להחזיק את הזנב של החלום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להחזיק את הזנב של החלום
הוספה למועדפים

להחזיק את הזנב של החלום

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניצה סלונים

ילידת חיפה. מתגוררת רוב שנותיה בירושלים. למדה במגמת תרגום במסגרת לימודי מוסמך בחוג לקומוניקציה. שימשה כמנהלת הרשות לדוקטורנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות השמונים עבדה לצד עבודתה באוניברסיטה גם בתרגום סדרות וסרטי טלוויזיה בערוץ הראשון. אם לארבעה בנים וסבתא לנכדים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"אני לא חולקת על התרבות שלהם, רק על זה שהם מעמידים פנים, מתחזים וצבועים."הוא לא מתרגש: "כולם מעמידים פנים, איה, בלי זה העולם לא היה מתקיים. מראית עין היא דבר חשוב מאוד, היא מאפשרת לנו לחיות." פניו מתעננים לפתע: "כל אחד מסתיר משהו, אפילו מעצמו. אנשים מתחזים, שאף אחד לא יידע מי הם באמת, לא יחשוד כמה כואב. ראית פעם איך נראה חילזון בלי הבית שלו? עלוב ופגיע. נערה צעירה גדלה בדרום בסביבה קרה וחסרת אהבה, ומוצאת את נחמתה בספרים המבטיחים לה אושר ועושר. ההבטחה מתקיימת, ומייד אחר כך מתנפצת לרסיסים. נואשת ומבוהלת היא נמלטת לעיר הגדולה, מתפרנסת כמודל עירום לציירים, משנה את שמה וזהותה והופכת לבת זוגתו של אמן מפורסם, ונשוי. אלא שהיא נושאת עימה סוד מעברה, ואילו הוא אינו חולק עם איש את כאביו, וכך בסופו של דבר "הפער מוטל ביניהם כמו שדה שלם". ספר שידבר אל ליבם של כל אלה שטעמו, ולו פעם אחת, טעמה של אהבה אבודה, של מי שנפגע, נהדף או נרמס מעוצמת החיים. ושל כל אותם גיבורים שהצליחו להחזיק את הזנב של החלום, למרות הרסיסים.

פרק ראשון

פרק ראשון


קלה אייזנבך היתה האחרונה בשושלת ארוכה של נשים שלא אהבו את עצמן. לפחות כך קיוותה, ובכך ניסתה להתנחם באותן שעות קשות שֶׁרָפו בהן הגנותיה והאשמה היתה מגיחה מן החורים ומתייצבת מולה. לפיכך הופתעה באותו בוקר כששלחה מבט מקרי למראָה וראתה מולה אשה יפה במיטב שנותיה.

בילדותה היתה עומדת על בהונותיה בחדר השירותים הזעיר בביתה - חדר שהכיל אסלה, אמבטיה וכיור שמעליו הוברג ראי עם שוליים מכורכמים מרטיבות - ומציצה בחיפזון בפניה, שנראו לה ארוכים ומוגזמים עד כדי כיעור, פה ענקי, אף מגושם ועור חיוור, חסר צבע. מבטה היה תועה מפניה אל מסגרת השׂיער המרדן נטול הצורה, ונאטם שוב מתוך צידוק הדין. בשנות בית הספר הראשונות, כשמרים, אמהּ, היתה נכנסת לחדרה, מכבה את האור ואומרת בכעס: "די לקרוא, לילה זה לילה. תמיד הכול הפוך אצלך. בבוקר לא תוכלי לקום", היתה קלה מתכסה מעל הראש בשמיכתה ומדמה בליבה איך יכלו חייה להיות לו היו לה פנים אחרים, ורודים נוצצים, עם אף כפתורי, פה קטן וחמוד שסוגר על שיניים זוהרות, ולחיים מגוממות, שאי אפשר לעמוד בפניהן כלל. איך היתה מרגישה אילו במקום תלתלים כהים גסים, הקופצים באי סדר סביב פניה, היה נשפך וגולש על גבה מפל שׂיער חלק מבריק שניצוצות עולים ממנו, וכל יד נמשכת לגעת בו, ללטף אותו; איך זה להיות מלוטפת? איך זה להיות אהובה? לו היתה יפה, בוודאי היתה מרים אוהבת אותה ומתגאה בה.
הבוקר הזה התעוררה בתחושה מוזרה. כשהקיצה לא ידעה אם היא ערה או חולמת. היא פקחה את עיניה וראתה מולה את ארון הבגדים, ואז התהפכה וראתה את הדלת. רסיסי חלום מהבהבים במוחה, טיסה? לאן? מה זה היה? פעם אחת אמר גיורא שתקווה היא לפעמים בית כלא, מה פתאום נזכרה בזה עכשיו? לאחרונה הצליחה להשכיח מליבה את שיחת הטלפון הגורלית שסיכסכה את חייה. יותר לא תניח את חייה בהמתנה. היא מאחרת, כדאי שתקום.
אור עז כבר הציף את החוץ, והיא ניגשה כדרכה לסגור את התריסים בנסיון שווא לחסום את החום שיזדחל עוד מעט מבעד לחרכים, ישקע לאיטו בתוך הדירה ויספיג את חללה במוכיות הדביקה שלו. ואז זה קרה. בדרכה אל התריס נתקל מבטה בדלת הארון הפתוחה ופתאום עמדה לה שם, בראי שעל הדלת, אשה גבוהה ונאה. אשה יפה.
היא נעצרה, וחום מוזר אפף אותה. האשה זקפה מולה גבה אחת וחייכה בפה סגור: "הביטי היטב," אמרה, "ראי אותי, אני האשה שהתרגלת לא לאהוב. את צריכה לדעת שאני לא אשמה, עשיתי מה שיכולתי. אני כאן, השלימי איתי."
רגעים ארוכים המשיכה להסתכל בפנים החזקים הממוסגרים בתלתלים פרועים ששום מסרק לא יכול להם, וראתה את העיניים המביטות לתוך עיניה - שקדיות חומות בהירות, כמעט צהובות; את הפה הגדול המלא; את קו המשולש המושלם התוחם את עצמות הלחיים הסלָביוֹת ויורד לסנטר החזק; את העור הבהיר שרעננותו כבר פגה אבל עדיין שמר על מוצקותו וניקיונו - הסתכלה, ובפעם הראשונה בחייה אהבה את המראֶה, ומעוצמת התחושה המדהימה הזאת הוארו הפנים מולה בחיוך גדול מלא שיניים, העיניים הצטמצמו לסדקים צרים, ומניפת קמטים חיננית נפרשה מקצותיהן, וקמטים עמוקים יותר זרמו מכנף האף אל הפה, ועדיין נראו לה הפנים יפים.
היא הסתכלה באִשה מראשה המרשים ועד כפות רגליה הנתונות בסנדלים חומים, משתוממת על כל פרט. הזרה היתה יפת קומה, לבושה חצאית מעטפת כחולה וחולצה לבנה נטולת שרוולים, גופה היה זקוף ואיבריה תואמים. מבטה שִייט לעבר הקרסוליים המעוצבים, ועלה מעלה, לעבר הכתפיים הישרות, בחן את הזרועות החלקות, הצוואר הברבורי והחזה הגבוה שמתח את החולצה. הדמות בראי הביטה בה בשלווה, עין בעין, וריגשה גדולה הציפה אותה לפתע. היא חשה שמשהו חשוב קורה לה כאן ועכשיו, אבל מהו הדבר לא ידעה.
נשימתה נעצרה דקה ארוכה, ואז גאו השדיים מתוך המחשוף, היא מתחה את כתפיה, זקפה את ראשה, הביטה באשה החדשה ואמרה בקול: "די לשטויות," סגרה את התריס, נטלה את תיקה ויצאה מן הבית.

