כמו שאלה פתוחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמו שאלה פתוחה
הוספה למועדפים

כמו שאלה פתוחה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עדה אמיכל ייבין

עדה אמיכל ייבין, ילידת עין גנים, פרסמה רומנים וקובצי סיפורים, ביוגרפיות ומחזות. בין ספריה בפרוזה: האפוקליפסה יוצאת לדרך (כרמל, 1997) וכמו שאלה פתוחה (עולם חדש, 2016).

תקציר

כמו שאלה פתוחה' הוא רומן המשרטט בדייקנות ובתנופה גורל של אדם מרשים וחידתי, את גורלו של אבנר תדמור, בכיר לשעבר בשירותי הביטחון הישראלים, ומתוך כך עוקב אחר תולדותיה של חוליה משמעותית בשלשלת הדורות המחברת בין יהדות אירופה ליהדות הישראלית: אלה שהיגרו מ"שם" ל"כאן" בעקבות עליית הנאצים, ועשו הכול כדי לתרגם את פליטותם השבורה והמסוכסכת לציונות עיקשת ולוחמנית.
השנה היא 1966. שי, בנו של אבנר, מוצא את מותו בפעילות צבאית מעבר לגבול. מות הבן גורר את האב לחשבון נפש מרחיק לכת עם עברו, ובעיקר עם כישלונותיו כאב, כבן זוג, כבן. יופיו עוצר הנשימה של הרומן קשור למבנה המיוחד שלו, המזכיר מערבולת. זהו סיפורה של התמוטטות: קריסה אל סודותיו הבלתי פתורים של העבר, אלה שממשיכים לענות אותנו כל חיינו "כמו שאלה פתוחה", פצע מדמם שלא יגליד לעולם.
ילדותו ונעוריו של אבנר לובשים צורה חיה וסוערת נגד עינינו, ונעים כמו בסחרחורת בין אוסטריה וליטא, טריאסטה וניו יורק, ארץ ישראל המנדטורית ולבנון שתחת משטר וישי. אבנר נאלץ להגדיר ללא הרף את זהותו לנוכח סדרה של מפגשים הרי גורל: עם האיום הנאצי, עם הקסם שמהלכת עליו התרבות הערבית, עם ההבטחה לתיקון עולם ברוח הסוציאליזם, עם חמלתן ואכזריותן של נשים, ועם יהירותם של ה"צברים" שלשורותיהם הוא מבקש להצטרף.
עדה אמיכל ייבין היא ילידת עין גנים. פרסמה רומנים וסיפורים, ביוגרפיות ומחזות.

פרק ראשון

א. עושה שלום במרומיו
 
אחרי עוד כמה לחיצות ידיים רפויות הצלחתי לחמוק אל חדר העבודה. עיניה השואלות של טרוּדה ליוו אותי עד שסגרתי את הדלת. היה לי צורך דוחק להתרחק מכולם, אך גם כשנשארתי חבוי מעין רואים, בין הקירות הידועים לי היטב, המשיכו המבטים האילמים לסרוק את הקירות. זמן מה הלכתי מקיר אל קיר, עד שבבלי דעת הסתערתי על החפצים ומיששתי אותם כמי שאינו זוכר אם יש בהם ממש. החלקתי באצבעותי על הספרים, רפרפתי על שמות התקליטים על המדף, ורק כשנעצרתי מול שולחן הכתיבה וסקרתי את מגירותיו, הפציעה בי הידיעה שאני רוצה למצוא את תמונתו של שי.
ערימה של תמונות משפחה ישנות התפזרה על השולחן, ושי הזדקר מהן בגו זקוף, רוכב על אופניו. משהו הצטבר בגרוני ומיהרתי לפתוח את החלון. אולי קיוויתי להיעלם בשקט הלילי החוסה בין ענפי העצים המכתרים את הבית. ואז, מרוקן ממחשבה, פרשׂתי שמיכה על הספה, התכסיתי בה וטמנתי את ראשי עמוק בתוך הכר.
לא חלפו רגעים ספורים וכבר רעדו כל איברי, מעקצצים בדריכות עצבית, ומייד התרוממתי וקמתי על רגלי. ושוב חשתי כאסיר בכלוב. גררתי את רגלי בתא הצר והטחוב וניסיתי להבין מה קורה לי: האם אני הולך ומחליק במדרון ללא אחיזה? האם הכרתי עדיין שולטת בעצמה, או כבר נוסקת לחלל הריק ומותירה למטה, הרחק מאחוריה, אדם אחד שהתהפך עליו עולמו?
הרצון לאחוז בעט ולכתוב הִכה בי בבת אחת. מייד שאלתי את עצמי אם אני שבור עד כדי כך שאין לי נחמה אלא במילים, ואם אני באמת מסוגל להתפייס עם עצמי ומוכן לשם כך לעקוב אחר מי שהייתי עד לפני כיממה. השאלות התלקחו בי כרשפי אש בלי להאיר ולוּ במעט את האפלה שאחזה בי, וכך, בהולדת הרגע ההוא, וכמי שמצטווה לפתע לבטא את מה שמתחולל בנפשו התחלתי לכתוב.
 
