בחירתו של רפאל פ.
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בחירתו של רפאל פ.
הוספה למועדפים

בחירתו של רפאל פ.

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: יולי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים

תקציר

ברומן המפעים שלה משרטט ורדה פולק-סאם כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש.

 

זה סיפורו של רפאל היפה, המחונן ותאב החיים, שנפשו נמשכת מנעוריו לתהומות שעומקן לא ישוער.

פרק ראשון

פרולוג
 
אני מרחף בשמי ירושלים אהובתי, עיר הולדתי ובגרותי, ומביט על חיי בפעם האחרונה לפני שאלך בדרך כל בשר. דואה על פני רחוב דגניה, שחזיתו הזקופה והגאה חוסמת שביל יוקרתי הטובל בשלוות עשירים ואחוריו צופים על עמק הסוסים של אלפי, המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת שאול.
בית האושר שלי, אני מתרפק על חלון הזכוכית הקפוא, הכולא בתוכו מרפסת מצופה אבן ירושלמית. עוטף ומחבק את משולש החדרים שמרכיב את הפאה הצפונית־מזרחית של קומה חמש. בחדר הכחול נוצרתי ובאמצעי נולדתי. כאן עברו עלי ארבע שנות חיי הראשונות. שנות אושר. משפחה מושלמת. אבא, אמא, אני. אבא... אני נצמד אל החלון האטום... אבא... מבקש לראות פניו כפעם... אבא... אני גולש בכאב על מרקם האספלט של הדרך ללא מוצא. מעל צפרדע הזבל הירוקה מביטים בי חמישה פרצופים חייכניים, עטורים עלי כותרת פרחוניים שזורחים באדום, כתום, כחול, ירוק, וקוראים בקול: ״בואו לגן לאה״.
גן לאה. גן הילדים הראשון שלי. אני שומע את הגננת לאה, שנקראה על שם סבתהּ שנולדה על שפת החידקל, מסלסלת קולה: ״על שפת ים כיאייננרת, אארמון רב תפאארת...״, ומספרת לנו, בני השנתיים והשלוש, שהיֹה היה פעם ארמון קסום, ובארמון שלושה מגדלים צרים וגבוהים מאוד. גגותיהם המחודדים רקועים ביד אמן, מצופים עלעלי זהב אדום, טהור ונקי. ״והאגדה מספרת,״ מסלסלת לאה את סוף הסיפור בנעימת מלעיל ארוכה, ״שהם חיו באושר ועושר עד יום מותם.״ מסלסלת ומביטה, לחייה סמוקות, בתמונת בעלה סתום העין שעל הקיר, והוא מחזיר לה חיוך משופם.
שמש חדשה בוקעת מרחמו של ים המוות. עולה, ניצבת מול מצוקי מדבר יהודה העתיקים. פורשת בעדינות וילון קרניים דקיק, והוא מחליף צבעו במהירות מאדום כהה לכתום־צהוב, לאפור־תכלכל. שוזרת השמש פסי כסף באפרוריות הקרירה, והם הופכים זהרורי זהב ונשברים באחת על חרוזי השחר הטריים, ומקשטים אותם בשלל צבעי הקשת. אוספת השמש, מחבקת ומקפיצה אותי גבוה, מעלה, ואני אוורירי, קריר וחופשי, מתערסל בנחשול זהרוריה האדיר, נסחף ונזרק אל כיכר דניה. כיכר האסון, אני מצטמרר, וצולל ומתמגן בשִׁפעת קרני השמש הצפופות. אנחנו גולשים במורד רחוב החלוץ, משתהים מעל רחבת גן ויצ״ו הזכור לטוב, גן הילדים השני שלי. עולים לרמת בית הכרם, טסים על פני גבעת מרדכי הקירחת, מחליקים במורדות הטרשים אל שדרות הרצוג, מסתחררים בעלייה הפתלתלה, עמוסת עצים כבדי עלווה, לרחוב שמעוני, שסופו מתחבר ליעקב כהן. כאן בית השבר - הבית שאליו עברה אמי לגור עם המאהב שלה, אחרי שעזבה את רחוב דגניה, בלי העף מבטה לאחור.
