קורס בבלשנות כללית

על אודות הספר ‘קורס בבלשנות כללית‘ ועל ‘מחברו‘

הקדמה

אילאיל יציב

 

הספר קורס בבלשנות כללית מאת פרדינן דה סוסיר (Ferdinand de Saussure), שיצא לאור לראשונה בשנת 1916 ושתרגומו מוצע כאן, נחשב בעיני רבים לספר היסוד של הבלשנות המודרנית. עם פרסומו הציע הספר תפיסה חדשה של העקרונות הבסיסיים של המחקר הבלשני וכמו כן שימש כחומר קריאה הכרחי בהכשרתם של כמה דורות של בלשנים. גם כיום נדרשים סטודנטים לבלשנות להכיר לפחות את הפרק השני ואת הפרק השלישי בספר.

ואולם לספר מעמד יוצא דופן: דה סוסיר אינו מחברו. לאחר מותו פעלו שניים מעמיתיו - שארל באיי ואלבר סשהיי - וכן אחד מתלמידיו - רידלינגר - במטרה לפרסם את הדברים. בנוסף לכך, דה סוסיר מעולם לא מונה לפרופסור לבלשנות כללית. בין השנים 1909-1911, כששימש ממלא מקום לפרופסור שפרש לגמלאות, הוא העביר סדרה של שלושה שיעורים שנתיים באוניברסיטת ז'נבה, ששמם לא ניתן היה לשינוי - ״בלשנות כללית״. בהסתמכם על רשימות התלמידים שנכחו בשיעורים (ושמספרם היה מצומצם ביותר) חיברו באיי וסשהיי (שבעצמם לא נכחו בשיעורים) את הספר שחולל מהפכה במדע הבלשנות והשפיע רבות על דורות מאוחרים יותר של בלשנים כמו גם על חוקרים בתחומים המשיקים לבלשנות כמו ספרות, אנתרופולוגיה ואף פסיכואנליזה.

במבוא זה אנסה להציג בתחילה את קורות חייו של ״מחבר״ ספר זה, לאחר מכן אתאר בקצרה את התכנים המרכזיים שבו, ואסיים בסקירת האופנים שבהם השפיע הספר על חוקרים ועל מדעים אחרים המשתייכים למשפחת מדעי האדם.

מי היה פרדינן דה סוסיר?

הוא נולד בעיר ז'נבה שבשוויץ ב–1857 למשפחה של אינטלקטואלים וחוקרים שעיקר עניינם היה במדעי החיים. אף על פי שהיה מוקף באנשים שהתעניינו במדעי החיים, הוא נחשף מאז ילדותו לעיסוק בפילולוגיה; דה סוסיר נהג לפגוש את דודו, שחיבר מספר מחקרים על השפה הצרפתית, וכן ניהל שיחות עם סבו מצד אמו, שהיה חובב נלהב של ההיסטוריה של העמים השונים ושל אטימולוגיה (חקר גלגולי המילים). מקום מיוחד בילדותו של דה סוסיר הוקדש להיכרות שערך עם אדולף פיקטה ((Pictet.

פיקטה היה באותם ימים אחד האינטלקטואלים השוויצרים הידועים ביותר. הוא נודע בעיקר כמחבר הספר על התרבות ההודו–אירופית וכמי שעמד בראש תחום המחקר שנשא את השם ״חקר–המאובנים הבלשני״ (ראו פרק אחרון בספר זה). דה סוסיר הצעיר העריץ את פיקטה וכבר בגיל 12 קרא את ספרו המקורות האירופיים – מסה בחקר-המאובנים הבלשני. בגיל 15 ניסה את כוחו בכתיבת מסה בלשנית ראשונה, ובה הציע לצמצם את כל אוצר המילים היווני, הלטיני והגרמני לכ–15 שורשים המשותפים לשלוש השפות. הוא הגיש את המסה לאדולף פיקטה, וזה ביקר אותה בחריפות. על תגובתו של פיקטה העיד דה סוסיר 30 שנה מאוחר יותר, כי היא הספיקה כדי להרחיקו לחלוטין מהחיפוש אחר אוניברסליים סמנטיים בשפה. הוא החליט לנטוש את העיסוק בבלשנות, אך לא לזמן ממושך - הוא אמנם נרשם ללימודי כימיה, אך כבר בגיל 17 חזר ללימוד עצמאי של השפה ההודית העתיקה, הסנסקריט, דרך ספר הדקדוק של פרנץ בופּ (שפורסם ב–1866 ותורגם על ידי מישל בראל [Bréal]). דה סוסיר הלך ונחשף לגישות של הדקדוק ההשוואתי וכתב רשימות קצרות שעסקו בעיקר באטימולוגיה.

