הציפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הציפורים
מכר
מאות
עותקים
הציפורים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הציפורים

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אירית ויינברג
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים

בננה יושימוטו

בננה יושימוטו (ביפנית: よしもと ばなな; נולדה ב-24 ביולי 1964) היא סופרת יפנית.

 נולדה בטוקיו בשם מאהוקו יושימוטו. בתקופת לימודיה לספרות באוניברסיטת ניהון, אימצה לעצמה את השם "בננה" בעקבות חיבתה לפרחי בננה וכיוון ששם זה נשא חן בעיניה ונראה לה א-מיני. בשנת 1987 עבדה כמלצרית והחלה בכתיבה. ספרה הראשון, "המטבח", שפורסם בשנת 1988, זיכה אותה בשורה של פרסים, והקנה לה את התואר "ההבטחה הגדולה של הספרות היפנית המודרנית". הספר תורגם לשפות רבות.

תקציר

מאקו וסאגה הם שתי נשמות אבודות. מאז שהיו ילדים גדלו יחד במעין כת משפחתית, ועכשיו הם מנסים לפלס דרך החוצה ולבנות חיים חדשים שיהיו סוף סוף שלהם בלבד. 
אבל האם למה שקיים ביניהם אפשר באמת לקרוא אהבה?
הציפורים הוא רומן מקורי ומכושף שבמרכזו אישה וגבר. בננה יושימוטו, הסופרת היפנית האהובה, מספרת סיפור חד-פעמי על דמויות נוגעות ללב, הקשורות יחד בעצב ובתקווה. זוהי רקמה ייחודית ויפהפייה שהאהבה בה נקלעת למתח שבין שתי תרבויות.
 
בננה יושימוטו, ילידת 1964, מכונה "ההבטחה הגדולה של הספרות היפנית המודרנית" וספריה זכו לאינספור פרסים והיו לרבי-מכר ברחבי העולם כולו. ספריה המטבח, האגם וישנה ראו אור גם הם בהוצאת כתר וזכו לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.

פרק ראשון

קרני שמש של סתיו חדרו מבעד לעצים הצפופים והאירו את מדרכות השדרה.
שורות של עצי אשוח דאגלס משתרעות משדרת האוניברסיטה ועד השדרה המרכזית הסואנת המובילה אל תחנת הרכבת. הסיפור המוכר לכול הוא שראש העיר כאן כל כך רצה בעצים האלה, עד שתרם מכספו לנטיעתם. וכך, אף על פי שהעצים יחסית נמוכים, השדרה המרהיבה הזאת הפכה לסמלה של העיר.
הירוק העז של המחטים הולם מאוד את החוּם העמוק של גזעי העצים.
מעלות החום כאן נמוכות מעט, גם בשיא הקיץ לא חם מדי, ולכן אפשר לגדל באזור את עצי האשוח האלה, אף על פי שהוא יבש יחסית לאזורים אחרים ביפן.
בתור מי שגרה בעבר באריזונה, אני יודעת שמאצטרובלי האשוח הזה מפיקים שמן יקר ערך. אני זוכרת גם את הניחוח הנעים שלו, כל כך נעים שאפשר להתעלף, וגם את המרקם הדביק שלו.
כמה וכמה חנויות בסֵדוֹנָה מכרו קרם המיוצר מהשמן הזה. אהבנו אותו כל כך שמרחנו אותו על כל דבר. השתמשנו בו גם לטיפול בפצעים, גם לטיפוח העור, וגם מרחנו אותו על הידיים או השפתיים במקרה של חשיפה ארוכה למים או לקרינת השמש. זה באמת היה קרם מאוד יעיל וריחני.
אני רוצה לדבר על זה עם מישהו, גם על הריח הזה, שמעורר בי נוסטלגיה.
והאדם היחיד שאני יכולה לדבר אתו על זה הוא סאגָה. אני בטוחה בזה. אני רוצה לשבת כמו בעבר מול אח בוערת בלהבות חמות ומפצפצות ולדבר שעות ארוכות.
לדבר רק על הדברים הטובים. גם בתקופה ההיא היו דברים טובים, דברים שרק שנינו יודעים עליהם.
וחוץ מזה, אני רוצה גם להגיד לאנשי העיר הזאת ששדרת העצים הזאת היא אוצר בלום.
הייתי רוצה לקחת את אצטרובלי האשוח האלה, להפיק מהם שמן בשקדנות, ומהשמן הזה לייצר קרם, לצאת בחברת סאגה למסע מעיר לעיר כדי למכור אותו, וכך להרוויח למחייתנו. לו רק זה היה אפשרי!
אלה הדברים שאני חושבת עליהם.
בימי סתיו כגון אלה, כשהשמים יפים כל כך, נדמה לי שהניחוח של עצי האשוח והאור השקוף יכולים להפוך את החלום הזה למציאות.
ההורים שלנו ירקו דם למען האדמה שהולידה את העצים האלה. בגלל זה יש לנו רגש מיוחד כלפיהם. גם עכשיו הקסם שלהם עוטף אותי ואת סאגה בחמימות.
אהבנו לגור בעיר שבה יש שדרת עצים יפה כל כך.
אחרי שעברתי בתוך מנהרת העצים האפופה אוויר קריר, האוויר שבתוך ריאותי התקרר. אלך לשתות תה חם, חשבתי, ואמשיך לחלום בהקיץ, את אותו חלום. חלום שיעניק לי כוח להמשיך ולחיות גם היום.