מגביה הרוח מעופי מעל לדודי השמש, מעבר לאנטנות טלוויזיה המצטופפות על שיכוני הקטמונים, נמוגות בסְפוּמָטוֹ עַרְפִילִּי של בוקר, אל גגות הרעפים האדומים בשכונת בַּקעה, המביטים בבוז על שיכון מפונים אחד, נטע זר בקרבם, בית לבנים משחיר מזִקנה שקפצה עליו בטרם עת. מכסים עליו, מנסים לטאטא את הבושה אל מתחת לשטיח רעפיהם האליטיסטי. רחוב רבקה, בית הפינוקים שלי - הבית החמים, הקטן והישן של סבתא וסבא. מפתח השיכון יוצא בריצה אושר, בנו של מכלוף הפושע זצ״ל, לבוש חליפה שחורה, ועל ראשו מגבעת של חוזרים בתשובה. שקית ניילון תחובה תחת בית־שחיו, ובתוכה נרתיק קטיפה כחולה מעוטרת רקמת כתרים, המקפל בתוכו טלית הדורה עשויה מאה אחוז צמר ורקומה פסי כחול וכסף - המתנה היחידה שקיבל בחייו מאביו המנוח, שמיהר לברך עליו בבר־המצווה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה,״ והוסיף בגיחוך צרוד מניקוטין, ״שמיום הולדתו אינו טלית שכולה תכלת.״
קיטור עצל עולה מארובת מקווה גברים ישן, לוחש בצרידות מעושנת שהגיעה שעת טבילה שלאחר תשמיש ומלווה אותי אל פתחו של בית אבן צעיר הניצב ממול. בית התקווה - הבית שאליו עברנו אמא, אני ובעלה. הבית אשר בו נולדה אחותי, אהובתי.
רוח דרומית מושכת אותי אל צומת הרחובות יהודה ודרך בית־לחם. על ספסל פינתי יושבים חמישה גברים: סוויסה, פדידה, בוטבול, אמסלם ובן עמר. מיום שעלו ממרוקו, לפני יותר משלושים שנים, הם יושבים כל היום על הספסל בפינה, שותים קפה שחור מתוק ולועסים בִּיסְקוֹצ'וֹס (כעכים, בלאדינו) שאפתה במסירות אשתו התורכייה של בן עמר. תמיד היו שישה. היום, בוהים החמישה בשמו של החבר השישי, אברהם מכלוף, המקום ימתיק לו עפרו, שרשום בשחור של קידוש לבנה במודעת האבל, שכבר יותר ממחצית השנה דבוקה על הקיר שמעבר לכביש, מסרבת להיתלש. בוהים, לועסים, ממתינים לתורם.
פונה הרוח ועולה עמי אל דרך חברון. שתי זונות צעירות, שנתנו כל הלילה שירותיהן לערבים ולאברכים שלא מצאו דרכם לעיר אחרת, חומקות משער בית הכנסת, שגינתו משמשת כר לזנוניהן. אנו טסים דרומה, חולפים על פני ים לבן של שקדיות צעירות עטורות הינומות ריחניות. הנמוכות שבהן צמודות לעצי זית זקנים. אחרות מתגודדות בקבוצות. אך רובן פרושות חגיגיות, פזורות על פני שדות הבור השרועים בשלוות קדומים בין גבעת המטוס למנזר מר אליאס בואכה בית־לחם. מציפות השקדיות את דרך המלך במתק פריחתן הלבנה־ורדרדה, מפרישות צוף שקדים, והוא מפרנס את בעלי הכנף הזעירים הפרושים כשטיח סמיך טווּי נחילי שתי וערב, ומזמזמים תחתינו כל הדרך בואכה שערי גילה, שכונת ילדותי השנייה, שבה, כך מאמינים, גר ושם קץ לחייו אחיתופל הגילוני, יועצם של דוד המלך ואבשלום. אנו נוסקים במעלה ההר, חולפים על פני בית המעבר - שבו דרתי עם אמא והמאהב שלה, וממנו נמלטתי בכל יום אל בית הנחמה שמעבר לכביש - ביתם החדש של סבתא וסבא. אהובים שלי. נמים עכשיו בשקט שלפני הסערה. שלווים ותמימים במיטתם החמימה, שהכילה אותי ביניהם בשבתות המתוקות שביליתי אצלם. אני דואה מול חלונם. מרגיש את חום גופם. מריח את נשימתם המתוקה, ריח של סבא וסבתא, ריח של אהבה. קשה לי לעזוב. אני משתהה. רוצה להישאר אצלם לעולמי עולמים, אבל הרוח קצרת נשימה, מנתקת ומושכת אותי במבואות מסדרון צר, ארוך וחשוך, המוביל מחלון חדר השינה שלהם אל החללית, השוכנת בקצה הרכס, בגובה של שמונה־מאות ושישים מטר מעל פני הים. למרגלות החללית פרושה מעדנות בית צפפה הערבית, ומולה מתנשאת גבעה מעוטרת בחורשת אורנים צפופה וחשוכה. בראשה - פארק גילה. בליבו - קרחת יער זרועת נדנדות, גשר חבלים ושאר מתקני עץ גסים, שאחד מהם שימש לי לגרדום.