ב–1876 התקבל לאגודה שהייתה היוקרתית ביותר באותה תקופה, החברה הבלשנית של פריז (Société Linguistique de Paris), ושם הציג כמה עבודות העוסקות בגישות חדשות לתיאור מערכת התנועות ההודו–אירופית. במקביל השתתף כסטודנט בכמה שיעורים באוניברסיטאות של לייפציג ושל ברלין. ב–1878 חתם את מסלול הלימודים בכך שהגיש עבודה שכותרתה המערכת הראשונית של התנועות בשפות ההודו-אירופיות (Mémoire sur le système primitif des voyelles dans les langues indo-européennes). בספר זה, שהבלשן אנטואן מאייה (Meillet) אמר עליו שהוא ספר הדקדוק ההשוואתי היפה ביותר שנכתב אי–פעם, הציע דה סוסיר תיאוריה מושלמת של מערכת התנועות הארכאיות של השפות. חדשנותה של התיאוריה הייתה בכך שהיא אפשרה להסביר תופעות פונולוגיות ומורפולוגיות שהדקדוק ההשוואתי התקשה להסבירן עד כה משום שההסתכלות על התנועות הייתה הסתכלות כוללנית ומבנית ולא פרטנית. יצירה זו, כמו הדוקטורט שכתב על אודות יחסת הקניין בסנסקריט, העניקה לדה סוסיר פרסום רב והוא זכה כבר בגיל 24 במשרת מרצה ב–Ecole des Hautes Etudes בפריז (הוא מונה לתפקיד זה תחת מישל בראל). בתחילה לימד דה סוסיר גותית גרמנית גבוהה עתיקה, יוונית עתיקה ולטינית, אך כמה שנים מאוחר יותר פנה ללימוד הדקדוק ההשוואתי, תחום שבו עסק במשך עשר שנים, וכמו כן הכשיר בלשנים רבים ובהם אנטואן מאייה.

ב–1891 עזב דה סוסיר את פריז וחזר לשוויץ, שם הוצעה לו קתדרה ללימודי הסנסקריט והשפות ההודו–אירופיות. את מרב זמנו הקדיש להוראה של הדקדוק ההשוואתי של השפות הללו (בעיקר הפונולוגיה והמורפולוגיה) וכן פרסם כמה רשימות שעניינן הדקדוק ההשוואתי.

ב–1906 הוצע לו ללמד קורס נוסף שאף שמו נקבע מראש: ״בלשנות כללית״. דה סוסיר שימש כמרצה לקורס זה במשך שלוש שנים אקדמיות לא רצופות (1906-1907, 1908-1909, 1910-1911). הקורס ניתן לקבוצה של כ–30 תלמידים ונשא אופי חשאי, אשר עומד בניגוד לפרסום הרב שניתן לרשימותיו המקובצות בספר שהתפרסם לאחר מותו.

בעקבות מחלה השהה דה סוסיר את הרצאותיו ב–1912. הוא נפטר בפברואר 1913.

ב–1916 התפרסם לראשונה הספר קורס בבלשנות כללית. מדובר אפוא בתיעוד של הרצאות שניתנו בעל–פה (ושדה סוסיר עצמו לא נהג לכתוב אותן לצורך ההרצאה) ושמעולם לא קובצו לכלל יצירה שלמה על ידי המרצה עצמו. לפרטים אלה חשיבות רבה, שכן עורכי הספר ניסו בכל זאת לשוות לטקסט תכונה של המשכיות ושל מחשבה על פני רצף.

תוכן הספר

 

הרשימות שאורגנו כספר חולקו לשישה חלקים ובכל חלק פרקים מספר.

