עירם של האנשים הקטנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עירם של האנשים הקטנים
מכר
אלפי
עותקים
עירם של האנשים הקטנים
מכר
אלפי
עותקים

עירם של האנשים הקטנים

4.6 כוכבים (21 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: בני מר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 38 דק'

שלום עליכם

שלום עליכם הוא שם-העט של שלום (בן נחום) רַבּינובֿיץ' (ברוסית: Шолом Нохумович Рабинович; שלום נחומוביץ' רבינוביץ')‏ (3 במרץ 1859, פריאסלאב, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 13 במאי 1916, ניו יורק), מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה.

יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להוויי החיים שהיה ונכחד.
שלום עליכם חלה בשחפת ובריאותו הידרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד ארבעה ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן". נקבר ב-15 במאי 1916 בבית העלמין היהודי "הר נבו" של רובע קווינס. ב- 1921 הועתק הקבר לבית הקברות "הר כרמל" בניו יורק. 
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5ejsfcb9

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"אי-שם, חבויה בפינה רחוקה, פרושה משאר העולם שסביבה, שוכנת לה העיירה כאילו היתה יתומה, חלומה, מכושפת ושקועה בעצמה, ממש כאילו לא נגע בה דבר מכל המהומה, ההמולה, הריצה והיגיעה, מהסתת איש ברעהו וזלילתו, וכל שאר הדברים הטובים שאנשים טרחו לברוא ולקרוא להם בשמות כמו 'תרבות', 'קדמה', 'ציביליזציה', וכיוצא באלה מלים, שאיש ישר מסיר בפניהם בנימוס את כובעו." (מתוך הסיפור "עירם של האנשים הקטנים"). במשפט אחד מצליח שלום עליכם, מגדולי הספרות היהודית בכל הזמנים, לתאר באופן מורכב ומרגש את חיי העיירה, העומדים להם לכאורה מחוץ לזמן ולמרחב של ה"תרבות" וה"ציביליזציה". אכן, עירם של האנשים הקטנים "יתומה" ו"שקועה בעצמה", אך מכאן גם נובע ייחודה הגדול. מן המקום הפרוש-כביכול משאר העולם, אך בכל זאת אינו מנותק ממנו, מציג שלום עליכם את האדם במלוא אנושיותו הכואבת והנוגעת ללב כאחד, את סיפורו של מלמד התינוקות "שישי הקצר", שנאלץ להשיא את בתו לאהובה בחתונה עצובה-מצחיקה; את סיפורו של בנימצ'יק, שיצא לשמד כי לא יכול היה לשאת עוד את המגבלות שהציבה לפניו יהדותו בעולם של גויים, ואת סיפורן של שתי הנחמות, זו שחורה וזו לבנה ושתיהן כאחת רעבות ועניות, שחיסלו את משלוחי המנות ששלחו מעסיקותיהן זו לזו. תרומתו של שלום עליכם לתרבות הכללית ולתרבות הישראלית רלבנטית היום יותר מתמיד בזכות העצב הצלול והלא סנטימנטלי, המראה לנו את האדם על חולשותיו ויופיו, על כל מה שאנושי בו. מן הפינה החבויה של העיירה אנו רואים נכוחה את ה"קדמה", שאינה עוצרת כדי לספור את אבדותיה, את ה"תרבות" שגוזרת את גורלם של העני והנכה, השנוא והשולי. ספר זה, שבו אסופה ממיטב סיפוריו של שלום עליכם, בלווית אחרית דבר מאת פרופ' אברהם נוברשטרן, הוא נכס רב ערך בארון הספרים הכללי, היהודי והישראלי. תרגומו הרהוט והשוטף של בני מר יוצר לכתביו של שלום עליכם את מלוא התהודה הלשונית, שהעברית על שכבותיה השונות מסוגלת להעניק להם.