בחללית גרנו רק אמא ואני. ארבעים מדרגות תלולות הובילו אותנו אליה בכל יום. בחורף היינו מטפסים עליהן בקושי, הודפים את הרוחות שגנבו את נשימתנו. כשהגענו, היינו מסתגרים בתוכה, רק אמא ואני. משאירים בחוץ את משולחות הרסן שדופקות בסערת רגשותיהן על החלונות, מבקשות לפרוץ פנימה ולהתפרע בביתנו הקסום. כיף גדול היה להסתגר עם אמא בחללית. היינו פותחים קופה וקונים חצי מדינה במונופול, בונים מלונות אדומים ובתים ירוקים, פושטים רגל ומושלכים לכלא. מרותקים היינו לרגע עם דודלי, זוללים צ'יפס פריך עם סלט חסה מתובל בלימון והרבה מלח, מקנחים בפרוסת מרמלדה עשויה שש שכבות צבעוניות ומקשיבים לדֶמיס רוּסוֹס היווני, ששר באנגלית על אהובתו הפראית כרוח הסוחפת. כששכך זעמן של הרוחות, והן גלשו כנועות אל הוואדי המפריד בינינו לבין הפארק, היינו יוצאים מן החללית, ומתחברים, שנינו יחד וכל אחד לחוד, אל העולם שבחוץ.
לילה אחד חדר לחללית גבר זר. אהוב של אמא. ובתוך כמה שבועות התפרקה החללית ועברנו לגור בבית אבן גדול - בית התקווה. הבית שמול מקווה הגברים. גרנו שם, משפחה אחת גדולה: אמא, הבעל, אני וארבע החורגות, הבנות של הבעל, שבשנים הראשונות העדפתי לקרוא לו ״אבא״. הן היו מגיעות מגרמניה כמה פעמים בשנה, בחופשות הכריסמס, הפסחא והקיץ הגדול. בבית הזה נוצרה השמחה האמיתית שלי: אחותי הזהובה. בשנה שנולדה הפסיקו ארבע החורגות לבוא, וגרמו לקצרים ולהפסקות אור ארוכות וקשות בבית. חשכת צל־מוות הייתה משתלטת על אמא ועלי כש״אבא״ היה עצוב והרוס, כי טרקו החורגות דלתן בפניו, כי זרקו אותו ככלב ממפתן הבית הדו־קומתי שקנה במיטב כספו, שם גר איתן ועם אמן עד שעזב לישראל.
בת שישה חודשים הייתה זהובה כשעזבנו את בית התקווה ועברנו לגור על הר העצה הרעה, במקום שבו חנה אברהם אבינו בדרכו לטבוח את יחידו, את יצחק. מול משכנו של בורא עולם על הר המוריה, מול בית המקדש שחרב פעמיים ועכשיו מזדקר חצי הסהר המוסלמי מעל הריסותיו, בשטח ההפקר שבין ארמונו של נציב האומות־המאוחדות לכפרים הערביים צור־בָּאחֵר וג'אבּל מוכָּאבָּר, בשכונה שרחובותיה מנציחים את שמות גיבורי המחתרות היהודיות שהועלו לגרדום הבריטי והמצרי - קבעו משכנם קבע אמא ובעלה. עמם גרנו אחותי ואני. כאן ניצב בית בגרותי - בית ההתמודדות. מכאן יצאתי אל גלותי הראשונה בחולון ואל השנייה בניו יורק, עיר החלומות.
רוחות ים מלוחות סוחפות אותי בין שורות שיכוני הפועלים בחולון, קוביות בטון אפורות, אחידות, חסרות אופי, אל בית העינויים - בו דרתי עם עבריין מטורף וצל אדם רכרוכי, ומשם אל העיר הגדולה. ניו יורק, נשמתי מתרחבת עת אני פורש עצמי מערבה אלייך, עיר האורות האגדית, בך מתחככים סיר הבשר והדלות, הכוכבות והעליבות.
