הנער האבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנער האבוד
מכר
מאות
עותקים
הנער האבוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנער האבוד

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 124 עמ' מודפסים

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

נושאים

תקציר

בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים.
 
היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.
 
אנו עומדים מול נובלה בעלת ארבע מערכות, ארבע נפשות וארבע עדויות, שעם כל אחת מהן צולל הקורא צלילה ספרותית מזווית שונה, בניסיון ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה: הזמן, הזיכרון ומה שאבד. ואמנם, עד תום הקריאה הולך ונבנה הרושם שהניצוץ הספרותי של תומס וולף עוצמתי עד כדי כך שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמויות, ולך קורא יקר, את הגלגל לאחור. האם אפשר לכנות זאת “נס”?

פרק ראשון

1
 
אור בא והלך ובא שוב, הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות, רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרוֹבֶר פנה לכיכר. הוא היה ילד, כהה־עיניים ומרצין, כתם לידה טבוע בצווארו — גרגר־יער חום־חמים — ופניו עדינים, שקטים וקשובים מכפי שנותיו. נעלי הנער השחוקות, הגרביים עבי־העורקים המהודקים בביריות בברכיים, המכנסיים הגזורים בקו הברך, ששלושה כפתורים קטנים תלויים בצדם ללא הועיל, חולצת המלחים, הכובע הישן, החבוט לבלי הכר, שנח במלוכסן על פלומת שיער עוֹרבָנית, תיק הבד הישן והמטונף המשתלשל מן הכתף, ריק עכשיו, אך מחכה לגיליונות הטריים של אחר הצהריים — אותם בגדים ידידותיים ועלובים שנוצרו בדמותו של גרובר, ביטאו אותו. הוא פנה וחצה את צדה הצפוני של הכיכר, וברגע ההוא ראה בזיווגם של לעד ושל עכשיו.
אור בא והלך ובא שוב, נוצת הענק של המזרקה פעמה, ורוחות אפריל זרו אותה על פני הכיכר במלמלות רסס ססגוניות. הסוסים של תחנת הכבאים תופפו על הרצפות ברקיעה נוקשה, אקראית, זנבותיהם הנקיים המחוספסים התנופפו בצליפות יבשות. קרונות החשמלית נשאבו לכיכר מכל עבר, נעצרים בכל רבע שעה כמו צעצועי קפיץ, במהלך קצוב ומוכר. עגלת גרוטאות נהוגה בידי סוס גרום שקשקה מעבר לכביש, מול חנותו של אביו. הפעמון של בניין הרשות רעם להתריע שלוש והכול היה כשהיה מאז ומעולם.
הוא ראה אותה בְּלִילה של צורות מסוכסכות בעיניים שקטות — אותה תאונה עלובה של לבֵנים ואבן, ערבוביה של סגנונות ארכיטקטוניים מגובבים שצרה על הכיכר, והוא לא הרגיש אבוד. כי “הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר כפי שהייתה מאז ומעולם — והחנות של אבא, תחנת הכבאים ומועצת העיר, המזרקה הפועמת עם נוצת המים, האור שבא והולך ובא שוב, העגלה הישנה המקרקשת בחולפה על פניך, הסוס הזקן מחצר הגרוטאות, החשמליות הבאות והנעצרות במהלכן הקצוב, ושם בפינה החנות לכלי מתכת, ובסמוך אליה הספרייה, עם הצריח ואשנבי הירי הפעורים לרוחב הגג כאילו הייתה טירה עתיקה, ושורת בנייני הלבֵנים הישנים בצד הזה של הרחוב, העוברים ושבים והמכוניות החולפות, והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר, ועדיין עתיד להיות כשהיה — הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר שאינה משתנה לעולם, שתהיה תמיד כפי
שהנָה. הנה חודש אפריל 1904. הנה הפעמון של בניין הרשות והשעה שלוש. והנה גרובר עם שק העיתונים שלו. הנה גרובר הזקן, כמעט בן שתים־עשרה שנים — והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.“
כי כך נדמָה בעיניו מרכזו הקטן של יקומו הזעיר, תאונת בניינן של עשרים שנים, פרי גיבובם האקראי של זמן ושל מאבקים שנקטעו באִבם. בעיני רוחו זה היה ציר הארץ, ליבת החלמיש של אי־ההשתנות, המקום הנצחי שכל הדברים באו אליו ועברו בו והוא עצמו הווה לעד ולא ישתנה לעולם.
הוא חלף על פני הצריף הישן בפינה — מלכודת האש שבתוכה ניהל ס. גולדברג את דוכן הנקניקיות שלו. ובסמוך לו החנות של “זינגֶר“, עם תצוגה נוצצת של מכונות תפירה חדשות, ולוח שנה מרתק עם תמונות של “מפעלי זינגר“ — בניינים עצומים צבועים באדום מסעיר, חלקות דשא שוקקות ירקוּת עזה להדהים, רכבת משא נהדרת בעלת קטר כמו צעצוע, מגיחה משביליו המתפתלים של כפר־צעצוע מושלם, מגדל מים ענק, מושלם גם הוא כצעצוע, וכן, דשא ירוק בכול. ולפני המפעל היו מזרקות משׂחקות, ושׂדרות נפלאות עם תנועת מרכבות מלאות זוהר, כרכרות גאות רתומות לסוסים שלוחי־רגליים ונשואי־צוואר, נהוגות רַכָּבים חבושי מגבעת ומסיעות גברות נהדרות האוחזות שמשיות.
זה היה מקום נהדר וגרובר נמלא שמחה כל אימת שהתבונן בו. זו הייתה ניו ג‘רזי, פנסילבניה או ניו יורק. זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבֵנים אדומות יותר, רכבת המשא ומגדל המים, הסוסים הטופפים בגאווה, הסימטריה המופלאה השוררת בכול, ואפילו בטבע, כל אלה התעלו על כל מה שראה מימיו והשפיעו עליו הרגשה טובה. זה היה הצפון, הצפון, הצפון הקורן והקסום, הצפון של הדשא הירוק, האסמים האדומים והבתים המושלמים, הצפון הנעים והסימטרי, שם אפילו רכבות המשא והמנועים לובשים תמיד כסות של צבע רענן. זה היה הצפון, שם אפילו פועלים לובשים סרבלים כחולים מגוהצים, מוקפדים כמדי חיילים, הנהרות כחולים כאבני ספיר וכל הפינות רכות ומעוגלות. זה היה הצפון, הצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליה הוא ילך ביום מן הימים. הוא השתהה רגע והתבונן בעד החלון; הארץ הפורה המשוחה מלוא־מכחול מילאה אותו כתמיד נחמה וציפייה.