פרק ראשון

"כרטיס הפיס"
סיפור

נכתב בשנת 1902

 

א.
"בנימצ'יק - כרטיס פיס גדל אצלי בבית."
כך אמר ישראל השַמָּש של בית הכנסת הישן על הבן יקיר לו בנימין, ששמו יצא כבר כילד, בעת שלמד ב"חדר" של ירחמיאל משה המלמד. ירחמיאל משה לא יכול היה לחדול מלהלל אותו.
"הקטן שלך," אמר פעם אחת לישראל השמש, "הוא אצלי, בלי עין הרע, אחד הטובים. קודם כול, הוא מתמיד גדול, מעולה במלוא מובן המלה. וחוץ מזה, הראש שלו, כלומר התפישה, הזיכרון - הוא כזה שצריך לחפש כמוהו בנרות; אם הזיכרון שלו יהיה כמו התפישה שלו, אני מתכוון להפך, התפישה כמו הזיכרון, או הה!"
אותו "או הה!" מוציא ירחמיאל משה בניגון, וישראל השמש משמין מרוב נחת.
"השם ייתן לך בריאות ופרנסה!" הוא מברך את המלמד ועוזר לו לקפל את הטלית והתפילין. כך הוא עושה ככה סתם, כלומר במתנה; שכן שכר לימוד בעבור ילדו משלם ישראל השמש כשאר בעלי הבתים, שני רובלים ל"זמן" אחד, להוציא דמי חנוכה ומעות פורים, אף שישראל השמש בעצמו מתקיים כמעט על דמי חנוכה ומעות פורים בלבד. אך מה לעשות? כזה הוא מנהג העולם עוד מימים קדמונים, שבכל מקום עלינו להתפרנס זה מזה: אני נוטל מפלוני ונותן לכם; אתם נוטלים ממני ונותנים לפלוני. אמת, לעיתים קרובות קורה שממני אתם נוטלים כפליים מכפי שצריך, ולפלוני אינכם נותנים כלום; לכן, אם רק אוכל, אקח מפלוני פי שלושה ולכם אתן לא כלום. בסוף החשבון, אל חשש, בוודאי נשתווה. החכמים קוראים לזה בשמות שונים: "חוק הטבע", "מלחמת הקיום", "כלכלה פוליטית" וכדומה; אך מאחר שזה כבר אינו קשור לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
אחר כך, משהשלים בנימצ'יק את כל "הקורס" של ירחמיאל משה, השתוקק מאוד ישראל השמש לתת אותו ביד אלי מאיר מלמד הגמרא, אך אלי מאיר לא יכול היה לקבלו: ראשית, מפני שהחדר שלו היה מלא עד אפס מקום; ושנית, מפני שישראל לא יכול היה לשלם שכר לימוד כשאר הגבירים בעלי הבתים. לכן נהג בנימצי'ק כפי שנוהגים אחרים: מי שאין לו במה לשלם, לומד לבדו. הלא לשם כך יש בית מדרש גדול עם דוכנים רבים, ובדלים רבים של נרות נשמה וספרי קודש רבים: חומשים, נביאים, משניות, גמרות ומדרשים - ומה לא? אם רק רוצים, אפשר ללמוד גם בעליית הגג. המעט לנו גדולים וגאונים שצמחו כך בדיוק, אי שם לאור הנר בבית המדרש? גדולים שכאלה, גאונים, מפורסמים, יכולים היו להיות לנו עכשיו לבלי שיעור; אך הבעיה היא, שבארבעים חמישים השנים האחרונות התגנבה אל פינתנו קרן אור וחדרה דווקא לבית המדרש, דווקא לשם, אל בין הבחורים העניים, שבמקום ללמוד יורה דעה החלו לטעום בגניבה פירור מן הביאור,* לבלוע בדממה ספרי מליצה, להיחנק בדקדוק רוסי ולקנח ברומן של מאפו. מלימוד כזה לא יכולים לצאת, כמובן, גאונים או רבנים מפורסמים. ילדים יהודים נפוצו בעולם, נהרסו עד יסוד; היו לרופאים, לעורכי דין, למשוררים, למחברים, לסופרים, למורים ולסתם אפיקורסים. שום רב - אף לא איש הגון אחד. כלומר, רבנים דווקא יצאו מהם לרוב; אך אילו רבנים? רבנים מִטעם!