בחלק הראשון מבוא המציע מבט ביקורתי על תולדות הבלשנות - על מקומה של הבלשנות ביחס למדעים הקרובים לה כמו הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה וההיסטוריה; הבחנה בין בלשנות הלשון (linguistique de la langue) לבין בלשנות הדיבור (linguistique de la parole); הצגת בעיות אחדות שנוצרות בשל העובדה שהלשון הפכה להיות מיוצגת על ידי הכתב ומתוך כך העמדת המחקר הפונולוגי כמתאים יותר לחקר הלשון, בניגוד למחקר הפילולוגי, שעוסק בלימוד לשונות עתיקות דרך טקסטים כתובים. בהמשך נמצא נספח המתאר בפירוט את הכלים הבסיסיים של הפונולוגיה: מהות הפונמה, עקרונות הפונטיקה החיתוכית, ביקורת על החלוקה להברות, מיקומה של הפונמה בתוך רצף הדיבור והשפעות הצלילים זה על זה כשהם מרכיבים מילה.

על רקע הביקורת שהוצגה בחלק הראשון על העיסוק הלשוני שרווח בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה–20, החלק השני מציע מבט חדש על הלשון וכלים שונים לחקור אותה: דה סוסיר מציב את הסימן הלשוני במרכז המחקר - הסימן הלשוני אשר לו שני צדדים בלתי ניתנים להפרדה: הדימוי האקוסטי והמושג, או המסמן (signifiant) והמסומן (signifié). במקביל להצגת טיבו של הסימן הלשוני טובע דה סוסיר את ההבחנה ששנים אחר כך גרמה למהפכה בעולם הבלשנות - ההבחנה בין בלשנות דיאכרונית ובין בלשנות סינכרונית.

החלק השלישי של הספר מוקדש לתיאור הבלשנות הסינכרונית. מכיוון שההצעה לעסוק ב״בלשנות סטטית״, כינויה הנוסף של הבלשנות הסינכרונית, הייתה חדשנית ביותר, בחלק זה מוצגים הכלים הבסיסיים שבהם יש להיעזר כדי לתאר את המערכת הלשונית בכללותה: רכיב, ערך, יחסים סינטגמטיים ויחסים אסוציאטיביים (פרדיגמטיים).

העיסוק המנוגד לבלשנות הסינכרונית, דהיינו הבלשנות הדיאכרונית או ההתפתחותית, מתואר בחלק הרביעי. בחלק זה נדמה שדה סוסיר אינו מחדש אלא עוסק בעיקר בהצגת העקרונות שהיו מוכרים כל כך באותה תקופה לעוסקים בפילולוגיה היסטורית: חוקי ההשתנות הפונטית, תופעות מורפולוגיות (כמו הצימוד) שמקורן בשינויים פונטיים, אטימולוגיה עממית ועקרונות ההידמות הפונטית.

בחלק העוסק בבלשנות גיאוגרפית מוצעת סקירה של כמה תופעות לשוניות הקשורות לתיחומים גיאוגרפיים, כגון קשרי הגומלין בין לשונות המשמשות באותו אזור ואפשרויות ההבחנה בין דיאלקטים שונים.

החלק האחרון מציג את השיטות ששימשו בתקופתו של דה סוסיר (תחילת המאה ה–20) לחיפוש אחר שפת–האם של הלשונות ההודו–אירופיות.

 

התיאוריה המבנית

 

כדי לעמוד על החידוש בתפיסתו של דה סוסיר עלינו למקם את עצמנו בהקשר של מחקר השפות במאה ה–19. בהמשך לפילולוגיה, שעסקה בחקר טקסטים כתובים במטרה לתאר את תולדות הספרות והמנהגים של תקופות קדומות (השפה משמשת ככלי לתיאור תקופה), השפה הפכה למושא מחקר עצמאי אצל המדקדקים ההשוואתיים (גרים [Grimm], הומבולדט [Humboldt]): חקר הסנסקריט והשחזור ההיפותטי של שפת המקור לשפות ההודו–אירופיות. בהשפעת העיסוק העולה ופורח בזואולוגיה ובביולוגיה נתפסו השפות כיצורים חיים שמשתנים ומתפתחים ועל כן כאובייקטים שיש לעקוב אחר השינויים שחלים בהם. מאוחר יותר צמחה אסכולת ה״ניאו–מדקדקים״, שהניחה בצד את שאלת התפתחות השפות והתעניינה בעיקר בסדירותם של שינויים פונטיים בשפות הקרובות זו לזו.