הוא גם ראה את שלמותן הבהירה של מכונות התפירה. הוא ראה אותן והעריץ אותן אך לא חש כל עליצות. הן העלו באוב זמזום עמלני של עבודות בית ושל נשים תופרות, מקלעת אריג ותֶפר, מסתרי סגנון ותבנית, זכר נשים רוכנות על מחטים נוצצות, מדרַך־רגל מדוּוש, מַשָּק חישור סחרחר. הוא ידע כי יש בכל זה תעלומה שלעולם לא יצליח לתפוס. נשים הפיקו מזה איזו חדווה שלעולם לא יהיה בידו להבין. זו הייתה מלאכת נשים; היא עוררה בו הדים חסרי פשר של שיעמום ושל דיכאון עמום. וכתמיד חש גם נקיפת אימה רגעית, כי עינו הכהה תמיד יצאה בעקבות אותה מחט העולה ויורדת במהירות כה רבה עד שלעולם אין בכוחה של העין לעקוב אחר תנועתה. ואז נזכר איך סיפרה לו פעם אמו שהמחט ננעצה באצבעה, ותמיד בעוברו על פני המקום הזה הוא נזכר, ולהרף־עין מכווץ את צווארו ומפנה הצדה את ראשו.
בתוך החנות ראה את אדון ת‘רָש, המנהל. אדון ת‘רָש היה גבוה וכחוש ומגויד. היו לו שיער צהבהב כמו חול, שפם צהבהב כמו חול, ושיני סוס גדולות. הייתה לו לסת שרירית שנעה בלי הרף בשעה ששיני הסוס שלו נחשפו בהעוויות מהירות. אדון ת‘רָש כמו נמתח על חוטי־עצב סמויים מעין, וכל תנועותיו היו חטופות ועצבניות וגם קולו היה חטוף ועצבני. ואף על פי כן ידע גרובר שאדון ת‘רָש הוא איש טוב. הוא חיבב את אדון ת‘רָש. היה בו משהו טוב וזריז וחזק כמו חול.
כעת ראה אדון ת‘רָש את גרובר וחשף את שיני הסוס הגדולות שלו לשבריר שנייה ונופף אליו בידו, פרקי אצבעותיו צהבהבים כמו חול, והסתובב ופנה כאילו נמתח על חוטים. וגרובר תהה תמיד איך נקלע אדון ת‘רָש לעסק הנשי הזה של מכונות תפירה. ואז ראה את התמונות הנהדרות של “מפעלי זינגר“ וחיבר אותן במחשבתו לאדון ת‘רָש. ושוב הרגיש טוב.
אחר כך עבר הלאה משם, אך נאלץ לשוב ולעצור לפני החנות השכנה, שבה הוצגו כלי נגינה. תמיד נאלץ לעצור ליד המקומות שהיו בהם דברים נוצצים ומושלמים. הוא אהב חנויות לכלי מתכת וחלונות ראווה מלאים במכשירים מדויקים והנדסיים. הוא אהב חלונות ראווה מלאים בפטישים, במסורים ובמַקצוּעוֹת. הוא אהב חלונות ראווה מלאים במגרפות ובצינורות חדשים וחזקים, ידיות שטרם אחזה בהן יד, עשויות עץ לבן ללא רבב שחותמו של היצרן טבוע בו, נוקב וברור. הוא אהב ארגזי כלים מלאים במכשירים חדשים־נוצצים. הוא אהב לראות דברים כאלה בחלונות ראווה של חנויות לכלי מתכת. והוא טרף את הכלים בעיניו, וחשב בלבו שביום מן הימים תהיה לו מערכת כזו משלו.
הוא אהב מקומות שהדיפו ריחות טובים. הוא אהב להציץ לתוך אוּרווֹת של סוסים להשכרה ולראות מה מתרחש בתוכן. הוא אהב את רצפת האוּרווֹת האלה העשויה קורות עבות, שקועות וחפורות וכתושות מפרסות הסוסים. הוא אהב לראות את הכושים מטפלים בסוסים, לראות את הכושים מברישים את הסוסים במברשות ברזל, לראות את הכושים טופחים לסוסים על אחוריהם הבוהקים ונוהמים בשפת־סוסים של כושים “הוֹאָה — לך לשמה!“ הוא אהב לראות את הכושים מתירים את הרתמה ומוליכים את הסוס הלאה מיצול העגלה.
הוא אהב גם את המשרדים הקטנים שבצד האוּרווֹת האלה. הוא אהב את המשרדים הקטנים העלובים עם החלונות המלוכלכים, עם תנורי הברזל הקטנים, רצפת הקורות, המזווה הקטן החבוט, הכיסאות החורקים קעורי־המשענת, ריחות הסוסים, הרתמות והעור ספוג־הזיעה, ואת עובדי האוּרווֹת האלה, גברים סמוקי פנים שעורם רענן ושוקיהם מחותלות עור, ולשונם גסה וצחוק חזק ושמן פורץ מתוכם פתאום. הוא אהב דברים כאלה.
הוא לא אהב את מראַם של בנקים, של משרדי נדל“ן ושל סוכנויות ביטוח, הוא אהב בתי מרקחת שריחותיהם נקיים וצורבים, נוסטלגיים, ובחלונותיהם צנצנות גדולות של מים צבועים וכדורים לבנים, עולים ויורדים. הוא לא אהב חלונות ראווה מלאים תרופות חדישות ובקבוקי מים חמים, משום מה הם דכדכו אותו. הוא אהב מסְפרות, חנויות טבק, אבל לא חלונות של בתי לוויות. הוא לא אהב את המכתבה עם המכסה הנגלל ולא את התעודה שהתנוססה מעליה, ולא את הצמח בעציץ ולא את השרך המידלדל. הוא לא אהב את מראה האפלה שנפערה מאחוריו. הוא לא אהב בתי לוויות, ולפיכך מעולם לא עצר לפניהם.
הוא לא אהב גם את מראם של ארונות קבורה, אף שהיו מרשימים והדורים. ובכל זאת אהב פסנתרים, גם אם תמיד הזכירו לו קצת ארונות קבורה. הוא לא אהב את ריחם של ארונות קבורה, ובכל זאת אהב את ריחם של פסנתרים גדולים. הריח הזכיר לו את הבית, את ריחו הסגור והעבש במקצת של חדר המגורים, ריח שאהב. הוא הזכיר לו את חדר המגורים, את השטיח בחדר המגורים, עבה וחום ודהה, שהקפידו להבריש בכל בוקר. הוא הזכיר לו את נברשת הזכוכית, עם כל התליונים הזעירים־זוהרים, איך נצצו ותססו בכל פעם שמישהו נגע בהם.
הוא הזכיר לו את פרי השעווה שעל לזבז האח בחדר המגורים, עם חופת הזכוכית המכסה עליו, ואת מדף התווים שגלף מעץ ישן כהה, ואת השולחן עם פיסת השיש המפוספסת שאביו חצב במו ידיו, ואת ספר התנ“ך הכביר, העצום והכבד עד שבקושי יכול להרימו, ואת האלבום הגדול העבה בעל אבזמי המתכת, ואת תצלומי אביו בעודו נער עם כל האחים והאחיות והאנשים האחרים, לחייהם מוכתמות בוורוד קלוש.