כולם אומרים שאני חושבת יותר מדי או שיש לי אופי קשה, אבל זה לא נכון בכלל. אני פשוט חושבת שכולם צריכים לחיות כך, מדי פעם בפעם לטעון את הנשמה.
כך אני תמיד יכולה להסביר את העיקרון המניע אותי.
הסאגה שנמצא בחלום שלי הוא לא עגמומי כמו הסאגה 
האמיתי.
הוא לא יוצא מהכלים, לא בועט בקירות ושובר אותם, ולא מסתובב מדוכדך במשך חודש שלם רק בגלל מריבה גדולה. הוא גם לא נתקף מיד בשלשול רק מפני שאכל משהו שמנוני, הגרביים שלו לא מסריחים, וגם לא צומח לו שפם.
במילים אחרות, הסאגה האמיתי הוא מציאותי מדי, ובכל פעם שאני פוגשת אותו אני מופתעת מחדש.
הסאגה שבראשי ביסודו של דבר נותר נטול חספוס, כפי שהיה בילדותו.
אותו סאגה שהיה כמו אחי הקטן. פניו היו כה חמודות, הוא היה הילד הכי מתוק בעולם. המבוגרים צחקו כשאמרתי שכשאגדל אוליד לי סאגה.
למרבה ההפתעה, בתוך הסאגה המבוגר והעגמומי, מתקיימת המהות העמוקה ביותר של הסאגה הדמיוני. בכל פעם שאני מביטה אל תוך עיניו אני מסוגלת לראות אותו כפי שהיה בילדותו: מלא שלווה אינסופית בכל מצב.
״תראי, הבחור הזה שוב נדבק אלינו״, אמרה מיסָקוֹ ומשכה בשרוולי.
אני ומיסקו משתתפות בסמינר של ספרות ושירה אמריקנית אצל מרצה בשם סוּאֶנָגָה. יש בסואנגה הזה משהו בוהמייני, והוא מוכר בזכות פעילותו הספרותית גם מחוץ לאוניברסיטה שלנו.
מכיוון שאהבתי את חומר הלימוד, הצלחתי למצוא בסמינר גם כמה חברות, על בסיס העניין המשותף שלנו.
מדי שנה בשנה תלמידות הסמינר מעלות הצגות במסגרת פסטיבל האוניברסיטה, הצגות שהפכו לאחד האירועים הפופולריים ביותר. אני נבחרתי לתפקיד הראשי בהצגות האלה כבר שנתיים ברצף, ואני לא מתביישת בכלל להגיד את זה.
במהלך השנים למדתי שיש בי מידה מסוימת של כישרון למשחק. אני יודעת לזהות בדיוק את הרגע שבו הדמות נכנסת לתוכי והאישיות שלי מושלכת הצידה.
גם כשגרתי בסדונה השתתפתי פעמים אחדות בהצגות שהעלה אחד המכרים שלנו בכנסייה. כשאני חושבת עכשיו שהייתי צריכה לדבר באנגלית, אני מתכסה בזיעה קרה, אבל אז היה לי אומץ, לא חשבתי על כלום והופעתי בראש מורם. זאת הייתה תקופה שבה קראו לי ילדת פלא והייתי מלאת גאווה. יש לי אף בולבוסי ואני לא יפה במיוחד, אבל אני די גבוהה, יש לי נוכחות, והבמאי נהג לומר שאני פוטוגנית.
אם עושים חלוקה כללית של בני אדם לקבוצות, הייתי משייכת את עצמי לקבוצת אנשים כמו קייט מוֹס או וַנֶסָה פּאראדי, אבל אם אגיד את זה לסאגה הוא יתפקע מצחוק, ובכל אופן, כל עוד לא פגשתי את ג'וני דפּ, השיוך הזה הוא, למרבה הצער, על דעת עצמי בלבד.
מכיוון שלוהקתי לתפקיד הראשי, הפכתי לאובייקט של קנאה באוניברסיטה לבנות שבה אני לומדת, אך אפשר לומר שגם זכיתי לכמה מעריצות, ששולחות לי מכתבים וממתקים, ואפילו אנשים מחוץ לאוניברסיטה באים להציץ בחזרות.
פרופסור סואנגה שאל אם ארצה פעם לנסות להשתתף בהצגה שמעלה ידידו, מנהל אמנותי של קבוצת תיאטרון קטנה בטוקיו, שגם עבורה פרופסור סואנגה כותב מחזות. הוא אמר לי שידידו ראה אותי משחקת בהצגה בשנה שעברה ואמר שיש לו תפקיד עבורי.
מבחוץ אני בוודאי נראית כמו צעירה רגילה המנצלת את כישוריה כדי לממש את השאיפות הבוערות בה. הדבר נראה מוזר בעינַי, אך גם משמח אותי.
מאז חזרתי ליפן לא הצלחתי להתרגל לחיים החדשים ולרוב התבודדתי, הייתי אדישה כלפי כל דבר בעולם, היה לי אכפת רק מסאגה, והבמה עזרה לי להיפתח ולו במעט.
