ילדים אלמונים 4-פצוע ושמו יפתח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדים אלמונים 4-פצוע ושמו יפתח
הוספה למועדפים

ילדים אלמונים 4-פצוע ושמו יפתח

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גלילה רון-פדר עמית

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

תקציר

התקופה היא לפני מלחמת העצמאות, כאשר אנחנו, חבורה של שישה ילדים בני 12 מחיפה, החלטנו לעזור למחתרות בפעולתן נגד הבריטים ששלטו אז בארץ. כך רצינו לקחת חלק במלחמה שתביא להקמתה של מדינת ישראל.
בטיול שערכנו בשדה גילינו עקבות דם. איתן התעקש שזה דם טרי וכי הפצוע הוא איש המחתרת.
בהתחלה לא ידענו מי הוא. אחר כך ראינו שהוא מסתיר משהו. אבל איפה אפשר להסתיר פצוע שהבריטים מחפשים? איך מטפלים בו? מי ישמור עליו? ומה יש בפתק שעליו?

פרק ראשון

1
 
המורֶה שלנו לטבע, שמחה וייסברוט, החזיק בידו ענף של כְּליל החורש. מעגל של תלמידים מתעניינים כביכול הקיף אותו, והמורה טוב הלב והמקריח הסביר איך נוכל להבדיל בין צורתו של התרמיל של כליל החורש ובין צורת הפרח של הקידה השעירה, שגם היא שייכת למשפחת הקטניות, אם כי היא בת משפחה שונה מזו של כליל החורש.
 