***
 
בני הבית מתחפרים בשנתם, נאבקים בחלומותיהם הרעים, ורק אני ער ומשליך את נפשי מנגד. מראות עבר מתעוררים בי ומושכים אותי אל מקומות שהשתכחו, אל סבך הוויות וקשרים שלא הותר מעולם. כל מה שנערם אצלי בחשאי במשך כארבעים וארבע שנים, רחוק מעין אדם, רחוק אפילו מעיני שלי, מזנק מרבצו ומתערבל בי הלילה — לָבה רותחת הפורצת מתוך הנשייה. עיגול האור הלבן מתחת למנורה מסמא את עיני, וכעיוור אני מנסה לפלס לי דרך במהומה. בהלה נוראה אוחזת בי. כמו במראה אני רואה את הדמעות היבשות בעיני, את גופי שניטלו ממנו טעמו וחיותו, ושואל: מתי בכיתי בפעם האחרונה?
אפילו בבית העלמין לא בכיתי. עיני דבקו בפני הגוויל של הקברנים, בתנועות הגוף הקצובות והשקדניות שלהם ובנוקשותם האטומה והמיומנת, גם זיהיתי בהם איזו התרפסות שכוונתה לרַצות, או לפחות לחפות במעט על מורא השעה. הנה הם גוהרים על הבור, נזהרים לבל ישקע גופם בערימת הרגבים התחוחים הנחשפת במפתיע אל האור, ומתוך הרגל עתיק הם מבקשים מחילה מן המת בלי שאיש יוכל להעיד אם תפילתם מתקבלת.
מילה רדפה מילה. שברי פסוקים התנגנו באוזני והתאדו כלא היו. פסוק אחד השתהה חרש בתודעתי, ואף הוא נסוג מייד, מפנה את מקומו לפסוקים שניגרו בעקבותיו. והמילים, אף שנעלמו מייד עם הופעתן, חלחלו בי בכאב נורא, כאילו גזירתן זורמת בדמי בלי שאצליח לשאוב מהן ולוּ קורטוב של זיכרון או נחמה. התפילה הלכה והתמזגה לצליל כאוב אחד, לקולו של אדם שלא הצלחתי לזהות.
ידעתי שאין זה קולו המהודק וההחלטי של אבא, גם לא קול התוכחה הרך של סבא, ולא קול הבס העמוק והאירוני של שי. של מי אפוא היה הקול?
אמרתי קדיש. בעזרת החזן מלמלתי בלבי אל מלא רחמים. קראתי למלאכי עליון לרדת ולסוכך על שי בכנפיהם הצחורות ולגרש את הצללים שהולכים ונערמים על גופו הנטמן באדמה. אבל עוד התפילה מתלבטת בין שפתי, והנה אני עומד שם כאיש זר לעצמו. אולי היו אלה מלאכי עליון שרוקנו אותי מכל מה שידעתי. הלכתי וצללתי אל קרקעית של ים לא מוכר בלי מד עומק, ובלון החמצן שלי הולך וחסר.
ואז הבחנתי במבטיהם. קהל רב היה שם, נע כשׂדה חיטה בטרם קציר. עיני האנשים היו מרושתות באדמומית לחה. הם הצטופפו סביב הבור בסקרנות מתמיהה, ואז, בצעד בלתי נראה, כמו נסוגו לאחור באימה, ועיניהם נאטמו אף שהמשיכו לבהות נכחן.
עמדתי שם, רגלי כושלות, זיעה קרה שוטפת את צווארי. גם עכשיו אני רועד. היד לחה והעט מניע את עצמו בתשוקה עצומה שאיני יודע של מי היא. אני אוחז בו בחוזקה, רדוף בתחושת דחיפות. בית העלמין משתרע עכשיו בתוך חדר העבודה שלי. השמים קופאים מעלי ואני הולך ומתכווץ לפרודה המתמוססת אל תוך אפסות. כמה אני מקנא בחזן שלחלח בגרונו את המילים העתיקות. האם ייתכן שרק לצליליהן החדגוניים יכולה נשמתו של שי להתפשט ממלבושיה הארציים ולפלס לה דרך בבור הנורא שהלך והתמלא לנגד עיני ברמזים של סוד עתיק, של חטא כבד מנשוא המסתתר במעמקי הזמנים, חטא שיש בו מכל מנעמי החיים ומכל טעמי המוות, ואני חש בו מתנועע בתוכי כמו בבשרה של חיה קדמונית, קהת חושים?
וכך, בעוד העט בידי רץ, אני הוגה במה שטמון במושג הזה, חטא, ושוקע במחשבות על כוחו להכות שורש במעמקי הווייתנו, להתכסות מעין רואה בשכבות של שתיקה עיקשת, ולהצמיח מתוך המחשכים טינה קדחתנית ובדידות שכולה מרורים.
רק היום, בבית העלמין, הזמן והמקום התמזגו כליל בתוך בור אחד שפער את פיו לעיניה של שמש כבויה ולצילו של ענן קודר, והבליחה בי הידיעה המפחידה שהחטא הוא עיקר חיי.