עולמה המצומצם של קלה אייזנבך הקטנה כלל את הבית, את החצר הגדולה, שהיתה מכותרת בבתים, ואת שני הרחובות הצמודים לחצר. העולם הגדול כלל את כל העיירה שְלָבים, שהוקמה בשעתו בלב שממה צחיחה ומוכת שמש, והסתיים בתחנת האוטובוס בכביש הראשי, שעל פי השמועה הוליך אל עוד עולם, זר ורחוק, שכולם השתוקקו אליו ומעטים זכו לבקר בו.
בחצר רחשו חיים מופלאים, יונים הידסו בגאון בשביל המוביל לבית, ונמלטו בחרפה במחי כנפיים רעשני כשניסה אחד החתולים להתאנות להן. חתולים רדפו אחרי חתולות, וכשנכרכו אלה באלה היו משמיעים קולות מעוררי חלחלה שהפחידו את הילדים הקטנים והצהילו את הגדולים. גורים מכל הצבעים, אפורים, כתומים ומשובצים התגודדו תמיד ליד פחי האשפה השבורים. בימי חמישי היו מגיעות נשים בשמלות בית מהוהות, מחזיקות ביד אחת ברגליה הקשורות של תרנגולת מפרכסת קלות, שראשה וכרבולתה מידלדלים למטה ועיניה הנוצצות מתרוצצות וסוקרות בבעתה את העולם ההפוך, וביד השנייה היו חובקות היטב את ארנקן הבלוי. הילדים כיתרו את המרפסת בדירת השוחט בקומת הקרקע, וראו איך הוא תופס בתנועות מנוסות את הנידונה לשחיטה, מעביר בזריזות מדהימה את להב החלף הנוצץ המושחז היטב על גרונה, ומייד תוקע אותה, ראשה למטה ורגליה למעלה, באחד הנקבים העגולים המותקנים בקצה שולחן השחיטה, כדי שתקיז את דמה עד הטיפה האחרונה. תנועותיו הבטוחות הנמרצות הילכו עליהם קסם מבעית. כשהסתיימה הקזת הדם היה השוחט מוציא בתנופה את הפגר ומורט את נוצותיו בזריזות. העוף המרוט, שלא מזמן היה תרנגולת מפרכסת עטורת נוצות, היה נמסר עטוף בנייר עיתון לאשה שישבה בצד על כיסא בלוי ודהוי משמש ומגשם, וחיכתה בסבלנות. כסף עבר מיד ליד, וההצגה תמה. היה אפשר לשוב למשחקים, או לעקוב אחרי לטאות וחומָטים שחמקו כהרף עין אל מתחת לאבנים, ולהבריח חרדון שהתחמם לו בשמש על אחת הגדרות.
יום אחד התגלתה זיקית אפורה חומה תלויה במהופך על אחת הגדרות. הזיקית קפאה על מקומה וניסתה לכשף את הילדים בעיניה המוזרות התקועות משני צידי ראשה, כדי שלא יקרבו אליה. הילדים נגעו בה מרחוק במקל, אבל היא לא ניסתה לברוח כלל, רק נעשתה אפורה יותר ויותר. הילדים סבבו את הזיקית והציקו לה, דקרו אותה בענפים, זרקו עליה אבנים קטנות, והיא דבקה בגדר והתאבנה במקומה. לבסוף תפס אותה אמנון, מלך החצר, בזנבה ונשא אותה לחלקת העשב הירוקה לראות אם תחליף את צבעיה. קלה, שלא הצטערה מעולם על גורלן של התרנגולות, חמלה נואשות על הזיקית הזועמת המתעוותת בידו של אמנון, אבל לא העזה לבוא לעזרתה. היא ידעה שהלטאות היפהפיות זריזות להפליא, ובשעת הדחק הן מסוגלות להשיל את זנבן בידו של המתאנה להן ולהיעלם מן העין, ועד מהרה צומח להן זנב חדש לתפארת; אבל זיקית מכוערת מתנהלת בכבדות, ואין לה מפלט. בעִקשות מוזרה התפללה בליבה שהזיקית תסרב להחליף את צבעיה, אבל הזיקית באמת נהְיְתה ירוקה והילדים הניחו לה סוף סוף.

כמו בכל העולמות, גם בעולם הקטן שררה הייררכיה נוקשה, ומקומה של קלה סווג בו בתחתית הרשימה. בראש ובראשונה, היא היתה מעוטת ערך בעיני עצמה, שנית, היא היתה מהקטנים, וגם, לא היה לה אבא.
"הבית" היה דירה של שני חדרים, מטבחון וחדרון שירותים, בקומה הראשונה בבלוק מגורים אפור חסר חן, שנבנָה בבנייה חפוזה והכיל שלוש כניסות שהובילו לעשרות דירות זהות. לא היו בבית חפצי נוי מיותרים, כי אמא של קלה לא אהבה חפצים "שתופסים אבק". בחדר אחד ניצבה מיטה מכוסה בכיסוי צמר חום, ועליה ישנה האם. במרכז החדר עמד שולחן מרובע ומסביבו ארבעה כיסאות, ועוד היו בו כוננית נמוכה שהרדיו עמד עליה, כורסה ישנה, סל עיתונים ושני שרפרפים. בחדר השני, הקטן יותר, עמדו המיטה של קלה, ארון בגדים ששלוש דלתות לו, ושולחן כתיבה גדול בצבע חום כהה, שהיה צמוד לכוננית ספרים נמוכה. אביה נעלם מחייה עוד כשהיתה ילדה קטנה מאוד. היא לא זכרה את פניו, ובפעמים המועטות שניסתה לשאול עליו סירבה אמהּ בכעס להשיב על שאלותיה. אבל שולחן הכתיבה היה שלו. פעם, כששכבה מכוסה במיטתה, נכנסה מרים עם אחת מחברותיה לקחת משהו מן הארון, נתקלה בשולחן הכתיבה ופלטה באיבה: "אוף, הייתי משליכה את זה, אבל הילדה תצטרך שולחן לבית הספר." החברה שאלה משהו בקול כבוש, ומרים ממש ירקה את המילים מפיה: "כן, זה שלו."
ימים רבים לאחר מכן המשיכה קלה לחטט בקדחתנות בשתי המגירות השטוחות שהיו בשולחן מתחת ללוח הכתיבה, ומצאה שם ניירות וחשבונות, מספריים שבורים, מברג קטן וחולץ פקקים, ועוד כל מיני מעטפות של מרים, שלא יכלה לקרוא את תכולתן - חיטטה, אך לא מצאה מענה לשאלות שלא העזה לשאול. באחד הימים אפילו הצליחה למשוך את המגירות החוצה, וזחלה מתחת לשולחן לראות אם נחרץ בו שֵׁם כלשהו, אולי תמונה נשכָּחה נצמדה לאחת הפינות, ורק בקושי רב עלה בידה להחזיר את המגירות למסילתן.

כשהגיעה שעתה של קלה ללכת לכיתה א', לא ישנה כל הלילה מרוב התרגשות, וכבר בשש בבוקר קמה נסערת, מלאת ציפייה חגיגית, התלבשה מהר ותלתה על גבה את הילקוט החדש. אחר כך מיהרה לחדר האמבטיה, רחצה את פניה, ציחצחה את שיניה, וניסתה כמיטב יכולתה להעביר מסרק בשערה המרדני. מרים סידרה את הדירה הקטנה בתנועות חדות ועצבניות, כמנהגה בכל יום, פתחה את התריסים, הניחה את המצעים לאִוורור על אדן החלון, הכינה לקלה כוס קקאו ופרוסת לחם מרוחה במרגרינה וגערה בה שאכלה בעמידה בגלל הילקוט שעל גבה. היא הניחה בשבילה סנדוויץ' לארוחת עשר בשקית בד קטנה, הכניסה את המצעים, הגיפה היטב את התריסים "שלא ייכנס החום", וקראה בקוצר רוח לקלה הנרגשת לבוא אחריה.
הן עברו בשער ופילסו את דרכן בקרב ערב רב של ילדים מתרוצצים צוהלים; אמהּ הובילה אותה אל המורה של כיתה א', נפרדה ממנה במילים: "שתהיי ילדה טובה, את שומעת?!" ומיהרה לרוץ לעבודתה כאחות בקופת חולים, לחטא כל היום את פצעיהם של אנשים זרים, להזריק זריקות ולמדוד חום.
קלה נותרה בחצר בית הספר והסתכלה סביבה בסקרנות רבה, עד שנקראו הילדים להיכנס לכיתות. המורה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת, והילדים השתתקו ובחנו אותה בזהירות. היא פתחה את היומן והחלה לקרוא את השמות, וכל ילד בתורו אמר "אני." כשהגיעה ל"קלה אייזנבך" עיוותה המורה קלות את פניה ושאלה: "קלה? זה בקו"ף או בכ"ף?" וקלה אמרה: "אני..." ולא ידעה מה תאמר עוד. המורה חייכה חיוך קלוש של רצון טוב: "אה, זה על שם הפרח?" וקלה המבוהלת מתשומת הלב הבלתי צפויה שתקה והתכווצה במקומה. לבסוף הניחה לה המורה והמשיכה לקרוא בשמות שאר התלמידים.
בהפסקה, כשפרצו כולם החוצה וניסו למצוא דבר מה להעסיק את עצמם בו, נטפלה אליה אחת הבנות וצעקה: "קלה כלה, קלה כלה," ומייד שמחו כולם שהזדמן להם עניין לענות בו וצחקו: "את רוצה להיות כלה?" "קלה הכלה, קלה רוצה להיות כלה!" קלה ביקשה לרוץ בחזרה לכיתה, אבל אחת המורות שהשגיחה על התלמידים בחצר חסמה את הדרך בפניה ואמרה שאסור להיכנס לבניין בשעת ההפסקה.
בצהריים שבה הביתה בדרך שלימדה אותה מרים בבוקר, פתחה את הדלת במפתח שהיה תלוי בשרוך על צווארה ורצה למיטתה מייד. באותו יום הקדימה האם לשוב מהעבודה, וכשהגישה לבתהּ את האוכל שאלה: "איך היה בבית הספר? נתנו לכם שיעורים?"
קלה הביטה אליה בציפייה: "קלה זה על שם הפרח?"
מרים הקדירה את מצחה בעצבנות: "איזה פרח?"
קלה הסבירה שהמורה התפלאה כשקראה בשְׁמהּ, ומרים אמרה: "קלה זה בשביל שיהיה לך קל בחיים. וגם, זה אותיות מהשם של אמא שלי, אבל בעברית. את צריכה ללמוד טוב ולהיות ילדה טובה, זה הכול."
למחרת, כשנכנסה לכיתה, קרבה בביישנות למורה ואמרה לה: "קלה זה בשביל שיהיה לי קל בחיים," וזו הביטה בה בתימהון, ואז נזכרה והתחילה לצחוק: "אוי בחיי, אני לא מאמינה! איזה מין אנשים!" וקלה הלכה נכלמת לשולחנה.

