צופן בגין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צופן בגין
הוספה למועדפים

צופן בגין

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

נאומיו של מנחם בגין הילכו קסם על רבים. בעיני ישראלים לא מעטים בגין עדיין נחשב לא רק גדול מנהיגי ישראל, אלא גם גדול הנואמים שהיו בה מאז ומעולם. מהו הסוד שבאמצעותו הצליח בגין לכשף את ההמונים בלשונו? כיצד רתם את שפת התנ"ך כדי לשכנע את תומכיו הפוטנציאליים לזנוח את השמאל ולתמוך בימין, תמיכה הנמשכת אצל רבים עד היום? מה הקשר שבין נאומיו של בגין ובין שפת הפיוט היהודי? ואולי החשוב מכול, האם השימוש הרב של בגין ביהדות היה שימוש הגון ואמיתי של יהודי מאמין בשפת אבותיו, או רק מניפולציה של פוליטיקאי פיקח שידע לסחוף אחריו המונים שהיו כמהים למנהיג בעל זיקה רגשית ליהדות?
 
צופן בגין מנסה לפצח את סוד קסמו הרטורי של מנחם בגין. באמצעות התבוננות מעמיקה בנאומו המכונן כנגד השילומים מגרמניה, חושף דוד לביא לראשונה את מנגנוני השיח של בגין, תוך תיאור הגשר אשר בנה מעל השסעים והנתקים המוסווים שבשפה ובתרבות העברית והיהודית.
 
ד"ר דוד לביא הוא חוקר תרבות ומשפטן, עורך רב המכר 'תפילת הלב – אוסף תפילות המקובלים וסיפורים מחייהם', שאף הוא ראה אור בהוצאת כתר. ד"ר לביא הוא זוכה פרס בגין לתזה המצטיינת, וזוכה פרס אוניברסיטת בן־גוריון לחקר השואה.

פרק ראשון

1. נאום השילומים בירושלים1
 
1 טקסט הנאום פורסם במלואו בעיתון ״חרות״, תחת הכותרת: ״כשיריתם בנו בתותח — פקדתי: לא! היום אתן את הפקודה: — כן!״, ״חרות״, 8.1.1952.
 
״בני ירושלים, אזרחי ישראל, הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על ידי השטן שיצא מתחתית הגיהנום להחריב את שארית עמנו.
״לא היה אכזר אחד בעולם אשר העיז להגיע למעשה תועבה בממדים כפי שנעשו על ידי המרצחים הגרמנים. את אבי הזקן, יחד עם 500 יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטִבּעום שם. נערות תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אמהותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש. לא הרג בלבד היה כאן, זו היתה התעללות גסה וברבריות מאין כמוה, מעשה אשר אין מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין לו תקדים בהיסטוריה.
״והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה, שאיתה אפשר לדבר, לנהל משא־ומתן ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא הגרמני שרתו 12 מיליון נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח. אדנאואר הוא רוצח, גוסטרף2 — הוא רוצח. כל עוזריו מרצחים הם. אך זהו החשבון שלהם: כסף, כסף וכסף! בעד כמה מיליונים דולרים עומדת להֵעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים 'סולל בונה' חדש, אך זה ימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואיפה הם יקחו עוד ששת מיליונים יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם? הן זוהי זוועת הזוועות.
 
2 פרופ' יחיעם ויץ סבור כי אף שהדיווח המקורי בעיתון ״חרות״ מדבר על ״גוסטרף״, הרי שבגין דיבר על וילהלם גוסטלוף (Wilhelm Gustloff‏; 1936-1895), המנהיג הגרמני של המפלגה הנאצית בשווייץ, שנהרג באפריל 1936 בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר (ויץ, ריאיון). פרנקפורטר זכה למעמד של גיבור בעיתון ״חרות״ אשר תיאר אותו, בעיצומה של פרשת השילומים, כ״גואל״ האומה (ט. פרשל, ״הרצח בדאבוס״, ״חרות״, 12.2.1952). בהמשך הוא תואר ב״חרות״ כ״דוד פרנקפורטר מול גלית הנאצי״ (5.2.1956). על כן סביר להניח שבגין ביקש להציג את חיסולו של גוסטלוף כסמל המבטא את הכבוד היהודי כנגד הנאציזם.
 
