חדר האמבטיה ונדהם לראות את אשתו, כאילו לא הייתה זו היא שחלפה לפני הדלת הפתוחה לפני מספר שניות, עומדת בתוך האמבט הלבן, ברכה כפופה מעט לפנים וידיה מורמות לצדי עורפה, כמו וֶנוס בתוך הצדפה, כאילו צמחה מתוכה זה עתה, והמים מתוך ראש המקלחת הרחב, המדמה מי גשמים, שקנה בזמן השיפוץ הגדול במחיר שערורייתי, זורמים בפכפוך עדין משיער ראשה האפל אל בין שדיה, ומתנקזים בקצה הקדקוד המשולש המתחיל בעצמות הירך הבולטות של מותניה ונגמר בקווצת השיער הסמיכה שבין רגליה, ומשם יורדים והופכים שוב לזרם אחיד וקבוע, הנובע מתוך הסבך עצמו, וזורם בין שתי ירכיה.
היא הציצה בו מאחורי זכוכית המקלחון השקופה למחצה, שברבור גאה־צוואר חקוק בו, ומבטה נדמה בעיניו כמתריס כלפיו. מבלי לחשוב כלל על מעשיו אחז את ידית המקלחון המוזהבת, שכבר החלה להתקלף מעט בפינותיה, חושפת מתחת לציפוי הדק את צבעה האמיתי האפור־עכור, פתח בתנועה רחבה את הדלת לרווחה עד קצה המסילה, הושיט את ידו וטבל אותה במים הזורמים מעל ראש אשתו, שמן המקום בו עמד יכול היה לראות את הנקודה המדויקת שממנה נובעים מפלי שערה השופע, שתחת זרם המים הוחלקו וסורקו עד שדבקו ממש לקרקפת ראשה, ונראו לו מכאן דלילים ועגומים למראה, ומיד נצרב מקור המים שנשך את כף ידו ונאלץ למשוך את היד אחורה כאילו נכווה ברותחין. והוא, שהכיר טוב כל כך את אשתו ואת כל הליכותיה ובמיוחד את סלידתה העזה ממים קרים, אפילו בימי הקיץ החמים ביותר הייתה מתלוננת כשהמים בדוד החימום לא היו רותחים ממש, אפילו לא הגיב לשאלה כלשהי ששאלה אותו, אלא אמר בפשטות,
הרי בחיים את לא מתקלחת בקרים.
היה לי חם, ממש הזעתי הלילה, אז סגרתי קצת את המים החמים. מה אתה עושה כאן, חשבתי שיש לך יציקה הבוקר. אבל נתי לא ענה לשאלתה ורק חזר ואמר שוב,
בחיים את לא מתקלחת בקרים.
אני לא מבינה מה אתה מתכוון.
למה שאמרתי.
והם פתחו בוויכוח קר וענייני, כאילו הם מתדיינים כבר עכשיו על תנאי הגט, בעוד היא מסבנת בקפידה את כל איברי גופה, והוא מהלך בחדר האמבטיה צר המידות מצדו האחד לשני, עוצר מדי פעם כדי לגייס עוד טענה ניצחת. עד שלבסוף אמרה אשתו בלעג, אז במה בעצם אתה מאשים אותי אדוני השופט, בבקשה תגיד לי.
לא אמרתי שאני מאשים, רק התפלאתי.
ואחר כך אמר בקול שנשמע באוזניו חלול ומלאכותי כאילו בא מפיו של אדם אחר ולא הוא, אם יש לך משהו לספר לי, אז עדיף שפשוט תגידי.
על מה אתה מדבר, אולי תסביר לי כבר.
על זה שאת ישנה פתאום עד מאוחר ומתקלחת במים קרים. כאילו את מישהי שאני לא מכיר. ומי זה יצא מקודם מהחנייה.
אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני. מה יש לך הבוקר.
גם אני לא מבין מה הולך פה.
אתה לא נורמלי. יצאת מדעתך.
אל תיתממי עכשיו. את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר.
לא, אני ממש לא יודעת, ובכלל מה עובר עליך בזמן האחרון. יושב שעות במחשב ולא מתייחס לאף אחד בבית. מילא אני כבר למדתי להסתדר בעצמי, אבל יש לך ילדה בבית שאתה פשוט מתעלם ממנה. תדע לך שאת הנזק שאתה גורם לעצמך אני לא אוכל לתקן. וגם מהחברים שלך אתה מתרחק. משהו לא טוב קורה אתך, כבר מזמן שמתי לב, אבל אני ממהרת עכשיו. אולי בבקשה נדבר על זה בערב.
לא, אי אפשר בערב.
אבל אני מסבירה לך שעכשיו אין לי זמן. באמת שאני רוצה לעזור לך נתן, תן לי לעזור לך.
אם את הולכת עכשיו לא תראי אותי יותר.
אולי תסביר לי מה עשיתי לך. למה אתה מתנהג אלי ככה פתאום.
את יודעת טוב מאוד מה עשית.
באמת שאני נורא ממהרת עכשיו.
היא יצאה מן המקלחת ועמדה מולו פרועת שיער ונוטפת מים על השטיחון הכחול שקנו בשבת אחת בעוספיא, והוא הזכיר לעצמו שעליו להוציא אותו אחר כך החוצה לשמש כדי שיתייבש ולא יתעפש בלחות הרבה שעמדה גם כך בחלל האוויר. אבל אז הִכתה בו הידיעה הברורה שמכיוון שהביאה אל תוך הבית הזה גבר זר, הרי שמעכשיו ואילך שוב אין הבית הזה ביתו. נגזר עליו לנטשו לתמיד, לעולמי עולמים. עולמי עולמים, חזר ואמר לעצמו, ולא חש שום צער. אולי אפילו הקלה.
הם נותרו לעמוד זה מול זו, גוחנים מעט קדימה כשני מתאגרפים בזירה שכילו את כוחם. שכחתי את הטלפון הנייד שלי, אמר, והיא גיחכה, הטלפון שלך. הוא ידע כמה שנאה את המכשיר הזה וכמה בזה לו ולמחיר הגבוה להחריד ששילם בעדו. הוא לא מצא מה עוד יוכל לומר בשעה זו, לכן הסתובב ויצא החוצה מבלי להביט לאחור, למרות שרצה לשוב ולראותה עוד פעם אחת, עומדת כך, זקופה וגאה, עירומה ונוטפת מים. רק כשנכנס שוב למכוניתו, מחליק שקט וחרישי מתוך החנייה, נזכר ששוב שכח את הטלפון הנייד שלו בבית.
עצי הדקל, גמדים גוצים עבי גזע ונמוכי קומה, עמדו שמוטי כפיים בחום הכבד. והרי יכול מטוס קרב להגיח ממש ברגע זה בטיסת יעף, מוטה על צדו ומתהפך חזרה במעופו על גחונו כלטאה גדולה, מנועיו האדירים שואגים במלוא עוצמתם, מעוותים את האוויר השקוף סביבם במכוות חום איומה, ומתיישרים בגחון מבהיק מעל כביש הכניסה, ושדרת עצי הדקל שמשני צדדיו מרכינה את צמרותיה הירוקות מפניו, שעה שהוא מטיל ממרום אש ותופת. אז ינסוק ויחלוף מעל גגות בתי המושב, מושך באפו כפוף החוטם מעלה, רק שובל אפרפר של דלק שרוף ויבבה אצורה ייִוותרו מאחור, והשלווה תחזור מיד אל השדרה הירוקה, ומשב רוח קל יעבור בין עצי התמר ויחלוף, ממש כמו אז, בפאתי העיר סואץ, והשקט שהשתרר אז מיד אחרי שמטוס הפאנטום הפציץ את שיירת האספקה של הגדוד.
אבל שום מטוס ושום ציפור לא חלפו בשמי המושב הכחולים באותו בוקר. היה זה סתם עוד יום קיץ חם והביל. חום יולי אוגוסט, חשב לעצמו, כשמו של הדיסק האהוב עליו אז לפני עידן, כשנסע עם חבר מהאוניברסיטה בכבישים האינסופיים של אמריקה וקנדה. מחשבתו נדדה עכשיו לשם, אל הנסיעות שנמשכו לפעמים ימים שלמים, ואל העיירות המנומנמות שנראו נטושות מאדם כשעצרו לשנת לילה חטופה בהוסטלים אבודים, שבין חדריהם פסעו צללים של גברים גלמודים, חולפים בשקט במסדרונות כפופי גב וכבויי עיניים כמי שהשלימו כבר עם גורלם ועם כוחו המצמית של נהר החיים שהטיל אותם מתוכו אל חופיו דווקא במקום הזה, שכוח האל, וכבר עכשיו חש בתוכו למפרע את מועקת בדידותו של גבר החי שנים רבות ללא אשה.
מבלי משים סובב את ההגה שמאלה, לחץ על דוושת הגז והאיץ את המכונית מעבר לרף המהירות המותר, עוקף בחטף את הרכב שהזדחל לפניו, חש איך צפה ועולה בתוך גרונו פקעת של כעס נורא שכמעט והתיקה את נשימתו. הוא הטיח כף יד פשוטה בהגה וחזר והטיח שוב ושוב. הזונה הזו, אמר בקול רם, וקולו נשמע באוזניו גבוה וצווחני כשל אשה, ולכן כחכח מעט בגרונו שיבש ואמר שוב, הפעם בקול רם יותר, הזונה הזו, היא תשלם על זה ביוקר.
באותו רגע התעורר לחיים הטלפון האלחוטי שבמכונית, אבל זו לא הייתה היא שטלפנה אלא מנהל העבודה שלו, עיזאת. עכשיו שם לב שהוא נוסע כבר זמן מה על כביש החוף. מימינו מטעי הבננות ומשמאלו הים, ונזכר באיש ההוא, שמיהר הבוקר לפני זמן לא רב להספיק להגיע ליציקת בטון גדולה. כל זה נדמה עכשיו בעיניו כסיפור בדים שחציו שקר וחציו גוזמה. שוב הבהב הטלפון, והוא ידע שעיזאת לא מתקשר פעמיים רצופות אלא אם כן קרתה תקלה, בדרך כלל באשמת נהג משאית שהגיעה מהמפעל עם בטון שכבר החל להתקשות והוא מסרב לקחת את החומר הקלוקל בחזרה ומתעקש לשפוך אותו לתוך היציקה, ולכן בצלצול הרביעי לחץ על כפתור הדיבורית.
כן עיזאת, מה קרה.
תשמע נתן, אין לי פה מספיק אנשים והבטון מתייבש. אמרת שאתה מגיע לפני שעה. מה קרה לך, ממתי אתה מאחר ליציקה.
תגיד לי, בשביל מה אני משלם לך חמש עשרה אלף שקל בחודש. תפתור את הבעיה חביבי. תתקשר לאיציק.
כבר התקשרתי אליו. הוא ביציקה בזיכרון עם כל הפועלים שלו.
נתי היסס לרגע.
טוב אני כבר מגיע.
יאללה, תגיע מהר.
הוא ניתק את השיחה, אבל לא הסתובב ולא שב, אלא המשיך ונסע כשחלון המכונית פתוח למחצה, לימינו ההרים ולשמאלו הים, שהבהיק במרחק בכחול זוהר, מזמין אותו לבוא אליו, כהבטחה או פיתוי לזנוח הכול מאחוריו. לא היה דבר חשוב באמת שחיכה לו במקום אחר, והוא השכיח מראשו את כל עניין עיזאת והיציקה והבטון המתייבש והפנה את מבטו קדימה, ממצמץ בעיניו למרות משקפי השמש הכהים, שלא יכלו לחסום לגמרי את קרני השמש החזקה, והמשיך ונסע הלאה.
הוא אינו יורד אל הים ולא נוסע אל בית החולים לבקר את אביו החולה, וגם לא מתקשר לידידו הטוב שאולי, אלא ממשיך ונוסע אל הבנק שלו, החבוי בתוך מרכז מסחרי קטן בעיר התחתית של חיפה, בין סופרמרקט שכונתי לחנות לצורכי כתיבה וקונדיטוריה. עולה בדעתו שלא אכל כלום מהבוקר. הוא חושב כעת על כוס הקפה השנייה, שהיה שותה בדרך כלל בשעה זו של כמעט צהריים, יכול לראות בעיני רוחו את ידית הפליז של מכונת האספרסו שבבית הקפה הקבוע שלו, בסמוך לתחנת הדלק, יורדת בתנועת בוכנה ולוחצת כלפי מטה שני זרזיפי נוזל שחור הנחלץ מתוך אשד האדים, מתפתלים כמו שני נחשים המזדווגים במחול אַלים, מעורב בחזיון חד וברור של אשתו, גוחנת בשיער שחור סתור מוטל על הכרית הלבנה שבה שקועים פניה, גופו של גבר זר מתנשא מאחוריה, כחוש וגבוה, מצחו כמעט נוגע בחיפוי בד הסאטן שמעל מיטת האפריון המוגבהת שקנו יחד לפני כמה חודשים בחנות של חבר של שאולי במפרץ. יכול היה לזכור עכשיו, כמשחזר סרט לא מובן דיו שבועות לאחר שראה אותו, את קוצר הרוח שבו התהלכה במחסן הצר והחשוך שבחלקה האחורי של החנות, בודקת בלחיצת יד או בישיבה וקימה חפוזה, מזרנים ומיטות זוגיות. מסרבת בלי חיוך להצעתו הנכלולית של בעל החנות הצעיר והשמנמן שתשכב מלוא קומתה על אחת המיטות הרחבות, שכאילו נוצרה בעבור זוג ענקים לא אנושי. אפילו עם הנעליים אין בעיה, אמר לה המוכר, במילא הכול כאן עטוף בניילון וסטרילי מאוד, הוסיף וקרץ אליהם, כמשתף אותם בדבר זימה כלשהו המתרחש על המיטות הגדולות הללו בשעות שאחרי סגירת החנות.
הוא ניער מעליו את החיזיון ואת פניו של הגבר שהיו מוצלים בשל האפלולית ששררה בחדר שתריסיו מוגפים תמיד, ונכנס אל תוך חללו הקריר של סניף הבנק הקטן שהתוודע אליו עוד כשהיה שותף בעסק לייבוא חומרי בנייה במעלה הרחוב שידע ימים טובים יותר. אבני הכורכר המסותתות שמהן נבנו הבניינים הישנים כבר החלו להשיל מעליהן את קליפת האבן, חושפים מתחתיה שכבת טיח מתפורר. רק עכשיו, כשעבר במנוד ראש סתמי ליד השומר הרוסי הזקן שעמד בפתח ונכנס אל הקרירות המקפיאה ששררה שם תמיד, קיץ וחורף, נזכר לשאול את עצמו לשם מה בעצם בא לכאן הבוקר. שהרי לא היו לו הפקדות או משיכות לבצע, ובכל זאת הצטרף לתור הקצר שלפני אשנבי הקופאים, מנסה לתמרן עצמו כמו תמיד כדי להגיע אל האשנב של שירלי, שהיה האמצעי בשורה.
אני סוגרת אדוני, אמרה מבלי לשאת אליו את מבטה. אבל כשנותר לעמוד מולה נכלם הרימה את עיניה ונעצה בו מבט מבעד זגוגיות המשקפיים האופנתיים ששיוו לה מראה של פרוצה משכילה, מבט שגרם לו תמיד את אותה תחושת מצוקה, משום שנדמה היה לו שהמבט הזה שלה מתגרה בו, דוחה ומזמין כאחד. כמה פעמים קודם לכן כבר העז לפנות אליה בדברים, מנסה להצחיק ולהקסים אותה כפי שראה לא אחת את ידידו שאולי ואת חבריו עושים כך. הבדיחות וההתחכמויות שניסה הוא עצמו להשמיע נשמעו גם באוזניו שלו גסות ונלוזות כשל אשמאי זקן, בכל פעם שהיה פונה בדברים אל נשים צעירות, שחלקת צווארן הצעיר והמתוח בלבלו אותו ואמללו אותו בכל פעם שמצא עצמו בקרבתן, ומיד היה פותח במבול של הסברים והבהרות שרק סיבך יותר את המצב, מנסה להפוך את דבריו הקודמים למעין הלצה, או משתפך למרות רצונו בסיפורים שונים ומשונים על מסעותיו בתאילנד, בווייטנאם ובקמבודיה, למרות שהבחין היטב בקוצר רוחן למשמע הסיפורים הארוכים וחסרי הפואנטה שלו, לא היה מסוגל לעצור בעצמו, והיה נסחף בתיאורים והסברים, מנסה להשחיל בהם הומור וקלילות בלתי מחייבת, ובכך רק החמיר עוד יותר את המצב, וגרם להן להביט זו בזו במבוכה הולכת וגוברת.
גם אצל שירלי התעכב בעבר לא פעם ולא פעמיים, מנסה שלא להסתכל במישרין במחשוף העמוק שבמפתח החולצה המכופתרת היטב שלבשה, ובצמד שדיה הדחוסים זה אל זה באופן מתריס. מנסה להתלוצץ אִתה תוך שהוא מפזר רמזים עבים, כאילו בצחוק, על מצב חשבון העובר ושב שלו, שבדרך קבע היו בו לפחות מאתיים אלף שקלים, דבר שחשב שהוא עושה רושם רב על הפקידה הזוטרה. למרות שלא ידע עליה ועל חייה דבר, סבר מסיבה כלשהי שהיא נשואה, למרות שמעולם לא ראה טבעת נישואין על אצבעה. כבר מזמן חשב להעז ולהזמין אותה להיפגש אתו. היא הייתה אורחת קבועה בפנטזיות המיניות שלו, מעמיד אותה מולו בדמיונו זקופה ושותקת על נעלי העקב השחורות שלה, בעוד הוא כורע על ברכיו לפניה, חולץ באיטיות חולמנית את החגורה העבה המשובצת שברי זכוכיות מבהיקים מתוך מכנסי הגברדין השחורים שלבשה דרך קבע, ומפשיל אותם מטה לאורך רגליה הארוכות שרק את קרסוליהן הדקיקים ראה עד כה, אבל יכול היה לשער את שוקיה וירכיה המחוטבות והקשות כאבן, ואחר כך מסיר במשיכה זריזה את תחתוני החוטיני האדומים שנדמה היה לו שראה פעם מציצים מתוך המכנס כשהתכופפה לקחת דבר מה מתחת לדלפק. אבל כשהרים עכשיו את מבטו ועיניו נפגשו בעיניה מאחורי משקפי הקרן העבים, נדמה היה לו שהיא קוראת את מחשבות הזימה שלו, והוא התבייש בעצמו וכבר חשב לומר לה שהוא מצטער על כך שהטריח אותה, אבל יש לו קריאה דחופה בביפר מהעבודה. אלא שמיד נזף בעצמו על פחדנותו, על כך שהוא שוב נרתע ברגע המכריע, כמו בכל פעם שנקרתה בדרכו בחורה נאה, מציץ בה ממרחק בעיניים כלות, לבו מנתר כשמבט מקרי שלה נתקל במבטו, תמיד משפיל את עיניו ראשון, ואחר כך מצטער מאוד. אבל הפעם נשבע לנהוג אחרת, ולכן חייך אל שירלי חיוך רחב שקיווה בלבו שייראה מזמין ואדיש כאחד.
אז מה שלומך שירלי, מה העניינים.
מרגיש מיד כיצד העליצות המזויפת שלבש מתמוטטת מול מבטה הידעני והקר שננעץ בו מתוך משקפי הקרן המתנוצצים באור הניאון החשוף שמעל ראשה.
מה שלומך נתי, מזמן לא ראינו אותך.
הוא שאב מיד עידוד מדבריה, על אף לשון הרבים שנקטה, כאילו מזמינה אותו לבוא עמה בדברים.
אז התגעגעתם אלי קצת.
מאמץ גם הוא את לשון הרבים כדי לאפשר לעצמו דרך מילוט.
נו בטח, כמו שאתה התגעגעת אלינו.
בטח שהתגעגעתי. במיוחד אלייך, העז.
אז הנה אני כאן, צחקה צחוק מתגרה.
מה דעתך לשבת איתי על כוס קפה בהזדמנות, החליט להמר על הכול מיד, למרות שידע שעל פי כללי הטקס היה עליו להמשיך עוד מעט בשיחה, אחרי שאת מסיימת לעבוד בערב, מה את אומרת, הוסיף, רעד קל מתגנב לקולו.
היא הביטה ישירות לתוך עיניו במבט אדיש, והוא ידע על פי תשובתה שהיא נשאלה כבר את השאלה הזו לא פעם ולא פעמיים.
אולי בשבוע הבא, השיבה, נראה.
איך שבא לך. למה לא. בהזדמנות.
אבל הוא נתקף באומץ פתאומי שנראה לו עצמו כמו מעשה שיגעון והוסיף, בעצם למה בהזדמנות בואי ניפגש הערב, אחרי שאת מסיימת כאן. כוס קפה ועוגה על חשבוני.
ואם בא לי דווקא סלט, התגרתה בו ובמבוכה שהתאמץ להעלים בקולו.
את יודעת מה, גם סלט, גם קפה ועוגה. תני לי את המספר שלך ונדבר יותר מאוחר.