בתחילת השנה בכיתה ב' נכנסה המורה לכיתה ובידה ערמה של ספרונים דקים, שדפיהם הנוקשים כתובים באותיות גדולות מנוקדות, ומדי כמה עמודים היה ציור גדול משוח בקו שחור עז. הספרון שקיבלה קלה נקרא יחידה, כפולה ומשולשת. היא שבה הביתה וקראה בשקיקה את המעשייה על שלוש האחיות. לאחת היתה רק עין אחת באמצע מצחה, על מצחה של השנייה התנוססו שלוש עיניים, ורק לאחות השלישית, "כפולה", היו שתי עיניים כלאחד האדם, ולכן נחשבה כמכוערת ובזויה והיתה שנואה על אמהּ ואחיותיה, שהתנכלו לה בלי הרף. "כפולה" כמעט מתה מעוצר רעה ויגון, אבל פֵיה טובה הגיעה אליה והצילה אותה והעניקה לה חיים של אושר ועושר.
קלה קראה לאט כל מלה ומלה, וכשסיימה התחילה לקרוא מההתחלה, ואפילו ביקשה לוותר על המשחקים בחצר ולהישאר בבית, אבל אמהּ, שחזרה כרגיל זעופה ועצבנית מעבודתה הקשה, התעקשה שתצטרף לילדים בחצר ולא תפריע לה לסדר את הבית. בערב אכלה במהירות והקדימה להיכנס למיטתה כדי לשוב לקרוא את הסיפור, ומרים נכנסה לחדר ורטנה: "את מקלקלת את העיניים," וכיבתה את האור.
למחרת הביאה איתה את הספרון לכיתה בתקווה לקבל אחר במקומו, והמורה החמיצה פנים: "הסברתי אתמול לכל הכיתה, קלה, למה אינך מקשיבה, אנחנו נחליף ספרים בספרייה פעם בשבוע. כדאי שתקראי את הסיפור ולא סתם תציצי בו." ומייד קראה את הילדים לסדר והשיעור נמשך.
קלה שבה הביתה וקראה את הסיפור שנית, והפעם היה אפילו עוד יותר יפה בעיניה, וכך קראה בו שוב ושוב עד שהגיע מועד ההחלפה.
החצר איבדה את בכורתה. כעת היתה קלה חוזרת בשמחה לדירה הקטנה האפלולית, ושוקעת מייד בעולם מופלא שבו גיבורים אמיצים נחלצים לעזרתן של נערות אומללות; אמהות חורגות רעות באות על עונשן; פֵיות טובות מכשילות את מזימתן של מכשפות רעות לב, ובְסוף כל הדרכים מצפים תמיד אושר ואהבה.

קלה השתוקקה בכל ליבה לזכות באהבתה של אמהּ, אבל לא ידעה איך לרַצות אותה. היא השתדלה לפחות לא להצית את חמתה המתלקחת כהרף עין, אך גם זה לא עלה בידה. ביום חורף אחד, בעת משחק "תופסת" פראי במיוחד, רדף אחריה אחד הילדים הגדולים, והיא נמלטה לחדר המדרגות ופרצה לתוך הדירה, והרודף בעקבותיה. מרים, שזה עתה סיימה לשטוף את הריצפה, התעסקה בהכנת ארוחה, וקלה נמלטה אליה בצווחות וביקשה להסתתר מאחורי שמלתה. האם המופתעת הסתובבה בזעם, בידה האחת תפסה בשערות ראשה של הילדה ובידה האחרת נצצה סכין המטבח הגדולה.
הילד נמלט החוצה, וקלה קפאה במקומה, מחכה שהלהב יחתוך את צווארה הדק במחי יד אחד, כמו אצל השוחט, ודמה אזל מפניה. מרים טילטלה אותה בפראות: "לא די שאת לא עוזרת אף פעם, את עוד מביאה לי את החברים שלך לטנף את הבית! תנקי הכול, את שומעת, את כל מה שליכלכת, ולכי לחדר שלך להכין שיעורים. רק נזקים יש לי ממך."
קלה, שהיתה לה נפשה לשלל, ניקתה הכול והלכה לחדרה להכין שיעורים.

כשמלאו לה שתים עשרה שנים אירעו שני דברים ששינו את חייה. יום אחד פרץ אחד הילדים הגדולים בהתרגשות רבה לחצר וסיפר שראה ברחוב הסמוך אוטו ספרייה. כל הילדים רצו לראות, ובאמת חנה ליד הכיכר רכב מסחרי גדול; הנהג והספרנית עמדו בחוץ, ומאחוריהם, מעבר לדלתות האחוריות הפתוחות, היה אפשר לראות מדפים סדורים ועליהם ספרים שכולם כרוכים בכריכות חומות, ולכל ספר פס בד לבן לאורכו ועליו כתובים בדיו שחור ובאותיות דפוס עבות שם הספר ושם המחבר. היתה גם חוברת גדולה ובה היו רשומים שמות כל הספרים, והספרנית הסבירה שיהיה אפשר להזמין מראש ולחכות בתור לספרים האהובים. האוטו יבוא פעם בשבועיים, אמר הנהג. בפעם הבאה הלכה גם קלה עם הגדולים והתקרבה והריחה את ריחם של הספרים, ונשארה עומדת ליד האוטו והסתכלה בילדים הבאים והולכים וספר בידם. אחרי שהסתיים התור, חייכה אליה הספרנית ואמרה: "את ילדה שאוהבת לקרוא, נכון? אז בואי תבחרי לך ספר. מה את אוהבת לקרוא?" מה אני אוהבת? תמהה קלה, ושתקה. הספרנית נתנה לה ספר שנקרא האקלברי פין. זה היה ספר אמיתי, עם הרבה דפים, כרוך בכריכה קשה. קלה רצה כל הדרך הביתה. על אף גערותיה של מרים, סירבה בכל תוקף לרדת לחצר ורק קראה וקראה עוד ועוד, ושכחה לגמרי להכין את שיעורי הבית, ולמחרת נזפה בה המורה לעיני כל הכיתה.
וכשבאה שוב, זכרה אותה הספרנית. היא חיכתה בסבלנות עד שכל הילדים הגדולים בחרו ספרים ורק אז התקרבה, והספרנית היפה חייכה אליה וליטפה את ראשה: "אהבת את הספר?" היא אהבה, היא אהבה את כל הספרים שבעולם. שום דבר לא דמה לזה. הספרים לימדו בלי לגעור, חינכו בלי לגנות; הם הסתודדו איתה, ושלא כמו חברותיה - שמרו על סודותיה; הם היו יועציה וידידיה הנאמנים; הם היו הבטחה למשהו טוב יותר שעתיד לקרות לה.
אכזבתה וקוצר רוחה של מרים גברו משנה לשנה. הילדה היתה כפוית טובה. כמה שלא חינכה אותה והוכיחה אותה השכֵּם והעֲרב, תמיד שכחה משהו, שברה משהו, ליכלכה או קילקלה. היא עובדת בפרך כל הזמן כדי שיהיה אוכל בבית ויהיו בגדים נקיים, ולא יחיו בלכלוך ומהפכה, והבת? זאת שקועה כל היום בספרים הטיפשיים שלה. גם בבית הספר אין ממנה נחת. המורים מתלוננים שהיא לא מקשיבה, לא ממושמעת, שקועה בחלומות. איזו ילדה, ממש עונש משמים. למה רק לה יש ילדה פרזיטית כזאת, לא אחראית, לא מסודרת, מתווכחת, חצופה, למה זה מגיע לה?! הגיע הזמן שהילדה תיסע קצת אל דודה סֶליה בעיר, כי "גם אני צריכה קצת לנשום."
וכך נסעה קלה אייזנבך בפעם הראשונה בחייה אל העיר הגדולה, שעד כה רק שמעה עליה מן הילדים בני המזל שזכו כבר לבקר בה.