מיקי, שניצבה בין הילדים המצטופפים, אמרה לאמנון שלדעתה במקום לקשקש קשקושים על מבנה התרמיל, אפשר פשוט להגיד שהקידה היא שיח וכליל החורש הוא עץ, ושאין שום דמיון ביניהם. אז מה הבעיה להבדיל? אבל אמנון ענה לה שלדעתו ההבחנה של המורה היא כללית ונועדה להתחשב גם בילדים לא כל כך חכמים, שאולי לא מסוגלים להבחין בין עץ לשיח.
בזמן ששמחה וייסברוט דיבר, איתן נראה מהורהר. הוא עמד בצד לבדו ולא נראה כמו אחד שההבדל בין עץ לשיח מעניין אותו. הבעתו העידה על כך שמשהו אחר מטריד אותו. כמה דקות קודם, כשחלפנו על פני קטע מסולע וחיפשנו צמחים זעירים שהצליחו לבקע את האבן, שמוליק גילה שלושה כתמים אדומים גדולים. שמוליק הזעיק את המורה ושאל אם גם לדעתו אלה כתמי דם של אדם, אבל שמחה הניד בראשו. הוא חשב שזה דמה של חיה שנדקרה בקוצים. הוא נאם נאום קצר על ההבדלים המהותיים שבין דם אדם ובין דם חיה, והוסיף שעל סמך ניסיונו, הוא יכול גם לקבוע שזה אינו דם טרי אלא דם בן ימים אחדים לפחות.
כל הילדים, פרט לאיתן, שוכנעו מניסיונו העשיר של המורה לטבע וסמכו על בקיאוּתו. רק איתן, שמאז הפעולה בבתי המלאכה לא יכול להירגע מסיוטי דם ופחדי פציעה, לא שוכנע. חוץ מזה, חוסר הפעילות שלנו בימים האחרונים הציק לו. הוא ניסה להיתלות בכל שמועה כדי לנסות להגיע להרפתקה חדשה. כל מי שהתנהג באופן קצת חריג היה מבחינתו חוליית קישור למבצע של אחת המחתרות. כשהודיעו ברדיו שאנשי הארגון הצבאי הלאומי (האצ״ל) פוצצו את מלון ‘המלך דויד‘ בירושלים, מלון שבו שכנו משרדי הממשלה הבריטית, איתן כמעט נחנק. הוא הרגיש כמו לוחם מחתרת שחבריו בגדו בו, לא שיתפו אותו ופעלו מאחורי גבו. ולמרות שגם אנחנו כולנו הצטערנו על כך שלא הצלחנו לקחת חלק במבצע, איתן לא התנחם בצרת הרבים, ושבוע שלם אחר כך התהלך שותק וקודר, כאילו אנחנו אשמים בהחמצה.
מאותו יום איתן הקפיד להאזין לרדיו בדבֵקוּת, וחיטט בעיתונים כאילו מישהו הבטיח להטמין בהם ידיעה מיוחדת עבורו. הפעולות הרבות שביצעו המחתרות שיגעו אותו. אלה שנערכו בירושלים או בתל אביב באופן טבעי קצת פחות, אבל בחיפה???
על מבצעים בחיפה שבהם לא לקחנו חלק, הוא לא היה יכול לסלוח.
״אנשי הלח״י התנקשו בחייו של קצין הבולשת הבריטית בחיפה!״ איתן פרץ לביתי ונופף בידו בעיתון הבוקר, ״מתחת לאף שלנו, אורי, אתה קולט? ממש מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא הרחנו כלום!״
חופשת הקיץ כבר חלפה. חודשיים של חיפושים מייגעים אחרי הזדמנות לפעול כבר היו מאחורינו, ושנת הלימודים החדשה התחילה. התחושה שביזבזנו זמן יקר העיקה עלינו. מי שטעם את טעמה המסעיר של השתתפות בפעולה, ועימה את הטעם המתוק של ״לדעת לפני כולם״, נעשה רעבתן. אבל מה ילדים כמונו יכולים לעשות? להתגייס לאחת המחתרות? נראה לכם שמישהו יגייס ילדים בגילנו?
לשבחם של לוחמי המחתרות אפשר להגיד, שהם היו זהירים ברמה מדהימה. מובן שהערצנו אותם על כך, אבל אם רק היו רומזים לנו איזה רמז כדי שנוכל לבוא לעזור...
ועל זה יונתן אמר באחת השיחות שלנו:
״לא נראה לי שהם צריכים את העזרה שלנו. אנחנו בסך הכול ילדים.״
״ילדים יכולים לעזור!״ איתן התרגז.
״ילדים לא צריכים להיות חיילים,״ יונתן התעקש. ״ילדים צריכים ללמוד.״