על רקע זרמים אלה, דה סוסיר היה הראשון שהציע מסגרת תיאורטית העוסקת בעצם מהותו של המושא הנקרא ״לשון״ (ולא משנה איזו לשון - כתובה או דבורה, עתיקה או חדשה) ובשיטות שנועדו לתיאור השפות (בניגוד לניסוח החוקים לשימוש הנכון בשפות). דה סוסיר לא הסתפק כקודמיו באיסוף נתונים על תולדות הלשונות, אלא ניסה לכונן נקודת מבט כוללנית על הלשון, נקודת מבט הנשענת על מסגרת תיאורטית. המושא אינו ניתן מראש, אלא נקודת המבט היא זו שתוחמת את מושא המחקר. כך נתפס דה סוסיר כמייסד המהלך המדעי בבלשנות: הוא ניסח את המונחים והשיטות למחקר, הִכתיב את הקריטריונים לחשיפה של המערכת הלשונית בתוך המסה האדירה של הנתונים שמציגה הלשון לעיני הבלשן או הדובר. המסגרת התיאורטית העמידה את המבנה, כלומר את המערכת המאורגנת, בראש סדר העדיפויות של המחקר.

כפי שמתרחש בדרך כלל כשמדובר בספר המציג תיאוריה, רק מבחר מן התכנים שהוצגו בספר ״נלכדו״ במסגרת התפיסתית שהשפיעה על ההוגים שלאחר דה סוסיר.

התיאוריה המבנית התופסת את השפה כמערכת סגורה ולא כאוסף של פרטים מבכרת להעמיד כלים לתיאור הלשון כמערכת סינכרונית (שלא חלות בה תנודות מהותיות) שבה כל הסימנים קשורים זה בזה מחד גיסא ומנוגדים זה לזה מאידך גיסא, כלומר כזו שבה ערכו של כל סימן נמדד ביחס לסימנים האחרים. כך למשל הסימנים הנרדפים לירא, לחשוש, לפחד (במקור מודגמות מילים נרדפות בצרפתית - ראו חלק שני, פרק רביעי) מקבלים את משמעותם הספציפית כתוצאה מהעמדתם זה כנגד זה.

להלן הצגה של התיאוריה המבנית באמצעות ארבע דיכוטומיות המוכרות כַּדיכוטומיות המפורסמות ביותר של דה סוסיר: ההבחנה בין הציר הסינטגמטי לבין הציר הפרדיגמטי, ההבחנה בין תיאור סינכרוני של השפה לבין תיאור דיאכרוני שלה, ההבחנה בין שני צדיו של הסימן הלשוני וההבחנה בין לשון לבין דיבור.

ההבחנה בין הציר הסינטגמטי ובין הציר הפרדיגמטי: תיאור הלשון נעשה באמצעות חשיפת הַקשרים המתקיימים בין היחידות הלשוניות השונות. הקשרים הללו ניתנים לתיאור על פי שני צירים: הציר הסינטגמטי והציר הפרדיגמטי. הקשר הסינטגמטי מתקיים כאשר סימנים מצטרפים לכדי סינטגמות (צירופים) וסינטגמות מצטרפות לכדי יחידות גדולות יותר כמו משפטים או מבעים. על פי רוב הקשר הסינטגמטי עוקב אחר הציר האופקי של רצף הדיבור או הכתיבה ולעומתו הקשר הפרדיגמטי נמצא רק במוחו של הדובר או הכותב והוא מתקיים בין סימנים לשוניים השייכים לאותה קטגוריה ושיכולים היו לשמש זה תחת זה באותו מקום ברצף הדיבור. כך למשל במשפט:

הילד הנחמד שותה מים קרים

בין שם העצם הילד ושם התואר הנחמד מתקיים קשר סינטגמטי. כך גם בין שם העצם מים ושם התואר קרים.

לעומת זאת, אם נחליף את שם העצם הילד בשם העצם המורה נבצע חילוף פרדיגמטי.