"דודה סֶליה"! איזה צירוף מילים מפעים! יש לה דודה שגרה בעיר. רק לפני שנה שמעה עליה בפעם הראשונה, ומאז לא חדלה לחשוב עליה. היא גילתה את הסוד רק לסמדר, כי חשבה שהיא יכולה לבטוח בה. הן היו חברות בלב ונפש. אבל סמדי סיפרה מייד לדלית, וזו לא האמינה: "מאיפה נולדה לך דודה פתאום?" למזלה, אמא של סמדי דווקא תמכה בה, כן, למרים יש אחות, אבל משום מה לבשה מייד את הפרצוף של "שְשְ… הילדים שומעים", וסירבה להשיב על שאלות אחרות. "תשאלי את אמא שלך." קלה ידעה שאין טעם לשאול. ודלית, היא סתם מקנאה. היא נוסעת לעיר הגדולה, שכולם כאן חולמים עליה, והיא תפגוש את דודה סֶליה וכבר תשאל אותה הכול. סֶליה. איזה שם יפה!
בהתרגשות רבה ארזה מזוודה קטנה, הניחה בה מכנסיים וחולצה, תחתונים וגופייה, פיג’מה, מברשת שיניים וספרים מהספרייה. האוטובוס יצא לדרך בשעה אחת עשרה בבוקר, עת השמש לוהטת, הרחובות שוממים, האוויר מאובק וצהוב והאנשים מעולפים, ותוך שלוש וחצי שעות הגיע לעולם צבעוני, שאווירו רווי לחות, והאנשים מהלכים בו ערניים וממהרים.

דודה סֶליה, שחיכתה לבואה בתחנה המרכזית, היתה צעירה ממרים רק בשנים אחדות אבל נראתה הרבה יותר צעירה. מרים היתה גבוהה וגרמית ולבשה כמעט תמיד את מַדי האחות הלבנים, ואילו סֶליה היתה נמוכת קומה ועגלגלת ולבשה מכנסיים פרחוניים וחולצה חושפת כתפיים. קלה חשבה מייד שהיא יפהפייה. היו לה גבות מרוטות, שפתיים מרוחות בליפסטיק נוצץ וציפורניים ארוכות צבועות בלכה אדומה. היא פגשה את הילדה נושאת המזוודה בהפתעה בלתי מוסתרת: "את כל כך גדולה!" וקלה חשה מייד מגושמת ומיותרת, אבל אז חיבקה אותה סֶליה, הסיטה את שערה מהמצח, מתחה אותו לאחור, הביטה בעיניה ואמרה: "כן, כן, אנחנו כבר נבלה יופי ביחד."
הן נסעו באוטובוס לדירתה של סֶליה, וקלה ישבה ליד החלון ובלעה בעיניה את הבתים הלבנים, העצים השופעים, האנשים הלבושים יפה כל כך, ובפינה אחת הציץ ים כחול זוהר, הו, לאיזה עולם חדש מופלא היא זכתה להגיע. בדירה של סֶליה היו שלושה חדרים קטנים, עמוסים חפצים וקישוטים לעייפה, ומרפסת סגורה, שכוננית ניצבה בה ועליה היו סדורים בשורות בקבוקוני בושם, לכה בצבעים שונים, צנצנות קרם, ליפסטיקים ופודרה. והיתה גם מראה עגולה גדולה, שאפשר לסובב על צידה המגדיל ולראות בה כל נקבובית ונקבובית בפָּנים. ולרוחבה של מרפסת הקסמים הזאת הוצבה המיטה שהוקצתה לקלה.
פעם בשבוע, ביום רביעי, מטפלת דודה סֶליה טיפול יסודי בנקבוביות העור שלה; בבוקר, לאחר סידור הבית, היא מתיישבת ליד שולחן המטבח, ראשה רכון מעל סיר מהביל, ומגבת גדולה מכסה את הכול, שלא יברחו האדים החוצה. כעבור חצי שעה בדיוק היא מסירה את המגבת, נושמת נשימה עמוקה, מספיגה את הלחות מפניה האדומים התפוחים, והולכת להביא את המראה המגדילה. בלי רחמים, סֶליה מותחת בשתי אצבעות רצועות עור לכאן ולכאן, לא מחמיצה שום פיסת עור, ולבסוף נוטלת ממחטה לבנה נקייה, ובזריזות אצבעות מופלאה שואבת את כל "השחורים" מפניה. לסיום היא מקררת את פניה הצבים במי ברז, מחזירה את המראה למקומה, ועומדת לבחור בתשומת לב רבה אחת מצנצנות הקרם הקטנות. משמרחה את פניה בעדינות רבה, מגלגלת סֶליה את שערה המלוחלח מהאדים על סלילים דוקרניים ועליהם היא קושרת מטפחת בד דקה. ראשה עטור הסלילים מכפיל את נפחו ומתנשא בגאון מעל גופה הקטן.
"אחר הצהריים נלך לקולנוע," היא אומרת לקלה, וזו נשנקת מהתרגשות וחושבת שמעולם לא ראתה אדם שמתעסק עם פניו באהבה רבה כל כך. מרים הקדישה יחס קפדני שכזה למרצפות ביתה, והיתה זוחלת עליהן על ברכיה, ובולשת בשבע עיניים שמא נשאר אי בזה גרגיר כלשהו שלא נמחה; ומשסיימה את קרצוף הריצפה, היתה מתרוממת לאיטה בפרקים דואבים, כדי לבדוק את מצב הצחצוח של האסלה והברזים והחלונות והדלתות, וחוזר חלילה.

בימי חמישי היה בא זמנן של כפות הידיים. סֶליה השרתה כל כף יד בקערית קטנה עם מי סבון, ואחר כך טיפלה בכל ציפורן וציפורן בכל מיני כלים ששלפה מנרתיק קטן, בתשומת לב ובסבלנות, ותמיד לפי סדר קבוע שאין לסטות ממנו. מריחת הלכה היתה פסגתו של הטקס. הצבע האדום המבריק היפנט את קלה, וריח הלכה שהתפשט בבית סימם אותה. אם לפני כן, בשעת הקיצוץ והשיוף, פיטפטו על כל מיני דברים, בשלב הזה סירבה סֶליה לדבר או להקשיב; כאן נדרשו יד יציבה, קואורדינציה מושלמת ותשומת לב מרבית.
קלה ציפתה בדריכות שהציפורניים יתייבשו. סֶליה ניפנפה בידיה ונשפה עליהן קלות: "בשביל ציפורניים צריך סבלנות," אמרה, "מי שאין לו סבלנות…" - סליה התכופפה להציץ בציפורני רגליה ולשקול אם הגיעה שעתן, והמשך המשפט המתאר את הפורענות שתבוא על ראשם של חסרי הסבלנות נשאר תלוי ועומד באוויר.
קלה הבינה היטב את עניין הסבלנות. לה מעולם לא היתה סבלנות לחכות עד שהריצפה תתייבש, וכשהיתה מרים מגלה בעיני הנץ שלה את סימני עקבותיה של קלה על הריצפה היבשה, היתה מעירה בזעם: "מי שאין לו סבלנות, ככה נראה הניקיון שלו", ואחרי כן כמובן באו המילים: "עצל הולך שבע פעמים", וקלה נאלצה למלא את הדלי ולנגב שוב את הסימנים שהשאירה על הריצפה, והפעם "בלי חוכמות". המרצפות של מרים כבר שחוקות מרוב קרצוף, ורוחה נכאה תמיד, ואילו פניה של סֶליה ורודים רעננים ורוחה טובה עליה אחרי השלמת הטיפולים.

"יש לך חבר?" היא שואלת את קלה ומגישה לה תפוח עץ מקולף.
טוב, אין לה חבר, אבל היא מאוהבת. כל הספרים שקראה בשנה האחרונה דיברו על אהבה. כל הבנות דיברו על אהבה. קלה מאוהבת באמנון מן החצר שלה, שלומד בכיתות הגבוהות, והוא חביב הבנות והספורטאי המצטיין של בית הספר; פעם אחת אפילו נשלח להשתתף בתחרות של כל בתי הספר בארץ, אבל הוא לא זכה בכלום, כי השופטים שם עשו כמובן פרוטקציה לאנשים שלהם.
היא מספרת לסֶליה איך פעם אחת מופלאה מכול, כשנתקלו זה בזה בהפסקה בחצר בית הספר, חייך אליה ואמר: "אהלן קלה, מה נשמע?" וכל חברותיה הביטו בה בקנאה, והיא הסתחררה לגמרי והיתה בטוחה שזהו הרגע המאושר בחייה. מאותו יום, מכוחו של חוש סמוי ובלי להביט בגלוי, ידעה תמיד לאתר את אמנון בשעת ההפסקות, כאילו היה "חוט הזהב" ההוא, שחיבר בין המלכה לבתה באחת האגדות שקראה, מתוח ביניהם כל הזמן. אבל האירוע לא נִשנָה.
סֶליה מתייחסת לנושא ברצינות רבה, ומעירה הערות מועילות, כמו: "אסור להראות לגברים שמעוניינים בהם, כי אז הם רק בזים לך," וגם: "השכל שלהם במכנסיים." את האמירה האחרונה לא הבינה קלה אבל התביישה לשאול לפִשרהּ, וכך נחסך ממנה הצורך ליישב בין שתי האמירות הללו.