הוא הזכיר לו את הסטריאוסקופּ, ואת כל התמונות שלא עייף מלהתבונן בהן, להיות לבדו בשעות אחר הצהריים השקטות ולהתבונן מבעד לסטריאוסקופ בלי לדעת שובע, בתמונות מגֶטיסבּרג, מהרי הסֶמִינָרִי, מ“מאורת השטן“, פזורות כולן לפניו אפורות וכחולות.
ולבסוף הזכיר לו הריח את הפסנתר הגדול בחדר המגורים, סוחף בכנפו הגדולה, הדוּר כארון מתים, ריח עשיר עולה ממנו. ואיך לפני שנעשה גדול מדי לדברים ילדותיים כאלה, אהב לזחול מתחת לפסנתר העצום ולשבת שם על השטיח, לינוק את הריח ולחשוב, להרגיש ולשאוב תחושה של בדידות מסעירה, של בידוד ושל בעלוּת גאה, מעין נחמה משונה אפלה — הוא לא ידע מדוע.
לכן נעצר תמיד גם לפני החנות לכלי נגינה ופסנתרים. זו הייתה חנות נהדרת. בחלון הראווה עמד כלב קטן ולבן על רגליו האחוריות, ראשו המרצין מוטה באלכסון, כלב קטן ולבן שלא זז, מעולם לא נבח, אלא כרה את אוזנו אל אפרכסת בוהקת לשמוע את “קול אדוניו“ המדבר אליו מתוך החצוצרה — חצוצרה דוממת לעד, קול שאינו מדבר לעולם. ובתוך החנות, צורותיהם העשירות הבוהקות של הפסנתרים האדירים השרו שפע והדר על הכול. ולאורך אחד הקירות דלפק, ומאחוריו עמד אדון מַארקהַם.
הוא חיבב גם את אדון מארקהם. גבר קטן ונמרץ וכל כולו אומר ניקיון וחיות. היה לו שפם קטן ונמרץ, אפור־קצוץ. גם שׂערו היה מאפיר, והוא הניח לו לגדול סבוך ושופע. אבל בדרך כלשהי אפילו שׂערו נראה קצוץ ונמרץ, כאילו כל שׂערה ושׂערה הזדקרה מעלה נקייה ונמרצת. תווי פניו של אדון מארקהם היו קטנים ונקיים ונמרצים גם הם, ועדינים מאוד. הוא היה יאנקי, ודיבר כדרך היאנקים — הכול חד וברור ונמרץ ואומר החלטה חותכת — וכאשר חיכה למישהו עמד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות וראשו מוטה הצדה נמרצוֹת בעודו מקשיב לבקשת הלקוח. אחר כך, מששמע את הדברים עד תום, נד בראשו נמרצות, בחטף ציפורי, ואמר במקצוענות, “אה־הה,“ כמו רופא שיניים האומר לך כי אתה רשאי לירוק, ואז פנה בצעד מהיר ונמרץ למלא את שליחותו של הלקוח.
נדמָה כי מעולם לא נתפס לספק. אם הפריט המוסיקלי נמצא ברשותו הוא ידע זאת מיד, כשם שידע בדיוק היכן למוצאו. ואז פנה מיד, בצעד מהיר ונמרץ, למקום ששם הייתה המוסיקה. ואם המוסיקה לא נמצאה ברשותו, נד בראשו לשלילה במהירות, העלה חיוך נעים, מדויק בנגיעה חטופה של צער, ואמר, “אני מצטער, אבל זה לא במלאי.“ כל מה שאדון מארקהם עשה היה כזה — נקי ונמרץ ובטוח. הוא היה איש קטן ומשונה. אך הוא שעשע ושימח את גרובר. גרובר חיבב אותו. הוא אהב לעצור ולהתבונן בו, לראותו עומד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות, ראשו ומוטה כראש ציפור, והוא מקשיב.
בסמוך לשם הייתה המכולת של גארֶט, וגרובר היה חייב לעצור גם כאן. זה היה מקום יפה, חנות רחבה ויפה שהשתרעה עד לרחוב הבא, מלאה ריחות נעימים. משמאל הייתה חבית המלפפונים הכבושים הגדולים והמתוקים, ובהמשך הייתה חבית גדולה עוד יותר של מלפפונים כבושים בשמיר. ועל הדלפק מימין הייתה תמיד גבינה צהובה עגולה וגדולה, שחתיכה משולשת זה אך נחתכה ממנה. ולצד הגבינה הייתה מטחנת הקפה, ולצד מטחנת הקפה היו המאזניים. ומאחורי הדלפק היו קופסאות גדולות לקפה, אורז וגריסי שיפון מלוא הכף. ומשני הצדדים, עד התקרה, מדפים־מדפים, צפופים ועמוסים שפע מהמם של דברים, קופסאות שימורים ואבקות ג‘לי, תבלינים ומלפפונים כבושים, קטשופ, סרדינים וסלמון משומר, עגבניות משומרות, תירס ואפונה ובשר חזיר ושעועית. וכל מה שתוכל לרצות אי־פעם, ויותר מכפי שטעמת אי־פעם, יותר מכפי שתוכל אי־פעם להעלות בדעתך או לצרוך. מספיק לעיר שלמה, חשב גרובר. מספיק, דימה, להאכיל כל איש ואישה בעיירה.
ובירכתי החנות נערמו שקי קמח, ונתחי בשר ושומן חזיר שטוחים וארוכים, מתגבהים עד התקרה כערמת קרשים.
ומאחורי כל זה היו חלונות גבוהים וצרים, לא נקיים במיוחד, מוגנים בסורגי ברזל. החלונות עוררו בו מחשבה על ירכתיה של חנות באמריקה, כל חנות באמריקה — קיר הלבנים האטום, משטח ההעמסה — ממש כפי שהדברים נראו באמריקה מאז ומעולם — הבניינים האלה שהיו כאן מאז ומעולם — כל זה הזכיר לו בדרך כלשהי את מלחמת האזרחים, את חייליו של שרמן נכנסים לאטלנטה, כמה קרונות מטען פזורים על המסילות, חורבות תחנת הרכבת והקטר עם ארובת־המשפך, וחיילים שוטפים וחולפים על פני בניינים כמו זה, לבֵנה מתפוררת וקיר שומם ושלט, “ג‘. וילסון, בית דפוס“ — או “מכולת“ — ומאחור חלונות ישנים, צרים וחסומים, משטח ההעמסה והחֵמר האדום. כל זה נסך בו קצת דכדוך וקצת שמחה. אפשר שהדבר היה תלוי בעונה ובאור. כי האור בא והלך — וכשהאור היה נכון אפילו לבֵנה מתפוררת וטפח שומם הזדהרו לפֶּלא — היה קשה לבטא זאת — וילד שטרם מלאו לו שתים־עשרה שנים לא יכול לבטא זאת. די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוּכּר כמו עצמך ובשרך — מוּכּר כמו רוחות הפרא של חודש מרס — כמו גרון מודלק או כמו אף דולף — חֵמר אדום בוצי ושיממון — או אפריל, אפריל ויופי פראי — די לומר שזה כל זה — פראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בְּפלא — די להגיד שהיה קשה לבטא זאת — אמריקה, לבֵנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל — והדרום. והדרום.