״ילדים כמוך צריכים ללמוד!״ מיקי קראה, ״ילדים חכמים לומדים מהחיים.״
הצצתי בעיתון שבידי איתן. בחוץ היה חם ופניי היו רטובות מזיעה. בגלל החום לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים בלבד.
״הם היו מחופשים לשחקני טניס,״ איתן סיפר לי בהתרגשות, ״פשוט שחקני טניס. הם עמדו על יד המגרש, וכשהוא עבר שם, הם ירו בו. חד וחלק. פשוט ירו. הכול כתוב כאן,״ הוא הצביע על העיתון.
״אני רואה,״ עניתי ונעצתי מבט בתמונתו של קצין הבולשת, מרטין שמו, שלפני זמן מה זכה להצלחה רבה כאשר בשעת חיפוש לכד אחד ממפקדי הלח״י. ״אני רואה הכול. תפסו אותם?״
איתן הניד ראשו לשלילה.
״אנחנו עיוורים!״ הוא קרא בכאב. ״אתה מבין, למרות שפעולה כזאת נראית פשוטה, מתכננים אותה במשך המון זמן. תחשוב על זה: עוקבים, מרחרחים, בודקים, והכול בחיפה, מתחת לאף שלנו!״
״בסדר, אבל אי אפשר לעקוב אחר כל אדם בחיפה,״ הערתי.
איתן הרים אלי עיניים שהביעו אכזבה.
״‘ילדים אלמונים‘ צריכים להיות בעלי חושים מיוחדים,״ הוא אמר. ״חוש ריח מיוחד לאנשי מחתרת. ואם אין להם חוש כזה, אז הם לא שווים! הם לא ‘ילדים אלמונים‘, בכלל לא!״
אותו ״חוש״ שאיתן דיבר עליו לא התגלה, למרבה הצער. אנשי האצ״ל פוצצו את תחנת הרכבת המזרחית של חיפה, ואנחנו לא ידענו. אוניית גירוש בריטית שעמדה להפליג לקפריסין, נושאת עליה מטען של מעפילים מגורשים, חוּבְּלה קשות בידי לוחמי הפלמ״ח, וגם על זה לא שמענו אלא לאחר מעשה. והיו התקפות על מכוניות משטרה, והיו פריצות למחנות צבא, והיו מיקושים, ואנחנו המשכנו לרחרח ולא העלינו כלום. בינתיים החלה שנת הלימודים והזמן שיכולנו להקדיש לחיפושים התמעט והלך, ותוצאות עדיין לא נראו באופק. אז עכשיו תגידו לי, האם אחרי כל זה מפתיעה אתכם דבקותו של איתן בכתמים האדומים שהתגלו על הסלע?
האם עכשיו ברורה ומובנת יותר ההתעקשות שלו לא לקבל את הסברו של המורה לטבע על החיה שנדקרה בקוצים לפני כמה ימים?
תזכרו: לגבי איתן זה היה רמז למשהו גדול שאסור להחמיץ, ותסמכו עליו שהוא עשה הכול כדי לא להחמיץ.
בתום אותו סיור לא שבנו לכיתה, כמו שאר הילדים. בהזדמנות הראשונה שעמדנו בנפרד, איתן תפס בשרוולי והודיע לי:
״חייבים לבדוק את טיפות הדם האלה!״
הינהנתי. למרות שאני דווקא האמנתי להסבר של המורה, מהניסיון ידעתי שכדאי לי להיות זהיר. ידעתי שגם אם אסרב, איתן יפנה למיקי, ואחר כך שניהם יסתודדו ויתכננו תוכניות, ואני אדע מה קורה רק לאחר שהכול יהיה כבר מבושל. לדבר כזה לא יכולתי להסכים! בשום פנים ואופן!
זו היתה הסיבה לכך שהתכופפתי כאילו אני מתכוון לקשור שרוך שנפרם. אחרי שחלפו על פנַי כל התלמידים, הלכתי בעקבות איתן לעבר אותם סלעים חשודים.
אם תשאלו אילו מחשבות הציקו לי באותה שעה, אשיב לכם תשובה מבולבלת. האמת היא שלא ידעתי מה אני מבקש. האם אני מעדיף שהמורה לטבע יהיה צודק, כי זה יוכיח שחוש הריח שלי פועל היטב? וכי למרות שחוש הריח שלי אינו מצליח להריח פעולות מרחוק, לפחות הוא לא טועה טעויות גסות כמו איתן, שמחליף דם של חיה פצועה בדם אדם; או אולי אני מעדיף שאיתן יהיה צודק, כי אז תסתיים תקופה ארוכה של שיעמום? למרות שבדרך כלל אני מעדיף לגלות דברים בעצמי, הפעם העדפתי הרפתקה על פני הצלחה אישית. וכך, כשהגענו אל הסלעים התפללתי בליבי כי משהו יוצא דופן יתרחש כאן היום.