***
התלולית הלכה והתגבהה. האוויר הצטמרר בגלי קרה. ואני, בצלילות דעת שהיה בה זדון, הישרתי שוב את מבטי אל הקהל, אל עיניו החלולות הלטושות אלי, כאילו הן תובעות ממני לעשות איזה מעשה עצום, גדול ממידותי, נשגב מבינתי. מרוקן מכל חסד שבתי ועצמתי את עיני, מניח לאוזני לקלוט לבדן את רחש הרגליים המדשדשות ואת דרדור העפר הנשפך. ונדמה לי שמן הרגע הזה פתחתי במנוסה חסרת מנוח אל נופים שלוחי רסן, עולה וצף עם זרמיהם העכורים.
חבריו של שי התייצבו בשורה ישרה לקראת מטח היריות. הרובים היו עדיין צמודים לגופם כאשר קרבה אליהם דבורה וכמו פינתה מקום בחיקה לאסוף אליו את הכדורים הנורים. היא עמדה שם לבדה, מובדלת מכל הקהל, ובפניה — שקפאו ברגע שהידיעה הכתה בה — הצטיירה פתאום ראשיתה של תנועה: תחילה פרכוס שפתיים קל, לאחר מכן מצמוץ באחת מעיניה, כאילו פגעה בה קרן אור שבקעה מתוך האפלה, ולבסוף גאה חזה בנשימה עמוקה.
ואני ידעתי מה נרמז לי בתנועה הזאת: שאין לי שום חלק ונחלה בשי, שום חזקה, שבכל עשרים ושתיים שנות חייו היה שי שלה ורק שלה, וגם כעת, במותו, יש לה בעלות בלעדית עליו.
הרובים הורמו כלפי מעלה. ניצוצות ניתזו. נתיבי אש השתלחו מעל צמרות העצים, מבקיעים בור ברקיע היצוק פלדה כנגד הבור שבאדמה. קול היריות הלך וגווע, וכאשר נדם לגמרי פרצה מדבורה זעקה גדולה ונוראה. ואני ייחלתי לזעקתה, והאזנתי לה ביראה, כי הרגשתי שגם ממני היא יוצאת, ושבזכות דבורה לא אהיה עוד לעולם כמו שהייתי עד כה: אדם בלי זעקה.
דבורה התעלפה בזרועותיו של שימָלֶה. טרודה נצמדה אלי מחשש פן גופי החסון יבגוד בי. ידעתי שהכל בר חלוף וחותם על סופו, ולכן השתוקקתי שמטח היריות יחזור על עצמו, אבל חבריו היפים והתמירים של שי יצאו כדי חובתם במטח אחד.
אבנר, לחשה באוזני טרודה, כמבקשת לסלק מעלי את אות הבדידות החרות על מצחי, אך הייתה זו דווקא לחישתה החטופה שהדגישה את היותי ערער במדבר.
***
הבלתי ייאמן התרחש. טרודה דיברה על לבה של דבורה שתישאר בביתנו, והיא נעתרה מייד. שימלה ניסה ללחוש דבר־מה על אוזנה, אך היא אמרה לו בשקט נחוש שהיא גמרה אומר לעשות את השבעה בביתנו. בכמה מילים טובות קבעה טרודה עובדה, בלי לבקש ולקבל את הסכמתי. עמדתי שם מופתע, נבוך, מנסה בכל כוחי לא לפענח מה עלול להתרחש כאשר שנינו, דבורה ואני, נשב שבעה תחת קורת גג אחת. לא הצלחתי לשלות ממוחי ולוּ סיבה אחת להחלטתה המפתיעה של דבורה לא לשבת שבעה בביתה שבקיבוץ.
כעת, כשהעט בידי, אני מודה שמעולם לא הייתי לה ידיד נאמן. נהגתי בה בקלות דעת של אדם שאינו יודע שאבן נדירה ויקרה הונחה בחן ובתמימות בכף ידו הריקה.
ודבורה, משעה שנכנסה לביתנו בתום ההלוויה, כמעט לא שינתה את תנוחת ישיבתה על הכורסה. ישבתי גם אני בפינת החדר והתבוננתי בה בפליאה ובהערצה, שהתחלפו בבלבול גמור. המתנתי שגופה ישתחרר מקיפאונו, שתהיה בו שוב תנועה, משהו שירמוז לי שהיא מוכנה לדבר איתי, אך דבורה נותרה מכונסת בעצמה, משלבת זו בזו את כפות ידיה החרושות ברשת של נימי דם נפוחים.
ושוב הבטתי בה נדהם. השנים שחלפו לא גרעו מיופייה. הוא נותר זהוב כשהיה, מאופק ואצילי. ואולי, הכתה בי פתאום השאלה, אולי לא אהבתי אותה מעולם, ורק ביקשתי למצוא אצלה מחסה לרוחי הרעה?