כשהגיע הזמן לשוב הביתה, כבר ידעה שתחזור ותבוא לכאן. נותר רק לספור את הימים.

 

ניצה סלונים

ילידת חיפה. מתגוררת רוב שנותיה בירושלים. למדה במגמת תרגום במסגרת לימודי מוסמך בחוג לקומוניקציה. שימשה כמנהלת הרשות לדוקטורנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות השמונים עבדה לצד עבודתה באוניברסיטה גם בתרגום סדרות וסרטי טלוויזיה בערוץ הראשון. אם לארבעה בנים וסבתא לנכדים.

עוד על הספר

להחזיק את הזנב של החלום ניצה סלונים

פרק ראשון


קלה אייזנבך היתה האחרונה בשושלת ארוכה של נשים שלא אהבו את עצמן. לפחות כך קיוותה, ובכך ניסתה להתנחם באותן שעות קשות שֶׁרָפו בהן הגנותיה והאשמה היתה מגיחה מן החורים ומתייצבת מולה. לפיכך הופתעה באותו בוקר כששלחה מבט מקרי למראָה וראתה מולה אשה יפה במיטב שנותיה.

בילדותה היתה עומדת על בהונותיה בחדר השירותים הזעיר בביתה - חדר שהכיל אסלה, אמבטיה וכיור שמעליו הוברג ראי עם שוליים מכורכמים מרטיבות - ומציצה בחיפזון בפניה, שנראו לה ארוכים ומוגזמים עד כדי כיעור, פה ענקי, אף מגושם ועור חיוור, חסר צבע. מבטה היה תועה מפניה אל מסגרת השׂיער המרדן נטול הצורה, ונאטם שוב מתוך צידוק הדין. בשנות בית הספר הראשונות, כשמרים, אמהּ, היתה נכנסת לחדרה, מכבה את האור ואומרת בכעס: "די לקרוא, לילה זה לילה. תמיד הכול הפוך אצלך. בבוקר לא תוכלי לקום", היתה קלה מתכסה מעל הראש בשמיכתה ומדמה בליבה איך יכלו חייה להיות לו היו לה פנים אחרים, ורודים נוצצים, עם אף כפתורי, פה קטן וחמוד שסוגר על שיניים זוהרות, ולחיים מגוממות, שאי אפשר לעמוד בפניהן כלל. איך היתה מרגישה אילו במקום תלתלים כהים גסים, הקופצים באי סדר סביב פניה, היה נשפך וגולש על גבה מפל שׂיער חלק מבריק שניצוצות עולים ממנו, וכל יד נמשכת לגעת בו, ללטף אותו; איך זה להיות מלוטפת? איך זה להיות אהובה? לו היתה יפה, בוודאי היתה מרים אוהבת אותה ומתגאה בה.
הבוקר הזה התעוררה בתחושה מוזרה. כשהקיצה לא ידעה אם היא ערה או חולמת. היא פקחה את עיניה וראתה מולה את ארון הבגדים, ואז התהפכה וראתה את הדלת. רסיסי חלום מהבהבים במוחה, טיסה? לאן? מה זה היה? פעם אחת אמר גיורא שתקווה היא לפעמים בית כלא, מה פתאום נזכרה בזה עכשיו? לאחרונה הצליחה להשכיח מליבה את שיחת הטלפון הגורלית שסיכסכה את חייה. יותר לא תניח את חייה בהמתנה. היא מאחרת, כדאי שתקום.
אור עז כבר הציף את החוץ, והיא ניגשה כדרכה לסגור את התריסים בנסיון שווא לחסום את החום שיזדחל עוד מעט מבעד לחרכים, ישקע לאיטו בתוך הדירה ויספיג את חללה במוכיות הדביקה שלו. ואז זה קרה. בדרכה אל התריס נתקל מבטה בדלת הארון הפתוחה ופתאום עמדה לה שם, בראי שעל הדלת, אשה גבוהה ונאה. אשה יפה.
היא נעצרה, וחום מוזר אפף אותה. האשה זקפה מולה גבה אחת וחייכה בפה סגור: "הביטי היטב," אמרה, "ראי אותי, אני האשה שהתרגלת לא לאהוב. את צריכה לדעת שאני לא אשמה, עשיתי מה שיכולתי. אני כאן, השלימי איתי."
רגעים ארוכים המשיכה להסתכל בפנים החזקים הממוסגרים בתלתלים פרועים ששום מסרק לא יכול להם, וראתה את העיניים המביטות לתוך עיניה - שקדיות חומות בהירות, כמעט צהובות; את הפה הגדול המלא; את קו המשולש המושלם התוחם את עצמות הלחיים הסלָביוֹת ויורד לסנטר החזק; את העור הבהיר שרעננותו כבר פגה אבל עדיין שמר על מוצקותו וניקיונו - הסתכלה, ובפעם הראשונה בחייה אהבה את המראֶה, ומעוצמת התחושה המדהימה הזאת הוארו הפנים מולה בחיוך גדול מלא שיניים, העיניים הצטמצמו לסדקים צרים, ומניפת קמטים חיננית נפרשה מקצותיהן, וקמטים עמוקים יותר זרמו מכנף האף אל הפה, ועדיין נראו לה הפנים יפים.
היא הסתכלה באִשה מראשה המרשים ועד כפות רגליה הנתונות בסנדלים חומים, משתוממת על כל פרט. הזרה היתה יפת קומה, לבושה חצאית מעטפת כחולה וחולצה לבנה נטולת שרוולים, גופה היה זקוף ואיבריה תואמים. מבטה שִייט לעבר הקרסוליים המעוצבים, ועלה מעלה, לעבר הכתפיים הישרות, בחן את הזרועות החלקות, הצוואר הברבורי והחזה הגבוה שמתח את החולצה. הדמות בראי הביטה בה בשלווה, עין בעין, וריגשה גדולה הציפה אותה לפתע. היא חשה שמשהו חשוב קורה לה כאן ועכשיו, אבל מהו הדבר לא ידעה.
נשימתה נעצרה דקה ארוכה, ואז גאו השדיים מתוך המחשוף, היא מתחה את כתפיה, זקפה את ראשה, הביטה באשה החדשה ואמרה בקול: "די לשטויות," סגרה את התריס, נטלה את תיקה ויצאה מן הבית.