״נמצא אתנו פרופסור קלאוזנר, אחד מגדולי ההיסטוריונים בישראל, והוא יעיד: האם מאז מעשה פילגש בגבעה נעשתה תועבה גדולה אחרת מזו אצל העם העברי? האם נעשה פילוג עמוק יותר בתוך עמנו ממעשה זה? הם עומדים לחתום על הסכם עם גרמניה ולומר שגרמניה זה עם, ולא מה שהיא: עדר זאבים ששיניו טרפו ואכלו את עמנו.
״אף על פי שהדם ההוא נשפך כמים, לא היה לשווא. הוא נתן לנו את הכוח לקום נגד המשעבד הבריטי. כי תמיד שאלנו את עצמנו, במה טובים אנו מאבותינו השחוטים, למה הם מתים ואנו חיים. הדם ההוא, הקדוש והמקודש, לִמדָנו מלחמה והדריכנו על במות אויב. ובזכות הדם ההוא נהפך לראש הממשלה, בן־גוריון העריץ הקטן והמניאק הגדול, שאינו מוסר לעצמו דו״ח על עומק השואה ועל חומרת הסכנה. כיצד ניראה בעיני העמים כשקלוננו ייצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור דמם כסף?
״אמנם אנו עדיין מוקפים אויבים, אך רכשנו את כבוד העם. והנה באתם אתם, ספסרים עריצים, באתם לחסל את כל מה שהושג בדמינו, ושוב ייהפך העם לבוץ, לחרב הפוגרומים וההשמדה. בעוד שעה עומד אני להשמיע את דברכם לפני הכנסת, הם אומרים שאנו מביימים זעם־עם במסחר בדם ששת המיליונים, והנה! בואו טמאים וראו את ההמון העצום, העומד תחת הגשם ובקור. הוא מוכיח שלבו זועם וזועק, ונשבע כי הדבר לא יהיה ולא יקום, לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה!
״לו צריך היה לביים את הזעם הזה הייתי מתבייש להיות יהודי; אך האמת היא שהזעם פורץ מעמקי הלב היהודי ומוכיח כי עם ישראל אינו עם של שרת ופנקס; עם ישראל הוא עם של הרצל, של נורדוי ושל זאב ז'בוטינסקי, ועם זה יוכיח שאין משא־ומתן עם גרמניה. אני קורא לאדון בן־גוריון! אל תעשה מעשה זה. אתה שם מוקש תחת הבנין של בית ישראל היכול להתפוצץ על יושביו. אני מדבר גם בשם הדם שנשפך לא רק שם, במיידנק ובאושוֶנצ'ים, ואני מדבר כאן בכדי שלא תצטרכו להרכין ראש נגד הגויים. ולכן אני אומר לאדון בן־גוריון: לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. אדון בן־גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם — לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה — רמונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי־סוהר ומחנות־ריכוז. בן־גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול ענין צדק — ויתנפץ כזכוכית מול סלע. וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם.
״אמנם אני יודע שאתם אמיצים, לא תרחמו על נשינו וילדינו הקטנים, אך אין דבר. נלך גם למחנות־ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום. אמנם חשוב חשבנו לפני שלוש שנים, כי נוכל גם לשמוח בילדינו הקטנים, אולם בכדי שבני לא יתבייש כי נולד יהודי, נלך. נלך, ולא תהיה נסיגה.
״כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיך, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוֶת. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תפּתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ״ל. היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא־ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורמון. אזכיר לך, אדון בן־גוריון, עת העמדת את הקריירה שלך על משא־ומתן: גם בווין העמיד על הקלף שלנו את הקריירה שלו, וסופך כסופו של בווין.
״כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות, וגם אם נגזר עלי לא לראות את בני הקטן בשמחתו — מאשר לראותו בחרפתו. או חירות או מוות, אין נסיגה. באם חרפה זו תקום, אם זה יהיה, לא נראה אותה כממשלה יהודית. למחרת קבלת החלטה זו נשלח את המכתבים ונודיע כי אין משלמים מסים לממשלה ההולכת למשא־ומתן עם הגרמנים. או כסף גרמני, או כסף יהודי — שניהם יחד לא ייתכנו. מסים תקבלו בכוח, שרותים בכוח, שום דבר לא יינתן מרצוננו החופשי. לא יהיו לך מספיק בתי־סוהר כדי לסגור את כל המתנגדים.
״אך יותר מזה עלינו לדבר אל הנציגים הדתיים, עומדים כאן אלפי יהודים דתיים ורואים איך היינו לבוז, איך היינו לחרפה. דרכי ציון אבלות, הנציגות הדתית עומדת למחוק פסוק מן התורה: מחה תמחה את זכר עמלק, כי ילחם ה' בעמלק. אם עם ה' עומד לפתוח במשא־ומתן של חרפה זו. דעו לכם שרים דתיים: כף רגלכם לא תדרוך עוד בבית כנסת, שום קורבן מצדכם לא יירצה. שפתותיכם שידובבו תפילה — הבל בפיהם, כי אתם מכורים לעגל־הזהב.
״זהו אחד הרגעים המכריעים אצלנו ואצל העם היהודי. אני יודע שאנו פותחים בדרך יסורים חדשה, ואמנם גם לפני שלוש שנים חשבנו: האם לא מוטב לראות בשמחת הילד? אך אם יהיה צורך, אחדש את המלחמה. ובמלחמה זו תלווה אותנו רוח המיליונים מכל הארצות, מהכבשנים ותאי הגזים שציוו לנו: לא לשאת ולא לתת. חרם על גרמניה עדי עד. חרם על דורשי שלום עם גרמניה, ממשלה זו שתיכנס למשא־ומתן אתה — פושעת היא. בן־גוריון — פושע. שרת — פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו.
״ועתה הרשו נא לי ללכת שם — לכנסת — לנסות ברגע האחרון ומי יתן וה' יצליח דרכי ויכניס בלבם אמונה — לפחות אצל הדתיים — לבל יקבלו את מיליוני הדולרים בכדי להקים 'סולל בונה' חדש, אולי ירחם השם. אך זכרו, זאת תהיה מלחמה קשה של שנים. שוב נִפרד מילדינו ומשפחותינו. אך אין דבר, בשם הדם, בנושאינו על שפתותינו את זכר אבינו זאב ז'בוטינסקי, אנו נשבעים לא להבליג נוכח החרפה. לכו, אחי, ואל תפחדו מרמוני הגאזים, תאמרו לשוטרים היהודים: גם אתה יהודי, אין לנו אפשרות להסכים לזה. אל תרימו יד, כי אין אנו נלחמים על לחם, איננו נלחמים נגד קיצוב — על נשמת העם וכבוד האומה אנו נלחמים.
״לכו, אלוהים בלבכם ודגל טוהר האומה בנפשותיכם, בשם ירושלים ועולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי — הבענו נכונות והקרבה. נרים כולנו יד ונשבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה — תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני. בני ירושלים, למערכה! על כבוד ישראל ועתידו! כה יתן וכה יוסיף אלקי ישראל!״
 
