מיומנו של וטרינר- סיפורים על חיות ואנשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיומנו של וטרינר- סיפורים על חיות ואנשים
הוספה למועדפים

מיומנו של וטרינר- סיפורים על חיות ואנשים

עוד על הספר

ד"ר יאיר בן ציוני – בעל מרפאה לחיות בית ותושב קרית-טבעון, נולד בכפר-הס. לאחר לימודיו בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית ובפקולטה לרפואה וטרינרית באוניברסיטת בולניה שבאיטליה, החל עבודתו תחילה במגזר החקלאי ובהמשך, במרפאותיו לחיות בית.
לימים השלים את לימודי הפוסט-דוקטורט. מחקריו פורסמו בעיתונות המקצועית בארצות הברית, באירופה ובמדינות נוספות והוא הוזמן להרצות באוניברסיטת דייויס בקליפורנהיה ובכנסים וטרינריום בין-לאומיים בארצות הברית ובאירופה.

תקציר

מסיפוריו של ד"ר יאיר בן ציוני, רופא וטרינר ישראלי.
מקבץ סיפורים קצרים ומדהימים על חיות ואנשים.
בראשית דרכו כרופא וטרינר עסק המחבר בטיפול בחיות משק ואף נשלח לאירן לתקופה של ארבע שנים, לנהל בה חוות בקר לחלב (Dairy farm) במסגרת סיוע החוץ של ישראל למדינות העולם השלישי. בהיותו במיטבו נפרד מניחוח התחמיץ ומריח הזבל ועבר לטפל בחיות מחמד, בעיקר בכלבים וחתולים, מסוגר בחדרי מרפאה מאובזרת ומוארת באורות ניאון והלוגן.
במהלך עשרות שנים זכה לצבור חוויות מרתקות בעת שטיפל במגוון בעלי-חיים קטנים כגדולים, נובחים כפועים, גועים ומגרגרים ומעל הכל – מחייכים בכל פה.
מעט משמחתם ועיצבונם, תבונתם ומעלליהם, קובצו בספר זה. מובן שלא נפקד מקומם של בעלי החיות, מוזרים אך מרתקים בתגובותיהם הבלתי צפויות, ומיני דברים מצחיקים, אך לעתים גם עצובים, שקרו וממשיכים להתרחש ולהפתיע מחדש, מדי יום ביומו.

פרק ראשון

בית המחסה של פאולה 
 
שנים רבות טיפלתי בפרויקה הקשיש - חתול פרסי מעורב, ידידותי, חנפן אך חשדן. הוא התאפיין בחוש זהירות יוצא דופן - היה מתרפס עלי ומתלקק ממושכות עד לאותו הרגע שבו העליתי בדעתי להכין את המזרק להזרקה. טרם שלפתי את המזרק, אף לא שלחתי ידי לקחתו, אלא רק הגיתי בלבי שהגיע הזמן לחסן את הברנש. ממש באותו הרגע, בחוש אינטואיטיבי מופלא ובלתי מוסבר, היה מזנק מהשולחן ומסתתר מאחורי המקרר. 
בוקר אחד נדרס על ידי מכונית דוהרת והובא למרפאתי במצב של הלם, כשהוא מחוסר הכרה ומשולל תגובה. חום גופו ירד לערכים מסוכנים וקצב נשימתו היה איטי ביותר. פתחתי במאבק ממושך ומתיש על חייו. לאחר טיפול נמרץ שנמשך שעות רבות החל מצבו להתייצב אט אט, חום גופו עלה בהדרגה, נשימותיו הפכו סדירות יותר ויותר והוא החל להגיב לגירויים חיצוניים. לאחר שהייתי משוכנע שאכן הצלחתי לייצב אותו, טילפנתי לבעלים ובישרתי להם שפרויקה חי ושמצבו הולך ומשתפר. "פרויקה יצא כנראה מכלל סכנה אך יישאר במרפאה עוד מספר ימים להשגחה ולטיפולים נוספים," אמרתי. 
חייו אמנם ניצלו אך בהמשך נאלצתי לכרות אחת מרגליו ולקבע את לסתו התחתונה שהתרסקה. אף עינו השמאלית נפגעה ללא תקנה. 
הבעלים לקחו אותו הביתה, מאושרים על שנותר בחיים. אך לאחר מספר ימים טילפנה אלי גברת כהן ואמרה, "דוקטור, אנחנו חושבים שרחמנות על המסכן. תאמין לי שזהו רגע עצוב לכולנו. אתה יודע עד כמה אנחנו אוהבים את פרויקה וקשורים אליו, אבל לאחר התלבטויות רבות החלטנו לבקש אותך לתת לו זריקת חסד ולגמור עם כל העניין. ממילא חייו אינם חיים; הוא צולע, כמעט עיוור וסובל סבל רב." 
סירבתי למלא את בקשתם וניסיתי לשכנע אותם, כנראה ללא הצלחה, שפרויקה מסוגל להמשיך ליהנות מחייו על אף מגבלותיו, ושאין כל סיבה להמיתו. "פרויקה הוא חתול מיוחד במינו," אמרתי, "ואני ממליץ להשאירו בחיים." 
לאחר מספר ימים התקשרו לביתי ואמרו, "דוקטור, היות ואתה לא הסכמת להמית את פרויקה, החלטנו הבוקר לפנות לרופא אחר, אך בו ברגע שטילפַּנּו לאותו רופא, זינק החתול מהחלון ונעלם." 
כל מאמציהם לאתרו עלו בתוהו. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בלבי חששתי לגורלו, משום שחתול במצבו מתקשה בדרך כלל לשרוד בטבע. תיארתי לעצמי שמן הסתם מצא את מותו. 
 