עולמה המצומצם של קלה אייזנבך הקטנה כלל את הבית, את החצר הגדולה, שהיתה מכותרת בבתים, ואת שני הרחובות הצמודים לחצר. העולם הגדול כלל את כל העיירה שְלָבים, שהוקמה בשעתו בלב שממה צחיחה ומוכת שמש, והסתיים בתחנת האוטובוס בכביש הראשי, שעל פי השמועה הוליך אל עוד עולם, זר ורחוק, שכולם השתוקקו אליו ומעטים זכו לבקר בו.
בחצר רחשו חיים מופלאים, יונים הידסו בגאון בשביל המוביל לבית, ונמלטו בחרפה במחי כנפיים רעשני כשניסה אחד החתולים להתאנות להן. חתולים רדפו אחרי חתולות, וכשנכרכו אלה באלה היו משמיעים קולות מעוררי חלחלה שהפחידו את הילדים הקטנים והצהילו את הגדולים. גורים מכל הצבעים, אפורים, כתומים ומשובצים התגודדו תמיד ליד פחי האשפה השבורים. בימי חמישי היו מגיעות נשים בשמלות בית מהוהות, מחזיקות ביד אחת ברגליה הקשורות של תרנגולת מפרכסת קלות, שראשה וכרבולתה מידלדלים למטה ועיניה הנוצצות מתרוצצות וסוקרות בבעתה את העולם ההפוך, וביד השנייה היו חובקות היטב את ארנקן הבלוי. הילדים כיתרו את המרפסת בדירת השוחט בקומת הקרקע, וראו איך הוא תופס בתנועות מנוסות את הנידונה לשחיטה, מעביר בזריזות מדהימה את להב החלף הנוצץ המושחז היטב על גרונה, ומייד תוקע אותה, ראשה למטה ורגליה למעלה, באחד הנקבים העגולים המותקנים בקצה שולחן השחיטה, כדי שתקיז את דמה עד הטיפה האחרונה. תנועותיו הבטוחות הנמרצות הילכו עליהם קסם מבעית. כשהסתיימה הקזת הדם היה השוחט מוציא בתנופה את הפגר ומורט את נוצותיו בזריזות. העוף המרוט, שלא מזמן היה תרנגולת מפרכסת עטורת נוצות, היה נמסר עטוף בנייר עיתון לאשה שישבה בצד על כיסא בלוי ודהוי משמש ומגשם, וחיכתה בסבלנות. כסף עבר מיד ליד, וההצגה תמה. היה אפשר לשוב למשחקים, או לעקוב אחרי לטאות וחומָטים שחמקו כהרף עין אל מתחת לאבנים, ולהבריח חרדון שהתחמם לו בשמש על אחת הגדרות.
יום אחד התגלתה זיקית אפורה חומה תלויה במהופך על אחת הגדרות. הזיקית קפאה על מקומה וניסתה לכשף את הילדים בעיניה המוזרות התקועות משני צידי ראשה, כדי שלא יקרבו אליה. הילדים נגעו בה מרחוק במקל, אבל היא לא ניסתה לברוח כלל, רק נעשתה אפורה יותר ויותר. הילדים סבבו את הזיקית והציקו לה, דקרו אותה בענפים, זרקו עליה אבנים קטנות, והיא דבקה בגדר והתאבנה במקומה. לבסוף תפס אותה אמנון, מלך החצר, בזנבה ונשא אותה לחלקת העשב הירוקה לראות אם תחליף את צבעיה. קלה, שלא הצטערה מעולם על גורלן של התרנגולות, חמלה נואשות על הזיקית הזועמת המתעוותת בידו של אמנון, אבל לא העזה לבוא לעזרתה. היא ידעה שהלטאות היפהפיות זריזות להפליא, ובשעת הדחק הן מסוגלות להשיל את זנבן בידו של המתאנה להן ולהיעלם מן העין, ועד מהרה צומח להן זנב חדש לתפארת; אבל זיקית מכוערת מתנהלת בכבדות, ואין לה מפלט. בעִקשות מוזרה התפללה בליבה שהזיקית תסרב להחליף את צבעיה, אבל הזיקית באמת נהְיְתה ירוקה והילדים הניחו לה סוף סוף.

כמו בכל העולמות, גם בעולם הקטן שררה הייררכיה נוקשה, ומקומה של קלה סווג בו בתחתית הרשימה. בראש ובראשונה, היא היתה מעוטת ערך בעיני עצמה, שנית, היא היתה מהקטנים, וגם, לא היה לה אבא.
"הבית" היה דירה של שני חדרים, מטבחון וחדרון שירותים, בקומה הראשונה בבלוק מגורים אפור חסר חן, שנבנָה בבנייה חפוזה והכיל שלוש כניסות שהובילו לעשרות דירות זהות. לא היו בבית חפצי נוי מיותרים, כי אמא של קלה לא אהבה חפצים "שתופסים אבק". בחדר אחד ניצבה מיטה מכוסה בכיסוי צמר חום, ועליה ישנה האם. במרכז החדר עמד שולחן מרובע ומסביבו ארבעה כיסאות, ועוד היו בו כוננית נמוכה שהרדיו עמד עליה, כורסה ישנה, סל עיתונים ושני שרפרפים. בחדר השני, הקטן יותר, עמדו המיטה של קלה, ארון בגדים ששלוש דלתות לו, ושולחן כתיבה גדול בצבע חום כהה, שהיה צמוד לכוננית ספרים נמוכה. אביה נעלם מחייה עוד כשהיתה ילדה קטנה מאוד. היא לא זכרה את פניו, ובפעמים המועטות שניסתה לשאול עליו סירבה אמהּ בכעס להשיב על שאלותיה. אבל שולחן הכתיבה היה שלו. פעם, כששכבה מכוסה במיטתה, נכנסה מרים עם אחת מחברותיה לקחת משהו מן הארון, נתקלה בשולחן הכתיבה ופלטה באיבה: "אוף, הייתי משליכה את זה, אבל הילדה תצטרך שולחן לבית הספר." החברה שאלה משהו בקול כבוש, ומרים ממש ירקה את המילים מפיה: "כן, זה שלו."
ימים רבים לאחר מכן המשיכה קלה לחטט בקדחתנות בשתי המגירות השטוחות שהיו בשולחן מתחת ללוח הכתיבה, ומצאה שם ניירות וחשבונות, מספריים שבורים, מברג קטן וחולץ פקקים, ועוד כל מיני מעטפות של מרים, שלא יכלה לקרוא את תכולתן - חיטטה, אך לא מצאה מענה לשאלות שלא העזה לשאול. באחד הימים אפילו הצליחה למשוך את המגירות החוצה, וזחלה מתחת לשולחן לראות אם נחרץ בו שֵׁם כלשהו, אולי תמונה נשכָּחה נצמדה לאחת הפינות, ורק בקושי רב עלה בידה להחזיר את המגירות למסילתן.

כשהגיעה שעתה של קלה ללכת לכיתה א', לא ישנה כל הלילה מרוב התרגשות, וכבר בשש בבוקר קמה נסערת, מלאת ציפייה חגיגית, התלבשה מהר ותלתה על גבה את הילקוט החדש. אחר כך מיהרה לחדר האמבטיה, רחצה את פניה, ציחצחה את שיניה, וניסתה כמיטב יכולתה להעביר מסרק בשערה המרדני. מרים סידרה את הדירה הקטנה בתנועות חדות ועצבניות, כמנהגה בכל יום, פתחה את התריסים, הניחה את המצעים לאִוורור על אדן החלון, הכינה לקלה כוס קקאו ופרוסת לחם מרוחה במרגרינה וגערה בה שאכלה בעמידה בגלל הילקוט שעל גבה. היא הניחה בשבילה סנדוויץ' לארוחת עשר בשקית בד קטנה, הכניסה את המצעים, הגיפה היטב את התריסים "שלא ייכנס החום", וקראה בקוצר רוח לקלה הנרגשת לבוא אחריה.
הן עברו בשער ופילסו את דרכן בקרב ערב רב של ילדים מתרוצצים צוהלים; אמהּ הובילה אותה אל המורה של כיתה א', נפרדה ממנה במילים: "שתהיי ילדה טובה, את שומעת?!" ומיהרה לרוץ לעבודתה כאחות בקופת חולים, לחטא כל היום את פצעיהם של אנשים זרים, להזריק זריקות ולמדוד חום.
קלה נותרה בחצר בית הספר והסתכלה סביבה בסקרנות רבה, עד שנקראו הילדים להיכנס לכיתות. המורה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת, והילדים השתתקו ובחנו אותה בזהירות. היא פתחה את היומן והחלה לקרוא את השמות, וכל ילד בתורו אמר "אני." כשהגיעה ל"קלה אייזנבך" עיוותה המורה קלות את פניה ושאלה: "קלה? זה בקו"ף או בכ"ף?" וקלה אמרה: "אני..." ולא ידעה מה תאמר עוד. המורה חייכה חיוך קלוש של רצון טוב: "אה, זה על שם הפרח?" וקלה המבוהלת מתשומת הלב הבלתי צפויה שתקה והתכווצה במקומה. לבסוף הניחה לה המורה והמשיכה לקרוא בשמות שאר התלמידים.
בהפסקה, כשפרצו כולם החוצה וניסו למצוא דבר מה להעסיק את עצמם בו, נטפלה אליה אחת הבנות וצעקה: "קלה כלה, קלה כלה," ומייד שמחו כולם שהזדמן להם עניין לענות בו וצחקו: "את רוצה להיות כלה?" "קלה הכלה, קלה רוצה להיות כלה!" קלה ביקשה לרוץ בחזרה לכיתה, אבל אחת המורות שהשגיחה על התלמידים בחצר חסמה את הדרך בפניה ואמרה שאסור להיכנס לבניין בשעת ההפסקה.
בצהריים שבה הביתה בדרך שלימדה אותה מרים בבוקר, פתחה את הדלת במפתח שהיה תלוי בשרוך על צווארה ורצה למיטתה מייד. באותו יום הקדימה האם לשוב מהעבודה, וכשהגישה לבתהּ את האוכל שאלה: "איך היה בבית הספר? נתנו לכם שיעורים?"
קלה הביטה אליה בציפייה: "קלה זה על שם הפרח?"
מרים הקדירה את מצחה בעצבנות: "איזה פרח?"
קלה הסבירה שהמורה התפלאה כשקראה בשְׁמהּ, ומרים אמרה: "קלה זה בשביל שיהיה לך קל בחיים. וגם, זה אותיות מהשם של אמא שלי, אבל בעברית. את צריכה ללמוד טוב ולהיות ילדה טובה, זה הכול."
למחרת, כשנכנסה לכיתה, קרבה בביישנות למורה ואמרה לה: "קלה זה בשביל שיהיה לי קל בחיים," וזו הביטה בה בתימהון, ואז נזכרה והתחילה לצחוק: "אוי בחיי, אני לא מאמינה! איזה מין אנשים!" וקלה הלכה נכלמת לשולחנה.

