סודות הכדורגל של נועם

פרק ראשון

עיניו הכחולות, העמוקות, היו חדורות רוח קרב. על פניו היתה תערובת של גשם, זיעה ובוץ. קצב פעימות לבו נשמע כמו להקת מתופפים מתואמת להפליא. הוא הרגיש כל כך חי, כל כך מרוכז.
"כמה חיכיתי לרגע הזה," חשב בלבו.
הוא אחז את הכדור בשתי ידיים, ניקה אותו מהבוץ בחולצתו והניח אותו על הנקודה הלבנה. באותו הרגע האיר ברק את השמים, ואחריו התגלגל רעם שהרעיד את כל גופו. הגשם החל להתחזק כשנסוג כמה צעדים לאחור.
מבט מהיר אל לוח התוצאות הראה 2:2. דקה לסיום המשחק.
למרות הדהוד הקריאות והשאגות מהיציעים, הוא היה יכול לשמוע את נשימותיו. הוא ידע שהמשפחה שלו יושבת ביציע הכבוד אך לא העז להסתכל לשם. מבטו היה ממוקד בשער שלפניו ובשוער של הקבוצה היריבה, שניסה לנחש לאן יבעט.
"כל כך חיכיתי לרגע הזה," עלתה בו שוב המחשבה.
הגרביים שלו היו ספוגים במים והנעליים שלו... הוא התבונן בנעליו וראה רק שכבה עבה של בוץ. הוא לא ראה את הנעליים, רק הרגיש אותן על כפות רגליו. עוד נשימה עמוקה. הנעליים שלו היו הדבר הכי חשוב לו. הוא ניסה לנקות מעליהן את הבוץ, אבל גילה עוד שכבה של בוץ, ועוד אחת, ועוד.
שריקה חזקה פילחה את האוויר, ועולמו הצטמצם לפתע. הוא הרגיש שכל מי שנמצא באצטדיון נעלם ורק הכדור שמונח על הנקודה הלבנה מחכה לו. הוא הסיט את שערו הארוך והרטוב מפניו.
הרגע שלו חיכה כל חייו הגיע.
הוא פתח בריצה אל הכדור, צעד אחר צעד, מבלי לשמוע את קריאות העידוד או את שריקות הבוז שמילאו את חלל האצטדיון. רגלו השמאלית ננעצה לצד הכדור, הימנית הונפה לאחור. הוא ידע שזו הבעיטה הקובעת. אם יבקיע שער, הקבוצה שלו תזכה בגביע.
רגלו הימנית ירדה בעוצמה לעבר הכדור, אבל חלפה כמו חץ שמחטיא את המטרה ובעטה באוויר. גופו התרומם מעלה בחוסר שליטה והוא נחת על ישבנו ישר בתוך שלולית של בוץ.
המום, התרומם לאטו, בגדיו נוטפים בוץ וזיעה. הוא הסתכל על הנקודה הלבנה.
איפה הכדור? לאן הוא נעלם?
ביציעים השתררה דממה. כל הקהל עמד על רגליו ובהה בו. הוא הרגיש איך אלפי זוגות עיניים ננעצים בו כמו חִצים קטנים. הוא הביט שוב לעבר הנקודה הלבנה, הנקודה שעליה הניח את הכדור.
מה קרה לכדור?!
כפות רגליו הציקו לו לפתע. היה לו קר ורטוב. הוא השפיל את מבטו אל כפות רגליו ונשימתו נעתקה. הבוץ נעלם, וכך גם הנעליים.
איפה הנעליים?
את הדממה הפר צחוק גדול. חבריו לקבוצה ושחקני הקבוצה היריבה התגלגלו על הדשא הרטוב, כשהם מחזיקים את בטנם ומתפוצצים מצחוק. ליד הספסל של הקבוצה שלו עמד המאמן והשפיל את עיניו. ראשו נע מצד לצד, והאכזבה הגדולה שניכרה בפניו היתה כואבת יותר מהצחוק והלעג של שחקני שתי הקבוצות גם יחד.
הקהל ביציעים הצטרף לחגיגה והצחוק המתגלגל הציף את האצטדיון. הוא ראה את המשפחה שלו יושבת ביציע הכבוד. אחותו התאומה חייכה אליו בזלזול, כאילו ידעה שיאכזב. אמו, בפה פעור ובעיניים דומעות, אחזה באביו שהרכין את ראשו ולחש לעצמו: "אוי, נועם, נועם..."
ונועם, בלי כדור ובלי נעליים, עמד יחף במרכז הרחבה ושמע את הלחישה הזאת כמו היתה צעקה אדירה.