כשאני חושבת שהעיר סדונה שבאריזונה חיברה ביני לבין פרופסור סואנגה, אני לא יכולה שלא לחוש הכרת תודה לוהטת כלפי האוויר היבש שלה, השמים הכחולים והשקופים כמעט, וכלפי רכסי ההרים, הנראים כמו עוגת שוקולד שהזהיבה יפה בתנור.
באותו יום אחר הצהריים אני ומיסקו השתתפנו באסיפה לקראת פסטיבל האוניברסיטה.
ההצגה הפעם התבססה על אוסף שירים שערך פרופסור סואנגה, ולכן לא הייתה בה כמעט עלילה.
ההצגה נבנתה בסגנון של תיאטרון קריאה, ואני ומיסקו היינו פחות או יותר הדמויות היחידות בה.
פרט לשתינו השתתפו בה אנשים ספורים בלבד.
כיוון שרבות ממשתתפות הסמינר הגיעו מהחוג לאמנות, הן השקיעו את כל מרצן בעיצוב הבמה, ויום אחר יום הגיעו לחצר האחורית של בית הספר ובנו סט מתוחכם במיוחד. אחד הדברים שציפיתי להם בכל יום היה ללכת ולהציץ בעבודתם.
״זה בסדר, הוא לא נדבק. הוא רק רוצה לשמור עלי,״ אמרתי.
״זה מה שאני לא מבינה בך, מאקוֹ. איך את יכולה להיות רגועה כשגבר עוקב אחרייך בשקט, אבל בצורה כל כך גלויה? אם אתם באמת ידידים, למה שלא יבוא ופשוט ידבר איתך. לי, נגיד, בכלל לא תהיה בעיה להגיד לו שלום ולדבר אתו. את ממש טובת לב, מאקו, שאת מניחה לבחור הביישן הזה ללכת אחרייך בצורה כזאת. בחורות אחרות בדרך כלל היו מנסות לשנות אותו,״ אמרה 
מיסקו. ״הוא חבר שלך? או סתם חבר ילדות? שמעתי אנשים מדברים.״
כשאני יוצאת מהאוניברסיטה, כל זמן שאני הולכת עם מישהו בשדרה, סאגה לא פונה אלי.
פעם הוא אמר לי שאין לו כוח לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, ובגלל זה כל עוד אני עם מישהו, הוא הולך אחרַי, אך שומר מרחק.
ואני מצדי לא מסוגלת להיפטר מאנשים שאני נמצאת איתם כדי להיות עם סאגה. לפעמים, כשאני מדברת עם מכר כלשהו או עם מישהו מהסגל, הזמן שאני לא רואה את סאגה מתארך, ולבי מתכווץ.
הנשימה שלי נעתקת מרוב שהלב מתכווץ, אבל אני לא יכולה להגיד להם ללכת.
אף אחד אף פעם לא סיפר לי שארגיש ככה, אבל אני מתמלאת בתחושה הדומה לייאוש, שאם אתמקד רק בסאגה, כל האפשרויות ייסגרו בפנַי.
אני יודעת שסאגה מיהר לבוא לפגוש אותי מיד אחרי העבודה, ואני רוצה להודות לו על כך כמה שיותר מהר. אבל אין לי בררה אלא להראות לו מרחוק שראיתי אותו ולהמשיך ללכת.
״מאקו, את מלאך לא רק למראית עין, את באמת מלאך. אין בכלל ספק. עם השיער הגלי הזה שלך, את כמו גיבורת מַנְגָה לנערות. והבחור הזה ממש מאוהב בך, כן? למרות הבעת המצוקה התמידית על הפנים שלו, אני מבינה שהוא לא סתם סְטוֹקֶר. אבל נראה לי קשה לצאת עם מישהו שיש לו נוכחות כל כך חזקה. גם מבחינת המראה יש בו משהו שונה. הוא נראה טוב, אבל הוא מקרין משהו עז מדי,״ אמרה מיסקו.
היא בחנה את תגובתי, וכדי לא לפגוע בי, בחרה את מילותיה כך שיהיה אפשר לפרש אותן בכל מיני דרכים. הרגישות הזאת הייתה אחת מהתכונות שאהבתי במיסקו, שאיתה התחלתי להתיידד לאחרונה.
בכל פעם שאני מתקרבת למישהו, נוצר מעין ערפל. ואני מרגישה שהערפל הזה כובל מעט את מחשבותי ואת פעולותי. לכן תמיד הייתי זהירה בקשרים שלי עם בני אדם.
״אני ממש לא מלאך. וגם התלתלים האלה נראים על הבוקר כמו אחרי הפצצה. לעיתים קרובות אני אפילו נאלצת ללכת ללימודים בשיער רטוב. פשוט זוועה.
וחוץ מזה, סאגה ואני, אנחנו כמו אחים. אבל מה, למרבה המזל אין בינינו קשר דם, כי אני מתכוונת מתישהו בעתיד להתחתן אתו. זאת האמת. יש לי שאיפה סודית, להיכנס ממנו להיריון ולגרום לו להתחתן אתי. זה הדבר שהכי מעסיק אותי בזמן האחרון. עד כדי כך אני אוהבת אותו,״ אמרתי.
אף על פי שהיינו רק בתחילת נובמבר, השמים היו מעוננים והאוויר היה לח וקר עד כדי כך שהיה נדמה שעוד רגע יתחיל לרדת שלג. גוונים על גבי גוונים של אפור כיסו את השמים כמו וילונות.