2. הרקע לנאום
בדצמבר 1951 הודיעה ממשלת ישראל כי היא מנהלת משא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית על קבלת סיוע כלכלי, כפיצוי על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו לעם היהודי בתקופת השואה. למעשה, המגעים החלו מיד עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ובראשית 1951 שלח שר החוץ משה שרת איגרת לארבע המעצמות הגדולות ובה תביעה לכפות על גרמניה לשלם לישראל פיצויים. משהתברר שהמעצמות אינן מסוגלות ״לספק את הסחורה״, פנתה הממשלה לקיום מגעים ישירים, חשאיים, עם קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר.3 לשנאה לגרמנים ולדרישה להחרימם ולנתקם ממשפחת העמים הייתה אחיזה רחבה בחברה הישראלית של אותם ימים, אולם לנגד עיניהם של קובעי המדיניות עמד האינטרס הכלכלי והמדיני של המדינה הצעירה.
 
3 אביב, 2008; שגב, 1991
 
ביוני 1951 נערכו בחירות מוקדמות לכנסת השנייה, בעקבות משבר קואליציוני שהביא לנפילת הממשלה. התוצאות היוו נקודת שפל בהיסטוריה הפוליטית של תנועת החרות ושל יושב הראש שלה, מנחם בגין — המפלגה איבדה קרוב למחצית כוחה, ומספר מושביה בכנסת ירד מ־14 לשמונה. בעקבות המפלה, ובשל התפתחויות פנימיות שונות במפלגה, החליט בגין להתפטר מתפקיד היו״ר.4 לסביבתו הקרובה סיפר כי בכוונתו לפרוש כליל מהחיים הפוליטיים. ההתפטרות עמדה בעינה כחצי שנה — עד לפרסום הסכם השילומים בין גרמניה לישראל. משנודע דבר ההסכם ברבים, הבהיר בגין למקורביו כי עליו למנוע את אישורו בכנסת, ועל כן החליט לחזור להנהגת התנועה.5 ״עניין השילומים הבעיר את חמתו בצורה יוצאת מהכלל, והוא החליט לחזור לחיים הפוליטיים,״ סיפר איש חרות דאז ולימים מזכירו ומנהל לשכתו של בגין, יחיאל קדישאי.6 מאמר המערכת של עיתון ״חרות״ ב־2 בינואר 1952 נימק מדוע, לדידו של בגין, השילומים פוגעים ב״כבוד הלאומי״. ראשית, נטען, משום שאי אפשר לכפר על השואה בכסף, ויתר על כן, השילומים יצדיקו את הטענה האנטישמית בדבר החמדנות היהודית.7
4 בדר, 1979; אביב, 2008
5 אופיר, 1982; אביב, 2008
6 קדישאי, ריאיון
7 לימים אמר קדישאי כי בגין לא היה נגד קבלת כספים מגרמניה באופן גורף אלא נגד האופן שבו נתקבלו הכספים: ״לא הייתה לו בעיה אם ניצולים ויורשי קורבנות היו תובעים בבית דין בינלאומי את גרמניה לקבלת פיצויים, אבל הוא התנגד למה שכונה בגרמנית 'וידרגוטמאכונג' — 'עשיית טוב מחדש' — תיקון עוול, ועוד באמצעות משא־ומתן עם הרוצחים. הוא חשב שזה מפקיר חיי יהודים בעתיד, כי אז כל רודן בעתיד ידע שאפשר לקנות את העוול בכסף. ההחלטות שלו, כמו בעניין הפצצת הכור האטומי בעיראק, תמיד היו תשובה נוכח השאלה 'מה יקרה אם לא נעשה את זה'.״ (קדישאי, ריאיון)
 