שנים רבות כבר לא ביקש מבחורה את מספר הטלפון שלה. אולי בעצם מעולם לא עשה כך. גם כשהכיר את אשתו באוניברסיטה, הייתה זו היא שביקשה לבסוף את מספר הטלפון ממנו. אבל כעת תלשה פקידת הבנק בזריזות דף מתוך דפדפת קטנה ורשמה עליה בכתב לא ברור את מספרה והסיעה את הפתק באצבע אחת דקה וגרומה שציפורן ארוכה צבועה בצבע לק אדום בוהק מתקלף מעט בקציה, אל מעבר לדלפק עד אליו. הוא לקח את הפתק והציץ בו ממושכות, מנסה לפענח את הרשום בו כאילו היה כתוב בכתב סתרים, מתאפק מאוד שלא לפרוץ בקריאת שמחה שכמעט ועלתה מגרונו. בקול רועד הקריא את המספר הכתוב על פיסת הנייר, כדי להיות בטוח שלא טעה בכתב ידה המעוקם. היא הנהנה בראשה לאישור והוא כבר רצה להזדרז ולצאת מן הצינה שעמדה בחלל האוויר אל החום שבחוץ. אבל למה בעצם בא לכאן, לסניף הבנק שלו, בשום פנים ואופן לא יכול היה לזכור. לא היו לו צ'קים להפקיד וגם לא היה זה שבוע המשכורות, בכך היה בטוח כמעט לגמרי. וכך נותר לעמוד בפני הפקידה הישובה המתבוננת בו במבט שווה נפש, וכשכבר כמעט ויתר והסתלק, צץ פתאום רעיון בראשו, הוא מיהר לבקש ממנה את מפתח הכספת, מוסיף בקריצה שהצטער בגינה מיד, כדי שיהיה לי מספיק לסלט ולעוגה שלך, והיא חייכה סוף סוף חיוך מלא בפה פתוח, והוא יכול היה לראות את כתר המתכת האפור שהותקן בחלקו הפנימי התחתון של פיה, שנראה לו משום מה תמיד מלא ברוק, דבר שגירה אותו מאוד.
היא קמה ממושבה, נעלמה לכמה רגעים וחזרה עם מפתח הכספת הקטן והמשונן, וסימנה לו בנפנוף יד לפגוש אותה בפתח חדר הכספות, והוא חצה את רחבת הסניף הקטן בצעד מהיר, מחשב את צעדיו כך שייפגש אִתה ליד דלת הזכוכית המחוסמת בדיוק כשהיא פותחת בפניו את הדלת בלי מילה וצועדת לפניו בעיכוס אגן מתגרה. אחר כך הציבה דרגש קטן, טיפסה עליו ועמדה בגבה אליו, מתעסקת ברוב טקס בשני המפתחות בעוד הוא עומד מתחתיה, מסתכל עליה מלמטה למעלה, מדמה לעצמו את גופה המושלם מתחת למכנסי הגברדין והחולצה הבהירה שצווארה הכהה כנגד הבד הלבן מתנוסס מעליה לתפארת, נועץ מבטו בתנועת שרירי הכתפיים והשכמות שמתחת לחולצה, שזעו בתיאום מושלם כשהניפה ידיה למעלה, נמנע במתכוון שלא להביט אל בתי השחי המגולחים למשעי, משום שידע שהיא בוחנת אותו גם כשגבה מופנה אליו. לבסוף שלפה את הקופסה המתכתית המוארכת שהחליקה בקלות מתוך הגומחה שהכילה אותה, ירדה מהסולם והגישה לו את הקופסה בזרועות פתוחות כמגישה מִנחה כלשהי, והוא קיבל מידיה את המתת ועמד שם באמצע החדר, נאבק בתשוקתו ובתנועה שהחלה להתעבות בחלציו משום שעמדה כל כך קרוב אליו עד שיכול היה להריח את ריחה, ריח זיעה קלה שהומתק בניחוח חריף של לבנדר, ולרגע חש רצון עז לפתוח ממש כאן את הקופסה ולשלוף חבילת שטרות עטופה בסרט גומי ולהגיש לה אותו, מנחה כנגד מנחה.
אז תקרא לי כשאתה גומר.
כן בטח, חמש דקות.
הוא נבוך מקרבתה ומכפל הלשון שנקטה, שלא ידע כיצד לפרשו, ונותר לעמוד כך עם הקופסה בידו, ממתין שתצא מהחדר. אבל היא נותרה לעמוד על מקומה והוא נאלץ להשאיר אותה כך, ונכנס אל חדרון ההתבודדות הקטן המיועד למפגש האינטימי שבין הלקוח לכספו.
עכשיו, כשעמד לבדו מול המטמון הקטן שלו, נזכר מדוע בעצם בא לכאן, כאילו זו הייתה בעצם תכניתו במשך כל הנסיעה מביתו אל הבנק, והוא פתח את הקופסה והכניס לתוך תיק היד הקטן שנשא עמו את כל תכולת הכספת, מבלי לספור את הסכום המדויק, למרות שלא ידע אפילו באומדן גס כמה נמצא בתוכה, ובאותה תנועה ממש, כאילו גם זה חלק מתכנית מפורטת שתכנן מראש, גרף אל תוך התיק גם את תכשיטי הזהב המעטים של אשתו ואת טבעות הנישואים שלה ושלו, שהטמינו כאן לפני כמה שנים, כשאלה התחילו ללחוץ ולהכאיב לאצבעות שתפחו מעט במשך עשרים ושתיים שנות נישואין. הם התכוונו לשלוח אותן לצורף כדי שירחיב אותן מעט, אבל מעולם לא טרחו לעשות כך.
לאחר שסיים יצא מן החדרון הצר ולחץ על כפתור הזמזם שהזעיק אותה בחזרה אליו. היא לקחה מידיו את הקופסה השחורה המוארכת, מופתעת, כך דימה, ממשקלה הקל. אבל פניה, שהוא התעמק בהם בפעם הראשונה, שם לב עכשיו למה שלא ראה מאחורי זכוכית הדלפק, לעור לחייה המחוספס שהיא מילאה את גבשושיותיו בשכבת איפור עבה, והכתם העמום בשורש אפה, שנראה לו כמו שארית של שטף דם שטרם החלים כליל, נותרו קפואות וחסרות הבעה כמבטם האטום והאדיש של פקידי בנק הסופרים מדי יום מאות ואלפי שקלים מבלי להניד עפעף. היא הסתובבה ופנתה ממנו, וטיפסה שוב בשלבי הסולם בקלילות חיננית, למרות נעלי העקב הגבוהות שנעלה, נמנעת מלהצליב את מבטה במבטו, אבל הוא יכול היה לחוש בזווית צדודיתה, שהיא חשה היטב במבטו המשתוקק, החורך את צד עורפה, וכי משהו בעצם אופן עמידתה לפניו, והדרך שבה הניפה שוב את זרועותיה למעלה, מעבר לקו ראשה, והתנוחה שבה עמדה על בהונות רגליה, רמזו לו רמז כלשהו, למרות קרירותה המופגנת, שנראתה לו גם היא כסימן מוסכם במשחק כלשהו, שהוא מתקשה לפענח את חוקיו. כשנפרדו אחרי שיצאו מן החדר משוריין הדפנות, חייך אליה ונגע בכתפה בסגנון שקיווה שיהיה קצת חברי וקצת אבהי ואמר לה, אז נדבר יותר מאוחר, והיא לא נרתעה כלל, ואולי אפילו, כך נדמה היה לו, התרפקה מעט על זרועו החובקת את כתפיה כמחוות ידידות, והמשיכה ללוות אותו עד דלת הזכוכית, מתנודדת מעט על עקביה, מבלי לענות לו דבר. הוא עוד הספיק להחוות כלפיה תנועת פנטומימה, מקרב אגרוף קפוץ ואגודל וזרת זקורות אל אוזנו ופיו, כאילו מדבר לתוך שפופרת טלפון, לפני שהיא שבה אל תוך החדר הפנימי, מהנהנת בראשה לעברו.
כשהגיע אל המכונית שלו ראה לידה שוטרת עומדת ורושמת את מספר לוחית הרישוי. הוא התקרב אליה ופתח עמה בוויכוח קולני, שגרם לעוברים ולשבים המעטים שעל המדרכה להפנות את ראשם, למרות שידע שהוא מתווכח לשווא, כי השוטרת, אשה מבוגרת וכהת עור, חזרה ואמרה לו שהדו״ח כבר נרשם ואין דבר שיוכל להגיד או לעשות כדי לבטלו. גם כשנכנס לרכב, תולש בזעם את הטופס שהיא הניחה מתחת למגב השמשה, ומשליך אותו על המושב, המשיך והשמיע את דעתו על משטרת ישראל בכלל ועל פקחי החנייה שלה בפרט, בעוד השוטרת המבוגרת חוזרת ואומרת, אל תקלל, אל תקלל, למרות שלא קילל אותה כלל. כשישב לבסוף בתוך המכונית הרותחת מחום כבר עמדה בגרונו פקעת מהודקת כמחנק בכי, והוא אמר לעצמו בקול, אל תבכה תינוק אחד, וחשב לאן עכשיו.
אחרי שנרגע מעט והפעיל את המזגן במלוא העוצמה, וזה השיב לו מיד משב רוח קר ונעים שצינן את פניו וצווארו שטופי הזיעה, ראה שבמשך כל הזמן הזה לא הרפה מתיק היד הקטן והכבד שנשא בידו, והוא בהה בו רגע ממושך, כאילו בו טמון הפתרון לתעלומה כולה, שהרי חייב להיות איזשהו פשר לכל הטלטלה הזאת, שאחזה בו פתאום באמצע יום קיץ לוהט, וכי חייו שנעו עד כה בדרך בטוחה וקבועה מראש, הוזחו עתה ממקומם ולא ישובו עוד אל מסלולם הקודם, והם שועטים כעת ללא מעצור לכיוון לא ידוע, אבל שונה לגמרי מדרך חייו הקודמת. הוא הוסיף לשבת בתוך המכונית שהאוויר בתוכה כאילו התעבה מעוצמת החום המכה על דפנות הפח הכסוף, בעוד מזגן הרכב החדיש, שורק במאמץ רב לצנן את פנים הרכב ללא תועלת.
כך ישב, ראשו מוטה לאחור על מסעד המושב, ידיו שמוטות לצדי גופו, עיניו עצומות, וחרדה גדולה, שכמוה לא הכיר קודם, מתגנבת אליו כחתול טורף מן המושב האחורי, מתחככת ברגלו ונוהמת אליו, והוא אמר לעצמו, ידעתי שתגיע. כי כבר חודשים רבים מחלחלת בו הידיעה שמשהו בתוכו מתמוטט ונפתח. בן חמישים ושתיים ושלושה חודשים, בעודו במלוא אונו, חש את קריסת הגוף ואת אופן קִצו המוטבע בו, אותו הכיר היטב ממוראות המלחמה, אבל כעת באו אלה אליו מן העתיד ולא מן העבר. הוא יכול היה להביט פנימה לתוך גופו ולראות את כמישת הבשר, את תאי הגוף הנובלים ואת מפלת החיים וניצחון המוות. החרדה עלתה וגאתה בו עד שהיה יכול לשמוע את לבו פועם בתוך חזהו בקצב מטורף שהבהיל אותו עוד יותר, והוא ידע בהכרה מלאה וברורה שעכשיו הגיעה שעת מותו. לבו בוגד בו ולא יעמוד בריצתו המטורפת אלא יפקע ויידום ממש ברגע זה, ובמאמץ גדול, כאילו באמת הפך בן רגע לזקן בא בימים על ערש מותו, אחז את מפרק ידו הימנית באצבעות ידו השמאלית, תר אחרי מקום הדופק הפועם מתחת לעור המתקמט כפיסת נייר יבשה תחת לחץ האצבע המגששת אחר הווריד הפועם בריצה פרועה. מחוץ למכונית, כך ראה, המשיכו העוברים והשבים לחלוף על פניו, שקועים בענייני יומם, מעיפים מדי פעם מבט מפוזר לעבר המכונית ואל הגבר המקריח והמזיע היושב בתוכה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות, מסיטים במהירות את מבטם ממנו, כאילו חזו במחזה מביש. אבל הדקות נקפו והוא לא מת, רק הוסיף לשבת כך, מתנשם בכבדות ומזיע, רוצה להרחיק מעט את פתח המזגן מפניו, אבל לא בטוח אם ידו מסוגלת לבצע את התנועה הזו, שנראתה לו מסובכת ומורכבת. אחר כך הרים לאט את כף ידו אל מול פניו והביט בה בריכוז כרואה אותה בפעם הראשונה, בוחן את קפלי העור הקטנים, רואה בבהירות חדשה את מה שכבר ראה קודם, את כתמי הזקנה המרומזים מתחת לעור שנשחק עד דק. כך ישב עוד שעה ארוכה. גל החרדה חלף מעל ראשו ושכך. נתי, אמר לעצמו, קח את עצמך בידיים, מה קרה לך היום, וכבר הרגיש יותר טוב. הטלפון שברכבו ניעור לחיים, ונקיפת תקווה פילחה את לבו מצד לצד, אבל גם הפעם לא הייתה זו היא אלא שאולי.
אני יושב פה במשרד עם חיים, מכין קפה. יאללה בוא.
אני בחיפה.
אז תן גז ותגיע. יש לי סיפור בשבילך מאתמול בלילה.
אז עוד פעם יצאת לבלות.
בטח שיצאתי. מה ייצא לי מלשבת בבית. מישהי מקיסריה. אתה חייב לשמוע מה היה לי אִתה.
נו הבנתי, השכבת אותה.
כמעט. תגיע ואני אספר לך מה היה.
טוב. אני בדרך.
הוא פתח את הרדיו והחליף תחנות בחוסר חשק. בגלי צה״ל דיבר הכתב הצבאי על מתיחות גדולה בגבול הצפון. נדמה היה לו ששמע משהו על אירוע חטיפת חייל או מספר חיילים, או כך חשב ששמע. אי אפשר היה להבין מסופו של המשפט שהספיק לקלוט מה בדיוק אירע ליד גדר הביטחון, אבל הוא שמע בבירור על ג'יפ האמר שרוף ועל עקבות גרירה באדמה ממנו אל גדר הגבול. לא ניתן היה להבין מדברי הכתב אם הם חיים או מתים, והוא יכול היה לראות בדמיונו, ממעוף ציפור, את נועם בנו מוצא מתוך ג'יפ האמר בוער בידי חבורת לוחמים במדי זית מנומרים. הם מכסים את ראשו בשק לבן שקצהו המחודד נשמט לאחור כמו בתמונות ישנות של מעשי לינץ' באמריקה, גוררים אותו כחפץ דומם, עקבי נעליו מותירים חריצים בדרך העפר, המובילים אל ג'יפ לנדרובר חדיש שנוסעיו פורצים בנסיעה שיגעונית ברוורס, המעלה עננת אבק חומה, והוא התפלל בלבו שיהיה פצוע, אפילו פצוע קשה, אבל לא הרוג. רק לא הרוג, לחש לעצמו. מיד הרים את שפופרת הטלפון של הרכב ממקומה והקיש את מספר הטלפון של בנו באצבע רועדת, למרות שתִכנת את המספר רק אתמול בחיוג המהיר, כאילו אם יטרח לחייג את המספר שזכר בעל פה, תהיה בכך הוכחה ניצחת לאהבתו ומסירותו לבנו יחידו. אבל הטלפון המשיך לצלצל שוב ושוב, צלצול גלמוד וערירי, כאילו מקבל השיחה מן הצד השני הפך לשוכן עפר מזה זמן רב. ואפילו ההודעה הקצרה, האהובה עליו מאוד, מדבר נועם, אני לא יכול או שסתם לא בא לי לענות לכם עכשיו, אז תשאירו הודעה ונדבר, לא נשמעה.
כך ישב ברכבו והקשיב עוד שעה ארוכה לדיווחי הכתב הצבאי שנשמע צעיר ונלהב ושש לקרב, וחזר על הדברים ששמע לפני שעה קצרה מפי קציני צה״ל בגזרה הצפונית, כי יש לשים קץ להבלגה הכפויה לנוכח ההתגרויות הבלתי פוסקות הנמשכות מזה זמן רב של אנשי החיזבאללה מעברו השני של קו הגבול. יש בכוחנו, כך אמר בשמם, להשמידם במהלך צבאי קצר ומוחץ על ידי שילוב של כוחות אוויר, חי״ר ושריון, שיפעלו במשולב. עוד הוסיף בנימה מסתורית על איזו תכנית סודית שגובשה במטכ״ל, שאת פרטיה אין הוא יכול כמובן לפרט, אבל במרכזה עמד רעיון היפוך המלחמה מן הצפון דרומה, במקום מן הדרום צפונה. אלא שנתי ידע היטב שלא על כיוון הקרב נקבע גורלו, מצפון לדרום או ממזרח למערב, אלא על דם הבנים המובלים אל המוקד בידי אבותיהם. עכשיו ניחם על רעיון העוועים ההוא, על החטא הקדמון, היום שבו נועם אמר לו בשעת ארוחת הערב שהוא מתגייס לצנחנים, ועל מבט הגאווה שנתן בו, למרות שלא אמר דבר, על אף כל מה שעבר הוא עצמו בשירותו הצבאי ובמלחמה והסיוטים הליליים הטורדים את מנוחתו כבר למעלה מעשרים שנה, ולמרות שידע כבר אז שבנו אינו מתאים כלל להיות לוחם, וסופו שיישחק תחת גלגלי המכונה הצבאית עד דק, לא מחה ולא אמר דבר, מטוב ועד רע. ורק אחרי שהוסיפו ואכלו עוד קצת שאל אותו אם יש כבר תאריך גיוס ומתי הגיבוש ועוד שאלות מסוג זה, כאילו מדובר בדבר של מה בכך, מתעלם מאשתו שעמדה מאחור ולא אמרה דבר, אבל הוא היה יכול, למרות שעמדה בגבה אליו, לחוש את מבט התוכחה והאכזבה שהכיר היטב, שנעצה בגבו המופנה כלפיה. ואמנם מאוחר יותר, כשהלכו לחדר השינה אמרה, שוב אתה זורק עלי את הכול.
זורק עלייך מה.
אתה יודע טוב מאוד מה.
לא, אני ממש לא יודע.
אתה משאיר אותי להילחם אתו את המלחמה הזו לבד. אתה יודע שהוא לא מתאים לצנחנים. לך אני לא צריכה להסביר.
הוא התרתח מיד, כמו תמיד בוויכוחים הבלתי פוסקים שלהם שמיררו את חיי שניהם. מתעקש עוד יותר דווקא כשידע שהצדק אִתה, נאבק בה בעקשנות וחימה שהיו טבועים באופיו. ויכוחים ארוכים ומתישים שהיו מנהלים זה עם זו במשך שעות, הלכו והחריפו במהלך שנות נישואיהם.
מה זאת אומרת לא מתאים לצנחנים. מה את עכשיו גם מומחית לענייני צבא.
אני מכירה את הבן שלי. הוא לא יעמוד בזה. הוא ייכשל וייכנס לדיכאון.
גם לי היה קשה ונכנסתי לדיכאון, אז מה.
אתה לא צריך לעשות לו מה שעשו לך. אתה לא צריך לאמלל גם אותו.
אז את אומרת שאני אומלל, כלומר את חיה עם בן אדם אומלל.
לא דיברתי עליך, דיברתי עליו. לא כל דבר חייב להיות קשור רק בך.
כרגע אמרת שהוא כמוני.
לא בא לי להיכנס אתך עכשיו לדקויות האלה. הוא לא ילך לצנחנים וזהו.
הוא ילך לאיפה שהוא יבחר בעצמו.
על גופתי המתה.
נחיה ונראה.
בסדר גמור. נחיה ונראה.
הם נכנסו למיטה, כל אחד בצדו שלו, כפי שעשו כבר במשך עשרים ושלוש שנים תמימות. היא הפנתה אליו את גבה וכיבתה את האור, שוקעת מיד בשינה עמוקה, והוא נותר ער שעה ארוכה אחריה, משתוקק אליה יותר מתמיד דווקא משום שידע שהריב הזה יהיה ממושך מהרגיל, וכמו תמיד ייאלץ במוקדם או במאוחר להיכנע לה ולכוחה, העדיף עליו בשל הזדקקותו אליה, ושנא את עצמו ואותה על כך, מפני ששנא ותיעב חולשה, והטיף תמיד בהתלהבות ודבקות לכך שצריך מטרה בחיים, למרות שלא ידע כלל מהי מטרתו שלו. אם היה נאלץ על ידי חוקר משטרתי מיומן, או תחת איומי אקדח, לומר את אשר על לבו באמת, היה כנראה מודה שיותר מכול היה רוצה לשכב עם אשה שאיננה אשתו. למרות ששכב מספר פעמים עם זונות ועם נשים מקומיות במזרח הרחוק, אמר לעצמו בלבו שאלה אינן נחשבות מכיוון שנִקנו בכסף. הוא השתוקק תשוקה עזה לשכב עם אשה שתחשוק בו, כמו שאוּלי וגם גברים אחרים שהכיר, שהיו פוגשים נשים מזדמנות בתחנות דלק או בחוף הים ובמועדוני לילה, פשוט ניגשים ומזמינים אותן לצאת אִתם לבלות, ופעמים רבות הן היו נענות להם בחיוב, למרות שלא טרחו כלל להסתיר את עובדת היותם נשואים, ואפילו להיפך. הרי אף אחד לא אוהב ללכת למסעדה ריקה, אמר לו יום אחד שאוּלי וקרץ. אתה פשוט צריך להעז יותר. זה הכול. סך הכול אתה נראה בסדר, אין לך כרס או משהו כזה, ולא חסר לך כסף, שזה אף פעם לא מזיק. פשוט תיזום יותר ותראה. יש נשים כמו זבל. גרושות שלא קיבלו כבר שנים. ולא חסר נשואות שהבעלים שלהן כבר לא בא להם עליהן. או שסתם כבר לא עומד להם. תסתכל מסביב איפה אתה חי. כולם בוגדים ובוגדות תאמין לי.
