המלחמה ששמה קץ לשלום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלחמה ששמה קץ לשלום
מכר
מאות
עותקים
המלחמה ששמה קץ לשלום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המלחמה ששמה קץ לשלום

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרגרט מקמילן

מרגרט מקמילן היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד ועומדת בראש סנט אנתוני'ס קולג' של האוניברסיטה. הספרים והמחקרים הרבים שחיברה הקנו לה שם ומעמד. ספרה על ועידת השלום בוורסאי Peacemakers: The Paris Conference of 1919 and Its Attempts to End the War (2002) זיכה אותה בפרסים רבים.

תקציר

על מי יש להטיל את אשמת "המלחמה הגדולה"? מי הוליך את אירופה לעימות הנורא שהרג מיליונים מתושביה, ניפץ את כלכלתה, הרעיד וריסק אימפריות ונטל מן היבשת את מעמדה השליט בעולם? 
 
מרגרט מקמילן, ההיסטוריונית רבת־ההישגים והתהילה, פוסקת כי כדי להשיב נכוחה על שאלות מטרידות אלה ראוי שנבין את עולמם של בני אירופה שיצאו אל שדות הקרב. ואכן, בכישרון שאין כמותו היא מתארת את מוסדותיה, את אורחותיה ואת מנהיגיה של היבשת עד הרצח של יורש העצר הארכידוכס פרנץ פרדיננד ותוצאותיו המחרידות. 
 
בסיפורה המרתק היא שוזרת בחיות מפליאה את תולדות חייהם, את אישיותם, את אהבותיהם ואת שנאותיהם של המנהיגים שבהכרעותיהם גזרו לשלום או למלחמה. 
 
גם בימינו העולם מתמודד עם אתגרים שהסעירו את אירופה לפני מאה שנה. אידאולוגיות קיצוניות ולוחמניות ועימותים בין מדינות עולות לאימפריות שוקעות מולידים מחשבות אובדניות על מלחמה שתפתור את כל המצוקות ותתיר את כל הסבכים. המלחמה ששמה קץ לשלום מלמד את קוראיו כי "המלחמה הגדולה" ההיא לא היתה "בלתי נמנעת". היא היתה מעשה ידי בני אדם והכרעותיהם. לקוראים בני זמננו הספר מוכיח כי אפשר וצריך לפתור בדרכי שלום גם את העימותים המאיימים לגרור את כולנו לאסון שאין נורא ממנו.

פרק ראשון

פרק 1 
אירופה 1900
 
ב־14 באפריל 1900 דיבר נשיא צרפת אמיל לוּבֶּה (Loubet) בטקס חנוכת היריד העולמי בפריז ברוח טובה על הצדק ועל החביבות האנושית. בדיווחי העיתונים באותם ימים לא היה זכר לחביבות אנושית. היריד לא היה מוכן; המקום היה אתר בנייה סבוך ומאובק; כמעט כולם תיעבו את הפסל הענקי שניצב בכניסה, פסל אישה בדמותה של השחקנית שרה ברנהרד (Bernhardt) לבושה בשמלת ערב אופנתית. אך היריד היה סיפור הצלחה גדול, ויותר מחמישים מיליון בני אדם פקדו אותו.
בסגנונו ובתוכנו פיאר היריד בדרכו את העבר, וכל מדינה הציגה את אוצרותיה הלאומיים — תמונות, פסלים, ספרים נדירים ומגילות — ואת הפעילויות הלאומיות שלה. כך הציג הביתן הקנדי ערמות של פרוות, הפינים הציגו מוצרי עץ לרוב, והפורטוגלים קישטו את הביתן שלהם בעיטורי דגים. רבים מהביתנים האירופיים היו חיקויים למבנים גדולים מהתקופה הגותית או מהרנסנס, ואילו שווייץ הקטנה בנתה טירה, שָאלֶה. הסינים העתיקו חלק מהעיר האסורה של בייג'ין, וסיאם (היא תאילנד) הקימה פגודה. האימפריה העות'מאנית המידלדלת, שעדיין היתה מדינה גדולה והשתרעה מהבלקן בדרום אירופה דרך טורקיה ועד קצות המזרח התיכון הערבי, בחרה ביתן שהיה בליל של סגנונות, כמו עמיה שכללו נוצרים, מוסלמים ויהודים מקבוצות אתניות רבות ושונות. בעזרת אריחים ולבֵנים צבעוניים, קשתות, מגדלים, חלונות גותיים, פרטים של מסגדים, מהבזאר הגדול ומקונסטנטינופול (היא איסטנבול), אך יאה היה שהתוצאה הסופית הזכירה במידת־מה את הַגְיָה סוֹפְיָה, שבעבר היתה כנסייה נוצרית גדולה ולאחר הכיבוש של העות'מאנים הוּסַבּה למסגד.
הביתן הגרמני חסה בצל פסל של מבשׂר תוקע בחצוצרה, דימוי הולם כנראה למעצמה האירופית החדשה ביותר. בביתן נמצא עותק מדויק של הספרייה של פרידריך הגדול; מתוך התחשבות נמנעו הגרמנים מלהתמקד בניצחונותיהם הצבאיים, שרבים מהם היו על צרפת. אך החזית המערבית של הביתן רמזה על יריבות חדשה שהתפתחה בין גרמניה למעצמה הימית הגדולה בעולם — בריטניה: לוח ועליו ים סוער וסירנות שרות וכתובת שעל פי השמועה כתב אותה שליט גרמניה הקייזר וילהלם השני בכבודו ובעצמו: ״כוכב המזל מזמין את אמיץ הלב להרים עוגן ולהשליך את עצמו לכיבוש הגלים״. במקומות אחרים ביריד היו אזכורים לצמיחתה המהירה של מדינה שבאה לעולם רק בשנת 1871; היכל החשמל הכיל עגורן ענקי מגרמניה שיכול לשאת 25 טונות.
בעלת בריתה הקרובה ביותר של גרמניה באירופה אוסטריה־הונגריה הקימה שני ביתנים נפרדים, אחד לכל חצי של ״הממלכה הכפולה״ — היא נודעה בכינוי זה. הביתן האוסטרי היה ניצחון האר־נובו, הסגנון החדש שהִכּה שורשים באירופה. מלאכים ודולפינים עשויים משיש השתעשעו במזרקות, פסלי ענק נשאו גרמי מדרגות, וכל סנטימטר בקיר כוסה עלי זהב, אבנים יקרות, מסכות של אושר ושל עצב או זֵרים. גם אולם מפואר הוקם לקבלות פנים לבני משפחת הבסבורג ששלטו מאות בשנים באימפריה הגדולה — היא השתרעה ממרכז אירופה עד לאלפים ועד לים האדריאטי — והוא הציג לראווה יצירות של פולנים, צ'כים וסלאבים דרומיים מהחוף הדלמטי, נציגים מעטים של כל העמים שאכלסו את ״הממלכה הכפולה״. בין הביתן האוסטרי לביתן ההונגרי חצץ ביתן קטן יותר. הוא ייצג את חבל בוסניה הקטן, שעדיין היה להלכה חלק מהאימפריה העות'מאנית, אך למעשה משנת 1878 נוהל מווינה. הביתן הבוסני, בעל שלל העיטורים היפים מעשי ידי אוּמנים מהבירה סרייבו, נראה, כפי שנכתב במדריך היריד בהוצאת ״אָשֵט״, כנערה צעירה שהוריה מציגים אותה לפני העולם הרחב בפעם הראשונה5 (והם לא היו מאושרים יתר על המידה).
5. כל האזכורים למדריך התיירים של ״אשט״ ליריד לקוחים מתוך: Paris Exposition, 1900: guide pratique du visiteur de Paris et de l'exposition. גרסה זו מצויה בתוך:http://archive.org/details/parisexposition00pari .
האווירה ששׂררה בביתן ההונגרי היתה לאומית עזה (מבקרים אוסטרים טענו בחמיצות שהאמנות העממית שהוצגה בו היתה וולגרית ושצבעיה בהירים ועזים מדי). המוצגים כללו שחזור של מצודת קוֹמוֹרן (קוֹמָרוֹם) בצפון המדינה, שעצרה את העות'מאנים כאשר הם שעטו צפונה לעומק שטחה של אירופה במאה ה־16. שנים רבות אחר כך, ב־1848, כבשו אותה הונגרים לאומנים שהתקוממו נגד בית הבסבורג, אך ב־1849 היא נפלה לידי כוחות אוסטריה. חדר אחר יוחד להוּסָארים, שנודעו באומץ לבם במלחמות נגד העות'מאנים. אך המוצגים לא ייחדו שׂימת לב רבה למיליוני בני העמים הלא הונגרים, כמו הקרואטים או הרומנים, שהתגוררו בגבולות הונגריה.
 
