לסיביר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לסיביר
מכר
מאות
עותקים
לסיביר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לסיביר

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים

פר פטרסון

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

תקציר

כפר קטן בדנמרק. הקור המקפיא חודר לעצמות גם בחודשי הקיץ והשלג הצח מכסה את האדמה. מתחת למעטה הלובן גועשים יצרים, כמיהות וכאב. אח ואחות, ילדיהם של אב שתקן ואם אדוקה, מעבירים את זמנם בחלומות על מקומות רחוקים. האח מבקש להגיע לאקלים החם של מרוקו, ואילו האחות - אל המרחבים העצומים של סיביר. כאשר חייליו של היטלר חוצים את הגבול ופולשים לדנמרק, האידיאלים והלוחמנות תופסים את מקומם של השלווה והרוגע. האדמה מתחילה לבעור ודבר לא יהיה עוד כשהיה. גם המקום השקט ביותר טומן בחובו אפשרות להתפרצות כואבת ופראית. בכתיבה מלאת רוך ועם זאת עזת מבע משורטט מסע התבגרות לא שגרתי. האקלים מתפקד כדמות של ממש ועומד במתח מתמיד מול הכמיהה לחום וחמלה. הקליפה העוטפת את חייהם של הגיבורים מאיימת להישבר ככל שהרומן מתקדם וכך נחשפים סודות משפחתיים ונפתחות צלקות ישנות. לסיביר הוא הרומן הרביעי של פר פטרסון, מבכירי הסופרים בנורבגיה. ספרו "יוצאים לגנוב סוסים" ראה אור גם הוא בהוצאת כתר וזכה בפרסים רבים. תרגומה הנפלא של דנה כספי מצליח להעביר את כל קשת הרגשות שבספר במזיגה מדויקת של קור וחום, קרבה וריחוק, אהבה ושנאה. "אחד הרומנים המרגשים של העשור" גארדיאן "מלא חמלה, מסעיר... בעל עוצמה רגשית מהפנטת" אינדיפנדנט

פרק ראשון

כשהייתי ילדה קטנה בת שבע או פחות תמיד פחדתי כשחלפנו בעגלה על פני האריות בדרך חזרה מהעיר. הייתי משוכנעת שלוּסיפֶר מרגיש כמוני, מפני שהיה מגביר את הקצב בדיוק במקום הזה, ורק כעבור זמן רב הבנתי שהוא עושה זאת משום שסבא שלי היה מצליף בו כהוגן כשרכבנו במדרון המתון על פני שביל הגישה שהאריות ניצבו בו, מפני שסבא היה איש קצר רוח. הכול ידעו זאת.
האריות היו צהובים ואני ישבתי בעגלה מאחור ונדנדתי את רגלי, לבדי או בחברת אחי יֶספֶּר, בגבי לסבא, וראיתי כיצד האריות הולכים וקטֵנים שם למעלה. הם הסבו את ראשיהם ונעצו בי עיניים צהובות. הם היו עשויים אבן, ובסיסיהם היו גם הם אבן, ואף על פי כן נעצו בי מבטים עד שחשתי צריבה בלבי ונעשיתי חלולה מבפנים. אבל לא יכולתי לגרוע מהם את עיני. בפעמים שבכל זאת ניסיתי להביט למטה אל שביל החצץ הייתי נתקפת בחילה והרגשתי שאני נופלת.
"הנה הם באים! הנה הם באים!" קרא אחי שידע מה קורה לי כשאני רואה את האריות, ואני נשאתי את עיני וראיתי אותם באים.
הם התנתקו מגושי האבן וצמחו, ואני זינקתי מהעגלה בין שנסעה מהר או לאט, ברכי נשרטו מהחצץ ואני רצתי לעבר השדה הקרוב.
ביער שמאחורי השדה היו איילים ואיילות, ועל זה חשבתי בשעה שרצתי.
"אולי תניח לילדה לנפשה!" צעק סבא. הפסקתי לרוץ, העשב היה לח מטל וקרסולי נרטבו, וחשתי קני שֶׁלֶף וענפים ורגבי אדמה כנגד כפות רגלי היחפות. סבא אחז במושכות, קרא קריאה לסוס והעגלה נעצרה, הוא הפנה את ראשו ומתוך זקנו קלח שטף של גידופים מכוערים כמו השטן עצמו על ראשו של יֶספֶּר. סבא היה איש מהיר חימה ובסוף תמיד תמכתי באחי, כי לא יכולתי לחיות בלעדיו.
חציתי את העשב, יצאתי שוב לשביל והתיישבתי על העגלה מאחור וחייכתי אל יֶספֶּר. סבא הצליף בשוט, לוסיפר משך את העגלה, ויֶספֶּר החזיר לי חיוך.
אני פוסעת באותה דרך עם אבא שלי. בחג המולד. אני בת תשע.
באותו יום שורר קור בלתי רגיל, כפור לבן ועצי צפצפה עירומים בשדות שלאורך השביל. משהו אפור מתנועע בשולי היער האפור, רגליים דקיקות בצעדים נוקשים ואדי כפור המתפרצים לפתע מן הלסתות הרכות, ואני רואה זאת אפילו מהשביל שאני פוסעת בו.
אפשר לגעת באוויר, כמו בזכוכית, והמרחק לכל הדברים התקצר.
אני חובשת כובע צמר ולצווארי צעיף, את ידי תחבתי עמוק בתוך כיסי המעיל. באחד הכיסים יש חור, אני חשה בבטנה מבפנים.
מפעם לפעם אני נושאת את עיני אליו. בין כתפיו יש לו בליטה, כמעט כמו חטוטרת. הוא קיבל אותה בשדות שעיבד והוא לא חוזר לשם לעולם, כך אמר. אבא הוא נגר בעיר. סבא קנה לו נגרייה כשעזב את החווה.
הוא מהדק את שפתיו. הוא הולך בראש גלוי ומביט ישר קדימה בעיניים שזוויותיהן אדומות, אוזניו לבנות מכפור ואיני יכולה להתאפק מלהביט בהן. הן נראות כמו חרסינה. זרועו מתרוממת ונעצרת לפני שהיא מגיעה למעלה, והוא כמעט כופה עליה לשוב ולרדת. כשאנו מגיעים לאמצע הדרך אני שולפת את ידי מכיסי כדי להוביל אותו, והוא משלב את ידו בידי בלי להשפיל מבט, משפשף אותה קלות, אבל הרי אני עושה את זה מפני שהוא זה שקר לו.
אחרי שחלפנו על פני האריות איננו מסיבים את ראשינו, הוא משום שהוא פשוט מביט ישר קדימה ואני מפני שאיני רוצה. אנחנו בדרך לחווה. אמא כבר שם, והדודים שלי ויֶספֶּר שם, ואבא פוסע בנוקשות, לא ממהר. אנחנו רחוקים שלושה קילומטרים מהעיר, היום הוא ה– 24 בדצמבר, ופתאום אני מפנה בכל זאת את ראשי.