תומס וולף

”תומס וולף היקר: הלוואי שלא היו בעשרים השנה האחרונות כל כך הרבה כותבי דברי שבח נמרצים שכבר השתמשו ודשו בכל המונחים המכובדים של ביקורת הספרות, כי אז הייתי יכול למצוא ביטוי רענן להנאתי העזה מ'הבט הביתה מלאך'! יש בו, אין צורך לספר לך, גדולה אמיתית. אני מוצא בו וב'הקץ לנשק' עוצמה גדולה יותר מאשר בכל ספר, אמריקאי או אחר, מזה שנים. אלוהים, הספר שלך טוב!" כך כתב זוכה פרס נובל סינקלר לואיס לתומס וולף ב־23 באוקטובר 1930.
תומס קלייטון וולף נולד באוקטובר 1900 באשוויל שבצפון קרוליינה למשפחה אמידה, והיה הצעיר בשמונה אחים. בגיל חמש־עשרה התחיל את לימודיו באוניברסיטה וחלם להיות מחזאי. ב־1922 השלים את לימודי התואר השני במחזאות בהרווארד. לאחר כמה נסיונות למכור את מחזותיו, שהיו ארוכים מדי, החליט לכתוב סיפורת. באוקטובר 1925 הכיר את אלין ברנשטיין, מעצבת תפאורה, אישה נשואה, שהיתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה והשניים התאהבו וניהלו רומן בן חמש שנים. באותן שנים החל לכתוב את הרומן הראשון, שאותו ערך העורך מקס פרקינס לכדי ”הבט הביתה מלאך”. הספר ראה אור באוקטובר 1929, 11 ימים לפני ”יום חמישי השחור” שבו קרסה הבורסה של ניו יורק. וולף הפליג לאירופה למסע כתיבה וחזר לארצות הברית והמשיך וכתב את ספריו הארוכים, המפורסמים בסגנון המיוחד לו. הוא כתב ארבעה רומנים (”הבט הביתה מלאך”, ”על הזמן והנהר”, ”הרשת והסלע” ו”לא תוכל לחזור הביתה”), כמה נובלות, סיפורים ומחזות, בהן ”אין דלת” ו”הנער האבוד”. הוא מת מדלקת ריאות ושחפת חודש לפני יום הולדתו ה־38 ב־2016 יצא הסרט ”גאון” על יחסיו של העורך פרקינס  עם תומס וולף, שאת דמותו מגלם השחקן ג'וד לאו.

סקירות וביקורות

בשבחי ההשתוממות סוד הקסם של תומס וולף בולט בספרון המרטיט 'הנער האבוד' במכתב ששלח ב־1930 סקוט פיצג'רלד לעורך שלו, של המינגוויי ושל תומס וולף, נכתב כך על הסופר האחרון: "הוא ]וולף[ בעל תרבותיות מעמיקה יותר משל ארנסט ]המינגוויי[ ובעל ויטאליות גדולה יותר. הסיבה שבגינה הוא מעט פחות משורר מהמי־ נגוויי נעוצה בכמות העצומה של פני השטח שהוא רוצה לכסות‭."‬ במכתב נוסף, של פיצג'רלד לוולף, שנה לפני מותו של האחרון בגיל ‭ ,38‬ ביקר פיצג'רלד את כתיבתו הבזבזנית של וולף וצידד בזו של המינגוויי, הטורח לא לומר את רוב מה שסיפוריו מוסרים בשתיקה.

ואכן, כשקראתי לפני שנים את שני הרומנים הענקים )כמותית( של וולף, שתורגמו לעברית בידי אהרן אמיר - 'הבט הביתה מלאך' ו'על הזמן והנהר' - חשבתי שזו הדוגמה היחידה המוכרת לי לגרפומניה גאונית. כלומר, וולף אכן בזבזן גדול, הוא רוצה לומר הכל ולכסות פני שטח אדירים, אבל ניסיון החילוץ הזה של כל הפרטים כולם ממכרה־מעבה הזמן האבוד, ביצירה שהיא אוטוביוגרפית במהותה, יוצר ספרות חיונית במידה בלתי רגילה. חיים שלמים של אדם מוצגים לעינינו על הדף באופן החותר למלאות.

'הבט הביתה מלאך' ו'על הזמן והנהר' הם פרויקט פרוסטיאני מובהק של שחזור חיים, חיי הסופר עצמו, בכוליותם. אבל זו גם גרסה אמריקאית מאוד של הפרויקט הפרוסטיאני הצרפתי האנין. אלה רומנים אמריקאיים קודם כל באופיים הוויטמני - כלומר זה המזכיר את המשורר האמריקאי הגדול וולט וויטמן, בשיכרון ההיקסמות מהחיים כפי שהם, על טובם ורעתם, על יופיים וכיעורם, על אירועיהם הגדולים ועל אחרון פרטיהם הקטנים. והם אמריקאים גם כי חלק גדול מהתנופה והעוצמה שלהם שואב את כוחו מההתפעמות של המחבר מגודלה ועוצמתה של אמריקה )הספרים נכתבו באותן שנים שבהן עלתה אמריקה לגדולה עולמית. וולף אף יוצר הקבלה בין רומן החניכה של הגיבור להגעתה של אמריקה עצמה לבגרות, מבחינה כלכלית ופוליטית‭.)‬

אני מקדים את השורות האלה כי הנובלה המקסימה והמרעידה 'הנער ‭ ,'האבוד‬ שפורסמה ב־1937 ויצאה לאחרונה בתרגום לעברית, היא בעצם חלק בלתי נפרד מגוף הרומנים הגדולים של וולף. הסיפור המסופר בה מובא בגרסה אחרת ב'הבט הביתה ‭ .'מלאך‬ ברומנים שלו קרא וולף למשפחתו משפחת גאנט ולו עצמו קרא יוג'ין. ב'הנער האבוד' הוא מתמקד בחיי אחיו, גרובר, שנפטר בגיל צעיר. הוא עצמו, הסופר, תחת אותו שם, יוג'ין, וכן אחותו ואמו המופיעות גם הן ברומנים, מספרים בהמשך הנובלה על חייו הקצרים של גרובר.

אפלטון כתב שהדרך המובילה לפילוסופיה מתחילה בהשתוממות פשוטה. יצירתו של וולף היא אם כך יצירה פילוסופית מאוד, שכן היא מושתתת על שתי פליאות: פליאה על החלל ופליאה על הזמן. הסיפור נפתח בסצינה שבה גרובר הנער מוקסם ממראה העיירה הדרומית המאובקת שבה גדל, על כל פרטיה הנחרתים במוחו באחר צהריים אביבי אחד, כאילו נגלו לו הדברים כולם בנצחיותם החד־פעמית. מוכר בחנות שוקולד מנצל את גילו הצעיר וגובה ממנו תשלום מופרז על ממתק, ואביו של גרובר נחלץ להגנתו וחותם כך את החלק הראשון של הנובלה, בתחושת ביטחון שהושבה על כנה.

שלושת החלקים האחרים, המסופרים אחרי עשרות שנים מפיהם של האם, האחות ולבסוף אחיו הקטן של גרובר, יוג'ין, מתרכזים בפליאה על הזמן שחלף. שלו־ שת בני המשפחה נזכרים בגרובר, ילד מקסים ומלא חיוניות שנפטר במפתיע מטיפוס בגיל ‭.12‬ הפליאה על הזמן החולף, פליאה משותפת לכולנו, מובעת
כאן במוחשיות ובעוצמה. "איך זה ששום דבר לא יוצא כמו שחשבנו שיהיה‭"?‬ אומרת האחות ליוג'ין,
"זה נאבד לגמרי עד שנדמה שזה לא קרה מעולם - שזה משהו שחלמנו באיזה מקום‭...‬ וכאילו זה משהו ששמענו באיזה מקום - שזה קרה למישהו אחר. ואז הכל חוזר‭."‬
שלוש המילים האחרונות ‭ "(‬ואז הכל חוזר‭)"‬ מסבירות חלק מהסגנון של וולף, אותו סגנון שברומנים הגדולים נחווה כגרפומני מעט. יש כאן הליכה הלוך וחזור על פתח הזיכרון, מתוך חשש שאם לא נשהה ולו לרגע במקום, נפספס את שעת פתיחת הדלתות.
אין כאן רגעי אכילת מדלן, רגעי התבהרות של "זיכרון לא רצוני‭,"‬ כמו שמכנה את זה פרוסט - אלא אכילה מכוונת של אינספור מאכלים מתוך תקווה שלפחות אחד מהם יחזיר אותנו אל העבר האבוד. לכן מתערסל הטקסט של וולף שוב ושוב, חוזר בווריאציות שונות על עצמו, במעין בזבזנות, מתוך המתנה לרגע שבו "הכל חוזר‭."‬ מה שמפליא הוא שוולף מצליח לעשות את זה בלי לשעמם את הקורא. להפך: הוא גורם לו להמתין יחד איתו, עצור נשימה, שהכל יחזור. ולרגע נדמה שהכל אכן חוזר.