איטליה, כמוה כגרמניה, היתה מדינה חדשה ומעצמה גדולה יותר בחסד מאשר בפועל. היא בנתה מבנה שהזכיר קתדרלה אדירה ומקושטת לעילא. בראש כיפת הזהב שלה ניצב נשר ענקי, כנפיו פרושות בתנוחת ניצחון. המבנה היה מלא יצירות אמנות מימי הביניים ומהרנסנס, אך תפארת העבר היתה עלולה להעיק על המדינה הצעירה והענייה. לעומתה בחרה בריטניה בגישה מאופקת יותר, אף שהיא עדיין שלטה בכל הסחר והייצור של העולם, היתה בעלת הצי הגדול בעולם והאימפריה הגדולה ביותר. המוצגים אוחסנו בבית כפרי נעים, פרי תכנונו של אדריכל צעיר, כוכב עולה, אֶדווין לַטְיינְס (Lutyens), בסגנון טיודור שחציו עשוי מקורות עץ, ועיקרם ציורים אנגליים מהמאה ה־18. כמה מבעליהן הפרטיים של יצירות האמנות סירבו להשאיל אותן בנימוק שיחסיה של בריטניה עם צרפת, שהיו סבוכים בהיסטוריה, היו ב־1900 קשים במיוחד.6
6.  The Times, 24.5.1900
לרוסיה נשמר מקום של כבוד ביריד כבעלת בריתה המועדפת של צרפת. המוצגים של רוסיה היו ענקיים ופוזרו על פני כמה אתרים, החל בארמון מסיבי בסגנון הקרמלין שיוחד לסיביר וכלה בביתן מקושט במיוחד על שם אמו של הצאר הקיסרית מארי. האורחים יכלו להתפעל בין השאר ממפת צרפת עשויה מאבני חן, שהצאר ניקולאי השני שלח במתנה לצרפת, ומההיקף המדהים של אוצרות בית רומנוב. הצרפתים עצמם לא הקימו ביתן לעצמם. אחרי ככלות הכול, היריד כולו נועד להיות אנדרטה לציביליזציה של צרפת, לעוצמה של צרפת, לתעשייה ולחקלאות של צרפת, למושבות של צרפת, אולם אחר אולם, בשלל מוצגים מיוחדים שיוחדו להישגיה של צרפת. החלק הצרפתי בהיכל האמנויות היפות היה, כדברי המדריך ליריד, מודל לטוב טעם ולמותרות. היריד היה עדות להצהרתה של צרפת כי היא עודנה מעצמה גדולה, גם אם שלושים שנה בלבד קודם לכן הובסה תבוסה מרה בניסיונה למנוע את כינונה של גרמניה.
ואולם היריד העולמי היה, כפי שהצהירו הצרפתים, ״סמל להרמוניה ולשלום״ לאנושות כולה. אמנם הרוב המכריע של יותר מארבעים המדינות שהציגו ביריד בפריז היו מאירופה, אך גם ארצות הברית, סין וכמה ממדינות אמריקה הלטינית הקימו ביתנים. אך כתזכורת למקומו של הכוח האמתי יוחד חלק גדול של היריד למושבות, ובהן הציגו מעצמות אירופה לראווה את נכסיהן. ההמונים יכלו להתפעל מהצמחים ומבעלי החיים האקזוטיים, לטייל בין שחזורים של כפרים אפריקניים, לצפות באוּמנים מהודו־סין הצרפתית בעבודתם או לקנות בשווקים של צפון אפריקה. ״רקדניות גמישות גו״, אמר משקיף אמריקני חמור סבר, ״מפתלות את גופן כדרכן של חסידותיה של טֶרפּסיכוֹרֶה״.7 האורחים יצאו מהיריד סמוכים ובטוחים בעליונותה של הציביליזציה שלהם המפיצה מטובה לכל קצווי תבל.
7. New York Observer and Chronicle, 25.10.1900
נראה שהיריד היה דרך נאותה לציין את סיומה של מאה שהחלה במהפכות ובמלחמות, ועתה היתה לסמל לקִדמה, לשלום ולפריחה. אירופה של המאה ה־19 לא היתה נטולת מלחמות לחלוטין, אך לא היה אפשר להשוותן למאבקים הממושכים של המאה ה־18 או למלחמות המהפכה הצרפתית ולמלחמות נפוליאון שלאחריה שנסחפו לתוכן כמעט כל מעצמות אירופה. מלחמות המאה ה־19 היו בעיקרן קצרות — כמו זו שבין פרוסיה לקיסרות האוסטרית שנמשכה שבעה שבועות — או מלחמות מושבות, שניטשו במרחק רב מאדמת היבשת (מן הדין היה שהאירופים ייַחדו שׂימת לב רבה יותר למלחמת האזרחים באמריקה, שלא זו בלבד שנמשכה ארבע שנים, אלא אף שיגרה אותות אזהרה מוקדמים לטכנולוגיה המודרנית ולגדרות התיל ולמעדרים הפשוטים והצנועים המעבירים את היתרון בקרב למערכי ההגנה). במלחמת קרים באמצע המאה השתתפו ארבע מעצמות אירופה, אך היא היתה היוצאת מן הכלל. במלחמת אוסטריה-פרוסיה, במלחמת צרפת-פרוסיה או במלחמת רוסיה-טורקיה בחרו שאר המעצמות, בתבונה רבה, לשמור מרחק מהעימות ועשו כמיטב יכולתן להשיב את השלום על כנו.
בנסיבות מסוימות עדיין נתפסה המלחמה כבחירה הגיונית למדינות שלא מצאו כל דרך אחרת להשיג את יעדיהן. פרוסיה לא היתה מוכנה לחלוק את השליטה במדינות גרמניה עם אוסטריה, ואוסטריה היתה נחושה בדעתה שלא לוותר כמלוא הנימה. המלחמה שפרצה ביניהן יישבה את הסוגיה לטובת פרוסיה. להידרשות למלחמה היה מחיר כבד, אך לא מופרז. המלחמות היו מוגבלות במִשכן ובהיקפן. צבאות מקצועיים לחמו זה בזה, והנזק לאזרחים ולרכושם היה מזערי, בייחוד לנוכח מה שעתיד להתרחש. עדיין היה אפשר לתקוף ולהשיג ניצחונות מכריעים. אך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1871-1870 וגם מלחמת האזרחים של אמריקה רמזו שטיבם של סכסוכים מזוינים הוא שהם משתנים: לאחר שהונהגה חובת גיוס, היו הצבאות גדולים יותר, כלי הנשק היו טובים יותר ומדויקים יותר וכוח האש היה גדול יותר, ואלה יצרו מצב שכוחות פרוסיה ובעלות בריתה בגרמניה ספגו אבדות כבדות במתקפותיהם על הצרפתים. גם כניעת צרפת בסֵדאן לא שמה קץ ללחימה. העם הצרפתי או מגזרים גדולים בו בחרו להמשיך במלחמת העם. אלא שאפילו המלחמה הזאת באה אל קִצהּ. צרפת וגרמניה החדשה חתמו על הסכם שלום, והיחסים ביניהן השתפרו והלכו. בשנת 1900 שיגרה קהילת העסקים של ברלין מסר ללשכת הסחר של פריז לרגל פתיחת היריד ובו איחולי הצלחה ב״משימה הגדולה, שנועדה לקרב את האומות בנות התרבות בעולם זו לזו ביעדים המשותפים לכולן״.8 המבקרים הגרמנים הרבים שהיו אמורים לבוא לפריז יסייעו, כך קיוותה גרמניה, לשפר את היחסים בין העמים של שתי המדינות.
8.  The Times, 18.4.1900
כל העמים עלי אדמות עבדו ביריד, נכתב במדריך המיוחד של הוצאת ״אָשֵט״: ״הם צברו את נכסיהם ואת אוצרותיהם כדי שאנו נוכל להתפעל מאמנויות שאינן מוכרות, מתגליות שלא קיבלו את מלוא שימת הלב וכדי להתחרות בנו בדרכי שלום, כך שהקִדמה לא תתרשל בכיבושיה״. הקִדמה והעתיד מילאו את היריד, החל במדרכות נעות חדישות וכלה באולם קולנוע עגול. המוצג המרכזי באחד הביתנים, השָאטוֹ ד'אוֹ, עם מפלי המים, המזרקות ומשחקי האורות הצבעוניים על המים שלו, היה קבוצה אלגורית של פסלים. הקבוצה ייצגה את האנושות שהקִדמה מביאה אל העתיד ומשליכה משם את הזוג המוזר של השִגרה והשנאה.
היריד היה חלון הראווה של המדינות השונות, אך גם אנדרטה להישגים האחרונים יוצאי הדופן של הציביליזציה המערבית בתחומי התעשייה, המסחר, המדע, הטכנולוגיה והאמנות. יכולת לראות שם מכשירי רנטגן או להיות המום, כפי שהיה הסופר הנרי ג'יימס (James), מאולם מחוללי הזרם. אך התגלית המסעירה ביותר היתה החשמל. האמן הפוטוריסטי האיטלקי גָ'קוֹמוֹ בּאלָה (Balla) קרא לימים לבנותיו לוּצֶ'ה ואֵלֶטריצ'יטָה לזכר מה שראה ביריד בפריז (הבת השלישית נקראה אֵליסה — מדחף — על שם המכשיר המודרני שגם הוא עורר את התפעלותו). המלחין קָמִיל סָן סַנְס (Saint Saëns) כתב ליריד קנטטה מיוחדת בשבח החשמל: Le Feu céleste (האור השמֵימי) לתזמורת, סולנים ומקהלה. היצירה נכללה בקונצרט פתוח לכול. ״היכל החשמל״ הואר באור יקרות של 5,000 נורות חשמל, ובראש הגג ניצבה פיית החשמל במרכבה רתומה לסוס ולדרקון. היו עוד עשרות היכלות וביתנים שיוחדו לפעילויות החשובות של החברה המודרנית, כמו מכונות, מכרות ומטלורגיה, תעשיות כימיות, תעבורה ציבורית, היגיינה וחקלאות.
אך זה לא היה הכול. ביריד התקיימה ביער בולון האולימפיאדה השנייה של העת החדשה. ענפי הספורט כללו סיף (שהצטיינו בו הצרפתים), טניס (ניצחון לבריטים), אתלטיקה (בשליטה של אמריקה), אופניים וקרוקט. באגף היריד בוַנְסֵן יכולת לבחון מכוניות חדשות ולצפות בתחרויות כדורים פורחים. אחד מבמאי הקולנוע הראשונים ראול גרימוֹאָן־סַנסוֹן (Grimoin-Sanson) עלה בכדור פורח משלו כדי לצלם את היריד מלמעלה. כפי שנכתב במדריך של ״אשט״, היריד היה ״תוצאה מרהיבה, פסגה יוצאת דופן של המאה כולה — הפורייה ביותר בתגליות, המופלאה ביותר במדע. היא חוללה מהפכה בסדר הכלכלי של היקום כולו״.
לנוכח מה שעתיד להתרחש במאה העשרים דברי הרהב והשאננות הללו נשמעים עלובים למדי, אך ב־1900 היתה לאירופים סיבה טובה להיות שבעי רצון מעברם הקרוב ולשפוע ביטחון בעתיד. שלושים השנים שחלפו מאז 1870 הניבו שפע של ייצור ועושר וחוללו תמורה בחברה ובאורחות חייהם של בני האדם. בזכות המזון המשופר והזול יותר, בזכות השיפורים בתנאי ההיגיינה וההתקדמות הדרמטית בתחומי הרפואה נהנו האירופים מחיים ארוכים יותר ובריאים יותר. מספר תושבי אירופה זינק בכמאה מיליון נפש, ל־400 מיליון, אך היא הצליחה לקלוט את כולם בזכות הגידול בייצור התעשייתי והחקלאי שלה והיבוא מרחבי העולם (ההגירה היתה מעין שסתום ביטחון למנוע גידול דרמטי אף יותר — כ־25 מיליון אירופים עזבו את היבשת בעשרים השנים האחרונות של המאה הקודמת בציפייה להזדמנויות טובות יותר בארצות הברית, ורבים היגרו לאוסטרליה, לקנדה או לארגנטינה).
הערים והעיירות באירופה צמחו בשעה שרבים עברו אליהן מהכפרים בחיפוש אחר הזדמנויות בבתי החרושת, בחנויות ובמשרדים. ערב המהפכה הצרפתית של 1789 היו בפריז כ־600 אלף תושבים. בעת היריד היו בה ארבעה מיליון. הגידול הדרמטי ביותר נרשם בבודפשט, בירת הונגריה: ב־1867 היו בה 280 אלף תושבים, ובפרוץ ״המלחמה הגדולה״ — 933 אלף נפש. מספר האירופים שמצאו את מחייתם בחקלאות ירד, ומעמד הפועלים ומעמדות הביניים צמחו. פועלים התארגנו באיגודים מקצועיים, שהיו חוקיים ברוב המדינות בתום המאה. ב־15 השנים עד 1900 גדל בצרפת מספר הפועלים חברי האיגודים פי חמישה, והוא יגיע למיליון ערב המלחמה. לאות הכרה בחשיבותו הגדלה והולכת של מעמד הפועלים, הוצגו ביריד דגמי בתים לפועלים ולארגונים, להתפתחותם המוסרית והאינטלקטואלית.
אלפרד פִּיקָאר (Picard), המהנדס שארגן את היריד בפריז, המליץ למבקרים לפתוח את הסיור ב״היכל הלמידה והחינוך״. החינוך, אמר, הוא שורש כל הקִדמה באשר היא. בהיכל הוצגו תוכניות לימודים ושיטות הוראה מהפעוטונים עד לאוניברסיטה בצרפת ובמדינות אחרות. התצוגה של ארצות הברית ראויה לביקור, נכתב במדריך של ״אשט״, כדי לראות את שיטות ההוראה המוזרות האהובות על האמריקנים (הוא לא פירט את השיטות הללו). היו גם תצוגות מיוחדות של חינוך טכני ומדעי ושל שיעורי ערב למבוגרים. לנוכח השינויים שהתחוללו בכלכלה באירופה הבינו ממשלות ואנשי עסקים כי הם זקוקים לאוכלוסייה משכילה יותר. בסוף המאה ה־19 ניכרה התפשטות של ההשכלה ושל הוראת קרוא וכתוב בעולם כולו. אפילו ברוסיה, שנחשבה המעצמה המפגרת ביותר ביבשת, למדו ערב ״המלחמה הגדולה״ כמחצית הילדים שהתגוררו בערים ובעיירות בבתי ספר יסודיים ו־28 אחוזים מהילדים תושבי הכפרים — השאיפה היתה שעד 1922 יגיע שיעורם למאה אחוזים.
הגידול במספר הספריות הציבוריות ושיעורי ההשכלה למבוגרים עודד את הקריאה, ומוציאים לאור הגיבו לשווקים החדשים הללו של ההמונים בפרסום ספרי קומיקס, ספרות זולה, מותחנים וסיפורי הרפתקאות, כמו מערבונים. זו היתה ראשיתם של העיתונים רבי־התפוצה בעלי הכותרות הבולטות והשימוש המודגש באיורים ובתמונות. בשנת 1900 נהנה הדיילי מייל של לונדון מתפוצה של יותר ממיליון עותקים. כל אלה תרמו להרחבת האופקים של תושבי אירופה, אך גרמו להם גם הרגשת שייכות לקהילות גדולות יותר מאלה של אבותיהם. בעבר ראו את עצמם רוב האירופים חברים בכפרם או בעירם, ואילו עתה הרגישו שהם גרמנים יותר ויותר, צרפתים או בריטים, חלק ממה שכונה אומה, מדינה.
ביריד בפריז לא הוצגו מוצגים מיוחדים לאמנות הממשל, אך רבים תיארו את המספר הגדל והולך של דברים שעשו הממשלות, החל בעבודות ציבוריות וכלה ברווחת האזרחים. השליטה באירופה החדשה היתה משימה סבוכה יותר משהיתה בשלושים השנים שקדמו ליריד, משום שהחברה היתה סבוכה ומורכבת יותר. התפשטות הדמוקרטיה והנהגת זכויות הצבעה הגבירו את הדרישה להן מהציבור. ממשלה אינה מעוניינת באזרחים ממורמרים רבים. זכר המהפכות הרבות ששטפו את אירופה עדיין היה טרי. זאת ועוד, ההחלטה של כל צבאות אירופה, חוץ מזה של בריטניה, להנהיג חובת גיוס לגברים צעירים לשנים אחדות יצרה אצל המעמדות השליטים תלות בשיתוף הפעולה וברצון הטוב של ההמונים. כפי שאמר הנסיך יֶבגֵני טרוּבֶּצקוֹי (Trubetskoy), אחד הנבונים בקרב האריסטוקרטים הרוסים: ״אי אפשר לשלוט נגד רצון העם, כאשר חייבים לפנות אליו כדי שיגן על רוסיה״.9
9.  Lieven, The Aristocracy in Europe, 1815-1914, p. 7
ממשלות גילו כי הן נאלצות לספק יותר ויותר ביטחון בסיסי לאזרחיהן. הדבר נבע בין השאר מן התקווה למנוע חיכוך חברתי, אך גם מכך שכוח עבודה בריא יותר ומשכיל יותר תורם יותר לכלכלה ולצבא. הקנצלר הגדול של גרמניה אוטו פון בִּיסמַרק (Bismarck) היה חלוץ מדינת הרווחה המודרנית כאשר הנהיג חידושים, כגון ביטוח אבטלה וקצבת זקנה בגרמניה בשנות השמונים של המאה ה־19, ורבים באירופה הלכו בעקבותיו. ממשלות אף הבינו כי אם ברצונן לשלוט ביעילות, הן זקוקות למידע טוב יותר — בסוף המאה ה־19 נעשתה הסטטיסטיקה מכשיר חשוב. ממשלות נזקקו למשרתים מיומנים. לא היה די עוד בשיטות הפעולה החובבניות שנהגו בצבאות ובפקידות — בשיטות אלה נבחרו צעירים על פי מוצאם המשפחתי וקשריהם. קצינים שלא יכלו לקרוא מפות או לא הבינו דבר בענייני טקטיקה ולוגיסטיקה לא יכלו לנהל צבאות מודרניים גדלים והולכים. משרדי חוץ לא יכלו עוד לספק מקלט הולם לאדונים שאהבו להתעסק בענייני חוץ. ובואו של גורם חדש ולא צפוי, דעת הקהל, מנע את הממשלות מלהמשיך לנהל את ענייני החוץ שלהן באין מפריע.
תקשורת טובה יותר, ובכלל זה משרדי דואר וטלגרף ציבוריים חדשים, מהירים וזולים, אפשרו לא רק קשרים בין האירופים וטיפוח רגשות לאומיים, אלא אף הגבירו את מודעותם למתרחש במדינות אחרות. גם תנאי מסע זולים יותר וקלים יותר תרמו את חלקם. הכרכרות הרתומות לסוסים פינו בערים אט־אט את מקומן לצורות תעבורה חדשות, כגון חשמליות. הקו הראשון של המטרו של פריז נחנך ביריד (וגם הכייסים הראשונים של המטרו החלו לפעול). רשתות רכבות ותעלות כיסו את כל רחבי אירופה, וקווי אוניות נוסעים חצו את האוקיינוסים. בשנת 1850 היו ביבשת כולה לא יותר מ־22,500 קילומטרים של מסילות ברזל; ב־1900 כבר היו כ־290 אלף קילומטרים. המבקרים ביריד בפריז הגיעו מכל קצות אירופה, ואפילו ממקומות רחוקים יותר, כמו אלפי האמריקנים שפקדו את העיר בקיץ ההוא. זו היתה ראשיתה של תופעה חדשה: תיירות המונים. בעבר נהגו רק העשירים שלא נזקקו לעבודה לנסוע להנאתם — נזכור את המסעות הגדולים שאצילים צעירים נהגו לצאת אליהם במאה ה־18 — ואילו עתה היו הנסיעות בהישג ידם של בני מעמדות הביניים ואפילו של מעמד הפועלים האמיד. בשנות הארבעים של המאה ה־19 ניצל יזם אנגלי אחד, תומס קוק (Cook) שמו, את רשתות מסילות הברזל החדשות כדי לארגן טיולים לאגודות שהטיפו להינזרות ממשקאות חריפים. לקראת סוף המאה ארגנה חברת ״תומס קוק ובניו״ טיולים לאלפי תיירים בשנה. ב־1900 הכינה החברה כמובן גם תוכניות מיוחדת למבקרים בפריז וביריד.
אירופה החלה להיראות יותר ויותר כמו העולם שאנו מכירים היום. ערים נפטרו משכונות העוני העתיקות ומהסמטאות הצרות, ואת מקומן תפסו מבנים חדשים, כבישים מרווחים ומרחבים ציבוריים. בווינה פינתה הממשלה שטחים גדולים לפיתוח, ומבני הציבור הענקיים ובתי הדירות האלגנטיים שלה היו לסמל העיר המודרנית החדשה. לקראת סוף המאה היתה וינה, כמוה כערים אחרות באירופה, נקייה יותר, בריאה יותר ומוארת יותר בזכות נורות החשמל שתפסו את מקומם של פנסי הגז. בכל מקום שביקרת באחת הערים הגדולות באירופה היית מופתע ומאושר, נזכר שטפן צווייג (Zweig), הסופר האוסטרי הנודע, באוטוביוגרפיה שלו. ״הרחובות היו רחבים ומפוארים יותר, הבניינים הציבוריים עצומים יותר, החנויות שופעות מותרות וטוב טעם״.10 מיני שיפורים פרוזאיים, כגון רשתות ביוב משופרות, חדרי אמבטיה בתוך הדירות ואספקת מים נקיים, הבטיחו שמיני מחלות שהיו נפוצות כל השנים, כגון טיפוס וכוֹלֵרה, החלו להיעלם. ב״היכל ההיגיינה״ ביריד העולמי של שנת 1900 הוצגו שיטות חדשות של הסקה ואוורור לבנייני ציבור, כגון בתי חולים, ובאולם אחד שיוחד להדברת מחלות תפס פסלו של לואי פַּסטֶר (Pasteur) הדגול מקום של כבוד (אורחת קנדית אחת אמרה שהיא היתה נהנית מהתערוכות הרבה יותר ״אילולא היו שם צרפתים דוחים רבים כל כך״).11
10. שטפן צווייג, העולם של אתמול: זיכרונות של בן אירופה, תרגם מגרמנית צבי ארד, מחברות לספרות, 2012, עמ' 158.