המשא־ומתן שניהלה הממשלה היה כאמור חשאי ברובו. הצורך ב״ערפל הקרב״ נבע בעיקרו מהחשש שהתארגנות אפשרית מצד מתנגדי המשא־ומתן עלולה לסכן את הסדר הציבורי, וייתכן שאף את יציבות המשטר. אחד הגורמים המרכזיים שהזינו חשש זה היה בן־גוריון, שטען כי ההתנגדות למשא־ומתן הישיר היא בראש ובראשונה ״דמגוגית״, כלומר היא בגדר התנגדות פוליטית, ולא עקרונית או אידיאולוגית, שמלכתחילה נועדה לפגוע בלגיטימיות השלטון. טענה זו עלתה מדברים שנשא במרכז מפא״י. ״אלה שמתנגדים באופן פוליטי,״ הרעים, ״הרי זה משום שהם רוצים להכשיל את המדינה. הם מתכוונים להכשיל את הממשלה, אבל אני יודע שהם יכשילו גם את המדינה; ולא אכפת להם שיכשילו את המדינה ובלבד להכשיל את הממשלה.״8
8 ישיבת מרכז מפא״י, 13 בדצמבר 1951, ארכיון מפלגת העבודה (אמ״ע), 23/51; ויץ, 2000
ב־7 בינואר 1952 נפתח במליאת הכנסת הדיון על הסכם השילומים. הוא ארך שלושה ימים ונחשב לאחד הסוערים בתולדות הפרלמנט הישראלי.9 במהלך יום הדיונים הראשון, ערכה תנועת חרות הפגנה נגד משא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית בכיכר ציון, הסמוכה ל״בית פרומין״, הוא משכן הכנסת דאז, ברחוב המלך ג'ורג'. שם נשא בגין את הנאום שנודע בשם ״נאום השילומים״, שהתבסס על דברים שנשא יומיים קודם לכן בתל אביב, בשיפורים מסוימים. בשיאה של ההפגנה קרא בגין למפגינים ללכת אחריו, ואלפים מביניהם נענו לו ויצאו להפגין ליד לבניין הכנסת. שם הצטרפו אליהם משתתפי הפגנה אחרת נגד השילומים, שארגנה מק״י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).10 שתי הקבוצות התנגשו עם כוח השיטור שהוצב בקרבת משכן הכנסת ופוזרו בין השאר באמצעות גז מדמיע — מעשה שעורר בקרב חלק מהנוכחים אסוציאציות טעונות מהתקופה שבלב המחלוקת.11 וכך, בעת שבגין ניצב על הבמה, יידו חלק מהמפגינים אבנים שניפצו את חלונות בניין הכנסת וחדרו לאולם המליאה ביחד עם האדים המדמיעים. ״כשדה קרב נראתה אמש הרחבה שליד בניין הכנסת,״ נכתב למחרת בעיתון ״הארץ״. עשרות נפצעו.
 