בתחילת השנה בכיתה ב' נכנסה המורה לכיתה ובידה ערמה של ספרונים דקים, שדפיהם הנוקשים כתובים באותיות גדולות מנוקדות, ומדי כמה עמודים היה ציור גדול משוח בקו שחור עז. הספרון שקיבלה קלה נקרא יחידה, כפולה ומשולשת. היא שבה הביתה וקראה בשקיקה את המעשייה על שלוש האחיות. לאחת היתה רק עין אחת באמצע מצחה, על מצחה של השנייה התנוססו שלוש עיניים, ורק לאחות השלישית, "כפולה", היו שתי עיניים כלאחד האדם, ולכן נחשבה כמכוערת ובזויה והיתה שנואה על אמהּ ואחיותיה, שהתנכלו לה בלי הרף. "כפולה" כמעט מתה מעוצר רעה ויגון, אבל פֵיה טובה הגיעה אליה והצילה אותה והעניקה לה חיים של אושר ועושר.
קלה קראה לאט כל מלה ומלה, וכשסיימה התחילה לקרוא מההתחלה, ואפילו ביקשה לוותר על המשחקים בחצר ולהישאר בבית, אבל אמהּ, שחזרה כרגיל זעופה ועצבנית מעבודתה הקשה, התעקשה שתצטרף לילדים בחצר ולא תפריע לה לסדר את הבית. בערב אכלה במהירות והקדימה להיכנס למיטתה כדי לשוב לקרוא את הסיפור, ומרים נכנסה לחדר ורטנה: "את מקלקלת את העיניים," וכיבתה את האור.
למחרת הביאה איתה את הספרון לכיתה בתקווה לקבל אחר במקומו, והמורה החמיצה פנים: "הסברתי אתמול לכל הכיתה, קלה, למה אינך מקשיבה, אנחנו נחליף ספרים בספרייה פעם בשבוע. כדאי שתקראי את הסיפור ולא סתם תציצי בו." ומייד קראה את הילדים לסדר והשיעור נמשך.
קלה שבה הביתה וקראה את הסיפור שנית, והפעם היה אפילו עוד יותר יפה בעיניה, וכך קראה בו שוב ושוב עד שהגיע מועד ההחלפה.
החצר איבדה את בכורתה. כעת היתה קלה חוזרת בשמחה לדירה הקטנה האפלולית, ושוקעת מייד בעולם מופלא שבו גיבורים אמיצים נחלצים לעזרתן של נערות אומללות; אמהות חורגות רעות באות על עונשן; פֵיות טובות מכשילות את מזימתן של מכשפות רעות לב, ובְסוף כל הדרכים מצפים תמיד אושר ואהבה.

קלה השתוקקה בכל ליבה לזכות באהבתה של אמהּ, אבל לא ידעה איך לרַצות אותה. היא השתדלה לפחות לא להצית את חמתה המתלקחת כהרף עין, אך גם זה לא עלה בידה. ביום חורף אחד, בעת משחק "תופסת" פראי במיוחד, רדף אחריה אחד הילדים הגדולים, והיא נמלטה לחדר המדרגות ופרצה לתוך הדירה, והרודף בעקבותיה. מרים, שזה עתה סיימה לשטוף את הריצפה, התעסקה בהכנת ארוחה, וקלה נמלטה אליה בצווחות וביקשה להסתתר מאחורי שמלתה. האם המופתעת הסתובבה בזעם, בידה האחת תפסה בשערות ראשה של הילדה ובידה האחרת נצצה סכין המטבח הגדולה.
הילד נמלט החוצה, וקלה קפאה במקומה, מחכה שהלהב יחתוך את צווארה הדק במחי יד אחד, כמו אצל השוחט, ודמה אזל מפניה. מרים טילטלה אותה בפראות: "לא די שאת לא עוזרת אף פעם, את עוד מביאה לי את החברים שלך לטנף את הבית! תנקי הכול, את שומעת, את כל מה שליכלכת, ולכי לחדר שלך להכין שיעורים. רק נזקים יש לי ממך."
קלה, שהיתה לה נפשה לשלל, ניקתה הכול והלכה לחדרה להכין שיעורים.

כשמלאו לה שתים עשרה שנים אירעו שני דברים ששינו את חייה. יום אחד פרץ אחד הילדים הגדולים בהתרגשות רבה לחצר וסיפר שראה ברחוב הסמוך אוטו ספרייה. כל הילדים רצו לראות, ובאמת חנה ליד הכיכר רכב מסחרי גדול; הנהג והספרנית עמדו בחוץ, ומאחוריהם, מעבר לדלתות האחוריות הפתוחות, היה אפשר לראות מדפים סדורים ועליהם ספרים שכולם כרוכים בכריכות חומות, ולכל ספר פס בד לבן לאורכו ועליו כתובים בדיו שחור ובאותיות דפוס עבות שם הספר ושם המחבר. היתה גם חוברת גדולה ובה היו רשומים שמות כל הספרים, והספרנית הסבירה שיהיה אפשר להזמין מראש ולחכות בתור לספרים האהובים. האוטו יבוא פעם בשבועיים, אמר הנהג. בפעם הבאה הלכה גם קלה עם הגדולים והתקרבה והריחה את ריחם של הספרים, ונשארה עומדת ליד האוטו והסתכלה בילדים הבאים והולכים וספר בידם. אחרי שהסתיים התור, חייכה אליה הספרנית ואמרה: "את ילדה שאוהבת לקרוא, נכון? אז בואי תבחרי לך ספר. מה את אוהבת לקרוא?" מה אני אוהבת? תמהה קלה, ושתקה. הספרנית נתנה לה ספר שנקרא האקלברי פין. זה היה ספר אמיתי, עם הרבה דפים, כרוך בכריכה קשה. קלה רצה כל הדרך הביתה. על אף גערותיה של מרים, סירבה בכל תוקף לרדת לחצר ורק קראה וקראה עוד ועוד, ושכחה לגמרי להכין את שיעורי הבית, ולמחרת נזפה בה המורה לעיני כל הכיתה.
וכשבאה שוב, זכרה אותה הספרנית. היא חיכתה בסבלנות עד שכל הילדים הגדולים בחרו ספרים ורק אז התקרבה, והספרנית היפה חייכה אליה וליטפה את ראשה: "אהבת את הספר?" היא אהבה, היא אהבה את כל הספרים שבעולם. שום דבר לא דמה לזה. הספרים לימדו בלי לגעור, חינכו בלי לגנות; הם הסתודדו איתה, ושלא כמו חברותיה - שמרו על סודותיה; הם היו יועציה וידידיה הנאמנים; הם היו הבטחה למשהו טוב יותר שעתיד לקרות לה.
אכזבתה וקוצר רוחה של מרים גברו משנה לשנה. הילדה היתה כפוית טובה. כמה שלא חינכה אותה והוכיחה אותה השכֵּם והעֲרב, תמיד שכחה משהו, שברה משהו, ליכלכה או קילקלה. היא עובדת בפרך כל הזמן כדי שיהיה אוכל בבית ויהיו בגדים נקיים, ולא יחיו בלכלוך ומהפכה, והבת? זאת שקועה כל היום בספרים הטיפשיים שלה. גם בבית הספר אין ממנה נחת. המורים מתלוננים שהיא לא מקשיבה, לא ממושמעת, שקועה בחלומות. איזו ילדה, ממש עונש משמים. למה רק לה יש ילדה פרזיטית כזאת, לא אחראית, לא מסודרת, מתווכחת, חצופה, למה זה מגיע לה?! הגיע הזמן שהילדה תיסע קצת אל דודה סֶליה בעיר, כי "גם אני צריכה קצת לנשום."
וכך נסעה קלה אייזנבך בפעם הראשונה בחייה אל העיר הגדולה, שעד כה רק שמעה עליה מן הילדים בני המזל שזכו כבר לבקר בה.