כשנתיים לאחר מכן נקראתי לטפל ב"התפרצות נזלת ושיעולים אצל קבוצת חתולים" ברמת ישי. הגעתי לבית קטנטן ובודד, "בית סוכנותי" חסר גינון וחסר זהות. כשפתחה בעלת הבית, פאולה שמה, את דלת הכניסה, חשתי מיד בריח חריף ביותר של שתן. הבחנתי בכעשרה חתולים עלובים, רזים, זבי חותם ומשתעלים, חלקם עיוורים, האחרים פסחים, משותקים, מעוותים מלידה או נפגעי תאונות וקרבות, נשיכות וכל מיני מרעין בישין. 
בדקתי וטיפלתי בחולים, וכשנדמה היה לי שסיימתי את מלאכתי, פתחה פאולה את דלת המטבח ובבת-אחת התפרצו עשרה חתולים נוספים שהיו דחוסים וצפופים בחשכה. "התפרצותם" היתה איטית ומסורבלת כי העיוורים נתקלו בקירות והמשותקים ושאר הפגועים בקושי גררו את רגליהם. הפעם לא הופתעתי כשמחדר השירותים הובאה לטיפול קבוצת חתולים קטנה יותר וכן קבוצת מייללים נוספת ששכנה בחדר השינה. בעלת הבית אינה מצליחה, כצפוי, להשתלט על הניקיון, וכאמור ריחות חריפים של שתן וצואה הורגשו בכל שטח הדירה. 
פאולה, אישה תמהונית, בודדה, עובדת לקיומה במשרה פקידותית ומקדישה את כל זמנה, מרצה וממונה, לקיום אוכלוסיית חתולים מיוחדת זו. היא מחזרת על פתחי מסעדות ואטליזים, אוספת שיירים מכל הבא ליד ומגיעה לביתה עמוסה מזון לעייפה, אותו זוללים החתולים בתאווה רבה. 
החתולים ומגוון פגעיהם ובעיותיהם, מהווים את כל עולמה. היא מוצאת אותם בפינות חשוכות וליד פחי האשפה, וכשאינה מוצאת אותם מוצאים הם אותה, באים אליה ו"מתנקזים" לביתה. מרגע הגיעם הם קושרים את גורלם בגורלה. 
מלאכת הניקיון גוזלת את שארית זמנה הפנוי, אך אין היא מתלוננת, משום שאם היא לא תעשה מלאכה זו, כדבריה, איש לא יעשה זאת במקומה, והחתולים האומללים צפויים חלילה לכליה: "הרבה אנשים מתיימרים להיות אוהבי חתולים אבל אף אחד לא מוכן לדאוג ולטפל בחתולים המיוחדים האלה שדווקא הם, המוגבלים וה'סיעודיים', זקוקים לאהבה ולעזרה יותר מהאחרים. תסכים איתי שהם לא מסוגלים להסתדר בטבע ללא עזרת אדם."
בעודה מדברת, זחל לעברי חתול ג'ינג'י סתום עין ומדדה על שלוש רגליים, פילס לו דרך בין עמיתיו, דחפם ימינה ושמאלה והתקדם לעברי בנחישות עד שהגיע למכנסי והחל להתחכך בהם וליילל, כאילו פגש מכר ותיק. הסתכלתי בו ולא האמנתי למראה עיני. היה זה פרויקה בכבודו ובעצמו, חנפן וחשדן כבעבר. 
"מתי הגיע אלייך החתול הזה?" שאלתי. 
"לפני כשנתיים. רזה, רעב ואומלל. הוא התאקלם פה נהדר." 
פרויקה נראה יפה כתמיד, מאושר, מפוטם ונינוח. חייו ניצלו שוב בזכות בית המחסה של פאולה, אליו הגיע ממרחק עשרות קילומטרים. 
לאחר שנים מספר נפטר פרויקה בשֵׂיבה מופלגת. 
ד"ר יאיר בן ציוני – בעל מרפאה לחיות בית ותושב קרית-טבעון, נולד בכפר-הס. לאחר לימודיו בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית ובפקולטה לרפואה וטרינרית באוניברסיטת בולניה שבאיטליה, החל עבודתו תחילה במגזר החקלאי ובהמשך, במרפאותיו לחיות בית.
לימים השלים את לימודי הפוסט-דוקטורט. מחקריו פורסמו בעיתונות המקצועית בארצות הברית, באירופה ובמדינות נוספות והוא הוזמן להרצות באוניברסיטת דייויס בקליפורנהיה ובכנסים וטרינריום בין-לאומיים בארצות הברית ובאירופה.