האריות רובצים נוצצים על כַּניהם אפופים במעטה אפור–לבן.
אתמול ירד גשם ואחר כך באה הקרה, ועכשיו הם כלואים ונראים כמו האוזניים של אבא, שני אריות חרסינה עומדים על המשמר מול השדרה המובילה לאחוזת בַּנגסבּוֹ, שם התגורר הַנס כריסטיאן אנדרסן בפעמים שהגיע לצפון הרחוק בארצו שלו, הכובע הגבוה בחדרים נמוכי התקרה, איש כמו קו שחור, שנאלץ תמיד להתכופף, בדרך פנימה, בדרך החוצה.
אני מנסה להגביר את קצב הליכתי, אני חוששת לאוזניו, שמעתי שהן עלולות לנשור, אבל הוא שומר על אותו הקצב. אני מושכת בזרועו והוא מתרגז.
"אולי תפסיקי!" הוא אומר והודף אותי מעליו, אלו המילים הראשונות שאמר מאז יצאנו מפתח הבית באַסילגַטֶה. אבא אוהב את יֶספֶּר. אני אוהבת את אבא. יֶספֶּר אוהב אותי, אבל הוא נהנה להקניט אותי, להבהיל אותי עם רוחות רפאים בחושך, למשוך אותי מתחת לפני המים בקיץ. אני עומדת בזה, וכך אני משתווה לו. אני פוסעת לבדי עם אבא שלי, בחג המולד, והאוזניים שלו עשויות חרסינה. אני חוששת שהן ייפלו והוא לא נוגע בהן לאורך חמשת הקילומטרים עד החווה.
בוְרַנְגְבֶּק יש ארבע חוות ולכולן קוראים וְרַנגבֶּק, זה ממש כפר קטן. מתגוררים שם כמה ילדים, הם לומדים בבית הספר וַנגֶן באוּנדֶרסְטֶד. הייתי יכולה להיות אחת מהם, אבל אני לא, ותגידי תודה לאל שלא, נוהג יֶספֶּר לומר. אנחנו פונים שמאלה בצומת שהשביל הממשיך ממנו ישר חוצה את השדות של גֶרוּם וזה הפונה ימינה עולה אל וְרַנגבֶּק הצפונית. אנחנו חולפים על פני האסם הראשון הבנוי מאבן ולבנים, הליכתו של אבי נעשית איטית ונוקשה יותר, אם זה ייתכן בכלל, והוא אוחז בחוזקה בידי. בעיקול נעשית הדרך צרה ומצדה האחד מדרון תלול שמרגלותיו מכוסות באבנים עגולות, זה נראה כמו גדר אבן, אבל הדבר נעשה כדי למנוע מפולת אדמה שתחסום את המעבר אחרי ממטרים כבדים. פנינו מועדות לחווה האחרונה, החוות צמודות זו לזו וצמודות לשביל ולפיכך איננו צריכים אלא להיכנס היישר לחצר החווה הגדולה והמרוצפת, שבמרכזה מונחת ערימת הזבל. הכול קפוא ומכוסה בזיגוג נוצץ.
אבני הריצוף המובילות לדלת חלקות.
ראשון אני רואה את יֶספֶּר שהבחין בנו מהחלון. הוא עומד בפתח חדר המגורים וממתין. מאחוריו אני רואה את עץ האשוח ואת זגוגיות החלון שמנגד, שעוטרו עד מחצית גובהן בשושנות כפור. המראֶה יפה. אני שומעת את קולה של אמא שלי. היא נוצרייה מאמינה, יש לה קול של נוצרייה מאמינה. רגלה האחת על האדמה והאחרת בשמים. יֶספֶּר מחייך כאילו אנו חולקים סוד. אולי זה אכן כך, אני לא זוכרת. אבא שלי ניגש היישר לתנור החימום.
האש רועמת בתוכו, אני רואה שהוא חם משום שהאוויר סביבו רוטט ואני חשה את החום בפני ואבא מתקרב לתנור עד כדי כך שאני חוששת שהוא ייגע במצחו באריחים. אני פושטת את המעיל והוא מניף את זרועותיו כמו מריונטה ומצמיד את כפות ידיו לאוזניו. בחדר המגורים אמא שרה "צלצלו פעמונים", ויֶספֶּר נועץ בי את עיניו ואחר כך מפנה את מבטו אל האיש העומד מול תנור החימום. המעיל תלוי על זרועי ואני רואה את הגב העקום ועצמות הלסת הבולטות ואת הערפל הלבן הסמיך הנוטף מבין אצבעותיו.
עליית הגג בחווה הייתה קפואה ובדרך כלל שרויה באפלה ובה רק מנורת נפט אחת שהיה עלי לכבות מיד עם הגיעי לראש המדרגות. היה שם חלון קטן הפונה מזרחה והמיטה עמדה תחת החלון. אם כרעתי ברך יכולתי לשוחח עם יֶספֶּר בערבי הקיץ ולהביט החוצה אל הכוכבים בימות החורף, על משׂוכת אשוחים וגן סיני מעולם אחר ומשם והלאה רק שדות הנעים כגלים כל הדרך אל הים. לעתים הייתי מתעוררת בלילה תחת הכסת הכבדה והגסה והיה נדמה לי שאני שומעת את הים ממלא את החדר, ופוקחת את עיני והחדר נשאר שחור כפי שהיה בעודן עצומות.
החשכה נצמדה לפני וחשבתי, אין כל הבדל אם אני רואה ואם איני רואה. אבל היה הבדל, ולעתים נתקפתי פחד, משום שהחשכה הייתה גדולה וכבדה ומלאה צלילים וידעתי שאם לא אמהר לעצום את עיני איחנק. אבל כשלא פחדתי, חשתי כאילו אני מונפת באוויר ומרחפת בחדר, והרוח נושבת בחזי.
אני שוכבת במיטה ומביטה לתוך החשכה והכול שחור ולפתע נעשה אפור, כי הירח עלה בחוץ. איני שומעת את הים. הוא קפוא כמו כל השאר, קפוא ודומם. אני חושבת שכבר איני חולמת.
נשמעת נקישה. זו הסיבה שאני ערה, עכשיו אני נזכרת. אני ממתינה, נשמעת נקישה ואני יוצאת מתחת לכסת שסוף סוף התחממה ופוסעת על הרצפה הקרה בכתונת לילה, לעבר המקום שבו אני יודעת שהדלת נמצאת. עוד נקישה. זו לא הדלת, זה החלון. אני פונה ורואה צללית מתנועעת כנגד הירח מאחורי הזגוגית. זה יֶספֶּר. אני יודעת שזה יֶספֶּר.
