1
כחודש קודם לכן
בשעה חמש אחר הצהריים סיימה דוקטור עֹנג קַפְּלַנְסְקִי להכתיב לסטודנטית את מכתב השחרור וההנחיות לבעלים של צביקה.
צביקה, חתול מסורס בן כארבע שנים מגזע מעורב, הגיע למחלקת החירום של בית החולים הווטרינרי לאחר שלא נראה אוכל במשך שלושה־ארבעה ימים. החתול היה במצב אַפָּאתי ומיובש. בכלוב שבו הובא היה שתן כהה. אחרי עירוי נוזלים ואשפוז בן יומיים, שבמהלכו עבר בדיקות דם, שבהן נשלל איידס של חתולים, ואולטרה־סאונד בטן שגילה טחול מעט מוגדל, התאושש צביקה, טרף בתאווה שתי מנות מזון מועשר בוויטמינים והתלטף עם כל הצוות.
עֹנג החליטה שהגיע הזמן לשחרר אותו:
...יש להמשיך ולעקוב אחרי מצבו של צביקה. אם תחול הידרדרות במצבו יש ליצור קשר עם הווטרינר המפנה או עם בית החולים.
נא לתאם תור לביקורת במחלקה לרפואה פנימית לעוד שבועיים לצורך ספירת דם חוזרת.
בברכה,
דוקטור עֹנג קפלנסקי
המחלקה לרפואה של חיות קטנות, ביה"ח הווטרינרי ההוראתי של האוניברסיטה העברית
המדפסת פלטה שני עותקים. עֹנג חתמה עליהם. "אחד לבעלים ואחד לתיוק," אמרה לסטודנטית.
מאז שעֹנג זוכרת את עצמה היא אוהבת חיות בטירוף ולא התאבלה במיוחד (אמה דווקא כן), כשניסיונותיה להתקבל לבית הספר לרפואה הסתיימו בכישלון. לבסוף עלה והתקבל בשמחה הרעיון המבריק של לימודי וטרינריה באיטליה. לפני חצי שנה הסתיימו הלימודים ודוקטור עֹנג קפלנסקי שבה הביתה - רופאה וטרינרית זוטרה בבית דגן, שעושה תורנויות בספארי להשלמת הכנסה.
עֹנג חזרה אל המחשב ועברה שוב על החומר שאספה לצורך מאמר שהתחילה לכתוב יחד עם שני עמיתים כדי לשלוח ל־The Journal of the American Veterinary Medical Association, אחד מכתבי העת המדעיים הכי נחשבים ברפואת בעלי חיים. היא כבר פנטזה איך ייראה שמה באותיות אנגליות בשורה שמתחת לכותרת: Kaplanski Oneg.
כבר כמה ימים שהיא מרגישה קצת חולה. מיכל, האסיסטנטית, טענה שזו תסמונת "פרידה מחבר וחזרה לבית ההורים", וענג הגיבה בתנועת ביטול ו"מה פתאום!" שהיו רחוקים מלשכנע. אף על פי שההחלטה לסיים את הקשר הייתה כולה שלה, נותרו בה רגשות כלפי זיו. זה לא היה קל. הם כבר דיברו על חתונה. אפילו ההורים שלה אהבו אותו. אולי אפילו יותר ממנה. אבל ענג הייתה משוכנעת שזו ההחלטה הכי חכמה שקיבלה בחיים. חוץ מזה, אף בחור, חתיך ככל שיהיה, לא יגרום לה לכאבי ראש ולסחרחורות.
אולי אחתוך ואלך הביתה לנוח, חשבה עֹנג. היא תלתה את החלוק הלבן בארון, לקחה את התיק ויצאה אל המסדרון, משחררת נשימת הקלה. היא קיוותה שאוויר הערב הקריר ישפר את הרגשתה. זה מוכרח לקרות, כי מחר בלילה היא טסה עם אמה לניו יורק.
נודע לה על כך רק הבוקר.
ככה זה, נאנחה ענג, ככה זה עם אימא שלי.
אמה של ענג, עו"ד עדנה מִישׁוֹרִי־קפלנסקי, נעה כל חייה בתזזית ובלי לסתום את הפה. יש לה דעה על כל דבר - תכונה שהעבירה בתורשה לבנותיה. היא עורכת־דין שמתמחה בחוזים ועובדת בחצי משרה, כאחראית על הצדדים המשפטיים, במשרד הפרסום המשגשג שחם־קפלנסקי שבו היא שותפה יחד עם בעלה עמיקם.