***

"נועם, נועם, נועם..."
"נועם, תתעורר כבר."
"צריך לקום. אתה מאחר לבית הספר."
נועם פקח את עיניו, מבולבל ונסער. אביו עמד לצד מיטתו והאיץ בו להתעורר. "אתה שוב תאחר לבית הספר," אמר אביו ברוגז, "למה אתה לא יכול ללמוד מאחותך? אתה כבר ילד גדול. אתה צריך להיות יותר אחראי."
"בסדר אבא," ענה נועם, עדיין מטושטש מהשינה, "פשוט חלמתי חלום מוזר."
"ככה זה כשהולכים לישון מאוחר," אמר אביו ויצא מהחדר.
נועם נשם לרווחה. זה היה רק חלום, אמר לעצמו, רק חלום רע. הוא התיישב במיטתו והביט בחדרו המבולגן. כמעט כל פריט שנמצא בחדר היה קשור לכדורגל, האהבה האמיתית של חייו: מדגלי הקבוצות שקישטו את החדר, ממחברות בית הספר עם העטיפות והמדבקות של הקבוצות, ועד נעלי הבית של ברצלונה, הקבוצה האהובה עליו. אבל איפה הכדור?
נועם קם מהמיטה והתחיל לחפש אותו. על הקירות היו תלויים פוסטרים של מסי ורונאלדיניו, השחקנים שהעניקו לו השראה והיו אליליו הנערצים. בארון היו מקופלות לא מעט חולצות של קבוצות אירופיות, שהיה מקבל כמתנות יום הולדת. תמיד חלם לטוס ולראות משחקים בליגת האלופות.
הנה הוא, הכדור הישן שכל כך אהב, מתחבא מאחורי דלת החדר.
והנעליים? איפה הן? נועם שלף אותן מתחת למיטה והביט בהן בחיבה. נעלי ספורט פשוטות, שהצבע כבר התקלף מהן ובכמה מקומות גם נוצרו קרעים קטנים.
עדיין בפיג'מה ובלי גרביים נעל נועם את נעלי הספורט שלו והרים את הכדור. הוא קירב אותו לאפו. אחחח... ריח העור. וקצת ריח של אדמה. כדור עם ניסיון אמיתי. הוא הניח אותו על הרצפה מול הדלת הפתוחה, לקח כמה צעדים אחורה ונעץ את מבטו בכדור. אתה לא נעלם לי עכשיו, אמר בלבו. נועם רץ אל הכדור, הניף את רגלו ובעט בו בחוזקה. הכדור עבר בטיסה בפתח הדלת.
נועם הניף את ידיו וצעק: "יש! גול, גול, גול..." אבל הכדור המשיך אל המסדרון ובדיוק באותו הרגע, בצדו השני של מסדרון, יצאה מחדרה דנה אחותו התאומה, בתלבושת מסודרת, כולה מוכנה ומזומנה ללכת לבית הספר.
"אמא!!!"
הצרחה הדהדה בכל הבית. נועם הפסיק את חגיגות השער ורץ אל הדלת.
דנה, מבטה המום וכואב, היתה מרוחה על רצפת המסדרון ואחזה בראשה, כשלידה עדיין מקפץ הכדור.
"אמא, נועם בעט עלי את הכדור!"
"לא התכוונתי," אמר נועם וניסה לכבוש את צחוקו.
"אמא, הוא צוחק עלי," התלוננה דנה, מביטה בנועם בזעם.
"אולי מספיק עם הכדור, כבר שברת חצי בית," נשמע קולה הכעוס של אלונה, אמם של נועם ודנה, שתמיד היתה לחוצה בבוקר.
"זה לא אני, אמא," צעק נועם.
"שקרן," הטיחה בו אחותו.
"יש לך מזל שבעטתי חלש," חייך נועם ואסף את הכדור בדרך אל האמבטיה.
דנה קמה בהפגנתיות ומלמלה: "אני שונאת כדורגל, סתם חבורה של בנים שרצים אחרי כדור. איזה שעמום."
רק לפני שבוע החל נועם את לימודיו בחטיבת הביניים. המעבר מבית הספר היסודי ביפו ד', השכונה הקטנה שבה גדל, לבית הספר החדש, לא היה פשוט עבורו. גם אחרי שבוע עדיין התקשה למצוא את כיתתו בין עשרות הכיתות הגדולות שנראו זהות לגמרי. עוד לפני תחילת הלימודים, כשחילקו את חבריו לכיתות החדשות, היו לו פרפרים בבטן. האם ילמד באותה כיתה יחד עם חבריו מהיסודי? לשמחתו, לפחות חבר אחד נשאר איתו.