"תפתחי," הוא לוחש בקול ונשימתו חמה כנגד הזכוכית. אני רצה למיטה ומזנקת עליה, ברכי מובילות אותי, ואני פותחת את החלון. משב קר חודר פנימה, הוא מקפיא את חזי ואת בטני ולמחשבות יש פתאום זוויות חדות. אני זוכרת הכול, אריות חרסינה ואוזני חרסינה ואת צווארה הזקוף של סבתא ואת סבא ואת קולה הרפה של אמא שלי מרפרף ברחבי החדר כמו צעיף דקיק שהכול התרגלו לראות בעדו. יֶספֶּר נתלה בידו האחת מכרכוב הגג, אחת מרגליו מוצבת על אדן החלון. סביב צווארו תלויים המגפיים שלי, השרוכים קשורים על עורפו.
"תתלבשי ובואי," הוא אומר.
"בסדר," אני אומרת.
יש לי רצון משלי, אני לא עושה כל מה שאומרים לי, אבל אני רוצה ללכת עם יֶספֶּר. הוא עושה כל מיני דברים, אני אוהבת את זה ועכשיו אני ערנית לגמרי. הוא נכנס פנימה בתנופה ומתיישב על המיטה וממתין והחיוך לא מש מפניו. אני מזדרזת להתלבש. הבגדים מונחים על כיסא והם קרים לגמרי. הירח מאיר מבעד לחלון הפתוח ומצייר טבעות כסף סביב עמודי המיטה, על קנקן מים, על שעון מעורר שמחוגיו עומדים מאז ומתמיד.
"מה השעה?" אני שואלת.
"אין לי מושג." הוא מחייך עד ששיניו זוהרות באפלה. אני פורצת בצחוק, אבל הוא מצמיד את אצבעו לשפתיו. אני מהנהנת ומחקה את תנועתו ולבסוף מוצאת את תחתוני הצמר ולובשת אותם ואת החצאית הכבדה וסוודר. את המעיל אני מחזיקה בחדרי, הוא תלוי על גב הכיסא. יֶספֶּר מגיש לי את המגפיים, וכשאני מוכנה אנו מטפסים החוצה.
"אל תפחדי, פשוט תעשי מה שאני עושה," הוא אומר.
אני לא מפחדת, אני פשוט עושה מה שהוא עושה וזה לא קשה כשאנו עושים זאת בקצב ובהתאמה, הוא ראשון ואני בעקבותיו, כמו ריקוד שרק שנינו מכירים, ואנחנו רוקדים על פני הגג עד שאנחנו מגיעים לקצה, שם מתנשא עץ לִבנה שענפיו חזקים; אנחנו נאחזים בהם ויורדים. יֶספֶּר ראשון ואני בעקבותיו.
אנחנו מתרחקים מהדרך ומאגף חדרי השינה של המבוגרים, חוצים את הגן הסיני באור הירח בדרכנו לשדות. בגן יש שבילים צרים ושיחי נוי קפואים ופרחים מתים ופלג מים מלאכותי שמסלולו פתלתל ומימיו קפואים, על פני הפלג נבנו כמה גשרים קטנים מעץ. בקיץ שוחים בפלג דגי קרפיון ואולי הם עדיין בתוכו, תחת הקרח. כשאנחנו חוצים את הגשרים העץ חורק בקולי קולות ואני חוששת שבני הבית יתעוררו. כשהירח מסתתר מאחורי ענן אני עוצרת וממתינה.
"יֶספֶּר, חכה," אני קוראת בשקט, אבל הוא לא עוצר לפני שהוא חוצה את הגן ויוצא לשדה הראשון. שם הוא מסב את ראשו והירח שב ומופיע ואני ממהרת בעקבותיו.
אנחנו הולכים בשדות, תחילה בקשת עולה ולאחר מכן במדרון מן העבר השני, עד שאנחנו רואים את הים; אנחנו מטילים צללים בלכתנו. מעולם לא ביליתי כך בחוץ, מעולם לא היה לי צל בלילה.
המעיל שלי מואר מלפנים וגבו של יֶספֶּר חשוך לגמרי. כשאנחנו עוצרים ומביטים על פני הקרח הוא נראה בתחילה לבן ואחר כך נוצץ ולבסוף רק ים פתוח.
יֶספֶּר שולף דבר מה מכיסו, תוחב אותו בפיו ומצית גפרור.
הוא נושף עליו ואני מריחה ריח של סיגר. הוא אומר:
"בעוד זמן קצר אני אעשה מה שארנסט בְּרֶמֶר עושה. אני אשיג לי סירה מהירה ואפליג לשוודיה ואחזור עם די אלכוהול בשביל כל מי שרוצה להשתכר כלוט. אני ארוויח כסף ואעשן סיגרים.
אבל אני אשתה רק בשבתות. ורק שתי כוסות."
יֶספֶּר בן שתים–עשרה. ארנסט בּרֶמֶר הוא מבריח. הוא הגדול מכולם וכולם יודעים מיהו. איש נמוך מגֶטֶבּוֹרג שבבעלותו בית ברחוב שליד הרחוב שלנו, שם הוא מתגורר כשאיש לא מחפש אותו. ראיתי אותו חולף על פני לבוש מעיל אפור, שביל חוצה את שערו הכהה ולראשו בֶּרֶט. כתבו עליו בעיתון פעמים רבות, פעם אחת בלוויית איור של סְטוֹרְם פּ.* שבו הוא נראה לועג לפקידי המכס, וכשהנערים יוצאים בערב הם לא משחקים בשוטרים וגנבים אלא בארנסט בּרֶמֶר והמוֹכְסים.
* רוברט סטורם פטרסן (1949-1882), קריקטוריסט ידוע, צייר, שחקן וסופר.
הוא טוב יותר מרוֹבּין הוּד. קיץ אחד אבא קנה ממנו בקבוק, אבל כשאמא הבינה מנין בא, נאלץ לשפוך את תוכנו בערוגת הפרחים. ושום פרח לא נבל, אף על פי שאמרה שזה רעל.
יֶספֶּר מפריח עשן אפור לעבר הים, ומיד משתעל ויורק.
"פוּי!" הוא אומר, "אבל קודם כול אני צריך להתאמן קצת."
אמא היא קטיפה, אמא היא ברזל. לעתים קרובות אבא שותק ובארוחת הערב הוא אוחז לפעמים את ידית הברזל של הסיר הלוהט ומחזיק בשעה שאני מתכבדת, וכשהוא מניח אותו במקומו אני רואה את הסימנים האדומים בידו.
"הנס כריסטיאן אנדרסן גר בבַּנגסבּוֹ," אני אומרת, אף על פי שאני יודעת שיֶספֶּר יודע והוא אומר:
"אני יודע," ואנחנו הולכים מרחק מה בשולי המים במעלה צוק תלול ושבים הביתה על פני השדות. הירח בגבנו והצל לפנינו וזה גרוע מהדרך לשם. אני לא אוהבת את זה אפילו שאני רואה את הבתים בבירור כשאנו מגיעים לפסגה. הירידה במדרון חשוכה.
