השחקניות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השחקניות
מכר
מאות
עותקים
השחקניות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

ערב לאחר שהגשימה דולי שפיצר את חלומה לגלם תפקיד ראשי במחזה, היא נעצרת באשמת ניסיון רצח. היחידים שמאמינים בחפותה ונחלצים לעזרתה הם בן זוגה לשעבר וקרובת משפחה קשישה, המספרת לדולי על תולדות משפחתה. במהלך ניסיונותיה להיחלץ מסבך התככים והמזימות שבו שקעה מגלה דולי לתדהמתה שהיא נצר לשושלת מפוארת של שחקניות, שתהפוכות חייהן יכלו לפרנס אינספור מחזות דרמטיים.
 
“השחקניות” הוא רומן משפחתי-היסטורי סוחף על אהבה גדולה וקנאה יוקדת, על פניו המתעתעים של עולם התיאטרון וגם על האופן שבו היסטוריה משפחתית עשויה לחזור על עצמה. עלילת הספר נפרשת על פני מאה שלמה, החל בתיאטרון הלאומי בבודפשט לפני מלחמת העולם השנייה, דרך תל אביב הבוהמיינית והתוססת של שנות החמישים והשישים ועד ימינו.
 
השחקניות הוא ספרה השישה-עשר של אורלי קראוס-ויינר. קדמו לו רבי-המכר “התרוממות”, “דיוקן הונגרי”, “זאבים בשלג”, “מאושרת בדרכה” ו”אהבה ודעות קדומות”.

פרק ראשון

את התיאוריה שאצל הסינים חיים מעניינים נחשבים לקללה שמעתי בכמה צמתים בחיי. אולם רק בגיל שלושים ושתיים, כשנחשדתי בניסיון לרצח, הלמה בי ההכרה עד כמה הם צדקו. ראוי לציין שעד אותו אירוע הזוי לא נעצרתי מימי. אפילו לא על עברת תנועה. באופן אירוני, המעצר התרחש למחרת היום שבו הצלחתי להגשים את חלום חיי: לגלם תפקיד ראשי במחזה. כך נסגר מעגל הקסמים שנפתח ביום ששמעתי לראשונה על הקללה הסינית.
 
זה קרה בסיום הלימודים ביסודי, כשהתייצבתי לפני הורי והודעתי להם שאני רוצה להירשם למגמת התיאטרון החדשה שנפתחה בתיכון האזורי שלנו בעמק יזרעאל.
 
אבא החליף עם אמא מבטי ייאוש ואמר, “אני לא מבין, דוֹליקָם. את כל כך טובה במתמטיקה, למה שלא תלמדי במגמת מחשבים?”
 
שמי הוא דולב, אבל כבר בילדותי השתנה לדולי. זאת בהתאם למנהג הקיבוצי להדביק לכולם כינויים יצירתיים. הורי, שהיו ממוצא הונגרי, נהגו להוסיף בסוף כל שם את כינוי החיבה “קם”, כמיטב המסורת ההונגרית. לכן הם כינו אותי דוליקם.
 
“באמת הרבה יותר מעשי ללמוד מחשבים,” הסכימה אמא. כגזברית הנצחית של הקיבוץ, היא חשבה שתפקידה הראשי בחיים הוא להיות מעשית. בחנתי אותה במבט נוקב. האגדות סיפרו שבצעירותה היא הייתה אחת הבחורות היפות בעמק. תמונות ישנות שלה חיזקו את הטענה. דמותה השזופה ומלאת החיים נשקפה מהם במלוא עסיסיותה. אבל לאחר שנים רבות מול המחשב היא נראתה חיוורת עד שקופה, בדיוק כמו המסך שלו. לי לא הייתה שום כוונה להיות מעשית וחיוורת כמוה בתוך כמה שנים.
 
“אולי זה מעשי, אבל זה גם ממש משעמם,” הפטרתי. “ואני רוצה שיהיו לי חיים מעניינים!”
 