טרודה, לעומתה, לא הפסיקה להתנועע, כנראה משום שביקשה למהול בכוונותיה הטובות את המלל הדחוס של המנחמים ששטפו בנחשולים את הבית, מבקשים לעשות בו כחפצם. בלחיצת יד, בבת חיוך, התאמצה להשליט סדר בשיטפון ולרכך את המועקה, ואילו אני התפתלתי בכיסאי. הרגיז אותי ניסיונה להעניק למעמד האבלוּת מעטה של חגיגיות שווה לכל נפש. מדי פעם ניגשה אלי, החליקה על עורפי או ליטפה את כפות ידי, כמבקשת ממני להשלים עם העובדה המבישה שעולם כמנהגו נוהג, ואף אני עתיד לשוב בקרוב אל שגרת חיי.
מיום שנשאתי את טרודה לאשה לא שיתפתי אותה ברגשותי כלפי שי. בשובי הביתה מפגישותי הקצרות עם בני הייתי מסתגר בשתיקה שהייתה בה גם לא מעט מבוכה. השתדלתי להרחיק אותה מגעגועי אליו, שהיו תמיד תלויים ועומדים במצב של אי־הכרעה, אף שבשנה האחרונה הם הלכו ודמו להסתערות חסרת תוחלת על יעד מבוצר. אך טרודה ידעה לקרוא את מחשבותי גם בהיותן חבויות במעטפת שקרים לבנים, מאלה המסייעים לחיים להתנהל על מי מנוחות. בעדינות ובחוכמת לב ניווטה תמיד את יחסינו, ולרגע לא התכחשה להבטחה שהבטיחה לעצמה כשנישאה לי: להוביל אותי בזהירות לקראת השלמה עם מי שהייתי.
אך רק כשנולדה בתנו, אפרת, היא הצליחה בכך מעט. חיי, שטולטלו תמיד בין נאמנות לבגידה ובין מנוסה למרדף, נאחזו בתינוקת הזאת, שאספה אותי אליה בעודה מצווחת וממלמלת את מילותיה הראשונות. אפרת הלכה וגדלה, ולצידה הלך וגדל גם ביטחונה של טרודה בהצלחתה להרגיע מעט את השעטה הבלתי פוסקת שלי — שעטתו של אדם שחותר להיות היחיד שמסמן את גבולותיו במרחב.
ביני לבין טרודה נרקמה במשך השנים שגרת חיים נעימה שהייתה בה הרבה ברכה, אבל היום, כשישבתי בין המנחמים הרבים ולבי חרב, הבטתי בה בתימהון. באיזה ניסיון היא מנסה להעמיד אותי דווקא עכשיו, בשעת אבלי? האם היא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולסלק מן הבית את האימה ששוטפת אותו גלים־גלים ופורצת מכל פינותיו? פני החתומים לא הסגירו את הסלידה שעוררה בי תקוותה להקל על שני אנשים, שעלטה נפלה עליהם והם מגששים בה כל אחד בבדידותו. עד מתי תאמין טרודה שביכולתה לעצור בגופה ובנועם הליכותיה את גלי ההדף של העבר?
במשך שעות היא התרוצצה בין המנחמים, כאילו היא מנסה לאחוז בקורות הבית ולגונן עליו לבל יקרוס, וכאילו היא לבדה אחראית לכל מעשה: למזיגת כוסות המים והתה לצמאים שהטריחו עצמם ובאו ממרחקים, להאזנה למילות הנחמה הריקות, להגשת הכיבוד שהמבקרים הביאו עמם ולסידורו הנאה. שוב ושוב ראיתי אותה נושאת כוסות ריקות אל המטבח, וחוזרת כעבור שעה קלה עם קומקום רותח, ואני ישבתי מוכה תדהמה והתבוננתי בה ובהשתדלותה המופגנת, ולא הצלחתי להבין מדוע היא רוצה כל כך לרַצות אותי. היטב ראיתי כיצד היא מעיפה אלי שוב ושוב מבטים גנובים, כמתרה בי לבל אחרוג מכללי ההתנהגות הנאותה, לבל אסיר מעלי את החזות המהוגנת של אדם מיושב בדעתו השולט ביצריו, אדם שאינו חש צורך להצהיר ברשות הרבים מיהו בעיני עצמו.
ולפתע, בעודי נועץ עיניים בטרודה המתרוצצת, אני רואה בדמיוני את דבורה קמה מן הכורסה, ושואלת אותי בהתרסה מה אני מרגיש לאחר שראיתי את שי מתכרבל בשמיכת הרגבים.
מה אני מרגיש? הלוואי ויכולתי להתגבר על אפסותן של המילים.
דבורה צודקת. מעולם לא נהגתי בשי מנהג של אב. ספורים היו הלילות שבהם השכבתי אותו במיטתו, פרשׂתי עליו שמיכה ונשקתי לו במצחו.
ידי רוצה להרפות מן העט. דממה יורדת לאטה וחורכת את עפעפי. חופה שחורה גוהרת ומסתירה את שי מעיני ומעין אדם.
בלי קול אני לוחש: לילה טוב בני. נוח על משכבך בשלום.