רוח מתחילה לנשוב, אני מצמידה את כף ידי ללחיי משום שהרוח מקפיאה, ופתאום מופיעים עננים ואני רואה רק בקושי לאן אני הולכת. מקיפים את הגן במקום לחצותו ומגיעים אל הבית במקום שהאסם ניצב בזווית, ויֶספֶּר פוסע לאורך שורת האשוחים וניגש אל האסם ומצמיד את פניו לחלון הקרוב. הקירות המסוידים עמומים כמו ערפל, והוא מאהיל על עיניו באחת מידיו כאילו השמש זורחת ומסנוורת, אבל שורר חושך ואיני יכולה לראות מה הוא רואה והוא אומר:
"אלוהים אדירים, סבא תלה את עצמו ברפת."
"לא!" אני קוראת ותוהה מדוע בחר לומר דווקא את זה, וחשבתי על כך פעמים רבות מאז, במשך כל השנים שחלפו עד היום.
"באמת," הוא אומר, "בואי ותראי." איני רוצה, אני נתקפת בחילה אף על פי שאני יודעת שהוא משקר, כזה הוא יֶספֶּר. ולמרות זאת אני רצה אליו ומשעינה את פני לצד פניו. חשוך לגמרי, איני רואה דבר.
"אני לא רואה שום דבר. אתה לא ראית שום דבר, הרי חשוך לגמרי." אני מצמידה את פני לזגוגית, ריח של רפת עולה מבפנים, ריח של קור מסביב, ויֶספֶּר מתחיל לצחקק. פתאום אני חשה עד כמה קר.
"אני קופאת מקור."
"אז ניכנס," הוא אומר ואינו צוחק עוד.
"אני עוד לא רוצה להיכנס. בפנים קר יותר. אני גם לא אצליח להירדם."
"התכוונתי שניכנס לרפת. חם שם בפנים."
אנחנו פוסעים על אבני הריצוף שמקיפות את האסם וניגשים אל דלת הרפת. היא חורקת כשאנחנו פותחים אותה ואני חושבת שסבא אולי תלוי בפנים, אולי אתקל מיד ברגליו, אולי הן מיטלטלות קדימה ואחורה. אבל הוא לא תלוי שם ובבת אחת חמים יותר, הריח הוא ריח מוכר לי. יֶספֶּר נכנס בין המחיצות. הן רבות, יש ברפת עשרים וחמש פרות, זאת לא חווה קטנה, יש בה משרתים. סבתא עבדה במטבח לפני שהתחתנה עם סבא. באותם ימים לבשה סינר לבן אבל מאז לא לבשה אותו אפילו פעם אחת.
היא אמא של אבא שלי, לא של אחיו, והחתונה הזאת נערכה מהר, מיד אחרי שהֶדוִיג נטמנה בקברה, כך סיפרה אמא שלי.
סבתא וסבא כמעט אף פעם אינם נוכחים באותו חדר, וכשהם באותו חדר ראשה של סבתא זקוף וצווארה נוקשה. הכול יכולים לראות זאת.
אני עומדת במקומי ומסתגלת לחשכה הכבדה. אני שומעת את צעדיו של יֶספֶּר במרחק מה ואת הפרות המתנועעות בתאיהן, ובלי שאראה זאת אני יודעת שרובן שוכבות, הן ישנות, הן לועסות, הן נוגחות במחיצות הנמוכות בקרניהן וממלאות את החשכה בצלילים עמוקים.
"בואי כבר," אומר יֶספֶּר ועתה אני מבחינה בו בקושי בקצה הרפת ואני עוברת אט אט בין התאים, נזהרת שלא לדרוך בזבל המונח לאורך דופנות המעבר. יֶספֶּר צוחק בשקט ופוצח בשיר על אלה שפוסעים בשביל הצר ולא בדרך המלך בדרכם אל שערי השמים, והוא מחקה את קולה של אמא שלי והדמיון כה רב עד שאני כמעט פורצת בצחוק, אבל איני מעיזה בחלל הזה שבעלי החיים רבים בו כל כך.
"קדימה, אחות קטנה," אומר יֶספֶּר, ואני עושה את הצעדים האחרונים עד אליו והוא אוחז במעילי. "עדיין קר לך?"
"כן, קצת."
"אז תעשי ככה," הוא אומר, בוחר את אחד התאים ונדחק בין הקיר לבין הפרה הרובצת בו. הוא משתופף, מלטף את גבה ומדבר בקול שקט שרק לעתים נדירות שמעתי יוצא מפיו, תחילה היא מסיבה את ראשה ונדחקת באי–שקט לקיר הנגדי, אבל לפתע היא נרגעת. עוצמת ליטופיו הולכת וגוברת והוא נשכב בזהירות על גבה, גופו מתקשה בבת אחת ורק כשהוא חש שהכול כשורה הוא משתחרר ומשתרע לו שם כמו כתם שחור גדול על הפרה הבְּרוּדה.
"לבעלי חיים גדולים יש הרבה חום," הוא אומר, "כמו תנור, תנסי גם את." קולו ישנוני, ואיני יודעת אם אצליח, אבל גם אני ישנונית, ישנונית עד כדי כך שאם לא אשכב בקרוב — אפול.
"תנסי בתא הסמוך," אומר יֶספֶּר, "דורית רובצת בו, היא נחמדה."
אני עומדת במעבר ושומעת את יֶספֶּר נושם בשלווה ומתבוננת לתוך תאה של דורית עד שהגב הרחב נעשה ברור ואני שולחת את רגלי מעבר לתעלת הזבל וקצת מחטיאה, אבל זה לא מטריד אותי עכשיו משום שאני ישנונית. אני רוכנת ומלטפת את גבה של דורית.
"את חייבת להגיד משהו, את חייבת לדבר," אומר יֶספֶּר מעבר לקיר, אבל איני יודעת מה לומר, כל מה שעולה בדעתי איני יכולה לומר בקול. צפוף בתא, אם דורית תסתובב אֶמָחץ אל הקיר. אני מלטפת את צווארה ורוכנת קדימה ומתחילה לספר באוזנה את האגדה על חייל הבדיל, והיא מקשיבה ואני יודעת שיֶספֶּר מקשיב מעבר למחיצה. כשאני מתקרבת לסוף, כשחייל הבדיל עומד אפוף להבות וגופו נמס, אני נשכבת עליה וכורכת את ידי סביב צווארה מאחור ומספרת כיצד משב הרוח בא מהחלון ומניף את הרקדנית מקצה החדר היישר לתוך האש והיא מאירה שם כזיקוק ואחר כבה, וכשאני מסיימת את הסיפור איני מעיזה לנשום. אבל דורית נחמדה, היא בקושי זזה ופשוט לועסת וחום גופה חודר מבעד למעילי, אני חשה אותו כנגד בטני ואט אט אני מתחילה שוב לנשום. בליל חג המולד 1934 יֶספֶּר ואני שוכבים איש בתאו, איש על פרתו ברפת שהכול נושם בה ואולי אנחנו נרדמים, משום שאת כל מה שמתרחש אחר כך איני זוכרת בבירור.

