שבויה באפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבויה באפלה
מכר
מאות
עותקים
שבויה באפלה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שבויה באפלה

3.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    אוליביה רוּאיס בת השמונה-עשרה יפהפייה, תמימה ועקשנית מאוד, ניחנה בחושניות אפלה שלא ניתן להתכחש לה או להסתירה, אף שמנסה לשווא את שניהם. היא התעוררה זה עתה במקום מוזר. כבולה ובעיניים מכוסות, קול גבר רגוע מקדם את פניה. שמו כיילב, אף שהוא דורש ממנה שתפנה אליו בשם 'מאסטר'. היא מפחדת מהגבר החזק, הסדיסט והיהיר שמחזיק בה בשבי, אך מה שמדירה שינה מעיניה השרויות בחשכה, היא המשיכה הלא רצויה שיש לה כלפיו.
     
    אזהרה: בספר ישנם מצבים טורדי מנוחה, הסכמה מפוקפקת, שפה בוטה ואלימות גרפית.
     
    "אני מאוד בררנית, ונדיר שאני מחלקת חמישה כוכבים לספר שאינו קלאסיקה. אבל עם שבויה באפלה, לו היו לי יותר מחמישה כוככבים הייתי גם נותנת יותר..."    -טרין פישר, סופרת רבי המכר של הNY TIMES, ('מאד ויין').
     
    "זו הסדרה שהצליחה לשחק עם המוח שלי, כמו ששום סדרה אחרת לא הצליחה מעולם! תכתבי מה שאת רוצה ותחתמי בשמי. זה מה שאני רוצה!"    - קולין הובר, סופרת רבי מכר בינלאומיים ('אהבה מכוערת').
     
    "ספר פשוט מדהים! שנים שלא נשבתי כך על ידי ספר. תודה רבה לכל מי שלחץ עליי לקרוא!!"   - אלית'ה רומינג, סופרת NY TIMES, ('השלכות').

    פרק ראשון

    1
     
    התעוררתי עם כאב ראש נוראי והבחנתי בשני דברים בו זמנית: שחשוך, ושאני לא לבד. אנחנו בתנועה? העיניים שלי התרוצצו מטושטשות כמעט מתוך אינסטינקט, למצוא איזשהו שיווי משקל, לזהות משהו מוכר. הייתי בתוך טנדר, מושלכת באגביות על הרצפה.
     
    נבהלתי וניסיתי לזוז מיד, אבל גיליתי שהתנועות שלי מגושמות ונטולות כוח. הידיים שלי נקשרו מאחורי הגב, הרגליים חופשיות אבל כבדות מאוד.
     
    שוב ניסיתי למקד את המבט בחשכה. שני החלונות האחוריים היו כהים מאוד, אבל אפילו בחשכה האפלולית הצלחתי להבחין בארבע דמויות ברורות. מהקולות שלהם למדתי שאלה גברים. הם דיברו בשפה שלא הבנתי. זה היה שטף צלילים מהירים וקצרים. שפה עשירה, זרה מאוד... מזרח תיכונית אולי. אבל זה באמת משנה? המוח שלי אמר שכן, זה מידע מועיל. אבל אפילו הנחמה הזעומה הזאת לא שרדה לאורך זמן. זיהוי הקרחון לא מנע מה טיטאניק לטבוע.
     
    האינסטינקט הראשוני שלי היה לצרוח. זה מה שאת עושה כשהסיוט הכי גדול שלך מתממש. אבל כבשתי את הדחף בשיניים חשוקות. אני באמת רוצה שהם ידעו שאני ערה? לא.
     
    אני לא טיפשה מטבעי. ראיתי מספיק סרטים, קראתי מספיק ספרים וגרתי בשכונה מחורבנת מספיק זמן כדי לדעת שלמשוך תשומת לב הוא הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות — כמעט בכל מצב. קול בתוך הראש שלי צעק עליי בלעג: "אז למה לעזאזל את כאן?" התכווצתי.
     
    זה היה הגרוע בכל פחדיי, שאיזה סוטה מטורף עם טנדר יחטוף אותי, יאנוס אותי ויזרוק אותי חצי מתה. מהיום שקלטתי שהגוף שלי מתחיל להשתנות, לא חסרו סוטים ברחובות שאמרו לי בדיוק מה היו רוצים לעשות לי, לכולי. אז נזהרתי. צייתּי לכל הכללים שמגדירים איך להפוך לבלתי נראית. הרכנתי את הראש, הלכתי מהר והתלבשתי בבגדים פשוטים. ובכל זאת הסיוט שלי מצא אותי. שוב. כמעט יכולתי לשמוע את הקול של אמא שלי בתוך הראש, שואל אותי מה עשיתי.
     
    הם היו ארבעה. דמעות הציפו את עיניי ויבבה פרצה מהחזה שלי. לא הצלחתי לעצור בעצמי.
     
    השיחה השתתקה בבת אחת. התאמצתי לא להשמיע שום צליל ולא לזוז, אבל הריאות שלי נאבקו לנשום, עלו וירדו בקצב הבהלה שלי. הם ידעו שאני ערה. הלשון שלי נחה עבה וכבדה בתוך פי. בדחף פתאומי צרחתי: "תעזבו אותי," בקול הכי רם שיכולתי, כאילו אני הולכת למות, כי מי יודע, אולי זה היה נכון. צרחתי כאילו מישהו בחוץ יקשיב, ישמע אותי ויעשה משהו. הראש שלי פעם. "הצילו! שמישהו יעזור לי!"
     
    התחלתי להשתולל, רגליי בועטות לכל הכיוונים בעוד אחד הגברים מנסה לתפוס אותן בידיו. הטנדר היטלטל וקולות השובים שלי המדברים בערבית הפכו רמים וכועסים יותר. בסופו של דבר הרגל שלי בעטה בכוח בפרצוף של זה שניסה לתפוס אותי. הוא הושלך לאחור אל צד הטנדר.
     
    "הצילו!" צרחתי שוב.
     
    האיש הזועם הסתער עליי שוב והפעם הכה בכוח רב בלחי השמאלית שלי. ההכרה שלי התחילה להיטשטש, אבל לא לפני שהכרתי במצב בגוף שלי, שהיה עכשיו דומם ונתון לחסדי ארבעה גברים שלא הכרתי. גברים שלא רציתי להכיר.
     