11.  Addison and O'Grady, Diary of a European Tour, 1900, p. 30
בתערוכה אחרת של אריגים ומלבושים הציגו הצרפתים לראווה את יצירותיהם של מיטב מעצבי האופנה שלהם, ולצדם בגדים בייצור להמונים שהביאו את האופנה להישג ידו של הצרכן בן המעמד הבינוני. מוצרי צריכה חדשים — אופניים, מכשירי טלפון, לינולֵאום, עיתונים וספרים זולים — היו לחלק לא נפרד מחיי היום־יום, בזכות בתי הכולבו הגדולים החדשים והקטלוגים הם עמדו לרשות כל מי שיכול להרשות לעצמו. פירוש הדבר, שהם עמדו לרשות אירופים רבים יותר ויותר. בזכות הייצור להמונים נעשו מוצרי מותרות לעניין שבהישג ידן של משפחות מן השורה. בשנות השמונים של המאה ה־19 ייצרו מפעלים בגרמניה 73 אלף פסנתרים בשנה. גם מופעי בידור ושעשועים להמונים היו זולים יותר ומפוארים יותר. המדיום החדש, הקולנוע, עודד את בנייתם של אולמות מיוחדים, ורובם היו מעוטרים בעיטורים מרהיבי עין. הצרפתים נהנו גם מקונצרטים בבתי קפה, ובמחיר כוס משקה או קפה יכלו האורחים לצפות בזמר או שניים, בקומיקאי ולפעמים אפילו ברקדניות. בבריטניה הוסיפו המסבאות בעלות האורות הצבעוניים, הנחושת הנוצצת, הכיסאות התפוחים וציפויי הקיר המרוקעים נופך של זוהר לבילויים של בני המעמדות הנמוכים.
גם המזון שאכלו האירופים השתפר והלך. אחד ההיכלות ביריד הציג את תפארת החקלאות והמאכלים הצרפתיים (וכן פסל קולוסלי של בקבוק שמפניה), ואחרים, כמו ״היכל ההוֹרְטִיקוּלְטוּרֶה הזרה״, הציגו מוצרי מזון מכל רחבי תבל. האירופים התרגלו לצרוך אננס מהאיים האזוֹריים, בשר כבש מניו זילנד או בקר מארגנטינה. אלה הובאו באוניות הקירור החדשות או שומרו בקופסאות שימורים (המרק המשומר של חברת ״קמפבל״ זכה במדליית זהב ביריד של פריז). הן השיפורים שהוכנסו בחקלאות ופתיחת שטחי חקלאות חדשים ברחבי העולם והן מערכות התעבורה הזולות והמהירות יותר תרמו לירידה החדה של כמעט חמישים אחוזים במחירי המזון בשליש האחרון של המאה. החיים היו טובים, בייחוד למעמדות הביניים.
שטפן צווייג היה בן 19 בשנת 1900. הוא השאיר לנו תמונה של נעורים משוחררים ונטולי דאגות. משפחתו היתה אמידה ומפנקת, והיא הניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו בשנותיו באוניברסיטה של וינה. הוא מיעט לעסוק בעבודה האקדמית והִרבּה לקרוא. הוא היה בראשית הקריירה שלו כסופר ופרסם שירים ומאמרים ראשונים. בחיבור האחרון שכתב, העולם של אתמול, הוא בחר לכנות את נעוריו לפני ״המלחמה הגדולה״ ״עידן של ביטחון״. הדברים אמורים בייחוד במעמדות הביניים, שעולמם דמה למונרכייה ההבסבורגית, וזו נראתה יציבה ונצחית. החסכונות היו בטוחים, ורכוש נועד לעבור מדור לדור באין מפריע. לא היה ספק, האנושות, בייחוד זו באירופה, עלתה למישור גבוה יותר של התפתחות. חברות לא רק שגשגו ופרחו והיו מאורגנות יותר, אלא חבריהן אף היו חביבים יותר ורציונלים יותר. בעיני הוריו של צווייג וחבריהם נראה העבר כדבר־מה שיש לקונן עליו, ואילו העתיד נראה זוהר יותר מבכל הזמנים. ״בהתנפלויות ברבריות, כמו מלחמות בין עמי אירופה, לא האמין איש יותר משהוא מאמין במכשפות וברוחות רפאים. אבותינו היו חדורי אמונה עד בלי די בכוח המקשר הוודאי של סובלנות ופשרה״12 (בראשית שנת 1941 שיגר צווייג ממקום גלותו בברזיל את כתב היד למוציא לאור שלו. כעבור שבועות אחדים שמו הוא ורעייתו השנייה קץ לחייהם).
12. צווייג, העולם של אתמול, עמ' 14.
״עידן של ביטחון״ שלו והראיות לקִדמה שניכרו ערב ״המלחמה הגדולה״ בלטו בייחוד במערב אירופה (ובכלל זה בגרמניה החדשה) ובאזורים המפותחים של אוסטריה־הונגריה, כגון שטחי גרמניה וצ'כיה. המעצמות הגדולות שהיו בידיהן כל העושר, השטחים, ההשפעה והעוצמה הצבאית עדיין היו באירופה: בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה ובשיפוליה המזרחיים של היבשת רוסיה, מדינה שמעולם לא נחשבה אירופית למהדרין, החלה לעשות צעדים דרמטיים לקראת מעמד של מעצמת־על. רוסיה עדיין נחשבה בעיני רבים במערב מדינה התקועה אי־שם במאה ה־16, אך למעשה היתה על סף של המראה כלכלית — ואולי אף פוליטית. התצוגות של רוסיה ביריד בפריז כללו את המחווה הלא נמנעת לתפארת ההיסטוריה והציביליזציה של רוסיה, אך הן כללו גם קטרים, מכונות וכלי נשק. בביתן המיוחד שיוחד לרוסיה האסיאתית יכלו המבקרים לשבת בקרונות רכבת שהתנודדו רכּוֹת אנה ואנה כדי לתת אשליה של תנועה, ומול החלונות התחלפו תמונות של נופי השטחים החדשים של מזרח רוסיה. המסר היה שרוסיה דינמית כובשת מושבות חדשות, והיא מחברת ביניהן במסילה הטרנס־סיבירית ומביאה אל סף דלתן את יתרונות הציביליזציה המודרנית, ובכלל זה הטכנולוגיה לפתח את משאביהן הטבעיים העשירים.
לא היתה זאת רק משאלת לב של הרוסים. משנות השמונים של המאה ה־19 ואילך התפתחה רוסיה בקצב מסחרר על פי כל אמת מידה. כמו בסיפורי הצלחה שלאחר מכן, כגון הנמרים מאסיה לאחר מלחמת העולם השנייה, היא עברה מכלכלה חקלאית ביסודה לכלכלה מתועשת. שיעורי הצמיחה ברוסיה — 3.25 אחוזים בממוצע בשנה — היו זהים לאלה של מנהיגות העולם, כבריטניה וארצות הברית, בשעה שהן היו בשלב דומה לה, ואולי אף עלו עליהם. המלחמה עם יפן והתהפוכות המהפכניות שפרצו בעקבותיה בשנת 1905 הביאו לנסיגה בהתפתחות של רוסיה, אך היא שבה וצברה תאוצה בשנים האחרונות שלפני ״המלחמה הגדולה״. ב־1913 כבר היתה רוסיה יצרנית של מוצרי חקלאות הגדולה באירופה, והיא הדביקה גם בתחום התעשייה את המעצמות התעשייתיות האחרות. ערב המלחמה היא היתה החמישית בקרב האומות בתחום הייצור התעשייתי.13 והיו גם עדויות, לא חד־משמעיות, כי החברה ברוסיה והפוליטיקה הנהוגה בה צועדות בנתיב ליברלי יותר.
13. Dowler, Russia in 1913, ch. 1, passim
מה היה עולה בגורלה של רוסיה אלמלא פרצה ״המלחמה הגדולה״? או אם רוסיה היתה מצליחה בדרך כלשהי לחמוק ממנה? האם אכן היתה פורצת מהפכה ב־1917? בלי המלחמה וקריסת המשטר הישן, האם היו הבולשביקים, אותו פלג מהפכני קטן, מצליחים לתפוס את השלטון ולכפות את מדיניותם הדוקטרינרית הנוקשה? לעולם לא נדע את התשובות על השאלות האלה, אך לא קשה לדמיין דרך שונה, פחות רצחנית ובזבזנית, שהיתה רוסיה עשויה לצעוד בה לקראת העידן המודרני. גם הניסיון לדמיין עתיד שונה לאירופה כולה מפתה. בשנת 1900 היו לה ולמעצמות האחרות סיבות רבות למסיבות. בריטניה עדיין היתה בטוחה ומשגשגת, אף שהיו לה יריבות ברחבי תבל בכלל ובאירופה בפרט. צרפת נראתה כמי שהשתחררה מעשרות שנים של מהפכות ותהפוכות פוליטיות וכמי שהתאוששה מהתבוסה המשפילה שספגה מידי פרוסיה ובעלות בריתה בגרמניה במלחמת 1871-1870. צמיחת הכלכלה של גרמניה היתה המהירה ביותר בכל אירופה, והיא הפיצה את השפעתה במהירות מזרחה ודרומה בזכות קשרי הסחר וההשקעות. נדמה שהיא עתידה להיות תחנת הכוח הגדולה בלב אירופה — בלי שום צורך להפעיל את צבאה, בדיוק כפי שעשתה בשלהי המאה העשרים. אוסטריה־הונגריה שׂרדה — והרי זה ניצחון כשלעצמו — ובני הלאומים הרבים בשטחה נהנו מהיתרונות שבשייכותם ליחידה כלכלית ומדינית גדולה יותר. איטליה עברה תהליך של תיעוש ומודרניזציה.
גם המושבות שהשתתפו ביריד רמזו על העוצמה החריגה שהצטברה בחלק קטן מאוד של העולם במאות האחרונות. ארצות אירופה שלטו בחלק ניכר בתבל, אם באימפריות רשמיות ואם בשליטה לא רשמית על רוב הארצות האחרות, באמצעות כוחן הכלכלי, הפיננסי והטכנולוגי. מסילות ברזל, נמלים, כבלי טלגרף, אוניות קיטור ובתי חרושת נבנו בכל קצות תבל בזכות הידע והכסף של אירופה, ואת רובם ניהלו חברות באירופה. השליטה של אירופה אף גברה דרמטית במאה ה־19, בשעה שהמהפכות בתחומי המדע והתעשייה העניקו לה, ולו רק לזמן־מה, יתרון על כל החברות האחרות. במלחמת האופיום הראשונה בין בריטניה לסין, בסוף שנות השלושים של המאה ה־19, השתמשו הבריטים בפעם הראשונה באוניית קיטור משוריינת (שנקראה בשם ההולם ״נֵמֵסִיס״) נגד צי סיני שעדיין השתמש בגרוטאות ששימשו אותו מאות שנים. ב־1800, קודם שנפערו פערי הכוחות, שלטה אירופה בכ־35 אחוזים משטחו של העולם. לקראת 1914 גדל חלקו של שטח השליטה שלה ל־84 אחוזים.14 אמנם התהליך לא התנהל בדרכי שלום תמיד, ומעצמות אירופה הגיעו מדי פעם בפעם לסף מלחמה על השלל. אך ב־1900 נדמה שהמתחים שמקורם באימפריאליזם מתפוגגים־משהו. לא נותר כמעט מה לחלק באפריקה, באוקיינוס השקט או באסיה, והיתה, כך מכל מקום נדמה, הסכמה כללית כי אין מקום לחטיפות שטחים פתאומיות במדינות מתפוררות, כמו סין והאימפריה העות'מאנית, גם אם חולשתן קרצה מדי פעם בפעם לאימפריאליסטים.
14.  Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers, ch. 4, passim
לנוכח העוצמה והרווחה, לנוכח הראיות להתקדמות גדולה בתחומים רבים במאה שעברה, מדוע זה תבקש אירופה להשליך הכול לפח? היו אירופים רבים, כמו הוריו של שטפן צווייג, שחשבו שפשוט אין סיכוי למעשים פזיזים ומטורפים שכאלה. מדינות אירופה היו ביחסי גומלין של תלות אלה באלה, הכלכלות שלהן היו שלובות זו בזו מכדי שהן יינתקו ויידרדרו למלחמה. הרי זה יהיה מעשה לא רציונלי, תכונה שהיתה נערצת על רבים באותם ימים.
התקדמות הידע במאה ה־19 בתחומים רבים, החל בגאולוגיה וכלה בפוליטיקה, הפיחה, כך חשבו רבים, רוח של רציונליות בעולמו של האדם. ככל שבני אדם יֵדעו יותר על עצמם, על החברה שלהם או על עולם הטבע, כך ייטו יותר לקבל החלטות על סמך עובדות ולא על סמך רגשות. עם הזמן יחשוף המדע — ובכלל זה הסוציולוגיה ומדע המדינה שזה מקרוב באו לעולם — את כל מה שאנו צריכים לדעת. ״תולדות האנושות הן חלק לא נפרד מתולדות הטבע״, כתב אדוורד טיילוֹר (Taylor), מאבות האנתרופולוגיה המודרנית, ״והמחשבות, הרצונות והמעשים שלנו יתנהלו על פי חוקים מוגדרים וברורים כמו אלה השולטים בתנועת המים, בצירוף החומצות והבסיסים ובצמיחת צמחים ובעלי חיים״.15 האמונה במדע — או ליתר דיוק הפוזיטיביזם, כפי שזה תואר בשעתו — היתה גם אמונה בקִדמה, או כמו שאירופים רבים כתבו על ה־קִדמה בה״א הידיעה, הפרוגרס. ההנחה היתה שהתפתחות האדם היא לינארית, גם אם לא כל החברות הגיעו לאותו שלב. הרברט ספֶּנסֶר (Spencer), הפילוסוף הבריטי הנקרא ביותר באותם ימים, טען שחוקי האבולוציה נוגעים לבני אדם לא פחות מאשר לבעלי חיים. יתֵרה מכך, הקִדמה נתפסה ברבים כתופעה חובקת־כול: חברות מתקדמות עלו על החברות האחרות בכל התחומים, החל באמנויות וכלה במוסדות הפוליטיים והחברתיים שכוננו, בפילוסופיה ובדת. מדינות אירופה בלטו בראש המרוץ (אף כי יש מקום לחילוקי דעות אשר לדירוג שבינן לבין עצמן). מדינות אחרות, ובראשן הדוגמאות המבטיחות של הדומיניונים הישנים, הלבנים של האימפריה הבריטית, לא יפגרו מאחור עוד זמן רב. המוצגים מיפן עוררו עניין רב ביריד, שכן, כפי שנכתב במדריך למבקר, יפן הסתגלה במהירות מעוררת התפעלות לעולם המודרני. ועתה מילאה יפן תפקיד חשוב ביחסים הבין־לאומיים, אם לא במישור הגלובלי, בוודאי בזה האסיאתי.
15.  Tylor, Primitive Culture, p. 2
אתגר נוסף לשליטה של אירופה נחשף לעין כול — הפעם ממערב, מן ״העולם החדש״. בתחילה הושארה ארצות הברית מחוץ לשורת הביתנים הזרים החשובים לאורך הסֵן, והנציג הראשי שלה ליריד, איל עסקים עשיר משיקגו, הסביר מדוע הדבר אינו יאה: ״ההתפתחות הרבה של ארצות הברית מזכה אותה לא רק במקום רם בקרב האומות, אלא אף מעמידה אותה בקַדמת הציביליזציה המפותחת״.16 עד 1900 התאוששה ארצות הברית ממלחמת האזרחים שלה. ממשלתה חיסלה את שרידי ההתנגדות של האינדיאנים, והשליטה של אמריקה בשטחים רחבי הידיים שלה היתה מלאה. מהגרים החלו לזרום לעבוד בחוות, במפעלים ובמכרות שלה, והכלכלה האמריקנית צמחה בקצב מסחרר. בראש המהפכה התעשייתית הראשונה עמדה בריטניה בראשית המאה ה־19 על סמך הפחם, הקיטור והברזל, ואילו בסוף המאה עמדה ארצות הברית בראש המהפכה התעשייתית השנייה בזכות רשת החשמל וכישרונה הלא מוגבל כביכול בתחומי ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית. ב־1902 כבר ייצרו מפעלים אמריקניים ברזל ופלדה יותר מגרמניה ומבריטניה גם יחד. היצוא האמריקני, החל בסיגריות וכלה במכוניות, גדל פי שלושה בין 1860 ל־1900. ב־1913 כבר היו לארצות הברית 11 אחוזים מסך כל הסחר העולמי, והשיעור הזה גדל והלך מדי שנה בשנה.
16.  Blom, The Vertigo Years, p. 8
הביתן האמריקני ביריד הוקם בסופו של דבר במקום בולט, על שפת הנהר, והיה דגם מוקטן של הקפיטול בוושינגטון, ועל כיפתו פסל ענקי של החירות על מרכבה רתומה לארבעה סוסים, היא מִרכבת הקִדמה. כתב הניו יורק אובזרוור תיאר לקוראיו את המוצגים האמריקניים: יצירות מופלאות של פַּסלים אמריקנים, כגון אוגוסטוס סֶנְט־גָאוּדֵנס (Saint-Gaudens), תצוגות נפלאות של תכשיטים של חברת ״טיפני ושות'״ או שעוני יד ושעוני קיר שווים בערכם לאלו המיוצרים בשווייץ. רק שתי תצוגות, מלונדון ומפריז, אמר בביטול, ״קרבות לשלמות של יצירות הזהב והכסף שהציגה ארצות הברית״. היו שם גם דוגמאות לטכנולוגיה האמריקנית: מכונת תפירה תוצרת ״זינגר״, מכונות הדפסה, מנועי חשמל ענקיים וחומרי הגלם — נחושת, חיטה וזהב — שעשו את דרכם לשוקי העולם. ״עשינו די״, דיווח הכתב בשביעות רצון עצמית, ״כדי ליצור רושם עמוק על מיליוני מבקרים, כדי שיעמדו על עוצמת העושר, המשאבים והשאיפות של ארצות הברית״.17 על פי תיאורו, היריד בפריז החוויר לעומת היריד העולמי של שיקגו ב־1893.18 קולו היה קולה של לאומיות אמריקנית חדשה, צומחת ובוטחת בעצמה, השואפת למלא תפקיד גדול יותר בענייני העולם.
17.  New York Observer and Chronicle, 27.12.1900
18.  New York Observer and Chronicle, 11.10.1900
הגיעה השעה, כפי שטענו היסטוריונים דוגמת פרדריק ג'קסון טֶרְנֶר (Turner), להתרחק מחופי ארצות הברית ולהפיץ את ההשפעה האמריקנית לאיים הסמוכים ולארצות אחרות. הדיבורים על גורלה הגלוי לעין של ארצות הברית בעולם נפלו על אוזניים כרויות רבות, החל באנשי עסקים שחיפשו שווקים חדשים וכלה באוונגליסטים שחיפשו נשמות להציל. האמריקנים לא ראו בהתפשטות שלהם אימפריאליזם, להבדיל מזו של מעצמות אירופה — אך ארצות הברית הצליחה להניח את ידה על שטחים ועל תחומי השפעה בדרכים מדרכים שונות. היא הציבה נוכחות באוקיינוס השקט, ביפן ובסין ואספה אל חיקה מיני איים זעירים, ששמותיהם — גוּאֵם, מידוויי, וייק — עתידים לצאת למרחוק במלחמת העולם השנייה. ב־1889 הסתבכה ארצות הברית בסכסוך מורכב עם גרמניה ועם בריטניה על חלוקתם של איי סמואה, וב־1898 סיפחה את איי הוואי לשטחה. בעקבות מלחמת ארצות הברית-ספרד באותה שנה מצאה את עצמה ארצות הברית שולטת בפיליפינים, בפורטו ריקו ובקובה. אמריקה המרכזית והאיים הקריביים תפסו מקום חשוב יותר ויותר בחצר האחורית, בשעה שההשקעות האמריקניות זרמו דרומה. ב־1910 כבר היו בידי האמריקנים שטחים רבים ממקסיקו, יותר משהיו בידי המקסיקנים עצמם. ומצפון נותרה קנדה, פיתוי לחסידי הסיפוחים.
הנוכחות הגוברת של ארצות הברית בעולם הביאה, ממבט ראשון, לידי הכרה לא רצויה בכך שיהיה עליה להוציא סכומי כסף על בניית צי מודרני. צי זה יוכל לפעול באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט בעת ובעונה אחת. ב־1890, בימים שאפילו לצ'ילה הקטנה היה צי חזק יותר מזה של ארצות הברית, אישר הקונגרס באי־רצון בולט את בניית הראשונה בשלוש אוניות קרב אמריקניות. הבנייה ההדרגתית של העוצמה הצבאית האמריקנית לוּותה בנכונות גוברת והולכת של ארצות הברית לעמוד על זכויותיה אל מול המעצמות האחרות. ב־1895 העלה שר החוץ החדש ריצ'רד אוֹלְנִי (Olney) את דרג הנציגים האמריקנים בחוץ־לארץ לדרגת שגריר, כדי שהם יוכלו להידבר עם עמיתיהם הדיפלומטים כשווים בין שווים. באותה שנה התערב אולני העקשן והלוחמני במחלוקת בין בריטניה לוונצואלה בסוגיית גבולותיה עם המושבה הבריטית בגוּיָאנָה והעמיד במקומו את ראש ממשלת בריטניה סוֹלְסְבּרִי (Salisbury). ״ארצות הברית היא היום למעשה הריבון ביבשת, ודברהּ הוא חוק לנתינים הסרים למעורבותה״, כתב אולני והוסיף, ״הן משאביה האין־סופיים והן מיקומה המבודד מאפשרים לה לשלוט במצב ולהיות למעשה חסינה מפגיעה של כל מעצמה אחרת או של כולן יחד״. סולסברי כעס, אך בריטניה היתה מסובכת בצרות צרורות במקומות אחרים, והוא שמח להעביר את הסכסוך לבוררות. גם כאשר גזלה ארצות הברית את קובה ופורטו ריקו מידי ספרד, בעקבות מלחמת 1898, לא נקפה בריטניה אצבע. בשנים שלאחר מכן התנערו הבריטים מכל עניין בבניית תעלה במצרי פנמה והחזירו את הצי הקריבי שלהם למי החופים שלהם, ובכך העבירו הלכה למעשה את השליטה באזור לידי ארצות הברית.