9 ויץ, 2000
10 שם
11 כרמל, 2009
 
בינתיים, באולם הכנסת, הישיבה הופסקה למספר שעות, בעקבות האירועים ובעקבות קריאתו של בגין כלפי ראש הממשלה דוד בן־גוריון ״חוליגן״. המתח גאה. כעבור זמן קצר הודיע בן־גוריון מעל גלי האתר כי ״הטרור נגד ריבונותה וחירותה של מדינת ישראל ייעקר מן השורש,״ ואכן, יחיעם ויץ קובע כי האירוע נחשב לניסיון המשמעותי ביותר לפגוע בריבונות הכנסת ובדמוקרטיה הישראלית.12
12 שם
 
יומיים אחר כך, ב־9 בינואר, נערכה ההצבעה בכנסת. 61 ח״כים תמכו בהצעת הממשלה לפתוח במשא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית על השילומים, 50 התנגדו ו–9 נמנעו או נעדרו. בגין הורחק מעבודת הכנסת עד פגרת הפסח. ״ניפוץ הזגוגיות היה פרובוקציה ולא נעשה על ידי אנשי חרות״, טען כעבור שנים מנחם ידיד, ח״כ לשעבר מטעם חרות, מעצורי ההפגנה ההיא.13
13 ידיד, ריאיון
צופן בגין דוד לביא
1. נאום השילומים בירושלים1
 
1 טקסט הנאום פורסם במלואו בעיתון ״חרות״, תחת הכותרת: ״כשיריתם בנו בתותח — פקדתי: לא! היום אתן את הפקודה: — כן!״, ״חרות״, 8.1.1952.
 
״בני ירושלים, אזרחי ישראל, הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על ידי השטן שיצא מתחתית הגיהנום להחריב את שארית עמנו.
״לא היה אכזר אחד בעולם אשר העיז להגיע למעשה תועבה בממדים כפי שנעשו על ידי המרצחים הגרמנים. את אבי הזקן, יחד עם 500 יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטִבּעום שם. נערות תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אמהותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש. לא הרג בלבד היה כאן, זו היתה התעללות גסה וברבריות מאין כמוה, מעשה אשר אין מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין לו תקדים בהיסטוריה.
״והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. הם אומרים שקמה ממשלה גרמנית חדשה, שאיתה אפשר לדבר, לנהל משא־ומתן ולחתום על הסכם. לפני בוא היטלר לשלטון הצביע עבורו העם הגרמני. בצבא הגרמני שרתו 12 מיליון נאצים. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו. כל גרמני הוא נאצי. כל גרמני הוא רוצח. אדנאואר הוא רוצח, גוסטרף2 — הוא רוצח. כל עוזריו מרצחים הם. אך זהו החשבון שלהם: כסף, כסף וכסף! בעד כמה מיליונים דולרים עומדת להֵעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים 'סולל בונה' חדש, אך זה ימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואיפה הם יקחו עוד ששת מיליונים יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם? הן זוהי זוועת הזוועות.
 
2 פרופ' יחיעם ויץ סבור כי אף שהדיווח המקורי בעיתון ״חרות״ מדבר על ״גוסטרף״, הרי שבגין דיבר על וילהלם גוסטלוף (Wilhelm Gustloff‏; 1936-1895), המנהיג הגרמני של המפלגה הנאצית בשווייץ, שנהרג באפריל 1936 בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר (ויץ, ריאיון). פרנקפורטר זכה למעמד של גיבור בעיתון ״חרות״ אשר תיאר אותו, בעיצומה של פרשת השילומים, כ״גואל״ האומה (ט. פרשל, ״הרצח בדאבוס״, ״חרות״, 12.2.1952). בהמשך הוא תואר ב״חרות״ כ״דוד פרנקפורטר מול גלית הנאצי״ (5.2.1956). על כן סביר להניח שבגין ביקש להציג את חיסולו של גוסטלוף כסמל המבטא את הכבוד היהודי כנגד הנאציזם.
 