נועם התארגן לאִטו בחדר ואז נשמע זמזום האינטרקום המעצבן. זה אורן, אמר לעצמו ודחף במהירות את הספרים לתיק. הוא רץ אל הדלת ואז נעצר. הכדור! הוא טס בחזרה אל החדר, לקח את הכדור ודחף גם אותו בכוח אל התיק. האינטרקום שוב זמזם.
"נועם, אתה עוד פה?" שאלה אמו בקוצר רוח.
"לא, אמא, אני כבר לא פה. הלכתי," הזדרז לומר ומיהר אל הדלת.
נועם פתח את הדלת ונזכר בכריך שמחכה לו על שולחן המטבח. הוא רץ אל המטבח, הטמין גם את הכריך במעמקי הילקוט וטס החוצה. בחדר המדרגות דילג בסערה על פני המדרגות, שתיים־שתיים בכל ניתור.
אורן חיכה לנועם מתחת לבניין, הביט בשעונו וספר את השניות. הם הולכים לאחר, זה ברור. עוד איחור כזה והמורה תזמין את אמא שלו לבית הספר. זה היה הדבר האחרון שאורן איחל לעצמו. הוא המשיך ללחוץ על כפתור האינטרקום. איפה הנועם הזה?
"הַיי, אורן!" נועם הופיע מאחוריו, אוחז באופניו.
"מה אתה גנוב?! עשרה לשמונה! אנחנו מאחרים!"
"תירגע, מקסימום אמא שלך תקים אוהל בחצר בית הספר ותעבור לגור שם," צחק נועם.
"מצחיק מאוד," התעצבן אורן. "אנחנו כבר בחטיבה, אתה יודע, זה לא היסודי. עכשיו זה רציני."
נועם עלה על אופניו ונתן באורן מבט מחויך. "תגיד תודה שלפחות אתה ואני נשארנו יחד באותה הכיתה. ככה אתה לא מאחר לבד," ניסה לנחם אותו.
"צודק," ענה אורן ועלה גם הוא על אופניו. "מה קרה? עוד פעם שיחקת בפלייסטיישן עד מאוחר?"
"אחי, שיחקתי עם ברצלונה ולא הפסקתי עד שזכיתי בגביע האלופות," התגאה נועם.
"באמת?! ברמה הכי קשה?" התלהב אורן.
"ברור. טוב, בוא ניסע. עשרה לשמונה!"
נועם ואורן יצאו לדרך, וכמו במרוץ מכוניות החלו לדהור בין השלוליות במהירות מסחררת. נועם דיווש בכוח ושערו החום, הגולש, התבדר ברוח. אורן, מאחוריו, השתדל לעמוד בקצב. עוד שבע דקות יישמע הצלצול. היה משהו מרגש במרדף אחרי הזמן.
"אורן, אין ברירה, חייבים לנסוע דרך הקיצור... אורן?" נועם הסתובב וראה שאורן אפילו לא קרוב. הוא דיווש לאִטו, פניו אדומות ושטופות זיעה.
"אתה חייב להפסיק עם הסופגניות, אתה בקושי זז," צעק לו נועם מרחוק. אורן, שאהבתו הגדולה היתה אוכל, שקל פי שניים ממה שהיה אמור לשקול. זו גם היתה הסיבה שבקבוצת הקט־רגל של המתנ"ס השכונתי קראו לו אורן השמן ובחרו בו כל הזמן להיות שוער. רק תעמוד, זה מספיק, אמרו לו, אתה כבר חוסם את כל השער.
"תיזהר!" צעק אורן לנועם.
נועם החזיר את מבטו והצליח להתחמק ברגע האחרון מהתנגשות חזיתית בחתול רחוב ג'ינג'י, שקפא על מקומו וסמר.
"חכה לי," צעק אורן ודחף את הדוושות בכל הכוח.
חמש דקות לצלצול.
נועם נעצר בחריקת בלמים והביט אל דרך הקיצור. כעבור כמה שניות נעצר אורן אחריו.
"אתה לא נורמלי, אין סיכוי שאני עובר פה," התנשף אורן ברגע שהבין מה נועם מתכנן. נועם השיב לו בהבעה של אין ברירה: או שרוכבים דרך הקיצור או שמאחרים לבית הספר.
