לחשוב בשש רגליים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחשוב בשש רגליים
הוספה למועדפים

לחשוב בשש רגליים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאירה גונט

עיתונאית, בעלת תארים אקדמאיים בספרות אנגלית, בבלשנות ובמתורגמנות. כממונה על פרסום בתעשייה האווירית, הפיקה ברושורים וסרטים ויצרה סרטים קצרים וכתבות עבור הטלוויזיה הקהילתית.

נושאים

תקציר

סיפורו המופלא והמרתק של יוסי לבוק, איש המודיעין, ההוגה והמקים של “עוקץ”, יחידת הכלבנים המהוללת של צה”ל, ומפקדה הראשון.
תוך כדי סיפור חייו המרתק של יוסי לבוק נחשף טפח מפעילותן של כמה מיחידות העילית של צה”ל: סיירת מטכ”ל, יחידת עוקץ, יחידת המודיעין 8200 ואחרות. סיפוריהן מובאים על רקע אירועים ומבצעים הרודפים זה את זה, משנות השבעים של המאה העשרים ועד היום, במדינה שאינה עוצרת לרגע. התיאורים, המלווים בסיפורי גבורה מרגשים לצד מעשי שובבות משעשעים, מסופרים מזווית אחרת ומשולבים בהם אירועים משפחתיים ואנושיים מצחיקים עד דמעות, לצד רגעים עצובים וקורעי לב.
בסיפורים שזור גם מידע שנצבר בחיים שלמים של ניסיון, על אודות אופיים של כלבים כידידי האדם ושיטות מהפכניות לאילופם. המידע מבוסס על הכרה עמוקה של הפסיכולוגיה של הכלב ותכונותיהם של ההולכים על ארבע, ומובא מפי אחד המומחים הגדולים בעולם לשימוש בכלבים למטרות ביטחון, לאחר שעסק בנושא באופן מעשי לאורך מרבית חייו.
בספר ימצאו עניין והנאה הן הקורא המצוי והן זה המתעניין בתחום המקצועי. הקורא הרגיש יגיע ללא ספק למסקנה שגם לכלב יש נשמה.
כל העלילות, שחלקן נדמות כפנטזיה בדיונית או כבדיות מתוך סיפורי “הברון מינכהאוזן”, אכן התרחשו במציאות.