עוד 3 ספרים אמריקאיים משנות ה־30:
על עכברים ואנשים > ג'ון סטיינבק
מעבר לתשוקה > שרווד אנדרסון
ענוג הוא הלילה > סקוט פיצג'רלד

בתמונה: היריד העולמי בסנט־לואיס, מיזורי, 1904
אריק גלסנר 7 לילות 05/04/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
"הנער האבוד": הספר, ממש לא עמיחי שלו ynet ספרים 13/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
כשהתום והיציבות מתערערים במפגש עם הרוע רות אלמוג הארץ, מוסף הספרים 24/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
תרגום שמחזיר אותנו לילדות דרור בורשטיין הארץ, מוסף הספרים 14/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 124 עמ' מודפסים

נושאים

סקירות וביקורות

בשבחי ההשתוממות סוד הקסם של תומס וולף בולט בספרון המרטיט 'הנער האבוד' במכתב ששלח ב־1930 סקוט פיצג'רלד לעורך שלו, של המינגוויי ושל תומס וולף, נכתב כך על הסופר האחרון: "הוא ]וולף[ בעל תרבותיות מעמיקה יותר משל ארנסט ]המינגוויי[ ובעל ויטאליות גדולה יותר. הסיבה שבגינה הוא מעט פחות משורר מהמי־ נגוויי נעוצה בכמות העצומה של פני השטח שהוא רוצה לכסות‭."‬ במכתב נוסף, של פיצג'רלד לוולף, שנה לפני מותו של האחרון בגיל ‭ ,38‬ ביקר פיצג'רלד את כתיבתו הבזבזנית של וולף וצידד בזו של המינגוויי, הטורח לא לומר את רוב מה שסיפוריו מוסרים בשתיקה.

ואכן, כשקראתי לפני שנים את שני הרומנים הענקים )כמותית( של וולף, שתורגמו לעברית בידי אהרן אמיר - 'הבט הביתה מלאך' ו'על הזמן והנהר' - חשבתי שזו הדוגמה היחידה המוכרת לי לגרפומניה גאונית. כלומר, וולף אכן בזבזן גדול, הוא רוצה לומר הכל ולכסות פני שטח אדירים, אבל ניסיון החילוץ הזה של כל הפרטים כולם ממכרה־מעבה הזמן האבוד, ביצירה שהיא אוטוביוגרפית במהותה, יוצר ספרות חיונית במידה בלתי רגילה. חיים שלמים של אדם מוצגים לעינינו על הדף באופן החותר למלאות.

'הבט הביתה מלאך' ו'על הזמן והנהר' הם פרויקט פרוסטיאני מובהק של שחזור חיים, חיי הסופר עצמו, בכוליותם. אבל זו גם גרסה אמריקאית מאוד של הפרויקט הפרוסטיאני הצרפתי האנין. אלה רומנים אמריקאיים קודם כל באופיים הוויטמני - כלומר זה המזכיר את המשורר האמריקאי הגדול וולט וויטמן, בשיכרון ההיקסמות מהחיים כפי שהם, על טובם ורעתם, על יופיים וכיעורם, על אירועיהם הגדולים ועל אחרון פרטיהם הקטנים. והם אמריקאים גם כי חלק גדול מהתנופה והעוצמה שלהם שואב את כוחו מההתפעמות של המחבר מגודלה ועוצמתה של אמריקה )הספרים נכתבו באותן שנים שבהן עלתה אמריקה לגדולה עולמית. וולף אף יוצר הקבלה בין רומן החניכה של הגיבור להגעתה של אמריקה עצמה לבגרות, מבחינה כלכלית ופוליטית‭.)‬

אני מקדים את השורות האלה כי הנובלה המקסימה והמרעידה 'הנער ‭ ,'האבוד‬ שפורסמה ב־1937 ויצאה לאחרונה בתרגום לעברית, היא בעצם חלק בלתי נפרד מגוף הרומנים הגדולים של וולף. הסיפור המסופר בה מובא בגרסה אחרת ב'הבט הביתה ‭ .'מלאך‬ ברומנים שלו קרא וולף למשפחתו משפחת גאנט ולו עצמו קרא יוג'ין. ב'הנער האבוד' הוא מתמקד בחיי אחיו, גרובר, שנפטר בגיל צעיר. הוא עצמו, הסופר, תחת אותו שם, יוג'ין, וכן אחותו ואמו המופיעות גם הן ברומנים, מספרים בהמשך הנובלה על חייו הקצרים של גרובר.

אפלטון כתב שהדרך המובילה לפילוסופיה מתחילה בהשתוממות פשוטה. יצירתו של וולף היא אם כך יצירה פילוסופית מאוד, שכן היא מושתתת על שתי פליאות: פליאה על החלל ופליאה על הזמן. הסיפור נפתח בסצינה שבה גרובר הנער מוקסם ממראה העיירה הדרומית המאובקת שבה גדל, על כל פרטיה הנחרתים במוחו באחר צהריים אביבי אחד, כאילו נגלו לו הדברים כולם בנצחיותם החד־פעמית. מוכר בחנות שוקולד מנצל את גילו הצעיר וגובה ממנו תשלום מופרז על ממתק, ואביו של גרובר נחלץ להגנתו וחותם כך את החלק הראשון של הנובלה, בתחושת ביטחון שהושבה על כנה.

שלושת החלקים האחרים, המסופרים אחרי עשרות שנים מפיהם של האם, האחות ולבסוף אחיו הקטן של גרובר, יוג'ין, מתרכזים בפליאה על הזמן שחלף. שלו־ שת בני המשפחה נזכרים בגרובר, ילד מקסים ומלא חיוניות שנפטר במפתיע מטיפוס בגיל ‭.12‬ הפליאה על הזמן החולף, פליאה משותפת לכולנו, מובעת
כאן במוחשיות ובעוצמה. "איך זה ששום דבר לא יוצא כמו שחשבנו שיהיה‭"?‬ אומרת האחות ליוג'ין,
"זה נאבד לגמרי עד שנדמה שזה לא קרה מעולם - שזה משהו שחלמנו באיזה מקום‭...‬ וכאילו זה משהו ששמענו באיזה מקום - שזה קרה למישהו אחר. ואז הכל חוזר‭."‬
שלוש המילים האחרונות ‭ "(‬ואז הכל חוזר‭)"‬ מסבירות חלק מהסגנון של וולף, אותו סגנון שברומנים הגדולים נחווה כגרפומני מעט. יש כאן הליכה הלוך וחזור על פתח הזיכרון, מתוך חשש שאם לא נשהה ולו לרגע במקום, נפספס את שעת פתיחת הדלתות.
אין כאן רגעי אכילת מדלן, רגעי התבהרות של "זיכרון לא רצוני‭,"‬ כמו שמכנה את זה פרוסט - אלא אכילה מכוונת של אינספור מאכלים מתוך תקווה שלפחות אחד מהם יחזיר אותנו אל העבר האבוד. לכן מתערסל הטקסט של וולף שוב ושוב, חוזר בווריאציות שונות על עצמו, במעין בזבזנות, מתוך המתנה לרגע שבו "הכל חוזר‭."‬ מה שמפליא הוא שוולף מצליח לעשות את זה בלי לשעמם את הקורא. להפך: הוא גורם לו להמתין יחד איתו, עצור נשימה, שהכל יחזור. ולרגע נדמה שהכל אכן חוזר.