האיש שסימל טוב מכל האחרים את האווירה החדשה שהשתררה בארצות הברית היה תאודור רוּזוולט (Roosevelt), שעיקר מעייניו היו נתונים לעצמו, ובהצלחה מרובה. הוא היה ילד חולני ולא מרשים, בן למשפחה שנמנתה עם הממסד הישן, ובנה את עצמו בכוח הרצון עד שהיה לקאובוי ראוותן, סַייר, המרבה לבלות מחוץ לבית ולצוד (הדובון ״טדי בר״ נקרא על שמו). הוא גם היה גיבור מלחמת ספרד-ארצות הברית בהסתערות על גבעת סן ח'ואן, אך רבים ממבקריו מאשימים אותו כי בספר הזיכרונות שלו נטל לעצמו את מלוא האשראי כאילו כבש את הגבעה לבדו. הנרי ג'יימס דיבר על ״התגלמות מפלצתית לחלוטין של רעש חסר תקדים ומפלצתי״ וכינה אותו ״תאודור רקס״, המלך תאודור. רוזוולט היה רדוף אמביציה, אידאליזם ויוהרה. כדברי המשפט הידוע של בתו: ״אבי רצה להיות תמיד הגופה בכל הלוויה, הכלה בכל חתונה, התינוק בכל טבילה״. בספטמבר 1900 הוא נבחר לנשיא, לאחר שאנרכיסט ירה בנשיא ויליאם מֶקִינְלִי (McKinley) והרג אותו. רוזוולט אהב את המשרה — ״דוכן המטיף רב־הכוח״ — ובייחוד נהנה מניהול מדיניות החוץ של אמריקה.19
19.  Herring, From Colony to Superpower, p. 345
כמוהו כרבים מבני ארצו, הוא האמין שארצות הברית חייבת להיות כוח שיפעל למען הטוב בעולם, שיקדם את הפצת הדמוקרטיה, הסחר החופשי והשלום, אלה היו בעיניו שלובים זה בזה. במסר הראשון שלו לקונגרס, ב־1901, אמר: ״אם אנו רוצים בכך ואם לאו, עלינו להכיר בכך שיש לנו חובות בין־לאומיות לא פחות מזכויות בין־לאומיות״. הוא אף הבהיר כי בהנהגתו תגַבֶּה ארצות הברית את כוונותיה הטובות בכוח, ופירוש הדבר, צי חזק. ״בכל התחומים, בתחומי החוץ והפנים, אין עניין חשוב יותר מזה לכבודנו ולרווחתנו החומרית, ומעל לכול, לשלום, לעתיד האומה שלנו״. רוזוולט הוקסם כל ימיו מאוניות ומהים (כמוהו כמו הקייזר וילהלם השני ששלט בגרמניה באותם ימים), והוא קיים את הבטחתו. ב־1898, בשעה שנבחר רוזוולט לסגן הנשיא, היו לצי האמריקני 11 אוניות קרב, וב־1913 היו לו 36 אוניות, השלישי בגודלו בעולם לאחר הציים של גרמניה ובריטניה. הצמיחה הכלכלית של ארצות הברית ועוצמתה הצבאית הגוברת הטרידו את מנוחת האירופים. בריטניה בחרה בהסתגלות לנסיבות החדשות, ואילו הקייזר וילהלם דיבר מדי פעם בפעם על הצורך לאחד את כל מעצמות אירופה בשל האתגרים שראה מכיוון יפן וארצות הברית, אם בנפרד ואם יחד. בשל חוסר העקביות הידוע של הקייזר הוא דיבר בהזדמנויות אחרות על שיתוף פעולה עם ארצות הברית נגד יפן. האפשרות שארצות הברית עצמה תגביר את מעורבותה בענייניה של אירופה במאה החדשה, ויתרה מכך, תשתתף לא במלחמה אחת אלא בשתיים ביבשת, נראתה דמיונית לקייזר, כמו למרבית האירופים ואף לאמריקנים עצמם.
אין ספק, המאה שהסתיימה זה מקרוב הוכיחה שהעולם בכלל, והעולם האירופי בפרט, מתרחק ממלחמה. חוץ מכמה מקרים חריגים, התקרבו המעצמות הגדולות זו לזו מאז תום מלחמות נפוליאון בגיבוש ״הקונצרט של אירופה״ (״הברית של אירופה״) לניהול ענייניה הבין־לאומיים של היבשת. ראשי המדינאים של המעצמות עשו להם מנהג להתייעץ זה עם זה, וּועדות של שגריריהן נועדו לעתים מזומנות כדי להתמודד עם סוגיות דוחקות, כגון החוב של הממשלה העות'מאנית לאינטרסים זרים. ״הקונצרט״ פעל בהצלחה כדי לקיים שלום ממושך באירופה מאז שנת 1815, הוא ערב לחוזים, הקפיד לכבד את זכויותיהן של כל האומות ועודד פתרונות של שלום למחלוקות. בשעת הצורך הוא אף קרא לסדר מדינות קטנות יותר. ״הקונצרט של אירופה״ לא היה מוסד רשמי, אך היה גורם מבוסס בטיפול ביחסים הבין־לאומיים, והוא שירת דורות של אירופים.
הקִדמה היתה שלובה בשלום עד כדי כך שאירופה של שנת 1900 היתה שונה מאוד מזו שהיתה מאה שנה קודם לכן, משגשגת הרבה יותר ולכאורה גם יציבה הרבה יותר. המפגשים שהתקיימו בארמון הקונגרסים ביריד בפריז שיקפו תקוות גואות לעתיד זוהר יותר. יותר מ־130 אירועים התקיימו, כולל דיונים על מצב זכויות הנשים, על הסוציאליזם, על כיבוי אש, על צמחונות ועל פילוסופיה.20 ״קונגרס השלום העולמי התשיעי״ שהתקיים שם זכה בפרס הראשון של היריד על אופן ניהולו. ״וכך ירדה שאננות מופלאה על העולם״, כתב צווייג, ״כי מה יפסיק את העלייה הזאת בכול, מה יבלום את התנופה המושכת כוח חדש מעצם תנועתה? מעולם לא היתה אירופה חזקה, עשירה, יפה יותר, ומעולם לא האמינה בלב שלם כל כך בעתיד יפה יותר״.21
20. Cronin, Paris on the Eve, p. 37
21. צווייג, העולם של אתמול, עמ' 159.
היום אנו יודעים, כמובן, שהאמונה הזאת בקִדמה ובתבונה היתה מוטעית, למרבה הצער, וכי ב־1900 שעטו האירופים לעבר משבר ב־1914 שלא הצליחו לנהל אותו כראוי, ותוצאותיו היו מחרידות: שתי מלחמות עולם ועוד המון מלחמות קטנות יותר, עלייתן של תנועות טוטליטריות מימין ומשמאל, עימותים אכזריים בין קבוצות לאום ומעשי זוועה שהדעת אינה סובלתם. זה לא היה ניצחון התבונה, אלא היפוכה. אך רובם לא ידעו שהם משחקים באש. עלינו לנסות להפריד את הידע על מה שעתיד להתרחש ולזכור שרוב האירופים של אותם ימים לא הבינו שהם ומנהיגיהם מקבלים החלטות ונוקטים צעדים המצמצמים את האפשרויות העומדות לרשותם, וסופם שהם ישימו קץ לשלום. עלינו לנסות להבין את האנשים ההם לפני מאה שנה. עלינו להיכנס כמיטב יכולתנו למוחם: מה הם זכרו, ממה חששו, למה קיוו. ומה היו ההנחות שבשתיקה שלהם, מה היו האמונות והערכים שהם לא טרחו לדבר עליהם משום שהיו משותפים לכולם? מדוע לא ראו את הסכנות שנערמו סביבם בשנים עד 1914?
למען ההגינות כלפי העולם האבוד של 1900, יש לציין כי לא כל האירופים היו שותפים לביטחון הזה בעתיד האנושות ובתבונה שלה. היריד של פריז העלה על נס את שני עמודי התווך של ההגות של המאה ה־19, האמונה בקִדמה ובפוזיטיביזם והאמונה בכוחו של המדע לפתור את כל הבעיות, אך ההנחות הללו היו נתונות למתקפות מכל עבר. יומרת המדע לחשוף עולם שהכול פועל בו על פי חוקים סדורים עורערה יותר ויותר. עבודתם של אלברט איינשטיין (Einstein) וחבריו הפיזיקאים על האטום וחלקיקיו רמזה שמתחת לעולם החומר הנראה לעין מסתתרות אקראיוּת לא צפויה והתרחשויות מזדמנות. לא רק במציאות הוטל ספק, גם ברציונליות. פסיכולוגים וסוציולוגים חדשים הוכיחו שבני האדם מושפעים מכוחות התת־מודע יותר משחושבים. בווינה המציא זיגמונד פרויד (Freud) הצעיר שיטה חדשה, פסיכואנליזה, להעמיק אל נבכי התת־מודע, ובשנתו של היריד פרסם את ספרו פשר החלומות. מחקרו של גוסטב לֶה בּוֹן (Le Bon) על התנהגות בני אדם הפועלים בחבורות, שעשויה להיות לא צפויה ולא רציונלית, עשה רושם עמוק בשעתו, ועד היום הוא משמש בין השאר ארגונים כמו צבא ארצות הברית. ספרו על הפסיכולוגיה של ההמון, שראה אור ב־1895, נחל הצלחה בקרב הקוראים ותורגם כמעט מיד לאנגלית.
היריד בפריז העלה על נס גם את הקִדמה החומרית, אך גם בעניין זה התעוררו ספקות. אמנם קרל מרקס (Marx) בירך על ההרס היצרני של הקפיטליזם ששטף חברות ישנות והצמיח ארגונים חברתיים חדשים ושיטות ייצור חדשות בתעשייה, ולימים אלה יועילו גם לחלכאים ולנדכאים, אך רבים משמאל ומימין קוננו על התהליך הזה. הסוציולוג הצרפתי הדגול אֵמִיל דִירְקֵיים (Durkheim) חשש מפני אובדן הקהילות היציבות הישנות עם נהירת רבים לערים הגדולות. אחרים, כמו לה בון, חששו לגורל הישׂרדותן של התבונה ושל ההומניות בחברת המונים. אחת הסיבות לכך שפייר דה קוּבֶּרְטָן (Coubertin), מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה, הוקיר כל כך את הספורט היתה שהוא ראה בו גורם המפתח את היחיד ומצייד אותו בנשק נגד ההשפעות המרדדות והמעמעמות של הציביליזציה המודרנית, הדמוקרטית.22 ואולי החיים מתפתחים מהר מדי? רופאים גילו מחלה חדשה, נֵירַסתֶניה, חולשת עצבים והתמוטטות עצבים, ותלו את האשם במרוץ המוטרף ובמצוקות החיים המודרניים.23 מבקר אמריקני ביריד נדהם ממספר המכוניות החדשות ברחובות פריז: ״הן עפות בדרכים, חולפות בשריקה ברחובות כמו ברק ומאיימות לתפוס את מקום הכרכרות, בייחוד בתנועה הכבדה״.24 ביריד עצמו נהנו המבקרים לעלות ולרדת מהמדרכות הנעות ונאספו לצפות ברבים מוֹעדים על המדרכות.
22. Weber, France: Fin de Siècle, pp. 230-231
23.  Blom, The Vertigo Years, pp. 265-268
24. New York Observer and Chronicle, 18.10.1900
האוּמנם היתה החברה באירופה נעלה מכל החברות האחרות? חוקרים שהכירו היטב את ההיסטוריה של הודו ושל סין למשל קראו תיגר על ההנחה שאירופה ניצבת בחזית הציביליזציה והצביעו על כך ששתי התרבויות הללו רשמו בעבר שיאים ושקיעות. כך שהקִדמה אינה קו ישיר לינארי. אדרבה, חברות עשויות להתנהל בתהליך מחזורי של קִדמה ושקיעה, ומצבן אינו משתפר בהכרח. ומה היא בכלל ציביליזציה? האם ערכי המערב והישגיו אכן עולים על אלה שנרשמו באזורים אחרים בעולם ובתקופות אחרות? המדריך ליריד נוהג התנשאות בתצוגה הצנועה של אמנות יפנית, אשר הראתה, כך נכתב, כיצד האמנים היפנים דבקים בעקשנות בסגנונות המסורתיים, בעוד דור חדש של אמנים אירופים שאב השראה מהאמנויות של תרבויות אחרות, לא אירופיות. כאשר וינסנט וָן גוֹך (van Gogh) השתמש בסגנונות ההדפסים היפניים בציוריו, או כאשר פּבּלוֹ פּיקסוֹ (Picasso) קיבל השראה מהפיסול האפריקני, הם ואמנים אירופים אחרים לא ראו בהם יצירות פרימיטיביות מקסימות או מיושנות, אלא יצירות הטומנות בחובן תובנות שנעדרו מהאמנות באירופה. כאשר הרוזן הארי קסלר (Kessler), גרמני אדיב ובן תרבות, ביקר ביפן בשנות התשעים של המאה ה־19, הוא ראה את אירופה באור חדש ולא נוח: ״הכוח האינטלקטואלי, ואולי — אף כי אני מפקפק בכך — גם המוסרי שלנו גדול יותר, אך בכל הנוגע לציביליזציה אמתית, פנימית, היפנים מקדימים אותנו הרבה יותר״.25
25.  Kessler, Journey to the Abyss, p. 81
גם נורות אזהרה הבהבו ביריד בפריז, והן רמזו על המתחים שעתידים לקרוע בתוך פרק זמן קצר את הציביליזציה של אירופה לגזרים, אך קל יותר להבחין בהן במבט לאחור. התצוגות של המושבות ושל המדינות השונות, שהיו הזדמנויות ראוותניות למדי, רמזו על היריבויות בין המעצמות. מבקר אמנות גרמני נודע מאותם ימים שם ללעג את היומרות של צרפת להנהיג את הציביליזציה של אירופה. ״צרפת״, דיווח על ביקורו ביריד, ״לא מילאה כל תפקיד שהוא בתמורות האדירות הללו, שחוללו התעשייה והמסחר במדינות אחרות, בייחוד אצל שכנותיה המסוכנות אנגליה וגרמניה״.26 הצרפתים הקימו מבנה גדול שיוחד כולו למשלחת של קפטן ז'אן בטיסט מַרְשָאן (Marchand) לאפריקה שנתיים קודם לכן, שכמעט הביאה לידי מלחמה עם בריטניה, ולוּבֶּה, נשיא צרפת שדיבר בטקס הפתיחה על צדק ועל חביבות אנושית, החליט לבוא ליריד של 1900 בין השאר כדי להקדים את הגרמנים שתכננו יריד משלהם בברלין.27 היריד של פריז, אמר המארגן הראשי שלו פּיקאר, ישקף לא רק את הגאוניות הצרפתית, אלא ״יציג את ארצנו הנאה הניצבת היום, כמו אתמול, בחוד החנית של הקִדמה״.28
26. Hewitson, ״Germany and France״, p. 580
27.  Weber, France: Fin de Siècle, pp. 243-244
28.  Cronin, Paris on the Eve, p. 36
מקצת הקִדמה הזאת נרשמה באמנויות הצבא. ״היכל חילות היבשה והים״ (מבנה שהזכיר מצודה מימי הביניים) הציג, כדברי המדריך למבקר, את ההתקדמות הגדולה שנרשמה בעשור האחרון בייצור נשק הרסני יותר. הוא הדגיש כמשקל נגד רצוי את יכולת ההגנה שהתעצמה גם היא בזכות מיני דברים, כמו לוחות משוריינים. בחלקים שהוקצו למדינות הזרות בנו הבריטים Maison Maxim, שחזיתו מעוטרת בפגזי תותחים ובארטילריה, והוא יוחד למקלע החדש. הרוסים הציגו כמה מכלי הנשק החדשים שלהם, וקיסר גרמניה שיגר תצוגה של המדים האהובים עליו. בחוץ, בביתן נפרד, הציגה החברה הצרפתית ״שניידר״ את הארטילריה שלה. המלחמה, נכתב בקטלוג הרשמי של היריד, היא דבר ״טבעי לאנושות״.29
29. Weber, France: Fin de Siècle, p. 243
היריד בישר גם את מערכת הבריתות שעתידה לאלץ את מעצמות אירופה להתייצב לימין זה או לימין זה בשנים שקדמו ל־1914. ביום הפתיחה חנך נשיא צרפת גם גשר חדש על הסֵן, והוא נקרא על שמו של הצאר אלכסנדר השלישי המנוח. אחרי ככלות הכול, ממשלת רוסיה, נכתב במדריך, יצאה מגדרה כדי לשתף פעולה עם היריד, ״היצירה הגדולה של השלום״. ברית רוסיה-צרפת היתה חדשה — היא נחתמה רק בשנת 1894 — ומטעה־משהו, שכן זו היתה ברית בין האוטוקרטיה הרוסית לצרפת הרפובליקנית. הוסכם שמדובר בברית הגנה, אך פרטיה היו חשאיים. ועם זה, היא הסֵבּה אי־נוחות לגרמניה, אף שגם היא עצמה חתמה ברית הגנה עם אוסטריה־הונגריה. ראש המטה הכללי החדש של גרמניה הרוזן אלפרד פוֹן שְלִיפְן (Schlieffen) החל לגבש תוכניות למלחמה דו־חזיתית, נגד רוסיה במזרח ונגד צרפת במערב.
המעצמה הגדולה ביותר, האימפריה הבריטית, לא כוננה אף לא ברית אחת, ועד לרגע זה לא היה בכך כדי לעורר דאגה בלב איש. אך שנת 1900 לא היתה שנה טובה. שנה קודם לכן הסתבכו הבריטים במלחמה בדרום אפריקה נגד שתי רפובליקות אפריקנריות קטנות הרבה יותר: אוֹרֵנג' פְרִי סטייט וטרַנְסְוואל. המאזן — כל האימפריה הבריטית נגד שתי מדינות זעירות — היה אמור להבטיח את התוצאה, אך למעשה התקשו הבריטים לתפקד ב״מלחמת הבּוֹרים״ — כפי שהיא כונתה אז. אמנם בסוף הקיץ כבר היו האפריקנרים במנוסה, אך רק באביב 1902 הם הודו בתבוסתם. ומה שמדאיג לא פחות, המלחמה הוכיחה עד כמה היו הבריטים לא אהודים בחלקים רבים בעולם. במרסיי העניקו התושבים קבלת פנים חמה למשלחת ממדגסקר שהיתה בדרכה ליריד משום שטעו לחשוב שהם אפריקנרים. בפריז עיצב בית אופנה בעל יוזמה כובע לבד אפור וכינה אותו à la Boer. ביריד עצמו הונף בגאון דגל בראש הביתן של טרַנסוואל ומשך קהל רב שהיה להוט, כפי שנכתב במדריך של ״אשט״, ״להפגין אהדה לאומה הקטנה וההרואית שהגנה על עצמאותה בדרומה של אפריקה״. ערֵמות פרחים ל״גיבור״, ל״פטריוט״ ול״אוהב החירות״ הקיפו את פסלו של נשיאה לשעבר פּוֹל קרוּגר (Kruger).30
30. Andrew, Théophile Delcassé, p. 136; New York Observer and Chronicle, 1.11.1900
האהדה הזאת נמהלה בהנאה מהמפלות שספגו כוחות בריטניה. הם שלחו הדים מקצה אירופה עד קצֶהָ. פרשנים לענייני היבשת נדרשו שוב ושוב לדימוי דוד וגוליית. השבועון הגרמני סימפליציסמוס פרסם קריקטורה שנראים בה גוויית פיל, ציפורים אוכלות נבלות מנקרות בה ונמלים זורמות לעברה בתוספת הכיתוב: ״ככל שנפילתם היתה כואבת יותר״. גם השיטות הברוטליות שנקטו הבריטים נגד לוחמת הגרילה של האפריקנרים גרמו הלם עמוק. גנרל הורשיו הרברט קיצ'נֶר (Kitchener), שקיבל עליו את הפיקוד על הכוחות, קיבץ נשים וילדים בני המקום ושיגר אותם למחנות ריכוז, כדי שלא יוכלו להמשיך להזין את הלוחמים שלהם ולתת להם מחסה. בשל אוזלת היד של הבריטים אף היו המחנות הללו לאתרים של מחלות ומוות. קריקטורה צרפתית תיארה את קיצ'נר כקרפד גדול הכורע על גוויות של אפריקנרים, ונפוצו גם קריקטורות שנאה נגד המלכה ויקטוריה. בתגובה סירב בנה יורש העצר הנסיך אדוארד לבקר ביריד.31
31. Ridley, Bertie, p. 338
מעצמות גדולות נסמכות על יוקרתן ועל תפיסתן בעיני אחרים כמדינות חזקות וגם על גורמים חומריים, כגון הצבא והכלכלה שלהן. ב־1900 נראתה בריטניה חלשה יותר ומבודדת עד כדי סכנה. בצעד הגנתי לעילא היא החלה ליישר את ההדורים עם מעצמות אחרות ולחפש בעלות ברית. אך אפשר לראות בכך גם צעד אחד מני רבים לקראת פרוץ ״המלחמה הגדולה״. אירופה עתידה להיגרר למערכת בריתות שתפלג אותה לשני מחנות חשדניים יותר ויותר זה כלפי זה וחמושים יותר ויותר. והיו גם אחרים, מיעוט לכל היותר, שלא נרתעו מהאפשרות שתפרוץ מלחמה ואף קידמו אותה בברכה, שכן הם ראו בה חלק אצילי, הכרחי ולא נמנע של ההיסטוריה האנושית או דרך לפתור את בעיות הפנים של ארצותיהם. לעומתם ניצבו כל האירופים, ורבים ממנהיגיהם, וחשבו שפשוט אין להעלות על הדעת מלחמה כוללת בעולם החדש. גם הביטחון הזה היה מסוכן, שכן הוא הוליד את ההנחה שאפשר לטפל בכל המשברים. וכפי שעולה מעניינה של בריטניה, היא תוכל להישאר מנותקת מהיבשת, כפי שהעדיפה להיות תמיד.