״אז אתם מאורסים?״ שאלה מיסקו. אני הוספתי להביט בשמים.
״פעם אספר לך את כל הסיפור בנחת. זה אפילו יותר מזה. סיפרתי לך כבר קצת, אבל בכל אופן, גדלנו בסביבה די מתוסבכת, והיו תקופות שבהן לא היה לנו איש אלא רק זה את זה, ולכן הקשר בינינו הוא בל ינותק. ולמרבה הצער הקשר הזה מבוסס גם על כך שיש דברים ששנינו מאוד רוצים לשכוח. בגלל זה מאז שהגענו ליפן אני לא מצליחה באמת להתקרב אליו, וגם הוא עכשיו לא יכול לעשות שום דבר, חוץ מלשמור עלי בצורה המוזרה הזאת,״ אמרתי.
דברַי התערבבו עם ניחוח העלים והלכו והתמוססו באוויר. ככל שהוספתי לדבר, עלתה בי תחושה מפחידה שהכול באמת הולך והופך ליותר ודאי ובלתי ניתן לערעור.
מיסקו שקעה לזמן קצר במחשבות ואחר כך הביטה בי.
מבטה היה מלא ברוך שהצליח להפיג את הפחד שלי. מבט של הורה, וגם מבט שמשום מה נראה לי כמו מבט של ברבור המטה את ראשו הצידה.
היה ברור לגמרי שאין זה מבט של סקרנות לשמה. מכל הלב רציתי להחזיר לה חיוך, וכך עשיתי. החיוך שלי התפשט כמו אדוות והדביק גם את שפתיה של מיסקו בחיוך עדין.
עמדנו באמצע שדרת עצי האשוח. ברגעים כאלה אני מרגישה שאלוהים באמת מסתכל, ומה שהוא רואה משתקף כגל של אושר בלבו.
״טוב, אם הוא לא סתם נדבק אלייך, אני רגועה. פשוט אני עולה לאוטובוס אחרי הפנייה הזאת, ולא ידעתי אם זה בסדר להשאיר אותך ככה לבד. תיארתי לעצמי שברגע שאני אתרחק הוא מיד יתקרב אלייך, ולא ידעתי אם זה בסדר. אני שמחה ששאלתי ישירות. אבל אם עכשיו לא בא לך לדבר אתו, אני אלווה אותך עד הבית,״ אמרה מיסקו.
״אם שניכם תתנהגו כמו אבירים, אז באמת יצא שאני איזה מלאך או נסיכה. תודה, אבל אני מדברת אתו כל יום, וזה הדבר הכי בטוח שאת יכולה לתאר לעצמך, אז אין שום בעיה. אפשר להגיד גם שאנחנו גרים ביחד. אני מבטיחה לספר לך הכול בפעם הבאה,״ אמרתי.
״הבנתי, אבל את לא חייבת לספר אם לא בא לך. רק אם נשתכר פעם ויבוא לך, טוב? זאת רק השנה השלישית שלנו, יש לנו עוד הרבה זמן להיות ביחד,״ אמרה מיסקו.
קרני השמש נחו יפה על קצה אפה וריקדו בהבהובים על שערה השחור והחלק.
״אבל אני יכולה לשאול משהו? הבחור הזה, בן כמה הוא? הוא כל כך קטן, צנום... הוא צעיר ממך בהרבה?״ שאלה מיסקו.
״הוא צעיר ממני בשנתיים, אבל הוא נראה קטן, נכון? שמעתי שכשהוא היה תינוק, אמא שלו הייתה במצב של תת־תזונה. בגלל זה, כשעברנו לגור ביחד, אמא שלי הייתה מכינה בשבילו אוכל מזין במיוחד.
מאז התקופה ההיא אנחנו ביחד. אנחנו יכולים להגיד זה לזה כמעט כל דבר בלי לייפות שום דבר. אני הייתי שם כשצמח לו השפם וכששער רגליו הפך לעבה יותר, ראיתי הכול. וגם הוא הרבה פעמים הולך לסופר להביא לי תחבושות היגייניות כשאני סובלת מכאבי בטן באמצע הלילה.
״השקעתי המון כדי שהוא יגדל. האכלתי אותו בפודינג שהכנתי בעצמי. מכיוון שפודינג רגיל לא מספיק מזין, אפיתי לו פודינג לחם, וגם הזלפתי מעל הרבה סירופ מייפל או סירופ אגבה. והכי מעצבן זה שהייתי משקיעה ומכינה אוכל מיוחד כדי להזין ילד כמוהו, ואז הוא היה בא ואומר לי שזה מתוק מדי,״ אמרתי.
״אה, אז אתם באמת אחים, או אפשר להגיד משפחה? את כמעט כמו אמא בשבילו בעצם,״ בנימת קולה של מיסקו נשמעה הקלה אמיתית.
היא נפנפה לשלום והתרחקה. שולי חצאיתה נראו כמו ציור המשתקף מצבעה של הקרקע שמתחת לעצים.
גם רווח לי וגם נעצבתי.
הקיום החמים כסטודנטית יפנית תמימה נגמר, ומעתה מתחיל הזמן של מיניות מוחשית. גם בלי שנקיים יחסי מין, זה זמן רק של שנינו — גבר ואישה — זמן מדכא, מתוק, כואב.