עוד 3 ספרים אמריקאיים משנות ה־30:
על עכברים ואנשים > ג'ון סטיינבק
מעבר לתשוקה > שרווד אנדרסון
ענוג הוא הלילה > סקוט פיצג'רלד

בתמונה: היריד העולמי בסנט־לואיס, מיזורי, 1904
אריק גלסנר 7 לילות 05/04/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
"הנער האבוד": הספר, ממש לא עמיחי שלו ynet ספרים 13/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
כשהתום והיציבות מתערערים במפגש עם הרוע רות אלמוג הארץ, מוסף הספרים 24/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
תרגום שמחזיר אותנו לילדות דרור בורשטיין הארץ, מוסף הספרים 14/02/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
הנער האבוד תומס וולף
1
 
אור בא והלך ובא שוב, הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות, רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה עד שנוצת המים חזרה ופעמה בשעה שגרוֹבֶר פנה לכיכר. הוא היה ילד, כהה־עיניים ומרצין, כתם לידה טבוע בצווארו — גרגר־יער חום־חמים — ופניו עדינים, שקטים וקשובים מכפי שנותיו. נעלי הנער השחוקות, הגרביים עבי־העורקים המהודקים בביריות בברכיים, המכנסיים הגזורים בקו הברך, ששלושה כפתורים קטנים תלויים בצדם ללא הועיל, חולצת המלחים, הכובע הישן, החבוט לבלי הכר, שנח במלוכסן על פלומת שיער עוֹרבָנית, תיק הבד הישן והמטונף המשתלשל מן הכתף, ריק עכשיו, אך מחכה לגיליונות הטריים של אחר הצהריים — אותם בגדים ידידותיים ועלובים שנוצרו בדמותו של גרובר, ביטאו אותו. הוא פנה וחצה את צדה הצפוני של הכיכר, וברגע ההוא ראה בזיווגם של לעד ושל עכשיו.
אור בא והלך ובא שוב, נוצת הענק של המזרקה פעמה, ורוחות אפריל זרו אותה על פני הכיכר במלמלות רסס ססגוניות. הסוסים של תחנת הכבאים תופפו על הרצפות ברקיעה נוקשה, אקראית, זנבותיהם הנקיים המחוספסים התנופפו בצליפות יבשות. קרונות החשמלית נשאבו לכיכר מכל עבר, נעצרים בכל רבע שעה כמו צעצועי קפיץ, במהלך קצוב ומוכר. עגלת גרוטאות נהוגה בידי סוס גרום שקשקה מעבר לכביש, מול חנותו של אביו. הפעמון של בניין הרשות רעם להתריע שלוש והכול היה כשהיה מאז ומעולם.
הוא ראה אותה בְּלִילה של צורות מסוכסכות בעיניים שקטות — אותה תאונה עלובה של לבֵנים ואבן, ערבוביה של סגנונות ארכיטקטוניים מגובבים שצרה על הכיכר, והוא לא הרגיש אבוד. כי “הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר כפי שהייתה מאז ומעולם — והחנות של אבא, תחנת הכבאים ומועצת העיר, המזרקה הפועמת עם נוצת המים, האור שבא והולך ובא שוב, העגלה הישנה המקרקשת בחולפה על פניך, הסוס הזקן מחצר הגרוטאות, החשמליות הבאות והנעצרות במהלכן הקצוב, ושם בפינה החנות לכלי מתכת, ובסמוך אליה הספרייה, עם הצריח ואשנבי הירי הפעורים לרוחב הגג כאילו הייתה טירה עתיקה, ושורת בנייני הלבֵנים הישנים בצד הזה של הרחוב, העוברים ושבים והמכוניות החולפות, והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר, ועדיין עתיד להיות כשהיה — הנה,“ חשב גרובר, “הנה הכיכר שאינה משתנה לעולם, שתהיה תמיד כפי
שהנָה. הנה חודש אפריל 1904. הנה הפעמון של בניין הרשות והשעה שלוש. והנה גרובר עם שק העיתונים שלו. הנה גרובר הזקן, כמעט בן שתים־עשרה שנים — והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.“
כי כך נדמָה בעיניו מרכזו הקטן של יקומו הזעיר, תאונת בניינן של עשרים שנים, פרי גיבובם האקראי של זמן ושל מאבקים שנקטעו באִבם. בעיני רוחו זה היה ציר הארץ, ליבת החלמיש של אי־ההשתנות, המקום הנצחי שכל הדברים באו אליו ועברו בו והוא עצמו הווה לעד ולא ישתנה לעולם.
הוא חלף על פני הצריף הישן בפינה — מלכודת האש שבתוכה ניהל ס. גולדברג את דוכן הנקניקיות שלו. ובסמוך לו החנות של “זינגֶר“, עם תצוגה נוצצת של מכונות תפירה חדשות, ולוח שנה מרתק עם תמונות של “מפעלי זינגר“ — בניינים עצומים צבועים באדום מסעיר, חלקות דשא שוקקות ירקוּת עזה להדהים, רכבת משא נהדרת בעלת קטר כמו צעצוע, מגיחה משביליו המתפתלים של כפר־צעצוע מושלם, מגדל מים ענק, מושלם גם הוא כצעצוע, וכן, דשא ירוק בכול. ולפני המפעל היו מזרקות משׂחקות, ושׂדרות נפלאות עם תנועת מרכבות מלאות זוהר, כרכרות גאות רתומות לסוסים שלוחי־רגליים ונשואי־צוואר, נהוגות רַכָּבים חבושי מגבעת ומסיעות גברות נהדרות האוחזות שמשיות.
זה היה מקום נהדר וגרובר נמלא שמחה כל אימת שהתבונן בו. זו הייתה ניו ג‘רזי, פנסילבניה או ניו יורק. זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבֵנים אדומות יותר, רכבת המשא ומגדל המים, הסוסים הטופפים בגאווה, הסימטריה המופלאה השוררת בכול, ואפילו בטבע, כל אלה התעלו על כל מה שראה מימיו והשפיעו עליו הרגשה טובה. זה היה הצפון, הצפון, הצפון הקורן והקסום, הצפון של הדשא הירוק, האסמים האדומים והבתים המושלמים, הצפון הנעים והסימטרי, שם אפילו רכבות המשא והמנועים לובשים תמיד כסות של צבע רענן. זה היה הצפון, שם אפילו פועלים לובשים סרבלים כחולים מגוהצים, מוקפדים כמדי חיילים, הנהרות כחולים כאבני ספיר וכל הפינות רכות ומעוגלות. זה היה הצפון, הצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליה הוא ילך ביום מן הימים. הוא השתהה רגע והתבונן בעד החלון; הארץ הפורה המשוחה מלוא־מכחול מילאה אותו כתמיד נחמה וציפייה.