עוד על הספר

מיומנו של וטרינר- סיפורים על חיות ואנשים יאיר בן ציוני
בית המחסה של פאולה 
 
שנים רבות טיפלתי בפרויקה הקשיש - חתול פרסי מעורב, ידידותי, חנפן אך חשדן. הוא התאפיין בחוש זהירות יוצא דופן - היה מתרפס עלי ומתלקק ממושכות עד לאותו הרגע שבו העליתי בדעתי להכין את המזרק להזרקה. טרם שלפתי את המזרק, אף לא שלחתי ידי לקחתו, אלא רק הגיתי בלבי שהגיע הזמן לחסן את הברנש. ממש באותו הרגע, בחוש אינטואיטיבי מופלא ובלתי מוסבר, היה מזנק מהשולחן ומסתתר מאחורי המקרר. 
בוקר אחד נדרס על ידי מכונית דוהרת והובא למרפאתי במצב של הלם, כשהוא מחוסר הכרה ומשולל תגובה. חום גופו ירד לערכים מסוכנים וקצב נשימתו היה איטי ביותר. פתחתי במאבק ממושך ומתיש על חייו. לאחר טיפול נמרץ שנמשך שעות רבות החל מצבו להתייצב אט אט, חום גופו עלה בהדרגה, נשימותיו הפכו סדירות יותר ויותר והוא החל להגיב לגירויים חיצוניים. לאחר שהייתי משוכנע שאכן הצלחתי לייצב אותו, טילפנתי לבעלים ובישרתי להם שפרויקה חי ושמצבו הולך ומשתפר. "פרויקה יצא כנראה מכלל סכנה אך יישאר במרפאה עוד מספר ימים להשגחה ולטיפולים נוספים," אמרתי. 
חייו אמנם ניצלו אך בהמשך נאלצתי לכרות אחת מרגליו ולקבע את לסתו התחתונה שהתרסקה. אף עינו השמאלית נפגעה ללא תקנה. 
הבעלים לקחו אותו הביתה, מאושרים על שנותר בחיים. אך לאחר מספר ימים טילפנה אלי גברת כהן ואמרה, "דוקטור, אנחנו חושבים שרחמנות על המסכן. תאמין לי שזהו רגע עצוב לכולנו. אתה יודע עד כמה אנחנו אוהבים את פרויקה וקשורים אליו, אבל לאחר התלבטויות רבות החלטנו לבקש אותך לתת לו זריקת חסד ולגמור עם כל העניין. ממילא חייו אינם חיים; הוא צולע, כמעט עיוור וסובל סבל רב." 
סירבתי למלא את בקשתם וניסיתי לשכנע אותם, כנראה ללא הצלחה, שפרויקה מסוגל להמשיך ליהנות מחייו על אף מגבלותיו, ושאין כל סיבה להמיתו. "פרויקה הוא חתול מיוחד במינו," אמרתי, "ואני ממליץ להשאירו בחיים." 
לאחר מספר ימים התקשרו לביתי ואמרו, "דוקטור, היות ואתה לא הסכמת להמית את פרויקה, החלטנו הבוקר לפנות לרופא אחר, אך בו ברגע שטילפַּנּו לאותו רופא, זינק החתול מהחלון ונעלם." 
כל מאמציהם לאתרו עלו בתוהו. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בלבי חששתי לגורלו, משום שחתול במצבו מתקשה בדרך כלל לשרוד בטבע. תיארתי לעצמי שמן הסתם מצא את מותו. 
 