היה זה שביל עפר ישן ומלא מהמורות, שעבר בין פרדס עם עצים מוזרים לבין בית ישן, שעליו שמרו שני כלבים גדולים ומפחידים, האחד שחור והשני לבן. השמועה אמרה שילד אחד ניסה לעבור בדרך הקיצור והכלבים תפסו אותו וקרעו אותו בנשיכות. הילד ההוא לא הגיע לבית הספר במשך חודשיים. מאז אף אחד לא ניסה את דרך הקיצור.
"אל תפחד," אמר נועם, "הכלבים ישנים ובטח קשורים. ניקח תנופה בירידה ונעבור אותם במהירות."
"אולי הם קשורים, אבל זאת השרשרת הכי ארוכה שראיתי בחיים," הצביע אורן.
חיוך שובב התפשט על פניו של נועם. "אין ברירה," אמר והתחיל לדווש בכל הכוח.
"אוי לא, הלך עלינו," מלמל אורן בייאוש ועקב במבטו אחרי נועם.
הירידה סייעה לנועם להגביר את המהירות. רגליו הזריזות דחפו בכל הכוח והוא האיץ ודהר קדימה בפראות. אורן המבוהל עצם את עיניו רגע לפני שנועם הגיע לאזור הסכנה.
עכשיו הכלבים יתעוררו, חשב לעצמו, ותכף יתחילו הנביחות.
עדיין היה שקט. אורן פקח אט־אט את העיניים וראה את נועם מנופף לו מרחוק וקופץ משמחה. הוא הצליח. אורן הסתכל אל הכלבים וראה שהם שרועים על הרצפה, ישנים שנת ישרים. הוא התנשם עמוקות ויצא לדרך.
אורן אחז בחוזקה בכידון והרגיש כיצד לבו הולם בכוח וידיו מזיעות. הוא דיווש בשיא המהירות והחל לצבור תאוצה. דפיקות לבו התגברו כשהתקרב לאזור הסכנה. הוא לא העז לשלוח מבט אל הכלבים. רק ישר, רק ישר, אמר לעצמו, כל הזמן ישר, בכיוון של נועם.
זהו, חשב לעצמו, עוד קצת ואני עובר את זה. אורן התמלא ביטחון ודהר על אופניו אל עבר חוף המבטחים. הוא אפילו הרשה לעצמו לזרוק מבט אל הכלבים ולהוציא להם לשון.
לפתע נפקחו עיניו של הכלב השחור והוא קפץ על רגליו. הוא חשף את שיניו החדות והשמיע קול מצמרר. הכלב הלבן קפץ אחריו ושניהם זינקו ממקומם והחלו לרדוף אחרי אורן.
"יותר מהר," צעק נועם לאורן.
שני הכלבים נבחו בקולי קולות וריר נזל מפיהם. הם התקרבו לאורן והחלו סוגרים עליו.
"אמא!!!" צרח אורן, ומרוב פחד רגליו נשמטו מהדוושות.
"אל תוותר," עודד אותו נועם. הוא רצה לעזור לאורן, אך לא ידע מה לעשות. לפתע צץ בראשו רעיון. הוא הוריד את התיק מהגב ושלף ממנו את הכדורגל. הוא הניח את הכדור מעל אחד הבורות בשביל ונסוג כמה צעדים לאחור.
נועם ידע שהוא חייב לדייק. הוא רץ אל הכדור, הניף את רגלו ובעט לעבר הכלבים. הכלב השחור פער את פיו כדי לנשוך את אורן, ובדיוק אז חטף בראשו את הכדור שנורה בעוצמה מרגלו של נועם. הכלב התגלגל על השביל כשהוא מיילל. אחריו נעצר הכלב הלבן שהיה קשור אליו בשרשרת.
אורן המשיך לרכוב על האופניים ונעצר המום ליד נועם. "יואו! איזו בעיטה! הצלת אותי," התנשף אורן. שניהם הפנו את מבטם אל הכלבים וראו אותם מתנפלים על הכדור וקורעים אותו לגזרים בשיניים.
"מזל, זה היה יכול להיות אני. תודה, אחי," נאנח אורן בהקלה.
"מה תודה," גיחך נועם ועלה על אופניו, "אתה חייב לי כדור..."
ולא סתם כדור, זה היה כדור המזל שלו, הכדור ששינה את חייו.