איתן גחן אל הסלע וריחרח באפו את טיפות הדם, כאילו היה כלב ציד. אני סקרתי את השדה בעיניים בוחנות. לא ראיתי כלום - לא תזוזה, לא גוף זר, אפילו לא זנב של חיה.
״מוכרחות להיות טיפות נוספות,״ איתן התרומם. ״אני מוכן להתערב איתך על מה שאתה רוצה. איש פצוע עבר כאן!״
״השאלה היא מאיפה הוא בא ולאן הוא הלך,״ אמרתי. ״אם נדע את הכיוון, נוכל לדעת איפה לחפש את הטיפות הנוספות.״
איתן התבונן סביבו.
״מעניין מיהו האיש...״ הוא מילמל, כאילו כבר היה ברור לחלוטין שמדובר באדם ולא בחיה, ״הוא יכול להיות גם ערבי.״
״או מעפיל,״ הצעתי.
״או סתם ילד,״ איתן אמר, ״או לוחם שנפצע, או אולי בוגד שאנשי אחת המחתרות ניסו להעמיד לדין והוא הצליח להימלט.״
״זה לא דם של בוגד,״ אמרתי. ״לפי דעתי, כל הסימנים מעידים על כך שזהו לוחם פצוע.״ ואם איתן היה שואל אותי לאילו סימנים אני מתכוון, כנראה לא הייתי מוצא תשובה הגיונית. אבל למזלי הוא שאל שאלה אחרת:
״מאיזו מחתרת?״
משכתי בכתפיי. האם אפשר לקבוע לפי הדם לאיזו מחתרת אדם משתייך? ברור שלא!
איתן חזר וגחן אל טיפות הדם וניסה למחות אותן באצבעו. הוא לא הצליח. הוא ליחלח את אצבעו ברוק וחזר וניסה. כשהתייאש והוציא את ממחטתו כדי לנקות את האצבע, נתקלו עיניי פתאום בשיח סירה קוצנית, שעליו המוריקים נראו לי משום מה מוזרים במקצת. אולי היה זה מפני שהעלים היו רמוסים כאילו דרכה עליהם כף רגלו של אדם, והם טרם הספיקו להתאושש מכובד משקלה.
״איתן!״ קראתי בהתרגשות.
איתן החזיר את המטפחת לכיסו.
״מה קרה?״ שאל.
״תראה,״ הצבעתי על השיח.
איתן לא ראה דבר. משכתי אותו בזרועו והובלתי אותו אל השיח הרמוס. במרחק שני צעדים עצרתי. לא טעיתי, לא רק שכף רגלו של אדם דרכה כאן, אלא שאותו אדם היה פצוע. כתמי דם היו פזורים על האבנים וניכר כי האדמה ספגה אותם.
״הדם טרי,״ איתן קבע אחרי שבדק את האבנים, ״אני אומר לך, הוא עבר כאן לפני זמן לא רב.״
בלשתי סביבי. ההצלחה שלי, שהייתי גאה עליה מאוד, עודדה אותי להתאמץ ולגלות סימנים נוספים. אחרי שגיליתי את השיח, אף אחד כבר לא יוכל לומר עלי שאין לי חוש בלשי מיוחד במינו. אפילו איתן חד התפישה והעין לא ראה את השיח, ודווקא אני ראיתי אותו. למה? מפני שהחוש המיוחד שלי הורה לי לאן להסתכל.
״הוא הלך בכיוון הזה,״ איתן הצביע על כתם דם נוסף שהיה במרחק מטרים ספורים מאיתנו.
עקבתי בעיניי אחרי הכיוון שעליו הצביעה האצבע שלו. איתן צדק. העקבות הלכו והתבהרו. מישהו באמת צעד כאן.
איתן התחיל לפסוע קדימה, ואני התמהמהתי מאחור כי לרגע שקעתי בדמיונות כמו אמנון. וכבר ראיתי את עצמי מאתר את הפצוע לבדי, אחרי שאיתן התייאש וויתר. אבל אז, בדיוק כאשר בדמיוני איתן הודיע לכולם שאני עולה עליו בחוש הבלשי שלי, פרצה צעקה מבוהלת מגרונו של איתן:
״אורי!״
״מה קרה?״ נבהלתי וחיפשתי את איתן, שנעלם בין השיחים. ״מה קרה?״
״מצאתי אותו!״ איתן צעק, ״מ צא תי!!!״
״את מי?״ לא הבנתי.
איתן לא השיב. במקום זה התרוממה ידו מבין השיחים.
זינקתי ממקומי, ובלי להתחשב בסלעים החלקים ובשיחים הקוצניים, פרצתי קדימה. הרגשתי כאילו אני נער המזנק אל תוך ים סוער להציל ילד טובע.