דווקא משום כך סבל יותר, משום שחש בלתי נחשק. לפעמים היה עוצר במרכזי קניות הומים מאדם כדי להתבונן בזוג מתחבק או מתנשק. עומד ממרחק בטוח ומציץ בהם בהיחבא, משתומם על הקרבה המוחלטת שביניהם. שקועים כך לגמרי בתוך ההמון בעולמם הפרטי. כשחשב על כך ניסה להיזכר אם עמד אי פעם עם אשתו בפומבי בקרבה כזו. תוהה אם בכלל היא הייתה אי פעם מאוהבת בו ממש. זכר בגידתה לפני חמש־עשרה שנה, וזו שבגדה בו הבוקר שוב, והכלימה שהמיטה עליו, חזרו אליו שוב ושטפו מעליו כגל מי ים עכור ומלוח. לחשוב עליה כמי שקיימה מגע מיני מזדמן היה למעלה מבינתו. לכן הניח שהוא יודע מי הוא אותו האיש. אחר כך שב וחשב על כל העניין, מפקפק במה שראו עיניו, ובג'יפ הסוזוקי הכחול שנדמה היה לו שראה חולף בחטף בזווית העין. אבל את קור המים שצרבו את כף ידו לא יכול היה לשכוח, והמחשבות הללו וחוסר הידיעה עינו אותו עד שכמעט ונמלטה מגרונו זעקה מרה, והוא נאבק בגל החרדה ששב והציף אותו, והאוויר בחלל המכונית שעדיין לא הצטנן כראוי הפך שוב דליל יותר. הוא השעין את ראשו לאחור על מסעד הכיסא ונשם נשימות עמוקות, מרוכז כולו בווריד הפועם בגרונו וחש את הלמות הלב, שהגביר שוב את קצב פעימותיו. כך ישב שעה ממושכת בתוך המכונית כשמנועה רוטן בשקט, כאילו כל הרחוב סביב וכל העיר חיפה, ומעבר לה מורדות הכרמל והשדות החרושים שבינו לבין הים והארץ והעולם כולו, נמסו תחת החום העז והפכו עיסת מציאות חדשה וזרה לו לגמרי, כמו תייר המגיע לארץ נוכרית, מסתורית ובלתי מתמסרת. אבל הפעם אחרי זמן קצר חלף ועבר משבר החרדה מעל לראשו והוא התעשת והתיישב זקוף והחזיק את ההגה בשתי ידיים ונהג בזהירות רבה את האוטו מתוך החנייה הצרה, ויצא אל הכביש הסואן.
הוא יורד דרך רחוב שחאדה הצר והמעוקל, שבתי ערבים ישנים, רובם ככולם נטושים, עומדים משני צדדיו בדלתות וחלונות פעורים לרווחה, כעדות אילמת לאיזה מעשה עוולה ישן, ומשם שוב דרך רחוב אלנבי ההומה כבר בשעה זו של הבוקר. ישראלים קשי יום ועובדים זרים, התערבו אלה באלה בצד המדרכות לאורך חנויות סדקית זולות הפתוחות אל הרחוב משני צדדיו. זה היה עולם זר ומוזר שהפחיד ופיתה אותו כאחד. לרגע חשב לעצור בצד הרחוב ולרדת מן המכונית, להתערב בהמון ולהיבלע בו, אבל נעמה לו תנועת המכונית החלקה והמשומנת, ומשב הקור של המזגן, כלטיפת כף יד קרירה על מצחו ועיניו. לכן המשיך לנסוע ברחובות העיר התחתית, לאורך שכונת ניסנס וּואדי סאליב, מעמיק עוד ועוד אל בין הסמטאות שהפכו צרות ומפותלות יותר ויותר, לפעמים מעפיל כמעט אל ראש הכרמל ומשם יורד עד למבואות הנמל הישן שעמד בעזובתו כאגדה שהתפוררה על ימאים נועזים ובחורות קלות דעת שהיו מסתופפים פעם בבתי המרזח שהפכו לפאבים קטנים שנחבאו בפינות הרחוב. מאט את נסיעתו עבר בסמוך לפאב אחד מעין אלה והציץ פנימה, אבל לא יכול היה לראות דבר דרך הזכוכיות הכהות שמעליהן התנוססה תמונת חבית משקה כרסתנית, ובחור אירלנדי עם מצנפת ירקרקה לראשו, מניף אותה בחיוך על כתפו. ליד התמונה הבהב שלט אלקטרוני, גם הוא בצבע ירוק, ולצדו שורת חיצים מוארים, נדלקים וכבים, מזמינים את העוברים והשבים לסור פנימה. הוא דימה לנגד עיניו כוס זכוכית עבה וגדולה מלאה עד גדותיה בנוזל זהוב ושקוף שאגלי קור גולשים לאורך דפנותיה, כמו בפרסומות בטלוויזיה. כמעט יכול היה לשמוע את אנחת ההנאה, אהה, הבוקעת מן המקלט, כמו אנחות ההנאה של הנשים הצעירות, בנות שמונה־עשרה ואולי פחות, בסרטים הפורנוגרפיים שהיה תר אחריהם באינטרנט בשעות הלילה, מתבייש מאוד בשיטוטיו במחוזות הללו, ואף על פי כן היה שב אליהם, נדחף מכוח צורך שהיה חזק ממנו, ושהיה משפיל את רוחו, זוקף אותו במחשבתו לכף חובתה של אשתו, למרות שידע היטב שלא כך הדבר, כיוון שלא נהגה לסרב לו כמעט בכל פעם שחשק בה, אפילו לא לאחר ריב ממושך, ולעתים אפילו באמצע שהתרחש. וגם על כך שהייתה זמינה לו דרך קבע האשים אותה בלבו לא פעם.
בשנתיים האחרונות הרגיש שהיא הולכת ומתרחקת ממנו, נבלעת אל תוך חייה ועיסוקיה המרוחקים ממנו, ואל עבודתה בספריית האוניברסיטה בחיפה שמעולם לא הטריח את עצמו לדעת עליה דבר. במשך שנים עבדה שם במסירות רבה ארבעה ימים בשבוע. מעולם לא החמיצה יום עבודה, לא פעם שמע על כך שהיא זוכה שם לכבוד רב, וגם הוצע לה מספר פעמים להיות מנהלת הספרייה, אבל היא סירבה שוב ושוב לכל הצעת קידום, משום שלא רצתה, לדבריה, לאבד את המגע הישיר עם הספרים, שהיה יקר לה מאוד. מעולם לא טרח לבוא לבקרה במקום עבודתה, או לנסות לדבר אִתה על הנסיבות שבגללן בחרה לוותר על חלומה להיות סופרת, ועל שאיפתה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שבו למדה בצעירותה. כל כך הרבה עליות ומורדות ידעו היחסים ביניהם במהלך שנות נישואיהם, עד שהתפתה לחשוב בעת האחרונה שכעת יוכלו למצוא יחדיו מקום של רוגע והשלמה על כל מה שאבד לכל אחד מהם במרוצת הדרך.
את השנים לפני שנועם נולד וגם את שנות חייו הראשונות זכר כשנים הקשות ביותר. הוא נרדף אז כמעט מדי לילה בסיוטים ובחלומות רעים שהיו גורמים לו להתעורר בבעתה באמצע שינה טרופה, כשהיה נרדם לשעה או שעתיים לאחר לילה נוסף של נדודי שינה, רטוב ומזיע, כאילו עלה זה עתה ממצולות הים. צועק לפעמים בקול רם שהיה מבהיל את אשתו מאוד. בתחילה עוד נהגה לחבק אותו ולהיצמד בגופה החמים אל גבו, ללטף את מצחו ולהרגיע את רוחו. אבל כשהייתה שואלת אותו לפשר ביעותי הלילה הטורדים את שלוותו, היה משיב לה תשובה סתמית כלשהי כי לא רצה לזכור את החלומות האלה, וגם מפני שחשש שאם יתאר אותם במילים, יעצים עוד יותר את המשא שהוא נושא על כתפיו שהיה לעתים כבד מנשוא. לטיפול פסיכיאטרי סירב בעקשנות מוחלטת לפנות. הוא צלח את מסלול חייו כנושא צלב שייסוריו ראויים לו והוא ראוי להם, למרות שלא ידע את מהות חטאו. אילו היה נשאל על כך היה בוודאי משיב כי הוא נענש על כך שהפקיר שם, על הגבעה החולית, את פצועי המחלקה והרוגיה לגורלם המר, זאת למרות שהבין בשכלו שאין בו כל אשם של ממש, כי אילו הרים את ראשו מתוך מחסה התלולית שמאחוריה הסתתר, מתחפר בקצות אצבעותיו בתוך החול החמים עדיין לעומת צינת הלילה, לא היה מציל איש, אלא מצטרף גם הוא, וללא כל תכלית, למניין הנופלים.
במרוצת השנים הועמו חדותם וצבעיהם העזים של החלומות הללו עד שנותר מהם רק זיכרון נשכח כתמונות ישנות בשחור ולבן. ואף על פי כן ידע שהם נמצאים שם במעמקים וממתינים לשעתם. משא האשמה שהוא נשא על לוח לבו לא הוקל מעליו כלל, והוא נשא אותו מרגע הערות הראשון של הבוקר, כשהדעת עדיין לא נמצאת בתוך הגוף, כאילו הופרדה ממנו בזמן תנומת הלילה, כניתוח חירום צבאי המתרחש שוב ושוב, לילה אחר לילה, והיא חוזרת אליו בכל בוקר מחדש באורח פלא לא מוסבר. כך דימה זאת לעצמו למרות שסירב להאמין בכל תורות הנסתר למיניהן שרווחו אז בארץ, וגם מן המעט שידע על הדת היהודית, שעל פיה, כך שמע פעם מפי צביקה נויפלד בן מחלקתו, שהיה לפני שהתגייס לצבא תלמיד ישיבה, יוצאת הנשמה מן הגוף בזמן השינה וחוזרת אליו ברגע הערות הראשון כמעשה קסם אלוהי, הממית ומחיה את ברואיו בכל יום מחדש. כל זה היה רחוק ממנו ומעולמו, שהאמין כי הוא רציונאלי לחלוטין. כמו אביו היה גם הוא אתיאיסט אדוק ולא נתן מעולם את דעתו על ענייני רוח ונפש. עם זאת עלתה בו כבר אז, אחרי המלחמה, ואחרי שראה לנגד עיניו איך הופך אדם חי לעיסת בשר ודם ברגע אחד, בשרירות מוחלטת שאינה מבחינה בין טוב לרע, המחשבה על דבר הבלות ואפסות החיים. מחשבה שעלתה בו כתחושה פיזית מוחשית, כאילו מאור עיניו כהה והעולם סביבו הועם מזוהרו מעט. וגם שאר חושיו, ובעיקר חושי הטעם והריח, נחלשו מאוד.
ברור היה לו שהוא מביא אתו עול כבד אל תוך חיי נישואיו כבר מראשיתם, וכי חייה של אשתו לצדו כל השנים הללו הן נס לא פחות מאותו נס, אם אמנם נס הוא ולא עונש, של חזרת הנשמה אל הגוף מדי בוקר. אבל עכשיו, כשהתממשו כל חשדותיו וספקותיו באשתו, והוא נוכח לדעת במבחן המים הקרים במקלחת כי לא לשווא היו כל חרדותיו, וכי כל מה שירא ממנו אכן בא לו, ידע כעת הקלה מסוימת. הוסר מעל צווארו משא החששות והפחדים של חיי נישואיו, והוחלף עכשיו במשא אחר, משא האב החרד לגורל בנו. בעודו שב ומהרהר בדבר, עלה שוב לשידור קריין החדשות ברדיו, מתפרץ לשידור באמצע שיר נוגה המושמע תמיד בימי אבל וזיכרון, והודיע כי ברגע זה נורה מטח של טילי קטיושה על יישובי הצפון, ובתגובה פתחו סוללות תותחים של צה״ל בהרעשה נגדית, והוא ידע שאכן צדק במה שהתיירא ממנו, שוב נפתח מעגל של דם, הרס ומוות. הקריין ברדיו הוסיף והודיע שכוחות צה״ל חצו את קו הגבול של לבנון כדי להשיב הביתה את החיילים החטופים, אבל מתוך ניסיונו הצבאי רב השנים ידע היטב שסיכוייו של מבצע מעין זה, שבו צבא שלם יוצא למצוא מחט בערמה של שחת, פחותים מאוד. גם אם יעלו על עקבות החייל או החיילים החטופים בדרך נס כלשהי, שוביהם יהרגו אותם מיד כשינסו לחלצם. וזאת כמובן אם בכלל עודם בחיים, אחרי שהותקפו מן המארב מטווח קרוב במטח פצצות וטילי כתף ואר־פי־ג'י. היטב ידע והכיר מקרוב את מה שמתחולל בתוך כלי רכב סגור המותקף במכת אש חזקה מן המארב. את להבת האש הכתומה החורכת את הריסים ואת הגבות ואת ריחו המתועב מאוד של דם טרי הנשפך כמים, ועוד יותר את הריח החזק מכול, ריח הבשר החרוך שעלה מן הזחל״מים והטנקים הבוערים, שם על גדות התעלה באותה מלחמה ישנה, עולה עכשיו שוב באפו באופן מוחשי וברור ומוכּר, כאילו המתין שם תמיד. אבל הוא התעשת מיד כאשר הסתיים מבזק החדשות וקריין הרדיו שב והחזיר אותו בקול בטוח ורוגע אל מציאות חייו, ואל המאזדה 6 הכסופה ביום קיץ לוהט, מול פאב אלמוני ולא נחשב בעיר התחתית של חיפה. רק הצטער מעט שהחמיץ את השיר של אריק לביא שהתנגן קודם לכן ברדיו.
מבלי להסס עוד רגע נוסף, כיבה את מנוע המכונית ונכנס לפאב שהיה הומה יותר משציפה בשעת צהריים מוקדמת זו. כפי הנראה היה המקום מעין צירוף אופנתי של פאב ומסעדה, ואמנם אחרי שהתרגלו עיניו אל האפלולית ראה שחלק מן השולחנות הקטנים היו מלאים במיני מאפים וצלחות סלטים, שנראו לו טריים ועסיסיים ומבטיחים למראה, רצועות בשר עוף מושחמות היטב עיטרו את גבעות החסה החתוכה, ומעליה נבזקו בנדיבות פירורי גבינה. הוא נזכר כי בעצם לא אכל דבר כבר משעות הבוקר המוקדמות, אבל החליט לשתות רק את כוס הבירה הצוננת שדמיין לעצמו כבר קודם, משום שידע שאם יאכל עכשיו, לא יזכה לאותה תחושת התרוממות נפש והרפייה שהעניק לו האלכוהול בעת האחרונה, שהוא נזקק לכמויות גדלות והולכות של משקה כדי להגיע אליה, למרות שהכחיש את הנטייה החדשה הזו, דבר שהרגיז מאוד לא רק את אשתו אלא עוד יותר את בתו יערה, שהייתה מביטה בו במבט תוכחה בארוחות יום שישי שאליהן הוזמנו מדי פעם ידידים או קרובי משפחה, כשהיה ממלא את כוסו ביד נדיבה פעם אחר פעם, עד שהיה מתקשה במקצת לקום מכיסאו, מתנודד על מקומו מעט בפרצוף סמוק, מכחיש בקול נמרץ שהוא שתוי. אבל לשתות אלכוהול באמצע היום לא היה מורגל כלל ועיקר.
בשתיקה התיישב על הכיסא המוגבה והגניב עוד מבט ארוך סביבו. כשראה שהיושבים על הבר וסביב השולחנות מתעלמים ממנו לחלוטין, הרשה לעצמו להתרווח מעט בכיסאו. מן העבר השני של הדלפק סקר אותו הברמֶן במבט מקצועי צונן, כמחשב מראש את כמות המשקה שיידרש כדי לשכרו.
תן לי בבקשה כוס בירה.
איזה בירה בא לך, גבר.
מהחבית, אם אפשר.
חצי או שליש.
חצי.
כאן מנה הברמן שורת שמות של משקאות שונים ומשונים, ששמותיהם היו חקוקים על שורת ידיות מעוקלות כצוואר ברבור שברז מוזהב מעטר את קצותיהן כמקור ציפור, שהתרוממו באמצע הדלפק מהודרות ומצועצעות. הוא בהה בהן מבולבל ונבוך ובחר לבסוף באחת בעלת שם שנראה לו אנגלי או אירי, וקיבל מיד כוס גדושה במשקה עכור, שכלל לא נראה לו כמו זה שהיה מורגל אליו, ושאותו ראה קודם בעיני רוחו, אבל טעמו המר כלענה דווקא נעם לו משום מה, והוא הוסיף ולגם ממנו שוב ושוב משום שחש לפתע צימאון עז.
בינתיים העיף עוד מבט חטוף סביבו, וראה שמלבדו יושבים על כיסאות הבר ארבעה אנשים, שתי נשים ושני גברים. אבל באפלולית לא היה יכול לראות היטב את תווי פניהם. על מסך הטלוויזיה שהיה תלוי על הקיר שמאחורי הדלפק ריצדו תמונות בלי קול. הוא יכול היה לראות את הכתב הצעיר שאת קולו מן הסתם שמע מוקדם יותר בבוקר, מחווה בידו בתנועה רחבה, והמצלמה המשיכה וחשפה מאחוריו שרידים של ג'יפ האמר שרוף ומפוחם. בתנועה מורגלת מיהר להושיט יד אל כיסי מכנסיו, ממשש ביד אחת מתחת לדלפק, עד שנזכר ששכח את הטלפון הנייד שלו בביתו, ולכן המשיך לבהות במסך הדומם. עכשיו התחלפה דמות הכתב הצבאי בדמותו של הרמטכ״ל שעצר לרגע לפני שורת מיקרופונים שנתחבו לפיו, כנראה בדרכו לאיזה פגישה חשובה, כשמאחוריו בניין גדול, אולי בקריה, והוא דיבר בחיוך קל אל המצלמה, משקפי הטייסים שהרכיב מסתירים את עיניו. אבל לו לא היה צורך לשמוע את קולו או לראות את מבע עיניו, משום שהכיר היטב את חיוכם גבה הלב של אלה השולחים חיילים לשדה הקרב. חיוך שמרצין תמיד כעבור זמן לא רב, אחרי שהכוחות שנשלחו אל החזית חוזרים ממנו פחותים במספר מאלה שיצאו אליה, וכל מה שנותר הוא לספור כמה משלנו וכמה משלהם. ספירת מלאי האמורה לנחם את אלה שנותרו חיים, אבל אינה מנחמת כלל את אלה שנהרגו, שממילא כבר אינם זקוקים לניחומים, וגם לא את קרוביהם וחבריהם של הנופלים, ולא את השבים משדה הקרב פצועים, שרופים, חסרי יד או רגל או יד ורגל כאחד, ואת אלה השבים פגועים בנפשם, וכאלה יש רבים. רבים משניתן לשער, השבים מן הקרב אחרים משהיו, כשצעדו אליו בטור רגלי או בתוך זחל״ם. איש איש וגורלו הקבוע לו מראש.
בינתיים התרגלו עיניו עוד יותר לאפלולית הבר והוא בחן את הזוג שישב קרוב אליו, שהיה שקוע כבר שעה ממושכת בשיחה חרישית אבל נרגשת למדי, שהלכה והתלהטה והפכה כנראה למעין ויכוח מהוסה. מדי פעם הביטה האשה לעברו במבט שנראה לו מוטרד ואולי אפילו מבוהל, כאילו היא משדרת אליו אותות של מצוקה. כפי הנראה חשה נבוכה מן האופן שבו ידידה רוכן מעליה בתנועה שנראתה לו פטרונית ומאיימת כאחד, תנועה שגרמה לה להרכין ראשה ממנו והלאה ולהשפיל את עיניה. אבל הגבר, במקום לסגת מעט, רק הגביר עוד יותר את לחץ גופו כנגד גופה, כאילו מנסה להכניע את רצונה ואת דבריה מפני דבריו שלו.
אחרי שהביט לעברו השני של הבּר ראה שהוא היחיד שעוקב במבטו אחרי השניים. הזוג הנוסף היה עסוק בשיחה קולנית עם הבָּרמן, ועד כמה שהצליח לשמוע הברות וחצאי משפטים משיחתם, נדמה היה לו ששמע אותם מדברים על שני חיילים חטופים ושני הרוגים, וטנקים שלנו שחצו את הגבול ועלו על מוקש, וטילים שנופלים לאורך גבול הצפון, וכבר הזהירו את התושבים להיכנס למרחבים המוגנים. אבל דעתו הוסחה מכך משום שהיה מרוכז כולו באשה הצעירה היושבת מולו. מן המקום בו ישב נראתה לו מושכת מאוד, שערה קצוץ כשל נער, ושני עגילים גדולים בצורת קונכייה דילגו על תנוכי אוזניה כשהרכינה את ראשה. האיש שישב לצדה נראה לו מבוגר ממנה בהרבה, אולי כבן גילו או צעיר ממנו מעט. הוא ישב בגבו אליו ולכן לא יכול היה לראות את תווי פניו, אלא בעיקר את ראשו הקירח, ואת המעט שנותר משערותיו קיצץ לגמרי. מגבו נראה חזק וחסון, והחליפה האפורה שלבש חיזקה את חזותו כאדם בעל סמכות שהצליח מאוד בעסקיו. הגבר רכן מעל האשה בתנועה אדנותית, מבלי לתת דעתו כלל על הסובבים אותם. היה משהו מאיים באופן שבו פנה אליה, והאשה ענתה לו רק בהברות קצרות, שלא היה יכול לקבוע אם נאמרו בנימת שאלה או סירוב, משום שנאמרו בשפה זרה.