אני לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מסאגה. כל עוד סאגה מתקיים מהמבט שלי, אני רוצה להמשיך להסתכל עליו. כך מתחיל הזמן המשותף שלנו, ובמהלכו אין לנו לאן ללכת. אין לנו כסף, אין לנו חלומות לעתיד, רק משא העבר לא חסר לנו. בגלל זה התחושה היא של צפיפות איומה.
אבל אני חושבת שבאחד הימים נגיע אל מקום אוורירי ורחב ידיים יותר. לסאגה יש מין כוח כזה לפתוח כל דבר לרווחה.
בינתיים אין ברֵרה. אין בררה אלא לשאת ביחד את המשא הזה.

בננה יושימוטו

בננה יושימוטו (ביפנית: よしもと ばなな; נולדה ב-24 ביולי 1964) היא סופרת יפנית.

 נולדה בטוקיו בשם מאהוקו יושימוטו. בתקופת לימודיה לספרות באוניברסיטת ניהון, אימצה לעצמה את השם "בננה" בעקבות חיבתה לפרחי בננה וכיוון ששם זה נשא חן בעיניה ונראה לה א-מיני. בשנת 1987 עבדה כמלצרית והחלה בכתיבה. ספרה הראשון, "המטבח", שפורסם בשנת 1988, זיכה אותה בשורה של פרסים, והקנה לה את התואר "ההבטחה הגדולה של הספרות היפנית המודרנית". הספר תורגם לשפות רבות.

עוד על הספר

  • תרגום: אירית ויינברג
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
הציפורים בננה יושימוטו
קרני שמש של סתיו חדרו מבעד לעצים הצפופים והאירו את מדרכות השדרה.
שורות של עצי אשוח דאגלס משתרעות משדרת האוניברסיטה ועד השדרה המרכזית הסואנת המובילה אל תחנת הרכבת. הסיפור המוכר לכול הוא שראש העיר כאן כל כך רצה בעצים האלה, עד שתרם מכספו לנטיעתם. וכך, אף על פי שהעצים יחסית נמוכים, השדרה המרהיבה הזאת הפכה לסמלה של העיר.
הירוק העז של המחטים הולם מאוד את החוּם העמוק של גזעי העצים.
מעלות החום כאן נמוכות מעט, גם בשיא הקיץ לא חם מדי, ולכן אפשר לגדל באזור את עצי האשוח האלה, אף על פי שהוא יבש יחסית לאזורים אחרים ביפן.
בתור מי שגרה בעבר באריזונה, אני יודעת שמאצטרובלי האשוח הזה מפיקים שמן יקר ערך. אני זוכרת גם את הניחוח הנעים שלו, כל כך נעים שאפשר להתעלף, וגם את המרקם הדביק שלו.
כמה וכמה חנויות בסֵדוֹנָה מכרו קרם המיוצר מהשמן הזה. אהבנו אותו כל כך שמרחנו אותו על כל דבר. השתמשנו בו גם לטיפול בפצעים, גם לטיפוח העור, וגם מרחנו אותו על הידיים או השפתיים במקרה של חשיפה ארוכה למים או לקרינת השמש. זה באמת היה קרם מאוד יעיל וריחני.
אני רוצה לדבר על זה עם מישהו, גם על הריח הזה, שמעורר בי נוסטלגיה.
והאדם היחיד שאני יכולה לדבר אתו על זה הוא סאגָה. אני בטוחה בזה. אני רוצה לשבת כמו בעבר מול אח בוערת בלהבות חמות ומפצפצות ולדבר שעות ארוכות.
לדבר רק על הדברים הטובים. גם בתקופה ההיא היו דברים טובים, דברים שרק שנינו יודעים עליהם.
וחוץ מזה, אני רוצה גם להגיד לאנשי העיר הזאת ששדרת העצים הזאת היא אוצר בלום.
הייתי רוצה לקחת את אצטרובלי האשוח האלה, להפיק מהם שמן בשקדנות, ומהשמן הזה לייצר קרם, לצאת בחברת סאגה למסע מעיר לעיר כדי למכור אותו, וכך להרוויח למחייתנו. לו רק זה היה אפשרי!
אלה הדברים שאני חושבת עליהם.
בימי סתיו כגון אלה, כשהשמים יפים כל כך, נדמה לי שהניחוח של עצי האשוח והאור השקוף יכולים להפוך את החלום הזה למציאות.
ההורים שלנו ירקו דם למען האדמה שהולידה את העצים האלה. בגלל זה יש לנו רגש מיוחד כלפיהם. גם עכשיו הקסם שלהם עוטף אותי ואת סאגה בחמימות.
אהבנו לגור בעיר שבה יש שדרת עצים יפה כל כך.
אחרי שעברתי בתוך מנהרת העצים האפופה אוויר קריר, האוויר שבתוך ריאותי התקרר. אלך לשתות תה חם, חשבתי, ואמשיך לחלום בהקיץ, את אותו חלום. חלום שיעניק לי כוח להמשיך ולחיות גם היום.
כולם אומרים שאני חושבת יותר מדי או שיש לי אופי קשה, אבל זה לא נכון בכלל. אני פשוט חושבת שכולם צריכים לחיות כך, מדי פעם בפעם לטעון את הנשמה.
כך אני תמיד יכולה להסביר את העיקרון המניע אותי.
הסאגה שנמצא בחלום שלי הוא לא עגמומי כמו הסאגה 
האמיתי.