מרגרט מקמילן

מרגרט מקמילן היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד ועומדת בראש סנט אנתוני'ס קולג' של האוניברסיטה. הספרים והמחקרים הרבים שחיברה הקנו לה שם ומעמד. ספרה על ועידת השלום בוורסאי Peacemakers: The Paris Conference of 1919 and Its Attempts to End the War (2002) זיכה אותה בפרסים רבים.

סקירות וביקורות

למה מדינות יוצאות למלחמות? [על ספרים ורעיונות] צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 25/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

למה מדינות יוצאות למלחמות? [על ספרים ורעיונות] צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 25/02/2022 להאזנה להסכת >
המלחמה ששמה קץ לשלום מרגרט מקמילן
פרק 1 
אירופה 1900
 
ב־14 באפריל 1900 דיבר נשיא צרפת אמיל לוּבֶּה (Loubet) בטקס חנוכת היריד העולמי בפריז ברוח טובה על הצדק ועל החביבות האנושית. בדיווחי העיתונים באותם ימים לא היה זכר לחביבות אנושית. היריד לא היה מוכן; המקום היה אתר בנייה סבוך ומאובק; כמעט כולם תיעבו את הפסל הענקי שניצב בכניסה, פסל אישה בדמותה של השחקנית שרה ברנהרד (Bernhardt) לבושה בשמלת ערב אופנתית. אך היריד היה סיפור הצלחה גדול, ויותר מחמישים מיליון בני אדם פקדו אותו.
בסגנונו ובתוכנו פיאר היריד בדרכו את העבר, וכל מדינה הציגה את אוצרותיה הלאומיים — תמונות, פסלים, ספרים נדירים ומגילות — ואת הפעילויות הלאומיות שלה. כך הציג הביתן הקנדי ערמות של פרוות, הפינים הציגו מוצרי עץ לרוב, והפורטוגלים קישטו את הביתן שלהם בעיטורי דגים. רבים מהביתנים האירופיים היו חיקויים למבנים גדולים מהתקופה הגותית או מהרנסנס, ואילו שווייץ הקטנה בנתה טירה, שָאלֶה. הסינים העתיקו חלק מהעיר האסורה של בייג'ין, וסיאם (היא תאילנד) הקימה פגודה. האימפריה העות'מאנית המידלדלת, שעדיין היתה מדינה גדולה והשתרעה מהבלקן בדרום אירופה דרך טורקיה ועד קצות המזרח התיכון הערבי, בחרה ביתן שהיה בליל של סגנונות, כמו עמיה שכללו נוצרים, מוסלמים ויהודים מקבוצות אתניות רבות ושונות. בעזרת אריחים ולבֵנים צבעוניים, קשתות, מגדלים, חלונות גותיים, פרטים של מסגדים, מהבזאר הגדול ומקונסטנטינופול (היא איסטנבול), אך יאה היה שהתוצאה הסופית הזכירה במידת־מה את הַגְיָה סוֹפְיָה, שבעבר היתה כנסייה נוצרית גדולה ולאחר הכיבוש של העות'מאנים הוּסַבּה למסגד.
הביתן הגרמני חסה בצל פסל של מבשׂר תוקע בחצוצרה, דימוי הולם כנראה למעצמה האירופית החדשה ביותר. בביתן נמצא עותק מדויק של הספרייה של פרידריך הגדול; מתוך התחשבות נמנעו הגרמנים מלהתמקד בניצחונותיהם הצבאיים, שרבים מהם היו על צרפת. אך החזית המערבית של הביתן רמזה על יריבות חדשה שהתפתחה בין גרמניה למעצמה הימית הגדולה בעולם — בריטניה: לוח ועליו ים סוער וסירנות שרות וכתובת שעל פי השמועה כתב אותה שליט גרמניה הקייזר וילהלם השני בכבודו ובעצמו: ״כוכב המזל מזמין את אמיץ הלב להרים עוגן ולהשליך את עצמו לכיבוש הגלים״. במקומות אחרים ביריד היו אזכורים לצמיחתה המהירה של מדינה שבאה לעולם רק בשנת 1871; היכל החשמל הכיל עגורן ענקי מגרמניה שיכול לשאת 25 טונות.
בעלת בריתה הקרובה ביותר של גרמניה באירופה אוסטריה־הונגריה הקימה שני ביתנים נפרדים, אחד לכל חצי של ״הממלכה הכפולה״ — היא נודעה בכינוי זה. הביתן האוסטרי היה ניצחון האר־נובו, הסגנון החדש שהִכּה שורשים באירופה. מלאכים ודולפינים עשויים משיש השתעשעו במזרקות, פסלי ענק נשאו גרמי מדרגות, וכל סנטימטר בקיר כוסה עלי זהב, אבנים יקרות, מסכות של אושר ושל עצב או זֵרים. גם אולם מפואר הוקם לקבלות פנים לבני משפחת הבסבורג ששלטו מאות בשנים באימפריה הגדולה — היא השתרעה ממרכז אירופה עד לאלפים ועד לים האדריאטי — והוא הציג לראווה יצירות של פולנים, צ'כים וסלאבים דרומיים מהחוף הדלמטי, נציגים מעטים של כל העמים שאכלסו את ״הממלכה הכפולה״. בין הביתן האוסטרי לביתן ההונגרי חצץ ביתן קטן יותר. הוא ייצג את חבל בוסניה הקטן, שעדיין היה להלכה חלק מהאימפריה העות'מאנית, אך למעשה משנת 1878 נוהל מווינה. הביתן הבוסני, בעל שלל העיטורים היפים מעשי ידי אוּמנים מהבירה סרייבו, נראה, כפי שנכתב במדריך היריד בהוצאת ״אָשֵט״, כנערה צעירה שהוריה מציגים אותה לפני העולם הרחב בפעם הראשונה5 (והם לא היו מאושרים יתר על המידה).
5. כל האזכורים למדריך התיירים של ״אשט״ ליריד לקוחים מתוך: Paris Exposition, 1900: guide pratique du visiteur de Paris et de l'exposition. גרסה זו מצויה בתוך:http://archive.org/details/parisexposition00pari .
האווירה ששׂררה בביתן ההונגרי היתה לאומית עזה (מבקרים אוסטרים טענו בחמיצות שהאמנות העממית שהוצגה בו היתה וולגרית ושצבעיה בהירים ועזים מדי). המוצגים כללו שחזור של מצודת קוֹמוֹרן (קוֹמָרוֹם) בצפון המדינה, שעצרה את העות'מאנים כאשר הם שעטו צפונה לעומק שטחה של אירופה במאה ה־16. שנים רבות אחר כך, ב־1848, כבשו אותה הונגרים לאומנים שהתקוממו נגד בית הבסבורג, אך ב־1849 היא נפלה לידי כוחות אוסטריה. חדר אחר יוחד להוּסָארים, שנודעו באומץ לבם במלחמות נגד העות'מאנים. אך המוצגים לא ייחדו שׂימת לב רבה למיליוני בני העמים הלא הונגרים, כמו הקרואטים או הרומנים, שהתגוררו בגבולות הונגריה.
 