***

מאז שנועם זכר את עצמו הוא שיחק בקבוצת הקט־רגל של המתנ"ס השכונתי ביפו ד'. שם, בשכונה הדרומית ביותר של תל אביב־יפו, על מגרש הבטון, למד בפעם הראשונה את יסודות משחק הכדורגל. הוא למד איך למסור פס נכון, איך לבעוט נכון, איך לכדרר ואיך להקפיץ. מדי יום, ברגע שחזר מבית הספר, היה זורק את התיק, מבטיח לאמא שיכין את שיעורי הבית לפני ארוחת הערב ורץ אל המגרש הקטן, שם חיכו לו חבריו. כשהיה חוזר בערב הביתה, מזיע ומותש, היה נרדם מול הטלוויזיה ששידרה משחקים של ליגת האלופות וחולם על היום שבו ישחק בקבוצה אמיתית.
והיום הזה הגיע.
לפני חודשיים הגיעה ליפו ד' קבוצה ממתנ"ס בצפון תל אביב למשחק חשוב במסגרת ליגת הקט־רגל למתנ"סים. נועם וחבריו בחנו את השחקנים היריבים. היה בהם משהו שונה. הם התהלכו על המגרש זקופים ומלאי ביטחון ונראו כמו שחקנים אמיתיים. כמעט כולם נעלו נעלי ספורט חדשות ותלבושת בצבע לבן מבהיק עם פסים שחורים. מנגד עמדו נועם וחבריו בחולצות כחולות דהויות סביב אלי, המאמן הצעיר שלהם, ונועם השפיל מבט אל נעליו הישנות וקיווה שיחזיקו מעמד עד סוף המשחק ולא ייקרעו.
"זה משחק לא קל. כולם שם משחקים גם בהפועל תל אביב," אמר להם אלי המאמן לפני שריקת הפתיחה. "אבל זה המגרש הביתי שלנו ואתם תראו להם מי השחקנים של יפו ד'!"
מתחילת המשחק היה נועם השחקן המצטיין על המגרש. לאחר משחק מדהים ניצחה הקבוצה שלו 5:4, ונועם עצמו כבש שלושה שערים. בסוף המשחק הוא רץ לאלי המאמן וביקש לשמור את הכדור שבו שיחקו. אלי הסכים. היה זה אותו כדור שנלעס עכשיו בין שיניהם החדות של הכלבים.
לפני שעלו לאוטובוס ניגש מאמן הקבוצה מצפון תל אביב לנועם וסיפר לו שהוא גם המאמן של קבוצת הילדים בהפועל תל אביב ושהוא התרשם מאוד מהיכולות שלו. צמרמורת של התרגשות חלפה בכל גופו כאשר הציע לו המאמן להצטרף לקבוצת הילדים של הפועל תל אביב.
משחזרו הביתה בתום המשחק קפץ עליו אורן וביקש לדעת מה רצה ממנו מאמן הקבוצה מצפון תל אביב. "אני לא בטוח," היסס נועם, עדיין המום ומבולבל, "אבל אני חושב שהוא הציע לי לשחק בהפועל תל אביב."
"ידעתי," חיבק אותו אורן והחל לשיר: "הוא שחקן, הוא שחקן, הוא שחקן... רק אל תשכח אותי כשתהיה כוכב, אה?"
כבר למחרת הגיע המאמן לביתו של נועם ביפו. הוא תיאר לנועם ולהוריו את המסגרת הקבוצתית בהפועל תל אביב, סיפר שנועם יקבל תלבושת חדשה וכדור חדש, הסביר כמה אימונים יש בכל שבוע ואיפה הקבוצה מתאמנת. מאחר שמגרש האימונים היה רחוק מיפו ד', הציע המאמן שבתקופה הראשונה הוא עצמו יאסוף את נועם ברכבו ובתום האימון יחזיר אותו הביתה.
"הבן שלכם מאוד כישרוני," שמע נועם את המאמן פונה להוריו רגע לפני שיצא מהדלת, "אני מאמין בו." לאלונה היתה רק בקשה אחת, שהכדורגל לא יבוא על חשבון הלימודים. נועם, שהאזין לשיחה מחדרו, נענע בראשו להסכמה, עדיין לא מעכל את השינוי שעומד לחול בחייו.