פר פטרסון

פר פטרסון הנורווגי נולד ב-1952. הוא עבד במשך כמה שנים בעבודות מזדמנות, במכירת ספרים ובתרגום. ב-1987 פורסם ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "אפר בפי, חול בנעליי", שהתקבל בשבחים בקרב המבקרים. פריצת הדרך הגדולה שלו היתה ב-2003 עם פרסום "יוצאים לגנוב סוסים" (כתר), שתורגם עד כה ל-40 שפות וראה אור בעברית ב"כתר".

פטרסון זכה בשלל פרסים, ובהם – פרס המועצה הנורדית לספרות 2009, פרס בראגה (פרס הספרות הנורווגי) ב-2000 ו-2008, פרס IMPAC דבלין 2007 (פרס בינלאומי מטעם ספריות), "אחד מחמשת הספרים הטובים ל-2007" של ה"ניו יורק טיימס", פרס "אינדיפנדנט" לספרות זרה 2006 ועוד רבים אחרים.

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים
לסיביר פר פטרסון

כשהייתי ילדה קטנה בת שבע או פחות תמיד פחדתי כשחלפנו בעגלה על פני האריות בדרך חזרה מהעיר. הייתי משוכנעת שלוּסיפֶר מרגיש כמוני, מפני שהיה מגביר את הקצב בדיוק במקום הזה, ורק כעבור זמן רב הבנתי שהוא עושה זאת משום שסבא שלי היה מצליף בו כהוגן כשרכבנו במדרון המתון על פני שביל הגישה שהאריות ניצבו בו, מפני שסבא היה איש קצר רוח. הכול ידעו זאת.
האריות היו צהובים ואני ישבתי בעגלה מאחור ונדנדתי את רגלי, לבדי או בחברת אחי יֶספֶּר, בגבי לסבא, וראיתי כיצד האריות הולכים וקטֵנים שם למעלה. הם הסבו את ראשיהם ונעצו בי עיניים צהובות. הם היו עשויים אבן, ובסיסיהם היו גם הם אבן, ואף על פי כן נעצו בי מבטים עד שחשתי צריבה בלבי ונעשיתי חלולה מבפנים. אבל לא יכולתי לגרוע מהם את עיני. בפעמים שבכל זאת ניסיתי להביט למטה אל שביל החצץ הייתי נתקפת בחילה והרגשתי שאני נופלת.
"הנה הם באים! הנה הם באים!" קרא אחי שידע מה קורה לי כשאני רואה את האריות, ואני נשאתי את עיני וראיתי אותם באים.
הם התנתקו מגושי האבן וצמחו, ואני זינקתי מהעגלה בין שנסעה מהר או לאט, ברכי נשרטו מהחצץ ואני רצתי לעבר השדה הקרוב.
ביער שמאחורי השדה היו איילים ואיילות, ועל זה חשבתי בשעה שרצתי.
"אולי תניח לילדה לנפשה!" צעק סבא. הפסקתי לרוץ, העשב היה לח מטל וקרסולי נרטבו, וחשתי קני שֶׁלֶף וענפים ורגבי אדמה כנגד כפות רגלי היחפות. סבא אחז במושכות, קרא קריאה לסוס והעגלה נעצרה, הוא הפנה את ראשו ומתוך זקנו קלח שטף של גידופים מכוערים כמו השטן עצמו על ראשו של יֶספֶּר. סבא היה איש מהיר חימה ובסוף תמיד תמכתי באחי, כי לא יכולתי לחיות בלעדיו.
חציתי את העשב, יצאתי שוב לשביל והתיישבתי על העגלה מאחור וחייכתי אל יֶספֶּר. סבא הצליף בשוט, לוסיפר משך את העגלה, ויֶספֶּר החזיר לי חיוך.
אני פוסעת באותה דרך עם אבא שלי. בחג המולד. אני בת תשע.
באותו יום שורר קור בלתי רגיל, כפור לבן ועצי צפצפה עירומים בשדות שלאורך השביל. משהו אפור מתנועע בשולי היער האפור, רגליים דקיקות בצעדים נוקשים ואדי כפור המתפרצים לפתע מן הלסתות הרכות, ואני רואה זאת אפילו מהשביל שאני פוסעת בו.
אפשר לגעת באוויר, כמו בזכוכית, והמרחק לכל הדברים התקצר.
אני חובשת כובע צמר ולצווארי צעיף, את ידי תחבתי עמוק בתוך כיסי המעיל. באחד הכיסים יש חור, אני חשה בבטנה מבפנים.
מפעם לפעם אני נושאת את עיני אליו. בין כתפיו יש לו בליטה, כמעט כמו חטוטרת. הוא קיבל אותה בשדות שעיבד והוא לא חוזר לשם לעולם, כך אמר. אבא הוא נגר בעיר. סבא קנה לו נגרייה כשעזב את החווה.
הוא מהדק את שפתיו. הוא הולך בראש גלוי ומביט ישר קדימה בעיניים שזוויותיהן אדומות, אוזניו לבנות מכפור ואיני יכולה להתאפק מלהביט בהן. הן נראות כמו חרסינה. זרועו מתרוממת ונעצרת לפני שהיא מגיעה למעלה, והוא כמעט כופה עליה לשוב ולרדת. כשאנו מגיעים לאמצע הדרך אני שולפת את ידי מכיסי כדי להוביל אותו, והוא משלב את ידו בידי בלי להשפיל מבט, משפשף אותה קלות, אבל הרי אני עושה את זה מפני שהוא זה שקר לו.
אחרי שחלפנו על פני האריות איננו מסיבים את ראשינו, הוא משום שהוא פשוט מביט ישר קדימה ואני מפני שאיני רוצה. אנחנו בדרך לחווה. אמא כבר שם, והדודים שלי ויֶספֶּר שם, ואבא פוסע בנוקשות, לא ממהר. אנחנו רחוקים שלושה קילומטרים מהעיר, היום הוא ה– 24 בדצמבר, ופתאום אני מפנה בכל זאת את ראשי.
האריות רובצים נוצצים על כַּניהם אפופים במעטה אפור–לבן.
