"כרטיס הפיס"
סיפור
נכתב בשנת 1902
א.
"בנימצ'יק - כרטיס פיס גדל אצלי בבית."
כך אמר ישראל השַמָּש של בית הכנסת הישן על הבן יקיר לו בנימין, ששמו יצא כבר כילד, בעת שלמד ב"חדר" של ירחמיאל משה המלמד. ירחמיאל משה לא יכול היה לחדול מלהלל אותו.
"הקטן שלך," אמר פעם אחת לישראל השמש, "הוא אצלי, בלי עין הרע, אחד הטובים. קודם כול, הוא מתמיד גדול, מעולה במלוא מובן המלה. וחוץ מזה, הראש שלו, כלומר התפישה, הזיכרון - הוא כזה שצריך לחפש כמוהו בנרות; אם הזיכרון שלו יהיה כמו התפישה שלו, אני מתכוון להפך, התפישה כמו הזיכרון, או הה!"
אותו "או הה!" מוציא ירחמיאל משה בניגון, וישראל השמש משמין מרוב נחת.
"השם ייתן לך בריאות ופרנסה!" הוא מברך את המלמד ועוזר לו לקפל את הטלית והתפילין. כך הוא עושה ככה סתם, כלומר במתנה; שכן שכר לימוד בעבור ילדו משלם ישראל השמש כשאר בעלי הבתים, שני רובלים ל"זמן" אחד, להוציא דמי חנוכה ומעות פורים, אף שישראל השמש בעצמו מתקיים כמעט על דמי חנוכה ומעות פורים בלבד. אך מה לעשות? כזה הוא מנהג העולם עוד מימים קדמונים, שבכל מקום עלינו להתפרנס זה מזה: אני נוטל מפלוני ונותן לכם; אתם נוטלים ממני ונותנים לפלוני. אמת, לעיתים קרובות קורה שממני אתם נוטלים כפליים מכפי שצריך, ולפלוני אינכם נותנים כלום; לכן, אם רק אוכל, אקח מפלוני פי שלושה ולכם אתן לא כלום. בסוף החשבון, אל חשש, בוודאי נשתווה. החכמים קוראים לזה בשמות שונים: "חוק הטבע", "מלחמת הקיום", "כלכלה פוליטית" וכדומה; אך מאחר שזה כבר אינו קשור לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
אחר כך, משהשלים בנימצ'יק את כל "הקורס" של ירחמיאל משה, השתוקק מאוד ישראל השמש לתת אותו ביד אלי מאיר מלמד הגמרא, אך אלי מאיר לא יכול היה לקבלו: ראשית, מפני שהחדר שלו היה מלא עד אפס מקום; ושנית, מפני שישראל לא יכול היה לשלם שכר לימוד כשאר הגבירים בעלי הבתים. לכן נהג בנימצי'ק כפי שנוהגים אחרים: מי שאין לו במה לשלם, לומד לבדו. הלא לשם כך יש בית מדרש גדול עם דוכנים רבים, ובדלים רבים של נרות נשמה וספרי קודש רבים: חומשים, נביאים, משניות, גמרות ומדרשים - ומה לא? אם רק רוצים, אפשר ללמוד גם בעליית הגג. המעט לנו גדולים וגאונים שצמחו כך בדיוק, אי שם לאור הנר בבית המדרש? גדולים שכאלה, גאונים, מפורסמים, יכולים היו להיות לנו עכשיו לבלי שיעור; אך הבעיה היא, שבארבעים חמישים השנים האחרונות התגנבה אל פינתנו קרן אור וחדרה דווקא לבית המדרש, דווקא לשם, אל בין הבחורים העניים, שבמקום ללמוד יורה דעה החלו לטעום בגניבה פירור מן הביאור,* לבלוע בדממה ספרי מליצה, להיחנק בדקדוק רוסי ולקנח ברומן של מאפו. מלימוד כזה לא יכולים לצאת, כמובן, גאונים או רבנים מפורסמים. ילדים יהודים נפוצו בעולם, נהרסו עד יסוד; היו לרופאים, לעורכי דין, למשוררים, למחברים, לסופרים, למורים ולסתם אפיקורסים. שום רב - אף לא איש הגון אחד. כלומר, רבנים דווקא יצאו מהם לרוב; אך אילו רבנים? רבנים מִטעם!* "מטעם" משמעו תלוי ועומד; תרצו או לא - קחו לכם פצצה והחזיקו אותה בעצמכם... אך מאחר שזה כבר אינו נוגע לסיפורנו, הרינו ממשיכים.
לא לבדו למד בנימצ'יק שלנו בבית המדרש - אלא עם שני חברים, בחורים עניים כמותו, וזו אכן היתה הבעיה, שהרי איש אחד אינו יכול לחטוא חטא כבד כל כך כשם שאפשר לחטוא בשותפות. והוכחה לכם מאדם הראשון: כל זמן שטייל לבדו בגן עדן, שקֵט היה, מחיה נפשות; אך משרק התערבה בסיפור חוה אמנו - מייד פיתתה אותו לטעום מעץ הדעת, ומי יודע עד לאן היתה מביאה אותו אילו לא גורשו משם בעוד מועד... המשל הזה מכוון אל בנימין. בנימין, לו ישב ולמד לבדו בבית המדרש, ודאי לא היה טוב ממנו; אלא שהוא למד שם עם עוד חברים, עירומים ויחפים, רעבים וצמאים ממש כמותו, ששאפו תמיד להגיע לשם, אל העולם הגדול והמאיר, אל עולם החוכמה והידע. הם עצמם היו כאן, אך ראשם היה שם, בין הגדולים, בין המלומדים, בין המאושרים. העולם ההוא משך אותם אליו כמו מגנט, כמו עולל המושיט את ידיו אל אמו... מה הפלא אפוא שפעם אחת, במוצאי שבת, שלושה מבחורי בית המדרש, איציק, יוסְל ובנימצ'יק, נעלמו ואינם? מה פירוש "נעלמו"? - אינם ולא עוד! חיפשו אותם בכל העיר, ממש עד קצה העולם! מילא, אותם שני פרחחים, איציק ויוסל, שהם בני קבצנים, יתומים מאב ומאם - למי הם חסרים? אבל בנימצ'יק! ישראל השמש הפך עולמות, אלוהים יודע מה עלה בדעתו, והוא נרגע רק למחרת, משהגיעה איגרת מכל שלושת הפרחחים, ובה הם כותבים שכלל לא יחששו להם, שהם בריאים ושלמים ברוך השם; הם הבינו (כך הם כותבים) שכאן בבית המדרש אין להם שום תכלית, ולכן החליטו ללכת אל הישיבה, אל וילנה, אל וולוז'ין או אל מיר... בכוונה מנו את שלוש הישיבות הללו, כדי שאיש לא יידע באיזו עיר לחפשם. הנה על זה אפשר לומר שהם פעלו בחוכמה ובשכל!...
אך לחינם היו ההסוואה וההסתתרות והבריחה. איש לא רדף אחריהם במרכבת דואר. אדרבה: העיר דווקא שָמחה. ראשית, על שיהיו לה פחות שניים שלושה בחורים עניים לכלכל; שהרי אי אפשר להניח להם שיגוועו ברעב. ושנית, הרי זה נחמד דווקא שילדים עניים רוצים ללמוד. הלוואי שכל היהודים יוכלו ללכת להם לאי שם בקצה העולם, ובלבד שלא יצטרכו להתייגע, לשאת בעול הפרנסה...