ההבחנה בין התפיסה הדיאכרונית של השפה ובין התפיסה הסינכרונית שלה: נקודת המבט על הלשון היא זו שיוצרת את מושא המחקר. דה סוסיר היה הראשון שהציע הבחנה ברורה בין המחקר הסינכרוני לבין המחקר הדיאכרוני והכיר בכל גישה ומסקנותיה בנפרד. המחקר הדיאכרוני של הלשון מבקש לתאר את התמורות והשינויים שחלו בלשון במהלך ההיסטוריה שלה, כלומר בגלגוליה השונים, ולשם כך הוא עוקב אחר תופעת לשון מסוימת ואחר קורותיה בתקופות שונות של תולדותיה. למהלך הזמן חשיבות מרכזית בתיאור הדיאכרוני. עיקרו של תיאור זה בעיסוק בתופעות לשוניות מבודדות ולא במערכת לשונית שלמה.

לעומת זאת, המחקר הסינכרוני עוסק במצב הלשון בתקופה נתונה; מטרתו לתאר את הקשרים הקיימים בין תופעות לשוניות בתוך המערכת הלשונית בזמן נתון. בלשונו של דה סוסיר, המחקר הסינכרוני מציג תיאור סטטי של התקופה הנחקרת. את המונח סטטי יש לפרש לא כתיאור המתייחס לשפה כאילו לא חלים בה שינויים, אלא כמצב שבו השינויים שחלים בשפה כל הזמן אינם משבשים את ההבנה ההדדית של כל המשתמשים בה באותו זמן. הדגש במחקר הסינכרוני מושם אפוא על מערכת לשונית בתקופה מסוימת (לאו דווקא השפה המשמשת בהווה) ולא על תופעות לשוניות מבודדות וגלגוליהן. העוסק בתיאור סינכרוני של השפה מתבונן בשפה כפי שמתבונן בה דובר השפה; לדובר זה התיאור הדיאכרוני אינו מוסיף ואינו גורע דבר בבואו להפיק מבעים דבורים או כתובים בשפה.

כדי להדגים את ההבחנה בין המחקר הסינכרוני לבין המחקר הדיאכרוני השתמש דה סוסיר בשתי השוואות: הראשונה - השוואה לְצורות חיתוך שונות של גזע עץ הנושא בקרבו את חותם הזמן, והשנייה - השוואה למשחק השחמט.

אם נחתוך את העץ בצורה אנכית נוכל לעמוד על השינויים שחלו בנקודת החיתוך לאורך זמן (מבט דיאכרוני), אולם אם נחתוך אותו בצורה אופקית נוכל להיווכח בייצוג של תקופה בחיי העץ, תקופה המורכבת ממספר רב של תופעות.

במהלך משחק השחמט משתנה מצב הכלים על הלוח ללא הרף, אך שחקן השחמט מתייחס בכל פעם למעמדם הנוכחי של הכלים, כלומר למעמדם הסינכרוני, ואין בעיניו חשיבות לשאלה באיזה אופן - מספר המהלכים, סדר המהלכים (הדיאכרוניה של המשחק) - הגיע המשחק למצב זה.

ההבחנה בין המסמן למסומן כמרכיבי הסימן הלשוני: הלשון הנה מערכת של סימנים, ולסימנים אלה שני פנים: הם בנויים ממסמן וממסומן (או מדימוי אקוסטי וממושג). על פי רוב היחס בין המסמן למסומן הוא שרירותי, כלומר לא קיים קשר בין העצם או התופעה המיוצגים לבין הכינוי שלהם. הסימנים המציינים אובייקטים אינם מרחפים בודדים בחלל הלשוני אלא הם מתייחסים זה לזה, והמשמעות שלהם - הערך שלהם - נקבעת רק מתוך השוואה לסימנים אחרים. כך, על ידי העמדת מערכת הסימנים במרכז המחקר, דה סוסיר הביא מצד אחד להפסקה במחקר ההיסטורי ששם לו למטרה לעמוד על הזיקה הראשונית בין שם לבין אובייקט, ומצד אחר להתנתקות מהגישה שסברה שהחפצים או התופעות בעולם מכונים בשמות זהים בכל השפות, הגישה שכונתה גישת הנומנקלוטורה (הרשימה). הבחנה זו הניחה את היסודות למדע הסמיולוגיה, מדע הסימנים. הלשון הנה מערכת של סימנים הקשורים זה בזה בקשרים דיפרנציאליים וערכו של הסימן נובע מהעמדתו מול הסימנים האחרים הדומים לו במערכת.