איטליה, כמוה כגרמניה, היתה מדינה חדשה ומעצמה גדולה יותר בחסד מאשר בפועל. היא בנתה מבנה שהזכיר קתדרלה אדירה ומקושטת לעילא. בראש כיפת הזהב שלה ניצב נשר ענקי, כנפיו פרושות בתנוחת ניצחון. המבנה היה מלא יצירות אמנות מימי הביניים ומהרנסנס, אך תפארת העבר היתה עלולה להעיק על המדינה הצעירה והענייה. לעומתה בחרה בריטניה בגישה מאופקת יותר, אף שהיא עדיין שלטה בכל הסחר והייצור של העולם, היתה בעלת הצי הגדול בעולם והאימפריה הגדולה ביותר. המוצגים אוחסנו בבית כפרי נעים, פרי תכנונו של אדריכל צעיר, כוכב עולה, אֶדווין לַטְיינְס (Lutyens), בסגנון טיודור שחציו עשוי מקורות עץ, ועיקרם ציורים אנגליים מהמאה ה־18. כמה מבעליהן הפרטיים של יצירות האמנות סירבו להשאיל אותן בנימוק שיחסיה של בריטניה עם צרפת, שהיו סבוכים בהיסטוריה, היו ב־1900 קשים במיוחד.6
6.  The Times, 24.5.1900
לרוסיה נשמר מקום של כבוד ביריד כבעלת בריתה המועדפת של צרפת. המוצגים של רוסיה היו ענקיים ופוזרו על פני כמה אתרים, החל בארמון מסיבי בסגנון הקרמלין שיוחד לסיביר וכלה בביתן מקושט במיוחד על שם אמו של הצאר הקיסרית מארי. האורחים יכלו להתפעל בין השאר ממפת צרפת עשויה מאבני חן, שהצאר ניקולאי השני שלח במתנה לצרפת, ומההיקף המדהים של אוצרות בית רומנוב. הצרפתים עצמם לא הקימו ביתן לעצמם. אחרי ככלות הכול, היריד כולו נועד להיות אנדרטה לציביליזציה של צרפת, לעוצמה של צרפת, לתעשייה ולחקלאות של צרפת, למושבות של צרפת, אולם אחר אולם, בשלל מוצגים מיוחדים שיוחדו להישגיה של צרפת. החלק הצרפתי בהיכל האמנויות היפות היה, כדברי המדריך ליריד, מודל לטוב טעם ולמותרות. היריד היה עדות להצהרתה של צרפת כי היא עודנה מעצמה גדולה, גם אם שלושים שנה בלבד קודם לכן הובסה תבוסה מרה בניסיונה למנוע את כינונה של גרמניה.
ואולם היריד העולמי היה, כפי שהצהירו הצרפתים, ״סמל להרמוניה ולשלום״ לאנושות כולה. אמנם הרוב המכריע של יותר מארבעים המדינות שהציגו ביריד בפריז היו מאירופה, אך גם ארצות הברית, סין וכמה ממדינות אמריקה הלטינית הקימו ביתנים. אך כתזכורת למקומו של הכוח האמתי יוחד חלק גדול של היריד למושבות, ובהן הציגו מעצמות אירופה לראווה את נכסיהן. ההמונים יכלו להתפעל מהצמחים ומבעלי החיים האקזוטיים, לטייל בין שחזורים של כפרים אפריקניים, לצפות באוּמנים מהודו־סין הצרפתית בעבודתם או לקנות בשווקים של צפון אפריקה. ״רקדניות גמישות גו״, אמר משקיף אמריקני חמור סבר, ״מפתלות את גופן כדרכן של חסידותיה של טֶרפּסיכוֹרֶה״.7 האורחים יצאו מהיריד סמוכים ובטוחים בעליונותה של הציביליזציה שלהם המפיצה מטובה לכל קצווי תבל.
7. New York Observer and Chronicle, 25.10.1900
נראה שהיריד היה דרך נאותה לציין את סיומה של מאה שהחלה במהפכות ובמלחמות, ועתה היתה לסמל לקִדמה, לשלום ולפריחה. אירופה של המאה ה־19 לא היתה נטולת מלחמות לחלוטין, אך לא היה אפשר להשוותן למאבקים הממושכים של המאה ה־18 או למלחמות המהפכה הצרפתית ולמלחמות נפוליאון שלאחריה שנסחפו לתוכן כמעט כל מעצמות אירופה. מלחמות המאה ה־19 היו בעיקרן קצרות — כמו זו שבין פרוסיה לקיסרות האוסטרית שנמשכה שבעה שבועות — או מלחמות מושבות, שניטשו במרחק רב מאדמת היבשת (מן הדין היה שהאירופים ייַחדו שׂימת לב רבה יותר למלחמת האזרחים באמריקה, שלא זו בלבד שנמשכה ארבע שנים, אלא אף שיגרה אותות אזהרה מוקדמים לטכנולוגיה המודרנית ולגדרות התיל ולמעדרים הפשוטים והצנועים המעבירים את היתרון בקרב למערכי ההגנה). במלחמת קרים באמצע המאה השתתפו ארבע מעצמות אירופה, אך היא היתה היוצאת מן הכלל. במלחמת אוסטריה-פרוסיה, במלחמת צרפת-פרוסיה או במלחמת רוסיה-טורקיה בחרו שאר המעצמות, בתבונה רבה, לשמור מרחק מהעימות ועשו כמיטב יכולתן להשיב את השלום על כנו.
בנסיבות מסוימות עדיין נתפסה המלחמה כבחירה הגיונית למדינות שלא מצאו כל דרך אחרת להשיג את יעדיהן. פרוסיה לא היתה מוכנה לחלוק את השליטה במדינות גרמניה עם אוסטריה, ואוסטריה היתה נחושה בדעתה שלא לוותר כמלוא הנימה. המלחמה שפרצה ביניהן יישבה את הסוגיה לטובת פרוסיה. להידרשות למלחמה היה מחיר כבד, אך לא מופרז. המלחמות היו מוגבלות במִשכן ובהיקפן. צבאות מקצועיים לחמו זה בזה, והנזק לאזרחים ולרכושם היה מזערי, בייחוד לנוכח מה שעתיד להתרחש. עדיין היה אפשר לתקוף ולהשיג ניצחונות מכריעים. אך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1871-1870 וגם מלחמת האזרחים של אמריקה רמזו שטיבם של סכסוכים מזוינים הוא שהם משתנים: לאחר שהונהגה חובת גיוס, היו הצבאות גדולים יותר, כלי הנשק היו טובים יותר ומדויקים יותר וכוח האש היה גדול יותר, ואלה יצרו מצב שכוחות פרוסיה ובעלות בריתה בגרמניה ספגו אבדות כבדות במתקפותיהם על הצרפתים. גם כניעת צרפת בסֵדאן לא שמה קץ ללחימה. העם הצרפתי או מגזרים גדולים בו בחרו להמשיך במלחמת העם. אלא שאפילו המלחמה הזאת באה אל קִצהּ. צרפת וגרמניה החדשה חתמו על הסכם שלום, והיחסים ביניהן השתפרו והלכו. בשנת 1900 שיגרה קהילת העסקים של ברלין מסר ללשכת הסחר של פריז לרגל פתיחת היריד ובו איחולי הצלחה ב״משימה הגדולה, שנועדה לקרב את האומות בנות התרבות בעולם זו לזו ביעדים המשותפים לכולן״.8 המבקרים הגרמנים הרבים שהיו אמורים לבוא לפריז יסייעו, כך קיוותה גרמניה, לשפר את היחסים בין העמים של שתי המדינות.
8.  The Times, 18.4.1900
כל העמים עלי אדמות עבדו ביריד, נכתב במדריך המיוחד של הוצאת ״אָשֵט״: ״הם צברו את נכסיהם ואת אוצרותיהם כדי שאנו נוכל להתפעל מאמנויות שאינן מוכרות, מתגליות שלא קיבלו את מלוא שימת הלב וכדי להתחרות בנו בדרכי שלום, כך שהקִדמה לא תתרשל בכיבושיה״. הקִדמה והעתיד מילאו את היריד, החל במדרכות נעות חדישות וכלה באולם קולנוע עגול. המוצג המרכזי באחד הביתנים, השָאטוֹ ד'אוֹ, עם מפלי המים, המזרקות ומשחקי האורות הצבעוניים על המים שלו, היה קבוצה אלגורית של פסלים. הקבוצה ייצגה את האנושות שהקִדמה מביאה אל העתיד ומשליכה משם את הזוג המוזר של השִגרה והשנאה.
היריד היה חלון הראווה של המדינות השונות, אך גם אנדרטה להישגים האחרונים יוצאי הדופן של הציביליזציה המערבית בתחומי התעשייה, המסחר, המדע, הטכנולוגיה והאמנות. יכולת לראות שם מכשירי רנטגן או להיות המום, כפי שהיה הסופר הנרי ג'יימס (James), מאולם מחוללי הזרם. אך התגלית המסעירה ביותר היתה החשמל. האמן הפוטוריסטי האיטלקי גָ'קוֹמוֹ בּאלָה (Balla) קרא לימים לבנותיו לוּצֶ'ה ואֵלֶטריצ'יטָה לזכר מה שראה ביריד בפריז (הבת השלישית נקראה אֵליסה — מדחף — על שם המכשיר המודרני שגם הוא עורר את התפעלותו). המלחין קָמִיל סָן סַנְס (Saint Saëns) כתב ליריד קנטטה מיוחדת בשבח החשמל: Le Feu céleste (האור השמֵימי) לתזמורת, סולנים ומקהלה. היצירה נכללה בקונצרט פתוח לכול. ״היכל החשמל״ הואר באור יקרות של 5,000 נורות חשמל, ובראש הגג ניצבה פיית החשמל במרכבה רתומה לסוס ולדרקון. היו עוד עשרות היכלות וביתנים שיוחדו לפעילויות החשובות של החברה המודרנית, כמו מכונות, מכרות ומטלורגיה, תעשיות כימיות, תעבורה ציבורית, היגיינה וחקלאות.
אך זה לא היה הכול. ביריד התקיימה ביער בולון האולימפיאדה השנייה של העת החדשה. ענפי הספורט כללו סיף (שהצטיינו בו הצרפתים), טניס (ניצחון לבריטים), אתלטיקה (בשליטה של אמריקה), אופניים וקרוקט. באגף היריד בוַנְסֵן יכולת לבחון מכוניות חדשות ולצפות בתחרויות כדורים פורחים. אחד מבמאי הקולנוע הראשונים ראול גרימוֹאָן־סַנסוֹן (Grimoin-Sanson) עלה בכדור פורח משלו כדי לצלם את היריד מלמעלה. כפי שנכתב במדריך של ״אשט״, היריד היה ״תוצאה מרהיבה, פסגה יוצאת דופן של המאה כולה — הפורייה ביותר בתגליות, המופלאה ביותר במדע. היא חוללה מהפכה בסדר הכלכלי של היקום כולו״.
לנוכח מה שעתיד להתרחש במאה העשרים דברי הרהב והשאננות הללו נשמעים עלובים למדי, אך ב־1900 היתה לאירופים סיבה טובה להיות שבעי רצון מעברם הקרוב ולשפוע ביטחון בעתיד. שלושים השנים שחלפו מאז 1870 הניבו שפע של ייצור ועושר וחוללו תמורה בחברה ובאורחות חייהם של בני האדם. בזכות המזון המשופר והזול יותר, בזכות השיפורים בתנאי ההיגיינה וההתקדמות הדרמטית בתחומי הרפואה נהנו האירופים מחיים ארוכים יותר ובריאים יותר. מספר תושבי אירופה זינק בכמאה מיליון נפש, ל־400 מיליון, אך היא הצליחה לקלוט את כולם בזכות הגידול בייצור התעשייתי והחקלאי שלה והיבוא מרחבי העולם (ההגירה היתה מעין שסתום ביטחון למנוע גידול דרמטי אף יותר — כ־25 מיליון אירופים עזבו את היבשת בעשרים השנים האחרונות של המאה הקודמת בציפייה להזדמנויות טובות יותר בארצות הברית, ורבים היגרו לאוסטרליה, לקנדה או לארגנטינה).
הערים והעיירות באירופה צמחו בשעה שרבים עברו אליהן מהכפרים בחיפוש אחר הזדמנויות בבתי החרושת, בחנויות ובמשרדים. ערב המהפכה הצרפתית של 1789 היו בפריז כ־600 אלף תושבים. בעת היריד היו בה ארבעה מיליון. הגידול הדרמטי ביותר נרשם בבודפשט, בירת הונגריה: ב־1867 היו בה 280 אלף תושבים, ובפרוץ ״המלחמה הגדולה״ — 933 אלף נפש. מספר האירופים שמצאו את מחייתם בחקלאות ירד, ומעמד הפועלים ומעמדות הביניים צמחו. פועלים התארגנו באיגודים מקצועיים, שהיו חוקיים ברוב המדינות בתום המאה. ב־15 השנים עד 1900 גדל בצרפת מספר הפועלים חברי האיגודים פי חמישה, והוא יגיע למיליון ערב המלחמה. לאות הכרה בחשיבותו הגדלה והולכת של מעמד הפועלים, הוצגו ביריד דגמי בתים לפועלים ולארגונים, להתפתחותם המוסרית והאינטלקטואלית.
אלפרד פִּיקָאר (Picard), המהנדס שארגן את היריד בפריז, המליץ למבקרים לפתוח את הסיור ב״היכל הלמידה והחינוך״. החינוך, אמר, הוא שורש כל הקִדמה באשר היא. בהיכל הוצגו תוכניות לימודים ושיטות הוראה מהפעוטונים עד לאוניברסיטה בצרפת ובמדינות אחרות. התצוגה של ארצות הברית ראויה לביקור, נכתב במדריך של ״אשט״, כדי לראות את שיטות ההוראה המוזרות האהובות על האמריקנים (הוא לא פירט את השיטות הללו). היו גם תצוגות מיוחדות של חינוך טכני ומדעי ושל שיעורי ערב למבוגרים. לנוכח השינויים שהתחוללו בכלכלה באירופה הבינו ממשלות ואנשי עסקים כי הם זקוקים לאוכלוסייה משכילה יותר. בסוף המאה ה־19 ניכרה התפשטות של ההשכלה ושל הוראת קרוא וכתוב בעולם כולו. אפילו ברוסיה, שנחשבה המעצמה המפגרת ביותר ביבשת, למדו ערב ״המלחמה הגדולה״ כמחצית הילדים שהתגוררו בערים ובעיירות בבתי ספר יסודיים ו־28 אחוזים מהילדים תושבי הכפרים — השאיפה היתה שעד 1922 יגיע שיעורם למאה אחוזים.
הגידול במספר הספריות הציבוריות ושיעורי ההשכלה למבוגרים עודד את הקריאה, ומוציאים לאור הגיבו לשווקים החדשים הללו של ההמונים בפרסום ספרי קומיקס, ספרות זולה, מותחנים וסיפורי הרפתקאות, כמו מערבונים. זו היתה ראשיתם של העיתונים רבי־התפוצה בעלי הכותרות הבולטות והשימוש המודגש באיורים ובתמונות. בשנת 1900 נהנה הדיילי מייל של לונדון מתפוצה של יותר ממיליון עותקים. כל אלה תרמו להרחבת האופקים של תושבי אירופה, אך גרמו להם גם הרגשת שייכות לקהילות גדולות יותר מאלה של אבותיהם. בעבר ראו את עצמם רוב האירופים חברים בכפרם או בעירם, ואילו עתה הרגישו שהם גרמנים יותר ויותר, צרפתים או בריטים, חלק ממה שכונה אומה, מדינה.
ביריד בפריז לא הוצגו מוצגים מיוחדים לאמנות הממשל, אך רבים תיארו את המספר הגדל והולך של דברים שעשו הממשלות, החל בעבודות ציבוריות וכלה ברווחת האזרחים. השליטה באירופה החדשה היתה משימה סבוכה יותר משהיתה בשלושים השנים שקדמו ליריד, משום שהחברה היתה סבוכה ומורכבת יותר. התפשטות הדמוקרטיה והנהגת זכויות הצבעה הגבירו את הדרישה להן מהציבור. ממשלה אינה מעוניינת באזרחים ממורמרים רבים. זכר המהפכות הרבות ששטפו את אירופה עדיין היה טרי. זאת ועוד, ההחלטה של כל צבאות אירופה, חוץ מזה של בריטניה, להנהיג חובת גיוס לגברים צעירים לשנים אחדות יצרה אצל המעמדות השליטים תלות בשיתוף הפעולה וברצון הטוב של ההמונים. כפי שאמר הנסיך יֶבגֵני טרוּבֶּצקוֹי (Trubetskoy), אחד הנבונים בקרב האריסטוקרטים הרוסים: ״אי אפשר לשלוט נגד רצון העם, כאשר חייבים לפנות אליו כדי שיגן על רוסיה״.9
9.  Lieven, The Aristocracy in Europe, 1815-1914, p. 7
ממשלות גילו כי הן נאלצות לספק יותר ויותר ביטחון בסיסי לאזרחיהן. הדבר נבע בין השאר מן התקווה למנוע חיכוך חברתי, אך גם מכך שכוח עבודה בריא יותר ומשכיל יותר תורם יותר לכלכלה ולצבא. הקנצלר הגדול של גרמניה אוטו פון בִּיסמַרק (Bismarck) היה חלוץ מדינת הרווחה המודרנית כאשר הנהיג חידושים, כגון ביטוח אבטלה וקצבת זקנה בגרמניה בשנות השמונים של המאה ה־19, ורבים באירופה הלכו בעקבותיו. ממשלות אף הבינו כי אם ברצונן לשלוט ביעילות, הן זקוקות למידע טוב יותר — בסוף המאה ה־19 נעשתה הסטטיסטיקה מכשיר חשוב. ממשלות נזקקו למשרתים מיומנים. לא היה די עוד בשיטות הפעולה החובבניות שנהגו בצבאות ובפקידות — בשיטות אלה נבחרו צעירים על פי מוצאם המשפחתי וקשריהם. קצינים שלא יכלו לקרוא מפות או לא הבינו דבר בענייני טקטיקה ולוגיסטיקה לא יכלו לנהל צבאות מודרניים גדלים והולכים. משרדי חוץ לא יכלו עוד לספק מקלט הולם לאדונים שאהבו להתעסק בענייני חוץ. ובואו של גורם חדש ולא צפוי, דעת הקהל, מנע את הממשלות מלהמשיך לנהל את ענייני החוץ שלהן באין מפריע.
תקשורת טובה יותר, ובכלל זה משרדי דואר וטלגרף ציבוריים חדשים, מהירים וזולים, אפשרו לא רק קשרים בין האירופים וטיפוח רגשות לאומיים, אלא אף הגבירו את מודעותם למתרחש במדינות אחרות. גם תנאי מסע זולים יותר וקלים יותר תרמו את חלקם. הכרכרות הרתומות לסוסים פינו בערים אט־אט את מקומן לצורות תעבורה חדשות, כגון חשמליות. הקו הראשון של המטרו של פריז נחנך ביריד (וגם הכייסים הראשונים של המטרו החלו לפעול). רשתות רכבות ותעלות כיסו את כל רחבי אירופה, וקווי אוניות נוסעים חצו את האוקיינוסים. בשנת 1850 היו ביבשת כולה לא יותר מ־22,500 קילומטרים של מסילות ברזל; ב־1900 כבר היו כ־290 אלף קילומטרים. המבקרים ביריד בפריז הגיעו מכל קצות אירופה, ואפילו ממקומות רחוקים יותר, כמו אלפי האמריקנים שפקדו את העיר בקיץ ההוא. זו היתה ראשיתה של תופעה חדשה: תיירות המונים. בעבר נהגו רק העשירים שלא נזקקו לעבודה לנסוע להנאתם — נזכור את המסעות הגדולים שאצילים צעירים נהגו לצאת אליהם במאה ה־18 — ואילו עתה היו הנסיעות בהישג ידם של בני מעמדות הביניים ואפילו של מעמד הפועלים האמיד. בשנות הארבעים של המאה ה־19 ניצל יזם אנגלי אחד, תומס קוק (Cook) שמו, את רשתות מסילות הברזל החדשות כדי לארגן טיולים לאגודות שהטיפו להינזרות ממשקאות חריפים. לקראת סוף המאה ארגנה חברת ״תומס קוק ובניו״ טיולים לאלפי תיירים בשנה. ב־1900 הכינה החברה כמובן גם תוכניות מיוחדת למבקרים בפריז וביריד.
אירופה החלה להיראות יותר ויותר כמו העולם שאנו מכירים היום. ערים נפטרו משכונות העוני העתיקות ומהסמטאות הצרות, ואת מקומן תפסו מבנים חדשים, כבישים מרווחים ומרחבים ציבוריים. בווינה פינתה הממשלה שטחים גדולים לפיתוח, ומבני הציבור הענקיים ובתי הדירות האלגנטיים שלה היו לסמל העיר המודרנית החדשה. לקראת סוף המאה היתה וינה, כמוה כערים אחרות באירופה, נקייה יותר, בריאה יותר ומוארת יותר בזכות נורות החשמל שתפסו את מקומם של פנסי הגז. בכל מקום שביקרת באחת הערים הגדולות באירופה היית מופתע ומאושר, נזכר שטפן צווייג (Zweig), הסופר האוסטרי הנודע, באוטוביוגרפיה שלו. ״הרחובות היו רחבים ומפוארים יותר, הבניינים הציבוריים עצומים יותר, החנויות שופעות מותרות וטוב טעם״.10 מיני שיפורים פרוזאיים, כגון רשתות ביוב משופרות, חדרי אמבטיה בתוך הדירות ואספקת מים נקיים, הבטיחו שמיני מחלות שהיו נפוצות כל השנים, כגון טיפוס וכוֹלֵרה, החלו להיעלם. ב״היכל ההיגיינה״ ביריד העולמי של שנת 1900 הוצגו שיטות חדשות של הסקה ואוורור לבנייני ציבור, כגון בתי חולים, ובאולם אחד שיוחד להדברת מחלות תפס פסלו של לואי פַּסטֶר (Pasteur) הדגול מקום של כבוד (אורחת קנדית אחת אמרה שהיא היתה נהנית מהתערוכות הרבה יותר ״אילולא היו שם צרפתים דוחים רבים כל כך״).11
10. שטפן צווייג, העולם של אתמול: זיכרונות של בן אירופה, תרגם מגרמנית צבי ארד, מחברות לספרות, 2012, עמ' 158.