“שיהיו לך חיים מעניינים?” נאנח אבא. “אישתֶנֶם, דוליקם, את לא יודעת שזאת קללה סינית עתיקה?”
 
פירוש המילה אישתנם בהונגרית הוא אלוהים. ולמרות שאבא לא היה אף פעם אדם דתי, הוא נהג להשתמש בה לעתים קרובות. בדיוק כפי שנהגו רוב ותיקי הקיבוץ ההונגרי שלנו, שהשתייך לתנועת השומר הצעיר – תנועה אתאיסטית שלא הכירה בשום אלוהות, מלבד זו של שני מנהיגיה המנוחים, יעקב חזן ומאיר יערי.
 
“ממתי מאמינים בקללות במשפחה הזאת?” תהיתי, משועשעת. “ועוד בקללות סיניות עתיקות?”
 
אבא עמד לענות, אבל אמא שלחה בו מבט אזהרה ואמרה, “דוליקם, כל מה שאנחנו רוצים זה שיהיה לך מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. למה שלא תלמדי במגמת מחשבים ותעסקי בתיאטרון בתור תחביב? אין לי ספק שתתקבלי בקלות לחוג חובבי התיאטרון במרכז האזורי.”
 
“אל תדאגו,” עניתי בביטחון שנועד בעצם להסתיר את הספקות שפרפרו בלבי. “אני משוכנעת שאם אלמד תיאטרון ברצינות, אצליח גם להתפרנס ממנו, ובגדול!”
 
הורי החליפו ביניהם שוב מבטים רבי משמעות. הם נראו כאילו יש להם עוד הרבה מה לומר, אבל עצרו בעצמם על הסף. למען האמת, לא הבנתי מה הם יכולים להגיד נגד הטיעון המנצח שלי. רצינות הרי הייתה שמי האמצעי. ואחרי שסיימתי כל שנת לימודים כמצטיינת המועצה האזורית, אף אחד לא ניסה לערער על היכולת שלי ללמוד כל מקצוע. ודאי שלא המורים והמחנכים שלי, שהרבו להציג אותי כדוגמה ומופת וכהוכחה שכדי להצליח בלימודים צריך רק להתייחס אליהם ברצינות. זאת גם הסיבה שלימודים במגמת התיאטרון בתיכון נראו לי תכליתיים יותר מהצטרפות לחוג החובבים. חשבתי שכישרון בלבד אינו ערובה להצלחה בשום תחום, וממש לא האמנתי בקיצורי דרך.
 
כך הסתיים לו הוויכוח ונרשמתי למגמת תיאטרון. גם אותה סיימתי בהצטיינות, ובהצגת הסיום של התיכון שיחקתי בתפקיד הראשי. אחר כך התגייסתי לצבא, והתקבלתי ללא כל קושי לתיאטרון צה”ל.
 
אבל שם, למרבה ההפתעה, מצאתי שאני משתעממת. בתיאטרון צה”ל העלו בקושי הצגה בשנה, ואת שאר הזמן בילינו בחזרות ובמסדרים. לכן ביקשתי העברה ללהקה צבאית. האמנתי שאם שרתי סולו בכמה מטקסי בית הספר וכמובן גם במקלחת, לא אתקשה להתקבל לשם.
 
מפקדת הבסיס, שכנראה חיבבה אותי, הזמינה אותי לריאיון לאחר שקיבלה את טופס הבקשה שלי.
 
“את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?” היא הביטה בי. “המבחנים ללהקת חיל החינוך מתחילים רק בעוד חודש, ובינתיים תעשי עבודות רס”ר בבקו”ם, ונצטרך למצוא מישהי אחרת שתחליף אותך בתיאטרון. ומה תעשי אם לא תתקבלי ללהקה ולא תוכלי לחזור גם לכאן?”
 