על נהרותייך, ניו יורק, ישבתי וביכיתי את כישלונותי. ניו יורק... חוצָה נשמתי הכמהה את הים התיכון, פולחת כחץ שנון את מֵצרי גיברלטר, קורעת את האוקיאנוס העמוק ובאה עדייך, עיר נמל, מקדש תאוותי. אני נושק לבתולת החירות המחומצנת, והיא, ככלה מכוסה בהינומת שלג לבנה, מקדמת פני בהינף לפיד תשוקתה הבוער תמיד. אני דואה מעל רובע מנהטן הפועם בקצב מטורף. עוטף את מגדלי התאומים, שראשם זקוף מעל גו חסון היצוק פלדה בארוגנטיות של בני תשחורת. מחבק את סבא אמפייר, שכאשר נבנה נקרא המגדל הגבוה בניו יורק, ואחר־כך ויתר על תוארו לטובת תאומי הזכוכית הצעירים. והוא אינו יודע כי כוחות האופל יבואו וישיבו לו בתוך ענני עשן ונהרות דם ודמעות את התואר האבוד. אני צולל אל תוך שמיכת הערפל העבה המכסה באפור קבוע את מנהטן, והיא כאילו מבודדת את שאון העיר שלעולם אינה ישנה, שלא תטריד את שלוותם של אַנדרוֹמֶדה וקסיופֵּיאָה ופֶּגאסוֹס והרקולס ושאר משפחות הכוכבים המאירים בחלל. מפלצת מתכת מובילה אותי בתוך אלפי עיניה המאירות, מעבר לנהר, אל לונג איילנד. אני דואה מעל לגגות הרעפים האדומים של רובע קווינס. שורות שורות ורווחים קבועים ביניהן, כחיילים במסדר, סדורים בתי מהגרים יוונים ופולנים, איטלקים, סינים, קוריאנים והיספנים, אפרו־אמריקאים ויהודים, שבאו והתקבצו מכל תפוצות העולם. כורעים הבתים שכם אחד תחת שלג סוף ינואר הכבד. עשן ארובותיהם מדשן את שמיכת הערפל האפרורית, כאילו חוששים שתתמעט. מבין גבישי הקרח שנערמים על אדני חלונותיהם מבצבצים באדום עז עלי כותרת של פרחי חג המולד המסורתיים. תחת אחד הגגות האדומים שוכן בית האשליות - כאן גרנו יחד חברי הלהקה, שישה מוזיקאים ישראלים עם עתיד גדול. הבית נטוש. אין אור בחלון. קרה הארובה. אני פונה אל ברוקלין, שבה מתממש מדי יום ביומו חזון אחרית הימים, יהודים דרים עם פלשתינאים. רובצים בשלום כדוּר זאבים עם כבשים. בית ההתפכחות - לכאן עברתי עם הסָאוּנְדמן הרוסי כתום השיער, שיודע לייצר הכול מכלום, ידו בכול ויד כול בו. הוא לי משפחה, חמימות, מפלט מן הניכור. אימצנו לנו ילדה, דולורס, בתו של השכן המקסיקני, שביום שהגענו התאהב בי במבט ראשון ופתח את דלת ביתו והכניס אותי אל חיק משפחתו. דולורס היפהפייה בת השנתיים נתלתה מייד על צווארי ופרעה תלתליה בתוך עיני ואמרה בקול רך כשל אשה בת עשרים, רָררררפָאֵלוֹ.
מעולם לא היית ביתי, ניו יורק. אני נפרד מהג'ינג'י שמכבה את האור בחדר שנטשתי לפני שלוש יממות ועולה על יצועו בלב כבד. נפרד מדולורס הקטנה הישנה שנת ישרים, גבה החולה מעוקם והיא מחבקת את בובת הליצן שקניתי לה ליום הולדתה, וחוזר הביתה אל אמא.
שתי אצבעות מבית ההתמודדות, בצל עצי התמר והזית, שוכן בית האהבה, התשוקה והכמיהה - גן עדן משם גורשתי, לבדי, אל הגיהינום, אל עינויי השריפה במאכלת הקנאה וההשפלה של מי שנזרק, שנדחה, שננטש, של מי שלא רוצים אותו עוד - אני.