הוא גם ראה את שלמותן הבהירה של מכונות התפירה. הוא ראה אותן והעריץ אותן אך לא חש כל עליצות. הן העלו באוב זמזום עמלני של עבודות בית ושל נשים תופרות, מקלעת אריג ותֶפר, מסתרי סגנון ותבנית, זכר נשים רוכנות על מחטים נוצצות, מדרַך־רגל מדוּוש, מַשָּק חישור סחרחר. הוא ידע כי יש בכל זה תעלומה שלעולם לא יצליח לתפוס. נשים הפיקו מזה איזו חדווה שלעולם לא יהיה בידו להבין. זו הייתה מלאכת נשים; היא עוררה בו הדים חסרי פשר של שיעמום ושל דיכאון עמום. וכתמיד חש גם נקיפת אימה רגעית, כי עינו הכהה תמיד יצאה בעקבות אותה מחט העולה ויורדת במהירות כה רבה עד שלעולם אין בכוחה של העין לעקוב אחר תנועתה. ואז נזכר איך סיפרה לו פעם אמו שהמחט ננעצה באצבעה, ותמיד בעוברו על פני המקום הזה הוא נזכר, ולהרף־עין מכווץ את צווארו ומפנה הצדה את ראשו.
בתוך החנות ראה את אדון ת‘רָש, המנהל. אדון ת‘רָש היה גבוה וכחוש ומגויד. היו לו שיער צהבהב כמו חול, שפם צהבהב כמו חול, ושיני סוס גדולות. הייתה לו לסת שרירית שנעה בלי הרף בשעה ששיני הסוס שלו נחשפו בהעוויות מהירות. אדון ת‘רָש כמו נמתח על חוטי־עצב סמויים מעין, וכל תנועותיו היו חטופות ועצבניות וגם קולו היה חטוף ועצבני. ואף על פי כן ידע גרובר שאדון ת‘רָש הוא איש טוב. הוא חיבב את אדון ת‘רָש. היה בו משהו טוב וזריז וחזק כמו חול.
כעת ראה אדון ת‘רָש את גרובר וחשף את שיני הסוס הגדולות שלו לשבריר שנייה ונופף אליו בידו, פרקי אצבעותיו צהבהבים כמו חול, והסתובב ופנה כאילו נמתח על חוטים. וגרובר תהה תמיד איך נקלע אדון ת‘רָש לעסק הנשי הזה של מכונות תפירה. ואז ראה את התמונות הנהדרות של “מפעלי זינגר“ וחיבר אותן במחשבתו לאדון ת‘רָש. ושוב הרגיש טוב.
אחר כך עבר הלאה משם, אך נאלץ לשוב ולעצור לפני החנות השכנה, שבה הוצגו כלי נגינה. תמיד נאלץ לעצור ליד המקומות שהיו בהם דברים נוצצים ומושלמים. הוא אהב חנויות לכלי מתכת וחלונות ראווה מלאים במכשירים מדויקים והנדסיים. הוא אהב חלונות ראווה מלאים בפטישים, במסורים ובמַקצוּעוֹת. הוא אהב חלונות ראווה מלאים במגרפות ובצינורות חדשים וחזקים, ידיות שטרם אחזה בהן יד, עשויות עץ לבן ללא רבב שחותמו של היצרן טבוע בו, נוקב וברור. הוא אהב ארגזי כלים מלאים במכשירים חדשים־נוצצים. הוא אהב לראות דברים כאלה בחלונות ראווה של חנויות לכלי מתכת. והוא טרף את הכלים בעיניו, וחשב בלבו שביום מן הימים תהיה לו מערכת כזו משלו.
הוא אהב מקומות שהדיפו ריחות טובים. הוא אהב להציץ לתוך אוּרווֹת של סוסים להשכרה ולראות מה מתרחש בתוכן. הוא אהב את רצפת האוּרווֹת האלה העשויה קורות עבות, שקועות וחפורות וכתושות מפרסות הסוסים. הוא אהב לראות את הכושים מטפלים בסוסים, לראות את הכושים מברישים את הסוסים במברשות ברזל, לראות את הכושים טופחים לסוסים על אחוריהם הבוהקים ונוהמים בשפת־סוסים של כושים “הוֹאָה — לך לשמה!“ הוא אהב לראות את הכושים מתירים את הרתמה ומוליכים את הסוס הלאה מיצול העגלה.
הוא אהב גם את המשרדים הקטנים שבצד האוּרווֹת האלה. הוא אהב את המשרדים הקטנים העלובים עם החלונות המלוכלכים, עם תנורי הברזל הקטנים, רצפת הקורות, המזווה הקטן החבוט, הכיסאות החורקים קעורי־המשענת, ריחות הסוסים, הרתמות והעור ספוג־הזיעה, ואת עובדי האוּרווֹת האלה, גברים סמוקי פנים שעורם רענן ושוקיהם מחותלות עור, ולשונם גסה וצחוק חזק ושמן פורץ מתוכם פתאום. הוא אהב דברים כאלה.
הוא לא אהב את מראַם של בנקים, של משרדי נדל“ן ושל סוכנויות ביטוח, הוא אהב בתי מרקחת שריחותיהם נקיים וצורבים, נוסטלגיים, ובחלונותיהם צנצנות גדולות של מים צבועים וכדורים לבנים, עולים ויורדים. הוא לא אהב חלונות ראווה מלאים תרופות חדישות ובקבוקי מים חמים, משום מה הם דכדכו אותו. הוא אהב מסְפרות, חנויות טבק, אבל לא חלונות של בתי לוויות. הוא לא אהב את המכתבה עם המכסה הנגלל ולא את התעודה שהתנוססה מעליה, ולא את הצמח בעציץ ולא את השרך המידלדל. הוא לא אהב את מראה האפלה שנפערה מאחוריו. הוא לא אהב בתי לוויות, ולפיכך מעולם לא עצר לפניהם.
הוא לא אהב גם את מראם של ארונות קבורה, אף שהיו מרשימים והדורים. ובכל זאת אהב פסנתרים, גם אם תמיד הזכירו לו קצת ארונות קבורה. הוא לא אהב את ריחם של ארונות קבורה, ובכל זאת אהב את ריחם של פסנתרים גדולים. הריח הזכיר לו את הבית, את ריחו הסגור והעבש במקצת של חדר המגורים, ריח שאהב. הוא הזכיר לו את חדר המגורים, את השטיח בחדר המגורים, עבה וחום ודהה, שהקפידו להבריש בכל בוקר. הוא הזכיר לו את נברשת הזכוכית, עם כל התליונים הזעירים־זוהרים, איך נצצו ותססו בכל פעם שמישהו נגע בהם.
הוא הזכיר לו את פרי השעווה שעל לזבז האח בחדר המגורים, עם חופת הזכוכית המכסה עליו, ואת מדף התווים שגלף מעץ ישן כהה, ואת השולחן עם פיסת השיש המפוספסת שאביו חצב במו ידיו, ואת ספר התנ“ך הכביר, העצום והכבד עד שבקושי יכול להרימו, ואת האלבום הגדול העבה בעל אבזמי המתכת, ואת תצלומי אביו בעודו נער עם כל האחים והאחיות והאנשים האחרים, לחייהם מוכתמות בוורוד קלוש.