אתמול ירד גשם ואחר כך באה הקרה, ועכשיו הם כלואים ונראים כמו האוזניים של אבא, שני אריות חרסינה עומדים על המשמר מול השדרה המובילה לאחוזת בַּנגסבּוֹ, שם התגורר הַנס כריסטיאן אנדרסן בפעמים שהגיע לצפון הרחוק בארצו שלו, הכובע הגבוה בחדרים נמוכי התקרה, איש כמו קו שחור, שנאלץ תמיד להתכופף, בדרך פנימה, בדרך החוצה.
אני מנסה להגביר את קצב הליכתי, אני חוששת לאוזניו, שמעתי שהן עלולות לנשור, אבל הוא שומר על אותו הקצב. אני מושכת בזרועו והוא מתרגז.
"אולי תפסיקי!" הוא אומר והודף אותי מעליו, אלו המילים הראשונות שאמר מאז יצאנו מפתח הבית באַסילגַטֶה. אבא אוהב את יֶספֶּר. אני אוהבת את אבא. יֶספֶּר אוהב אותי, אבל הוא נהנה להקניט אותי, להבהיל אותי עם רוחות רפאים בחושך, למשוך אותי מתחת לפני המים בקיץ. אני עומדת בזה, וכך אני משתווה לו. אני פוסעת לבדי עם אבא שלי, בחג המולד, והאוזניים שלו עשויות חרסינה. אני חוששת שהן ייפלו והוא לא נוגע בהן לאורך חמשת הקילומטרים עד החווה.
בוְרַנְגְבֶּק יש ארבע חוות ולכולן קוראים וְרַנגבֶּק, זה ממש כפר קטן. מתגוררים שם כמה ילדים, הם לומדים בבית הספר וַנגֶן באוּנדֶרסְטֶד. הייתי יכולה להיות אחת מהם, אבל אני לא, ותגידי תודה לאל שלא, נוהג יֶספֶּר לומר. אנחנו פונים שמאלה בצומת שהשביל הממשיך ממנו ישר חוצה את השדות של גֶרוּם וזה הפונה ימינה עולה אל וְרַנגבֶּק הצפונית. אנחנו חולפים על פני האסם הראשון הבנוי מאבן ולבנים, הליכתו של אבי נעשית איטית ונוקשה יותר, אם זה ייתכן בכלל, והוא אוחז בחוזקה בידי. בעיקול נעשית הדרך צרה ומצדה האחד מדרון תלול שמרגלותיו מכוסות באבנים עגולות, זה נראה כמו גדר אבן, אבל הדבר נעשה כדי למנוע מפולת אדמה שתחסום את המעבר אחרי ממטרים כבדים. פנינו מועדות לחווה האחרונה, החוות צמודות זו לזו וצמודות לשביל ולפיכך איננו צריכים אלא להיכנס היישר לחצר החווה הגדולה והמרוצפת, שבמרכזה מונחת ערימת הזבל. הכול קפוא ומכוסה בזיגוג נוצץ.
אבני הריצוף המובילות לדלת חלקות.
ראשון אני רואה את יֶספֶּר שהבחין בנו מהחלון. הוא עומד בפתח חדר המגורים וממתין. מאחוריו אני רואה את עץ האשוח ואת זגוגיות החלון שמנגד, שעוטרו עד מחצית גובהן בשושנות כפור. המראֶה יפה. אני שומעת את קולה של אמא שלי. היא נוצרייה מאמינה, יש לה קול של נוצרייה מאמינה. רגלה האחת על האדמה והאחרת בשמים. יֶספֶּר מחייך כאילו אנו חולקים סוד. אולי זה אכן כך, אני לא זוכרת. אבא שלי ניגש היישר לתנור החימום.
האש רועמת בתוכו, אני רואה שהוא חם משום שהאוויר סביבו רוטט ואני חשה את החום בפני ואבא מתקרב לתנור עד כדי כך שאני חוששת שהוא ייגע במצחו באריחים. אני פושטת את המעיל והוא מניף את זרועותיו כמו מריונטה ומצמיד את כפות ידיו לאוזניו. בחדר המגורים אמא שרה "צלצלו פעמונים", ויֶספֶּר נועץ בי את עיניו ואחר כך מפנה את מבטו אל האיש העומד מול תנור החימום. המעיל תלוי על זרועי ואני רואה את הגב העקום ועצמות הלסת הבולטות ואת הערפל הלבן הסמיך הנוטף מבין אצבעותיו.
עליית הגג בחווה הייתה קפואה ובדרך כלל שרויה באפלה ובה רק מנורת נפט אחת שהיה עלי לכבות מיד עם הגיעי לראש המדרגות. היה שם חלון קטן הפונה מזרחה והמיטה עמדה תחת החלון. אם כרעתי ברך יכולתי לשוחח עם יֶספֶּר בערבי הקיץ ולהביט החוצה אל הכוכבים בימות החורף, על משׂוכת אשוחים וגן סיני מעולם אחר ומשם והלאה רק שדות הנעים כגלים כל הדרך אל הים. לעתים הייתי מתעוררת בלילה תחת הכסת הכבדה והגסה והיה נדמה לי שאני שומעת את הים ממלא את החדר, ופוקחת את עיני והחדר נשאר שחור כפי שהיה בעודן עצומות.
החשכה נצמדה לפני וחשבתי, אין כל הבדל אם אני רואה ואם איני רואה. אבל היה הבדל, ולעתים נתקפתי פחד, משום שהחשכה הייתה גדולה וכבדה ומלאה צלילים וידעתי שאם לא אמהר לעצום את עיני איחנק. אבל כשלא פחדתי, חשתי כאילו אני מונפת באוויר ומרחפת בחדר, והרוח נושבת בחזי.
אני שוכבת במיטה ומביטה לתוך החשכה והכול שחור ולפתע נעשה אפור, כי הירח עלה בחוץ. איני שומעת את הים. הוא קפוא כמו כל השאר, קפוא ודומם. אני חושבת שכבר איני חולמת.
נשמעת נקישה. זו הסיבה שאני ערה, עכשיו אני נזכרת. אני ממתינה, נשמעת נקישה ואני יוצאת מתחת לכסת שסוף סוף התחממה ופוסעת על הרצפה הקרה בכתונת לילה, לעבר המקום שבו אני יודעת שהדלת נמצאת. עוד נקישה. זו לא הדלת, זה החלון. אני פונה ורואה צללית מתנועעת כנגד הירח מאחורי הזגוגית. זה יֶספֶּר. אני יודעת שזה יֶספֶּר.
"תפתחי," הוא לוחש בקול ונשימתו חמה כנגד הזכוכית. אני רצה למיטה ומזנקת עליה, ברכי מובילות אותי, ואני פותחת את החלון. משב קר חודר פנימה, הוא מקפיא את חזי ואת בטני ולמחשבות יש פתאום זוויות חדות. אני זוכרת הכול, אריות חרסינה ואוזני חרסינה ואת צווארה הזקוף של סבתא ואת סבא ואת קולה הרפה של אמא שלי מרפרף ברחבי החדר כמו צעיף דקיק שהכול התרגלו לראות בעדו. יֶספֶּר נתלה בידו האחת מכרכוב הגג, אחת מרגליו מוצבת על אדן החלון. סביב צווארו תלויים המגפיים שלי, השרוכים קשורים על עורפו.