העולם כולו פרוש לפני. חיי פרושים נגד עינַי.
עבר. הווה. עתיד.
אני רואה הכול. זוכר הכול. יודע הכול.
מאין באתי ולאן אני הולך.

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: יולי 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים
בחירתו של רפאל פ. ורדה פולק‑סאם
פרולוג
 
אני מרחף בשמי ירושלים אהובתי, עיר הולדתי ובגרותי, ומביט על חיי בפעם האחרונה לפני שאלך בדרך כל בשר. דואה על פני רחוב דגניה, שחזיתו הזקופה והגאה חוסמת שביל יוקרתי הטובל בשלוות עשירים ואחוריו צופים על עמק הסוסים של אלפי, המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת שאול.
בית האושר שלי, אני מתרפק על חלון הזכוכית הקפוא, הכולא בתוכו מרפסת מצופה אבן ירושלמית. עוטף ומחבק את משולש החדרים שמרכיב את הפאה הצפונית־מזרחית של קומה חמש. בחדר הכחול נוצרתי ובאמצעי נולדתי. כאן עברו עלי ארבע שנות חיי הראשונות. שנות אושר. משפחה מושלמת. אבא, אמא, אני. אבא... אני נצמד אל החלון האטום... אבא... מבקש לראות פניו כפעם... אבא... אני גולש בכאב על מרקם האספלט של הדרך ללא מוצא. מעל צפרדע הזבל הירוקה מביטים בי חמישה פרצופים חייכניים, עטורים עלי כותרת פרחוניים שזורחים באדום, כתום, כחול, ירוק, וקוראים בקול: ״בואו לגן לאה״.
גן לאה. גן הילדים הראשון שלי. אני שומע את הגננת לאה, שנקראה על שם סבתהּ שנולדה על שפת החידקל, מסלסלת קולה: ״על שפת ים כיאייננרת, אארמון רב תפאארת...״, ומספרת לנו, בני השנתיים והשלוש, שהיֹה היה פעם ארמון קסום, ובארמון שלושה מגדלים צרים וגבוהים מאוד. גגותיהם המחודדים רקועים ביד אמן, מצופים עלעלי זהב אדום, טהור ונקי. ״והאגדה מספרת,״ מסלסלת לאה את סוף הסיפור בנעימת מלעיל ארוכה, ״שהם חיו באושר ועושר עד יום מותם.״ מסלסלת ומביטה, לחייה סמוקות, בתמונת בעלה סתום העין שעל הקיר, והוא מחזיר לה חיוך משופם.
שמש חדשה בוקעת מרחמו של ים המוות. עולה, ניצבת מול מצוקי מדבר יהודה העתיקים. פורשת בעדינות וילון קרניים דקיק, והוא מחליף צבעו במהירות מאדום כהה לכתום־צהוב, לאפור־תכלכל. שוזרת השמש פסי כסף באפרוריות הקרירה, והם הופכים זהרורי זהב ונשברים באחת על חרוזי השחר הטריים, ומקשטים אותם בשלל צבעי הקשת. אוספת השמש, מחבקת ומקפיצה אותי גבוה, מעלה, ואני אוורירי, קריר וחופשי, מתערסל בנחשול זהרוריה האדיר, נסחף ונזרק אל כיכר דניה. כיכר האסון, אני מצטמרר, וצולל ומתמגן בשִׁפעת קרני השמש הצפופות. אנחנו גולשים במורד רחוב החלוץ, משתהים מעל רחבת גן ויצ״ו הזכור לטוב, גן הילדים השני שלי. עולים לרמת בית הכרם, טסים על פני גבעת מרדכי הקירחת, מחליקים במורדות הטרשים אל שדרות הרצוג, מסתחררים בעלייה הפתלתלה, עמוסת עצים כבדי עלווה, לרחוב שמעוני, שסופו מתחבר ליעקב כהן. כאן בית השבר - הבית שאליו עברה אמי לגור עם המאהב שלה, אחרי שעזבה את רחוב דגניה, בלי העף מבטה לאחור.