כל אותו הזמן המשיכה האשה הצעירה לנעוץ בו מבטים תכופים, שלא הצליח לעמוד על משמעם. הוא לא היה מורגל בכך שנשים, ובמיוחד נשים יפות, ינעצו בו מבטים, ולכן הניח שהחשש מפני בן הלוויה שלה היה הגורם לכך, וכי הוא נדרש, כמו ג'נטלמן אנגלי, לצאת לעזרתה של עלמה במצוקה. אבל הוא לא העז לקום ולגשת אליהם משום שירא מן המבטים הרבים שמן הסתם יופנו אליו מן השולחנות הסמוכים, וגם משום שחשש מן הגבר הקירח, ולכן רק קרא בקול רם במקצת אל הברמן וביקש כוס משקה נוספת.
חצי או שליש, חבר.
שליש. לא. בעצם תן לי עוד פעם חצי.
נראה שהפעם החליטו להיכנס בהם כמו שצריך, אמר הברמן.
במי.
בחולרות, אמר והצביע על מסך הטלוויזיה. כמה אפשר לשתוק להם, תגיד.
באצבעו רמז לו שיתקרב אליו מעט ושאל בלחישה, תוך כדי שהוא מטה ראשו כלפי הזוג שלידו, אם הוא מכיר אותם. הברמן שלח מבט חטוף בזוג המתלחש בפינת הבר ומשך בכתפיו, כאילו רצה לומר שהוא מכיר אותם אבל לא אכפת לו, או, אני מכיר אבל זה לא ענייני. ולכן אמר לו במישרין, ובקול רם במכוון, הוא מטריד אותה. אבל מיד התחרט על המילה מטריד, שנשמעה לו ארכאית ומשונה. הברמן לא ענה, אולי לא שמע או לא הבין, והתרחק ממנו במקצת, השפיל את עיניו והחל לנגב במרץ את משטח הנירוסטה הממורטטת במטלית שנחה על כתפו.
לפתע סטר הגבר סטירה חזקה ומהירה על לחיה של האשה וזו נרתעה לאחור ופרצה בבכי, כשהיא מליטה את פניה בידיה. נדהם ממעשהו של האיש, קפא לרגע על מקומו, מביט שוב סביב, לראות האם שאר יושבי הפאב הבחינו גם הם במעשה. אבל לפני שהתעשת קם האיש המבוגר מכיסאו. הוא היה נמוך ורחב ממה שהעריך קודם לכן, הניח שטר בודד על השולחן ואחז את האשה בזרועה בחוזקה. היא קמה מיד מבלי למחות והלכה אחריו בהכנעה, כשהרוסי המבוגר פוסע בצעדים נמרצים החוצה, בעוד הוא נותר תקוע על מושבו משום שלא ידע מהו הסכום הנכון לשתי כוסות בירה, ולכן שלף שטר של מאתיים שקל, הניח אותו על הדלפק, והזדרז לצאת אל הרחוב הצר, והספיק עוד לראות את הגבר מכניס את האשה הצעירה אל תוך ג'יפ לנדקרוזר שחור וטורק את הדלת בחוזקה אחריה.
כעת נותר לעמוד באמצע הרחוב ההומה, מבלי לדעת מה יעשה עכשיו. הוא המשיך לעקוב במבטו אחרי הלנדקרוזר שהאיץ ונעלם מעבר לעיקול הסמטה הצרה, לוקח עמו עולם שלם של חיים לא מפוענחים וזרים שלא היה מסוגל לעמוד על פשרם, שהיו מושכים ומרתיעים בעת ובעונה אחת, עולם של יצרים אפלים ושל גברים ונשים השרויים במציאות אחרת, ביקום מקביל אשר מתקיים מחוץ לחייו השגרתיים והתפלים ומתרחש כאילו בגלקסיה אחרת, שהוא אינו יכול להבין את חוקיה, אף שחש כי יש להם כללים מוצקים וברורים הרבה יותר מאלו המתקיימים בעולמו שלו, שהבוקר, בגלל בגידת אשתו, נקרע מעליהם בבת אחת המסך, והם התגלו לו בעירומם, והוא יכול היה לראות אותם עכשיו כמות שהם, חיי הבל ושקר, ועוד גרוע מכך, בזבוז של דבר יקר ובעל ערך שהופקד בידיו, והוא משחית אותו באופן שעוד יצטער עליו ביום מן הימים, ולמען האמת הוא מצטער עליו כבר עכשיו. כי הרי אין כל ערך לחמישים ושתיים שנות חייו, לכל מה ששאף אליו ולכל עשרים ושתיים שנות נישואיו, אם עברו עליו במחיצת אשה זרה ובלתי מושגת, שעכשיו אבדה לו לחלוטין.
יכול היה עכשיו לדמות לעצמו בבירור מוחלט את תווי פניה באפלת החדר המואר למחצה באור הרך המואצל עליהם ממנורת הלילה שעל השידה העומדת סמוך למיטתם, כאשר היה נותן בה מבט אלכסוני בעת שהיו שוכבים זה לצד זו על המיטה הזוגית, שרועים על אותו מזרן שקוע באמצעו כבר למעלה מעשרים שנה, משום שמעולם לא הסכימו איזה מזרן חדש לקנות. הוא רצה מידה רחבה ככל הניתן והיא העדיפה מידה צנועה יותר. היא אהבה מזרן רך והוא רצה מזרן קשה, שסבר שייטיב עם גבו שהכאיב לו יותר ויותר בחלוף השנים. לפעמים נהג להציץ בה ללא ידיעתה, רואה את מבע הייאוש המוחלט שהיה שרוי עליהם לפעמים, כשלא הבחינה שהוא מביט בה. גם לאחר יותר משתי עשרות שנות נישואים לא ידע על צפונות לבה יותר משידע כשהכירו לראשונה. זאת למרות שחיו ללא מחיצות והיו מנהלים דרך קבע שיחות רבות וממושכות, דנים יחדיו על כל דבר שבעולם, על ילדיהם ועל חבריהם המשותפים ועל הוריהם ומשפחתם, ועל כל מה שהלך ונערם ביניהם ללא סדר וללא כוונת מכוון. הררי כביסה שלא קופלה וכלים לא רחוצים שנשכחו במדיח, ופחי אשפה גולשים על גדותיהם, וערב רב של סכינים ומזלגות וכפיות גדולות וקטנות, ופותחני קופסאות שימורים וחולצי פקקי שעם ומגרדות ומסננות, וספלים ועליהם עיטורים וכתובות שונות ומשונות, ומחבתות וסירים שהשחירו מפיח. כל אלה הלכו ונאגרו במרוצת השנים מתקופות וזמנים שונים, עוד מאז שהיו סטודנטים צעירים וגרו בשכירות בדירות תל אביביות מוזנחות, שהלכו ונאספו בתוך מגרות המטבח המאיימות להתפקע ולגלוש מתוך עצמן. השנים ההולכות ונערמות ביניהם לא הביאו עמן לא נחמה ולא צל צילה של הבנה. עכשיו חש שכל אלה, הבית החדש שבנה בקצה המושב, בנו, בתו, וכל מה שנצבר בינו לבין אשתו במרוצת השנים, כל אלה בטעות יסודם. לא בכך רצה. לא לכך התכוון. לא לשם כך זחל במשך שעות ארוכות על דיונות החול של מדבר סיני כדי להציל את עצמו ממוות. כי חיים אחרים, חיים של אדנות וכוח, כמעשה הרוסי המבוגר ברוסייה הצעירה, אפשריים גם בשבילו, לו רק העז לחיות אותם כרצונו, כפי שהיה נכון וראוי לו לחיות את חייו, חיים מיוחדים וחד פעמיים, ואפילו מקודשים היו יכולים להיות, אילו לא הזנה אותם במו ידיו ופורר אותם לפרודות היומיום עד כדי כך שאבד להם תוכנם האמיתי מכול וכול, ועכשיו נותרו חייו הקודמים לעמוד כשלד בית מוקף פיגומים ומחושק ברזלי טפסנות מחלידים והולכים שלא יושלמו לעולם וזאת משום שהקונסטרוקציה המסובכת שעל פיה תוכנן ונבנה, בטעות יסודה.
בעודו ממשיך לשבת ברכב החדיש שלו, שרק אמש טרח לנקותו מבפנים ומבחוץ במים ובסבון ובמברשת בעלת סיבים רכים, כדי שלא להזיק לצבע המטאלי הכסוף, עלתה בו ההבנה כי יכול היה גם הוא לחיות חיים אחרים, חיים פשוטים ומלאי יצר. בדמיונו שיער שעל אף שהרוסי ההוא בוגד בבחורה הצעירה שאתו שוב ושוב, הם חיים יחדיו חיים מלאי תשוקה הדדית. לחיים כאלה ערג, כחייהם של חיות הבר באפריקה, שראה בסדרות על חיות הטבע בטלוויזיה היקרה להחריד ברזולוציה גבוהה שקנה לאחרונה, למורת רוחה של אשתו. בזמן האחרון סיגל לעצמו הרגל לבהות בהן ללא קול על סף השינה, כשהיה שוכב במיטתם, מביט במסך המרצד מעל ראשו ומקרין אור כחלחל על פניו ועל פני אשתו שנרדמה כבר מזמן, ולנגד עיניו ההולכות ונעצמות היו מתבצעים מעשי הרג מזוויעים כדבר של מה בכך. קבוצת לביאות מזות רעב היו מוציאות להורג לאט ובאכזריות פיל צעיר שהופרד מלהקתו, מזנקות בזו אחר זו, יושבות בחבורה על גבו, קורעות תחילה את אוזניו ואפו ואחר חופרות בציפורניהן לתוך עור בטנו, עד שהיו מכריעות אותו ארצה. או סרט אחר שבו נלחם קוף בבון מזדקן, מלך העדר, בקוף צעיר וחזק ממנו, שגזל את כל קוֹפוֹת הרמונו, והוא ממית בזה אחר זה את כל צאצאיו של השליט הזקן ואחר גם אותו עצמו, דוחק ומפיל אותו מקצה ענף גבוה, והקוף הזקן נותר שרוע על הקרקע מרוסק איברים. בתכנית אחרת ששב וצפה בה מספר פעמים, נותר דוב ארקטי למות על חוף ים מוכה סערות לאחר שכוחו תש בטרם הצליח ללכוד את אחד מכלבי הים שהמשיכו כל זמן גסיסתו הממושכת לדלג סביבו בתנועות מסורבלות ובנענועי צוואר מגוחכים, כאילו לועגים לו על מותו הקרב ובא.
זה היה עולם אכזר אבל מובן ומפורש היטב, שבו החזק לוקח לו כרצונו ללא כל עכבה, אבל רק על פי צרכיו ולא יותר מכך. לעומתם ידע שבחייו שלו הוא חומד בלי תוחלת גם את מה שאינו זקוק לו, בלי לדעת שובעה, ועם זאת לעולם אינו בא על סיפוקו, משום שהוא מבקש את מה שהוא חושק בו ולא את מה שהוא זקוק לו באמת. כל חיי נישואיו, שני הילדים שילדה לו אשתו, העסק שלו ליציקות בניין, שפעם התגאה בו מאוד, ונהג להדגים לידידו שאוּלי את הקונסטרוקציות המסובכות שבנה עם פועליו, באמצעות מזלגות וכפיות שהיה מסדר על השולחן לפניו במסעדה המזרחית בפארדיס, והמלצרים הערבים מביטים בסקרנות בידיו הזריזות, ידי שען, כל אלה לא היו אלא תרמית מתמשכת, אשר התגלתה כעת לכל במערומיה.
יותר מכולם הרגיש חשוף בפני יערה בתו. הוא ידע שהיא נדה לו בראשה מאחורי גבו משום שבחושיה הדקים הבינה יותר משאר בני הבית את עומק אי שביעות רצונו מחייו ומילדיו שבאמת ציפה מהם להרבה יותר חום וחיבה משקיבל, מתוך תחושה שהוא נמחץ דרך קבע תחת מכבש המערכת המשפחתית הרוחשת וגועשת שהתנהלה בביתם בחסות אשתו, שניצחה על ממלכתה הפרטית ביד איתנה ובוטחת, ואילו הוא נותר זנוח ומיותר בביתו שלו. בתוך לבו האשים אותה שמתוך כוונה תחילה הקימה מחיצות בינו לבין ילדיו, אף כי ידע היטב שלא כך הדבר, וכי הסיבה האמיתית לכך שלא נותרו בו די אהבה ורוך כדי להעניק מהם לקרובים וליקרים לו ביותר, נעוצים בכל מה שאירע לו בצעירותו קרוב לגדת התעלה. בלילות ארוכים של חוסר שינה היו פוקדים אותו לעתים תכופות חזיונות קשים. זעקות פצועים וקולות נפץ הפגזים היו נשמעים קרובים מתמיד, כאילו באים ועולים מעבר לגבעות הנמוכות שסביב ביתו. היה מתהפך אז במיטתו מצד לצד ומייסר עצמו בידיעה הברורה שהוא נותר לבדו בעולם הזה, לא אוהב ולא נאהב.
לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי נרשם ללמודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אך גם שם לא מצא לעצמו מרגוע, ואחרי שנת לימודים אחת נטש את לימודיו מתוך בוז לעצמו, על שחשב כי ניתן למצוא הסבר מניח את הדעת למבוכת הקיום האנושי. כל חייו הרגיש שתחת עורו שוכן אדם אחר לגמרי. אדם היודע לעמוד על שלו ולדרוש את המגיע לו על פי ערכו. משום כך הביט על כל אלה הסובבים במעגלי חייו, משפחתו, ידידיו, במבוכה ובאשמה של אדם המסתיר סוד הידוע רק לו עצמו. סוד שנגלה לו אז, על גבעות החול הנמוכות, שספגו את קליעי המקלעים הכבדים שנבלעו בחול בקול תסיסה מכוער כלחישת נחש, וקליעי הנותבים שהמשיכו לחלוף מעל ראשו במרחק סנטימטרים ספורים, בבוהק כתום מסמא עיניים, מאיימים לפלח את ראשו באחת, ממש כמו כדור המקלע שפילח את גרונו של נחמיק בן־בסט. רגע אחד הביט בו במבט מבועת, וצעק משהו שנבלע ברעש נפילות הפגזים ומטחי היריות, וברגע הבא כבר איבדו עיניו את מיקודן וראשו קרס ונשמט לפנים. שום דבר לא השתנה בעולם וגם הקרב נמשך בכל עוזו. רק נחמיק פסק לחיות ולרצות, וכל החלומות שהיו לו, לטוס לצרפת להופעה של מייק ברנט שהיה חבר ילדות שלו, ולימודי ווטרינריה וריקודי עמים באוניברסיטה, חדלו ברגע אחד.
אבל חרף כל זאת האמין בתוך לבו שיש לכל מה שאירע לו סיבה. קיימת איזה תכנית גדולה הממתינה לו. איזה משימה שעליו למלא. חייבת להיות משמעות כלשהי לכך שלא נותר גם הוא שוכב דומם בתום הקרב על גבעות החול, אלא קם ויצא מתוך תעלת המים היבשה, וחזר עם שאר הלוחמים אל נקודת הכינוס הגדודית, פניהם מכוסי פיח אפור.
מהיום הראשון שבו התגייס לצבא הסתלקה ממנו הבנת המתרחש סביבו. הוא ריחף בתוך עולם אחר, שבו הכול ייתכן ואפשרי, דווקא משום שדבר לא היה יכול להתרחש ללא תכנית וללא פקודה מפורשת, מלווה באותות ומופתים של עונשים וטרטורים שונים ומשונים, שנועדו לשבור את רוחו ורוח חבריו הטירונים, ולהביאם לאותו מקום שבו ניתן יהיה לבצע בגופם את הניתוח הצבאי שבו מושתלת בנפש החייל רוח הציות הנדרשת כדי להוליך אנשים צעירים אל אפשרות מותם. לכך גם נועדו שעות השינה המעטות, המופרות באופן תדיר בידי המפקדים שהיו בועטים או מנערים בפראות את אוהלי הסיירים צרי המידה, שבתוכם שכבו בזוגות, חנוטים בתוך שקי שינה צבאיים, ישנים בתוכם מבלי להסיר את מדי הזית המרובבים בשמן רובים ובבוץ, ומבלי לחלוץ מעל רגליהם את נעלי הצנחנים האדומות. לפעמים נהגו המפקדים המבוגרים מהם רק בשנה, להשליך בין שורות האוהלים הצפופות חזיזים ורימוני הלם, שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים, מגרה ביתר שאת את קצות העצבים של הטירונים הצעירים, שהיו מזנקים כנשוכי נחש מתוך האוהלים, עוטים על עצמם בחיפזון את החגור, הנשק ושרשראות הכדורים, חובשים את קסדות הפלדה, ורצים ונעמדים בפתחי האוהלים בדבוקה מתנשמת, מחכים לפקודת הקשב.
במהלך כל אותה תקופה שנמשכה ממש עד לפרוץ המלחמה, נע מסוחרר והלום שינה בשעות הלילה ובשעות היום, שרוי בתוך עננת ערפל סמיך שמילא את חלל ראשו, מרחף בתוך יקום שאת חוקיו המוזרים לא הצליח להבין. זאת למרות שהיה חייל טוב וממושמע, ונשא מתוך רצון בזמן האימונים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, במשא המתפקע מכובד של מחסניות מלאות כדורים ורימונים, ותחת עול האלונקות ומנשא מכשיר הקשר, בחום השמש היוקדת בימי הקיץ הלוהטים. אבל למרות צייתנותו העיוורת חש כל העת שיש בכל חובת השירות הצבאי איזה עוול גדול שנעשה לו ולחבריו הטירונים, וכי אסור היה להם להסכים להישלח מרצונם למקום שבו אנשים יורים ונורים. מתוך תחושה של אסון מתקרב, כך עבר את כל חודשי המסלול המפרכים.
אבל משום שהיה בעל אופי נחוש ועיקש, ומשום שירש מאביו את חוש הצדק הנוקשה שלו, שאין בו מקום לפשרות, ואינו חס על איש, ובעיקר לא על עצמו, לא העז מעולם לסרב לעשות ככל הנדרש מן החייל הקרבי, מקל ועד כבד, ולא עלה בדעתו אפילו לרגע להזכיר באוזני איש מחבריו הלוחמים את המחשבות הללו, משום שידע היטב שהן מחשבות כפירה בעיקר, שאם יודה בהן, יוקע ביניהם ובין חברי המושב והאזור כולו, שממילא חשדו באביו ובשאר בני משפחתו שהם מתנשאים מעליהם, ומעולם לא קיבלו אותם אל תוכם. למרות שעברו לגור במושב לפני שנים רבות, ואביו עבד במו ידיו בעבודות חקלאות מפרכות במשך למעלה מעשרים שנה, נחשדו הוא ובני משפחתו בכך שהם אינטלקטואלים, אידיאליסטים ויפי נפש במסתרים, שאינם מתאימים לעבודת האדמה, שרק בה יש תכלית של ממש, וכל הרעיונות והאידיאלים הסוציאליסטיים שהביאו אִתם משכונת הפועלים בגבעתיים, אינם אלא הבל ורעות רוח של עצלנים החפצים להתבטל מעבודה. ולכן, מפני שחשש שגם עליו רובצת כעננה אותה קללה קדמונית של נטייה לחולמנות מעורבת בצדקנות, הבאה מתוך חולשת נפש, או שמא הייתה זו פשוט רגישות גדולה לסבל הזולת, התבייש בה והסתיר אותה כמיטב יכולתו, והשתדל ככל שניתן להוכיח בעבודה קשה השוחקת את הגוף והנפש, כי אין לו דבר עם המורשת הגלותית החלושה, השברירית והנוטה לדיכאונות ולמרות שחורות, שהביא עמו אביו כווירוס של מחלה קשה, מארץ ליטא שבה נולד למשפחת רצענים וחייטים יראי שמים שלא ידעו בחייהם הרבה יותר מאשר מה שקראו בספרי הקודש שלהם, ולא חלמו כלל לערער על סדרי העולם לפיהם בני עמם נועדו לחיות תמיד תחת מגפיהם של פורעים וקלגסים.