לשון (langue) ודיבור (parole), לשון ושפה (langage): בתרגום זה נבחרה המילה ״לשון״ כדי להעביר את המונח המקורי langue שמייצג, לפי דה סוסיר, את הקוד הלשוני (הניטרלי) המוסכם על כל הדוברים ומאפשר את התקשורת בין דוברים שונים, בניגוד למונח ״דיבור״, שנבחר כתרגום של המונח המקורי parole, שמייצג את כל המימושים האפשריים של מערכת–העל של הלשון, לרבות הכתיבה. אם כן, דה סוסיר מבחין בין המערכת המופשטת המשמשת את כלל הדוברים של אותה שפה לבין ביצועיהּ האישיים. בהמשך מייחס דה סוסיר חשיבות עליונה לדיבור. הוא טוען שהמימושים האישיים הם אלה שגורמים לשינויים בלשון, כלומר דבר אינו בא לידי ביטוי בתחום המבנה הלשוני מבלי שהוא מתגלה תחילה בביצועים לשוניים מסוימים. לאחר דורות של עיסוק בפילולוגיה (על בסיס טקסטים כתובים) והתייחסות ללשון הדיבור כאל גילוי נחות ואף קלוקל של הלשון, הציע דה סוסיר להעדיף את המחקר של הלשון הדבורה, בנימוק שהדיבור הוא אמצעי התקשורת הראשוני בשפה ואילו הכתיבה אינה אלא ייצוגו של הדיבור.

בטרם פנה דה סוסיר לעסוק בדיכוטומיה המרכזית של לשון ושל דיבור, הוא ניסה את כוחו בהבחנה בין לשון (langue) לבין שפה (langage). בעוד שההבדלים המוצעים להבחנה בין לשון לבין דיבור נמצאים ברורים לאחר הסבריו של דה סוסיר, ההבחנה בין לשון לבין שפה נותרת תמציתית ומטושטשת גם לאחר הקריאה בספר. כל שאנו יודעים הוא שעל פי דה סוסיר השפה כוללת את גילויי הלשון ואת גילויי הדיבור. השפה היא מושג–על המורכב מערב רב של תופעות יחידניות וחברתיות, של צלילים המשולבים ברעיונות, של תופעות פיזיות, פיזיולוגיות ונפשיות. כמו כן, השפה מהווה בסיס למחקר בתחומים המשיקים לבלשנות כמו פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, דקדוק נורמטיבי ופילולוגיה.

לאור העובדה שהשפה מוצגת כאובייקט רב פנים ומורכב ביותר, מציע דה סוסיר לבלשן הכללי להתמקד במחקר הלשון, המהווה קרקע יציבה יותר בשל היותה בעלת גבולות ומאפיינים ברורים.

 

המודל הסוסיריאני ותרומתו לעולם הבלשנות

 

התפיסה המבנית הסוסיריאנית שימשה מודל לכל מדעי האדם, ולא בכדי שימשה הבלשנות שלאחר דה סוסיר כמדע–העל של מדעי הרוח. המונחים התיאורטיים שהציע דה סוסיר, ובעיקר התפיסה המערכתית של תופעות המתייחסות זו לזו במסגרת המערכת ואינן מבודדות ומנותקות זו מזו - הללו השפיעו על הוגים שונים מעולם מדעי הרוח והספרות (לוי–שטראוס באנתרופולוגיה, בארת בחקר הספרות ולאקאן בתחום הפסיכואנליזה). התובנות הסוסיריאניות הכשירו בתחילה את הדרך לגישה שיטתית יותר בחקר מדעי האדם; כשם שהיה חשוב לדה סוסיר לא לחקור את הסימנים במנותק מהמערכת שבה הם נתונים ומתייחסים זה לזה, כך חקר עובדות חברתיות ותרבותיות המנותק מן המערכת החברתית או התרבותית שממנה הן נובעות נחשב עתה כלוקה בחסר.