״נמצא אתנו פרופסור קלאוזנר, אחד מגדולי ההיסטוריונים בישראל, והוא יעיד: האם מאז מעשה פילגש בגבעה נעשתה תועבה גדולה אחרת מזו אצל העם העברי? האם נעשה פילוג עמוק יותר בתוך עמנו ממעשה זה? הם עומדים לחתום על הסכם עם גרמניה ולומר שגרמניה זה עם, ולא מה שהיא: עדר זאבים ששיניו טרפו ואכלו את עמנו.
״אף על פי שהדם ההוא נשפך כמים, לא היה לשווא. הוא נתן לנו את הכוח לקום נגד המשעבד הבריטי. כי תמיד שאלנו את עצמנו, במה טובים אנו מאבותינו השחוטים, למה הם מתים ואנו חיים. הדם ההוא, הקדוש והמקודש, לִמדָנו מלחמה והדריכנו על במות אויב. ובזכות הדם ההוא נהפך לראש הממשלה, בן־גוריון העריץ הקטן והמניאק הגדול, שאינו מוסר לעצמו דו״ח על עומק השואה ועל חומרת הסכנה. כיצד ניראה בעיני העמים כשקלוננו ייצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור דמם כסף?
״אמנם אנו עדיין מוקפים אויבים, אך רכשנו את כבוד העם. והנה באתם אתם, ספסרים עריצים, באתם לחסל את כל מה שהושג בדמינו, ושוב ייהפך העם לבוץ, לחרב הפוגרומים וההשמדה. בעוד שעה עומד אני להשמיע את דברכם לפני הכנסת, הם אומרים שאנו מביימים זעם־עם במסחר בדם ששת המיליונים, והנה! בואו טמאים וראו את ההמון העצום, העומד תחת הגשם ובקור. הוא מוכיח שלבו זועם וזועק, ונשבע כי הדבר לא יהיה ולא יקום, לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה!
״לו צריך היה לביים את הזעם הזה הייתי מתבייש להיות יהודי; אך האמת היא שהזעם פורץ מעמקי הלב היהודי ומוכיח כי עם ישראל אינו עם של שרת ופנקס; עם ישראל הוא עם של הרצל, של נורדוי ושל זאב ז'בוטינסקי, ועם זה יוכיח שאין משא־ומתן עם גרמניה. אני קורא לאדון בן־גוריון! אל תעשה מעשה זה. אתה שם מוקש תחת הבנין של בית ישראל היכול להתפוצץ על יושביו. אני מדבר גם בשם הדם שנשפך לא רק שם, במיידנק ובאושוֶנצ'ים, ואני מדבר כאן בכדי שלא תצטרכו להרכין ראש נגד הגויים. ולכן אני אומר לאדון בן־גוריון: לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. אדון בן־גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם — לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה — רמונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי־סוהר ומחנות־ריכוז. בן־גוריון אמנם זקן ממני בשנים, אבל אני זקן ממנו בניסיון בהתנגדות לשלטון רשע. ולכן אני מכריז: רשע עומד מול ענין צדק — ויתנפץ כזכוכית מול סלע. וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם.
״אמנם אני יודע שאתם אמיצים, לא תרחמו על נשינו וילדינו הקטנים, אך אין דבר. נלך גם למחנות־ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום. אמנם חשוב חשבנו לפני שלוש שנים, כי נוכל גם לשמוח בילדינו הקטנים, אולם בכדי שבני לא יתבייש כי נולד יהודי, נלך. נלך, ולא תהיה נסיגה.
״כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיך, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוֶת. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תפּתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ״ל. היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא־ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורמון. אזכיר לך, אדון בן־גוריון, עת העמדת את הקריירה שלך על משא־ומתן: גם בווין העמיד על הקלף שלנו את הקריירה שלו, וסופך כסופו של בווין.
״כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות, וגם אם נגזר עלי לא לראות את בני הקטן בשמחתו — מאשר לראותו בחרפתו. או חירות או מוות, אין נסיגה. באם חרפה זו תקום, אם זה יהיה, לא נראה אותה כממשלה יהודית. למחרת קבלת החלטה זו נשלח את המכתבים ונודיע כי אין משלמים מסים לממשלה ההולכת למשא־ומתן עם הגרמנים. או כסף גרמני, או כסף יהודי — שניהם יחד לא ייתכנו. מסים תקבלו בכוח, שרותים בכוח, שום דבר לא יינתן מרצוננו החופשי. לא יהיו לך מספיק בתי־סוהר כדי לסגור את כל המתנגדים.
״אך יותר מזה עלינו לדבר אל הנציגים הדתיים, עומדים כאן אלפי יהודים דתיים ורואים איך היינו לבוז, איך היינו לחרפה. דרכי ציון אבלות, הנציגות הדתית עומדת למחוק פסוק מן התורה: מחה תמחה את זכר עמלק, כי ילחם ה' בעמלק. אם עם ה' עומד לפתוח במשא־ומתן של חרפה זו. דעו לכם שרים דתיים: כף רגלכם לא תדרוך עוד בבית כנסת, שום קורבן מצדכם לא יירצה. שפתותיכם שידובבו תפילה — הבל בפיהם, כי אתם מכורים לעגל־הזהב.
״זהו אחד הרגעים המכריעים אצלנו ואצל העם היהודי. אני יודע שאנו פותחים בדרך יסורים חדשה, ואמנם גם לפני שלוש שנים חשבנו: האם לא מוטב לראות בשמחת הילד? אך אם יהיה צורך, אחדש את המלחמה. ובמלחמה זו תלווה אותנו רוח המיליונים מכל הארצות, מהכבשנים ותאי הגזים שציוו לנו: לא לשאת ולא לתת. חרם על גרמניה עדי עד. חרם על דורשי שלום עם גרמניה, ממשלה זו שתיכנס למשא־ומתן אתה — פושעת היא. בן־גוריון — פושע. שרת — פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמינו.
״ועתה הרשו נא לי ללכת שם — לכנסת — לנסות ברגע האחרון ומי יתן וה' יצליח דרכי ויכניס בלבם אמונה — לפחות אצל הדתיים — לבל יקבלו את מיליוני הדולרים בכדי להקים 'סולל בונה' חדש, אולי ירחם השם. אך זכרו, זאת תהיה מלחמה קשה של שנים. שוב נִפרד מילדינו ומשפחותינו. אך אין דבר, בשם הדם, בנושאינו על שפתותינו את זכר אבינו זאב ז'בוטינסקי, אנו נשבעים לא להבליג נוכח החרפה. לכו, אחי, ואל תפחדו מרמוני הגאזים, תאמרו לשוטרים היהודים: גם אתה יהודי, אין לנו אפשרות להסכים לזה. אל תרימו יד, כי אין אנו נלחמים על לחם, איננו נלחמים נגד קיצוב — על נשמת העם וכבוד האומה אנו נלחמים.
״לכו, אלוהים בלבכם ודגל טוהר האומה בנפשותיכם, בשם ירושלים ועולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי — הבענו נכונות והקרבה. נרים כולנו יד ונשבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה — תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני. בני ירושלים, למערכה! על כבוד ישראל ועתידו! כה יתן וכה יוסיף אלקי ישראל!״
 