רוב חבריו לפלוגת הטירונים, היו כמוהו, בני קיבוץ ומושב הרגילים בתנאי שדה ובכל עבודה קשה, והיה וברור ומקובל אצלם שיש לשאוף להתגייס ליחידות הקרביות ביותר, ואל הסיירות המובחרות ורבות התהילה. אף אחד מהם לא דיבר על כך שהם שמים עצמם מרצונם החופשי במקום שבו הם מסתכנים בפציעה קשה או אפילו במוות. לכל אחד מהם היו חברים וקרובי משפחה שהתנדבו לפניהם לשירות קרבי, וכך גם בני המחזורים הקודמים להם במושב ובבית הספר האזורי, כולם שירתו ביחידות הנועזות והמסוכנות ביותר. אבל היו גם כאלה שנרמסו תחת הקושי הנפשי והפיזי שבמסעות הממושכים ושעות השינה המועטות, שנועד בדיוק לתכלית זו, שבירת רוחו של הטירון, כדי להביאו אל מצב התודעה המעורפל שבו מתנתק הרצון החופשי מן הנפש.
כל זה התברר לו ביתר שאת ברגע שבו פרצה המלחמה ביללת הסירנה שהחרישה את שלוות יום הכיפורים במחנה הטירונים ששבת כולו לכבוד היום הקדוש. זו הייתה לו פעם ראשונה שבה שמע את נוסח התפילה העתיקה שזימרו במשך כל ליל שישי ובבוקר יום השבת חיילי הפלוגה שומרי המסורת, בניצוחו של רב צעיר שאסף אותם תחת חסותו מכל רחבי הבסיס לתוך אוהל מוארך שספסלי עץ חסרי משענת הועמדו בתוכו בשורות צפופות. רוב חיילי הגדוד היו חילונים גמורים שלא היה להם דבר וחצי דבר עם עולם הדת והמצוות, אך היו גם לא מעטים ביניהם שהגיעו מבתים מסורתיים, שבהם היו האב או הסב שומרי הלכה ומצוות.
זה היה אחר צהריים לוהט, המכה לעתים באמצע ספטמבר בשיפולי ההרים היורדים מירושלים אל גדות נהר הירדן, דווקא ביום התענית הקדוש. כאילו היושב במרומים, אשר הקים את התפאורה החרבה, גבעות טרשים שסלעיהם צרובים בלהט השמש המכה בהם כמעט בכל ימות השנה, חפץ להוכיח לברואיו, החיילים הצעירים, את נוכחותו הממשית של אותו גיהינום, אשר מקורו העתיק, גיא בן הינום, מצוי לא הרחק מן המקום הזה, שבו היו שרועים על מיטות שדה בתוך אוהלים אמריקאים שאת שוליהם גלגלו והידקו בשרוך כדי לזכות בכל משב רוח קלה שחלף מדי פעם בין שתי שורות האוהלים המאובקים, ושורת הזחל״מים העמוסים לעייפה בציוד צבאי חונה בסמוך. קול תפילה עמום נשמע מאוהל המתפללים הסמוך. חטאנו, עווינו, פשענו, שנו וחזרו בקול ניחר מצמא החיילים הצעירים אחרי החזן המתנדנד כלולב קדימה ואחורה בקול בוכים. מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי שלא בקִצו. מי במים ומי באש.
מן הרגע ההוא במדבר יהודה, ועד שמצא את עצמו שוכב על דיונת חול רדודה בעומק סיני, לא הרחק משפת התעלה, עברו פחות משבועיים. בתוך מרחבי החול האינסופיים של מדבר סיני המשיכה מחלקת טנקים בודדת לאמץ ביבבת מנועי סולר צרחנית את שרשראות הזחלים המתחפרות בחול הרך, כדי לקרב אל גדות התעלה את גשר הגלילים אשר נועד להכריע את גורל המערכה הקשה הזו, מושכים אל עבר מימיה הכחולים של תעלת סואץ שהבהיקו כראי מלוטש באופק המערב, נעים בתוך עמק רחב מידות, התחום משני קצותיו בגבעות נמוכות, לעבר כביש אספלט מרוסק וצר מידות, שכוסה כמעט כולו בחולות המדבר שהמשיך כל אותו זמן להעלות מערבולות חול. השמים היו אפורים מן העשן שהוסיף להיתמר ממאות רבות של כלי מלחמה בוערים, טנקים, נגמ״שים, משאיות צבאיות, ג'יפים וכלי צליחה אמפיביים. מטוס סוחוי מצרי חצה את השמים ממזרח למערב כציפור מבוהלת, ושני מטוסי מיראז' נזעמים דולקים בעקבותיו. תמונת המלחמה כולה התכנסה אל צמד כבלי הפלדה השזורה שבהם משכו שני טנקי שרמן זקנים את גלגלי המובילים ענקי המידות של הגשר הכבד, שקועים עד חציים בתוך החול הטובעני. ריח סולר וצמיגים בוערים עמד באוויר.
מתוך שוחות שנחפרו בחיפזון רב תחת אש ארטילריה שלא חדלה לרגע, על צלע גבעה סמוכה, השקיפו על המחזה חיילי גדוד הצנחנים שניהלו קרב ממושך עם אויב בלתי נראה, חבוי מעבר לקו הגבעות המתבהר והולך לאור זריחת שמש חיוורת, שהלכה והתרוממה מעל ראשיהם. מדי פעם בפעם היו מתרוממים לרגע מתוך המחפורות הרדודות, ויורים צרור כדורים חסר תוחלת מנשקם האישי לעבר קו הגבעות שמעליהם, ומן העבר השני ענה להם מטח מרהיב של כדורים נותבים ופצצות מרגמה ופגזי תותחים שנורו לעברם בשריקה מבשרת רעות, ומיד לאחריה נשמעו הדי הפיצוץ שזעזעו את חלל האוויר.
בעמק הפרושׂ תחתיהם נרתע פתאום הטנק המוביל את השיירה המזדחלת על מקומו, ופלט נחרת תדהמה בעודו מתרומם על שני זחליו מעוצמת פיצוץ מוקש אנטי טנקי, שמשושיו השחורים הציצו מתוך החול הטובעני. השיירה כולה קפאה בבהלה. מתוך הטנק שהתלקח כהרף עין בלהבה גדולה, זינקו בזה אחר זה שני טנקיסטים בסרבלים בוערים, מתפלשים בחול זה לצד זה. אבל רק אחד מהם קם ממקומו, חברו נותר שרוע פשוט איברים. הטנקיסט החי מיהר בריצה לעבר הטנק הבוער. שאר אנשי פלוגת הטנקים מיהרו לנתק את גשר הגלילים מהטנק המתלקח בקולות נפץ רמים, ולגרור אותו לאחור תחת ההרעשה הכבדה שלא חדלה לרגע. מרחבי העמק, מקצה האופק ועד קצהו, היו זרועים בנקודות שחורות של שלדי רכב וכלי נשק, חלקם עדיין מעלים ענני פיח שחורים, ובמחפורות ובשוחות שדה שבתוכן שכבו חיילים מתים במדים, חלקם מרוסקים לבלי הכר, ביניהם אפשר היה לראות גם גופות במדי זית ונעליים אדומות ושחורות. סביב כל מחזה העוועים הזה השתרע המדבר, עצום ושטוח, למלוא קצווי העין. משני צדדיו של כביש האספלט המרוסק, שאליו חתרה שיירת הטנקים הגוררת את גשר הגלילים, היו פזורים עוד מאות רבות של שלדי רכב בוערים. טנק נוסף מתוך תריסר העושים במלאכה נעצר על מקומו והסתובב בפראות סביב צירו כסביבון משוגע, כשמוקש נגד אדם קרע את שרשרת הברזל שלו, כאילו הייתה עשויה נייר, ומיד לאחר מכן נורה מן הגבעות שממול טיל סאגר שחצה את העמק בטיסה נמוכה ואיטית. הצנחנים שעל הגבעה הסמוכה עקבו מוקסמים אחר מעופו המסתלסל של הטיל, המסתחרר ימינה ושמאלה בדרכו לעבר צריח הטנק שניסה להטעות את רודפו בנסיעה מהירה לאחור. אבל את סוף המחזה שהתרחש לנגד עיניו לא יכול היה נתי לראות משום שפצצת עשן נפלה בסמוך אליו, והעשן המריר חדר לתוך עיניו ונחיריו ופיו.
ראשו טמון מאחורי גבשושית העפר הקטנה שמאחוריה שכב כבר זמן ממושך, בעוד הקרב סביבו הולך ומתעצם, ומטחי הארטילריה הופכים צפופים יותר ויותר, כך הוסיף לשכב בחול המתלהט מרגע לרגע, והאבק שנטחן עד דק בשרשראות הטנקים והזחל״מים ופצצות המרגמה והכדורים הנותבים, חודר אל תוך בגדיו ומתפזר על זרועותיו וחזהו ומבושיו, תחת מדי החאקי הגסים הספוגים זיעה קרושה, מסמא ומצמיא עד טירוף. הוא גישש בידיו בתוך החגור ונענע את שתי מימיות הפלסטיק החגורות על מותניו מאחור, חש שהן ריקות לגמרי, ובכל זאת גייס את שארית כוח רצונו כדי לפקוד על אצבעותיו הממאנות להישמע לו, להתיר את כפתורי נרתיק המימייה ולשלוף אותה מתוך כיסוי הבד, אולי ימצא בה עוד טיפה או שתיים כדי להשקיט מעט את הגירוי הבלתי נסבל שהעלו האבק והחום המדברי במעמקי חִכּוֹ. שוב ניסה ללעלע בגרונו ולירוק את החול מפיו. צמא בלתי נסבל, צמא הגובר על הפחד וחרדת הקיום שהצמיתה את גופו אל תוך מחסה תלולית החול, השתלט על כל הווייתו. עיניו החלו לשוטט סביב, מחפשות מקור מים כאילו היה חיית שדה רדופה. כמעט שהחל לחפור בור בידיו החשופות באדמת החרס, לחפש איזה לחלוחית קבורה במעמקים מתחתיו, פלג מי תהום או מעיין חבוי במעמקים.
מן הדיונה הסמוכה משכה את עיניו ערמת בגדים שהתנפנפה מעט ברוח הקלה בצבע המדבר. זאת הייתה, כך ראה מבעד מסך האבק והעשן שנחו על שדה הקרב כולו, גופת חייל אויב ששכב על בטנו, מחצית פניו וגופו כבר קבורים בתוך החול שלא חדל לנוע עם הרוח, כמבקש גם הוא מסתור מפני אש הקרב. חולצתו הקרועה בצבעים מנומרים של החייל המת נטמעה בגוון החום־צהוב של המדבר, מתנפנפת מעליו כדגל כניעה. הוא החל לזחול אליו בתנועה איטית ומסורבלת, יד אחרי יד ורגל אחרי רגל, חש חשוף ובלתי מוגן כאילו הופשט לא רק ממדי הקרב אלא גם מעורו הדק והפָּריך כל כך, שהתקלף מעליו בחום ובצמא כנשל הנחש. לאחר זמן ממושך הגיע אל גופת החייל המצרי השרוע פרקדן באמצע שדה הקרב, ושכב לרגע צמוד אליו פשוט איברים, רגל מול רגל וחזה מול חזה, וביד רוטטת החל לפשפש בתוך בגדיו והחגור שעליו, מנסה להימנע מלגעת בגוף החשוף שלפי תחושתו לא היה חם או קר, רך או קשה, מגופו שלו, עד שעבר בו רעד מכף רגל עד ראש, כאילו הסירה אש הקרב וחרדת המוות את המחיצות שבין החי למת. אבל הצמא שהביא אותו שוב אל סף העילפון, היה חזק מכול, והוא הוסיף לגשש בחיפזון גובר והולך בתוך לבושו וכליו של החייל המת, עד שלבסוף עלתה בו המחשבה לדחוף מעט את הגופה השרועה על צדה כדי שיוכל לחפש מתחתיה, והגוף הזר נענה לו ברצון כאילו המתין כל הזמן לעזרה הזאת כדי שיוכל לשכב ביתר נוחות על צדו. ואמנם מצא קבורות בחול שתי מימיות פח, סגורות בפקק שעם מחופה מתכת וקשור בשרשרת דקה אל גוף המימייה, שעל פי משקלן היו מלאות עדיין עד תומן. הוא מיהר ושלף את הפקק מתוך אחת מהן וגמע גמיעה ארוכה בגרגור משתוקק מלוא גרונו מים חמימים שנעמו לו מאוד, ולכן גמע עוד, נותן דעתו עכשיו על שדה הקרב. רעמי הפצצות וירי המקלעים לא פסקו לרגע ואולי גם התחזקו עוד יותר. רעש פצצות המרגמה הנופלות בסמוך זעזע את תנוכי האוזניים, ועוצם התהודה חדר אליו דרך העיניים והאף והפה ועור הלחיים.
רק עכשיו יכול היה להבחין ביתר אנשי המחלקה שלו שהיו שרועים כמוהו מאחורי תלוליות חול נמוכות ושורת שיחי מדבר מוכי יובש של סוף הקיץ, חשופים לאש האויב ולפצצות המרגמה והטילים האנטי טנקיים ולכוחו הכביר של המקרה, אם ניתן להניח כוונת מכוון גם לרסיס הפצצה שנקבע מראש שתחתוך את חלל האוויר בשריקה מאיימת, ותינתז מדופן מתכת הטנק ותפלח את העורק הראשי שבפנים ירכו של אריה טייטלבוים, מרחק כמה אצבעות מאשכיו, ונשאר קבור בתוך העורק הראשי של הרגל שדיממה משך שעה ארוכה, ולא עזרו מאמצי החובש והוא מת שם על הגבעה מאיבוד דם. וכך גם עלה בגורלו של דודו שושני שנפגע מרסיס מרגמה שפילחה את העורק הראשי בצווארו, ואיציק רוזלס, שכדור מקלע חדר דרך קסדתו ופיצח את קרקפתו, וישי זומר, צרור תת מקלע פגע בבטנו ושפך את בני מעיו, ומוטי קלייברג, פגז זרחני התפוצץ בסמוך לו, והוא מת בבית החולים שלושה ימים לאחר מכן בייסורים קשים, ומשה לוי מפלוגת הטירונים, פגז תותח התפוצץ לידו, וקרע את גופו לגזרים, ואבי פתאל, כדור רובה חדר לתוך ריאותיו, והוא נחנק בתוך דמו שלו, ואבי זכאי, כדור של רובה צלפים טבע בתוך מצחו, וחזי ברכה, סמל פלוגת הטירונים, הדף פגז תותח מאה חמישים וחמש שנפל מילימטר מספר צעדים ממנו, קרע את חלל בית החזה שלו, למרות שמבחוץ נראה שלם לגמרי כאילו רק שכב לישון, ושלומי ששון, שרסיסי פגז מרגמה קרעו את רגלו מעל גופו, והוא נשאר לדמם למוות על גבעת הפצועים, ללא נפש חיה לידו בשעת מותו. ויוסי אוחיון, שגורלו שפר עליו, כשספג פגיעה ישירה בחזה ומת עוד בטרם צנח לקרקע. וגידי חסקין ובני כרמלי, שמתו יחדיו חבוקים זה בזרועות זה כזוג נאהבים, ויחיאל גור החובש הפלוגתי, שהיה אמור להיות מודח מן הפלוגה לפני פרוץ הקרבות בגלל חוסר התאמה, ומת כאדם מאושר באמצע ניסיון חילוץ של חייל פצוע מן הפלוגה המסתערת, ופאבלו גרינברג שעלה מארגנטינה כדי למות בחנק, משום שנפגע בסרעפת פגיעה קטלנית, ויוסי כחלון מגבעת אולגה, כדור מקלע גוריאנוב חדר לבטנו והוא מת משטף דם פנימי. ויואל בראל, מיכאל זילברג, ומתי חרמוני, שמתו יחדיו כשטיל סאגר התפוצץ בתוך השוחה שבה שכבו, ומשום כך נקברו זה לצד זה בבית הקברות הצבאי, ועומרי בן־נתן, שכדור רובה פילח את צווארו והוא מת בעודו מחרחר בקול, ואייבי אייזנבאום, שמת כתוצאה מאיבוד נוזלים, לאחר שהופקר בשעת הנסיגה המבוהלת מגבעת הפצועים. האינפוזיה שהייתה עדיין מחוברת לעורקיו שמרה אותו בחיים עוד שעה ארוכה, עד שתם הנוזל ותמו חייו. ומתן ראובני שנפגע בבטנו, זעק שעה ארוכה, עד שהשתתק. מיקי שטרן, רקטת אר־פי־ג'י הפרידה את ראשו מעל צווארו, נחשב נעדר משך תקופה ארוכה עד שזוהתה גופתו. וכך גם אשר כחלני, כדור צלף חדר מבעד קסדתו וניפץ את מוחו שנשפך ארצה, ודוד גרינברג שקיבל כדור בחזה, ומת מדימום פנימי, הרופא החטיבתי נאבק על חייו במשך שלוש שעות עד שמשך את ידיו ממנו כדי להציל אחרים. מיקי יצחקי, כדור בלב, מת במקום. מאיר גוזלן, רסיס מרגמה לתוך הראש, נחמן ברנדס, פגז מרגמה נחת לתוך הזחל״ם שבו שכב פצוע קשה מפגיעה קודמת, מוטי כסרי, ששכב בסמוך לו, נהרג גם הוא בו במקום, אבי מזרחי, רסיס בצוואר, עופר מוסקוביץ', כדור בצוואר, אבי בן־דוד, שיצא לחלץ פצועים בנגמ״ש הפצועים, נכווה כוויות קשות בכל חלקי גופו מפגיעת טיל סאגר, נלחם על חייו במשך שבועיים. נתן מגדיל, צרור כדורים בחזה, דני בן־לולו, חילץ פצועים במשך כל הלילה, נהרג עם שחר. דני שפילברג, כדור רובה, בנצי דווידוב, כדור מקלע, אשר זרחין, רסיס פגז, עבדו בסאם, כדור מקלע, גיורא גיל, רסיס מרגמה, דודי לוריא, כדור רובה, איש־איש ומותו שלו, איש־איש וגורלו. בשרירות מוחלטת וללא כל אפשרות לערער על גזר הדין.
נתי הפעיל את הרדיו והקשיב לקריין החדשות שדיווח בהגייה גרונית מודגשת וחגיגית על האירועים האחרונים בצפון ועל מטח טילים שהמשיך לרדת לאורך קו הגבול, ואף נראה שהחל להרחיק אל מעבר לו, לתוך עומק מדינת ישראל. על החיילים החטופים נאמר רק שגורלם ומקומם אינו ידוע, אף כי מחקירה ראשונית בשטח עולה חשש כבד לחייהם. לא נאמר דבר על גודלו ועל עומקו של כתם הדם שנמצא במקום שבו שכב אחד מהם, שהועף מכוח פגיעת הטיל האנטי טנקי כמה מטרים מתוך הרכב הפגוע. גם לא נמסר דבר על חלקי המוח שנמצאו בתוך קסדת החטוף השני. כל זה עוד יתברר חודשים רבים לאחר מכן, אך בשעה זו נשמר עדיין בסוד, כדי לא לצער את המשפחות וכדי לא לפגוע במורל הצה״לי. אבל לנתן אבני, שלחם באותה מלחמה עקובה מדם בין ציר טרטור לבין ציר עכביש, וראה איך מביאים את הפצועים מן הגבעות, ואת ערמת ההרוגים המתערבבת בערמת הפצועים ללא הבחן בין המתים לחיים, קל היה לדמות את מראה שדה הקטל, את הרכב שצמיגיו יורקים רסיסי זפת רותחת, ואת מראה גופות הלוחמים שישבו מאחור, סמוך למקום פגיעת הטיל, מפוחמים עד בלי הכר, אחרי שנגררו מתוך הרכב הבוער ושכבו על האדמה עירומים כמעט לגמרי משום שבגדיהם התלקחו על עורם. סוליית נעלו של אחד מהשניים עדיין העלתה שובל עשן למרות מימיית מים שלמה שתוכנה נשפך עליה בידי המחלצים שהגיעו למקום מאוחר מדי. את כל אלה יכול היה לשער משום שראה כבר מול עיניו מראות מעין אלה ודומים להם, על גבעות החול הנמוכות מקומת אדם שאינן מסתירות דבר, כי האויב, כתמים מטושטשים באפלה במדיו הבהירים, ישב גבוה מעליהם, מחופר במחפורות עמוקות בתוך החול הרך, שחוזקו בברזלים ובמוטות עץ שפורקו מהמבנים המעטים של חוות הניסוי החקלאי שבנו שם מהנדסים יפניים כאנדרטה לחלום הפרחת השממה והפיכת אדמת החול העלובה למדבר פורח. חלום חלוצי נושן שכבר נזנח מזמן ועוד ייזנח שוב ושוב בכל ימי תולדותיו של המדבר הזה עצום המרחבים, שאינו טוב לדבר מלבד להיות תפאורה להיוולדו של עם מתוך האש והעשן, או שדה קטל שבו מוקרבים המובחרים והנאים שבקורבנות האדם. את כל אלה כבר ידע והכיר היטב משום שנצרבו בתוך ארובות עיניו באותה מלחמה ישנה במכוות ברזל מלובן. לא רק מראה גופות מתרסקות וחלקי איברים הניתקים ונפרדים מהם בפיצוץ של פגז מרגמה, או גוף אדם חי מפולח בצרור מקלע מצד אל צד והדם פורץ מתוך הנקבים מאחור ומלפנים, וגולגולת אדם שכדור מקלע חוצה אותה, ומתיז בדרכו רסיסי מוח שמנוניים וחלקי עצם גם יחד, אלא גם ריחות בשר חרוך מעורב בריח צמיג שרוף וסולר סמיך שנשפך ונספג בחול, והטעם בפה גם הוא מוּכּר לו היטב. טעם החול הנגרס בשיניים וטעם הפלסטיק של המים במימיות וטעם אבק השרפה, והטעם המלוח של הזיעה וטעמו החמוץ של הדם. כל אלה היו מוּכּרים וידועים לו לפני ולפנים. כפי שגבר מכיר את גופו. כך שכנו בתוכו הזיכרונות, עומדים ברשות עצמם. וכך נשא אותם כמטען כבד שעמס על גבו בקרב חסר תוחלת שאליו נשלח עם גדודו לפני שלושים ושתיים שנים, אל מול כוח מצרי מחופר ומצויד היטב במקלעים כבדים, בארטילריה, במרגמות כבדות ובטילי כתף.