אך יותר מכול השפיע המודל הסוסיריאני על הבלשנים שקמו אחריו; הללו פיתחו את משנתו, הרחיבו אותה ואף התווכחו עמה, ולמעשה נדמה שהוויכוח מעולם לא הסתיים.

רומאן יאקובסון (Jakobson, 1896-1982) יישם את הגישה הסוסיריאנית על חקר הפונולוגיה. בשנות ה–30 של המאה ה–20, לאחר שעקר ממוסקבה לפראג והפך חבר בחוג הבלשני שפעל בעיר, עבד יחד עם עמיתו ניקולאי טרובצקוי (Troubetzkoy) על פיתוח התיאוריה של הערך המבחין - או התכונית המבחינה - בחקר מערכת הצלילים המאפיינים לשון מסוימת. לשם כך התבסס יאקובסון על הרעיון שהצלילים, כמו הסימנים במערכת הלשונית, מתייחסים זה לזה באופן ניגודי ומתוך הניגוד צומח ערכם. התכונית המבחינה היא היחידה הקטנה ביותר בשפה היוצרת הבדל במשמעות. ההבדל המזערי הקיים בין המילים ״פז״ ו״בז״ (ההבדל בין פונמה קולית לפונמה לא קולית) הוא זה שמייצר את ההבדל במשמעות בין שתי המילים הללו. כממשיכו של דה סוסיר התייחס יאקובסון אל הצלילים של השפה לא עוד מנקודת מבט היסטורית, אלא מתוך רצון לעמוד על הפונקציה שהם ממלאים בשפה. כך הצלילים יוצרים בינם לבין עצמם מערכת סגורה שבה כל המרכיבים תלויים זה בזה, כלומר הם יוצרים מבנה. נקל להבין כיצד שילב יאקובסון מאוחר יותר את העקרונות המבניים עם התפיסה הפורמליסטית לצורך חקר הספרות והשירה. השאלה ששאל יאקובסון לגבי ספרות ושירה היא אותה שאלה ששאל קודם לכן לגבי צליליה של השפה: האם לא יהיה רצוי לתאר מכלול של יצירה ספרותית, פרי עטו של סופר או משורר אחד, מכלול הנתפס כמבנה, תוך התייחסות לפונקציה הפואטית הממלא כל ספר וספר או כל שיר ושיר בסך כל היצירה של משורר או סופר מסוים? במילים אחרות, כל יצירה נושאת תכונה או תכונות פואטיות מבחינות המבדילות אותה מיצירות אחרות המשתייכות לאותו מכלול.

אנדרה מרטינה (Martinet, 1908-1999) השתייך לקבוצת בלשנים שכינו את עצמם פונקציונליסטים והחשיבו עצמם כממשיכי דרכו של דה סוסיר. במחקרם הם שמו דגש על הפונקציה התקשורתית של השפה כפי שדה סוסיר כבר הדגיש בדברו על מעגל התקשורת (תפיסתו של דה סוסיר בכללותה נובעת מכך שהוא רואה את הלשון כאמצעי תקשורת ולא כנספח למחשבה). כמו כן הם ביקשו למצוא בלשון רמזים לבחירות השונות שהדובר מבצע. על פי מרטינה הלשון היא אמצעי תקשורת הניתן לחיתוך (ניתוח) על גבי שני מישורים: המישור הראשון הוא המישור שבו מפרקים את הלשון ליחידות נושאות משמעות (מונמות) היכולות להצטרף ביניהן לשם יצירת מבעים (היחידות שאצל דה סוסיר נקראות ״סימנים״ ואצל הדיסטריבוציונליסטים נקראות ״מורפמות״). כל יחידה השייכת למישור זה יכולה בתורה להיות מפורקת, במישור השני, ליחידות משמעות קטנות יותר - הפונמות (של יאקובסון וטרובצקוי).

המונמות, כמו הסימנים של דה סוסיר, מורכבות ממסמן וממסומן. פירוק המבעים למונמות נעשה באותן דרכים שנוקטים הפונולוגים בבואם להבחין בין הפונמות השונות של לשון מסוימת. על פי מרטינה, לכל לשון מתאימה תפיסה מיוחדת של המציאות, וזו משתנה בהתאם לדוברים של אותה לשון (נמצא פה הדהוד לרעיון של שרירותיות הסימן). ולכן לא ניתן לדבר על אוניברסלים של לשונות: חוץ מהאופי הקולי ומהחיתוך הכפול של הלשונות, אין שום דבר משותף בין לשונות העולם.