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב-12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות. 

עוד על הספר

ילדים אלמונים 4-פצוע ושמו יפתח גלילה רון-פדר עמית
1
 
המורֶה שלנו לטבע, שמחה וייסברוט, החזיק בידו ענף של כְּליל החורש. מעגל של תלמידים מתעניינים כביכול הקיף אותו, והמורה טוב הלב והמקריח הסביר איך נוכל להבדיל בין צורתו של התרמיל של כליל החורש ובין צורת הפרח של הקידה השעירה, שגם היא שייכת למשפחת הקטניות, אם כי היא בת משפחה שונה מזו של כליל החורש.
 
מיקי, שניצבה בין הילדים המצטופפים, אמרה לאמנון שלדעתה במקום לקשקש קשקושים על מבנה התרמיל, אפשר פשוט להגיד שהקידה היא שיח וכליל החורש הוא עץ, ושאין שום דמיון ביניהם. אז מה הבעיה להבדיל? אבל אמנון ענה לה שלדעתו ההבחנה של המורה היא כללית ונועדה להתחשב גם בילדים לא כל כך חכמים, שאולי לא מסוגלים להבחין בין עץ לשיח.
בזמן ששמחה וייסברוט דיבר, איתן נראה מהורהר. הוא עמד בצד לבדו ולא נראה כמו אחד שההבדל בין עץ לשיח מעניין אותו. הבעתו העידה על כך שמשהו אחר מטריד אותו. כמה דקות קודם, כשחלפנו על פני קטע מסולע וחיפשנו צמחים זעירים שהצליחו לבקע את האבן, שמוליק גילה שלושה כתמים אדומים גדולים. שמוליק הזעיק את המורה ושאל אם גם לדעתו אלה כתמי דם של אדם, אבל שמחה הניד בראשו. הוא חשב שזה דמה של חיה שנדקרה בקוצים. הוא נאם נאום קצר על ההבדלים המהותיים שבין דם אדם ובין דם חיה, והוסיף שעל סמך ניסיונו, הוא יכול גם לקבוע שזה אינו דם טרי אלא דם בן ימים אחדים לפחות.
כל הילדים, פרט לאיתן, שוכנעו מניסיונו העשיר של המורה לטבע וסמכו על בקיאוּתו. רק איתן, שמאז הפעולה בבתי המלאכה לא יכול להירגע מסיוטי דם ופחדי פציעה, לא שוכנע. חוץ מזה, חוסר הפעילות שלנו בימים האחרונים הציק לו. הוא ניסה להיתלות בכל שמועה כדי לנסות להגיע להרפתקה חדשה. כל מי שהתנהג באופן קצת חריג היה מבחינתו חוליית קישור למבצע של אחת המחתרות. כשהודיעו ברדיו שאנשי הארגון הצבאי הלאומי (האצ״ל) פוצצו את מלון ‘המלך דויד‘ בירושלים, מלון שבו שכנו משרדי הממשלה הבריטית, איתן כמעט נחנק. הוא הרגיש כמו לוחם מחתרת שחבריו בגדו בו, לא שיתפו אותו ופעלו מאחורי גבו. ולמרות שגם אנחנו כולנו הצטערנו על כך שלא הצלחנו לקחת חלק במבצע, איתן לא התנחם בצרת הרבים, ושבוע שלם אחר כך התהלך שותק וקודר, כאילו אנחנו אשמים בהחמצה.
מאותו יום איתן הקפיד להאזין לרדיו בדבֵקוּת, וחיטט בעיתונים כאילו מישהו הבטיח להטמין בהם ידיעה מיוחדת עבורו. הפעולות הרבות שביצעו המחתרות שיגעו אותו. אלה שנערכו בירושלים או בתל אביב באופן טבעי קצת פחות, אבל בחיפה???
על מבצעים בחיפה שבהם לא לקחנו חלק, הוא לא היה יכול לסלוח.
״אנשי הלח״י התנקשו בחייו של קצין הבולשת הבריטית בחיפה!״ איתן פרץ לביתי ונופף בידו בעיתון הבוקר, ״מתחת לאף שלנו, אורי, אתה קולט? ממש מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא הרחנו כלום!״
חופשת הקיץ כבר חלפה. חודשיים של חיפושים מייגעים אחרי הזדמנות לפעול כבר היו מאחורינו, ושנת הלימודים החדשה התחילה. התחושה שביזבזנו זמן יקר העיקה עלינו. מי שטעם את טעמה המסעיר של השתתפות בפעולה, ועימה את הטעם המתוק של ״לדעת לפני כולם״, נעשה רעבתן. אבל מה ילדים כמונו יכולים לעשות? להתגייס לאחת המחתרות? נראה לכם שמישהו יגייס ילדים בגילנו?