מגביה הרוח מעופי מעל לדודי השמש, מעבר לאנטנות טלוויזיה המצטופפות על שיכוני הקטמונים, נמוגות בסְפוּמָטוֹ עַרְפִילִּי של בוקר, אל גגות הרעפים האדומים בשכונת בַּקעה, המביטים בבוז על שיכון מפונים אחד, נטע זר בקרבם, בית לבנים משחיר מזִקנה שקפצה עליו בטרם עת. מכסים עליו, מנסים לטאטא את הבושה אל מתחת לשטיח רעפיהם האליטיסטי. רחוב רבקה, בית הפינוקים שלי - הבית החמים, הקטן והישן של סבתא וסבא. מפתח השיכון יוצא בריצה אושר, בנו של מכלוף הפושע זצ״ל, לבוש חליפה שחורה, ועל ראשו מגבעת של חוזרים בתשובה. שקית ניילון תחובה תחת בית־שחיו, ובתוכה נרתיק קטיפה כחולה מעוטרת רקמת כתרים, המקפל בתוכו טלית הדורה עשויה מאה אחוז צמר ורקומה פסי כחול וכסף - המתנה היחידה שקיבל בחייו מאביו המנוח, שמיהר לברך עליו בבר־המצווה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה,״ והוסיף בגיחוך צרוד מניקוטין, ״שמיום הולדתו אינו טלית שכולה תכלת.״
קיטור עצל עולה מארובת מקווה גברים ישן, לוחש בצרידות מעושנת שהגיעה שעת טבילה שלאחר תשמיש ומלווה אותי אל פתחו של בית אבן צעיר הניצב ממול. בית התקווה - הבית שאליו עברנו אמא, אני ובעלה. הבית אשר בו נולדה אחותי, אהובתי.
רוח דרומית מושכת אותי אל צומת הרחובות יהודה ודרך בית־לחם. על ספסל פינתי יושבים חמישה גברים: סוויסה, פדידה, בוטבול, אמסלם ובן עמר. מיום שעלו ממרוקו, לפני יותר משלושים שנים, הם יושבים כל היום על הספסל בפינה, שותים קפה שחור מתוק ולועסים בִּיסְקוֹצ'וֹס (כעכים, בלאדינו) שאפתה במסירות אשתו התורכייה של בן עמר. תמיד היו שישה. היום, בוהים החמישה בשמו של החבר השישי, אברהם מכלוף, המקום ימתיק לו עפרו, שרשום בשחור של קידוש לבנה במודעת האבל, שכבר יותר ממחצית השנה דבוקה על הקיר שמעבר לכביש, מסרבת להיתלש. בוהים, לועסים, ממתינים לתורם.
פונה הרוח ועולה עמי אל דרך חברון. שתי זונות צעירות, שנתנו כל הלילה שירותיהן לערבים ולאברכים שלא מצאו דרכם לעיר אחרת, חומקות משער בית הכנסת, שגינתו משמשת כר לזנוניהן. אנו טסים דרומה, חולפים על פני ים לבן של שקדיות צעירות עטורות הינומות ריחניות. הנמוכות שבהן צמודות לעצי זית זקנים. אחרות מתגודדות בקבוצות. אך רובן פרושות חגיגיות, פזורות על פני שדות הבור השרועים בשלוות קדומים בין גבעת המטוס למנזר מר אליאס בואכה בית־לחם. מציפות השקדיות את דרך המלך במתק פריחתן הלבנה־ורדרדה, מפרישות צוף שקדים, והוא מפרנס את בעלי הכנף הזעירים הפרושים כשטיח סמיך טווּי נחילי שתי וערב, ומזמזמים תחתינו כל הדרך בואכה שערי גילה, שכונת ילדותי השנייה, שבה, כך מאמינים, גר ושם קץ לחייו אחיתופל הגילוני, יועצם של דוד המלך ואבשלום. אנו נוסקים במעלה ההר, חולפים על פני בית המעבר - שבו דרתי עם אמא והמאהב שלה, וממנו נמלטתי בכל יום אל בית הנחמה שמעבר לכביש - ביתם החדש של סבתא וסבא. אהובים שלי. נמים עכשיו בשקט שלפני הסערה. שלווים ותמימים במיטתם החמימה, שהכילה אותי ביניהם בשבתות המתוקות שביליתי אצלם. אני דואה מול חלונם. מרגיש את חום גופם. מריח את נשימתם המתוקה, ריח של סבא וסבתא, ריח של אהבה. קשה לי לעזוב. אני משתהה. רוצה להישאר אצלם לעולמי עולמים, אבל הרוח קצרת נשימה, מנתקת ומושכת אותי במבואות מסדרון צר, ארוך וחשוך, המוביל מחלון חדר השינה שלהם אל החללית, השוכנת בקצה הרכס, בגובה של שמונה־מאות ושישים מטר מעל פני הים. למרגלות החללית פרושה מעדנות בית צפפה הערבית, ומולה מתנשאת גבעה מעוטרת בחורשת אורנים צפופה וחשוכה. בראשה - פארק גילה. בליבו - קרחת יער זרועת נדנדות, גשר חבלים ושאר מתקני עץ גסים, שאחד מהם שימש לי לגרדום.