כך צעדו אז במשך כל אותו לילה, בפרישׂה רחבה, מרוחקים זה מזה כעשרה מטרים, יורדים ועולים בתוך הדיונות כבין גלי ים, והירח החצוי התלוי מעליהם מתעתע בהם בדרכם, נעלם ושב ומופיע מעל ראשם, כפוּת בחבל אל תורן ספינת העולם העתיקה, נידון שוב ושוב להביט במחזה המוּכּר והישן, מרגע שקיעת החמה ועד שתשוב ותעלה למחרת היום, ואורה לא יביא שום נחמה, אלא רק יאיר בזרקור חיוור את תפאורת שדה הקרב. הם צועדים ונעליהם שוקעות בעומק חול המדבר מכובד המטען שעל גבם, ומתמלאות בחול המכביד על צעדיהם. מדי פעם היה אחד מהם כורע על מקומו, חולץ ומנער את נעליו וממהר להדביק את שאר הלוחמים הפוסעים לעבר היעד הממתין להם ממרחק, שקט ודומם. בדרכם הם עוברים על יד שלדי זחל״מים וזֶלדות שחלקם עדיין מעלים שובל עשן לבן לתוך שמי הלילה השחורים. הם עוברים בין חבורות קטנות של אנשי מילואים בשיער סתור, אפודם הפרום תלוי על כתפם, חלקם יושבים וחלקם עומדים או כורעים ברך. מדי פעם ניצת גפרור או מצית בחושך, ומאיר פנים עייפות ומלוכלכות, מעוטרות בזיפי זקן בן שבוע.
מי אתם חברֶה, שואל קול בלי פנים מתוך החושך.
צנחנים, צנחנים בצבא ההגנה לישראל.
לאן אתם הולכים צנחנים.
לזיין את הערבים אנחנו הולכים. צחוק מהוסס עלה מתוך שורת הלוחמים.
השם ישמור עליכם ויברך אתכם וישים את אויביכם בידיכם, עלו והצליחו, אמר קול אחד במבטא תימני. אבל מישהו אחר אמר בקול נכאים,
אל תלכו לשם חברה. ישחטו אתכם, ישחטו את כולכם.
שתוק אידיוט, שתוק כבר, ענה לו קול נרגז.
אל תשימו לב אליו, הוא בהלם.
אבל הקול הקודם המשיך ורדף אחריהם בעודם מתרחקים,
אל תלכו לשם, ישחטו אתכם. גם אותנו שחטו אתמול. יש להם תותחים וטנקים וטילים. כולכם תמותו ויכניסו לכם את הזין בתוך הפה.
שתוק כבר, שתוק. לך לישון קצת.
תשתוק אתה. בעיניים שלי ראיתי מה הם עשו לגופות. את כל הפלוגה שלנו דפקו. כל הפלוגה.
אבל היו אחרים שהריעו להם וצעקו כיפק היי. ואפילו מחאו כפיים כמו לפני משחק או הופעה באצטדיון, וליוו אותם בדרכם בקריאות שמחה ובשריקות עידוד רמות. הצנחנים הגיעו, עברה ביניהם הבשורה, הצנחנים הגיעו להציל את עם ישראל.
עכשיו, באמצע הרחוב המיוזע בעיר התחתית של חיפה, חש מרוקן ומותש מכל מאורעות היום הזה, שהמשכו ההולך ונפרשׂ מן הנקודה הזו והלאה, היה יכול להתפצל לכיוונים שונים ומשונים שלא יכול היה לעמוד על פשרם, ולא ידע לאן עליו להמשיך מכאן. אשתו שבגדה בו, בנו שנחטף מעבר לגבול, אביו החולה במחלה חסרת מרפא וימיו ספורים, ונשים צעירות שעד עתה ראה אותן רק כמושא לפנטזיות מיניות, הפכו פתאום ברות השגה, ורק אם יעז מעט יותר, כפי שהיה שאוּלי חוזר ואומר לו בכל פעם שהיה מתלונן בפניו על שיממון חיי המין שלו, מיד יתרצו ויואילו לשכב אתו, ללא אתנן אלא רק משום שהוא יימצא ראוי בעיניהן. עצם המחשבה שעליו להחליט עכשיו, ברגע החד פעמי הזה, על הצעד הבא שיצעד במעלה הרחוב או במורדו, שמאלה או ימינה, מנעה ממנו לזוז. עלתה בלבו המחשבה שעליו לשוב מיד הביתה לאשתו שבוודאי חשה כבר חרטה על כל מעשיה והיא תבקש ממנו סליחה ומחילה. ואולי כל הריב הזה לא היה אלא אי הבנה אחת גדולה, וגם לבנו לא אירע דבר, אלא שכמו תמיד שכח לטעון את סוללת הטלפון הנייד שלו, הוא נמצא מחוץ לטווח הקליטה, או שפשוט הוא לא יכול לענות עקב המאורעות המתרחשים ברגע זה לאורך הגבול. אולי ינסה להתקשר שוב לנועם או לאשתו, או לשאולי, או לנאווה, ואולי לאחיו גדי, אם השעה עכשיו בסן חוזה לא מאוחרת מדי. יש לו משפחה ויש לו חברים, והוא הרי לא באמת לגמרי לבדו בתוך כל ההמולה המתחוללת סביבו כפי שדימה לעצמו לעתים כה קרובות מתוך רחמים עצמיים. לכן החליט לשוב אל הרכב החונה באחד הרחובות הסמוכים. אם רק יצליח לזכור היכן השאיר אותו לפני זמן מה, שבוודאי לא היה רב כל כך כפי שנדמה בעיניו עכשיו. עדיין הייתה זו שעת צהריים ורוב היום עוד לפניו. הוא נזכר בפגישה שקבע עם שירלי מהבנק. מן הסתם היא מסיימת בעוד זמן לא רב את המשמרת שלה, והוא תהה לעצמו אם אמנם תופיע, ולאן יציע לה לבוא אתו, ועד כמה יוכל להרחיק לכת אִתה בפגישה ראשונה מעין זו, והאם עליו להעז ולהציע לה לשכור חדר במלון, או אולי מוטב שיתקשר לשאוּלי וישאל אותו על אותם צימרים לשעה שהפכו מקובלים מאוד במושבי הסביבה. גם במושב שלו היה אחד כזה, ואפילו ממרכז הארץ היו מגיעים לאזור בעלים בוגדניים ונשים נשואות המנהלות רומן אסור מהצד, ובעלי חברות או מנכ״לים בכירים עם המזכירות הצעירות שלהם, וכל אותם סיפורים ששמע משאוּלי ומאחיו הצעיר יוני, שגם הוא היה ידוע ומפורסם באזור כולו באבהביו המרובים עם הגרושות החיפניות. הוא חשש שיבהיל אותה אם יגלה להיטות רבה מן הראוי, אבל יחד עם זאת הייתה דעתו נחרצת לחרוג מעתה והלאה מזהירות היתר שלו בכל מעשיו, ובמיוחד בכל מה שקשור ליחסיו עם נשים. כך או כך עדיף שישאל את שאולי כיצד להתקדם ביחסיו עם פקידת הבנק. לא אחת נזף בו ידידו על כך שהוא מהסס להציע לה מפורשות לשכב אתו, כפי שיש לנהוג עם אשה כמוה. מן הסתם, כך שיער, יהיו ליחסיו עם שירלי מעתה והלאה גם צד כספי כזה או אחר, אבל עניין זה לא הרתיע אותו כלל, משום שהיה רגיל בו ביחסיו עם הנשים האוריינטליות בטיוליו במזרח הרחוק. ואילו דעתו של שאולי לא הייתה נוחה מכך כלל. הוא עצמו לא נהג מעולם לשלם על ידידותיו הרבות יותר מאשר לכוס משקה בבר, מתוך פרינציפּ, כך הסביר לידידיו המרובים. במיוחד אהב לחזור ולהזכיר את הדבר לנתי, דווקא משום שידע כמה קנאה הוא מעורר בחברו, כל אימת שעלה עניין הזיונים, כפי שקרא לכך שאוּלי, ללא כחל ושרק. לא צריך להרגיל אותן לטוב, כך טען תמיד, סך הכול אני עושה להן טובה. אחד כמוני אין להן כל יום, אז שיגידו תודה. אם כבר אז הן צריכות לשלם לי, היה אומר ומגחך. מאז ומעולם קינא בו על יהירותו ועל ביטחונו העצמי הרב, במיוחד משום שידע שאכן נכונים דבריו ברובם, ויש לו לידידו מחזרות רבות המוכנות לשכב אתו לפי רצונו, למרות שלא ניסה להסתיר כלל את היותו נשוי ואב לשלושה בנים, ששניים מהם, כך נזכר עכשיו, משרתים כמו אביהם לפניהם בסיירת צנחנים. אחד באמצע המסלול, ואחד כבר לוחם מן המניין. אם אמנם פרצה מלחמה, הרי שגם שאוּלי ואשתו נאווה בוודאי מודאגים מאוד. אבל הם מן הסתם לא עסוקים כמוהו מאז שעות הבוקר בחזיונות שווא, כאילו בנם נחטף בידי לוחמי החיזבאללה, או שגרוע מכך, כבר נהרג. בוודאי הם עסוקים כמו מרבית אזרחי המדינה בענייני היומיום שלהם, וכך גם עושה כפי הנראה אשתו, וכמוה כל שאר חבריהם ומכריהם. לכל היותר הגבירו את קול מכשירי הטלוויזיה והרדיו, כפי שנהוג בשעה מעין זו, מוצאים נחמה וחיזוק מכוח הדאגה המשותפת, שנועדה להסתיר את מה שידוע לכל, כי בתוך יום או יומיים ייגזר גורלם של כל אלה שמכאן והלאה יהיו לא יותר מצל חיוור של חייהם הקודמים, ואילו שאר בני האדם, ינודו להם בלבם ויברכו בינם לבין עצמם על כך שגורלם שפר מאלה שהפסידו במשחק הגורלות. כי אין שום אחדות במוות ואין שום אחדות בשכול. את זאת כבר למד על בשרו מזמן.
באותו רגע הבחין שכל אותו זמן שבו עמד ללא תנועה בקרן הרחוב, תוהה לאן ימשיך מכאן, עמדה ממש מולו מעבר לרחוב מכונית המאזדה הכסופה שלו. ואז הבין שבעצם לא חיפש את המכונית החדשה שלו, אלא רכב אחר שאת צורתו או צבעו לא היה יכול לזכור ברגע זה. הוא חצה את הרחוב בצעד מהיר ונכנס אל רכבו הלוהט בחום הצהריים והתניע אותו מיד, ובעודו ממתין בקוצר רוח שצג הטלפון של הרכב יתעורר לחיים, עלה בדעתו לנסוע כעת אל אביו המאושפז כבר למעלה מחודשיים במחלקה הפנימית בבית החולים רמב״ם, מרחק כמה רחובות מכאן. רק ביקור קצר, הבטיח לעצמו, עד לשעת סגירת הבנקים, ואז יחזור לכאן, כדי לפגוש את שירלי, כשתסיים את המשמרת שלה. הוא סלד מן הביקורים התכופים הללו בבית החולים שנכפו עליו בעת האחרונה, והשתדל ככל יכולתו להימנע מהם. אבל כל יום שבו החסיר ביקור גרר אחריו ריב טלפוני מיידי עם אחותו. היא הייתה מתקשרת כמעט מדי יום כדי להכתיב באוזניו רשימה בלתי נגמרת של מטלות כאלה ואחרות, אוסף מבלבל ומייאש של בדיקות וסריקות ומבחני תפקוד הלב והכליות, שיש להעביר מהמעבדה אל הרופא הפנימי, או להיפך, ומרשמי תרופות לאין ספור שיש להקפיד שיינתנו לאביהם במועדן. הרופאים עצמם נראו לו ספקנים מאוד בעניין הצורך האמיתי בכל אותן בדיקות ובירורים שניבה דרשה לבצע בתקיפות עיקשת. הדוקטור גרטל, שהכיר את אביו מאז הגיע אל המושב לפני כמעט שלושים שנה, בעצמו כבר איש לא בריא, היה מגיע מדי יום שלישי בצהריים אל מיטת אביו ומנהל עמו שיחה קצרה על מצבו הבריאותי ועל מחושיו השונים, שהלכו והחמירו מדי יום. אחר כך היה מעיין בכובד ראש בדוחות הרפואיים המרובים, תוצאות של בדיקות דם ושתן שהלכו ונערמו על אנקול מתכת הצמוד למיטת הברזל הגדולה, שהדגישה ביתר שאת את עליבותו של הגוף המצומק השרוע עליה בחוסר אונים. הדוקטור הקשיש היה הופך בניירות שוב ושוב ומקמט בכובד ראש את מצחו ומהמהם דבר מה לא ברור, ואם היה נשאל היה משיב מיד, כמתנער ממחשבות עמוקות, כי יש לנסות ולהעלות את מינון התרופה המשתנת, ואולי להנמיך במקצת את כמות התרופות להורדת לחץ דם, ויש כמובן צורך ללוות את השינוי במעקב של בדיקות דם יומיות, וגם לבצע בדיקת הדמייה של תפקודי הכבד והכליות. אבל סייג מיד את דבריו בהבעת מיאוס על מגבלות הרפואה המודרנית, שעדיין לא הצליחה להתקדם ולו במעט, מאז היה הוא עצמו רופא מתחיל לפני ארבעים שנה, באופן הטיפול בבעיות ספיקת לב של חולי סוכרת כרונית.
מזה זמן מה השלים עם כך שימיו של אביו ספורים, וסבר בלבו שכל הבדיקות והזריקות והתרופות הרבות שקיבל, מסבות לו סבל רב ומיותר, וכי אילו רק היה נשאל לרצונו האמיתי, היה אביו מורה לחדול מזמן מן המאמץ ההולך וגדל הכרוך בשימורו בחיים, שהלך והפך מדי יום קשה ומתיש יותר גם לו עצמו וגם לילדיו. אלא שאיש לא שאל אותו לרצונו, משום שעצם השאלה הייתה כעין הודאה בסופניות המצב. לכן העדיפו כולם, ובעיקר הוא עצמו, לשתף פעולה עם גחמותיה של אחותו, שהייתה מתעמרת בצוות הרפואי בכל פעם שהייתה מגיעה לביקור. היא גרה בדירה שכורה בפתח תקווה, ודאגה להזכיר לכולם בכל הזדמנות את הנסיעה הארוכה והמתישה בשלושה אוטובוסים וברכבת, הנדרשת ממנה כדי להגיע לבקר אצל אביה החולה, מתלוננת תדיר על חוסר הניקיון בחדרו של האב, ועל אופן הטיפול שהוא מקבל מהרופאים והאחיות. ככל שהיה הדבר בידיו השתדל שלא להיות נוכח באותם ביקורים. ניכר היה שאחותו מעוררת טינה בקרב האחיות, שעבודתן הקשה הפכה אותן לקצרות רוח וחדות לשון. לא אחת היה מבחין כיצד הן קמות ממקומן ומסתלקות מעמדת האחיות, משימות עצמן עסוקות במשהו, כשהיו מבחינות בה ממהרת לעברן לאורך פרוזדור המחלקה. היא הייתה אשה גבוהה, בהירת שיער ומלאת גוף, מרשימה מאוד בהופעתה והליכותיה, והטילה יראה על סביבותיה במזג רוחה ההיסטרי והתובעני, שאותו טיפחה ושימרה עוד מילדותה, כשגדלה כבת זקונים, צעירה ממנו בשמונה שנים. הוריהם, ובמיוחד אמו טובה, פינקו אותה בילדותה מאוד, והיא לא הייתה ערוכה כלל לקיום עצמאי מחוץ לחסותם המגוננת. אבל החיים לא פינקו אותה כמוהם כלל. היא נכשלה בחיי נישואיה לבעלה שמוליק, שהיה גם הוא קבלן בנייה, אבל שלא כמוהו, לא ראה ברכה בעסקיו, ופנה אליו כמה פעמים בבקשה לסיוע כספי. גם בקריירה המקצועית שלה לא ידעה הצלחה רבה. היא עבדה כפסיכולוגית חינוכית בבית ספר יסודי באזור מגוריה, אבל נהגה להחליף מקומות עבודה חדשות לבקרים. למרות כל זאת שמרה תמיד על זקיפות צוואר מלאת גאווה, מתוך ביטחון שהעולם כולו נכון ליפול לרגליה בכל רגע.
ובאמת מיד לאחר שניתק מן המדרכה ונסחף בזרם התנועה החד סטרית, מתמרן באיטיות במורד הרחובות הערביים המפותלים והצרים, המוליכים משכונת הדר לעבר אזור הנמל הישן העומד בשיממונו, התמלא חלל המכונית בצלצול טלפון צורמני, זר ומוזר, כאילו לא שמע אותו מעולם. הוא לחץ על כפתור הדיבורית, והופתע מכך שהפעם דווקא שמח לשמוע את קולה החם והרדיופוני של אחותו הצעירה, שהכניס אל תוך עולמו המתערער והולך מידה של ביטחון וסדר.
נתי, אתה שומע, דיברתי הרגע עם דוקטור שפירא והיא אמרה שהיא תגיע למחלקה היום אחרי הצהריים לבדוק את אבא. תקשיב, אתה חייב לגשת לשם ולדאוג שהיא תדבר עם הרוסייה המטומטמת שמטפלת באבא. שתפסיק לדחוף לו תרופות נגד כאבים. נשבעת לך שהם מנסים להרוג אותו. הם רוצים לסמם אותו, וגם אותנו ביחד אתו.
אני בטוח שהם מנסים מה שאפשר, ניסה לענות, אבל היא קטעה את דבריו.
אז תהיה בטוח שלא. בטח אתה חושב שאכפת להם מהחולים. הם בחוסר כזה של כוח אדם שלא משנה להם אחד פחות אחד יותר. צריך ללכת לשם ולשבת להם על הראש. התכוונתי לצאת גם היום מוקדם ולבוא, אבל יש לנו היום משוב הורים ואני פשוט לא יכולה להשתחרר. אז תיסע לשם דחוף בבקשה.
לרגע חשב להגיד לה שכבר יצא לדרכו לבית החולים גם מבלי שתציק לו בעניין זה שוב ושוב, אבל הוא חש כעס על כך שהיא דואגת דאגה רבה כל כך לאביו, בעוד שהוא האיש שזקוק עכשיו לתשומת לבה. לרגע עלה בדעתו לספר לה את כל מה שקרה מאז הבוקר. את חרדותיו לגורל בנו, שאינו משיב לצלצוליו התכופים, את חשדותיו באשתו, את העבודה שזנח באמצע היום, ואת שיטוטיו לבדו מאז שעות הבוקר בסמטאות חיפה. אבל הוא ידע שאם יספר לה על כל אלה היא תפתח במונולוג שאין בו פסיקים ונקודות על מצבו הנפשי המעורער כבר זמן ממושך, כפי שחזרה וטענה בכל פעם שנפגשו, על כך שהוא הולך ומנתק את עצמו ביודעין ממשפחתו ומאשתו ומכל ידידיו, מלבד שאולי, שהוא אדם חולה בעצמו, הזקוק לטיפול גמילה ממין. נכון יעשה אם ינתק אתו כל קשר, מכיוון שהוא משפיע עליו השפעה רעה במצבו הרעוע ממילא, שהוא אגב לא בלתי אופייני לגברים בגילו, ועם זאת הוא צופן בחובו סכנות של ממש, במיוחד לאור ההיסטוריה שלו. אם רק היה מניח לה לעזור לו, אפשר היה לטפל בכל הבעיות הללו באמצעות ייעוץ נכון.
אבל הוא סירב לשתף פעולה עם הטיפול הנפשי המאולתר הזה, שהיא שבה לנסותו עליו בכל שיחה. בכלל ראה במדע הפסיכולוגיה ניסיון כישוף כושל, שאינו שונה במאומה מכל תורות המסתורין והכתות השונות והמשונות שאנשים חלשי אופי נזקקים להם. כל חייו, מאז שזנח את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה, סירב להאציל ממד רוחני כלשהו לחייו. לא רק שראה את עצמו כחילוני אדוק, אלא אף התנגד נחרצות, עוד ביתר תוקף מאביו, לכל דבר שאינו חומרי ואינו ניתן להוכחה מן הבחינה המדעית השמרנית ביותר. כל דבר מתוך עולם הנפש והרוח היה זר לו ועורר בו התנגדות מהולה בציניות. גם בנוכחותה של אחותו נהג ללעוג בקול רם לכל הניתוחים הפסיכולוגיים שהייתה מעניקה מיוזמתה לכל אחד מבני משפחתו, ובמיוחד לאשתו. משוכנע היה שמתחת למעטה הצדקנות שעטתה על עצמה, היא מקנאה בגיסתה על האופן הברור והנחוש שבו היא שולטת בסביבתה הקרובה והרחוקה, ועל כך שהיא מקובלת בחוג קרובי המשפחה שלהם כסמכות עליונה בכל ריב ומדון, בעוד שלה אף אחד לא מקשיב, על אף השכלתה כיועצת פסיכולוגית מוסמכת.