***

"ידעתי שנאחר," אמר אורן בייאוש כאשר הם נכנסו לחצר בית הספר וגילו שהיא ריקה. הם קשרו את האופניים לעמוד ומיהרו לעלות במדרגות. אורן התפלל בלבו שמירב המחנכת התעכבה בחדר המורים. היא שנאה איחורים ודרשה שכל התלמידים יֵשבו במקומותיהם בזמן הצלצול, כשהמחברות כבר פתוחות.
נועם ואורן עלו בהיסוס למסדרון בקומה השנייה. מרחוק ראו את אשר חששו ממנו — דלת הכיתה היתה כבר סגורה. הם עצרו ליד הדלת ואורן לחש: "הלך עלינו."
"קח נשימה עמוקה," אמר נועם ודפק על הדלת.
"כן?" נשמע קולה החד של מירב המחנכת.
נועם פתח את הדלת כשאורן מנסה להסתתר מאחורי גבו. שניהם התנשמו בכבדות, הזיעה הבריקה על פניהם ובגדיהם היו מוכתמים בבוץ. כל התלמידים התחילו לצחקק למראה השניים, ונועם קלט בזווית עינו את אחותו דנה מחייכת לעצמה ומתענגת על הרגע.
מעצבנת, חשב לעצמו, חנונית.
נועם שנא כשהשוו בינו לבין דנה. היא תמיד היתה מוכנה בזמן לבית הספר, כל הציונים שלה היו מעולים, מעולם לא היו לה בעיות משמעת, והחדר שלה היה ורוד ומסודר. המחנכת שלימדה את שניהם בבית הספר היסודי נהגה לומר שאלמלא הדמיון במראה היא פשוט לא היתה מאמינה שהם אחים.
"שקט!" קטעה מירב את הצחוקים.
"אפשר לדעת למה איחרתם?" שאלה כמי שעומדת לשלוף בעוד רגע את העונש הגרוע מכול.
"זה סיפור ארוך, המורה," אמר נועם בהיסוס. ואורן מאחוריו הוסיף: "ארוך מאוד."
"הבנתי," אמרה מירב. "אני בטוחה, נועם, שאם היה לך משחק כדורגל לא היית מאחר."
"בחיים לא," לחש נועם לאורן.
"שמעתי את זה," אמרה מירב והוסיפה: "לכו תנקו את עצמכם ותחזרו לשיעור."
שניהם הסתובבו לעבר הדלת. "יצאנו בזול," סינן אורן לנועם.
"רק עוד דבר אחד," עצר אותם קולה של מירב, "גשו אלי בסוף השיעור."