"תתלבשי ובואי," הוא אומר.
"בסדר," אני אומרת.
יש לי רצון משלי, אני לא עושה כל מה שאומרים לי, אבל אני רוצה ללכת עם יֶספֶּר. הוא עושה כל מיני דברים, אני אוהבת את זה ועכשיו אני ערנית לגמרי. הוא נכנס פנימה בתנופה ומתיישב על המיטה וממתין והחיוך לא מש מפניו. אני מזדרזת להתלבש. הבגדים מונחים על כיסא והם קרים לגמרי. הירח מאיר מבעד לחלון הפתוח ומצייר טבעות כסף סביב עמודי המיטה, על קנקן מים, על שעון מעורר שמחוגיו עומדים מאז ומתמיד.
"מה השעה?" אני שואלת.
"אין לי מושג." הוא מחייך עד ששיניו זוהרות באפלה. אני פורצת בצחוק, אבל הוא מצמיד את אצבעו לשפתיו. אני מהנהנת ומחקה את תנועתו ולבסוף מוצאת את תחתוני הצמר ולובשת אותם ואת החצאית הכבדה וסוודר. את המעיל אני מחזיקה בחדרי, הוא תלוי על גב הכיסא. יֶספֶּר מגיש לי את המגפיים, וכשאני מוכנה אנו מטפסים החוצה.
"אל תפחדי, פשוט תעשי מה שאני עושה," הוא אומר.
אני לא מפחדת, אני פשוט עושה מה שהוא עושה וזה לא קשה כשאנו עושים זאת בקצב ובהתאמה, הוא ראשון ואני בעקבותיו, כמו ריקוד שרק שנינו מכירים, ואנחנו רוקדים על פני הגג עד שאנחנו מגיעים לקצה, שם מתנשא עץ לִבנה שענפיו חזקים; אנחנו נאחזים בהם ויורדים. יֶספֶּר ראשון ואני בעקבותיו.
אנחנו מתרחקים מהדרך ומאגף חדרי השינה של המבוגרים, חוצים את הגן הסיני באור הירח בדרכנו לשדות. בגן יש שבילים צרים ושיחי נוי קפואים ופרחים מתים ופלג מים מלאכותי שמסלולו פתלתל ומימיו קפואים, על פני הפלג נבנו כמה גשרים קטנים מעץ. בקיץ שוחים בפלג דגי קרפיון ואולי הם עדיין בתוכו, תחת הקרח. כשאנחנו חוצים את הגשרים העץ חורק בקולי קולות ואני חוששת שבני הבית יתעוררו. כשהירח מסתתר מאחורי ענן אני עוצרת וממתינה.
"יֶספֶּר, חכה," אני קוראת בשקט, אבל הוא לא עוצר לפני שהוא חוצה את הגן ויוצא לשדה הראשון. שם הוא מסב את ראשו והירח שב ומופיע ואני ממהרת בעקבותיו.
אנחנו הולכים בשדות, תחילה בקשת עולה ולאחר מכן במדרון מן העבר השני, עד שאנחנו רואים את הים; אנחנו מטילים צללים בלכתנו. מעולם לא ביליתי כך בחוץ, מעולם לא היה לי צל בלילה.
המעיל שלי מואר מלפנים וגבו של יֶספֶּר חשוך לגמרי. כשאנחנו עוצרים ומביטים על פני הקרח הוא נראה בתחילה לבן ואחר כך נוצץ ולבסוף רק ים פתוח.
יֶספֶּר שולף דבר מה מכיסו, תוחב אותו בפיו ומצית גפרור.
הוא נושף עליו ואני מריחה ריח של סיגר. הוא אומר:
"בעוד זמן קצר אני אעשה מה שארנסט בְּרֶמֶר עושה. אני אשיג לי סירה מהירה ואפליג לשוודיה ואחזור עם די אלכוהול בשביל כל מי שרוצה להשתכר כלוט. אני ארוויח כסף ואעשן סיגרים.
אבל אני אשתה רק בשבתות. ורק שתי כוסות."
יֶספֶּר בן שתים–עשרה. ארנסט בּרֶמֶר הוא מבריח. הוא הגדול מכולם וכולם יודעים מיהו. איש נמוך מגֶטֶבּוֹרג שבבעלותו בית ברחוב שליד הרחוב שלנו, שם הוא מתגורר כשאיש לא מחפש אותו. ראיתי אותו חולף על פני לבוש מעיל אפור, שביל חוצה את שערו הכהה ולראשו בֶּרֶט. כתבו עליו בעיתון פעמים רבות, פעם אחת בלוויית איור של סְטוֹרְם פּ.* שבו הוא נראה לועג לפקידי המכס, וכשהנערים יוצאים בערב הם לא משחקים בשוטרים וגנבים אלא בארנסט בּרֶמֶר והמוֹכְסים.
* רוברט סטורם פטרסן (1949-1882), קריקטוריסט ידוע, צייר, שחקן וסופר.
הוא טוב יותר מרוֹבּין הוּד. קיץ אחד אבא קנה ממנו בקבוק, אבל כשאמא הבינה מנין בא, נאלץ לשפוך את תוכנו בערוגת הפרחים. ושום פרח לא נבל, אף על פי שאמרה שזה רעל.
יֶספֶּר מפריח עשן אפור לעבר הים, ומיד משתעל ויורק.
"פוּי!" הוא אומר, "אבל קודם כול אני צריך להתאמן קצת."
אמא היא קטיפה, אמא היא ברזל. לעתים קרובות אבא שותק ובארוחת הערב הוא אוחז לפעמים את ידית הברזל של הסיר הלוהט ומחזיק בשעה שאני מתכבדת, וכשהוא מניח אותו במקומו אני רואה את הסימנים האדומים בידו.
"הנס כריסטיאן אנדרסן גר בבַּנגסבּוֹ," אני אומרת, אף על פי שאני יודעת שיֶספֶּר יודע והוא אומר:
"אני יודע," ואנחנו הולכים מרחק מה בשולי המים במעלה צוק תלול ושבים הביתה על פני השדות. הירח בגבנו והצל לפנינו וזה גרוע מהדרך לשם. אני לא אוהבת את זה אפילו שאני רואה את הבתים בבירור כשאנו מגיעים לפסגה. הירידה במדרון חשוכה.