הוא הזכיר לו את הסטריאוסקופּ, ואת כל התמונות שלא עייף מלהתבונן בהן, להיות לבדו בשעות אחר הצהריים השקטות ולהתבונן מבעד לסטריאוסקופ בלי לדעת שובע, בתמונות מגֶטיסבּרג, מהרי הסֶמִינָרִי, מ“מאורת השטן“, פזורות כולן לפניו אפורות וכחולות.
ולבסוף הזכיר לו הריח את הפסנתר הגדול בחדר המגורים, סוחף בכנפו הגדולה, הדוּר כארון מתים, ריח עשיר עולה ממנו. ואיך לפני שנעשה גדול מדי לדברים ילדותיים כאלה, אהב לזחול מתחת לפסנתר העצום ולשבת שם על השטיח, לינוק את הריח ולחשוב, להרגיש ולשאוב תחושה של בדידות מסעירה, של בידוד ושל בעלוּת גאה, מעין נחמה משונה אפלה — הוא לא ידע מדוע.
לכן נעצר תמיד גם לפני החנות לכלי נגינה ופסנתרים. זו הייתה חנות נהדרת. בחלון הראווה עמד כלב קטן ולבן על רגליו האחוריות, ראשו המרצין מוטה באלכסון, כלב קטן ולבן שלא זז, מעולם לא נבח, אלא כרה את אוזנו אל אפרכסת בוהקת לשמוע את “קול אדוניו“ המדבר אליו מתוך החצוצרה — חצוצרה דוממת לעד, קול שאינו מדבר לעולם. ובתוך החנות, צורותיהם העשירות הבוהקות של הפסנתרים האדירים השרו שפע והדר על הכול. ולאורך אחד הקירות דלפק, ומאחוריו עמד אדון מַארקהַם.
הוא חיבב גם את אדון מארקהם. גבר קטן ונמרץ וכל כולו אומר ניקיון וחיות. היה לו שפם קטן ונמרץ, אפור־קצוץ. גם שׂערו היה מאפיר, והוא הניח לו לגדול סבוך ושופע. אבל בדרך כלשהי אפילו שׂערו נראה קצוץ ונמרץ, כאילו כל שׂערה ושׂערה הזדקרה מעלה נקייה ונמרצת. תווי פניו של אדון מארקהם היו קטנים ונקיים ונמרצים גם הם, ועדינים מאוד. הוא היה יאנקי, ודיבר כדרך היאנקים — הכול חד וברור ונמרץ ואומר החלטה חותכת — וכאשר חיכה למישהו עמד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות וראשו מוטה הצדה נמרצוֹת בעודו מקשיב לבקשת הלקוח. אחר כך, מששמע את הדברים עד תום, נד בראשו נמרצות, בחטף ציפורי, ואמר במקצוענות, “אה־הה,“ כמו רופא שיניים האומר לך כי אתה רשאי לירוק, ואז פנה בצעד מהיר ונמרץ למלא את שליחותו של הלקוח.
נדמָה כי מעולם לא נתפס לספק. אם הפריט המוסיקלי נמצא ברשותו הוא ידע זאת מיד, כשם שידע בדיוק היכן למוצאו. ואז פנה מיד, בצעד מהיר ונמרץ, למקום ששם הייתה המוסיקה. ואם המוסיקה לא נמצאה ברשותו, נד בראשו לשלילה במהירות, העלה חיוך נעים, מדויק בנגיעה חטופה של צער, ואמר, “אני מצטער, אבל זה לא במלאי.“ כל מה שאדון מארקהם עשה היה כזה — נקי ונמרץ ובטוח. הוא היה איש קטן ומשונה. אך הוא שעשע ושימח את גרובר. גרובר חיבב אותו. הוא אהב לעצור ולהתבונן בו, לראותו עומד מאחורי הדלפק, אצבעותיו שלובות, ראשו ומוטה כראש ציפור, והוא מקשיב.
בסמוך לשם הייתה המכולת של גארֶט, וגרובר היה חייב לעצור גם כאן. זה היה מקום יפה, חנות רחבה ויפה שהשתרעה עד לרחוב הבא, מלאה ריחות נעימים. משמאל הייתה חבית המלפפונים הכבושים הגדולים והמתוקים, ובהמשך הייתה חבית גדולה עוד יותר של מלפפונים כבושים בשמיר. ועל הדלפק מימין הייתה תמיד גבינה צהובה עגולה וגדולה, שחתיכה משולשת זה אך נחתכה ממנה. ולצד הגבינה הייתה מטחנת הקפה, ולצד מטחנת הקפה היו המאזניים. ומאחורי הדלפק היו קופסאות גדולות לקפה, אורז וגריסי שיפון מלוא הכף. ומשני הצדדים, עד התקרה, מדפים־מדפים, צפופים ועמוסים שפע מהמם של דברים, קופסאות שימורים ואבקות ג‘לי, תבלינים ומלפפונים כבושים, קטשופ, סרדינים וסלמון משומר, עגבניות משומרות, תירס ואפונה ובשר חזיר ושעועית. וכל מה שתוכל לרצות אי־פעם, ויותר מכפי שטעמת אי־פעם, יותר מכפי שתוכל אי־פעם להעלות בדעתך או לצרוך. מספיק לעיר שלמה, חשב גרובר. מספיק, דימה, להאכיל כל איש ואישה בעיירה.
ובירכתי החנות נערמו שקי קמח, ונתחי בשר ושומן חזיר שטוחים וארוכים, מתגבהים עד התקרה כערמת קרשים.
ומאחורי כל זה היו חלונות גבוהים וצרים, לא נקיים במיוחד, מוגנים בסורגי ברזל. החלונות עוררו בו מחשבה על ירכתיה של חנות באמריקה, כל חנות באמריקה — קיר הלבנים האטום, משטח ההעמסה — ממש כפי שהדברים נראו באמריקה מאז ומעולם — הבניינים האלה שהיו כאן מאז ומעולם — כל זה הזכיר לו בדרך כלשהי את מלחמת האזרחים, את חייליו של שרמן נכנסים לאטלנטה, כמה קרונות מטען פזורים על המסילות, חורבות תחנת הרכבת והקטר עם ארובת־המשפך, וחיילים שוטפים וחולפים על פני בניינים כמו זה, לבֵנה מתפוררת וקיר שומם ושלט, “ג‘. וילסון, בית דפוס“ — או “מכולת“ — ומאחור חלונות ישנים, צרים וחסומים, משטח ההעמסה והחֵמר האדום. כל זה נסך בו קצת דכדוך וקצת שמחה. אפשר שהדבר היה תלוי בעונה ובאור. כי האור בא והלך — וכשהאור היה נכון אפילו לבֵנה מתפוררת וטפח שומם הזדהרו לפֶּלא — היה קשה לבטא זאת — וילד שטרם מלאו לו שתים־עשרה שנים לא יכול לבטא זאת. די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוּכּר כמו עצמך ובשרך — מוּכּר כמו רוחות הפרא של חודש מרס — כמו גרון מודלק או כמו אף דולף — חֵמר אדום בוצי ושיממון — או אפריל, אפריל ויופי פראי — די לומר שזה כל זה — פראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בְּפלא — די להגיד שהיה קשה לבטא זאת — אמריקה, לבֵנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל — והדרום. והדרום.