"עכשיו ממש הלך עלינו," אמר אורן כשסגרו את דלת הכיתה ועמדו במסדרון השומם.
"היא לא הגיעה היום," אמר נועם מהורהר.
"מי לא הגיעה?" שאל אורן בתימהון בזמן שפסעו לעבר השירותים.
"אה... כלום, כלום," מיהר נועם להשיב בפנים סמוקות ממבוכה.
הוא התבייש לספר לאורן שכאשר נכנסו קודם לכיתה, מיד הבחין שהכיסא של אמילי ריק. כל בוקר כשהיה נכנס לכיתה היה שולח דבר ראשון מבט חטוף אל השולחן השמאלי בשורה האחרונה, רק כדי לראות אותה. הבוקר הכיסא היה ריק. אמילי לא הגיעה.

***

ביום הראשון ללימודים, כשכולם מיהרו לתפוס מקומות טובים בכיתה, שמר נועם שולחן לו ולאורן. אורן התעכב בחוץ ונועם החל להתארגן ולהוציא מחברות מתיק הגב שלו. לפתע הוא שמע מעליו קול שואל: "אפשר לשבת פה?"
"לא, יושבים כאן," אמר נועם מבלי להרים את ראשו. "חבר שלי צריך לבוא, הוא פשוט..."
ואז הוא הרים את הראש וראה אותה. שערה היה ארוך ובצבע דבש, ודבש היה גם בעיניה החומות. תיק גב היה תלוי לה על הכתף והיא עמדה והביטה בו.
"חבר שלי... אורן... אני... שומר..." המילים בקושי יצאו לו מהפה.
"הבנתי," אמרה והמשיכה הלאה לחפש לה מקום אחר.
הוא המשיך להסתכל עליה עד שהיא מצאה מקום בשולחן הכי שמאלי והכי מרוחק בכיתה. הוא הסתכל עליה גם בהפסקה והציץ מדי פעם בזמן השיעורים, כשהוא מחפש בכל פעם תירוץ חדש להסתובב אחורה. היה קשה לו להבין מה הוא בדיוק מרגיש. זה היה חדש בעבורו. זה היה...

***

"כלום?" עצר אורן בכניסה לשירותים. "מה זאת אומרת כלום?"
"אמרתי כלום," דחף נועם את אורן אל תוך השירותים. "תשטוף פנים ובוא ניכנס לכיתה. אתה לא רוצה להסתבך עוד יותר, נכון?"
הוא פשוט לא ידע איך לספר לאורן שמתחילת השנה הוא מצטער שאמר לה שהמקום תפוס.