    בפעם הבאה שחזרתי להכרה, ידיים גסות תפסו בי בכוח מתחת לזרועות, וגבר אחר החזיק ברגליים שלי. הם גררו אותי אל מחוץ לטנדר, אל אוויר הלילה. כנראה הייתי חסרת הכרה במשך שעות. הראש שלי כאב כל כך שלא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו מישהו בעט כדורגל לצד השמאלי של הפרצוף שלי ובקושי הצלחתי לראות בעין שמאל. בסחרחורת מוחלטת, וכמעט בלי שום אזהרה, הקאתי. הם שמטו אותי ואני פשוט התגלגלתי על הצד. בזמן ששכבתי שם מנסה להקיא עוד, השובים שלי צעקו זה על זה בקולות חסרי משמעות, מתקרבים ומתרחקים, קולות שבורים וצורמניים. שדה הראיה שלי הבזיק, צלול ואז מטושטש. ככה זה נמשך, כשכל פעולה גוררת דבר חדש. הייתי חלשה מכדי שאתנגד, ופשוט השענתי את הראש לצד הקיא שלי והתעלפתי שוב.
     
    *
     
    כעבור פרק זמן כלשהו חזרתי להכרה, או למצב תודעה כזה או אחר שהזכיר איכשהו הכרה. התעוררתי בתנועה חדה של הגוף. הכול כאב לי. הראש שלי פעם, הצוואר שלי היה נוקשה עד כדי כאב מפלח, וגרוע מכול, כשניסיתי לפקוח עיניים גיליתי שאני לא מסוגלת. משהו כיסה אותן.
     
    הזיכרון חזר אליי בהבזקים. חריקת צמיגים. חיכוך מתכת במתכת. צעדים. ריצה. ריח מושק. אבק. חשכה. קיא. שבי.
     
    גייסתי כל שמץ כוח שנותר בי וניסיתי להתרומם. למה אני לא מסוגלת לזוז? האיברים שלי סירבו לציית. המוח שלי הורה לגוף לזוז, אבל הגוף לא הגיב. גל חדש של בהלה הציף אותי.
     
    דמעות צרבו מאחורי עפעפי העצומים. בחשש מפני הגרוע מכול, ניסיתי להסיר את כיסוי העיניים בתזוזה של הראש. כאב דקר במורד הצוואר שלי, אבל הראש שלי בקושי זז. מה הם עשו לי? הפסקתי לנסות לזוז. פשוט תחשבי, אמרתי לעצמי, תרגישי.
     
    סרקתי את הגוף שלי במחשבתי. הראש שלי נח על כרית, הגוף מונח על משהו רך, כך שככל הנראה הייתי על מיטה. צמרמורת עברה בי. עדיין הרגשתי במגע בגדים על העור שלי — לפחות זה. בד סביב מפרקי הידיים שלי, בד סביב הקרסוליים, לא היה קשה להבין שאני קשורה למיטה. אלוהים! נשכתי שפתיים וכבשתי יפחת בכי כשקלטתי שבד החצאית הארוכה שלי משוך גבוה מעל הירכיים. הרגליים שלי היו פשוקות. הם נגעו בי? אל תתפרקי! נשפתי נשיפה ארוכה וקטעתי את המחשבה לפני שתתפוס אחיזה.
     
    הרגשתי שלמה, שום אצבעות חסרות. התמקדתי במכוון בכאן ובעכשיו. כשווידאתי שהראש שלי עובד, נאנחתי אנחת רווחה קטנה שהיתה דומה יותר ליפחת בכי.
     
    בשלב הזה שמעתי את הקול שלו.
     
    "טוב מאוד. סוף סוף התעוררת. התחלתי לחשוב שנפצעת קשה." הגוף שלי קפא למשמע קול גבר. פתאום הייתי חייבת להכריח את עצמי לנשום. הקול היה עדין במידה משונה, מודאג... מוכר? המבטא, ממה שהצלחתי לקלוט מעל לקול הצלצול באוזני, היה אמריקני, אבל היה בו משהו שונה.
     
    הייתי אמורה לצרוח מרוב פחד, אבל פשוט קפאתי. הוא ישב בחדר; הוא צפה בי נלחצת.
     
    אחרי כמה רגעים, שאלתי בקול רועד: "מי אתה?" לא היתה תגובה. "איפה אני?" נדמה שהמילים והקול שלי איטיים, כמעט משובשים, כאילו אני שיכורה.
     
    שתיקה. חריקת כיסא. צעדים. הלב שלי הלם בכוח בחזי.
     
    "אני האדון שלך." יד צוננת נלחצה אל המצח שלי, שהיה חלק מזיעה. שוב תחושה מציקה של היכרות. אבל זה היה מטופש. לא הכרתי אף אחד עם מבטא. "את במקום שאני רוצה שתהיי."
     
    "אני מכירה אותך?" הקול שלי היה צרוד, נטול כל דבר מלבד רגש.
     
    "עדיין לא."
     
    מאחורי העפעפיים שלי, העולם התפוצץ בזרמים אלימים של אודם; החושך טבע באדרנלין. פחד חומצי כירסם בסינפסות שלי כשהוא קורא סכנה. סכנה. לברוח. לברוח! אל איברי הגוף. מוחי הורה ביללה לכל סיב ושריר להתכווץ. בכל כוח רצוני הוריתי לגוף להיאבק בכבלים שלי: התעוותּי.
     
    קרסתי בהתקפים של בכי היסטרי. "בבקשה... תשחרר אותי," יבבתי. "אני מבטיחה לא לספר לאף אחד. אני רק רוצה ללכת הביתה."
     
    "אני חושש שאני לא יכול לעשות את זה." וכהרף עין, ים הייאוש גרר אותי מטה תחת הגלים המתנפצים. בקולו חסרו דברים רבים כל כך: אהדה, הטעמה, רגש, אבל דבר אחד לא חסר שם וזוהי הוודאות. לא הייתי מסוגלת להשלים עם זה, עם הוודאות שלו.
     
    הוא הסיט את השיער מהמצח שלי, מחווה אינטימית שמילאה אותי תחושה מבשרת רעות. האם הוא מנסה להרגיע אותי? למה?
     
