מזכיר צבאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזכיר צבאי

מזכיר צבאי

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: Contento Now
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים

עזריאל נבו

עזריאל נבו (נולד ב-7 בינואר 1948) הוא תת-אלוף במילואים, כיהן כמזכיר הצבאי של ארבעה ראשי ממשלה: מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין.

תקציר

השיחות המוצגת בספר זה לוקחת את הקורא למסע מרתק בנבכי השלטון הישראלי, אל הממשק בין הממשל למערכת הביטחון, לשב"כ ולצה"ל. עזריאל נבו, שעבד במשך שנים רבות בצמוד לראשי הממשלה כמזכיר צבאי, משיב על שאלות רבות, מאתגרות ולא קלות, תוך שהוא חושף התלבטויות, סודות ואירועים רבים שלא היו ידועים עד כה.
 
בטקס הפרידה מעזריאל נבו, אמר עליו יצחק רבין:"...אחת-עשרה וחצי שנים בתפקיד מזכיר צבאי בלי כל פגע – זה כמעט נס. ובכן, עזריאל, באמת תודה מקרב לב. תודה על מה שעשית, תודה על מה שאתה ומי ייתן שיהיו רבים כמוך."יצחק שמיר, שכבר לא היה אז ראש הממשלה, לא נשאר חייב: "...זו הזדמנות טובה לומר כמה דברי ברכה ושבח לעזריאל. הוא לא היה רגיל לזה כל הימים. נוסף לכך — זו אולי הפעם הנדירה ביותר שאני אביע את הסכמתי המלאה לדברי מר רבין...".