במשך רגעים ארוכים עיבדתי במוחי את המידע החדש. בהחלט לא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון. אבל בסופו של דבר הכריעה אותי התחושה שפשוט אתייבש ואבול אם אמשיך לבלות את ימי במסגרת התיאטרון הצבאי. החזרות שנמשכו לנצח, עם הבמאי שהיה רס”ר משמעת יותר משהיה איש מקצוע, שאבו ממני את כל שמחת החיים. לכן לא הפחיד אותי האיום בחודש של עבודות רס”ר בבקו”ם.
 
“אני מקווה מאוד שאתקבל,” אמרתי לבסוף והמשכתי באומץ, “אבל גם אם לא, אין לי כוונה לחזור לכאן. עדיף לי להיות אפילו מדריכת חי”ר או שריון, מאשר להשתעמם פה עוד שנה ושמונה חודשים. תביני, המפקדת, אני חייבת שיהיו לי חיים מעניינים, אחרת פשוט ארגיש כמו מתה.”
 
המב”סית זיכתה אותי בחיוך ציני. הנחתי שמיד היא תתהה מדוע נראה לי שמישהו בצה”ל יעלה בדעתו לשלוח אותי לקורס מדריכות חי”ר או שריון. אבל להפתעתי היא הסתפקה בשאלה, “שיהיו לך חיים מעניינים, אה? את יודעת שזאת קללה סינית עתיקה?”
 
מסיבות מובנות, ויתרתי באותו מעמד על הזכות לשאול איך זה שרב-סרן בצה”ל מאמינה בקללות סיניות עתיקות. במקום זה מלמלתי בנימוס ששמעתי על זה פעם, ואולי בעתיד אפנה לפסיכולוג כדי להשתחרר מהשאיפה המקוללת הזאת.
 
המב”סית חתמה לבסוף על טופס ההעברה שלי ונשלחתי בחזרה לבקו”ם. שם אכן ביליתי חודש כעובדת רס”ר, או בשמו האופנתי יותר של התפקיד, מש”קית ממטרות.
 
בבקו”ם הכרתי את רן אלמוג, שהיה ידוע אז בכינויו מוגלי, מכיוון שהיה שחום ובעל פני ילד מתוקות. נוסף על כך התברך בשיער חלק ושחור, שצנח על מצחו בשובבות, ובגוף שרירי וחסון. זאת מכיוון שבילה את רוב זמנו הפנוי באימונים לסיירת מטכ”ל. אבל חלומו הגדול לא עניין את צה”ל, והוא נשלח דווקא לקורס טיס. משם הצליח לעוף רק אחרי שנה, ושוב התעקש להתקבל לסיירת. לכן היה עליו להעביר כמה חודשים בבקו”ם עד הגיבוש.
 
לא הופתעתי במיוחד כשהבנתי כעבור שבוע שאני מאוהבת בו עד מעל הראש. מוגלי היה התגלמות כל חלומותי על הגבר המושלם. נוסף על הופעתו המלבבת וחוש ההומור שלו, שגרם לי תכופות לכאבי בטן, הוא גם היה נחמד, נדיב ואפילו צנוע. לא היה לו מושג שכל הבנות בבסיס, כולל הקצינות, חמדו אותו בסתר.
 
הוא נקרע מצחוק כשסיפרתי לו שמסתובבת שמועה על כך שקצינת השלישות החביאה את התיק שלו בסל המִחזוּר במחשב, כדי שלא יזמנו אותו לשום מיון מלבד זה של סיירת מטכ”ל.
 
“מה אתה צוחק?” נעלבתי, “איך אתה מסביר את העובדה שמהיום שנחתת כאן, לא הזמינו אותך לשום מיון או גיבוש ליחידות אחרות?”
 
“דולי, את לגמרי חיה בסרט,” הוא הודיע לי בתגובה, והמשיך לגרף את השביל שהוביל למשרדים.
 