הוא לא יוצא מהכלים, לא בועט בקירות ושובר אותם, ולא מסתובב מדוכדך במשך חודש שלם רק בגלל מריבה גדולה. הוא גם לא נתקף מיד בשלשול רק מפני שאכל משהו שמנוני, הגרביים שלו לא מסריחים, וגם לא צומח לו שפם.
במילים אחרות, הסאגה האמיתי הוא מציאותי מדי, ובכל פעם שאני פוגשת אותו אני מופתעת מחדש.
הסאגה שבראשי ביסודו של דבר נותר נטול חספוס, כפי שהיה בילדותו.
אותו סאגה שהיה כמו אחי הקטן. פניו היו כה חמודות, הוא היה הילד הכי מתוק בעולם. המבוגרים צחקו כשאמרתי שכשאגדל אוליד לי סאגה.
למרבה ההפתעה, בתוך הסאגה המבוגר והעגמומי, מתקיימת המהות העמוקה ביותר של הסאגה הדמיוני. בכל פעם שאני מביטה אל תוך עיניו אני מסוגלת לראות אותו כפי שהיה בילדותו: מלא שלווה אינסופית בכל מצב.
״תראי, הבחור הזה שוב נדבק אלינו״, אמרה מיסָקוֹ ומשכה בשרוולי.
אני ומיסקו משתתפות בסמינר של ספרות ושירה אמריקנית אצל מרצה בשם סוּאֶנָגָה. יש בסואנגה הזה משהו בוהמייני, והוא מוכר בזכות פעילותו הספרותית גם מחוץ לאוניברסיטה שלנו.
מכיוון שאהבתי את חומר הלימוד, הצלחתי למצוא בסמינר גם כמה חברות, על בסיס העניין המשותף שלנו.
מדי שנה בשנה תלמידות הסמינר מעלות הצגות במסגרת פסטיבל האוניברסיטה, הצגות שהפכו לאחד האירועים הפופולריים ביותר. אני נבחרתי לתפקיד הראשי בהצגות האלה כבר שנתיים ברצף, ואני לא מתביישת בכלל להגיד את זה.
במהלך השנים למדתי שיש בי מידה מסוימת של כישרון למשחק. אני יודעת לזהות בדיוק את הרגע שבו הדמות נכנסת לתוכי והאישיות שלי מושלכת הצידה.
גם כשגרתי בסדונה השתתפתי פעמים אחדות בהצגות שהעלה אחד המכרים שלנו בכנסייה. כשאני חושבת עכשיו שהייתי צריכה לדבר באנגלית, אני מתכסה בזיעה קרה, אבל אז היה לי אומץ, לא חשבתי על כלום והופעתי בראש מורם. זאת הייתה תקופה שבה קראו לי ילדת פלא והייתי מלאת גאווה. יש לי אף בולבוסי ואני לא יפה במיוחד, אבל אני די גבוהה, יש לי נוכחות, והבמאי נהג לומר שאני פוטוגנית.
אם עושים חלוקה כללית של בני אדם לקבוצות, הייתי משייכת את עצמי לקבוצת אנשים כמו קייט מוֹס או וַנֶסָה פּאראדי, אבל אם אגיד את זה לסאגה הוא יתפקע מצחוק, ובכל אופן, כל עוד לא פגשתי את ג'וני דפּ, השיוך הזה הוא, למרבה הצער, על דעת עצמי בלבד.
מכיוון שלוהקתי לתפקיד הראשי, הפכתי לאובייקט של קנאה באוניברסיטה לבנות שבה אני לומדת, אך אפשר לומר שגם זכיתי לכמה מעריצות, ששולחות לי מכתבים וממתקים, ואפילו אנשים מחוץ לאוניברסיטה באים להציץ בחזרות.
פרופסור סואנגה שאל אם ארצה פעם לנסות להשתתף בהצגה שמעלה ידידו, מנהל אמנותי של קבוצת תיאטרון קטנה בטוקיו, שגם עבורה פרופסור סואנגה כותב מחזות. הוא אמר לי שידידו ראה אותי משחקת בהצגה בשנה שעברה ואמר שיש לו תפקיד עבורי.
מבחוץ אני בוודאי נראית כמו צעירה רגילה המנצלת את כישוריה כדי לממש את השאיפות הבוערות בה. הדבר נראה מוזר בעינַי, אך גם משמח אותי.
מאז חזרתי ליפן לא הצלחתי להתרגל לחיים החדשים ולרוב התבודדתי, הייתי אדישה כלפי כל דבר בעולם, היה לי אכפת רק מסאגה, והבמה עזרה לי להיפתח ולו במעט.
כשאני חושבת שהעיר סדונה שבאריזונה חיברה ביני לבין פרופסור סואנגה, אני לא יכולה שלא לחוש הכרת תודה לוהטת כלפי האוויר היבש שלה, השמים הכחולים והשקופים כמעט, וכלפי רכסי ההרים, הנראים כמו עוגת שוקולד שהזהיבה יפה בתנור.
באותו יום אחר הצהריים אני ומיסקו השתתפנו באסיפה לקראת פסטיבל האוניברסיטה.
ההצגה הפעם התבססה על אוסף שירים שערך פרופסור סואנגה, ולכן לא הייתה בה כמעט עלילה.
ההצגה נבנתה בסגנון של תיאטרון קריאה, ואני ומיסקו היינו פחות או יותר הדמויות היחידות בה.