עדה אמיכל ייבין

עדה אמיכל ייבין, ילידת עין גנים, פרסמה רומנים וקובצי סיפורים, ביוגרפיות ומחזות. בין ספריה בפרוזה: האפוקליפסה יוצאת לדרך (כרמל, 1997) וכמו שאלה פתוחה (עולם חדש, 2016).

עוד על הספר

כמו שאלה פתוחה עדה אמיכל ייבין
א. עושה שלום במרומיו
 
אחרי עוד כמה לחיצות ידיים רפויות הצלחתי לחמוק אל חדר העבודה. עיניה השואלות של טרוּדה ליוו אותי עד שסגרתי את הדלת. היה לי צורך דוחק להתרחק מכולם, אך גם כשנשארתי חבוי מעין רואים, בין הקירות הידועים לי היטב, המשיכו המבטים האילמים לסרוק את הקירות. זמן מה הלכתי מקיר אל קיר, עד שבבלי דעת הסתערתי על החפצים ומיששתי אותם כמי שאינו זוכר אם יש בהם ממש. החלקתי באצבעותי על הספרים, רפרפתי על שמות התקליטים על המדף, ורק כשנעצרתי מול שולחן הכתיבה וסקרתי את מגירותיו, הפציעה בי הידיעה שאני רוצה למצוא את תמונתו של שי.
ערימה של תמונות משפחה ישנות התפזרה על השולחן, ושי הזדקר מהן בגו זקוף, רוכב על אופניו. משהו הצטבר בגרוני ומיהרתי לפתוח את החלון. אולי קיוויתי להיעלם בשקט הלילי החוסה בין ענפי העצים המכתרים את הבית. ואז, מרוקן ממחשבה, פרשׂתי שמיכה על הספה, התכסיתי בה וטמנתי את ראשי עמוק בתוך הכר.
לא חלפו רגעים ספורים וכבר רעדו כל איברי, מעקצצים בדריכות עצבית, ומייד התרוממתי וקמתי על רגלי. ושוב חשתי כאסיר בכלוב. גררתי את רגלי בתא הצר והטחוב וניסיתי להבין מה קורה לי: האם אני הולך ומחליק במדרון ללא אחיזה? האם הכרתי עדיין שולטת בעצמה, או כבר נוסקת לחלל הריק ומותירה למטה, הרחק מאחוריה, אדם אחד שהתהפך עליו עולמו?
הרצון לאחוז בעט ולכתוב הִכה בי בבת אחת. מייד שאלתי את עצמי אם אני שבור עד כדי כך שאין לי נחמה אלא במילים, ואם אני באמת מסוגל להתפייס עם עצמי ומוכן לשם כך לעקוב אחר מי שהייתי עד לפני כיממה. השאלות התלקחו בי כרשפי אש בלי להאיר ולוּ במעט את האפלה שאחזה בי, וכך, בהולדת הרגע ההוא, וכמי שמצטווה לפתע לבטא את מה שמתחולל בנפשו התחלתי לכתוב.
 