"דודה סֶליה"! איזה צירוף מילים מפעים! יש לה דודה שגרה בעיר. רק לפני שנה שמעה עליה בפעם הראשונה, ומאז לא חדלה לחשוב עליה. היא גילתה את הסוד רק לסמדר, כי חשבה שהיא יכולה לבטוח בה. הן היו חברות בלב ונפש. אבל סמדי סיפרה מייד לדלית, וזו לא האמינה: "מאיפה נולדה לך דודה פתאום?" למזלה, אמא של סמדי דווקא תמכה בה, כן, למרים יש אחות, אבל משום מה לבשה מייד את הפרצוף של "שְשְ… הילדים שומעים", וסירבה להשיב על שאלות אחרות. "תשאלי את אמא שלך." קלה ידעה שאין טעם לשאול. ודלית, היא סתם מקנאה. היא נוסעת לעיר הגדולה, שכולם כאן חולמים עליה, והיא תפגוש את דודה סֶליה וכבר תשאל אותה הכול. סֶליה. איזה שם יפה!
בהתרגשות רבה ארזה מזוודה קטנה, הניחה בה מכנסיים וחולצה, תחתונים וגופייה, פיג’מה, מברשת שיניים וספרים מהספרייה. האוטובוס יצא לדרך בשעה אחת עשרה בבוקר, עת השמש לוהטת, הרחובות שוממים, האוויר מאובק וצהוב והאנשים מעולפים, ותוך שלוש וחצי שעות הגיע לעולם צבעוני, שאווירו רווי לחות, והאנשים מהלכים בו ערניים וממהרים.

דודה סֶליה, שחיכתה לבואה בתחנה המרכזית, היתה צעירה ממרים רק בשנים אחדות אבל נראתה הרבה יותר צעירה. מרים היתה גבוהה וגרמית ולבשה כמעט תמיד את מַדי האחות הלבנים, ואילו סֶליה היתה נמוכת קומה ועגלגלת ולבשה מכנסיים פרחוניים וחולצה חושפת כתפיים. קלה חשבה מייד שהיא יפהפייה. היו לה גבות מרוטות, שפתיים מרוחות בליפסטיק נוצץ וציפורניים ארוכות צבועות בלכה אדומה. היא פגשה את הילדה נושאת המזוודה בהפתעה בלתי מוסתרת: "את כל כך גדולה!" וקלה חשה מייד מגושמת ומיותרת, אבל אז חיבקה אותה סֶליה, הסיטה את שערה מהמצח, מתחה אותו לאחור, הביטה בעיניה ואמרה: "כן, כן, אנחנו כבר נבלה יופי ביחד."
הן נסעו באוטובוס לדירתה של סֶליה, וקלה ישבה ליד החלון ובלעה בעיניה את הבתים הלבנים, העצים השופעים, האנשים הלבושים יפה כל כך, ובפינה אחת הציץ ים כחול זוהר, הו, לאיזה עולם חדש מופלא היא זכתה להגיע. בדירה של סֶליה היו שלושה חדרים קטנים, עמוסים חפצים וקישוטים לעייפה, ומרפסת סגורה, שכוננית ניצבה בה ועליה היו סדורים בשורות בקבוקוני בושם, לכה בצבעים שונים, צנצנות קרם, ליפסטיקים ופודרה. והיתה גם מראה עגולה גדולה, שאפשר לסובב על צידה המגדיל ולראות בה כל נקבובית ונקבובית בפָּנים. ולרוחבה של מרפסת הקסמים הזאת הוצבה המיטה שהוקצתה לקלה.
פעם בשבוע, ביום רביעי, מטפלת דודה סֶליה טיפול יסודי בנקבוביות העור שלה; בבוקר, לאחר סידור הבית, היא מתיישבת ליד שולחן המטבח, ראשה רכון מעל סיר מהביל, ומגבת גדולה מכסה את הכול, שלא יברחו האדים החוצה. כעבור חצי שעה בדיוק היא מסירה את המגבת, נושמת נשימה עמוקה, מספיגה את הלחות מפניה האדומים התפוחים, והולכת להביא את המראה המגדילה. בלי רחמים, סֶליה מותחת בשתי אצבעות רצועות עור לכאן ולכאן, לא מחמיצה שום פיסת עור, ולבסוף נוטלת ממחטה לבנה נקייה, ובזריזות אצבעות מופלאה שואבת את כל "השחורים" מפניה. לסיום היא מקררת את פניה הצבים במי ברז, מחזירה את המראה למקומה, ועומדת לבחור בתשומת לב רבה אחת מצנצנות הקרם הקטנות. משמרחה את פניה בעדינות רבה, מגלגלת סֶליה את שערה המלוחלח מהאדים על סלילים דוקרניים ועליהם היא קושרת מטפחת בד דקה. ראשה עטור הסלילים מכפיל את נפחו ומתנשא בגאון מעל גופה הקטן.
"אחר הצהריים נלך לקולנוע," היא אומרת לקלה, וזו נשנקת מהתרגשות וחושבת שמעולם לא ראתה אדם שמתעסק עם פניו באהבה רבה כל כך. מרים הקדישה יחס קפדני שכזה למרצפות ביתה, והיתה זוחלת עליהן על ברכיה, ובולשת בשבע עיניים שמא נשאר אי בזה גרגיר כלשהו שלא נמחה; ומשסיימה את קרצוף הריצפה, היתה מתרוממת לאיטה בפרקים דואבים, כדי לבדוק את מצב הצחצוח של האסלה והברזים והחלונות והדלתות, וחוזר חלילה.

בימי חמישי היה בא זמנן של כפות הידיים. סֶליה השרתה כל כף יד בקערית קטנה עם מי סבון, ואחר כך טיפלה בכל ציפורן וציפורן בכל מיני כלים ששלפה מנרתיק קטן, בתשומת לב ובסבלנות, ותמיד לפי סדר קבוע שאין לסטות ממנו. מריחת הלכה היתה פסגתו של הטקס. הצבע האדום המבריק היפנט את קלה, וריח הלכה שהתפשט בבית סימם אותה. אם לפני כן, בשעת הקיצוץ והשיוף, פיטפטו על כל מיני דברים, בשלב הזה סירבה סֶליה לדבר או להקשיב; כאן נדרשו יד יציבה, קואורדינציה מושלמת ותשומת לב מרבית.
קלה ציפתה בדריכות שהציפורניים יתייבשו. סֶליה ניפנפה בידיה ונשפה עליהן קלות: "בשביל ציפורניים צריך סבלנות," אמרה, "מי שאין לו סבלנות…" - סליה התכופפה להציץ בציפורני רגליה ולשקול אם הגיעה שעתן, והמשך המשפט המתאר את הפורענות שתבוא על ראשם של חסרי הסבלנות נשאר תלוי ועומד באוויר.
קלה הבינה היטב את עניין הסבלנות. לה מעולם לא היתה סבלנות לחכות עד שהריצפה תתייבש, וכשהיתה מרים מגלה בעיני הנץ שלה את סימני עקבותיה של קלה על הריצפה היבשה, היתה מעירה בזעם: "מי שאין לו סבלנות, ככה נראה הניקיון שלו", ואחרי כן כמובן באו המילים: "עצל הולך שבע פעמים", וקלה נאלצה למלא את הדלי ולנגב שוב את הסימנים שהשאירה על הריצפה, והפעם "בלי חוכמות". המרצפות של מרים כבר שחוקות מרוב קרצוף, ורוחה נכאה תמיד, ואילו פניה של סֶליה ורודים רעננים ורוחה טובה עליה אחרי השלמת הטיפולים.

"יש לך חבר?" היא שואלת את קלה ומגישה לה תפוח עץ מקולף.
טוב, אין לה חבר, אבל היא מאוהבת. כל הספרים שקראה בשנה האחרונה דיברו על אהבה. כל הבנות דיברו על אהבה. קלה מאוהבת באמנון מן החצר שלה, שלומד בכיתות הגבוהות, והוא חביב הבנות והספורטאי המצטיין של בית הספר; פעם אחת אפילו נשלח להשתתף בתחרות של כל בתי הספר בארץ, אבל הוא לא זכה בכלום, כי השופטים שם עשו כמובן פרוטקציה לאנשים שלהם.
היא מספרת לסֶליה איך פעם אחת מופלאה מכול, כשנתקלו זה בזה בהפסקה בחצר בית הספר, חייך אליה ואמר: "אהלן קלה, מה נשמע?" וכל חברותיה הביטו בה בקנאה, והיא הסתחררה לגמרי והיתה בטוחה שזהו הרגע המאושר בחייה. מאותו יום, מכוחו של חוש סמוי ובלי להביט בגלוי, ידעה תמיד לאתר את אמנון בשעת ההפסקות, כאילו היה "חוט הזהב" ההוא, שחיבר בין המלכה לבתה באחת האגדות שקראה, מתוח ביניהם כל הזמן. אבל האירוע לא נִשנָה.
סֶליה מתייחסת לנושא ברצינות רבה, ומעירה הערות מועילות, כמו: "אסור להראות לגברים שמעוניינים בהם, כי אז הם רק בזים לך," וגם: "השכל שלהם במכנסיים." את האמירה האחרונה לא הבינה קלה אבל התביישה לשאול לפִשרהּ, וכך נחסך ממנה הצורך ליישב בין שתי האמירות הללו.

כשהגיע הזמן לשוב הביתה, כבר ידעה שתחזור ותבוא לכאן. נותר רק לספור את הימים.