בחללית גרנו רק אמא ואני. ארבעים מדרגות תלולות הובילו אותנו אליה בכל יום. בחורף היינו מטפסים עליהן בקושי, הודפים את הרוחות שגנבו את נשימתנו. כשהגענו, היינו מסתגרים בתוכה, רק אמא ואני. משאירים בחוץ את משולחות הרסן שדופקות בסערת רגשותיהן על החלונות, מבקשות לפרוץ פנימה ולהתפרע בביתנו הקסום. כיף גדול היה להסתגר עם אמא בחללית. היינו פותחים קופה וקונים חצי מדינה במונופול, בונים מלונות אדומים ובתים ירוקים, פושטים רגל ומושלכים לכלא. מרותקים היינו לרגע עם דודלי, זוללים צ'יפס פריך עם סלט חסה מתובל בלימון והרבה מלח, מקנחים בפרוסת מרמלדה עשויה שש שכבות צבעוניות ומקשיבים לדֶמיס רוּסוֹס היווני, ששר באנגלית על אהובתו הפראית כרוח הסוחפת. כששכך זעמן של הרוחות, והן גלשו כנועות אל הוואדי המפריד בינינו לבין הפארק, היינו יוצאים מן החללית, ומתחברים, שנינו יחד וכל אחד לחוד, אל העולם שבחוץ.
לילה אחד חדר לחללית גבר זר. אהוב של אמא. ובתוך כמה שבועות התפרקה החללית ועברנו לגור בבית אבן גדול - בית התקווה. הבית שמול מקווה הגברים. גרנו שם, משפחה אחת גדולה: אמא, הבעל, אני וארבע החורגות, הבנות של הבעל, שבשנים הראשונות העדפתי לקרוא לו ״אבא״. הן היו מגיעות מגרמניה כמה פעמים בשנה, בחופשות הכריסמס, הפסחא והקיץ הגדול. בבית הזה נוצרה השמחה האמיתית שלי: אחותי הזהובה. בשנה שנולדה הפסיקו ארבע החורגות לבוא, וגרמו לקצרים ולהפסקות אור ארוכות וקשות בבית. חשכת צל־מוות הייתה משתלטת על אמא ועלי כש״אבא״ היה עצוב והרוס, כי טרקו החורגות דלתן בפניו, כי זרקו אותו ככלב ממפתן הבית הדו־קומתי שקנה במיטב כספו, שם גר איתן ועם אמן עד שעזב לישראל.
בת שישה חודשים הייתה זהובה כשעזבנו את בית התקווה ועברנו לגור על הר העצה הרעה, במקום שבו חנה אברהם אבינו בדרכו לטבוח את יחידו, את יצחק. מול משכנו של בורא עולם על הר המוריה, מול בית המקדש שחרב פעמיים ועכשיו מזדקר חצי הסהר המוסלמי מעל הריסותיו, בשטח ההפקר שבין ארמונו של נציב האומות־המאוחדות לכפרים הערביים צור־בָּאחֵר וג'אבּל מוכָּאבָּר, בשכונה שרחובותיה מנציחים את שמות גיבורי המחתרות היהודיות שהועלו לגרדום הבריטי והמצרי - קבעו משכנם קבע אמא ובעלה. עמם גרנו אחותי ואני. כאן ניצב בית בגרותי - בית ההתמודדות. מכאן יצאתי אל גלותי הראשונה בחולון ואל השנייה בניו יורק, עיר החלומות.
רוחות ים מלוחות סוחפות אותי בין שורות שיכוני הפועלים בחולון, קוביות בטון אפורות, אחידות, חסרות אופי, אל בית העינויים - בו דרתי עם עבריין מטורף וצל אדם רכרוכי, ומשם אל העיר הגדולה. ניו יורק, נשמתי מתרחבת עת אני פורש עצמי מערבה אלייך, עיר האורות האגדית, בך מתחככים סיר הבשר והדלות, הכוכבות והעליבות.