***
 
בני הבית מתחפרים בשנתם, נאבקים בחלומותיהם הרעים, ורק אני ער ומשליך את נפשי מנגד. מראות עבר מתעוררים בי ומושכים אותי אל מקומות שהשתכחו, אל סבך הוויות וקשרים שלא הותר מעולם. כל מה שנערם אצלי בחשאי במשך כארבעים וארבע שנים, רחוק מעין אדם, רחוק אפילו מעיני שלי, מזנק מרבצו ומתערבל בי הלילה — לָבה רותחת הפורצת מתוך הנשייה. עיגול האור הלבן מתחת למנורה מסמא את עיני, וכעיוור אני מנסה לפלס לי דרך במהומה. בהלה נוראה אוחזת בי. כמו במראה אני רואה את הדמעות היבשות בעיני, את גופי שניטלו ממנו טעמו וחיותו, ושואל: מתי בכיתי בפעם האחרונה?
אפילו בבית העלמין לא בכיתי. עיני דבקו בפני הגוויל של הקברנים, בתנועות הגוף הקצובות והשקדניות שלהם ובנוקשותם האטומה והמיומנת, גם זיהיתי בהם איזו התרפסות שכוונתה לרַצות, או לפחות לחפות במעט על מורא השעה. הנה הם גוהרים על הבור, נזהרים לבל ישקע גופם בערימת הרגבים התחוחים הנחשפת במפתיע אל האור, ומתוך הרגל עתיק הם מבקשים מחילה מן המת בלי שאיש יוכל להעיד אם תפילתם מתקבלת.
מילה רדפה מילה. שברי פסוקים התנגנו באוזני והתאדו כלא היו. פסוק אחד השתהה חרש בתודעתי, ואף הוא נסוג מייד, מפנה את מקומו לפסוקים שניגרו בעקבותיו. והמילים, אף שנעלמו מייד עם הופעתן, חלחלו בי בכאב נורא, כאילו גזירתן זורמת בדמי בלי שאצליח לשאוב מהן ולוּ קורטוב של זיכרון או נחמה. התפילה הלכה והתמזגה לצליל כאוב אחד, לקולו של אדם שלא הצלחתי לזהות.
ידעתי שאין זה קולו המהודק וההחלטי של אבא, גם לא קול התוכחה הרך של סבא, ולא קול הבס העמוק והאירוני של שי. של מי אפוא היה הקול?
אמרתי קדיש. בעזרת החזן מלמלתי בלבי אל מלא רחמים. קראתי למלאכי עליון לרדת ולסוכך על שי בכנפיהם הצחורות ולגרש את הצללים שהולכים ונערמים על גופו הנטמן באדמה. אבל עוד התפילה מתלבטת בין שפתי, והנה אני עומד שם כאיש זר לעצמו. אולי היו אלה מלאכי עליון שרוקנו אותי מכל מה שידעתי. הלכתי וצללתי אל קרקעית של ים לא מוכר בלי מד עומק, ובלון החמצן שלי הולך וחסר.
ואז הבחנתי במבטיהם. קהל רב היה שם, נע כשׂדה חיטה בטרם קציר. עיני האנשים היו מרושתות באדמומית לחה. הם הצטופפו סביב הבור בסקרנות מתמיהה, ואז, בצעד בלתי נראה, כמו נסוגו לאחור באימה, ועיניהם נאטמו אף שהמשיכו לבהות נכחן.
עמדתי שם, רגלי כושלות, זיעה קרה שוטפת את צווארי. גם עכשיו אני רועד. היד לחה והעט מניע את עצמו בתשוקה עצומה שאיני יודע של מי היא. אני אוחז בו בחוזקה, רדוף בתחושת דחיפות. בית העלמין משתרע עכשיו בתוך חדר העבודה שלי. השמים קופאים מעלי ואני הולך ומתכווץ לפרודה המתמוססת אל תוך אפסות. כמה אני מקנא בחזן שלחלח בגרונו את המילים העתיקות. האם ייתכן שרק לצליליהן החדגוניים יכולה נשמתו של שי להתפשט ממלבושיה הארציים ולפלס לה דרך בבור הנורא שהלך והתמלא לנגד עיני ברמזים של סוד עתיק, של חטא כבד מנשוא המסתתר במעמקי הזמנים, חטא שיש בו מכל מנעמי החיים ומכל טעמי המוות, ואני חש בו מתנועע בתוכי כמו בבשרה של חיה קדמונית, קהת חושים?
וכך, בעוד העט בידי רץ, אני הוגה במה שטמון במושג הזה, חטא, ושוקע במחשבות על כוחו להכות שורש במעמקי הווייתנו, להתכסות מעין רואה בשכבות של שתיקה עיקשת, ולהצמיח מתוך המחשכים טינה קדחתנית ובדידות שכולה מרורים.
רק היום, בבית העלמין, הזמן והמקום התמזגו כליל בתוך בור אחד שפער את פיו לעיניה של שמש כבויה ולצילו של ענן קודר, והבליחה בי הידיעה המפחידה שהחטא הוא עיקר חיי.