פרק ראשון

פתח דבר
 
התלבטתי רבות לפני שקיבלתי את ההחלטה להעלות את זיכרונותיי על הכתב. במשך השנים, רבים פנו אלי וביקשו שאעשה זאת. לדעתם, תקופת עבודתי כמזכיר צבאי של ארבעה ראשי ממשלה ראויה לתיעוד מן הזווית האישית. ספרי היסטוריה על התקופה הזאת יש למכביר, ספרי זיכרונות – אין.
ואמנם הייתי שם, בלשכותיהם של מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין, באחת התקופות הסוערות בחייה של מדינת ישראל. אירוע רדף אירוע. לאורך כשתים עשרה שנים עבדתי לצד ארבעה אישים שונים בתכלית. לכל אחד מהם היה סדר יום פוליטי משלו. כולם רצו, ללא ספק, בטובתה של מדינת ישראל – אבל לכל אחד היה סגנון משלו, ולכל ראש ממשלה היתה כמובן גם הכוורת שבאה איתו, יועצים ועוזרים משלו, מה שחייב אותי להסתגל מחדש כל אימת שחלו חילופי גברי. בכל פעם הגיעו בעלי תפקידים אחרים, דמויות חדשות – ובכל פעם החלו מאבקי אגו חדשים.
בשיחותיי עם ד״ר חיים משגב סיפרתי לו את כל מה שאצרתי בתוכי במשך שנות עבודתי בתפקידי המיוחד.
השתכנעתי לצאת לאור...
אני רואה חשיבות בכך, בין השאר, משום שהייתי עד ללא מעט שגיאות של מנהיגים ושל ראשי צבא, טעויות שחוזרות על עצמן גם בעצם הימים האלה.
מי יודע, אולי תיעוד מניסיוני האישי יסייע במשהו למניעת חזרתן בעתיד.
בשל אופיי, מעולם לא אספתי חומרים מקצועיים ולא ניהלתי ארכיונים, לא שמרתי מסמכים במגירות ולא היתה לי שום תוכנית לכתוב ספר ביום מן הימים.
לפיכך התכנסנו, חיים משגב ואני, ובמפגש הראשון אמרתי לידידי המלומד – שכבר התנסה בכתיבת ספרים מסוג זה, בין השאר, עם שמעון פרס ועם יצחק שמיר – שתפקידו יהיה, קודם כל, לחלץ ממני את זיכרונותיי הרבים מספור.
הוא נפנה במרץ למשימה, ויצאנו יחד למסע מרתק שהצליח לשלוף מתהום הנשייה שלי אירועים, אנשים ומחוזות שכבר שכחתי שאי-פעם היו חלק מחיי.
לטעמי, ראש ממשלה בישראל הוא אחד התפקידים הקשים בתבל; זאת בשל הייחודיות הידועה של מדינתו מוקפת האויבים, שכה רבים מבקשים לכלותה. לכן תפקידו של ראש ממשלת ישראל שונה ממקביליו בכל מקום אחר בעולם, ואופן התפקוד של הנושא במשרה הזו קריטי להמשך קיומנו כאן.
אין לו, לראש הממשלה, אל מי להעביר את הנטל. עליו להכריע. הוא יכול להתייעץ עם יועציו הרבים, לעתים גם עם המזכיר הצבאי שלו, אך בסופו של דבר ההכרעה והאחריות הן שלו ושלו בלבד.
לשמחתי, התאפשר לי לסייע בידם.
עשיתי זאת בחרדת קודש והמלאכה לא היתה קלה. היא דרשה תשומת לב מלאה שבעה ימים בשבוע, בכל שעות היממה. ידעתי שאני עוסק בה על חשבון רווחתה של משפחתי תוך ויתור על שעות ושנות איכות עם מי שהיו, ועודם, הכי קרובים ללבי. אבל נתתי את כל כולי כדי לסייע ולהועיל תוך לויאליות מלאה לנושא התפקיד בלשכת ראש הממשלה.
מעת לעת, כמתבקש מתפקידי, ניסיתי להתריע, להזהיר את ראשי הממשלה מפני ״מוקשים״ או בורות בצדי הדרך; לא תמיד בהצלחה יתרה.
הייתי עד לאירועים רבים אשר את חלקם הזכרתי בשיחות בספר הזה – והיו גם פרשיות שלא הזכרתי מכל מיני סיבות. חלקן כי עדיין לא בשלה העת, עוד לא הגיע הזמן לכך, וחלקן בשל הרצון להימנע מלפגוע במי מהמעורבים בהן. תיאור מפורט ומדוקדק של כישלונות, בגלל סיבות ונסיבות שונות, עלול בהחלט להטיל דופי במי שהיה אחראי להם, ובזה הרי איני מעוניין.
בשיחותיי אלה איני מתיימר לנתח ניתוח היסטורי מעמיק של אירועים ומהלכים, איני בא על מנת לשפוט או לבקר יתר על המידה. רצוני הוא להעביר את ניחוח הדברים והזמנים ולספר את חוויותיי שלי – מי שהיה שם בצומת קבלת ההכרעות, מי ששמע וראה את ההתלבטויות והיה עד להתהוות הדברים.
סיפרתי מנקודת ראותי שלי על אירועים קטנים כגדולים ועל מה שקרה מאחורי הקלעים בתקופת שירותי תוך נגיעה באישיותם של ראשי הממשלה שעמם עבדתי.
לצורך כתיבת הספר, פשפשתי עמוקות בנבכי זיכרוני, עברתי על קטעי עיתונות ועל אלבומי תמונות שרעייתי המסורה, נילי, אספה במשך השנים. את חלקם ראיתי וקראתי עתה לראשונה, מה שהתברר כמסע מרתק לא פחות.
קצת קשה להאמין, אולם באותן שנים לא היה במשרד ראש הממשלה מכשיר סלולרי, מחשב או רשת אינטרנט. אי אפשר היה לחפש בגוגל פרטים על פלוני או על אלמוני שעמד להיפגש עם ראש הממשלה. היה צורך בעבודת נמלים כדי להעמיד תמונה ברורה, פחות יותר, של מי שאמור להיפגש עמו. אלה היו ימים אחרים, היו להם קצב אחר ונימה אחרת.
במשך כל שנות שירותי הייתי זאב בודד.
מעולם לא השתייכתי לקליקות צבאיות או למסגרות פוליטיות כאלה ואחרות. כך לא הייתי חייב דבר לאיש וגם לא הרגשתי שמישהו חייב לי. במבט לאחור, אני מעריך כי נטייה זו שלי היא שאחראית לכך שארבעה ראשי ממשלה מכל קצוות הקשת הפוליטית של מדינת ישראל בחרו בי להמשך התפקיד לאחר חילופי השלטון. היתה זו תקופת שירות יוצאת דופן, מסעירה ומרתקת, ואני אסיר תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם, צמוד למקבלי ההחלטות, בזמן אמת.
עזריאל נבו חורף 2014