* "מטעם" משמעו תלוי ועומד; תרצו או לא - קחו לכם פצצה והחזיקו אותה בעצמכם... אך מאחר שזה כבר אינו נוגע לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
לא לבדו למד בנימצ'יק שלנו בבית המדרש - אלא עם שני חברים, בחורים עניים כמותו, וזו אכן היתה הבעיה, שהרי איש אחד אינו יכול לחטוא חטא כבד כל כך כשם שאפשר לחטוא בשותפות. והוכחה לכם מאדם הראשון: כל זמן שטייל לבדו בגן עדן, שקֵט היה, מחיה נפשות; אך משרק התערבה בסיפור חוה אמנו - מייד פיתתה אותו לטעום מעץ הדעת, ומי יודע עד לאן היתה מביאה אותו אילו לא גורשו משם בעוד מועד... המשל הזה מכוון אל בנימין. בנימין, לו ישב ולמד לבדו בבית המדרש, ודאי לא היה טוב ממנו; אלא שהוא למד שם עם עוד חברים, עירומים ויחפים, רעבים וצמאים ממש כמותו, ששאפו תמיד להגיע לשם, אל העולם הגדול והמאיר, אל עולם החוכמה והידע. הם עצמם היו כאן, אך ראשם היה שם, בין הגדולים, בין המלומדים, בין המאושרים. העולם ההוא משך אותם אליו כמו מגנט, כמו עולל המושיט את ידיו אל אמו... מה הפלא אפוא שפעם אחת, במוצאי שבת, שלושה מבחורי בית המדרש, איציק, יוסְל ובנימצ'יק, נעלמו ואינם? מה פירוש "נעלמו"? - אינם ולא עוד! חיפשו אותם בכל העיר, ממש עד קצה העולם! מילא, אותם שני פרחחים, איציק ויוסל, שהם בני קבצנים, יתומים מאב ומאם - למי הם חסרים? אבל בנימצ'יק! ישראל השמש הפך עולמות, אלוהים יודע מה עלה בדעתו, והוא נרגע רק למחרת, משהגיעה איגרת מכל שלושת הפרחחים, ובה הם כותבים שכלל לא יחששו להם, שהם בריאים ושלמים ברוך השם; הם הבינו (כך הם כותבים) שכאן בבית המדרש אין להם שום תכלית, ולכן החליטו ללכת אל הישיבה, אל וילנה, אל וולוז'ין או אל מיר... בכוונה מנו את שלוש הישיבות הללו, כדי שאיש לא יידע באיזו עיר לחפשם. הנה על זה אפשר לומר שהם פעלו בחוכמה ובשכל!...
אך לחינם היו ההסוואה וההסתתרות והבריחה. איש לא רדף אחריהם במרכבת דואר. אדרבה: העיר דווקא שָמחה. ראשית, על שיהיו לה פחות שניים שלושה בחורים עניים לכלכל; שהרי אי אפשר להניח להם שיגוועו ברעב. ושנית, הרי זה נחמד דווקא שילדים עניים רוצים ללמוד. הלוואי שכל היהודים יוכלו ללכת להם לאי שם בקצה העולם, ובלבד שלא יצטרכו להתייגע, לשאת בעול הפרנסה...