היטב ידע שהיא תנצל כל פיסת מידע שיעניק לה על הסדקים ההולכים ונפערים בחייו, כדי להוכיח את צדקת טענותיה החוזרות ונשנות כלפיו על התנהגותו הבלתי מתחשבת בבני משפחתו ובכל סביבתו וגם בה עצמה. לכן העדיף להמשיך ולשתוק עד שהיא סיימה לשטוח בפניו את כל טענותיה, ואמר שייסע מיד לבית החולים על פי רצונה. היא השתתקה לרגע ונשמע היה לו שהיא כרגיל שוב על סף דמעות. מחסום הרגש שלה היה דק ושביר ונפרץ בקלות, ובאינטונציות המעולות שלה, שגבלו ביכולות על חושיות, שאלה אותו אם הכול בסדר אתו ואם קרה משהו בבית. הוא מלמל משהו על המצב בצפון, והיא שאלה אותו לשלומו של נועם, ומשום שלא רצה להדאיג אותה, ענה לה שנועם בסדר, ועד כמה שהוא מבין הלחימה מתרחשת באזור אחר מהמקום שבו נמצאת היחידה שלו. ניבה אמרה שזה נורא מה שקורה שם בצפון ואיך לתושבים לא נמאס, ומה שחרדה פוסט טראומטית תעשה לחיים של הילדים שלהם זה נזק בלתי הפיך. ומיד חזרה לעניין אביהם ומצבו הבריאותי, ואמרה שהמצב שלו מחזיר אותה לתקופה שאמא הייתה חולה ושזה עושה לה רע בכל הגוף לראות אותו ככה. חוסר האונים הזה, אמרה בקול חנוק מדמעות, לראות איך המצב מידרדר והולך ושאין בעצם מה לעשות.
אבל מיד התנערה ואמרה שבכל זאת צריך להשתדל כמה שאפשר. לפחות שלא יסבול. לא מגיע לו לסבול, אמרה. וכעת הבין מדבריה שטעה כאשר חשב שהיא מסרבת להבין ולקבל שימיו של אביהם ספורים, ואפסה התקווה להאריך את חייו, אלא שהיא בוחרת להתנגד לכל ניסיון לקצוב את ימיו. ומבלי שנאמר דבר באופן מפורש, נחתם בזאת אותו ויכוח טעון שריחף כבר מזה זמן מה בחלל החדר שבו שכב האב החולה, לגבי אופן הטיפול הנכון בו, האם לנסות לקצר בדרך כלשהי את הסבל שהוא שרוי בו כבר מספר שנים. למרות שידע שהוא עושה טעות גדולה, אשר תשוב לרדוף אותו בקרוב, על שלא נלחם את מלחמתו של אביו, שכבר היה שרוי במקום שאין בו החלטה ואין בו רצון, אלא רק דמדומי השקיעה הסופית של הגוף והנפש המכינים עצמם לקבלת הכיליון הסופי. ושוב, כאילו ניחנה ביכולת טלפתית לקרוא את מחשבתו, אמרה לו ניבה שהטבע עושה בנו כרצונו, וכי עדיין אין היא מבינה איך אפשר להשלים עם ידיעת הסוף המתקרב. בעיניה זה המבחן הכי קשה של כל אדם. עכשיו היה לו ברור שהיא תסרב לכל הצעה לשקול את הפסקת הטיפול באביהם, אולי מתוך איזה צורך פנימי למרק את מצפונה כלפיו, משום שהיא הייתה תמיד המתנצחת הגדולה אתו. מעולם לא השלימה עם הניתוק שגזר האב על עצמו מילדיו ומאשתו. כל חייה כאבה ולחמה את מלחמתה של טובה אמם אתו, מייסרת במילים קשות את שניהם על כך שהיא נשארה נאמנה לו וטיפלה בכל צרכיו אפילו כאשר היא עצמה הייתה כבר חולה מאוד. זו נאמנות כלבית, הייתה מטיחה בה. והאם הייתה מתקפדת בתוך עצמה וממאנת לענות. מסרבת לשתף פעולה עם מסע הצלב הנצחי של הבת כלפי אביה, על כל חסרונותיו ומחדליו הרבים שמצאה בו. מעל כולם התנוססה כמו דגל שחור נצחי אותה פרשיית אהבים חפוזה שניהל לפני ארבעה עשורים עם אחת מנשות המושב שהתאלמנה מבעלה שנמחץ תחת גלגלי טרקטור רתום לעגלה עמוסת אשכולות בננות. ישראל היה שותפו של המת בזמן שנהרג, והמשיך מתוך אותה הדרת כבוד ליטאית שהביא עמו מן הגולה להפריש לאלמנה את חלקו של בעלה המת ביבול מטעי הבננות המשותפים שלהם, אף כי מצבו הפיננסי באותה תקופה היה מעורער כמו תמיד. הפגישות העסקיות עם אותה אלמנה נאה הובילו לרומן קצר וסוער שאיים על שלמות חיי הנישואים של הוריו. נתן וגדי אחיו היו באותה תקופה נערים צעירים. על פי מיטב זיכרונו לא ידעו אז לא אחיו ולא הוא על המשבר ביחסי הנישואין של אביו ואמו. אבל ניבה, כך טענה כל השנים, למרות שהייתה עדיין ילדה קטנה, ידעה היטב על המתרחש בבית המשפחה ובמושב, שרחש וגעש שמועות והתלחשויות בכל פעם שמי מבני המשפחה היה מגיע להתכנסות ציבורית כלשהי. אחותו טענה שלא ייתכן ולא סביר ששני אחיה לא ידעו על המתרחש, אלא שהם בוחרים בדיעבד להתכחש לכל אותה פרשה, בחירה שהיא סימן מובהק למקום מחבואה של הטראומה, המסתתרת תמיד במקומות שבהם אין לנפש האדם די כוח כדי להתמודד עם עולם המציאות.
אותה מעידה חד פעמית של האב הייתה בעיניה, על פי כל מה שלמדה, הוכחה ניצחת לוויתור שוויתר אביהם על בני משפחתו כולם, ולכך שבחר מרצונו להתנתק ולהסתגר מפניהם בתוך עולמו הפנימי. על כך מעולם לא הסכימה לסלוח לו, ולא דחתה בשום מחלוקת את רצונה מפני רצונו. היא הייתה מתווכחת אתו במשך שעות רצופות על כל דבר ועניין, כולל אמונותיו האידיאולוגיות ועמדותיו הפוליטיות, אבל גם על כל שאר ענייני היומיום, ואף העזה להאשים אותו במישרין בכישלונו בענייני הכספים והחובות המרובים שצבר, שהעיקו על כל בני הבית במשך ימי נערותם, ובכך שהוא נוהג בכל דבר ועניין באנוכיות ובשרירותיות. הם היו מתווכחים ויכוחים ממושכים ומרים, שרק הלכו והחריפו במהלך השנים, עד שגרמו לנתק מוחלט ביניהם, דבר שהסב סבל רב לאמו והמאיס עליה את חייה. כאשר פרץ ויכוח כזה נהגה להישאר ישובה ליד שולחן המטבח, משימה עצמה סורגת או קוראת בעיתון, או מתעסקת בבישול ובניקיון הבית, ובלבד שלא תצטרך לקחת צד בוויכוחים הללו, שכל הערה שלה רק ליבו אותם יותר. ובכלל עד כמה שזכר, הייתה אמו שתקנית גדולה שדיברה רק כשנשאלה. ועל אחת כמה וכמה כאשר עמדה בפני שני כוחות ההרס הללו, בעלה ובתה. למעלה מיכולתה היה להתנגד לדעתם. ועל אף שחלק גדול מן הוויכוחים הללו עסקו בה, ברצונותיה ובצרכיה, היא עצמה לא ביקשה הרבה יותר משלום בית בעולם שעל פי מיטב הבנתה יצא מדעתו. יחד עם זאת, נהגה אמו להזכיר תמיד, בכל עניין ובכל הזדמנות, שיש גם מקרים יותר גרועים אצל משפחות אחרות, וגם הביאה דוגמאות שונות ומשונות שעסקו בענייני גירושים וסכסוכים משפחתיים כאלה ואחרים. תחביב מיוחד זה שטיפחה, לאסוף צרות של אחרים לצרור גדוש ככל הניתן, היה אחד הנושאים היחידים עליהם הסכימו הבת והאב, שתיעבו מנהג זה בכל לבם, והיו מתרגזים בכל פעם מחדש כשהייתה שבה להעלותו בפני בני הבית. לכן למדה לבסוף שככל שתמעיט בדיבור כן ייטב לה. אבל שני הניצים ראו גם בשתיקתה טעם לפגם, והוכחה לצדקת טענותיהם המרות זה כלפי זו. גם נתי וגם אחיו הצעיר גדי התרחקו ככל יכולתם מאותם עימותים חוזרים ונשנים. אף כי סבר תמיד שיש אמת רבה בטענותיה של אחותו, הוא עצמו סלד מניסיונה לחנך מחדש את האב, במיוחד כאשר חייה שלה היו רחוקים מאוד מלהיות דוגמה או מופת לחיים ראויים ומוסריים, וגם ידע, משום שהיא לא טרחה כלל להסתיר זאת מפניו, שהיא עצמה בגדה מספר פעמים בבעלה שמוליק, כיוון שלדבריה היה לוּזר מוחלט, גם במיטה וגם מחוצה לה.
מאז שהפך גם הוא עצמו לאב, חש ביתר שאת את הפער המצוי במהות חיי המשפחה, אותו נתק פנימי בין האב לבין ילדיו ואשתו, הניצבים משני צדי המתרס של איזו מלחמה עתיקה שהוא אינו יכול לפענח את חוקיה ומהלכיה. היטב ידע שדעתה של יערה אינה נוחה ממנו וממנהגיו. וכי אין הבדל רב בין טענותיה כלפיו, לבין טענותיה של ניבה כלפי אביו. שניהם הואשמו באותו מחדל מתמשך של ניתוק ואדישות מבני משפחתם, בהתרכזות מוחלטת בעולמם הפנימי עד כדי אנוכיות. לא פעם הודה בינו לבין עצמו שככל שמיתוספות שנותיהם של אביו ושלו, כך הם נעשים דומים יותר ויותר. כאילו הולך ומגיח מתוכו, גם במראהו וגם בהליכתו הקופצנית ובסנטרו הזקור, האב עצמו, ומבשר את בוא הזקנה המתקרבת אליו בצעדי ענק, מבלי שיוכל לעכבה ולו במעט, ושאת תוצאות פועלה המשפילות הוא נאלץ לראות כמעט מדי יום מוטלות על מיטת החולים הרחבה, במחלקה הפנימית ברמב״ם.
בלבו ידע היטב שאביו מנסה כבר שנים רבות לשבור את המחיצה שהלכה וגבהה ביניהם ברבות השנים ואף ביתר שאת לאחר פטירת אמו, ששימשה במשך שנות חייה כגשר בין בני המשפחה הניצים, מעבירה בסירת חייה השברירית מגדה אל גדה ברכות ואיחולים לימי הולדת, הודעות על אירועים משפחתיים ומושביים, שהיו לטורח על כל בני המשפחה האחרים, אבל הם נכנעו תמיד לאותו צורך כפייתי שלה להעמיד פנים שהיחסים ביניהם אינם גרועים כלל, כפי שטענה ניבה, לפחות לא יותר מאשר אצל משפחות אחרות שהיא מכירה ושמעה עליהן שמועות כאלה ואחרות על מריבות נוראיות שהגיעו כמעט למכות, ושל סכסוכים קשים בענייני ממונות וכספי ירושות וכדומה. רק על עניין אחד לא דיברה מעולם, כפי שציינה לא פעם אחותו, והוא עניין הבגידות שבין נשים ובעלים שקרו לא פעם ולא פעמיים בתוך המושב ומחוצה לו. בכל פעם שהיה נושא זה עולה בין חברותיה בנות גילה כשהיו נפגשות במכולת או באירועי המושב השונים, הייתה נסוגה מיד לאחור וממלמלת משהו בעניין פגישה שקבעה עם עוזרת הבית מפארדיס, או בעניין קניות דחופות בסופרמרקט, וכיוצא באלה, ומסתלקת לדרכה בהילוכה הזהיר והחרישי.
הוא עצמו לא זקף את דבר הבגידה ההיא לחובתו של אביו, וראה בכל העניין מעין אגדה עתיקה, שאין לדעת אם התרחשה כלל, ואולי לא הייתה יותר מאשר כוונת לב. בשום פנים לא היה יכול לראות את אביו מאוהב באשה. ובוודאי לא היה מסוגל לדמות את גופו הכחוש והדק עושה את מעשה האהבים עם אשה זרה. אבל היו דברים אחרים שעמדו ביניהם, הבדלי השקפות ומזג, ואולי להיפך, דווקא היותם דומים זה לזה באופן שבו נמנעו מן העולם, ובמיוחד מן הקרובים אליהם ביותר, ובכך שהתכחשו להם שוב ושוב, ותלו בהם את קולר אשמת כישלונם האמיתי או המדומה בעיני עצמם.
אולי משום שהיה שונה ממנו מאוד, ואולי משום שהיה דומה לו כל כך, סירב תמיד ובאופן נחרץ לכל ניסיונות הפיוס המהוססים של אביו, שהמאמץ הרב למחול לעצמו על כבודו, עלה לו כמדומה בדמים. ודווקא משום כך, משום אותה התנשאות, המשיך לסרב והתעלם כליל מכל אותם ניסיונות של אביו לקרב בין עולמותיהם, ויחד עם זאת ידע היטב בלבו שגם אילו היה אביו מפציר בו במילים רבות, ואפילו אם היה מתחנן בפניו ממש, היה מסרב לכל קִרבה מעוּשׂה ביניהם, משום שטען תמיד שאת הנעשה אין להשיב, וכי לא ניתן להדביק חזרה חלקי כד שבור. מתוך אמונה עזה זו חי ופעל, וכלל לא רצה, וגם אם רצה לא היה מסוגל, לשנות את דרכיו. אבל אילו היה נשאל מפורשות, לא היה יכול להסביר במילים את יחסם המנוכר זה אל זה. הרי היטב זכר שאביו עבד בעבודה פיזית שוחקת ומאומצת כל חייו עד שחלה, ובשובו לאחר יום עבודה שהתחיל משעות הבוקר המוקדמות, ולא תם עד שירד החושך על מטעי הבננות המקיפים את בתי המושב סביב, לא היה בכוחותיו להעניק מזמנו וממרצו לילדיו. הוא היה מתיישב ליד השולחן שבמטבח, ושוקע מיד בעיתון היומי, מעיין בו בכובד ראש מן העמוד הראשון עד האחרון, תוך כדי ארוחת הערב הקבועה שלו, שתי ביצי עין וסלט ירקות שחתך בעצמו. בבשר כמעט ולא נגע, עוגות וממתקים לא אהב ובכלל המעיט לאכול ורזונו ניכר בלחייו ובצווארו. לאחר שהיה מסיים את ארוחתו, היה מניח את הכלים בכיור המטבח, ושב לקרוא בעיתון, מאזין בו בזמן לתכניות האקטואליה בקול ישראל. מעולם לא שמע אותו מקשיב למוזיקה כלשהי, מלבד בימי שישי אחר הצהריים, אז נהג להאזין לתכניות של שירים עבריים. מעולם לא ראה אותו שר, או צוחק בקול. אמו טובה נהגה לשיר לעתים בזמן שהייתה עסוקה בעבודות הבית. פעם גם שמע אותה מספרת שבשנות חייהם הראשונות בדירת החדר הקטנה בגבעתיים, עוד לפני שנולד, היו שניהם חברים בלהקת הזמר של תנועת הנוער, וכי אביו מיטיב מאוד לשיר. אבל כשהייתה מציעה לו להצטרף אליה לאיזה שיר עם רוסי, היה מעיף בה מבט מוטרד, ועונה שאינו מסוגל לזכור היטב את המילים ממרחק השנים, ולמלמל סתם שאין הוא מוכן. אחר כך היה משתקע כהרגלו בקריאת ספריו, שהיו ברובם ספרי הגות בנושאים פוליטיים ופילוסופיים. במיוחד אהב לקרוא אוטוביוגרפיות של אנשי שם, ממהטמה גנדי ועד אוגוסטוס קיסר. לפעמים היה גם מתעמק בספר בנושא מדעי כלשהו, על מחקר המוח או על מבנה היקום. עסוק היה באיזשהו מסע פנימי שהוא לא שיתף בו איש. מנסה לפענח את סוד החיים במקום לחיותם ממש.
רק אל פועליו הערבים חש קרבה של ממש. לפעמים היה נוסע לבקר אותם בכפריהם במשולש, מתעלם בבוז מאזהרות חברי המושב ומאיבתה המופגנת של אשתו למעשיו. בכלל היה שמאלני קיצוני בדעותיו, והאמין בחלוקת הארץ לשני עמים, עוד כאשר הרעיון הזה נחשב לכפירה בעיקר. על צדקת עמדותיו הפוליטיות היה נכון לצאת ולהגן בכל מקום ובכל הזדמנות. למרות שמיעט להופיע באספות חברי המושב, ניסה כמה פעמים להעלות להצבעה את הצעתו להתיר קבלת ערבים לחברות במושב, ואף שההצעה נפלה תמיד וברוב גדול, הוא לא חדל מלנסות שוב ושוב לשכנע את שכניו בעלי המשקים להסכים לדעתו. אבל מידת הסבלנות שגילה כלפי החלשים והנדכאים באה כפי הנראה על חשבונם של בני ביתו, ובמיוחד על חשבון אשתו. הוא היה נוקשה וקשוח ביחסו אליה. מעולם לא ראה את אביו מחבק את אמו או נוגע בה כלל. גוער בה בכל הזדמנות על הבזבזנות שבה לדעתו ניהלה את משק הבית. על כך שהם זורקים מחצית מהאוכל שהיא מכינה. על כך שאינה בודקת את חשבונות המכולת, על נסיעות מיותרות לחיפה, על המנורות הדולקות בחדרי הבית ללא שום צורך. אילו רק הייתה מכבדת את דעתו, היה מתלונן תכופות, לא היו מגיעים למצב שבו הם נמצאים. את שלושת ילדיו ראה כעין שלוחה של האם, מטרד שגזרו עליו החיים שבחר לחיות. בעניין לימודיהם גילה בתחילה עניין, עדיין חי בו זיכרון מעורפל של ילד בהיר שיער ורזה, היושב מול האב ליד שולחן המטבח, ומחברת לימודי חשבון משובצת פרושה ביניהם. אבל במרוצת השנים איבד עניין גם בכך, והיה מסתפק בכך שהיה שואל אותו מדי פעם, ולאחר מכן גם את גדי אחיו, אם הכינו כבר את שיעורי הבית שלהם, והאם הם מבינים את החומר הנלמד. ניבה נולדה בפער של שמונה ועשר שנים משני אחיה הגדולים. ייתכן שהייתה ניסיונו האחרון להשיב מידה של שמחה וחיוניות לנישואיו ולחייו בכלל, או שאולי הייתה תוצאת חוסר זהירות של רגע, כפי שנהגה היא עצמה לטעון. ממנה התעלם אביהם לחלוטין, כאילו היה איזה סב מרוחק שלה ולא אב. על כך לא סלחה לו מעולם, אבל דווקא לאחרונה, בזמן מחלתו, עוד כששכב בביתו במושב עם המטפלת הפיליפינית, ועכשיו בבית החולים, הפכה למגינתו הנחושה של האב שהכרתו הלכה והתערפלה. היא ידעה, כך אמרה לו, לאחיה הבכור, שאם לא תבחר מרצונה להתפייס עם אביהם לפני מותו, ירדפו אותה רגשי האשם על כך עד סוף ימיה. כך גם הורתה לה המתקשרת שאִתה נהגה להתייעץ. מבחינת האנרגיות של היקום יש צורך בסגירת מעגל, הרי ברור לגמרי שאת משחזרת בחיי הנישואים שלך והדרך שבעלך מתייחס אלייך, את חוסר התמיכה והקבלה מצדו של אביך, וממנו נובעת ההערכה העצמית בגובה הדשא שיש לך, כך נאמר לה לדבריה. לכן החליטה לקבל את אביה קבלה מלאה ומוחלטת כפי שהוא, ולנסות להתפייס עמו על הכול, מבלי להמשיך ולנסות לחנך אותו עכשיו, בסוף ימיו, ניסיון שממילא הוא אבוד מראש, הרי אתה יודע כמה שהוא עקשן, אמרה לו בדמעות, שהיו מופיעות תכופות בקצות עיניה הכחולות.