עזריאל נבו

עזריאל נבו (נולד ב-7 בינואר 1948) הוא תת-אלוף במילואים, כיהן כמזכיר הצבאי של ארבעה ראשי ממשלה: מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין.

עוד על הספר

  • הוצאה: Contento Now
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
מזכיר צבאי עזריאל נבו
פתח דבר
 
התלבטתי רבות לפני שקיבלתי את ההחלטה להעלות את זיכרונותיי על הכתב. במשך השנים, רבים פנו אלי וביקשו שאעשה זאת. לדעתם, תקופת עבודתי כמזכיר צבאי של ארבעה ראשי ממשלה ראויה לתיעוד מן הזווית האישית. ספרי היסטוריה על התקופה הזאת יש למכביר, ספרי זיכרונות – אין.
ואמנם הייתי שם, בלשכותיהם של מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין, באחת התקופות הסוערות בחייה של מדינת ישראל. אירוע רדף אירוע. לאורך כשתים עשרה שנים עבדתי לצד ארבעה אישים שונים בתכלית. לכל אחד מהם היה סדר יום פוליטי משלו. כולם רצו, ללא ספק, בטובתה של מדינת ישראל – אבל לכל אחד היה סגנון משלו, ולכל ראש ממשלה היתה כמובן גם הכוורת שבאה איתו, יועצים ועוזרים משלו, מה שחייב אותי להסתגל מחדש כל אימת שחלו חילופי גברי. בכל פעם הגיעו בעלי תפקידים אחרים, דמויות חדשות – ובכל פעם החלו מאבקי אגו חדשים.
בשיחותיי עם ד״ר חיים משגב סיפרתי לו את כל מה שאצרתי בתוכי במשך שנות עבודתי בתפקידי המיוחד.
השתכנעתי לצאת לאור...
אני רואה חשיבות בכך, בין השאר, משום שהייתי עד ללא מעט שגיאות של מנהיגים ושל ראשי צבא, טעויות שחוזרות על עצמן גם בעצם הימים האלה.
מי יודע, אולי תיעוד מניסיוני האישי יסייע במשהו למניעת חזרתן בעתיד.
בשל אופיי, מעולם לא אספתי חומרים מקצועיים ולא ניהלתי ארכיונים, לא שמרתי מסמכים במגירות ולא היתה לי שום תוכנית לכתוב ספר ביום מן הימים.
לפיכך התכנסנו, חיים משגב ואני, ובמפגש הראשון אמרתי לידידי המלומד – שכבר התנסה בכתיבת ספרים מסוג זה, בין השאר, עם שמעון פרס ועם יצחק שמיר – שתפקידו יהיה, קודם כל, לחלץ ממני את זיכרונותיי הרבים מספור.
הוא נפנה במרץ למשימה, ויצאנו יחד למסע מרתק שהצליח לשלוף מתהום הנשייה שלי אירועים, אנשים ומחוזות שכבר שכחתי שאי-פעם היו חלק מחיי.
לטעמי, ראש ממשלה בישראל הוא אחד התפקידים הקשים בתבל; זאת בשל הייחודיות הידועה של מדינתו מוקפת האויבים, שכה רבים מבקשים לכלותה. לכן תפקידו של ראש ממשלת ישראל שונה ממקביליו בכל מקום אחר בעולם, ואופן התפקוד של הנושא במשרה הזו קריטי להמשך קיומנו כאן.
אין לו, לראש הממשלה, אל מי להעביר את הנטל. עליו להכריע. הוא יכול להתייעץ עם יועציו הרבים, לעתים גם עם המזכיר הצבאי שלו, אך בסופו של דבר ההכרעה והאחריות הן שלו ושלו בלבד.