    "בבקשה," בכיתי כשהוא המשיך ללטף אותי. הרגשתי במשקלו מתיישב על המיטה, והלב שלי גימגם.
     
    "אני לא יכול," הוא אמר, "ויותר מזה... אני לא רוצה."
     
    לרגע רק הבכי שלי ביפחות עמוקות ומיוסרות הפר את הדממה שלאחר ההצהרה הזאת. החשכה הפכה הכול לבלתי נסבל עוד יותר.
     
    הנשימות שלו, הנשימות שלי, יחד בחלל ריק.
     
    "אני אומר לך מה אני כן אעשה, אני אתיר אותך ואנקה את כל הפציעות האלה. לא רציתי שתתעוררי בשלולית מים. אני באמת מצטער על המכה בפנים," הוא ליטף באצבעותיו את עצם הלחי שלי, "אבל זה מה שקורה כשאת נאבקת מבלי לחשוב על ההשלכות."
     
    "שלולית מים?" אמרתי במתח. "אני לא רוצה להיכנס למים. בבקשה," התחננתי, "פשוט תשחרר אותי." הקול שלו היה רגוע מדי, מעודן מדי, ענייני מדי, ויותר מדי... הזכיר לי את חניבעל לקטר ב'שתיקת הכבשים'.
     
    "את צריכה אמבטיה, מתוקה." זאת היתה התגובה המבעיתה שלו. שלום, קלריס...
     
    לא יכולתי אלא לבכות בזמן שהוא שיחרר אותי. הידיים והרגליים שלי היו נוקשות וחסרות תחושה: נדמה שהן גדולות מדי, כבדות מדי, רחוקות מכדי שיהיו חלק ממני. האם כל הגוף שלי נרדם? שוב ניסיתי לזוז, ניסיתי להכות אותו, לבעוט בו. ושוב המאמצים שלי התבטאו בתנועות עוויתיות, קצרות. מרוב תסכול הפסקתי לזוז. רציתי להתעורר. רציתי לברוח. רציתי להילחם. רציתי לפגוע בו. ולא יכולתי.
     
    הוא השאיר את כיסוי העיניים עליי והרים אותי מהמיטה בזהירות. הרגשתי איך אני מתרוממת ונותרת תלויה בחשכה. הראש הכבד שלי נשמט על זרועו. הרגשתי בזרועות שלו. הרגשתי בבגדים שלו כנגד העור שלי.
     
    "למה אני לא מצליחה לזוז?" התייפחתי.
     
    "נתתי לך משהו קטן. אל תדאגי, זה יעבור." במצבי — מבוהלת, עיוורת בחשכה, איבריו כרוכים סביב איבריי — הקול שלו לבש מרקם וצורה.
     
    הוא העביר את משקלי בזרועותיו עד שהראש שלי נשמט על בד החולצה שלו.
     
    "תפסיקי להיאבק." על פני השטח של הקול שלו נשמע שעשוע.
     
    הפסקתי להיאבק וניסיתי להתמקד בפרטים שקשורים בו. הוא היה בבירור חזק, הניף את המשקל שלי אפילו בלי התנשפות. מתחת ללחי שלי הרגשתי בחזה הנוקשה שלו. הוא הדיף ריח קל של סבון, אולי גם זיעה קלה, ניחוח גברי שהיה מובחן אבל מוכר רק במעורפל.
     
    לא עברנו מרחק גדול, רק כמה צעדים, אבל בשבילי כל רגע נדמה כמו נצח ביקום אלטרנטיבי, שאני שוכנת בו בתוך גוף של מישהי אחרת. אבל חזרתי והתרסקתי אל תוך המציאות ברגע שהוא הניח אותי בתוך משהו חלק וקר.
     
    בהלה אחזה בי. "מה אתה עושה?"
     
    שתיקה, ולאחר מכן קולו המשועשע. "אמרתי לך, אני מנקה אותך."
     
    פתחתי את הפה לדבר, אבל פרץ ראשוני של מים קרים פגע בכפות הרגליים שלי. מרוב הפתעה פלטתי צווחה מבוהלת. בעודי מנסה לזחול בפתטיות מתוך האמבטיה על ידי גלגול הגוף לעבר השפה, המים התחממו והשובה שלי הניף אותי בחזרה לאמבטיה.
     
    "אני לא רוצָה לעשות אמבטיה. תעזוב אותי." ניסיתי להוריד את כיסוי העיניים ושוב ושוב חבטתי לעצמי בפנים כשהזרועות האיטיות שלי לא שיתפו פעולה. השובה שלי ממש התקשה לכבוש את צחוקו.
     
    "לא אכפת לי אם את רוצה, את צריכה."
     
    הרגשתי בידיים שלו על כתפיי ואזרתי את כל כוחותיי להתקפה. הזרועות שלי התחבטו באקראי ונחתו במקום כלשהו, אולי הפנים או הצוואר שלו. אצבעותיו התחפרו בשיער שלי כדי לעקם את הראש שלי לאחור בזווית לא טבעית.
     
    "את רוצה שגם אני אתחיל בכוח?" הוא נהם כנגד האוזן שלי. כשלא עניתי הוא לחץ בחוזקה עם האצבעות עד שהקרקפת שלי התחילה לעקצץ. "תעני על השאלה."
     
    "לא." לחשתי תוך יפחה מבוהלת.
     
    בלי להשתהות רגע הוא הרפה מאחיזתו. לפני שהאצבעות שלו עזבו את השיער שלי, הן עיסו את הקרקפת. צמרמורת חלפה בי מרוב חלחלה.
     
    "אני עכשיו אגזור ממך את הבגדים במספריים," הוא אמר בקול חסר הטעמה. "אל תיבהלי." שצף המים והלמות הלב שלי רעמו באוזניי כשחשבתי עליו מפשיט אותי ומטביע אותי.
     
    "למה?" שאלתי מבועתת.
     
    האצבעות שלו ליטפו לי את העורף המתוח. רעדתי מרוב פחד. שנאתי את העובדה שאני לא מסוגלת לראות מה קורה, זה כפה עליי להרגיש הכול.
     