11.  Addison and O'Grady, Diary of a European Tour, 1900, p. 30
בתערוכה אחרת של אריגים ומלבושים הציגו הצרפתים לראווה את יצירותיהם של מיטב מעצבי האופנה שלהם, ולצדם בגדים בייצור להמונים שהביאו את האופנה להישג ידו של הצרכן בן המעמד הבינוני. מוצרי צריכה חדשים — אופניים, מכשירי טלפון, לינולֵאום, עיתונים וספרים זולים — היו לחלק לא נפרד מחיי היום־יום, בזכות בתי הכולבו הגדולים החדשים והקטלוגים הם עמדו לרשות כל מי שיכול להרשות לעצמו. פירוש הדבר, שהם עמדו לרשות אירופים רבים יותר ויותר. בזכות הייצור להמונים נעשו מוצרי מותרות לעניין שבהישג ידן של משפחות מן השורה. בשנות השמונים של המאה ה־19 ייצרו מפעלים בגרמניה 73 אלף פסנתרים בשנה. גם מופעי בידור ושעשועים להמונים היו זולים יותר ומפוארים יותר. המדיום החדש, הקולנוע, עודד את בנייתם של אולמות מיוחדים, ורובם היו מעוטרים בעיטורים מרהיבי עין. הצרפתים נהנו גם מקונצרטים בבתי קפה, ובמחיר כוס משקה או קפה יכלו האורחים לצפות בזמר או שניים, בקומיקאי ולפעמים אפילו ברקדניות. בבריטניה הוסיפו המסבאות בעלות האורות הצבעוניים, הנחושת הנוצצת, הכיסאות התפוחים וציפויי הקיר המרוקעים נופך של זוהר לבילויים של בני המעמדות הנמוכים.
גם המזון שאכלו האירופים השתפר והלך. אחד ההיכלות ביריד הציג את תפארת החקלאות והמאכלים הצרפתיים (וכן פסל קולוסלי של בקבוק שמפניה), ואחרים, כמו ״היכל ההוֹרְטִיקוּלְטוּרֶה הזרה״, הציגו מוצרי מזון מכל רחבי תבל. האירופים התרגלו לצרוך אננס מהאיים האזוֹריים, בשר כבש מניו זילנד או בקר מארגנטינה. אלה הובאו באוניות הקירור החדשות או שומרו בקופסאות שימורים (המרק המשומר של חברת ״קמפבל״ זכה במדליית זהב ביריד של פריז). הן השיפורים שהוכנסו בחקלאות ופתיחת שטחי חקלאות חדשים ברחבי העולם והן מערכות התעבורה הזולות והמהירות יותר תרמו לירידה החדה של כמעט חמישים אחוזים במחירי המזון בשליש האחרון של המאה. החיים היו טובים, בייחוד למעמדות הביניים.
שטפן צווייג היה בן 19 בשנת 1900. הוא השאיר לנו תמונה של נעורים משוחררים ונטולי דאגות. משפחתו היתה אמידה ומפנקת, והיא הניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו בשנותיו באוניברסיטה של וינה. הוא מיעט לעסוק בעבודה האקדמית והִרבּה לקרוא. הוא היה בראשית הקריירה שלו כסופר ופרסם שירים ומאמרים ראשונים. בחיבור האחרון שכתב, העולם של אתמול, הוא בחר לכנות את נעוריו לפני ״המלחמה הגדולה״ ״עידן של ביטחון״. הדברים אמורים בייחוד במעמדות הביניים, שעולמם דמה למונרכייה ההבסבורגית, וזו נראתה יציבה ונצחית. החסכונות היו בטוחים, ורכוש נועד לעבור מדור לדור באין מפריע. לא היה ספק, האנושות, בייחוד זו באירופה, עלתה למישור גבוה יותר של התפתחות. חברות לא רק שגשגו ופרחו והיו מאורגנות יותר, אלא חבריהן אף היו חביבים יותר ורציונלים יותר. בעיני הוריו של צווייג וחבריהם נראה העבר כדבר־מה שיש לקונן עליו, ואילו העתיד נראה זוהר יותר מבכל הזמנים. ״בהתנפלויות ברבריות, כמו מלחמות בין עמי אירופה, לא האמין איש יותר משהוא מאמין במכשפות וברוחות רפאים. אבותינו היו חדורי אמונה עד בלי די בכוח המקשר הוודאי של סובלנות ופשרה״12 (בראשית שנת 1941 שיגר צווייג ממקום גלותו בברזיל את כתב היד למוציא לאור שלו. כעבור שבועות אחדים שמו הוא ורעייתו השנייה קץ לחייהם).
12. צווייג, העולם של אתמול, עמ' 14.
״עידן של ביטחון״ שלו והראיות לקִדמה שניכרו ערב ״המלחמה הגדולה״ בלטו בייחוד במערב אירופה (ובכלל זה בגרמניה החדשה) ובאזורים המפותחים של אוסטריה־הונגריה, כגון שטחי גרמניה וצ'כיה. המעצמות הגדולות שהיו בידיהן כל העושר, השטחים, ההשפעה והעוצמה הצבאית עדיין היו באירופה: בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה ובשיפוליה המזרחיים של היבשת רוסיה, מדינה שמעולם לא נחשבה אירופית למהדרין, החלה לעשות צעדים דרמטיים לקראת מעמד של מעצמת־על. רוסיה עדיין נחשבה בעיני רבים במערב מדינה התקועה אי־שם במאה ה־16, אך למעשה היתה על סף של המראה כלכלית — ואולי אף פוליטית. התצוגות של רוסיה ביריד בפריז כללו את המחווה הלא נמנעת לתפארת ההיסטוריה והציביליזציה של רוסיה, אך הן כללו גם קטרים, מכונות וכלי נשק. בביתן המיוחד שיוחד לרוסיה האסיאתית יכלו המבקרים לשבת בקרונות רכבת שהתנודדו רכּוֹת אנה ואנה כדי לתת אשליה של תנועה, ומול החלונות התחלפו תמונות של נופי השטחים החדשים של מזרח רוסיה. המסר היה שרוסיה דינמית כובשת מושבות חדשות, והיא מחברת ביניהן במסילה הטרנס־סיבירית ומביאה אל סף דלתן את יתרונות הציביליזציה המודרנית, ובכלל זה הטכנולוגיה לפתח את משאביהן הטבעיים העשירים.
לא היתה זאת רק משאלת לב של הרוסים. משנות השמונים של המאה ה־19 ואילך התפתחה רוסיה בקצב מסחרר על פי כל אמת מידה. כמו בסיפורי הצלחה שלאחר מכן, כגון הנמרים מאסיה לאחר מלחמת העולם השנייה, היא עברה מכלכלה חקלאית ביסודה לכלכלה מתועשת. שיעורי הצמיחה ברוסיה — 3.25 אחוזים בממוצע בשנה — היו זהים לאלה של מנהיגות העולם, כבריטניה וארצות הברית, בשעה שהן היו בשלב דומה לה, ואולי אף עלו עליהם. המלחמה עם יפן והתהפוכות המהפכניות שפרצו בעקבותיה בשנת 1905 הביאו לנסיגה בהתפתחות של רוסיה, אך היא שבה וצברה תאוצה בשנים האחרונות שלפני ״המלחמה הגדולה״. ב־1913 כבר היתה רוסיה יצרנית של מוצרי חקלאות הגדולה באירופה, והיא הדביקה גם בתחום התעשייה את המעצמות התעשייתיות האחרות. ערב המלחמה היא היתה החמישית בקרב האומות בתחום הייצור התעשייתי.13 והיו גם עדויות, לא חד־משמעיות, כי החברה ברוסיה והפוליטיקה הנהוגה בה צועדות בנתיב ליברלי יותר.
13. Dowler, Russia in 1913, ch. 1, passim
מה היה עולה בגורלה של רוסיה אלמלא פרצה ״המלחמה הגדולה״? או אם רוסיה היתה מצליחה בדרך כלשהי לחמוק ממנה? האם אכן היתה פורצת מהפכה ב־1917? בלי המלחמה וקריסת המשטר הישן, האם היו הבולשביקים, אותו פלג מהפכני קטן, מצליחים לתפוס את השלטון ולכפות את מדיניותם הדוקטרינרית הנוקשה? לעולם לא נדע את התשובות על השאלות האלה, אך לא קשה לדמיין דרך שונה, פחות רצחנית ובזבזנית, שהיתה רוסיה עשויה לצעוד בה לקראת העידן המודרני. גם הניסיון לדמיין עתיד שונה לאירופה כולה מפתה. בשנת 1900 היו לה ולמעצמות האחרות סיבות רבות למסיבות. בריטניה עדיין היתה בטוחה ומשגשגת, אף שהיו לה יריבות ברחבי תבל בכלל ובאירופה בפרט. צרפת נראתה כמי שהשתחררה מעשרות שנים של מהפכות ותהפוכות פוליטיות וכמי שהתאוששה מהתבוסה המשפילה שספגה מידי פרוסיה ובעלות בריתה בגרמניה במלחמת 1871-1870. צמיחת הכלכלה של גרמניה היתה המהירה ביותר בכל אירופה, והיא הפיצה את השפעתה במהירות מזרחה ודרומה בזכות קשרי הסחר וההשקעות. נדמה שהיא עתידה להיות תחנת הכוח הגדולה בלב אירופה — בלי שום צורך להפעיל את צבאה, בדיוק כפי שעשתה בשלהי המאה העשרים. אוסטריה־הונגריה שׂרדה — והרי זה ניצחון כשלעצמו — ובני הלאומים הרבים בשטחה נהנו מהיתרונות שבשייכותם ליחידה כלכלית ומדינית גדולה יותר. איטליה עברה תהליך של תיעוש ומודרניזציה.
גם המושבות שהשתתפו ביריד רמזו על העוצמה החריגה שהצטברה בחלק קטן מאוד של העולם במאות האחרונות. ארצות אירופה שלטו בחלק ניכר בתבל, אם באימפריות רשמיות ואם בשליטה לא רשמית על רוב הארצות האחרות, באמצעות כוחן הכלכלי, הפיננסי והטכנולוגי. מסילות ברזל, נמלים, כבלי טלגרף, אוניות קיטור ובתי חרושת נבנו בכל קצות תבל בזכות הידע והכסף של אירופה, ואת רובם ניהלו חברות באירופה. השליטה של אירופה אף גברה דרמטית במאה ה־19, בשעה שהמהפכות בתחומי המדע והתעשייה העניקו לה, ולו רק לזמן־מה, יתרון על כל החברות האחרות. במלחמת האופיום הראשונה בין בריטניה לסין, בסוף שנות השלושים של המאה ה־19, השתמשו הבריטים בפעם הראשונה באוניית קיטור משוריינת (שנקראה בשם ההולם ״נֵמֵסִיס״) נגד צי סיני שעדיין השתמש בגרוטאות ששימשו אותו מאות שנים. ב־1800, קודם שנפערו פערי הכוחות, שלטה אירופה בכ־35 אחוזים משטחו של העולם. לקראת 1914 גדל חלקו של שטח השליטה שלה ל־84 אחוזים.14 אמנם התהליך לא התנהל בדרכי שלום תמיד, ומעצמות אירופה הגיעו מדי פעם בפעם לסף מלחמה על השלל. אך ב־1900 נדמה שהמתחים שמקורם באימפריאליזם מתפוגגים־משהו. לא נותר כמעט מה לחלק באפריקה, באוקיינוס השקט או באסיה, והיתה, כך מכל מקום נדמה, הסכמה כללית כי אין מקום לחטיפות שטחים פתאומיות במדינות מתפוררות, כמו סין והאימפריה העות'מאנית, גם אם חולשתן קרצה מדי פעם בפעם לאימפריאליסטים.
14.  Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers, ch. 4, passim
לנוכח העוצמה והרווחה, לנוכח הראיות להתקדמות גדולה בתחומים רבים במאה שעברה, מדוע זה תבקש אירופה להשליך הכול לפח? היו אירופים רבים, כמו הוריו של שטפן צווייג, שחשבו שפשוט אין סיכוי למעשים פזיזים ומטורפים שכאלה. מדינות אירופה היו ביחסי גומלין של תלות אלה באלה, הכלכלות שלהן היו שלובות זו בזו מכדי שהן יינתקו ויידרדרו למלחמה. הרי זה יהיה מעשה לא רציונלי, תכונה שהיתה נערצת על רבים באותם ימים.
התקדמות הידע במאה ה־19 בתחומים רבים, החל בגאולוגיה וכלה בפוליטיקה, הפיחה, כך חשבו רבים, רוח של רציונליות בעולמו של האדם. ככל שבני אדם יֵדעו יותר על עצמם, על החברה שלהם או על עולם הטבע, כך ייטו יותר לקבל החלטות על סמך עובדות ולא על סמך רגשות. עם הזמן יחשוף המדע — ובכלל זה הסוציולוגיה ומדע המדינה שזה מקרוב באו לעולם — את כל מה שאנו צריכים לדעת. ״תולדות האנושות הן חלק לא נפרד מתולדות הטבע״, כתב אדוורד טיילוֹר (Taylor), מאבות האנתרופולוגיה המודרנית, ״והמחשבות, הרצונות והמעשים שלנו יתנהלו על פי חוקים מוגדרים וברורים כמו אלה השולטים בתנועת המים, בצירוף החומצות והבסיסים ובצמיחת צמחים ובעלי חיים״.15 האמונה במדע — או ליתר דיוק הפוזיטיביזם, כפי שזה תואר בשעתו — היתה גם אמונה בקִדמה, או כמו שאירופים רבים כתבו על ה־קִדמה בה״א הידיעה, הפרוגרס. ההנחה היתה שהתפתחות האדם היא לינארית, גם אם לא כל החברות הגיעו לאותו שלב. הרברט ספֶּנסֶר (Spencer), הפילוסוף הבריטי הנקרא ביותר באותם ימים, טען שחוקי האבולוציה נוגעים לבני אדם לא פחות מאשר לבעלי חיים. יתֵרה מכך, הקִדמה נתפסה ברבים כתופעה חובקת־כול: חברות מתקדמות עלו על החברות האחרות בכל התחומים, החל באמנויות וכלה במוסדות הפוליטיים והחברתיים שכוננו, בפילוסופיה ובדת. מדינות אירופה בלטו בראש המרוץ (אף כי יש מקום לחילוקי דעות אשר לדירוג שבינן לבין עצמן). מדינות אחרות, ובראשן הדוגמאות המבטיחות של הדומיניונים הישנים, הלבנים של האימפריה הבריטית, לא יפגרו מאחור עוד זמן רב. המוצגים מיפן עוררו עניין רב ביריד, שכן, כפי שנכתב במדריך למבקר, יפן הסתגלה במהירות מעוררת התפעלות לעולם המודרני. ועתה מילאה יפן תפקיד חשוב ביחסים הבין־לאומיים, אם לא במישור הגלובלי, בוודאי בזה האסיאתי.
15.  Tylor, Primitive Culture, p. 2
אתגר נוסף לשליטה של אירופה נחשף לעין כול — הפעם ממערב, מן ״העולם החדש״. בתחילה הושארה ארצות הברית מחוץ לשורת הביתנים הזרים החשובים לאורך הסֵן, והנציג הראשי שלה ליריד, איל עסקים עשיר משיקגו, הסביר מדוע הדבר אינו יאה: ״ההתפתחות הרבה של ארצות הברית מזכה אותה לא רק במקום רם בקרב האומות, אלא אף מעמידה אותה בקַדמת הציביליזציה המפותחת״.16 עד 1900 התאוששה ארצות הברית ממלחמת האזרחים שלה. ממשלתה חיסלה את שרידי ההתנגדות של האינדיאנים, והשליטה של אמריקה בשטחים רחבי הידיים שלה היתה מלאה. מהגרים החלו לזרום לעבוד בחוות, במפעלים ובמכרות שלה, והכלכלה האמריקנית צמחה בקצב מסחרר. בראש המהפכה התעשייתית הראשונה עמדה בריטניה בראשית המאה ה־19 על סמך הפחם, הקיטור והברזל, ואילו בסוף המאה עמדה ארצות הברית בראש המהפכה התעשייתית השנייה בזכות רשת החשמל וכישרונה הלא מוגבל כביכול בתחומי ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית. ב־1902 כבר ייצרו מפעלים אמריקניים ברזל ופלדה יותר מגרמניה ומבריטניה גם יחד. היצוא האמריקני, החל בסיגריות וכלה במכוניות, גדל פי שלושה בין 1860 ל־1900. ב־1913 כבר היו לארצות הברית 11 אחוזים מסך כל הסחר העולמי, והשיעור הזה גדל והלך מדי שנה בשנה.
16.  Blom, The Vertigo Years, p. 8
הביתן האמריקני ביריד הוקם בסופו של דבר במקום בולט, על שפת הנהר, והיה דגם מוקטן של הקפיטול בוושינגטון, ועל כיפתו פסל ענקי של החירות על מרכבה רתומה לארבעה סוסים, היא מִרכבת הקִדמה. כתב הניו יורק אובזרוור תיאר לקוראיו את המוצגים האמריקניים: יצירות מופלאות של פַּסלים אמריקנים, כגון אוגוסטוס סֶנְט־גָאוּדֵנס (Saint-Gaudens), תצוגות נפלאות של תכשיטים של חברת ״טיפני ושות'״ או שעוני יד ושעוני קיר שווים בערכם לאלו המיוצרים בשווייץ. רק שתי תצוגות, מלונדון ומפריז, אמר בביטול, ״קרבות לשלמות של יצירות הזהב והכסף שהציגה ארצות הברית״. היו שם גם דוגמאות לטכנולוגיה האמריקנית: מכונת תפירה תוצרת ״זינגר״, מכונות הדפסה, מנועי חשמל ענקיים וחומרי הגלם — נחושת, חיטה וזהב — שעשו את דרכם לשוקי העולם. ״עשינו די״, דיווח הכתב בשביעות רצון עצמית, ״כדי ליצור רושם עמוק על מיליוני מבקרים, כדי שיעמדו על עוצמת העושר, המשאבים והשאיפות של ארצות הברית״.17 על פי תיאורו, היריד בפריז החוויר לעומת היריד העולמי של שיקגו ב־1893.18 קולו היה קולה של לאומיות אמריקנית חדשה, צומחת ובוטחת בעצמה, השואפת למלא תפקיד גדול יותר בענייני העולם.
17.  New York Observer and Chronicle, 27.12.1900
18.  New York Observer and Chronicle, 11.10.1900
הגיעה השעה, כפי שטענו היסטוריונים דוגמת פרדריק ג'קסון טֶרְנֶר (Turner), להתרחק מחופי ארצות הברית ולהפיץ את ההשפעה האמריקנית לאיים הסמוכים ולארצות אחרות. הדיבורים על גורלה הגלוי לעין של ארצות הברית בעולם נפלו על אוזניים כרויות רבות, החל באנשי עסקים שחיפשו שווקים חדשים וכלה באוונגליסטים שחיפשו נשמות להציל. האמריקנים לא ראו בהתפשטות שלהם אימפריאליזם, להבדיל מזו של מעצמות אירופה — אך ארצות הברית הצליחה להניח את ידה על שטחים ועל תחומי השפעה בדרכים מדרכים שונות. היא הציבה נוכחות באוקיינוס השקט, ביפן ובסין ואספה אל חיקה מיני איים זעירים, ששמותיהם — גוּאֵם, מידוויי, וייק — עתידים לצאת למרחוק במלחמת העולם השנייה. ב־1889 הסתבכה ארצות הברית בסכסוך מורכב עם גרמניה ועם בריטניה על חלוקתם של איי סמואה, וב־1898 סיפחה את איי הוואי לשטחה. בעקבות מלחמת ארצות הברית-ספרד באותה שנה מצאה את עצמה ארצות הברית שולטת בפיליפינים, בפורטו ריקו ובקובה. אמריקה המרכזית והאיים הקריביים תפסו מקום חשוב יותר ויותר בחצר האחורית, בשעה שההשקעות האמריקניות זרמו דרומה. ב־1910 כבר היו בידי האמריקנים שטחים רבים ממקסיקו, יותר משהיו בידי המקסיקנים עצמם. ומצפון נותרה קנדה, פיתוי לחסידי הסיפוחים.
הנוכחות הגוברת של ארצות הברית בעולם הביאה, ממבט ראשון, לידי הכרה לא רצויה בכך שיהיה עליה להוציא סכומי כסף על בניית צי מודרני. צי זה יוכל לפעול באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט בעת ובעונה אחת. ב־1890, בימים שאפילו לצ'ילה הקטנה היה צי חזק יותר מזה של ארצות הברית, אישר הקונגרס באי־רצון בולט את בניית הראשונה בשלוש אוניות קרב אמריקניות. הבנייה ההדרגתית של העוצמה הצבאית האמריקנית לוּותה בנכונות גוברת והולכת של ארצות הברית לעמוד על זכויותיה אל מול המעצמות האחרות. ב־1895 העלה שר החוץ החדש ריצ'רד אוֹלְנִי (Olney) את דרג הנציגים האמריקנים בחוץ־לארץ לדרגת שגריר, כדי שהם יוכלו להידבר עם עמיתיהם הדיפלומטים כשווים בין שווים. באותה שנה התערב אולני העקשן והלוחמני במחלוקת בין בריטניה לוונצואלה בסוגיית גבולותיה עם המושבה הבריטית בגוּיָאנָה והעמיד במקומו את ראש ממשלת בריטניה סוֹלְסְבּרִי (Salisbury). ״ארצות הברית היא היום למעשה הריבון ביבשת, ודברהּ הוא חוק לנתינים הסרים למעורבותה״, כתב אולני והוסיף, ״הן משאביה האין־סופיים והן מיקומה המבודד מאפשרים לה לשלוט במצב ולהיות למעשה חסינה מפגיעה של כל מעצמה אחרת או של כולן יחד״. סולסברי כעס, אך בריטניה היתה מסובכת בצרות צרורות במקומות אחרים, והוא שמח להעביר את הסכסוך לבוררות. גם כאשר גזלה ארצות הברית את קובה ופורטו ריקו מידי ספרד, בעקבות מלחמת 1898, לא נקפה בריטניה אצבע. בשנים שלאחר מכן התנערו הבריטים מכל עניין בבניית תעלה במצרי פנמה והחזירו את הצי הקריבי שלהם למי החופים שלהם, ובכך העבירו הלכה למעשה את השליטה באזור לידי ארצות הברית.