פרק ראשון

1
הליכה ב״רוורס״
 
יוסי לבוק ישן על השמיכה בראש הגבעה כשלפתע חש משיכה בשרוולו. הוא הסתכל בשעונו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הכלב רינגו שישן לצדו נהם וטלטל אותו, בעודו מושך אותו לכיוון הרכב שחנה על הכביש למרגלות הגבעה. הירח היה מלא וניתן היה להשקיף על הטנדר 200וD הצבאי שלו, שחנה לצד הדרך במרחק של כשבעים מטרים. כמאתיים מטרים מהרכב עמדו שלושה גמלים, קשורים זה לזה. שלושה בדואים נעו בשקט לכיוון הרכב.
זה היה באחד מסיבובי הביקורות שערך יוסי על מערך כלבי השמירה של בסיסי צה״ל בסיני. זאת במסגרת תפקידו כממונה על אבטחת הבסיסים באמצעות כלבים, ביחידה 848 של חיל המודיעין (לימים יחידה 8200).
הוא יצא לדרך בשעות הצהריים המאוחרות, לאחר יום עבודה בבסיס במרכז הארץ שבו שירת בתקן של אזרח עובד צה״ל, כשכלבו הנאמן רינגו יושב ברכב לצדו. הוא העדיף לנסוע בשעות הערב והלילה, עקב החום הכבד ששרר במשך היום, כשהטמפרטורה הגיעה לעתים עד 44 מעלות. הטנדר נע בכביש החוף, דרומה לכיוון סיני. הדרך בין עזה לרפיח עברה לצד שדרת עצי תמר. השמש עמדה לשקוע במערב, וקרניה בצבצו מבעד לעצים והקשו מאוד על הראייה. אחרי רפיח השתנה הנוף הירוק והפך למדבר, ויוסי המשיך בנסיעה לכיוון בסיס המודיעין הסמוך לעיירה רומני. הכביש היה צר. הדרך לאורך החוף הייתה זרועה גבעות חול ים זהוב, נוצץ ומסנוור. עייפות עצומה החלה להשתלט עליו, והוא הבין שכדי להימנע מתאונה עליו לעצור, לנמנם מעט ואחר כך להמשיך בנסיעה. זאת אף שידע שבאזור בדואים עוינים שאינם שומרי חוק, והם מחכים להזדמנות לשדוד או אף לרצוח ישראלי בודד בשטח.
במרחק כארבעים קילומטרים מתעלת סואץ הוא ירד מהכביש הראשי והחנה את הטנדר לצד הדרך, כששני גלגלים על החול ושניים על הכביש כדי שיוכל לנוע במהירות אם יהיה צורך בכך. היה ברור שאם יישאר ברכב יהווה מטרה גלויה, ולכן החליט להתמקם במקום נסתר מחוצה לו. הוא שלף שמיכה מתא המטען, יצא עם הכלב מהדלת הימנית, חצה את הכביש וטיפס על הגבעה הקרובה כשהוא צועד בהליכה לאחור במטרה לטשטש את העקבות כך שייראה שהם מובילים כלפי מטה ולא למקום מחבואו. הוא טיפס על הגבעה ופרס את השמיכה במקום שממנו יוכל לצפות אל הרכב, והשתרע עליה כשנשקו צמוד אליו. רינגו, שרבץ לצִדו, הניח את ראשו על רגלו. שניהם נרדמו מיד.
יוסי התעורר לפתע לשמע נהמות שהשמיע הכלב. ממקום מושבו ראה שני בדואים מתקרבים לרכב מצִדו האחורי כשהם אוחזים ברובי קלצ׳ניקוב. הם הציצו בתא הנהג. היה ברור שמטרתם עוינת. כשראו שאין איש בתוך הטנדר, ניסו לפרוץ את החלון בקת הרובה, בעוד בדואי שלישי מנסה לפתוח את מכל הדלק. בינתיים כבר הצליח אחד מהם לפתוח את הדלת האחורית ולקפוץ לתוך הטנדר. יוסי, שהיה כעת ער לחלוטין ודרוך, שלף את נשקו, וידא ששתי מחסניות רזרביות בכיסו ושחרר את רינגו עם פקודה “תפוס״ לכיוון הבדואים. כשרינגו היה במרחק של כעשרה מטרים מהרכב, הבדואים הבחינו בו. הם תפסו את נשקם וכיוונו אותם לעברו. רינגו היה זריז מהם. הוא הסתער על הבדואי הראשון ותפס אותו בידו, ולפני שזה הספיק להתאושש הסתער גם על הבדואי השני. יוסי ירה שתי יריות באוויר תוך כדי ריצה. הבדואי השלישי, שעמד בקצה השני של הרכב וניסה לטפל בטנק הדלק, נבהל ונס על נפשו.
כשיוסי הגיע לרכב, הוא מצא את שני הבדואים נשוכים בזרועותיהם, כשרינגו עדיין אוחז בשיניו באחד מהם. יוסי פקד על הכלב “שחרר״, נטל את נשקיהם והורה להם לשכב על החול ברגליים פשוקות. הוא ציווה על רינגו לשמור עליהם. הכלב ידע שעליו להתנפל עליהם אם יעשו תנועה נוספת. הבדואי השלישי נעלם בחולות.
יוסי ידע שהדרך שבה חנה הייתה הדרך היחידה שבה היו כלי רכב של צה״ל אמורים לנסוע אל התעלה וממנה, ולכן קיווה שאם תעבור בכביש שיירה שתציע עזרה נוספת, הם יוכלו לטפל בבדואים השבויים ולאתר את השלישי שברח. אך הזמן חלף, השחר החל להפציע ואף רכב לא חלף בכביש. הבדואים שכבו בשקט, ללא הגה. אחד מהם היה כבן ארבעים וחמש, ואילו השני צעיר יותר. הם היו פצועים בזרועותיהם, אך ליוסי לא הייתה כל אפשרות לטפל בפצעיהם. לאחר כשעה של ציפייה, כשאף רכב לא עבר במקום, החליט לנוע משם עם השבויים. הוא העלה את שניהם לרכב, הושיב אותם על הספסל מאחור ואת רינגו לצִדם. הוא כיוון את המראה כך שיוכל לראותם, התניע את הטנדר ונסע במהירות לכיוון העיירה המצרית הנטושה רומני. כשהגיע לבסיס צה״ל דיווח על המקרה, שם העירו רופא שטיפל בפצועים. שני הבדואים הועברו לחקירה.
יוסי המשיך בדרכו לבסיסי המודיעין, כשבמוחו מתרוצצות מחשבות: מה היה עולה בגורלו אלמלא היה רינגו אתו? ואכן, לא הייתה זו הפעם היחידה שבה הציל כלבו הנאמן את חייו.
רינגו היה כלב ענק מגזע רועה גרמני, שנמסר לצה״ל כשהיה גור בן שנה. בעליו, בני זוג מבוגרים, לא הצליחו להשתלט עליו עקב גודלו ומשקלו הרב. הכלב חשף מיד את תכונותיו המיוחדות, ויוסי אימץ אותו והצמיד אותו אליו בכל פעולותיו. רינגו אהב פעילות, וכשקיבל פקודה להישאר במקום גילה רצון בולט, מבטו ממש הביע תחנונים, לקבל פקודה נוספת ולבצע אותה. הוא תמיד קיבל את יוסי בהתלהבות ובשמחה. נפשותיהם נקשרו זו לזו. תוך זמן קצר די היה בכך שיוסי יביט אליו כדי שרינגו יבין את שנדרש ממנו לבצע. היה ביניהם קשר מיוחד מאוד, מעין טלפתיה כמעט אנושית.