זליג האריס (Harris, 1909-1992) משתייך לזרם הבלשני שצמח בארצות הברית בשנות ה–30, בזמן שבאירופה הלך והתבסס חקר הפונולוגיה בד בבד עם התפשטות משנתו של דה סוסיר. היום מקובל לראות בדיסטריבוציונליסטים ממשיכים של התיאוריה המבנית. העקרונות שעליהם מתבססת תיאוריה זו דומים לאלו שנוסחו על ידי דה סוסיר: מושא המחקר הוא הלשון (langue) והתיאור שלה הוא תיאור סינכרוני. הלשון מורכבת מיחידות הניתנות לפירוק (למורפמות). האריס הרחיב את הדיון הסוסיריאני לכיוון של שאלות ניתוח המתייחסות לאופן שבו יש לעמוד על המורפמות הבסיסיות (גם כאן, כמו אצל דה סוסיר, שאלת המשמעות אינה נלמדת במסגרת התיאור של הלשון, והפירוק ליחידות בסיסיות מתבסס על השייכות לפרדיגמה או לסינטגמה, כלומר ניתוח צורני של היחידות). גם אצל האריס היחידות מוגדרות באופן יחסי, כלומר האחת ביחס לאחרות ועל פי היחסים ביניהן בתוך המערכת. הדגש מושם על היחסים הסינטגמטיים (הדיסטריבוציונליים, ומכאן השם שניתן לזרם).

אמיל בנבניסט (Benveniste, 1902-1976) למד בסורבון אצל תלמידו של דה סוסיר אנטואן מאייה ((Meillet ובתחילת מסלולו המדעי היוו מחקריו ההיסטוריים המשך לאלה של דה סוסיר על תולדות השמות בשפות ההודו–אירופיות. אולם במשך השנים, עם התפתחות מחקרו, התמקד בנבניסט בהרחבה של התפיסה המבנית של הלשון במטרה לאתר בתוך המערכת המשותפת לכל הדוברים - הלשון - סימנים של סובייקטיביות של הדובר. במחקריו הקדיש מקום נכבד לביסוס המחשבה על כינויי הגוף ועל תפקידם בהפיכתה של הלשון לשיח. כינויי הגוף (כמו גם כינויים דאיקטיים אחרים כמו ״כאן״, ״שם״, ״ההוא״) הם אלה שלדעתו מעגנים את הלשון בתוך הֶקשר. בהמשך תפס בנבניסט את הלשון בעיקר כדיאלוג בין שני צדדים או יותר, בניגוד למעגל הדיבור של דה סוסיר, שבו לא מוזכר כלל נושא הדיאלוג והאינטראקציה. בשנות ה–60 צבר בנבניסט השפעה הולכת וגדלה באמצעות כתביו על אופי הלשון; הוא הראה שללשון שני היבטים היכולים להיתפס כמנוגדים זה לזה: האחד - היא בעלת מעמד של כלי אינדיווידואלי (במקרה של שיח מעוגן בהקשר), והשני - כלי סובייקטיבי זה יכול לעבור אובייקטיפיקציה (ומכאן האפשרות לכונן את מדע הבלשנות) ולשמש קהילה של דוברים.

בסוף הספר מובאת התשובה לשאלה שהציב דה סוסיר במרכז הקורס שכונה ״קורס בבלשנות כללית״: מהו המושא היחיד של הבלשנות? הפסקה האחרונה של הספר מספיקה כדי לעמוד על העיקרון החשוב והחדשני ביותר בתפיסתו של דה סוסיר את חקר השפה:

מהגיחות שביצענו עתה לתחומים הגובלים במדע שלנו מצטייר לקח שלילי מעיקרו, אך דווקא בשל כך עניינו רב מאוד, מפני שהוא עולה בקנה אחד עם הרעיון המרכזי של הקורס הזה: מושאה היחיד והאמיתי של הבלשנות הוא הלשון, הנתפסת בפני עצמה ובשביל עצמה.