    השפתיים שלו נצמדו פתאום לאוזן שלי — רכות, מלאות ולא רצויות. הוא התקרב כשניסיתי לעקם את הצוואר ולפתל את הראש הלאה ממנו. "יכולתי להפשיט אותך לאט, לקחת את הזמן, אבל זה פשוט יותר יעיל."
     
    "אל תיגע בי, חלאה!" זה באמת הקול שלי? הגרסה האמיצה הזאת שלי באמת היתה חייבת לסתום את הפה. היא עוד תהרוג אותי.
     
    התכוננתי לתגובת נקם כלשהי, אבל זה לא קרה. במקום זאת שמעתי פרץ צליל קל, כאילו הוא צוחק. בן זונה מטורף.
     
    הוא גזר את החולצה ממני, לאט, בזהירות, ואני תהיתי אם הוא מתענג על הבהלה שלי. המחשבה לקחה אותי למקומות שהוריתי לעצמי לא להגיע אליהם. ואז הוא הוריד ממני את החצאית. אף על פי שנאבקתי, המאמצים שלי היו פתטיים. כשהזרועות שלי הפריעו לו, הוא הרחיק אותן כמעט ללא מאמץ. כשהרמתי ברכיים, הוא פשוט לחץ אותן בחזרה למטה.
     
    הוא עדיין לא שם פקק באמבטיה כך שהמים לא גאו. קור הימם אותי כשישבתי שם בבגדים תחתונים. הוא הושיט יד לחזייה שלי ואני הפסקתי לנשום, ורק רעדתי ללא שליטה.
     
    "אל תילחצי," הוא אמר בקול מרגיע.
     
    "בבקשה," הצלחתי לבטא בין יפחות בכי. "בבקשה — מה שזה לא יהיה שאתה חושב שאתה צריך לעשות, אתה לא באמת חייב. בבקשה, פשוט תן לי ללכת ואני לא אספר לאף אחד, אני נשבעת... אני נשבעת לך."
     
    הוא לא ענה לי. הוא הכניס את המספריים בין השדיים שלי וגזר את החזייה. הרגשתי בשדיים גולשים החוצה וגל חדש של בכי הציף אותי.
     
    "לא־לא, אל תיגע בי!" בבת אחת הוא תפס בפטמות שלי וצבט אותן. צרחתי מהלם ומהפתעה, ותחושות מציפות אותי.
     
    הוא רכן קרוב לאוזן ולחש: "את רוצה שאני אעזוב?"
     
    הנהנתי בלי יכולת לבטא מילים.
     
    "כן, בבקשה?" הוא צבט את הפטמות יותר בכוח.
     
    "כן! בבקשה!" בכיתי.
     
    "את תהיי ילדה קטנה וטובה?" אמר הקול שלו, ושוב היה ספוג אדישות צוננת שעמדה בסתירה לעדינות שניסה להפגין קודם לכן.
     
    "כן." יבבתי דרך שיניים חשוקות והצלחתי להניח את הידיים שלי על שלו. ידיו היו ענקיות והחזיקו בי בכוח. אפילו לא ניסיתי להרחיק את הידיים שלו. לא היה סיכוי שהוא ירפה ממני.
     
    "ילדה טובה," הוא השיב בלעג. אבל לפני שהרפה מהפטמות המסכנות שלי, הוא עיסה את הבליטות הרגישות והדואבות בכפות ידיו.
     
    נדמה היה שאין קץ לדמעות כשהכרחתי את עצמי להיכנע לצד הרחום יותר שלו. ישבתי בשקט וניסיתי לא להביא על עצמי עוד מנת ענישה. בזמן שהסיר את שרידי החזייה שלי וחתך מעליי את התחתונים, הרגשתי מתכת צוננת מחליקה כנגד העור, בקצוות החדים החותכים את הבד, ואולי יחתכו גם אותי אם אתנגד יותר מדי.
     
    אחרי שריסס אותי במה שהיה כנראה טוש, סוף סוף הוא סגר את פתח הניקוז בפקק. המים היו חמימים למדי, נעימים יותר מהאוויר על העור החשוף, אבל מרוב פחד לא הייתי מסוגלת לחוש הקלה על כך שאני עדיין שלמה ויחסית לא פגועה. בכל פעם שהמים נגעו בחתך או באזור כלשהו שלא קלטתי שנפגע, זה צרב ואני נרתעתי.
     
    ניסיתי לשלוט בבכי ולדבר בקול רגוע. "אתה מוכן בבקשה רק להוריד את כיסוי העיניים? אני ארגיש יותר טוב אם אוכל לראות מה קורה." בלעתי בגרון יבש. "אתה לא תפגע בי... נכון?" השיניים שלי נקשו בזמן שחיכיתי לתגובה. עדיין עיוורת, עדיין לכודה.
     
    הוא שתק רגע, אבל אז אמר: "את חייבת להישאר עם הכיסוי. לגבי פגיעה בך, נכון לעכשיו תיכננתי רק לנקות אותך. אבל תביני שיש השלכות להתנהגות שלך, ואם תעשי משהו לא בסדר, את תיענשי." הוא לא חיכה שאגיב. "אז אל תזוזי ואני לא אצטרך לפגוע בך."
     
    הוא התחיל לנקות אותי בסבון נוזלי בריח מנטה ולבנדר. הניחוח פרח בחשכה; הוא מילא את החדר, עטף את העור שלי. כמו הקול שלו. פעם אהבתי ריח לבנדר. אבל לא עוד, עכשיו תיעבתי אותו.
     
    כשהוא עבר על השדיים שלי, לא הצלחתי לעמוד בדחף לנסות שוב ללכוד את הידיים שלו בשלי. בלי לומר מילה, הוא חילץ יד אחת מכוסה סבון ולחץ על מפרק היד שלי עד שהרפיתי מהאחרת.
     
    מאוחר יותר הוא סטר לירך שלי כשלא הפסקתי לסגור את הרגליים ולא נתתי לו לנקות ביניהן. החלק הזה שלי היה פרטי. איש לא ראה אותו מלבדי, לא מאז שהייתי ילדה. איש לא נגע בו; אפילו אני לא חקרתי אותו במלואו. ועכשיו אדם זר, מישהו שהזיק לי, לומד להכיר... אותי. הרגשתי מחוללת, והתחושה הזכירה לי עבר שזמן רב התאמצתי לשכוח. נאבקתי, אבל עם כל נגיעה, עם כל פלישה, הגוף שלי השתייך קצת יותר לו, מאשר לי. לא הצלחתי להפסיק לרעוד.
     