האיש שסימל טוב מכל האחרים את האווירה החדשה שהשתררה בארצות הברית היה תאודור רוּזוולט (Roosevelt), שעיקר מעייניו היו נתונים לעצמו, ובהצלחה מרובה. הוא היה ילד חולני ולא מרשים, בן למשפחה שנמנתה עם הממסד הישן, ובנה את עצמו בכוח הרצון עד שהיה לקאובוי ראוותן, סַייר, המרבה לבלות מחוץ לבית ולצוד (הדובון ״טדי בר״ נקרא על שמו). הוא גם היה גיבור מלחמת ספרד-ארצות הברית בהסתערות על גבעת סן ח'ואן, אך רבים ממבקריו מאשימים אותו כי בספר הזיכרונות שלו נטל לעצמו את מלוא האשראי כאילו כבש את הגבעה לבדו. הנרי ג'יימס דיבר על ״התגלמות מפלצתית לחלוטין של רעש חסר תקדים ומפלצתי״ וכינה אותו ״תאודור רקס״, המלך תאודור. רוזוולט היה רדוף אמביציה, אידאליזם ויוהרה. כדברי המשפט הידוע של בתו: ״אבי רצה להיות תמיד הגופה בכל הלוויה, הכלה בכל חתונה, התינוק בכל טבילה״. בספטמבר 1900 הוא נבחר לנשיא, לאחר שאנרכיסט ירה בנשיא ויליאם מֶקִינְלִי (McKinley) והרג אותו. רוזוולט אהב את המשרה — ״דוכן המטיף רב־הכוח״ — ובייחוד נהנה מניהול מדיניות החוץ של אמריקה.19
19.  Herring, From Colony to Superpower, p. 345
כמוהו כרבים מבני ארצו, הוא האמין שארצות הברית חייבת להיות כוח שיפעל למען הטוב בעולם, שיקדם את הפצת הדמוקרטיה, הסחר החופשי והשלום, אלה היו בעיניו שלובים זה בזה. במסר הראשון שלו לקונגרס, ב־1901, אמר: ״אם אנו רוצים בכך ואם לאו, עלינו להכיר בכך שיש לנו חובות בין־לאומיות לא פחות מזכויות בין־לאומיות״. הוא אף הבהיר כי בהנהגתו תגַבֶּה ארצות הברית את כוונותיה הטובות בכוח, ופירוש הדבר, צי חזק. ״בכל התחומים, בתחומי החוץ והפנים, אין עניין חשוב יותר מזה לכבודנו ולרווחתנו החומרית, ומעל לכול, לשלום, לעתיד האומה שלנו״. רוזוולט הוקסם כל ימיו מאוניות ומהים (כמוהו כמו הקייזר וילהלם השני ששלט בגרמניה באותם ימים), והוא קיים את הבטחתו. ב־1898, בשעה שנבחר רוזוולט לסגן הנשיא, היו לצי האמריקני 11 אוניות קרב, וב־1913 היו לו 36 אוניות, השלישי בגודלו בעולם לאחר הציים של גרמניה ובריטניה. הצמיחה הכלכלית של ארצות הברית ועוצמתה הצבאית הגוברת הטרידו את מנוחת האירופים. בריטניה בחרה בהסתגלות לנסיבות החדשות, ואילו הקייזר וילהלם דיבר מדי פעם בפעם על הצורך לאחד את כל מעצמות אירופה בשל האתגרים שראה מכיוון יפן וארצות הברית, אם בנפרד ואם יחד. בשל חוסר העקביות הידוע של הקייזר הוא דיבר בהזדמנויות אחרות על שיתוף פעולה עם ארצות הברית נגד יפן. האפשרות שארצות הברית עצמה תגביר את מעורבותה בענייניה של אירופה במאה החדשה, ויתרה מכך, תשתתף לא במלחמה אחת אלא בשתיים ביבשת, נראתה דמיונית לקייזר, כמו למרבית האירופים ואף לאמריקנים עצמם.
אין ספק, המאה שהסתיימה זה מקרוב הוכיחה שהעולם בכלל, והעולם האירופי בפרט, מתרחק ממלחמה. חוץ מכמה מקרים חריגים, התקרבו המעצמות הגדולות זו לזו מאז תום מלחמות נפוליאון בגיבוש ״הקונצרט של אירופה״ (״הברית של אירופה״) לניהול ענייניה הבין־לאומיים של היבשת. ראשי המדינאים של המעצמות עשו להם מנהג להתייעץ זה עם זה, וּועדות של שגריריהן נועדו לעתים מזומנות כדי להתמודד עם סוגיות דוחקות, כגון החוב של הממשלה העות'מאנית לאינטרסים זרים. ״הקונצרט״ פעל בהצלחה כדי לקיים שלום ממושך באירופה מאז שנת 1815, הוא ערב לחוזים, הקפיד לכבד את זכויותיהן של כל האומות ועודד פתרונות של שלום למחלוקות. בשעת הצורך הוא אף קרא לסדר מדינות קטנות יותר. ״הקונצרט של אירופה״ לא היה מוסד רשמי, אך היה גורם מבוסס בטיפול ביחסים הבין־לאומיים, והוא שירת דורות של אירופים.
הקִדמה היתה שלובה בשלום עד כדי כך שאירופה של שנת 1900 היתה שונה מאוד מזו שהיתה מאה שנה קודם לכן, משגשגת הרבה יותר ולכאורה גם יציבה הרבה יותר. המפגשים שהתקיימו בארמון הקונגרסים ביריד בפריז שיקפו תקוות גואות לעתיד זוהר יותר. יותר מ־130 אירועים התקיימו, כולל דיונים על מצב זכויות הנשים, על הסוציאליזם, על כיבוי אש, על צמחונות ועל פילוסופיה.20 ״קונגרס השלום העולמי התשיעי״ שהתקיים שם זכה בפרס הראשון של היריד על אופן ניהולו. ״וכך ירדה שאננות מופלאה על העולם״, כתב צווייג, ״כי מה יפסיק את העלייה הזאת בכול, מה יבלום את התנופה המושכת כוח חדש מעצם תנועתה? מעולם לא היתה אירופה חזקה, עשירה, יפה יותר, ומעולם לא האמינה בלב שלם כל כך בעתיד יפה יותר״.21
20. Cronin, Paris on the Eve, p. 37
21. צווייג, העולם של אתמול, עמ' 159.
היום אנו יודעים, כמובן, שהאמונה הזאת בקִדמה ובתבונה היתה מוטעית, למרבה הצער, וכי ב־1900 שעטו האירופים לעבר משבר ב־1914 שלא הצליחו לנהל אותו כראוי, ותוצאותיו היו מחרידות: שתי מלחמות עולם ועוד המון מלחמות קטנות יותר, עלייתן של תנועות טוטליטריות מימין ומשמאל, עימותים אכזריים בין קבוצות לאום ומעשי זוועה שהדעת אינה סובלתם. זה לא היה ניצחון התבונה, אלא היפוכה. אך רובם לא ידעו שהם משחקים באש. עלינו לנסות להפריד את הידע על מה שעתיד להתרחש ולזכור שרוב האירופים של אותם ימים לא הבינו שהם ומנהיגיהם מקבלים החלטות ונוקטים צעדים המצמצמים את האפשרויות העומדות לרשותם, וסופם שהם ישימו קץ לשלום. עלינו לנסות להבין את האנשים ההם לפני מאה שנה. עלינו להיכנס כמיטב יכולתנו למוחם: מה הם זכרו, ממה חששו, למה קיוו. ומה היו ההנחות שבשתיקה שלהם, מה היו האמונות והערכים שהם לא טרחו לדבר עליהם משום שהיו משותפים לכולם? מדוע לא ראו את הסכנות שנערמו סביבם בשנים עד 1914?
למען ההגינות כלפי העולם האבוד של 1900, יש לציין כי לא כל האירופים היו שותפים לביטחון הזה בעתיד האנושות ובתבונה שלה. היריד של פריז העלה על נס את שני עמודי התווך של ההגות של המאה ה־19, האמונה בקִדמה ובפוזיטיביזם והאמונה בכוחו של המדע לפתור את כל הבעיות, אך ההנחות הללו היו נתונות למתקפות מכל עבר. יומרת המדע לחשוף עולם שהכול פועל בו על פי חוקים סדורים עורערה יותר ויותר. עבודתם של אלברט איינשטיין (Einstein) וחבריו הפיזיקאים על האטום וחלקיקיו רמזה שמתחת לעולם החומר הנראה לעין מסתתרות אקראיוּת לא צפויה והתרחשויות מזדמנות. לא רק במציאות הוטל ספק, גם ברציונליות. פסיכולוגים וסוציולוגים חדשים הוכיחו שבני האדם מושפעים מכוחות התת־מודע יותר משחושבים. בווינה המציא זיגמונד פרויד (Freud) הצעיר שיטה חדשה, פסיכואנליזה, להעמיק אל נבכי התת־מודע, ובשנתו של היריד פרסם את ספרו פשר החלומות. מחקרו של גוסטב לֶה בּוֹן (Le Bon) על התנהגות בני אדם הפועלים בחבורות, שעשויה להיות לא צפויה ולא רציונלית, עשה רושם עמוק בשעתו, ועד היום הוא משמש בין השאר ארגונים כמו צבא ארצות הברית. ספרו על הפסיכולוגיה של ההמון, שראה אור ב־1895, נחל הצלחה בקרב הקוראים ותורגם כמעט מיד לאנגלית.
היריד בפריז העלה על נס גם את הקִדמה החומרית, אך גם בעניין זה התעוררו ספקות. אמנם קרל מרקס (Marx) בירך על ההרס היצרני של הקפיטליזם ששטף חברות ישנות והצמיח ארגונים חברתיים חדשים ושיטות ייצור חדשות בתעשייה, ולימים אלה יועילו גם לחלכאים ולנדכאים, אך רבים משמאל ומימין קוננו על התהליך הזה. הסוציולוג הצרפתי הדגול אֵמִיל דִירְקֵיים (Durkheim) חשש מפני אובדן הקהילות היציבות הישנות עם נהירת רבים לערים הגדולות. אחרים, כמו לה בון, חששו לגורל הישׂרדותן של התבונה ושל ההומניות בחברת המונים. אחת הסיבות לכך שפייר דה קוּבֶּרְטָן (Coubertin), מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה, הוקיר כל כך את הספורט היתה שהוא ראה בו גורם המפתח את היחיד ומצייד אותו בנשק נגד ההשפעות המרדדות והמעמעמות של הציביליזציה המודרנית, הדמוקרטית.22 ואולי החיים מתפתחים מהר מדי? רופאים גילו מחלה חדשה, נֵירַסתֶניה, חולשת עצבים והתמוטטות עצבים, ותלו את האשם במרוץ המוטרף ובמצוקות החיים המודרניים.23 מבקר אמריקני ביריד נדהם ממספר המכוניות החדשות ברחובות פריז: ״הן עפות בדרכים, חולפות בשריקה ברחובות כמו ברק ומאיימות לתפוס את מקום הכרכרות, בייחוד בתנועה הכבדה״.24 ביריד עצמו נהנו המבקרים לעלות ולרדת מהמדרכות הנעות ונאספו לצפות ברבים מוֹעדים על המדרכות.
22. Weber, France: Fin de Siècle, pp. 230-231
23.  Blom, The Vertigo Years, pp. 265-268
24. New York Observer and Chronicle, 18.10.1900
האוּמנם היתה החברה באירופה נעלה מכל החברות האחרות? חוקרים שהכירו היטב את ההיסטוריה של הודו ושל סין למשל קראו תיגר על ההנחה שאירופה ניצבת בחזית הציביליזציה והצביעו על כך ששתי התרבויות הללו רשמו בעבר שיאים ושקיעות. כך שהקִדמה אינה קו ישיר לינארי. אדרבה, חברות עשויות להתנהל בתהליך מחזורי של קִדמה ושקיעה, ומצבן אינו משתפר בהכרח. ומה היא בכלל ציביליזציה? האם ערכי המערב והישגיו אכן עולים על אלה שנרשמו באזורים אחרים בעולם ובתקופות אחרות? המדריך ליריד נוהג התנשאות בתצוגה הצנועה של אמנות יפנית, אשר הראתה, כך נכתב, כיצד האמנים היפנים דבקים בעקשנות בסגנונות המסורתיים, בעוד דור חדש של אמנים אירופים שאב השראה מהאמנויות של תרבויות אחרות, לא אירופיות. כאשר וינסנט וָן גוֹך (van Gogh) השתמש בסגנונות ההדפסים היפניים בציוריו, או כאשר פּבּלוֹ פּיקסוֹ (Picasso) קיבל השראה מהפיסול האפריקני, הם ואמנים אירופים אחרים לא ראו בהם יצירות פרימיטיביות מקסימות או מיושנות, אלא יצירות הטומנות בחובן תובנות שנעדרו מהאמנות באירופה. כאשר הרוזן הארי קסלר (Kessler), גרמני אדיב ובן תרבות, ביקר ביפן בשנות התשעים של המאה ה־19, הוא ראה את אירופה באור חדש ולא נוח: ״הכוח האינטלקטואלי, ואולי — אף כי אני מפקפק בכך — גם המוסרי שלנו גדול יותר, אך בכל הנוגע לציביליזציה אמתית, פנימית, היפנים מקדימים אותנו הרבה יותר״.25
25.  Kessler, Journey to the Abyss, p. 81
גם נורות אזהרה הבהבו ביריד בפריז, והן רמזו על המתחים שעתידים לקרוע בתוך פרק זמן קצר את הציביליזציה של אירופה לגזרים, אך קל יותר להבחין בהן במבט לאחור. התצוגות של המושבות ושל המדינות השונות, שהיו הזדמנויות ראוותניות למדי, רמזו על היריבויות בין המעצמות. מבקר אמנות גרמני נודע מאותם ימים שם ללעג את היומרות של צרפת להנהיג את הציביליזציה של אירופה. ״צרפת״, דיווח על ביקורו ביריד, ״לא מילאה כל תפקיד שהוא בתמורות האדירות הללו, שחוללו התעשייה והמסחר במדינות אחרות, בייחוד אצל שכנותיה המסוכנות אנגליה וגרמניה״.26 הצרפתים הקימו מבנה גדול שיוחד כולו למשלחת של קפטן ז'אן בטיסט מַרְשָאן (Marchand) לאפריקה שנתיים קודם לכן, שכמעט הביאה לידי מלחמה עם בריטניה, ולוּבֶּה, נשיא צרפת שדיבר בטקס הפתיחה על צדק ועל חביבות אנושית, החליט לבוא ליריד של 1900 בין השאר כדי להקדים את הגרמנים שתכננו יריד משלהם בברלין.27 היריד של פריז, אמר המארגן הראשי שלו פּיקאר, ישקף לא רק את הגאוניות הצרפתית, אלא ״יציג את ארצנו הנאה הניצבת היום, כמו אתמול, בחוד החנית של הקִדמה״.28
26. Hewitson, ״Germany and France״, p. 580
27.  Weber, France: Fin de Siècle, pp. 243-244
28.  Cronin, Paris on the Eve, p. 36
מקצת הקִדמה הזאת נרשמה באמנויות הצבא. ״היכל חילות היבשה והים״ (מבנה שהזכיר מצודה מימי הביניים) הציג, כדברי המדריך למבקר, את ההתקדמות הגדולה שנרשמה בעשור האחרון בייצור נשק הרסני יותר. הוא הדגיש כמשקל נגד רצוי את יכולת ההגנה שהתעצמה גם היא בזכות מיני דברים, כמו לוחות משוריינים. בחלקים שהוקצו למדינות הזרות בנו הבריטים Maison Maxim, שחזיתו מעוטרת בפגזי תותחים ובארטילריה, והוא יוחד למקלע החדש. הרוסים הציגו כמה מכלי הנשק החדשים שלהם, וקיסר גרמניה שיגר תצוגה של המדים האהובים עליו. בחוץ, בביתן נפרד, הציגה החברה הצרפתית ״שניידר״ את הארטילריה שלה. המלחמה, נכתב בקטלוג הרשמי של היריד, היא דבר ״טבעי לאנושות״.29
29. Weber, France: Fin de Siècle, p. 243
היריד בישר גם את מערכת הבריתות שעתידה לאלץ את מעצמות אירופה להתייצב לימין זה או לימין זה בשנים שקדמו ל־1914. ביום הפתיחה חנך נשיא צרפת גם גשר חדש על הסֵן, והוא נקרא על שמו של הצאר אלכסנדר השלישי המנוח. אחרי ככלות הכול, ממשלת רוסיה, נכתב במדריך, יצאה מגדרה כדי לשתף פעולה עם היריד, ״היצירה הגדולה של השלום״. ברית רוסיה-צרפת היתה חדשה — היא נחתמה רק בשנת 1894 — ומטעה־משהו, שכן זו היתה ברית בין האוטוקרטיה הרוסית לצרפת הרפובליקנית. הוסכם שמדובר בברית הגנה, אך פרטיה היו חשאיים. ועם זה, היא הסֵבּה אי־נוחות לגרמניה, אף שגם היא עצמה חתמה ברית הגנה עם אוסטריה־הונגריה. ראש המטה הכללי החדש של גרמניה הרוזן אלפרד פוֹן שְלִיפְן (Schlieffen) החל לגבש תוכניות למלחמה דו־חזיתית, נגד רוסיה במזרח ונגד צרפת במערב.
המעצמה הגדולה ביותר, האימפריה הבריטית, לא כוננה אף לא ברית אחת, ועד לרגע זה לא היה בכך כדי לעורר דאגה בלב איש. אך שנת 1900 לא היתה שנה טובה. שנה קודם לכן הסתבכו הבריטים במלחמה בדרום אפריקה נגד שתי רפובליקות אפריקנריות קטנות הרבה יותר: אוֹרֵנג' פְרִי סטייט וטרַנְסְוואל. המאזן — כל האימפריה הבריטית נגד שתי מדינות זעירות — היה אמור להבטיח את התוצאה, אך למעשה התקשו הבריטים לתפקד ב״מלחמת הבּוֹרים״ — כפי שהיא כונתה אז. אמנם בסוף הקיץ כבר היו האפריקנרים במנוסה, אך רק באביב 1902 הם הודו בתבוסתם. ומה שמדאיג לא פחות, המלחמה הוכיחה עד כמה היו הבריטים לא אהודים בחלקים רבים בעולם. במרסיי העניקו התושבים קבלת פנים חמה למשלחת ממדגסקר שהיתה בדרכה ליריד משום שטעו לחשוב שהם אפריקנרים. בפריז עיצב בית אופנה בעל יוזמה כובע לבד אפור וכינה אותו à la Boer. ביריד עצמו הונף בגאון דגל בראש הביתן של טרַנסוואל ומשך קהל רב שהיה להוט, כפי שנכתב במדריך של ״אשט״, ״להפגין אהדה לאומה הקטנה וההרואית שהגנה על עצמאותה בדרומה של אפריקה״. ערֵמות פרחים ל״גיבור״, ל״פטריוט״ ול״אוהב החירות״ הקיפו את פסלו של נשיאה לשעבר פּוֹל קרוּגר (Kruger).30
30. Andrew, Théophile Delcassé, p. 136; New York Observer and Chronicle, 1.11.1900
האהדה הזאת נמהלה בהנאה מהמפלות שספגו כוחות בריטניה. הם שלחו הדים מקצה אירופה עד קצֶהָ. פרשנים לענייני היבשת נדרשו שוב ושוב לדימוי דוד וגוליית. השבועון הגרמני סימפליציסמוס פרסם קריקטורה שנראים בה גוויית פיל, ציפורים אוכלות נבלות מנקרות בה ונמלים זורמות לעברה בתוספת הכיתוב: ״ככל שנפילתם היתה כואבת יותר״. גם השיטות הברוטליות שנקטו הבריטים נגד לוחמת הגרילה של האפריקנרים גרמו הלם עמוק. גנרל הורשיו הרברט קיצ'נֶר (Kitchener), שקיבל עליו את הפיקוד על הכוחות, קיבץ נשים וילדים בני המקום ושיגר אותם למחנות ריכוז, כדי שלא יוכלו להמשיך להזין את הלוחמים שלהם ולתת להם מחסה. בשל אוזלת היד של הבריטים אף היו המחנות הללו לאתרים של מחלות ומוות. קריקטורה צרפתית תיארה את קיצ'נר כקרפד גדול הכורע על גוויות של אפריקנרים, ונפוצו גם קריקטורות שנאה נגד המלכה ויקטוריה. בתגובה סירב בנה יורש העצר הנסיך אדוארד לבקר ביריד.31
31. Ridley, Bertie, p. 338
מעצמות גדולות נסמכות על יוקרתן ועל תפיסתן בעיני אחרים כמדינות חזקות וגם על גורמים חומריים, כגון הצבא והכלכלה שלהן. ב־1900 נראתה בריטניה חלשה יותר ומבודדת עד כדי סכנה. בצעד הגנתי לעילא היא החלה ליישר את ההדורים עם מעצמות אחרות ולחפש בעלות ברית. אך אפשר לראות בכך גם צעד אחד מני רבים לקראת פרוץ ״המלחמה הגדולה״. אירופה עתידה להיגרר למערכת בריתות שתפלג אותה לשני מחנות חשדניים יותר ויותר זה כלפי זה וחמושים יותר ויותר. והיו גם אחרים, מיעוט לכל היותר, שלא נרתעו מהאפשרות שתפרוץ מלחמה ואף קידמו אותה בברכה, שכן הם ראו בה חלק אצילי, הכרחי ולא נמנע של ההיסטוריה האנושית או דרך לפתור את בעיות הפנים של ארצותיהם. לעומתם ניצבו כל האירופים, ורבים ממנהיגיהם, וחשבו שפשוט אין להעלות על הדעת מלחמה כוללת בעולם החדש. גם הביטחון הזה היה מסוכן, שכן הוא הוליד את ההנחה שאפשר לטפל בכל המשברים. וכפי שעולה מעניינה של בריטניה, היא תוכל להישאר מנותקת מהיבשת, כפי שהעדיפה להיות תמיד.