לשמחתי, התאפשר לי לסייע בידם.
עשיתי זאת בחרדת קודש והמלאכה לא היתה קלה. היא דרשה תשומת לב מלאה שבעה ימים בשבוע, בכל שעות היממה. ידעתי שאני עוסק בה על חשבון רווחתה של משפחתי תוך ויתור על שעות ושנות איכות עם מי שהיו, ועודם, הכי קרובים ללבי. אבל נתתי את כל כולי כדי לסייע ולהועיל תוך לויאליות מלאה לנושא התפקיד בלשכת ראש הממשלה.
מעת לעת, כמתבקש מתפקידי, ניסיתי להתריע, להזהיר את ראשי הממשלה מפני ״מוקשים״ או בורות בצדי הדרך; לא תמיד בהצלחה יתרה.
הייתי עד לאירועים רבים אשר את חלקם הזכרתי בשיחות בספר הזה – והיו גם פרשיות שלא הזכרתי מכל מיני סיבות. חלקן כי עדיין לא בשלה העת, עוד לא הגיע הזמן לכך, וחלקן בשל הרצון להימנע מלפגוע במי מהמעורבים בהן. תיאור מפורט ומדוקדק של כישלונות, בגלל סיבות ונסיבות שונות, עלול בהחלט להטיל דופי במי שהיה אחראי להם, ובזה הרי איני מעוניין.
בשיחותיי אלה איני מתיימר לנתח ניתוח היסטורי מעמיק של אירועים ומהלכים, איני בא על מנת לשפוט או לבקר יתר על המידה. רצוני הוא להעביר את ניחוח הדברים והזמנים ולספר את חוויותיי שלי – מי שהיה שם בצומת קבלת ההכרעות, מי ששמע וראה את ההתלבטויות והיה עד להתהוות הדברים.
סיפרתי מנקודת ראותי שלי על אירועים קטנים כגדולים ועל מה שקרה מאחורי הקלעים בתקופת שירותי תוך נגיעה באישיותם של ראשי הממשלה שעמם עבדתי.
לצורך כתיבת הספר, פשפשתי עמוקות בנבכי זיכרוני, עברתי על קטעי עיתונות ועל אלבומי תמונות שרעייתי המסורה, נילי, אספה במשך השנים. את חלקם ראיתי וקראתי עתה לראשונה, מה שהתברר כמסע מרתק לא פחות.
קצת קשה להאמין, אולם באותן שנים לא היה במשרד ראש הממשלה מכשיר סלולרי, מחשב או רשת אינטרנט. אי אפשר היה לחפש בגוגל פרטים על פלוני או על אלמוני שעמד להיפגש עם ראש הממשלה. היה צורך בעבודת נמלים כדי להעמיד תמונה ברורה, פחות יותר, של מי שאמור להיפגש עמו. אלה היו ימים אחרים, היו להם קצב אחר ונימה אחרת.
במשך כל שנות שירותי הייתי זאב בודד.
מעולם לא השתייכתי לקליקות צבאיות או למסגרות פוליטיות כאלה ואחרות. כך לא הייתי חייב דבר לאיש וגם לא הרגשתי שמישהו חייב לי. במבט לאחור, אני מעריך כי נטייה זו שלי היא שאחראית לכך שארבעה ראשי ממשלה מכל קצוות הקשת הפוליטית של מדינת ישראל בחרו בי להמשך התפקיד לאחר חילופי השלטון. היתה זו תקופת שירות יוצאת דופן, מסעירה ומרתקת, ואני אסיר תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם, צמוד למקבלי ההחלטות, בזמן אמת.
עזריאל נבו חורף 2014