על נהרותייך, ניו יורק, ישבתי וביכיתי את כישלונותי. ניו יורק... חוצָה נשמתי הכמהה את הים התיכון, פולחת כחץ שנון את מֵצרי גיברלטר, קורעת את האוקיאנוס העמוק ובאה עדייך, עיר נמל, מקדש תאוותי. אני נושק לבתולת החירות המחומצנת, והיא, ככלה מכוסה בהינומת שלג לבנה, מקדמת פני בהינף לפיד תשוקתה הבוער תמיד. אני דואה מעל רובע מנהטן הפועם בקצב מטורף. עוטף את מגדלי התאומים, שראשם זקוף מעל גו חסון היצוק פלדה בארוגנטיות של בני תשחורת. מחבק את סבא אמפייר, שכאשר נבנה נקרא המגדל הגבוה בניו יורק, ואחר־כך ויתר על תוארו לטובת תאומי הזכוכית הצעירים. והוא אינו יודע כי כוחות האופל יבואו וישיבו לו בתוך ענני עשן ונהרות דם ודמעות את התואר האבוד. אני צולל אל תוך שמיכת הערפל העבה המכסה באפור קבוע את מנהטן, והיא כאילו מבודדת את שאון העיר שלעולם אינה ישנה, שלא תטריד את שלוותם של אַנדרוֹמֶדה וקסיופֵּיאָה ופֶּגאסוֹס והרקולס ושאר משפחות הכוכבים המאירים בחלל. מפלצת מתכת מובילה אותי בתוך אלפי עיניה המאירות, מעבר לנהר, אל לונג איילנד. אני דואה מעל לגגות הרעפים האדומים של רובע קווינס. שורות שורות ורווחים קבועים ביניהן, כחיילים במסדר, סדורים בתי מהגרים יוונים ופולנים, איטלקים, סינים, קוריאנים והיספנים, אפרו־אמריקאים ויהודים, שבאו והתקבצו מכל תפוצות העולם. כורעים הבתים שכם אחד תחת שלג סוף ינואר הכבד. עשן ארובותיהם מדשן את שמיכת הערפל האפרורית, כאילו חוששים שתתמעט. מבין גבישי הקרח שנערמים על אדני חלונותיהם מבצבצים באדום עז עלי כותרת של פרחי חג המולד המסורתיים. תחת אחד הגגות האדומים שוכן בית האשליות - כאן גרנו יחד חברי הלהקה, שישה מוזיקאים ישראלים עם עתיד גדול. הבית נטוש. אין אור בחלון. קרה הארובה. אני פונה אל ברוקלין, שבה מתממש מדי יום ביומו חזון אחרית הימים, יהודים דרים עם פלשתינאים. רובצים בשלום כדוּר זאבים עם כבשים. בית ההתפכחות - לכאן עברתי עם הסָאוּנְדמן הרוסי כתום השיער, שיודע לייצר הכול מכלום, ידו בכול ויד כול בו. הוא לי משפחה, חמימות, מפלט מן הניכור. אימצנו לנו ילדה, דולורס, בתו של השכן המקסיקני, שביום שהגענו התאהב בי במבט ראשון ופתח את דלת ביתו והכניס אותי אל חיק משפחתו. דולורס היפהפייה בת השנתיים נתלתה מייד על צווארי ופרעה תלתליה בתוך עיני ואמרה בקול רך כשל אשה בת עשרים, רָררררפָאֵלוֹ.
מעולם לא היית ביתי, ניו יורק. אני נפרד מהג'ינג'י שמכבה את האור בחדר שנטשתי לפני שלוש יממות ועולה על יצועו בלב כבד. נפרד מדולורס הקטנה הישנה שנת ישרים, גבה החולה מעוקם והיא מחבקת את בובת הליצן שקניתי לה ליום הולדתה, וחוזר הביתה אל אמא.
שתי אצבעות מבית ההתמודדות, בצל עצי התמר והזית, שוכן בית האהבה, התשוקה והכמיהה - גן עדן משם גורשתי, לבדי, אל הגיהינום, אל עינויי השריפה במאכלת הקנאה וההשפלה של מי שנזרק, שנדחה, שננטש, של מי שלא רוצים אותו עוד - אני.
העולם כולו פרוש לפני. חיי פרושים נגד עינַי.
עבר. הווה. עתיד.
אני רואה הכול. זוכר הכול. יודע הכול.
מאין באתי ולאן אני הולך.