רוח מתחילה לנשוב, אני מצמידה את כף ידי ללחיי משום שהרוח מקפיאה, ופתאום מופיעים עננים ואני רואה רק בקושי לאן אני הולכת. מקיפים את הגן במקום לחצותו ומגיעים אל הבית במקום שהאסם ניצב בזווית, ויֶספֶּר פוסע לאורך שורת האשוחים וניגש אל האסם ומצמיד את פניו לחלון הקרוב. הקירות המסוידים עמומים כמו ערפל, והוא מאהיל על עיניו באחת מידיו כאילו השמש זורחת ומסנוורת, אבל שורר חושך ואיני יכולה לראות מה הוא רואה והוא אומר:
"אלוהים אדירים, סבא תלה את עצמו ברפת."
"לא!" אני קוראת ותוהה מדוע בחר לומר דווקא את זה, וחשבתי על כך פעמים רבות מאז, במשך כל השנים שחלפו עד היום.
"באמת," הוא אומר, "בואי ותראי." איני רוצה, אני נתקפת בחילה אף על פי שאני יודעת שהוא משקר, כזה הוא יֶספֶּר. ולמרות זאת אני רצה אליו ומשעינה את פני לצד פניו. חשוך לגמרי, איני רואה דבר.
"אני לא רואה שום דבר. אתה לא ראית שום דבר, הרי חשוך לגמרי." אני מצמידה את פני לזגוגית, ריח של רפת עולה מבפנים, ריח של קור מסביב, ויֶספֶּר מתחיל לצחקק. פתאום אני חשה עד כמה קר.
"אני קופאת מקור."
"אז ניכנס," הוא אומר ואינו צוחק עוד.
"אני עוד לא רוצה להיכנס. בפנים קר יותר. אני גם לא אצליח להירדם."
"התכוונתי שניכנס לרפת. חם שם בפנים."
אנחנו פוסעים על אבני הריצוף שמקיפות את האסם וניגשים אל דלת הרפת. היא חורקת כשאנחנו פותחים אותה ואני חושבת שסבא אולי תלוי בפנים, אולי אתקל מיד ברגליו, אולי הן מיטלטלות קדימה ואחורה. אבל הוא לא תלוי שם ובבת אחת חמים יותר, הריח הוא ריח מוכר לי. יֶספֶּר נכנס בין המחיצות. הן רבות, יש ברפת עשרים וחמש פרות, זאת לא חווה קטנה, יש בה משרתים. סבתא עבדה במטבח לפני שהתחתנה עם סבא. באותם ימים לבשה סינר לבן אבל מאז לא לבשה אותו אפילו פעם אחת.
היא אמא של אבא שלי, לא של אחיו, והחתונה הזאת נערכה מהר, מיד אחרי שהֶדוִיג נטמנה בקברה, כך סיפרה אמא שלי.
סבתא וסבא כמעט אף פעם אינם נוכחים באותו חדר, וכשהם באותו חדר ראשה של סבתא זקוף וצווארה נוקשה. הכול יכולים לראות זאת.
אני עומדת במקומי ומסתגלת לחשכה הכבדה. אני שומעת את צעדיו של יֶספֶּר במרחק מה ואת הפרות המתנועעות בתאיהן, ובלי שאראה זאת אני יודעת שרובן שוכבות, הן ישנות, הן לועסות, הן נוגחות במחיצות הנמוכות בקרניהן וממלאות את החשכה בצלילים עמוקים.
"בואי כבר," אומר יֶספֶּר ועתה אני מבחינה בו בקושי בקצה הרפת ואני עוברת אט אט בין התאים, נזהרת שלא לדרוך בזבל המונח לאורך דופנות המעבר. יֶספֶּר צוחק בשקט ופוצח בשיר על אלה שפוסעים בשביל הצר ולא בדרך המלך בדרכם אל שערי השמים, והוא מחקה את קולה של אמא שלי והדמיון כה רב עד שאני כמעט פורצת בצחוק, אבל איני מעיזה בחלל הזה שבעלי החיים רבים בו כל כך.
"קדימה, אחות קטנה," אומר יֶספֶּר, ואני עושה את הצעדים האחרונים עד אליו והוא אוחז במעילי. "עדיין קר לך?"
"כן, קצת."
"אז תעשי ככה," הוא אומר, בוחר את אחד התאים ונדחק בין הקיר לבין הפרה הרובצת בו. הוא משתופף, מלטף את גבה ומדבר בקול שקט שרק לעתים נדירות שמעתי יוצא מפיו, תחילה היא מסיבה את ראשה ונדחקת באי–שקט לקיר הנגדי, אבל לפתע היא נרגעת. עוצמת ליטופיו הולכת וגוברת והוא נשכב בזהירות על גבה, גופו מתקשה בבת אחת ורק כשהוא חש שהכול כשורה הוא משתחרר ומשתרע לו שם כמו כתם שחור גדול על הפרה הבְּרוּדה.
"לבעלי חיים גדולים יש הרבה חום," הוא אומר, "כמו תנור, תנסי גם את." קולו ישנוני, ואיני יודעת אם אצליח, אבל גם אני ישנונית, ישנונית עד כדי כך שאם לא אשכב בקרוב — אפול.
"תנסי בתא הסמוך," אומר יֶספֶּר, "דורית רובצת בו, היא נחמדה."
אני עומדת במעבר ושומעת את יֶספֶּר נושם בשלווה ומתבוננת לתוך תאה של דורית עד שהגב הרחב נעשה ברור ואני שולחת את רגלי מעבר לתעלת הזבל וקצת מחטיאה, אבל זה לא מטריד אותי עכשיו משום שאני ישנונית. אני רוכנת ומלטפת את גבה של דורית.
"את חייבת להגיד משהו, את חייבת לדבר," אומר יֶספֶּר מעבר לקיר, אבל איני יודעת מה לומר, כל מה שעולה בדעתי איני יכולה לומר בקול. צפוף בתא, אם דורית תסתובב אֶמָחץ אל הקיר. אני מלטפת את צווארה ורוכנת קדימה ומתחילה לספר באוזנה את האגדה על חייל הבדיל, והיא מקשיבה ואני יודעת שיֶספֶּר מקשיב מעבר למחיצה. כשאני מתקרבת לסוף, כשחייל הבדיל עומד אפוף להבות וגופו נמס, אני נשכבת עליה וכורכת את ידי סביב צווארה מאחור ומספרת כיצד משב הרוח בא מהחלון ומניף את הרקדנית מקצה החדר היישר לתוך האש והיא מאירה שם כזיקוק ואחר כבה, וכשאני מסיימת את הסיפור איני מעיזה לנשום. אבל דורית נחמדה, היא בקושי זזה ופשוט לועסת וחום גופה חודר מבעד למעילי, אני חשה אותו כנגד בטני ואט אט אני מתחילה שוב לנשום. בליל חג המולד 1934 יֶספֶּר ואני שוכבים איש בתאו, איש על פרתו ברפת שהכול נושם בה ואולי אנחנו נרדמים, משום שאת כל מה שמתרחש אחר כך איני זוכרת בבירור.