לשבחם של לוחמי המחתרות אפשר להגיד, שהם היו זהירים ברמה מדהימה. מובן שהערצנו אותם על כך, אבל אם רק היו רומזים לנו איזה רמז כדי שנוכל לבוא לעזור...
ועל זה יונתן אמר באחת השיחות שלנו:
״לא נראה לי שהם צריכים את העזרה שלנו. אנחנו בסך הכול ילדים.״
״ילדים יכולים לעזור!״ איתן התרגז.
״ילדים לא צריכים להיות חיילים,״ יונתן התעקש. ״ילדים צריכים ללמוד.״
״ילדים כמוך צריכים ללמוד!״ מיקי קראה, ״ילדים חכמים לומדים מהחיים.״
הצצתי בעיתון שבידי איתן. בחוץ היה חם ופניי היו רטובות מזיעה. בגלל החום לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים בלבד.
״הם היו מחופשים לשחקני טניס,״ איתן סיפר לי בהתרגשות, ״פשוט שחקני טניס. הם עמדו על יד המגרש, וכשהוא עבר שם, הם ירו בו. חד וחלק. פשוט ירו. הכול כתוב כאן,״ הוא הצביע על העיתון.
״אני רואה,״ עניתי ונעצתי מבט בתמונתו של קצין הבולשת, מרטין שמו, שלפני זמן מה זכה להצלחה רבה כאשר בשעת חיפוש לכד אחד ממפקדי הלח״י. ״אני רואה הכול. תפסו אותם?״
איתן הניד ראשו לשלילה.
״אנחנו עיוורים!״ הוא קרא בכאב. ״אתה מבין, למרות שפעולה כזאת נראית פשוטה, מתכננים אותה במשך המון זמן. תחשוב על זה: עוקבים, מרחרחים, בודקים, והכול בחיפה, מתחת לאף שלנו!״
״בסדר, אבל אי אפשר לעקוב אחר כל אדם בחיפה,״ הערתי.
איתן הרים אלי עיניים שהביעו אכזבה.
״‘ילדים אלמונים‘ צריכים להיות בעלי חושים מיוחדים,״ הוא אמר. ״חוש ריח מיוחד לאנשי מחתרת. ואם אין להם חוש כזה, אז הם לא שווים! הם לא ‘ילדים אלמונים‘, בכלל לא!״
אותו ״חוש״ שאיתן דיבר עליו לא התגלה, למרבה הצער. אנשי האצ״ל פוצצו את תחנת הרכבת המזרחית של חיפה, ואנחנו לא ידענו. אוניית גירוש בריטית שעמדה להפליג לקפריסין, נושאת עליה מטען של מעפילים מגורשים, חוּבְּלה קשות בידי לוחמי הפלמ״ח, וגם על זה לא שמענו אלא לאחר מעשה. והיו התקפות על מכוניות משטרה, והיו פריצות למחנות צבא, והיו מיקושים, ואנחנו המשכנו לרחרח ולא העלינו כלום. בינתיים החלה שנת הלימודים והזמן שיכולנו להקדיש לחיפושים התמעט והלך, ותוצאות עדיין לא נראו באופק. אז עכשיו תגידו לי, האם אחרי כל זה מפתיעה אתכם דבקותו של איתן בכתמים האדומים שהתגלו על הסלע?
האם עכשיו ברורה ומובנת יותר ההתעקשות שלו לא לקבל את הסברו של המורה לטבע על החיה שנדקרה בקוצים לפני כמה ימים?
תזכרו: לגבי איתן זה היה רמז למשהו גדול שאסור להחמיץ, ותסמכו עליו שהוא עשה הכול כדי לא להחמיץ.
בתום אותו סיור לא שבנו לכיתה, כמו שאר הילדים. בהזדמנות הראשונה שעמדנו בנפרד, איתן תפס בשרוולי והודיע לי:
״חייבים לבדוק את טיפות הדם האלה!״
הינהנתי. למרות שאני דווקא האמנתי להסבר של המורה, מהניסיון ידעתי שכדאי לי להיות זהיר. ידעתי שגם אם אסרב, איתן יפנה למיקי, ואחר כך שניהם יסתודדו ויתכננו תוכניות, ואני אדע מה קורה רק לאחר שהכול יהיה כבר מבושל. לדבר כזה לא יכולתי להסכים! בשום פנים ואופן!
זו היתה הסיבה לכך שהתכופפתי כאילו אני מתכוון לקשור שרוך שנפרם. אחרי שחלפו על פנַי כל התלמידים, הלכתי בעקבות איתן לעבר אותם סלעים חשודים.
אם תשאלו אילו מחשבות הציקו לי באותה שעה, אשיב לכם תשובה מבולבלת. האמת היא שלא ידעתי מה אני מבקש. האם אני מעדיף שהמורה לטבע יהיה צודק, כי זה יוכיח שחוש הריח שלי פועל היטב? וכי למרות שחוש הריח שלי אינו מצליח להריח פעולות מרחוק, לפחות הוא לא טועה טעויות גסות כמו איתן, שמחליף דם של חיה פצועה בדם אדם; או אולי אני מעדיף שאיתן יהיה צודק, כי אז תסתיים תקופה ארוכה של שיעמום? למרות שבדרך כלל אני מעדיף לגלות דברים בעצמי, הפעם העדפתי הרפתקה על פני הצלחה אישית. וכך, כשהגענו אל הסלעים התפללתי בליבי כי משהו יוצא דופן יתרחש כאן היום.