    ואז זה נגמר. הוא הוציא את הפקק מהאמבטיה, הוציא אותי, ניגב אותי, סירק לי את השיער, מרח משחה על השריטות ונתן לי חלוק ללבוש. הייתי מבועתת, מבוישת, מותשת ועיוורת, ועדיין שמחתי להרגיש נקייה — לפחות מבחוץ.
     
    הקול שלו היה משב קליל כנגד צווארי כשעמדתי מולו ללא תמיכה. "בואי איתי."
     
    לא היתה לי ברירה, נתתי לו לאחוז ביד שלי ולהוביל אותי בחשכה אל מחוץ לחדר האמבטיה.
    שבויה באפלה סי־ג'יי רוברטס
    1
     
    התעוררתי עם כאב ראש נוראי והבחנתי בשני דברים בו זמנית: שחשוך, ושאני לא לבד. אנחנו בתנועה? העיניים שלי התרוצצו מטושטשות כמעט מתוך אינסטינקט, למצוא איזשהו שיווי משקל, לזהות משהו מוכר. הייתי בתוך טנדר, מושלכת באגביות על הרצפה.
     
    נבהלתי וניסיתי לזוז מיד, אבל גיליתי שהתנועות שלי מגושמות ונטולות כוח. הידיים שלי נקשרו מאחורי הגב, הרגליים חופשיות אבל כבדות מאוד.
     
    שוב ניסיתי למקד את המבט בחשכה. שני החלונות האחוריים היו כהים מאוד, אבל אפילו בחשכה האפלולית הצלחתי להבחין בארבע דמויות ברורות. מהקולות שלהם למדתי שאלה גברים. הם דיברו בשפה שלא הבנתי. זה היה שטף צלילים מהירים וקצרים. שפה עשירה, זרה מאוד... מזרח תיכונית אולי. אבל זה באמת משנה? המוח שלי אמר שכן, זה מידע מועיל. אבל אפילו הנחמה הזעומה הזאת לא שרדה לאורך זמן. זיהוי הקרחון לא מנע מה טיטאניק לטבוע.
     
    האינסטינקט הראשוני שלי היה לצרוח. זה מה שאת עושה כשהסיוט הכי גדול שלך מתממש. אבל כבשתי את הדחף בשיניים חשוקות. אני באמת רוצה שהם ידעו שאני ערה? לא.
     
    אני לא טיפשה מטבעי. ראיתי מספיק סרטים, קראתי מספיק ספרים וגרתי בשכונה מחורבנת מספיק זמן כדי לדעת שלמשוך תשומת לב הוא הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות — כמעט בכל מצב. קול בתוך הראש שלי צעק עליי בלעג: "אז למה לעזאזל את כאן?" התכווצתי.
     
    זה היה הגרוע בכל פחדיי, שאיזה סוטה מטורף עם טנדר יחטוף אותי, יאנוס אותי ויזרוק אותי חצי מתה. מהיום שקלטתי שהגוף שלי מתחיל להשתנות, לא חסרו סוטים ברחובות שאמרו לי בדיוק מה היו רוצים לעשות לי, לכולי. אז נזהרתי. צייתּי לכל הכללים שמגדירים איך להפוך לבלתי נראית. הרכנתי את הראש, הלכתי מהר והתלבשתי בבגדים פשוטים. ובכל זאת הסיוט שלי מצא אותי. שוב. כמעט יכולתי לשמוע את הקול של אמא שלי בתוך הראש, שואל אותי מה עשיתי.
     
    הם היו ארבעה. דמעות הציפו את עיניי ויבבה פרצה מהחזה שלי. לא הצלחתי לעצור בעצמי.
     
    השיחה השתתקה בבת אחת. התאמצתי לא להשמיע שום צליל ולא לזוז, אבל הריאות שלי נאבקו לנשום, עלו וירדו בקצב הבהלה שלי. הם ידעו שאני ערה. הלשון שלי נחה עבה וכבדה בתוך פי. בדחף פתאומי צרחתי: "תעזבו אותי," בקול הכי רם שיכולתי, כאילו אני הולכת למות, כי מי יודע, אולי זה היה נכון. צרחתי כאילו מישהו בחוץ יקשיב, ישמע אותי ויעשה משהו. הראש שלי פעם. "הצילו! שמישהו יעזור לי!"
     
    התחלתי להשתולל, רגליי בועטות לכל הכיוונים בעוד אחד הגברים מנסה לתפוס אותן בידיו. הטנדר היטלטל וקולות השובים שלי המדברים בערבית הפכו רמים וכועסים יותר. בסופו של דבר הרגל שלי בעטה בכוח בפרצוף של זה שניסה לתפוס אותי. הוא הושלך לאחור אל צד הטנדר.
     
    "הצילו!" צרחתי שוב.
     
    האיש הזועם הסתער עליי שוב והפעם הכה בכוח רב בלחי השמאלית שלי. ההכרה שלי התחילה להיטשטש, אבל לא לפני שהכרתי במצב בגוף שלי, שהיה עכשיו דומם ונתון לחסדי ארבעה גברים שלא הכרתי. גברים שלא רציתי להכיר.
     
    בפעם הבאה שחזרתי להכרה, ידיים גסות תפסו בי בכוח מתחת לזרועות, וגבר אחר החזיק ברגליים שלי. הם גררו אותי אל מחוץ לטנדר, אל אוויר הלילה. כנראה הייתי חסרת הכרה במשך שעות. הראש שלי כאב כל כך שלא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו מישהו בעט כדורגל לצד השמאלי של הפרצוף שלי ובקושי הצלחתי לראות בעין שמאל. בסחרחורת מוחלטת, וכמעט בלי שום אזהרה, הקאתי. הם שמטו אותי ואני פשוט התגלגלתי על הצד. בזמן ששכבתי שם מנסה להקיא עוד, השובים שלי צעקו זה על זה בקולות חסרי משמעות, מתקרבים ומתרחקים, קולות שבורים וצורמניים. שדה הראיה שלי הבזיק, צלול ואז מטושטש. ככה זה נמשך, כשכל פעולה גוררת דבר חדש. הייתי חלשה מכדי שאתנגד, ופשוט השענתי את הראש לצד הקיא שלי והתעלפתי שוב.
     