***
התלולית הלכה והתגבהה. האוויר הצטמרר בגלי קרה. ואני, בצלילות דעת שהיה בה זדון, הישרתי שוב את מבטי אל הקהל, אל עיניו החלולות הלטושות אלי, כאילו הן תובעות ממני לעשות איזה מעשה עצום, גדול ממידותי, נשגב מבינתי. מרוקן מכל חסד שבתי ועצמתי את עיני, מניח לאוזני לקלוט לבדן את רחש הרגליים המדשדשות ואת דרדור העפר הנשפך. ונדמה לי שמן הרגע הזה פתחתי במנוסה חסרת מנוח אל נופים שלוחי רסן, עולה וצף עם זרמיהם העכורים.
חבריו של שי התייצבו בשורה ישרה לקראת מטח היריות. הרובים היו עדיין צמודים לגופם כאשר קרבה אליהם דבורה וכמו פינתה מקום בחיקה לאסוף אליו את הכדורים הנורים. היא עמדה שם לבדה, מובדלת מכל הקהל, ובפניה — שקפאו ברגע שהידיעה הכתה בה — הצטיירה פתאום ראשיתה של תנועה: תחילה פרכוס שפתיים קל, לאחר מכן מצמוץ באחת מעיניה, כאילו פגעה בה קרן אור שבקעה מתוך האפלה, ולבסוף גאה חזה בנשימה עמוקה.
ואני ידעתי מה נרמז לי בתנועה הזאת: שאין לי שום חלק ונחלה בשי, שום חזקה, שבכל עשרים ושתיים שנות חייו היה שי שלה ורק שלה, וגם כעת, במותו, יש לה בעלות בלעדית עליו.
הרובים הורמו כלפי מעלה. ניצוצות ניתזו. נתיבי אש השתלחו מעל צמרות העצים, מבקיעים בור ברקיע היצוק פלדה כנגד הבור שבאדמה. קול היריות הלך וגווע, וכאשר נדם לגמרי פרצה מדבורה זעקה גדולה ונוראה. ואני ייחלתי לזעקתה, והאזנתי לה ביראה, כי הרגשתי שגם ממני היא יוצאת, ושבזכות דבורה לא אהיה עוד לעולם כמו שהייתי עד כה: אדם בלי זעקה.
דבורה התעלפה בזרועותיו של שימָלֶה. טרודה נצמדה אלי מחשש פן גופי החסון יבגוד בי. ידעתי שהכל בר חלוף וחותם על סופו, ולכן השתוקקתי שמטח היריות יחזור על עצמו, אבל חבריו היפים והתמירים של שי יצאו כדי חובתם במטח אחד.
אבנר, לחשה באוזני טרודה, כמבקשת לסלק מעלי את אות הבדידות החרות על מצחי, אך הייתה זו דווקא לחישתה החטופה שהדגישה את היותי ערער במדבר.
***
הבלתי ייאמן התרחש. טרודה דיברה על לבה של דבורה שתישאר בביתנו, והיא נעתרה מייד. שימלה ניסה ללחוש דבר־מה על אוזנה, אך היא אמרה לו בשקט נחוש שהיא גמרה אומר לעשות את השבעה בביתנו. בכמה מילים טובות קבעה טרודה עובדה, בלי לבקש ולקבל את הסכמתי. עמדתי שם מופתע, נבוך, מנסה בכל כוחי לא לפענח מה עלול להתרחש כאשר שנינו, דבורה ואני, נשב שבעה תחת קורת גג אחת. לא הצלחתי לשלות ממוחי ולוּ סיבה אחת להחלטתה המפתיעה של דבורה לא לשבת שבעה בביתה שבקיבוץ.
כעת, כשהעט בידי, אני מודה שמעולם לא הייתי לה ידיד נאמן. נהגתי בה בקלות דעת של אדם שאינו יודע שאבן נדירה ויקרה הונחה בחן ובתמימות בכף ידו הריקה.
ודבורה, משעה שנכנסה לביתנו בתום ההלוויה, כמעט לא שינתה את תנוחת ישיבתה על הכורסה. ישבתי גם אני בפינת החדר והתבוננתי בה בפליאה ובהערצה, שהתחלפו בבלבול גמור. המתנתי שגופה ישתחרר מקיפאונו, שתהיה בו שוב תנועה, משהו שירמוז לי שהיא מוכנה לדבר איתי, אך דבורה נותרה מכונסת בעצמה, משלבת זו בזו את כפות ידיה החרושות ברשת של נימי דם נפוחים.
ושוב הבטתי בה נדהם. השנים שחלפו לא גרעו מיופייה. הוא נותר זהוב כשהיה, מאופק ואצילי. ואולי, הכתה בי פתאום השאלה, אולי לא אהבתי אותה מעולם, ורק ביקשתי למצוא אצלה מחסה לרוחי הרעה?