איתן גחן אל הסלע וריחרח באפו את טיפות הדם, כאילו היה כלב ציד. אני סקרתי את השדה בעיניים בוחנות. לא ראיתי כלום - לא תזוזה, לא גוף זר, אפילו לא זנב של חיה.
״מוכרחות להיות טיפות נוספות,״ איתן התרומם. ״אני מוכן להתערב איתך על מה שאתה רוצה. איש פצוע עבר כאן!״
״השאלה היא מאיפה הוא בא ולאן הוא הלך,״ אמרתי. ״אם נדע את הכיוון, נוכל לדעת איפה לחפש את הטיפות הנוספות.״
איתן התבונן סביבו.
״מעניין מיהו האיש...״ הוא מילמל, כאילו כבר היה ברור לחלוטין שמדובר באדם ולא בחיה, ״הוא יכול להיות גם ערבי.״
״או מעפיל,״ הצעתי.
״או סתם ילד,״ איתן אמר, ״או לוחם שנפצע, או אולי בוגד שאנשי אחת המחתרות ניסו להעמיד לדין והוא הצליח להימלט.״
״זה לא דם של בוגד,״ אמרתי. ״לפי דעתי, כל הסימנים מעידים על כך שזהו לוחם פצוע.״ ואם איתן היה שואל אותי לאילו סימנים אני מתכוון, כנראה לא הייתי מוצא תשובה הגיונית. אבל למזלי הוא שאל שאלה אחרת:
״מאיזו מחתרת?״
משכתי בכתפיי. האם אפשר לקבוע לפי הדם לאיזו מחתרת אדם משתייך? ברור שלא!
איתן חזר וגחן אל טיפות הדם וניסה למחות אותן באצבעו. הוא לא הצליח. הוא ליחלח את אצבעו ברוק וחזר וניסה. כשהתייאש והוציא את ממחטתו כדי לנקות את האצבע, נתקלו עיניי פתאום בשיח סירה קוצנית, שעליו המוריקים נראו לי משום מה מוזרים במקצת. אולי היה זה מפני שהעלים היו רמוסים כאילו דרכה עליהם כף רגלו של אדם, והם טרם הספיקו להתאושש מכובד משקלה.
״איתן!״ קראתי בהתרגשות.
איתן החזיר את המטפחת לכיסו.
״מה קרה?״ שאל.
״תראה,״ הצבעתי על השיח.
איתן לא ראה דבר. משכתי אותו בזרועו והובלתי אותו אל השיח הרמוס. במרחק שני צעדים עצרתי. לא טעיתי, לא רק שכף רגלו של אדם דרכה כאן, אלא שאותו אדם היה פצוע. כתמי דם היו פזורים על האבנים וניכר כי האדמה ספגה אותם.
״הדם טרי,״ איתן קבע אחרי שבדק את האבנים, ״אני אומר לך, הוא עבר כאן לפני זמן לא רב.״
בלשתי סביבי. ההצלחה שלי, שהייתי גאה עליה מאוד, עודדה אותי להתאמץ ולגלות סימנים נוספים. אחרי שגיליתי את השיח, אף אחד כבר לא יוכל לומר עלי שאין לי חוש בלשי מיוחד במינו. אפילו איתן חד התפישה והעין לא ראה את השיח, ודווקא אני ראיתי אותו. למה? מפני שהחוש המיוחד שלי הורה לי לאן להסתכל.
״הוא הלך בכיוון הזה,״ איתן הצביע על כתם דם נוסף שהיה במרחק מטרים ספורים מאיתנו.
עקבתי בעיניי אחרי הכיוון שעליו הצביעה האצבע שלו. איתן צדק. העקבות הלכו והתבהרו. מישהו באמת צעד כאן.
איתן התחיל לפסוע קדימה, ואני התמהמהתי מאחור כי לרגע שקעתי בדמיונות כמו אמנון. וכבר ראיתי את עצמי מאתר את הפצוע לבדי, אחרי שאיתן התייאש וויתר. אבל אז, בדיוק כאשר בדמיוני איתן הודיע לכולם שאני עולה עליו בחוש הבלשי שלי, פרצה צעקה מבוהלת מגרונו של איתן:
״אורי!״
״מה קרה?״ נבהלתי וחיפשתי את איתן, שנעלם בין השיחים. ״מה קרה?״
״מצאתי אותו!״ איתן צעק, ״מ צא תי!!!״
״את מי?״ לא הבנתי.
איתן לא השיב. במקום זה התרוממה ידו מבין השיחים.
זינקתי ממקומי, ובלי להתחשב בסלעים החלקים ובשיחים הקוצניים, פרצתי קדימה. הרגשתי כאילו אני נער המזנק אל תוך ים סוער להציל ילד טובע.