שלום עליכם

שלום עליכם הוא שם-העט של שלום (בן נחום) רַבּינובֿיץ' (ברוסית: Шолом Нохумович Рабинович; שלום נחומוביץ' רבינוביץ')‏ (3 במרץ 1859, פריאסלאב, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 13 במאי 1916, ניו יורק), מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה.

יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, להוויי החיים שהיה ונכחד.
שלום עליכם חלה בשחפת ובריאותו הידרדרה עוד יותר לאחר מות בנו ב-1915, עד אשר נפטר לבסוף בניו יורק ב-13 במאי 1916. עד ארבעה ימים לפני מותו עסק בכתיבה, ולא זכה לסיים את ספרו "מוטל בן פייסי החזן". נקבר ב-15 במאי 1916 בבית העלמין היהודי "הר נבו" של רובע קווינס. ב- 1921 הועתק הקבר לבית הקברות "הר כרמל" בניו יורק. 
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5ejsfcb9

עוד על הספר

  • תרגום: בני מר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 38 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

עירם של האנשים הקטנים שלום עליכם

"כרטיס הפיס"
סיפור

נכתב בשנת 1902

 

א.
"בנימצ'יק - כרטיס פיס גדל אצלי בבית."
כך אמר ישראל השַמָּש של בית הכנסת הישן על הבן יקיר לו בנימין, ששמו יצא כבר כילד, בעת שלמד ב"חדר" של ירחמיאל משה המלמד. ירחמיאל משה לא יכול היה לחדול מלהלל אותו.
"הקטן שלך," אמר פעם אחת לישראל השמש, "הוא אצלי, בלי עין הרע, אחד הטובים. קודם כול, הוא מתמיד גדול, מעולה במלוא מובן המלה. וחוץ מזה, הראש שלו, כלומר התפישה, הזיכרון - הוא כזה שצריך לחפש כמוהו בנרות; אם הזיכרון שלו יהיה כמו התפישה שלו, אני מתכוון להפך, התפישה כמו הזיכרון, או הה!"
אותו "או הה!" מוציא ירחמיאל משה בניגון, וישראל השמש משמין מרוב נחת.
"השם ייתן לך בריאות ופרנסה!" הוא מברך את המלמד ועוזר לו לקפל את הטלית והתפילין. כך הוא עושה ככה סתם, כלומר במתנה; שכן שכר לימוד בעבור ילדו משלם ישראל השמש כשאר בעלי הבתים, שני רובלים ל"זמן" אחד, להוציא דמי חנוכה ומעות פורים, אף שישראל השמש בעצמו מתקיים כמעט על דמי חנוכה ומעות פורים בלבד. אך מה לעשות? כזה הוא מנהג העולם עוד מימים קדמונים, שבכל מקום עלינו להתפרנס זה מזה: אני נוטל מפלוני ונותן לכם; אתם נוטלים ממני ונותנים לפלוני. אמת, לעיתים קרובות קורה שממני אתם נוטלים כפליים מכפי שצריך, ולפלוני אינכם נותנים כלום; לכן, אם רק אוכל, אקח מפלוני פי שלושה ולכם אתן לא כלום. בסוף החשבון, אל חשש, בוודאי נשתווה. החכמים קוראים לזה בשמות שונים: "חוק הטבע", "מלחמת הקיום", "כלכלה פוליטית" וכדומה; אך מאחר שזה כבר אינו קשור לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