פרט לשתינו השתתפו בה אנשים ספורים בלבד.
כיוון שרבות ממשתתפות הסמינר הגיעו מהחוג לאמנות, הן השקיעו את כל מרצן בעיצוב הבמה, ויום אחר יום הגיעו לחצר האחורית של בית הספר ובנו סט מתוחכם במיוחד. אחד הדברים שציפיתי להם בכל יום היה ללכת ולהציץ בעבודתם.
״זה בסדר, הוא לא נדבק. הוא רק רוצה לשמור עלי,״ אמרתי.
״זה מה שאני לא מבינה בך, מאקוֹ. איך את יכולה להיות רגועה כשגבר עוקב אחרייך בשקט, אבל בצורה כל כך גלויה? אם אתם באמת ידידים, למה שלא יבוא ופשוט ידבר איתך. לי, נגיד, בכלל לא תהיה בעיה להגיד לו שלום ולדבר אתו. את ממש טובת לב, מאקו, שאת מניחה לבחור הביישן הזה ללכת אחרייך בצורה כזאת. בחורות אחרות בדרך כלל היו מנסות לשנות אותו,״ אמרה 
מיסקו. ״הוא חבר שלך? או סתם חבר ילדות? שמעתי אנשים מדברים.״
כשאני יוצאת מהאוניברסיטה, כל זמן שאני הולכת עם מישהו בשדרה, סאגה לא פונה אלי.
פעם הוא אמר לי שאין לו כוח לדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, ובגלל זה כל עוד אני עם מישהו, הוא הולך אחרַי, אך שומר מרחק.
ואני מצדי לא מסוגלת להיפטר מאנשים שאני נמצאת איתם כדי להיות עם סאגה. לפעמים, כשאני מדברת עם מכר כלשהו או עם מישהו מהסגל, הזמן שאני לא רואה את סאגה מתארך, ולבי מתכווץ.
הנשימה שלי נעתקת מרוב שהלב מתכווץ, אבל אני לא יכולה להגיד להם ללכת.
אף אחד אף פעם לא סיפר לי שארגיש ככה, אבל אני מתמלאת בתחושה הדומה לייאוש, שאם אתמקד רק בסאגה, כל האפשרויות ייסגרו בפנַי.
אני יודעת שסאגה מיהר לבוא לפגוש אותי מיד אחרי העבודה, ואני רוצה להודות לו על כך כמה שיותר מהר. אבל אין לי בררה אלא להראות לו מרחוק שראיתי אותו ולהמשיך ללכת.
״מאקו, את מלאך לא רק למראית עין, את באמת מלאך. אין בכלל ספק. עם השיער הגלי הזה שלך, את כמו גיבורת מַנְגָה לנערות. והבחור הזה ממש מאוהב בך, כן? למרות הבעת המצוקה התמידית על הפנים שלו, אני מבינה שהוא לא סתם סְטוֹקֶר. אבל נראה לי קשה לצאת עם מישהו שיש לו נוכחות כל כך חזקה. גם מבחינת המראה יש בו משהו שונה. הוא נראה טוב, אבל הוא מקרין משהו עז מדי,״ אמרה מיסקו.
היא בחנה את תגובתי, וכדי לא לפגוע בי, בחרה את מילותיה כך שיהיה אפשר לפרש אותן בכל מיני דרכים. הרגישות הזאת הייתה אחת מהתכונות שאהבתי במיסקו, שאיתה התחלתי להתיידד לאחרונה.
בכל פעם שאני מתקרבת למישהו, נוצר מעין ערפל. ואני מרגישה שהערפל הזה כובל מעט את מחשבותי ואת פעולותי. לכן תמיד הייתי זהירה בקשרים שלי עם בני אדם.
״אני ממש לא מלאך. וגם התלתלים האלה נראים על הבוקר כמו אחרי הפצצה. לעיתים קרובות אני אפילו נאלצת ללכת ללימודים בשיער רטוב. פשוט זוועה.
וחוץ מזה, סאגה ואני, אנחנו כמו אחים. אבל מה, למרבה המזל אין בינינו קשר דם, כי אני מתכוונת מתישהו בעתיד להתחתן אתו. זאת האמת. יש לי שאיפה סודית, להיכנס ממנו להיריון ולגרום לו להתחתן אתי. זה הדבר שהכי מעסיק אותי בזמן האחרון. עד כדי כך אני אוהבת אותו,״ אמרתי.
אף על פי שהיינו רק בתחילת נובמבר, השמים היו מעוננים והאוויר היה לח וקר עד כדי כך שהיה נדמה שעוד רגע יתחיל לרדת שלג. גוונים על גבי גוונים של אפור כיסו את השמים כמו וילונות.
״אז אתם מאורסים?״ שאלה מיסקו. אני הוספתי להביט בשמים.
״פעם אספר לך את כל הסיפור בנחת. זה אפילו יותר מזה. סיפרתי לך כבר קצת, אבל בכל אופן, גדלנו בסביבה די מתוסבכת, והיו תקופות שבהן לא היה לנו איש אלא רק זה את זה, ולכן הקשר בינינו הוא בל ינותק. ולמרבה הצער הקשר הזה מבוסס גם על כך שיש דברים ששנינו מאוד רוצים לשכוח. בגלל זה מאז שהגענו ליפן אני לא מצליחה באמת להתקרב אליו, וגם הוא עכשיו לא יכול לעשות שום דבר, חוץ מלשמור עלי בצורה המוזרה הזאת,״ אמרתי.