    *
     
    כעבור פרק זמן כלשהו חזרתי להכרה, או למצב תודעה כזה או אחר שהזכיר איכשהו הכרה. התעוררתי בתנועה חדה של הגוף. הכול כאב לי. הראש שלי פעם, הצוואר שלי היה נוקשה עד כדי כאב מפלח, וגרוע מכול, כשניסיתי לפקוח עיניים גיליתי שאני לא מסוגלת. משהו כיסה אותן.
     
    הזיכרון חזר אליי בהבזקים. חריקת צמיגים. חיכוך מתכת במתכת. צעדים. ריצה. ריח מושק. אבק. חשכה. קיא. שבי.
     
    גייסתי כל שמץ כוח שנותר בי וניסיתי להתרומם. למה אני לא מסוגלת לזוז? האיברים שלי סירבו לציית. המוח שלי הורה לגוף לזוז, אבל הגוף לא הגיב. גל חדש של בהלה הציף אותי.
     
    דמעות צרבו מאחורי עפעפי העצומים. בחשש מפני הגרוע מכול, ניסיתי להסיר את כיסוי העיניים בתזוזה של הראש. כאב דקר במורד הצוואר שלי, אבל הראש שלי בקושי זז. מה הם עשו לי? הפסקתי לנסות לזוז. פשוט תחשבי, אמרתי לעצמי, תרגישי.
     
    סרקתי את הגוף שלי במחשבתי. הראש שלי נח על כרית, הגוף מונח על משהו רך, כך שככל הנראה הייתי על מיטה. צמרמורת עברה בי. עדיין הרגשתי במגע בגדים על העור שלי — לפחות זה. בד סביב מפרקי הידיים שלי, בד סביב הקרסוליים, לא היה קשה להבין שאני קשורה למיטה. אלוהים! נשכתי שפתיים וכבשתי יפחת בכי כשקלטתי שבד החצאית הארוכה שלי משוך גבוה מעל הירכיים. הרגליים שלי היו פשוקות. הם נגעו בי? אל תתפרקי! נשפתי נשיפה ארוכה וקטעתי את המחשבה לפני שתתפוס אחיזה.
     
    הרגשתי שלמה, שום אצבעות חסרות. התמקדתי במכוון בכאן ובעכשיו. כשווידאתי שהראש שלי עובד, נאנחתי אנחת רווחה קטנה שהיתה דומה יותר ליפחת בכי.
     
    בשלב הזה שמעתי את הקול שלו.
     
    "טוב מאוד. סוף סוף התעוררת. התחלתי לחשוב שנפצעת קשה." הגוף שלי קפא למשמע קול גבר. פתאום הייתי חייבת להכריח את עצמי לנשום. הקול היה עדין במידה משונה, מודאג... מוכר? המבטא, ממה שהצלחתי לקלוט מעל לקול הצלצול באוזני, היה אמריקני, אבל היה בו משהו שונה.
     
    הייתי אמורה לצרוח מרוב פחד, אבל פשוט קפאתי. הוא ישב בחדר; הוא צפה בי נלחצת.
     
    אחרי כמה רגעים, שאלתי בקול רועד: "מי אתה?" לא היתה תגובה. "איפה אני?" נדמה שהמילים והקול שלי איטיים, כמעט משובשים, כאילו אני שיכורה.
     
    שתיקה. חריקת כיסא. צעדים. הלב שלי הלם בכוח בחזי.
     
    "אני האדון שלך." יד צוננת נלחצה אל המצח שלי, שהיה חלק מזיעה. שוב תחושה מציקה של היכרות. אבל זה היה מטופש. לא הכרתי אף אחד עם מבטא. "את במקום שאני רוצה שתהיי."
     
    "אני מכירה אותך?" הקול שלי היה צרוד, נטול כל דבר מלבד רגש.
     
    "עדיין לא."
     
    מאחורי העפעפיים שלי, העולם התפוצץ בזרמים אלימים של אודם; החושך טבע באדרנלין. פחד חומצי כירסם בסינפסות שלי כשהוא קורא סכנה. סכנה. לברוח. לברוח! אל איברי הגוף. מוחי הורה ביללה לכל סיב ושריר להתכווץ. בכל כוח רצוני הוריתי לגוף להיאבק בכבלים שלי: התעוותּי.
     
    קרסתי בהתקפים של בכי היסטרי. "בבקשה... תשחרר אותי," יבבתי. "אני מבטיחה לא לספר לאף אחד. אני רק רוצה ללכת הביתה."
     
    "אני חושש שאני לא יכול לעשות את זה." וכהרף עין, ים הייאוש גרר אותי מטה תחת הגלים המתנפצים. בקולו חסרו דברים רבים כל כך: אהדה, הטעמה, רגש, אבל דבר אחד לא חסר שם וזוהי הוודאות. לא הייתי מסוגלת להשלים עם זה, עם הוודאות שלו.
     
    הוא הסיט את השיער מהמצח שלי, מחווה אינטימית שמילאה אותי תחושה מבשרת רעות. האם הוא מנסה להרגיע אותי? למה?
     
    "בבקשה," בכיתי כשהוא המשיך ללטף אותי. הרגשתי במשקלו מתיישב על המיטה, והלב שלי גימגם.
     
    "אני לא יכול," הוא אמר, "ויותר מזה... אני לא רוצה."
     
    לרגע רק הבכי שלי ביפחות עמוקות ומיוסרות הפר את הדממה שלאחר ההצהרה הזאת. החשכה הפכה הכול לבלתי נסבל עוד יותר.
     
    הנשימות שלו, הנשימות שלי, יחד בחלל ריק.
     
    "אני אומר לך מה אני כן אעשה, אני אתיר אותך ואנקה את כל הפציעות האלה. לא רציתי שתתעוררי בשלולית מים. אני באמת מצטער על המכה בפנים," הוא ליטף באצבעותיו את עצם הלחי שלי, "אבל זה מה שקורה כשאת נאבקת מבלי לחשוב על ההשלכות."
     