וכדי להוכיח לכול את מסירותה החדשה, לקחה על עצמה את משימת הארכת חייו של אביה בכל תנאי ובכל מחיר. בעניין זה הייתה נחושה והחלטית ולא השאירה אפילו פתח צר שדרכו אפשר יהיה להטיל ספק במעשיה ובאפשרות שלא את טובת האב אלא את טובת עצמה היא מבקשת. בשום פנים לא היה מוכן להיכנס אִתה לעימות בעניין זה, משום שידע שהיא מסוגלת להתווכח על כך במשך שעות, ולשוב ולדוש ביחסים ביניהם, היחסים שלה עם אבא, היחסים של אבא אתו, ויחסי שניהם עם האם המתה, ולחזור ולשחזר בפעם המי יודע כמה את כל תולדות המשפחה כפי שהיא מפרשת אותם, פירוש שונה בתכלית ומופרך לגמרי מן האופן שבו הוא זכר אותם. במיוחד הפכה לוחמנית בכל דבר הקשור לדרך הטיפול הנכונה במחלתו של אביהם, ולאפשרות שריחפה תדיר מעל מיטת חוליו, לקצר את חייו. או ליתר דיוק, להפסיק להתאמץ על מנת להאריכם. הרופאים השונים שטיפלו בו, כאילו עשו ביניהם עצה אחת לעמוד מעל מיטתו בפנים חתומות ולהמהם המהום לא ברור תוך שהם משתקעים בקריאת גיליונות המעקב הטיפולי בתיק הרפואי שניצב על הארונית ליד מיטתו שהלך ותפח ככל שהלך אביהם והצטמק. הרופאה הרוסייה, אשה מבוגרת ורבת ניסיון, הציעה עוד לפני מספר שבועות, שבמצב הזה אולי צריך לשקול לקחת את אבא הביתה. אני חושבת שבבית יהיה לו יותר נוח מאשר כאן בבית החולים, עם כל הטיפול האינטנסיבי שהוא מקבל, שמקשה עליו מאוד, ועם תוצאות די מוגבלות, כמו שאתם בטח מבינים בעצמכם, אמרה. אבל ניבה ענתה לה שאפילו לא עולה בדעתה לרגע להוציא אותו מבית החולים במצב כזה. הרי ברור שהוא צריך השגחה רפואית מתמדת. בטח לא לפני שיחול שיפור רציני במצב, ענתה לה בתקיפות, והרופאה הרוסייה רק הנידה בראשה קלות כמאשרת את גזר הדין שנגזר על הדמות הקלושה המוטלת ללא תנועה על המיטה רחבת המידות. שניהם, הבן והבת, נשארו לבדם בחדר עם האב הישן. פעם נוספת עוד ניסה להגיד שאפשר פשוט לשאול את ישראל לרצונו שלו, וניבה ענתה שלדעתה זה פשוט חוסר אחריות משווע, לשאול אדם במצבו, ומי שמוכן לעשות זאת, שייקח את ההשלכות על המצפון שלו. מיד נסוג מן מהוויכוח הזה משום שידע שלא יוכל לזכות בו, ומשום שמצפונו כבר היה ממילא מלא וגדוש מעבר לכוחו לשאת בו. למרות שידע בינו לבין עצמו שגם על כך שעמד מנגד ולא עשה דבר כדי לגאול את אביו מייסוריו, עוד יבוא עם עצמו דין וחשבון נוקב. ברור היה לו שאילו נותרה בידי אביו יכולת הבחירה, היה מסיים את חייו מכבר. לא פעם ולא פעמיים הביע בקול רם את דעתו בעד המתת חסד, ועל זכות החולה על חייו. את הגוף עצמו, היה אומר, הוא מקדיש בשמחה למדע, שסטודנטים לרפואה ישתמשו בו לניסויים פתולוגיים. אשר לנפש, כך זכר שאמר לו כשעוד היה בריא יותר, תדאג היא לעצמה. יותר מפעם אחת אמר לו מפורשות שהוא מסמיך את ידיו לקצר את חייו, באם ייקלע למצב של תלות במכשירי החייאה.
אחרי שהחנה את המכונית בסמטה שמעבר לכביש, נכנס בצעד מהיר דרך השער הראשי, ועלה במעלית לתוך המחלקה הפנימית, עובר בדרכו את כל שאר חולי המחלקה בקומה ארבע, מחלקה פנימית שלוש, מבין ביתר שאת את מה שידע כבר מקודם, כי אין למתוח קו ברור החוצה בין החיים שראוי לחיותם לבין חיים שהפכו לעול. בכל אחד מן החדרים שבהם עבר שוכב אדם העושה בזה הרגע את חשבון הרווח וההפסד של חייו. ואם לא הוא, עושים זאת הקרובים אליו, מתוך אותו צורך שייסר את אביו כל חייו, להבין את משמעות ותוחלת הקיום. אותו צורך המייסר גם אותו עצמו יותר ויותר ככל שחולפות השנים, ואשר עכשיו הבין שרק ילך ויחמיר כשיסתלק אביו מן העולם. כאילו מעביר אותו אביו אליו עם כל הבל נשימה ההולכת ומתקצרת, כמו וירוס של מחלה חסרת ארוכה הצריכה פונדקאי כדי לחיות בו, והוא אמר אל עצמו בלחש, בעודו הולך ומתקרב אל החדר האחרון שבקצה המסדרון, ואל תחשוב לעצמך שתצליח לברוח ממנו. ואז נכנס אל החדר האפלולי ועמד מול האיש הזר הזה שהוליד אותו.
אם כך, זה כל מה שנשאר לבסוף, אמר בלבו. אוסף של איברים מדובללים הקשורים יחדיו בחבלי ורידים מכחילים הבולטים מתוך העור הצהבהב וגולגולת ועצמות שכם המבקשות לצאת מתוך הבשר עוד טרם כיליונו. זה מה שנשאר מן האיש שעבד כל חייו ללא לאות, שהיה לו חלום שנופץ, לחיות חיי שיתוף ועמל עם חבריו החלוצים שבאו מאירופה לגאול את אדמת ארץ האבות, שקיווה ולחם ואהב ונאהב ועכשיו הוא מוטל כאן על המיטה, מופקר לחוסר האונים של הנוטים למות. נראה היה לו שחלה הרעה נוספת במצבו של אביו מאז שראה אותו לפני יומיים. נשימתו נשמעה קצרה וחטופה משהייתה, ונוספה לה בקצותיה מעין שריקה מסולסלת, כאילו היא מפקפקת בעצם התרחשותה. גם מבטם החד של העיניים הכחולות, הבולטות מתוך מסגרת גולגולת הפנים שעטו גוון ורדרד בברק חולני, כאילו הועם מעט ואיבד מצלילותו. מתוך וריד היד השמאלית השתלשל צינור דק וארוך שחציו היה מלא בדם וחציו האחר בחומרי התרופות השונות שהוזרמו אל תוך הגוף דרך שקית הנוזלים שהייתה תלויה על גבי מתקן ברזל תלת רגלי למרגלות המיטה, כאילו לא יכול עוד הדם הסמיך להתאפק מלחרוג מתוך גבולות הגוף הדווי והוא מבקש לפרוץ החוצה. לרגע הצטער שבא. יודע שאין הוא ראוי ואין הוא יכול לחזות בתום המחזה. ברוב ביקוריו בשבוע האחרון היה אביו ישן, או שנמצא במצב כזה או אחר של ערפול חושים. אבל דווקא היום נראה מבטו ערני וחד. נתי התיישב בכיסא הפלסטיק שעמד בודד לצד המיטה ושתק. אבל עד מהרה לא יכול היה לשאת עוד את השקט הזה שהיה משתרר ביניהם לעתים תכופות כשהיו נמצאים לבדם. אני צריך פיפי, אמר אביו בקול דק וצלול, וחייך בשמחה כילד גאה, והוא מיהר לקום ממקומו ולהגיף את הווילון שהפריד בין אביו לשכנו לחדר, בחור דתי צעיר שסבל מצהבת חמורה, ואביו ואמו היו ישובים שניהם דרך קבע ליד מיטתו. עלה בדעתו לקרוא לאחות, אבל חש שאין הדבר נכון, וכי זוהי חובתו שלו לסייע בכך לאביו, והזדמנות למשהו חשוב יותר, שלא היה יכול לתאר אותו לעצמו במילים אחרות מאשר מירוק עוונות.
עלתה בזיכרונו כעת אותה תקופה שלאחר השחרור מהצבא, כשהיה סטודנט צעיר והלך לעבוד במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב כדי לממן את לימודיו. כבר אז ידע שלא במקרה בחר בעבודה הזו, במחלקה העמוסה יתר על המידה דרך קבע, שהוא התמסר לה במרץ וללא לאות, במשך משמרות ארוכות שנמשכו לעתים עשר שעות ויותר, בניסיון חסר תוחלת לכפר על אותו חטא קדמון. זו הייתה תקופה מבולבלת ומתישה שלא זכר ממנה הרבה, משום שישן באותה תקופה שעות מעטות בין משמרות היום והלילה, שהתערבבו עם מראות צינורות העירוי והתחבושות הספוגות בנוזלי הגוף ובנוזלי התרופות, ושורת מיטות ארוכה שעליה שכבו חולים זקנים ישנים שינה לא טובה, וגם בחורים צעירים, פגועים מאבן או מסכין או קורבנות של תאונות דרכים, אשר הפצעים בגופם לא היו שונים בהרבה ממה שראה למרגלות גבעת הפצועים, אליה אספו עם עלות השחר החובשים הקרביים את המתים ואת החיים, על פי הנחיות הרופא הצבאי שעבר בין שורות הפצועים והגוססים עם פנס כיס קטן, מהדק חוסמי דם ומזריק מנות מורפיום לוורידי הלוחמים, שהלכו ונאספו למקום במשך כל הלילה. חלקם כבר מכוסים בשמיכות על פניהם, כדי להסתיר את חרפת מותם, ואלה שפניהם היו עדיין גלויות שכבו בעיניים עצומות בחוזקה ובפה קפוץ. חלקם כבר היו גם הם בין המתים, אלא שעדיין לא נבדקו על ידי הרופא הגדודי וכוח הרפואה המועט שתחת פיקודו, שקרס תחת משא הנפגעים ההולך ומצטבר, בעוד ההפגזה הכבדה הולכת ונמשכת. אי אפשר היה לטפל בכולם, וגם הציוד הרפואי הלך ואזל. היו בין הפצועים כאלה שצעקו, היו כאלה שכבר לא יכלו לצעוק, וכמו בכל מקום שבו נוגע המוות את נגיעתו בזרם הסוער והגועש של החיים, עמד באוויר איזה שקט צלול וחגיגי של תחילת יום חדש, שהופרע לעתים קרובות ברעש פגזי תותחים ומרגמות כבדות, שנפלו בסמוך למחפורת הרדודה שמאחוריה שכבו הפצועים, קורעות בנפילתן את האוויר העומד דומם ברעם אימתני, ואת בשר הלוחמים החשופים לרסיסי הפצצות הקטלניים, שחדרו דרך קסדות הברזל והחגור ושפכו חלקי מוח ועצם ודם שהותז וקלח מכל עבר. שבירה ורופפת היא מסגרת כלוב הגוף, והדם זורם מתוכו בקלות שעוררה את השתאותו ומשכה אותו בעבותות קסם.
בתקופה שעבד כאח סניטרי בבית החולים נהג להתנדב בכל הזדמנות שנקרתה לו לעזור לצוות ניתוחי החירום שנערכו בפצועי התאונות ובקורבנות האלימות שהגיעו כמעט מדי לילה לחדר המיון. רבים מהם כבר היו מתים בעת שהובאו אל המחלקה או קרובים אל המוות, וחלקם מתו תוך כדי מהלך הניתוח. בתחילה מנעו ממנו אנשי צוות בית החולים מלהיכנס לחדר הניתוחים, משום שלא היה אח מוסמך, ועבר רק הכשרה צבאית מוגבלת כחובש מחלקתי בזמן שירותו הצבאי. אבל לאחר שהבחינו בקור הרוח שבו נהג בשעת הניתוחים המסובכים, ומול המראות הקשים שהם חלק משגרת יומו של חדר ניתוחי החירום בכל בית חולים, מראות שגם הצוות הרפואי עצמו מתקשה לעתים לשאת, התירו לו לעזור במהלך הניתוח לצוות שהיה חסר תמיד כוח אדם מיומן, בכל העבודות הפשוטות הנדרשות במהלכו. הוא היה יוצא ובא ומביא סדינים וכריות נקיים, ומסיר את אלה המלוכלכים בדם, בשתן ובצואה מעל המיטות הריקות שבעליהן הועברו כבר למחלקות הטיפול והשיקום השונות, או אל חדר המתים. לפעמים היה מסייע גם למהלך הניתוח עצמו, מחליף את התחבושות הספוגות בדם או בנוזלי גוף אחרים. בכל אותן פעמים שמר על ארשת שלווה שוות נפש שעוררה את התפעלות הממונים עליו, שאף הציעו לו יותר מפעם אחת לבחור בלימודי רפואה, אבל הוא ידע בתוך לבו שלא מתוך כוונה לסייע לזולת הסובל הוא עושה את מעשיו, אלא משום צורך שלא היה יכול לשלוט בו, להימצא שוב ושוב בקרבת המקום שבו נחתכים גורלות. וכי זו גם הסיבה האמיתית שהוא שב וחוזר לבקר את אביו החולה לעתים כה תכופות.
לעזור לחולה לתת שתן היה בשבילו דבר של מה בכך, ולכן הלך והביא את סיר הלילה הפלסטי מעל הדרגש בחדר אכסנת הציוד הרפואי ושב אל אביו והסיר מעליו את הסדין הדק שבו היה עטוף מכף רגל ועד ראש, ומשך עד לברכיו את מכנסי הפיג'מה וחשף את איברו המצומק ושני האשכים שנחו חסרי אונים ומדולדלים על הירכיים הסמוקות באודם דלוק של מחלת עור קשה, שהלכה וכיסתה את גופו של אביו יותר ויותר מדי יום והסבה לו בתחילה ייסורי גירוד קשים, אבל בימים האחרונים, אולי בעזרת התרופות השונות שקיבל, חדל להתלונן עליהם, ובעצם כבר חדל להתלונן בכלל. הוא לקח בידו את האיבר שנראה בעיניו גדול במידותיו יותר מכפי שזכר בשנות ילדותו, בפעמים הבודדות שבהן ראה עת אביו עירום, וכיוון את קצהו לתוך סיר הפלסטיק. עלה בדעתו ללחוץ מעט את האיבר הרופס כדי לעודדו לעשות את מה שהטבע בראו לעשות, אבל חשש שמא יכאיב לאביו, ולכן נותר לשבת כך עם איברו של האב מונח בכף ידו, בוהה לעברו במבטו המתריס, שׂתוּם העין האחת. רק מקץ זמן ממושך חש זרימה קלושה עולה ומבעבעת ממעמקים דרך צינור השתן וקולחת בקילוחים קצובים לתוך הסיר. שתן בהיר וצלול כשל אדם צעיר ורב חיוניות. הוא הביט באביו בגנבה, חושב שמא טעה בכל מחשבותיו, ואולי עוד יש מספיק כוח ורצון בגוף החולה לשאת את הנפש השוכנת בו. אבל אביו לא הביט לעברו אלא בהה באיזה נקודה נסתרת כלשהי מעל המיטה, ועיניו התגלגלו לרגע בתוך ארובותיהן. לכן פשוט המתין זמן מה עד שתם הקילוח הקצוב ואז קם ממקומו ולקח את הסיר, נזהר שלא יישפך מתוכנו דבר, שם לבו לריחו החריף יתר על המידה. מניסיונו הרפואי המועט ידע שגם זהו סימן שאינו מבשר טובות.
אחר כך חזר והתיישב ליד מיטת אביו ששב ועצם את עיניו. מאחורי מסך הווילון יכול היה לשמוע את הוריו של הצעיר החרדי משוחחים ביניהם ביידיש בקול חרישי. משום מה היה סבור שהם מתווכחים על עניין כלשהו. בוודאי גם בהם דבק רביב אשמה, שהטיב לדעת שאין להסירו בצוננים ואין למרקו ברותחין, וגם לא ניתן לגלגל אותו הלאה, והוא עולה ונגלה לאור היום גם לאחר שכוסה שוב ושוב בשכבות זמן ועפר כגולגולת האדם הראשון הקבורה מתחת גבעת גולגלתא. ונקה לא יינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים ועל שילשים ועל ריבעים. את חטאו שלו כלפי אביו יישא אחרי מותו בנו שלו עליו, אם עוד לא נהרג כבר, כפי שחשש כבר משעות הבוקר, כשנודע לו על חטיפת החיילים בגבול הצפון, ועל קרבות האש שפרצו לאורך הגזרה הצפונית. ואם נכון הדבר שמנבא לו לבו, הרי שטוב לו מותו מחייו, כי משא האשמה כבר כבד משאת. באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לנסוע לצפון ולחפש את נועם שלו, והוא נשבע לעצמו שלא ישקוט ולא יישן עד שיוציא במו ידיו את בנו יחידו מתוך שטח האש וההרג, וכבר החל להעלות בראשו טענות מטענות שונות שיטען בפני מפקדיו. או שמא פשוט יאמר להם את האמת הפשוטה, שכל העניין בטעות יסודו, וכי הוא מכיר טוב מכולם את נפש בנו ואת מהותו הפנימית, ולכן הוא יודע מתוך ניסיונו שלו כחייל שלחם במלחמה, וכקצין וכמפקד, שבנו איננו מתאים להיות לוחם קרבי מן השורה. מלכתחילה לא היו צריכים להסכים לקבל אותו ליחידה לוחמת, ועוד מעבר לכך, הוא בעצמו כבר שילם במלואם את דמי פדיונו. וגם אם יביטו בו מפקדיו של בנו כבמשוגע, בוודאי יקשיבו לתחנוניו. ואם לאו, הרי לא יוכלו לעמוד בפני מרות דרגתו. כך או כך, בדרך זו או אחרת, נשבע לעצמו עכשיו, מול מיטת אביו הגוסס, שיציל את בנו מפני אותו גורל מתעתע המביא על ראש הבנים את עוולות הוריהם. ואביו כאילו שמע את מחשבותיו, פקח את עיניו ואמר, חיכיתי לך כל היום, ועכשיו כבר מאוחר מאוד ואני קצת עייף, אבל בכל זאת טוב שבאת. טוב שבאת כי רציתי לדבר אתך על דבר מה חשוב.
הוא שתק והמתין שייאמר כבר אותו הדבר החוצץ ביניהם מאז ומתמיד. אבל אביו השתתק ונראה היה ששוב נרדם, ולכן חשב לקום וללכת, כי רצה למהר ולצאת מיד לעזרת בנו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ייתכן מאוד שכבר מאוחר מדי. אבל לפני שהספיק לקום מכיסאו אמר אביו, רציתי לדבר אתך בעניין המשק. הייתי רוצה שתירש אותו אתה. וגם דיברתי עם אמא שלך בעניין זה. אבל אי אפשר כבר לדעת כלום ממה שהולך. צריך לבדוק מה מצב השעבוד. שלא אוריש לך צרות.
כאן פרץ בנאום ארוך ומפותל בעניין זכויות ההורשה של נחלה במושב. גורם לו להתבייש מעט בפני שכניו לחדר של אביו, שמא הוא מפר את מנוחת האברך הצעיר שנפל למשכב. וכדי להסותו קטע את דבריו ואמר:
אם זה מה שאתה רוצה, אבל מה עם ניבה. שוב פעם שכחת אותה.
ישראל הזדקף על מיטתו וענה בטינה, ממילא היא שונאת אותי וגם נתי שונא אותי. ואני הרי לא עשיתי להם כל רע. שיירקבו הפשיסטים, הפטיר פתאום, יורק את המילים בלחישה ארסית, לא מקשיבים לי אף פעם ואחר כך באים להאשים. צריך לצאת מהמקום הזה. זה מקום רע. ומיד נשכב שוב לאחוריו, מותש מגודל המאמץ.
אבא תירגע, לא טוב לך להתרגז עכשיו.
אבל אביו הביט בו במבט חשדני עוד יותר.
אפילו לא אמרו לי שחזרת. לי אף פעם לא אומרים כלום.
מאיפה חזרתי.
מהמלחמה. חלמתי שנפצעת בבטן ונזל הדם. ניסיתי לעצור עם הידיים וברח לי בין האצבעות. עוד פעם פיפי, אמר אביו בקול צרחני, ולכן חזר נתי והלך להביא את הסיר. ושוב חזר טקס השתן שהמשיך לפעפע מתוכו בשטף בלתי פוסק.
אני צריך ללכת אבא.
אני צריך פיפי.
אבל עשית הרגע.
עוד פעם פיפי.
אין טעם להמשיך ככה. אין טעם.
אמר הוא או שמא היה זה אביו. לרגע, באפלולית החדר, נפלו ביניהם כל המחיצות, כפי שחלם תמיד, והוא ניגש קרוב וחיבק את הדמות העלובה, חסרת האונים, חושב לרגע להצמיד אליו בכוח את פני אביו שהיו קבורים בשקע כתפו, עד שתצא הנשמה. אבל מיד נרתע לאחור והניח את הראש בעדינות על הכר הצחור. עיניו של האב נעצמו שוב ונראה היה שנחה עליו שלווה, ועכשיו הבין שאותה שיחה אחרונה שעל ערש דווי ממנה חשש בימים האחרונים לא תהיה כבר לעולם. מאוחר מדי, אמר לעצמו בקול רם, אבל אז נזכר בשכניו של אביו שמעבר לווילון, והסיף שוב בקול, מאוחר כבר. אז תהיה בריא ותרגיש יותר טוב, אני אבוא מחר בבוקר. תנסה לנוח אבא.
ואז קם ויצא מבלי להביט לאחור.