דברַי התערבבו עם ניחוח העלים והלכו והתמוססו באוויר. ככל שהוספתי לדבר, עלתה בי תחושה מפחידה שהכול באמת הולך והופך ליותר ודאי ובלתי ניתן לערעור.
מיסקו שקעה לזמן קצר במחשבות ואחר כך הביטה בי.
מבטה היה מלא ברוך שהצליח להפיג את הפחד שלי. מבט של הורה, וגם מבט שמשום מה נראה לי כמו מבט של ברבור המטה את ראשו הצידה.
היה ברור לגמרי שאין זה מבט של סקרנות לשמה. מכל הלב רציתי להחזיר לה חיוך, וכך עשיתי. החיוך שלי התפשט כמו אדוות והדביק גם את שפתיה של מיסקו בחיוך עדין.
עמדנו באמצע שדרת עצי האשוח. ברגעים כאלה אני מרגישה שאלוהים באמת מסתכל, ומה שהוא רואה משתקף כגל של אושר בלבו.
״טוב, אם הוא לא סתם נדבק אלייך, אני רגועה. פשוט אני עולה לאוטובוס אחרי הפנייה הזאת, ולא ידעתי אם זה בסדר להשאיר אותך ככה לבד. תיארתי לעצמי שברגע שאני אתרחק הוא מיד יתקרב אלייך, ולא ידעתי אם זה בסדר. אני שמחה ששאלתי ישירות. אבל אם עכשיו לא בא לך לדבר אתו, אני אלווה אותך עד הבית,״ אמרה מיסקו.
״אם שניכם תתנהגו כמו אבירים, אז באמת יצא שאני איזה מלאך או נסיכה. תודה, אבל אני מדברת אתו כל יום, וזה הדבר הכי בטוח שאת יכולה לתאר לעצמך, אז אין שום בעיה. אפשר להגיד גם שאנחנו גרים ביחד. אני מבטיחה לספר לך הכול בפעם הבאה,״ אמרתי.
״הבנתי, אבל את לא חייבת לספר אם לא בא לך. רק אם נשתכר פעם ויבוא לך, טוב? זאת רק השנה השלישית שלנו, יש לנו עוד הרבה זמן להיות ביחד,״ אמרה מיסקו.
קרני השמש נחו יפה על קצה אפה וריקדו בהבהובים על שערה השחור והחלק.
״אבל אני יכולה לשאול משהו? הבחור הזה, בן כמה הוא? הוא כל כך קטן, צנום... הוא צעיר ממך בהרבה?״ שאלה מיסקו.
״הוא צעיר ממני בשנתיים, אבל הוא נראה קטן, נכון? שמעתי שכשהוא היה תינוק, אמא שלו הייתה במצב של תת־תזונה. בגלל זה, כשעברנו לגור ביחד, אמא שלי הייתה מכינה בשבילו אוכל מזין במיוחד.
מאז התקופה ההיא אנחנו ביחד. אנחנו יכולים להגיד זה לזה כמעט כל דבר בלי לייפות שום דבר. אני הייתי שם כשצמח לו השפם וכששער רגליו הפך לעבה יותר, ראיתי הכול. וגם הוא הרבה פעמים הולך לסופר להביא לי תחבושות היגייניות כשאני סובלת מכאבי בטן באמצע הלילה.
״השקעתי המון כדי שהוא יגדל. האכלתי אותו בפודינג שהכנתי בעצמי. מכיוון שפודינג רגיל לא מספיק מזין, אפיתי לו פודינג לחם, וגם הזלפתי מעל הרבה סירופ מייפל או סירופ אגבה. והכי מעצבן זה שהייתי משקיעה ומכינה אוכל מיוחד כדי להזין ילד כמוהו, ואז הוא היה בא ואומר לי שזה מתוק מדי,״ אמרתי.
״אה, אז אתם באמת אחים, או אפשר להגיד משפחה? את כמעט כמו אמא בשבילו בעצם,״ בנימת קולה של מיסקו נשמעה הקלה אמיתית.
היא נפנפה לשלום והתרחקה. שולי חצאיתה נראו כמו ציור המשתקף מצבעה של הקרקע שמתחת לעצים.
גם רווח לי וגם נעצבתי.
הקיום החמים כסטודנטית יפנית תמימה נגמר, ומעתה מתחיל הזמן של מיניות מוחשית. גם בלי שנקיים יחסי מין, זה זמן רק של שנינו — גבר ואישה — זמן מדכא, מתוק, כואב.
אני לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מסאגה. כל עוד סאגה מתקיים מהמבט שלי, אני רוצה להמשיך להסתכל עליו. כך מתחיל הזמן המשותף שלנו, ובמהלכו אין לנו לאן ללכת. אין לנו כסף, אין לנו חלומות לעתיד, רק משא העבר לא חסר לנו. בגלל זה התחושה היא של צפיפות איומה.
אבל אני חושבת שבאחד הימים נגיע אל מקום אוורירי ורחב ידיים יותר. לסאגה יש מין כוח כזה לפתוח כל דבר לרווחה.
בינתיים אין ברֵרה. אין בררה אלא לשאת ביחד את המשא הזה.