אחר כך, משהשלים בנימצ'יק את כל "הקורס" של ירחמיאל משה, השתוקק מאוד ישראל השמש לתת אותו ביד אלי מאיר מלמד הגמרא, אך אלי מאיר לא יכול היה לקבלו: ראשית, מפני שהחדר שלו היה מלא עד אפס מקום; ושנית, מפני שישראל לא יכול היה לשלם שכר לימוד כשאר הגבירים בעלי הבתים. לכן נהג בנימצי'ק כפי שנוהגים אחרים: מי שאין לו במה לשלם, לומד לבדו. הלא לשם כך יש בית מדרש גדול עם דוכנים רבים, ובדלים רבים של נרות נשמה וספרי קודש רבים: חומשים, נביאים, משניות, גמרות ומדרשים - ומה לא? אם רק רוצים, אפשר ללמוד גם בעליית הגג. המעט לנו גדולים וגאונים שצמחו כך בדיוק, אי שם לאור הנר בבית המדרש? גדולים שכאלה, גאונים, מפורסמים, יכולים היו להיות לנו עכשיו לבלי שיעור; אך הבעיה היא, שבארבעים חמישים השנים האחרונות התגנבה אל פינתנו קרן אור וחדרה דווקא לבית המדרש, דווקא לשם, אל בין הבחורים העניים, שבמקום ללמוד יורה דעה החלו לטעום בגניבה פירור מן הביאור,* לבלוע בדממה ספרי מליצה, להיחנק בדקדוק רוסי ולקנח ברומן של מאפו. מלימוד כזה לא יכולים לצאת, כמובן, גאונים או רבנים מפורסמים. ילדים יהודים נפוצו בעולם, נהרסו עד יסוד; היו לרופאים, לעורכי דין, למשוררים, למחברים, לסופרים, למורים ולסתם אפיקורסים. שום רב - אף לא איש הגון אחד. כלומר, רבנים דווקא יצאו מהם לרוב; אך אילו רבנים? רבנים מִטעם!* "מטעם" משמעו תלוי ועומד; תרצו או לא - קחו לכם פצצה והחזיקו אותה בעצמכם... אך מאחר שזה כבר אינו נוגע לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
לא לבדו למד בנימצ'יק שלנו בבית המדרש - אלא עם שני חברים, בחורים עניים כמותו, וזו אכן היתה הבעיה, שהרי איש אחד אינו יכול לחטוא חטא כבד כל כך כשם שאפשר לחטוא בשותפות. והוכחה לכם מאדם הראשון: כל זמן שטייל לבדו בגן עדן, שקֵט היה, מחיה נפשות; אך משרק התערבה בסיפור חוה אמנו - מייד פיתתה אותו לטעום מעץ הדעת, ומי יודע עד לאן היתה מביאה אותו אילו לא גורשו משם בעוד מועד... המשל הזה מכוון אל בנימין. בנימין, לו ישב ולמד לבדו בבית המדרש, ודאי לא היה טוב ממנו; אלא שהוא למד שם עם עוד חברים, עירומים ויחפים, רעבים וצמאים ממש כמותו, ששאפו תמיד להגיע לשם, אל העולם הגדול והמאיר, אל עולם החוכמה והידע. הם עצמם היו כאן, אך ראשם היה שם, בין הגדולים, בין המלומדים, בין המאושרים. העולם ההוא משך אותם אליו כמו מגנט, כמו עולל המושיט את ידיו אל אמו... מה הפלא אפוא שפעם אחת, במוצאי שבת, שלושה מבחורי בית המדרש, איציק, יוסְל ובנימצ'יק, נעלמו ואינם? מה פירוש "נעלמו"? - אינם ולא עוד! חיפשו אותם בכל העיר, ממש עד קצה העולם! מילא, אותם שני פרחחים, איציק ויוסל, שהם בני קבצנים, יתומים מאב ומאם - למי הם חסרים? אבל בנימצ'יק! ישראל השמש הפך עולמות, אלוהים יודע מה עלה בדעתו, והוא נרגע רק למחרת, משהגיעה איגרת מכל שלושת הפרחחים, ובה הם כותבים שכלל לא יחששו להם, שהם בריאים ושלמים ברוך השם; הם הבינו (כך הם כותבים) שכאן בבית המדרש אין להם שום תכלית, ולכן החליטו ללכת אל הישיבה, אל וילנה, אל וולוז'ין או אל מיר... בכוונה מנו את שלוש הישיבות הללו, כדי שאיש לא יידע באיזו עיר לחפשם. הנה על זה אפשר לומר שהם פעלו בחוכמה ובשכל!...
אך לחינם היו ההסוואה וההסתתרות והבריחה. איש לא רדף אחריהם במרכבת דואר. אדרבה: העיר דווקא שָמחה. ראשית, על שיהיו לה פחות שניים שלושה בחורים עניים לכלכל; שהרי אי אפשר להניח להם שיגוועו ברעב. ושנית, הרי זה נחמד דווקא שילדים עניים רוצים ללמוד. הלוואי שכל היהודים יוכלו ללכת להם לאי שם בקצה העולם, ובלבד שלא יצטרכו להתייגע, לשאת בעול הפרנסה...