    "שלולית מים?" אמרתי במתח. "אני לא רוצה להיכנס למים. בבקשה," התחננתי, "פשוט תשחרר אותי." הקול שלו היה רגוע מדי, מעודן מדי, ענייני מדי, ויותר מדי... הזכיר לי את חניבעל לקטר ב'שתיקת הכבשים'.
     
    "את צריכה אמבטיה, מתוקה." זאת היתה התגובה המבעיתה שלו. שלום, קלריס...
     
    לא יכולתי אלא לבכות בזמן שהוא שיחרר אותי. הידיים והרגליים שלי היו נוקשות וחסרות תחושה: נדמה שהן גדולות מדי, כבדות מדי, רחוקות מכדי שיהיו חלק ממני. האם כל הגוף שלי נרדם? שוב ניסיתי לזוז, ניסיתי להכות אותו, לבעוט בו. ושוב המאמצים שלי התבטאו בתנועות עוויתיות, קצרות. מרוב תסכול הפסקתי לזוז. רציתי להתעורר. רציתי לברוח. רציתי להילחם. רציתי לפגוע בו. ולא יכולתי.
     
    הוא השאיר את כיסוי העיניים עליי והרים אותי מהמיטה בזהירות. הרגשתי איך אני מתרוממת ונותרת תלויה בחשכה. הראש הכבד שלי נשמט על זרועו. הרגשתי בזרועות שלו. הרגשתי בבגדים שלו כנגד העור שלי.
     
    "למה אני לא מצליחה לזוז?" התייפחתי.
     
    "נתתי לך משהו קטן. אל תדאגי, זה יעבור." במצבי — מבוהלת, עיוורת בחשכה, איבריו כרוכים סביב איבריי — הקול שלו לבש מרקם וצורה.
     
    הוא העביר את משקלי בזרועותיו עד שהראש שלי נשמט על בד החולצה שלו.
     
    "תפסיקי להיאבק." על פני השטח של הקול שלו נשמע שעשוע.
     
    הפסקתי להיאבק וניסיתי להתמקד בפרטים שקשורים בו. הוא היה בבירור חזק, הניף את המשקל שלי אפילו בלי התנשפות. מתחת ללחי שלי הרגשתי בחזה הנוקשה שלו. הוא הדיף ריח קל של סבון, אולי גם זיעה קלה, ניחוח גברי שהיה מובחן אבל מוכר רק במעורפל.
     
    לא עברנו מרחק גדול, רק כמה צעדים, אבל בשבילי כל רגע נדמה כמו נצח ביקום אלטרנטיבי, שאני שוכנת בו בתוך גוף של מישהי אחרת. אבל חזרתי והתרסקתי אל תוך המציאות ברגע שהוא הניח אותי בתוך משהו חלק וקר.
     
    בהלה אחזה בי. "מה אתה עושה?"
     
    שתיקה, ולאחר מכן קולו המשועשע. "אמרתי לך, אני מנקה אותך."
     
    פתחתי את הפה לדבר, אבל פרץ ראשוני של מים קרים פגע בכפות הרגליים שלי. מרוב הפתעה פלטתי צווחה מבוהלת. בעודי מנסה לזחול בפתטיות מתוך האמבטיה על ידי גלגול הגוף לעבר השפה, המים התחממו והשובה שלי הניף אותי בחזרה לאמבטיה.
     
    "אני לא רוצָה לעשות אמבטיה. תעזוב אותי." ניסיתי להוריד את כיסוי העיניים ושוב ושוב חבטתי לעצמי בפנים כשהזרועות האיטיות שלי לא שיתפו פעולה. השובה שלי ממש התקשה לכבוש את צחוקו.
     
    "לא אכפת לי אם את רוצה, את צריכה."
     
    הרגשתי בידיים שלו על כתפיי ואזרתי את כל כוחותיי להתקפה. הזרועות שלי התחבטו באקראי ונחתו במקום כלשהו, אולי הפנים או הצוואר שלו. אצבעותיו התחפרו בשיער שלי כדי לעקם את הראש שלי לאחור בזווית לא טבעית.
     
    "את רוצה שגם אני אתחיל בכוח?" הוא נהם כנגד האוזן שלי. כשלא עניתי הוא לחץ בחוזקה עם האצבעות עד שהקרקפת שלי התחילה לעקצץ. "תעני על השאלה."
     
    "לא." לחשתי תוך יפחה מבוהלת.
     
    בלי להשתהות רגע הוא הרפה מאחיזתו. לפני שהאצבעות שלו עזבו את השיער שלי, הן עיסו את הקרקפת. צמרמורת חלפה בי מרוב חלחלה.
     
    "אני עכשיו אגזור ממך את הבגדים במספריים," הוא אמר בקול חסר הטעמה. "אל תיבהלי." שצף המים והלמות הלב שלי רעמו באוזניי כשחשבתי עליו מפשיט אותי ומטביע אותי.
     
    "למה?" שאלתי מבועתת.
     
    האצבעות שלו ליטפו לי את העורף המתוח. רעדתי מרוב פחד. שנאתי את העובדה שאני לא מסוגלת לראות מה קורה, זה כפה עליי להרגיש הכול.
     
    השפתיים שלו נצמדו פתאום לאוזן שלי — רכות, מלאות ולא רצויות. הוא התקרב כשניסיתי לעקם את הצוואר ולפתל את הראש הלאה ממנו. "יכולתי להפשיט אותך לאט, לקחת את הזמן, אבל זה פשוט יותר יעיל."
     
    "אל תיגע בי, חלאה!" זה באמת הקול שלי? הגרסה האמיצה הזאת שלי באמת היתה חייבת לסתום את הפה. היא עוד תהרוג אותי.
     
    התכוננתי לתגובת נקם כלשהי, אבל זה לא קרה. במקום זאת שמעתי פרץ צליל קל, כאילו הוא צוחק. בן זונה מטורף.
     