מאירה גונט

עיתונאית, בעלת תארים אקדמאיים בספרות אנגלית, בבלשנות ובמתורגמנות. כממונה על פרסום בתעשייה האווירית, הפיקה ברושורים וסרטים ויצרה סרטים קצרים וכתבות עבור הטלוויזיה הקהילתית.

עוד על הספר

נושאים

לחשוב בשש רגליים מאירה גונט
1
הליכה ב״רוורס״
 
יוסי לבוק ישן על השמיכה בראש הגבעה כשלפתע חש משיכה בשרוולו. הוא הסתכל בשעונו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. הכלב רינגו שישן לצדו נהם וטלטל אותו, בעודו מושך אותו לכיוון הרכב שחנה על הכביש למרגלות הגבעה. הירח היה מלא וניתן היה להשקיף על הטנדר 200וD הצבאי שלו, שחנה לצד הדרך במרחק של כשבעים מטרים. כמאתיים מטרים מהרכב עמדו שלושה גמלים, קשורים זה לזה. שלושה בדואים נעו בשקט לכיוון הרכב.
זה היה באחד מסיבובי הביקורות שערך יוסי על מערך כלבי השמירה של בסיסי צה״ל בסיני. זאת במסגרת תפקידו כממונה על אבטחת הבסיסים באמצעות כלבים, ביחידה 848 של חיל המודיעין (לימים יחידה 8200).
הוא יצא לדרך בשעות הצהריים המאוחרות, לאחר יום עבודה בבסיס במרכז הארץ שבו שירת בתקן של אזרח עובד צה״ל, כשכלבו הנאמן רינגו יושב ברכב לצדו. הוא העדיף לנסוע בשעות הערב והלילה, עקב החום הכבד ששרר במשך היום, כשהטמפרטורה הגיעה לעתים עד 44 מעלות. הטנדר נע בכביש החוף, דרומה לכיוון סיני. הדרך בין עזה לרפיח עברה לצד שדרת עצי תמר. השמש עמדה לשקוע במערב, וקרניה בצבצו מבעד לעצים והקשו מאוד על הראייה. אחרי רפיח השתנה הנוף הירוק והפך למדבר, ויוסי המשיך בנסיעה לכיוון בסיס המודיעין הסמוך לעיירה רומני. הכביש היה צר. הדרך לאורך החוף הייתה זרועה גבעות חול ים זהוב, נוצץ ומסנוור. עייפות עצומה החלה להשתלט עליו, והוא הבין שכדי להימנע מתאונה עליו לעצור, לנמנם מעט ואחר כך להמשיך בנסיעה. זאת אף שידע שבאזור בדואים עוינים שאינם שומרי חוק, והם מחכים להזדמנות לשדוד או אף לרצוח ישראלי בודד בשטח.
במרחק כארבעים קילומטרים מתעלת סואץ הוא ירד מהכביש הראשי והחנה את הטנדר לצד הדרך, כששני גלגלים על החול ושניים על הכביש כדי שיוכל לנוע במהירות אם יהיה צורך בכך. היה ברור שאם יישאר ברכב יהווה מטרה גלויה, ולכן החליט להתמקם במקום נסתר מחוצה לו. הוא שלף שמיכה מתא המטען, יצא עם הכלב מהדלת הימנית, חצה את הכביש וטיפס על הגבעה הקרובה כשהוא צועד בהליכה לאחור במטרה לטשטש את העקבות כך שייראה שהם מובילים כלפי מטה ולא למקום מחבואו. הוא טיפס על הגבעה ופרס את השמיכה במקום שממנו יוכל לצפות אל הרכב, והשתרע עליה כשנשקו צמוד אליו. רינגו, שרבץ לצִדו, הניח את ראשו על רגלו. שניהם נרדמו מיד.
