הצרה: נולדתי
זה היה בדצמבר 1971, תחת השם לירון פיין.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, אבל אחר כך - לא היה כזה להיט. לפחות לא אצלי. שנות השבעים סערו מסביב, את מלחמת יום כיפור העברתי בעגלול, ואחר כך כל המדינה היתה עצובה. כנראה בצדק.
אבל היתה תקווה. לקח לי קצת יותר מארבע שנים מהרגע בו נולדתי, עד שהבנתי שהעולם הזה, סביבנו, הוא לא האלטרנטיבה היחידה עבורי. קיימים עולמות אחרים, בספרים - שיכולים להתאים לי הרבה יותר.
אז התחלתי לקרוא. והרבה. מאוד. לצערי, מדי פעם הייתי צריך לעשות הפסקות כדי לאכול, להתרחץ ולהתחנף לאנושות סביבי. אם אתם תוהים למה אני לא סחבק ולא מחייך הרבה – זו הסיבה.
ניסיתי לצמצם את המטרד האנושי הקיומי הזה למינימום האפשרי. הסתגרתי בתוך עצמי, הצטיינתי בלימודים, השתדלתי לדבר כמה שפחות, וכשלא קראתי – כתבתי.
כך ביסודי.
ובחטיבה.
ובתיכון.
ובצבא?
עניין בעייתי. לכשהתגייסתי, רשם לי הקב"ן שיחרור - - - פחחח... הייתי רוצה. לא שחרור ולא ערדליים. נכנסתי לשירות מלא ומשמעותי, כולל טירונות רובאי 2 בניצנים, קורס בחיל קשר, והמשך תענוג בבסיס נפלא בתוככי עיר האורות רמלה.
המציאות, כמו סטוקר אמיתי, הפכה ליותר ויותר מטרידה. קצת קשה לברוח לעולם הספרים כשיש מפקדים, שמירות, נקיונות, תורנויות, משימות, מטלות, והמון המון המון אנשים שפשוט לא האמנתי שקיימים.
ברצינות. גדלתי בתל אביב, ולא ידעתי שיש עוד מדינה סביב, ובתוכה חיים אנשים ש... איך אגיד? לא כמוני. לא תמיד יודעים קרוא וכתוב מילים בעלות יותר מחמש אותיות. לפעמים לא הבנתי איך הם מצליחים לשרוד מיום ליום, עם האיי קיו שלהם.
היום אני כבר מבין איך. וגם מבין למה לרובם יש הרבה יותר כסף בבנק ממני. טיפש מי שטיפש אחרון.
*
אבל כל דבר רע נגמר בסוף, וכך מצאתי את עצמי, רגע לפני השחרור מהצבא, עומד ברחוב ראשי בתל אביב. מסביבי זרמו החיים, אנשים מיהרו ממקום למקום, ולכולם היתה מטרה וכיוון. לפחות כך זה נראה.
ולי לא היו כאלה.
זו היתה הפעם הראשונה בה שאלתי את עצמי את השאלה שתלווה את חיי. "ועכשיו מה?"
לא היה לי מושג לאן תיקח אותי העלילה של חיי. הייתי חייל כמעט משוחרר, כמעט בודד, כמעט מרושש לגמרי ועם כמעט אפס כשרונות ששווה לדבר עליהם.
פרט לקריאה ולכתיבה, כמובן. אבל מה כבר אפשר לעשות עם זה? לא ידעתי. היה לי גם כישרון נוסף, להמציא כל מיני שטויות מוזרות ומעניינות. בעיקר מילוליות. גם עם זה לא ידעתי מה עושים.
אז ידעתי שיש לי בעיה.
בעצם, שלוש.