טרודה, לעומתה, לא הפסיקה להתנועע, כנראה משום שביקשה למהול בכוונותיה הטובות את המלל הדחוס של המנחמים ששטפו בנחשולים את הבית, מבקשים לעשות בו כחפצם. בלחיצת יד, בבת חיוך, התאמצה להשליט סדר בשיטפון ולרכך את המועקה, ואילו אני התפתלתי בכיסאי. הרגיז אותי ניסיונה להעניק למעמד האבלוּת מעטה של חגיגיות שווה לכל נפש. מדי פעם ניגשה אלי, החליקה על עורפי או ליטפה את כפות ידי, כמבקשת ממני להשלים עם העובדה המבישה שעולם כמנהגו נוהג, ואף אני עתיד לשוב בקרוב אל שגרת חיי.
מיום שנשאתי את טרודה לאשה לא שיתפתי אותה ברגשותי כלפי שי. בשובי הביתה מפגישותי הקצרות עם בני הייתי מסתגר בשתיקה שהייתה בה גם לא מעט מבוכה. השתדלתי להרחיק אותה מגעגועי אליו, שהיו תמיד תלויים ועומדים במצב של אי־הכרעה, אף שבשנה האחרונה הם הלכו ודמו להסתערות חסרת תוחלת על יעד מבוצר. אך טרודה ידעה לקרוא את מחשבותי גם בהיותן חבויות במעטפת שקרים לבנים, מאלה המסייעים לחיים להתנהל על מי מנוחות. בעדינות ובחוכמת לב ניווטה תמיד את יחסינו, ולרגע לא התכחשה להבטחה שהבטיחה לעצמה כשנישאה לי: להוביל אותי בזהירות לקראת השלמה עם מי שהייתי.
אך רק כשנולדה בתנו, אפרת, היא הצליחה בכך מעט. חיי, שטולטלו תמיד בין נאמנות לבגידה ובין מנוסה למרדף, נאחזו בתינוקת הזאת, שאספה אותי אליה בעודה מצווחת וממלמלת את מילותיה הראשונות. אפרת הלכה וגדלה, ולצידה הלך וגדל גם ביטחונה של טרודה בהצלחתה להרגיע מעט את השעטה הבלתי פוסקת שלי — שעטתו של אדם שחותר להיות היחיד שמסמן את גבולותיו במרחב.
ביני לבין טרודה נרקמה במשך השנים שגרת חיים נעימה שהייתה בה הרבה ברכה, אבל היום, כשישבתי בין המנחמים הרבים ולבי חרב, הבטתי בה בתימהון. באיזה ניסיון היא מנסה להעמיד אותי דווקא עכשיו, בשעת אבלי? האם היא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולסלק מן הבית את האימה ששוטפת אותו גלים־גלים ופורצת מכל פינותיו? פני החתומים לא הסגירו את הסלידה שעוררה בי תקוותה להקל על שני אנשים, שעלטה נפלה עליהם והם מגששים בה כל אחד בבדידותו. עד מתי תאמין טרודה שביכולתה לעצור בגופה ובנועם הליכותיה את גלי ההדף של העבר?
במשך שעות היא התרוצצה בין המנחמים, כאילו היא מנסה לאחוז בקורות הבית ולגונן עליו לבל יקרוס, וכאילו היא לבדה אחראית לכל מעשה: למזיגת כוסות המים והתה לצמאים שהטריחו עצמם ובאו ממרחקים, להאזנה למילות הנחמה הריקות, להגשת הכיבוד שהמבקרים הביאו עמם ולסידורו הנאה. שוב ושוב ראיתי אותה נושאת כוסות ריקות אל המטבח, וחוזרת כעבור שעה קלה עם קומקום רותח, ואני ישבתי מוכה תדהמה והתבוננתי בה ובהשתדלותה המופגנת, ולא הצלחתי להבין מדוע היא רוצה כל כך לרַצות אותי. היטב ראיתי כיצד היא מעיפה אלי שוב ושוב מבטים גנובים, כמתרה בי לבל אחרוג מכללי ההתנהגות הנאותה, לבל אסיר מעלי את החזות המהוגנת של אדם מיושב בדעתו השולט ביצריו, אדם שאינו חש צורך להצהיר ברשות הרבים מיהו בעיני עצמו.
ולפתע, בעודי נועץ עיניים בטרודה המתרוצצת, אני רואה בדמיוני את דבורה קמה מן הכורסה, ושואלת אותי בהתרסה מה אני מרגיש לאחר שראיתי את שי מתכרבל בשמיכת הרגבים.
מה אני מרגיש? הלוואי ויכולתי להתגבר על אפסותן של המילים.
דבורה צודקת. מעולם לא נהגתי בשי מנהג של אב. ספורים היו הלילות שבהם השכבתי אותו במיטתו, פרשׂתי עליו שמיכה ונשקתי לו במצחו.
ידי רוצה להרפות מן העט. דממה יורדת לאטה וחורכת את עפעפי. חופה שחורה גוהרת ומסתירה את שי מעיני ומעין אדם.
בלי קול אני לוחש: לילה טוב בני. נוח על משכבך בשלום.