    הוא גזר את החולצה ממני, לאט, בזהירות, ואני תהיתי אם הוא מתענג על הבהלה שלי. המחשבה לקחה אותי למקומות שהוריתי לעצמי לא להגיע אליהם. ואז הוא הוריד ממני את החצאית. אף על פי שנאבקתי, המאמצים שלי היו פתטיים. כשהזרועות שלי הפריעו לו, הוא הרחיק אותן כמעט ללא מאמץ. כשהרמתי ברכיים, הוא פשוט לחץ אותן בחזרה למטה.
     
    הוא עדיין לא שם פקק באמבטיה כך שהמים לא גאו. קור הימם אותי כשישבתי שם בבגדים תחתונים. הוא הושיט יד לחזייה שלי ואני הפסקתי לנשום, ורק רעדתי ללא שליטה.
     
    "אל תילחצי," הוא אמר בקול מרגיע.
     
    "בבקשה," הצלחתי לבטא בין יפחות בכי. "בבקשה — מה שזה לא יהיה שאתה חושב שאתה צריך לעשות, אתה לא באמת חייב. בבקשה, פשוט תן לי ללכת ואני לא אספר לאף אחד, אני נשבעת... אני נשבעת לך."
     
    הוא לא ענה לי. הוא הכניס את המספריים בין השדיים שלי וגזר את החזייה. הרגשתי בשדיים גולשים החוצה וגל חדש של בכי הציף אותי.
     
    "לא־לא, אל תיגע בי!" בבת אחת הוא תפס בפטמות שלי וצבט אותן. צרחתי מהלם ומהפתעה, ותחושות מציפות אותי.
     
    הוא רכן קרוב לאוזן ולחש: "את רוצה שאני אעזוב?"
     
    הנהנתי בלי יכולת לבטא מילים.
     
    "כן, בבקשה?" הוא צבט את הפטמות יותר בכוח.
     
    "כן! בבקשה!" בכיתי.
     
    "את תהיי ילדה קטנה וטובה?" אמר הקול שלו, ושוב היה ספוג אדישות צוננת שעמדה בסתירה לעדינות שניסה להפגין קודם לכן.
     
    "כן." יבבתי דרך שיניים חשוקות והצלחתי להניח את הידיים שלי על שלו. ידיו היו ענקיות והחזיקו בי בכוח. אפילו לא ניסיתי להרחיק את הידיים שלו. לא היה סיכוי שהוא ירפה ממני.
     
    "ילדה טובה," הוא השיב בלעג. אבל לפני שהרפה מהפטמות המסכנות שלי, הוא עיסה את הבליטות הרגישות והדואבות בכפות ידיו.
     
    נדמה היה שאין קץ לדמעות כשהכרחתי את עצמי להיכנע לצד הרחום יותר שלו. ישבתי בשקט וניסיתי לא להביא על עצמי עוד מנת ענישה. בזמן שהסיר את שרידי החזייה שלי וחתך מעליי את התחתונים, הרגשתי מתכת צוננת מחליקה כנגד העור, בקצוות החדים החותכים את הבד, ואולי יחתכו גם אותי אם אתנגד יותר מדי.
     
    אחרי שריסס אותי במה שהיה כנראה טוש, סוף סוף הוא סגר את פתח הניקוז בפקק. המים היו חמימים למדי, נעימים יותר מהאוויר על העור החשוף, אבל מרוב פחד לא הייתי מסוגלת לחוש הקלה על כך שאני עדיין שלמה ויחסית לא פגועה. בכל פעם שהמים נגעו בחתך או באזור כלשהו שלא קלטתי שנפגע, זה צרב ואני נרתעתי.
     
    ניסיתי לשלוט בבכי ולדבר בקול רגוע. "אתה מוכן בבקשה רק להוריד את כיסוי העיניים? אני ארגיש יותר טוב אם אוכל לראות מה קורה." בלעתי בגרון יבש. "אתה לא תפגע בי... נכון?" השיניים שלי נקשו בזמן שחיכיתי לתגובה. עדיין עיוורת, עדיין לכודה.
     
    הוא שתק רגע, אבל אז אמר: "את חייבת להישאר עם הכיסוי. לגבי פגיעה בך, נכון לעכשיו תיכננתי רק לנקות אותך. אבל תביני שיש השלכות להתנהגות שלך, ואם תעשי משהו לא בסדר, את תיענשי." הוא לא חיכה שאגיב. "אז אל תזוזי ואני לא אצטרך לפגוע בך."
     
    הוא התחיל לנקות אותי בסבון נוזלי בריח מנטה ולבנדר. הניחוח פרח בחשכה; הוא מילא את החדר, עטף את העור שלי. כמו הקול שלו. פעם אהבתי ריח לבנדר. אבל לא עוד, עכשיו תיעבתי אותו.
     
    כשהוא עבר על השדיים שלי, לא הצלחתי לעמוד בדחף לנסות שוב ללכוד את הידיים שלו בשלי. בלי לומר מילה, הוא חילץ יד אחת מכוסה סבון ולחץ על מפרק היד שלי עד שהרפיתי מהאחרת.
     
    מאוחר יותר הוא סטר לירך שלי כשלא הפסקתי לסגור את הרגליים ולא נתתי לו לנקות ביניהן. החלק הזה שלי היה פרטי. איש לא ראה אותו מלבדי, לא מאז שהייתי ילדה. איש לא נגע בו; אפילו אני לא חקרתי אותו במלואו. ועכשיו אדם זר, מישהו שהזיק לי, לומד להכיר... אותי. הרגשתי מחוללת, והתחושה הזכירה לי עבר שזמן רב התאמצתי לשכוח. נאבקתי, אבל עם כל נגיעה, עם כל פלישה, הגוף שלי השתייך קצת יותר לו, מאשר לי. לא הצלחתי להפסיק לרעוד.
     
    ואז זה נגמר. הוא הוציא את הפקק מהאמבטיה, הוציא אותי, ניגב אותי, סירק לי את השיער, מרח משחה על השריטות ונתן לי חלוק ללבוש. הייתי מבועתת, מבוישת, מותשת ועיוורת, ועדיין שמחתי להרגיש נקייה — לפחות מבחוץ.
     
    הקול שלו היה משב קליל כנגד צווארי כשעמדתי מולו ללא תמיכה. "בואי איתי."
     
    לא היתה לי ברירה, נתתי לו לאחוז ביד שלי ולהוביל אותי בחשכה אל מחוץ לחדר האמבטיה.