כשנתיים לאחר מכן נקראתי לטפל ב"התפרצות נזלת ושיעולים אצל קבוצת חתולים" ברמת ישי. הגעתי לבית קטנטן ובודד, "בית סוכנותי" חסר גינון וחסר זהות. כשפתחה בעלת הבית, פאולה שמה, את דלת הכניסה, חשתי מיד בריח חריף ביותר של שתן. הבחנתי בכעשרה חתולים עלובים, רזים, זבי חותם ומשתעלים, חלקם עיוורים, האחרים פסחים, משותקים, מעוותים מלידה או נפגעי תאונות וקרבות, נשיכות וכל מיני מרעין בישין. 
בדקתי וטיפלתי בחולים, וכשנדמה היה לי שסיימתי את מלאכתי, פתחה פאולה את דלת המטבח ובבת-אחת התפרצו עשרה חתולים נוספים שהיו דחוסים וצפופים בחשכה. "התפרצותם" היתה איטית ומסורבלת כי העיוורים נתקלו בקירות והמשותקים ושאר הפגועים בקושי גררו את רגליהם. הפעם לא הופתעתי כשמחדר השירותים הובאה לטיפול קבוצת חתולים קטנה יותר וכן קבוצת מייללים נוספת ששכנה בחדר השינה. בעלת הבית אינה מצליחה, כצפוי, להשתלט על הניקיון, וכאמור ריחות חריפים של שתן וצואה הורגשו בכל שטח הדירה. 
פאולה, אישה תמהונית, בודדה, עובדת לקיומה במשרה פקידותית ומקדישה את כל זמנה, מרצה וממונה, לקיום אוכלוסיית חתולים מיוחדת זו. היא מחזרת על פתחי מסעדות ואטליזים, אוספת שיירים מכל הבא ליד ומגיעה לביתה עמוסה מזון לעייפה, אותו זוללים החתולים בתאווה רבה. 
החתולים ומגוון פגעיהם ובעיותיהם, מהווים את כל עולמה. היא מוצאת אותם בפינות חשוכות וליד פחי האשפה, וכשאינה מוצאת אותם מוצאים הם אותה, באים אליה ו"מתנקזים" לביתה. מרגע הגיעם הם קושרים את גורלם בגורלה. 
מלאכת הניקיון גוזלת את שארית זמנה הפנוי, אך אין היא מתלוננת, משום שאם היא לא תעשה מלאכה זו, כדבריה, איש לא יעשה זאת במקומה, והחתולים האומללים צפויים חלילה לכליה: "הרבה אנשים מתיימרים להיות אוהבי חתולים אבל אף אחד לא מוכן לדאוג ולטפל בחתולים המיוחדים האלה שדווקא הם, המוגבלים וה'סיעודיים', זקוקים לאהבה ולעזרה יותר מהאחרים. תסכים איתי שהם לא מסוגלים להסתדר בטבע ללא עזרת אדם."
בעודה מדברת, זחל לעברי חתול ג'ינג'י סתום עין ומדדה על שלוש רגליים, פילס לו דרך בין עמיתיו, דחפם ימינה ושמאלה והתקדם לעברי בנחישות עד שהגיע למכנסי והחל להתחכך בהם וליילל, כאילו פגש מכר ותיק. הסתכלתי בו ולא האמנתי למראה עיני. היה זה פרויקה בכבודו ובעצמו, חנפן וחשדן כבעבר. 
"מתי הגיע אלייך החתול הזה?" שאלתי. 
"לפני כשנתיים. רזה, רעב ואומלל. הוא התאקלם פה נהדר." 
פרויקה נראה יפה כתמיד, מאושר, מפוטם ונינוח. חייו ניצלו שוב בזכות בית המחסה של פאולה, אליו הגיע ממרחק עשרות קילומטרים. 
לאחר שנים מספר נפטר פרויקה בשֵׂיבה מופלגת.