2. הרקע לנאום
בדצמבר 1951 הודיעה ממשלת ישראל כי היא מנהלת משא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית על קבלת סיוע כלכלי, כפיצוי על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו לעם היהודי בתקופת השואה. למעשה, המגעים החלו מיד עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ובראשית 1951 שלח שר החוץ משה שרת איגרת לארבע המעצמות הגדולות ובה תביעה לכפות על גרמניה לשלם לישראל פיצויים. משהתברר שהמעצמות אינן מסוגלות ״לספק את הסחורה״, פנתה הממשלה לקיום מגעים ישירים, חשאיים, עם קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר.3 לשנאה לגרמנים ולדרישה להחרימם ולנתקם ממשפחת העמים הייתה אחיזה רחבה בחברה הישראלית של אותם ימים, אולם לנגד עיניהם של קובעי המדיניות עמד האינטרס הכלכלי והמדיני של המדינה הצעירה.
 
3 אביב, 2008; שגב, 1991
 
ביוני 1951 נערכו בחירות מוקדמות לכנסת השנייה, בעקבות משבר קואליציוני שהביא לנפילת הממשלה. התוצאות היוו נקודת שפל בהיסטוריה הפוליטית של תנועת החרות ושל יושב הראש שלה, מנחם בגין — המפלגה איבדה קרוב למחצית כוחה, ומספר מושביה בכנסת ירד מ־14 לשמונה. בעקבות המפלה, ובשל התפתחויות פנימיות שונות במפלגה, החליט בגין להתפטר מתפקיד היו״ר.4 לסביבתו הקרובה סיפר כי בכוונתו לפרוש כליל מהחיים הפוליטיים. ההתפטרות עמדה בעינה כחצי שנה — עד לפרסום הסכם השילומים בין גרמניה לישראל. משנודע דבר ההסכם ברבים, הבהיר בגין למקורביו כי עליו למנוע את אישורו בכנסת, ועל כן החליט לחזור להנהגת התנועה.5 ״עניין השילומים הבעיר את חמתו בצורה יוצאת מהכלל, והוא החליט לחזור לחיים הפוליטיים,״ סיפר איש חרות דאז ולימים מזכירו ומנהל לשכתו של בגין, יחיאל קדישאי.6 מאמר המערכת של עיתון ״חרות״ ב־2 בינואר 1952 נימק מדוע, לדידו של בגין, השילומים פוגעים ב״כבוד הלאומי״. ראשית, נטען, משום שאי אפשר לכפר על השואה בכסף, ויתר על כן, השילומים יצדיקו את הטענה האנטישמית בדבר החמדנות היהודית.7
4 בדר, 1979; אביב, 2008
5 אופיר, 1982; אביב, 2008
6 קדישאי, ריאיון
7 לימים אמר קדישאי כי בגין לא היה נגד קבלת כספים מגרמניה באופן גורף אלא נגד האופן שבו נתקבלו הכספים: ״לא הייתה לו בעיה אם ניצולים ויורשי קורבנות היו תובעים בבית דין בינלאומי את גרמניה לקבלת פיצויים, אבל הוא התנגד למה שכונה בגרמנית 'וידרגוטמאכונג' — 'עשיית טוב מחדש' — תיקון עוול, ועוד באמצעות משא־ומתן עם הרוצחים. הוא חשב שזה מפקיר חיי יהודים בעתיד, כי אז כל רודן בעתיד ידע שאפשר לקנות את העוול בכסף. ההחלטות שלו, כמו בעניין הפצצת הכור האטומי בעיראק, תמיד היו תשובה נוכח השאלה 'מה יקרה אם לא נעשה את זה'.״ (קדישאי, ריאיון)
 