בזמן הנותר מתמסרת עדנה לאהבתה האמיתית: עיצוב פנים. מאז שהייתה ענג ילדה קטנה, היא לא זוכרת תקופה שבה לא הסתובב בעל מלאכה כלשהו בבית או בגינה. סולם בסלון הוא אביזר קבוע שלא כמו הרהיטים המתחלפים לפני שהספיקו להתרגל אליהם. ארונות המטבח, הכורסה (מוטב לדייק: פינת הנחירות) של עמיקם, חדר האמבטיה, דֶק העץ בגינה - אף אחד מהם לא האריך אצלה ימים. אפילו הקירות לא היו חסינים.
"תרגיעי, טוב?" נאנח בעלה, הפרסומאי של האלפיון העליון, אוסף אותה אל בין זרועותיו, נושק לה ואומר שיש לה את "העיניים הכי מטמטמות בגלקסיה", כאילו היו עדיין זוג סטודנטים. וזה עדיין עובד כמו קסם.
"גלקסיה" היא מילה שעמיקם משתמש בה לעתים קרובות. יש לו תחביב: אסטרונומיה. טלסקופים פזורים ליד החלונות כמו פסלים סביבתיים בסלון, בספרייה ובחדר השינה, ואחד, משוכלל במיוחד - שדרכו אוהב עמיקם לצפות ב"גלקסיה" אחרי ימי עבודה עמוסים - מצא את מקומו על גג המשרד בבניין שבמתחם נמל תל־אביב. עמיקם יכול לצפות שעות בכוכבים, נלהב כמו ילד קטן. מי שעובר במקרה בסביבה יכול לחשוב שהוא מספר איזושהי אגדת ילדים: "הדובה הגדולה", "הדובה הקטנה", "שביל החלב".
לאחרונה הוסחה תשומת הלב שלו מהטלסקופים אל אריזות של טמפונים. על כל שולחן במשרד ובבית עומדת אריזה כזאת, מעוצבת בדמות אישה חטובה עם רגליים ארוכות־ארוכות.
עמיקם משתעשע במותג, מחליף כתוביות, צבעים ומה לא - כל זה לקראת הפגישה המכרעת שלו עם נציגי חברת "קְלִין־מִי" בשבוע הבא.
אם ייחתם החוזה המיוחל יוכל משרד הפרסום שחם־קפלנסקי לקנות את כל הקומה, ועדנה תוכל להחליף שוב את הספות בסלון, את המטבח ואת הטויוטה.
גברת קפלנסקי לא אוהבת - בלשון המעטה - את "הבובה של אבא" ולא מסתירה את דעתה על הזיקה הלא מחמיאה של המוצר לפּוֹרנוֹ ולשוביניזם גברי.
למשפחת קפלנסקי שתי בנות. עמיקם אוהב שמות שמתחילים באות עין. הוא טוען שאין יותר ישראלי מזה. לכן קוראים לבת הבכורה עֹנג ולצעירה עֶרגָה. ואם היה נולד עוד צאצא, אח או אחות, השם שנשמר בשבילו במחסן השמות היה עדן. אלא שעדנה פחדה ללדת אחרי גיל ארבעים, מחשש למומים. גם שתי בנותיה יצאו לאוויר העולם כשהייתה כבר מבוגרת, אחרי שנים של טיפולי פוריות.
הוא עקב אחריה למן היום שחזרה לארץ.
לא הייתה להם זכות לגזול אותה ממנו. היא שייכת לו ורק לו. זמן רב התלבט אם לגשת אליה בחנייה, לנסות בטוב. ואם לא, הוא יוכל להתגבר עליה בקלות, להמם אותה ולהסתלק איתה משם.
היה די מקום בתא המטען לרופאת החיות הקטנה.
הוא ייקח אותה אל המקום שבו גזלו אותה ממנו ומשם הם יֵרדו אל החוף ויצפו יחד בקרני השמש הנפרשות כמניפה סגולה על קצף הגלים, עד שהן נעלמות בקצה האופק.
ואז, בחשכה המוחלטת, יוציא את הגיטרה מהמכונית וישיר כמו פעם את שיר הערש שהיא תמיד אהבה כל־כך -
לילה, לילה, הרוח עוברת,
לי לה, לילה, הומה הצמרת,
לילה, לילה, כוכב מזמר,
נומי, נומי, כבי את הנר...