יוסי התעורר לפתע לשמע נהמות שהשמיע הכלב. ממקום מושבו ראה שני בדואים מתקרבים לרכב מצִדו האחורי כשהם אוחזים ברובי קלצ׳ניקוב. הם הציצו בתא הנהג. היה ברור שמטרתם עוינת. כשראו שאין איש בתוך הטנדר, ניסו לפרוץ את החלון בקת הרובה, בעוד בדואי שלישי מנסה לפתוח את מכל הדלק. בינתיים כבר הצליח אחד מהם לפתוח את הדלת האחורית ולקפוץ לתוך הטנדר. יוסי, שהיה כעת ער לחלוטין ודרוך, שלף את נשקו, וידא ששתי מחסניות רזרביות בכיסו ושחרר את רינגו עם פקודה “תפוס״ לכיוון הבדואים. כשרינגו היה במרחק של כעשרה מטרים מהרכב, הבדואים הבחינו בו. הם תפסו את נשקם וכיוונו אותם לעברו. רינגו היה זריז מהם. הוא הסתער על הבדואי הראשון ותפס אותו בידו, ולפני שזה הספיק להתאושש הסתער גם על הבדואי השני. יוסי ירה שתי יריות באוויר תוך כדי ריצה. הבדואי השלישי, שעמד בקצה השני של הרכב וניסה לטפל בטנק הדלק, נבהל ונס על נפשו.
כשיוסי הגיע לרכב, הוא מצא את שני הבדואים נשוכים בזרועותיהם, כשרינגו עדיין אוחז בשיניו באחד מהם. יוסי פקד על הכלב “שחרר״, נטל את נשקיהם והורה להם לשכב על החול ברגליים פשוקות. הוא ציווה על רינגו לשמור עליהם. הכלב ידע שעליו להתנפל עליהם אם יעשו תנועה נוספת. הבדואי השלישי נעלם בחולות.
יוסי ידע שהדרך שבה חנה הייתה הדרך היחידה שבה היו כלי רכב של צה״ל אמורים לנסוע אל התעלה וממנה, ולכן קיווה שאם תעבור בכביש שיירה שתציע עזרה נוספת, הם יוכלו לטפל בבדואים השבויים ולאתר את השלישי שברח. אך הזמן חלף, השחר החל להפציע ואף רכב לא חלף בכביש. הבדואים שכבו בשקט, ללא הגה. אחד מהם היה כבן ארבעים וחמש, ואילו השני צעיר יותר. הם היו פצועים בזרועותיהם, אך ליוסי לא הייתה כל אפשרות לטפל בפצעיהם. לאחר כשעה של ציפייה, כשאף רכב לא עבר במקום, החליט לנוע משם עם השבויים. הוא העלה את שניהם לרכב, הושיב אותם על הספסל מאחור ואת רינגו לצִדם. הוא כיוון את המראה כך שיוכל לראותם, התניע את הטנדר ונסע במהירות לכיוון העיירה המצרית הנטושה רומני. כשהגיע לבסיס צה״ל דיווח על המקרה, שם העירו רופא שטיפל בפצועים. שני הבדואים הועברו לחקירה.
יוסי המשיך בדרכו לבסיסי המודיעין, כשבמוחו מתרוצצות מחשבות: מה היה עולה בגורלו אלמלא היה רינגו אתו? ואכן, לא הייתה זו הפעם היחידה שבה הציל כלבו הנאמן את חייו.
רינגו היה כלב ענק מגזע רועה גרמני, שנמסר לצה״ל כשהיה גור בן שנה. בעליו, בני זוג מבוגרים, לא הצליחו להשתלט עליו עקב גודלו ומשקלו הרב. הכלב חשף מיד את תכונותיו המיוחדות, ויוסי אימץ אותו והצמיד אותו אליו בכל פעולותיו. רינגו אהב פעילות, וכשקיבל פקודה להישאר במקום גילה רצון בולט, מבטו ממש הביע תחנונים, לקבל פקודה נוספת ולבצע אותה. הוא תמיד קיבל את יוסי בהתלהבות ובשמחה. נפשותיהם נקשרו זו לזו. תוך זמן קצר די היה בכך שיוסי יביט אליו כדי שרינגו יבין את שנדרש ממנו לבצע. היה ביניהם קשר מיוחד מאוד, מעין טלפתיה כמעט אנושית.