המשא־ומתן שניהלה הממשלה היה כאמור חשאי ברובו. הצורך ב״ערפל הקרב״ נבע בעיקרו מהחשש שהתארגנות אפשרית מצד מתנגדי המשא־ומתן עלולה לסכן את הסדר הציבורי, וייתכן שאף את יציבות המשטר. אחד הגורמים המרכזיים שהזינו חשש זה היה בן־גוריון, שטען כי ההתנגדות למשא־ומתן הישיר היא בראש ובראשונה ״דמגוגית״, כלומר היא בגדר התנגדות פוליטית, ולא עקרונית או אידיאולוגית, שמלכתחילה נועדה לפגוע בלגיטימיות השלטון. טענה זו עלתה מדברים שנשא במרכז מפא״י. ״אלה שמתנגדים באופן פוליטי,״ הרעים, ״הרי זה משום שהם רוצים להכשיל את המדינה. הם מתכוונים להכשיל את הממשלה, אבל אני יודע שהם יכשילו גם את המדינה; ולא אכפת להם שיכשילו את המדינה ובלבד להכשיל את הממשלה.״8
8 ישיבת מרכז מפא״י, 13 בדצמבר 1951, ארכיון מפלגת העבודה (אמ״ע), 23/51; ויץ, 2000
ב־7 בינואר 1952 נפתח במליאת הכנסת הדיון על הסכם השילומים. הוא ארך שלושה ימים ונחשב לאחד הסוערים בתולדות הפרלמנט הישראלי.9 במהלך יום הדיונים הראשון, ערכה תנועת חרות הפגנה נגד משא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית בכיכר ציון, הסמוכה ל״בית פרומין״, הוא משכן הכנסת דאז, ברחוב המלך ג'ורג'. שם נשא בגין את הנאום שנודע בשם ״נאום השילומים״, שהתבסס על דברים שנשא יומיים קודם לכן בתל אביב, בשיפורים מסוימים. בשיאה של ההפגנה קרא בגין למפגינים ללכת אחריו, ואלפים מביניהם נענו לו ויצאו להפגין ליד לבניין הכנסת. שם הצטרפו אליהם משתתפי הפגנה אחרת נגד השילומים, שארגנה מק״י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).10 שתי הקבוצות התנגשו עם כוח השיטור שהוצב בקרבת משכן הכנסת ופוזרו בין השאר באמצעות גז מדמיע — מעשה שעורר בקרב חלק מהנוכחים אסוציאציות טעונות מהתקופה שבלב המחלוקת.11 וכך, בעת שבגין ניצב על הבמה, יידו חלק מהמפגינים אבנים שניפצו את חלונות בניין הכנסת וחדרו לאולם המליאה ביחד עם האדים המדמיעים. ״כשדה קרב נראתה אמש הרחבה שליד בניין הכנסת,״ נכתב למחרת בעיתון ״הארץ״. עשרות נפצעו.
 
9 ויץ, 2000
10 שם
11 כרמל, 2009
 
בינתיים, באולם הכנסת, הישיבה הופסקה למספר שעות, בעקבות האירועים ובעקבות קריאתו של בגין כלפי ראש הממשלה דוד בן־גוריון ״חוליגן״. המתח גאה. כעבור זמן קצר הודיע בן־גוריון מעל גלי האתר כי ״הטרור נגד ריבונותה וחירותה של מדינת ישראל ייעקר מן השורש,״ ואכן, יחיעם ויץ קובע כי האירוע נחשב לניסיון המשמעותי ביותר לפגוע בריבונות הכנסת ובדמוקרטיה הישראלית.12
12 שם
 
יומיים אחר כך, ב־9 בינואר, נערכה ההצבעה בכנסת. 61 ח״כים תמכו בהצעת הממשלה לפתוח במשא־ומתן עם ממשלת גרמניה המערבית על השילומים, 50 התנגדו ו–9 נמנעו או נעדרו. בגין הורחק מעבודת הכנסת עד פגרת הפסח. ״ניפוץ הזגוגיות היה פרובוקציה ולא נעשה על ידי אנשי חרות״, טען כעבור שנים מנחם ידיד, ח״כ לשעבר מטעם חרות, מעצורי ההפגנה ההיא.13
13 ידיד, ריאיון