אבל אני לא חייתי בסרט. ודאי לא בקומדיה רומנטית דביקה. לכן לא ציפיתי שיחזיר לי אהבה. הסתפקתי בידידות האמיצה שהתפתחה בינינו במהירות, מכיוון שהייתי היחידה בבסיס שלא הפכה מגומגמת ועילגת במחיצתו. הצלחתי בכך כמובן רק בזכות כישורַי התיאטרליים והרצינות שייחסתי לפרויקט הידידות בינינו.
 
כך התעוררתי כל בוקר שעה לפני המסדר, עמדתי לבדי לפני המראה במקלחת ושיננתי ללא קול שאין סיכוי בעולם שבחור מושלם כמוהו יתאהב בי. לכן שכנעתי את עצמי שגם אני מעוניינת רק בידידותו.
 
חודש אחרי שהגעתי לבקו”ם הוזמנתי למיונים ללהקת חיל החינוך. למרבה האושר הצלחתי להתקבל אליה. מוגלי שמח בשמחתי והזמין אותי לחגוג בערב בבר בתל אביב. התחלנו בהרמת כוסית של קאווה, בקבוק המשקה החגיגי ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו.
 
“לחייך!” הוא השיק את כוסו בכוסי. “אני מאחל לך הצלחה מסחררת בלהקת חיל החינוך, ומקווה שלא תשכחי אותי כשתהיי מפורסמת!”
 
“ברור שלא אשכח אותך!” מיהרתי להבהיר, “אני אבוא לבקר אותך בכל רגע פנוי! הרי הבסיס של הלהקה הוא ברמלה, וזה ממש לא רחוק מפה.”
 
“אני מקווה שעוד מעט אעבור לסיירת מטכ”ל,” הוא הוסיף, “ואז נהיה אפילו יותר קרובים.”
 
“לחיי הקבלה שלך לסיירת מטכ”ל!” הכרזתי בהתרגשות. אושר גדול הציף אותי כשהבנתי שהוא רוצה שנמשיך להיות בקשר, עוד יותר מזה שחשתי כשהתקבלתי ללהקה.
 
כך חיסלנו את בקבוק הקאווה בעשרים דקות. אחריהן החליט מוגלי לממן לנו כמה מרגריטות קפואות. אחר כך היינו כבר כל כך שיכורים עד שהחלטנו לנסוע במונית לבית הוריו באפקה. הוא סיפר לי שיש לו שם אגף משלו ונוכל לישון בו בשקט עד למחרת, בלי שאף אחד יתהה מה אני עושה שם.
 
כשהגענו לאגף הנפרד שלו התברר שזה בעצם חדר שינה עם מקלחון ושירותים, דומה מאוד לחדרון שהיה לי בקיבוץ. צנחתי על המיטה שלו, מבולבלת. עד אותו שלב לא העליתי בדעתי שהוא מתכנן לישון אתי באותה מיטה.
 
היה עוד רגע מביך, כשמוגלי התיישב לידי וקירב את פניו לפני בהבעה שלא הותירה מקום לספקות בנוגע לכוונותיו.
 
אמנם לא הייתי בתולה חסודה. בהיסטוריה שלי נרשמו שתי מערכות יחסים. הראשונה הייתה עם בן כיתה שלי מקיבוץ שכן, מערכת רשמית וממוסדת שנמשכה לאורך כיתות ט’ וי’. השנייה התנהלה חודשיים במחתרת, עם החתיך של הקיבוץ, שהיה גם קצין בסיירת מטכ”ל. יופיו וייחוסו כנראה גרמו לו לחשוב שאני לא בליגה שלו. אותו קשר מחתרתי מתסכל גרם לכך שהתקשיתי להאמין שמשהו טוב יכול לקרות לי עם מוגלי, מעבר לידידות.
 
אבל באותו לילה שבו הגענו שיכורים אל חדרו, החלק הזהיר במוחי יצא כנראה מכלל שימוש. לכן קירבתי את ראשי אל ראשו ונסחפתי אתו לנשיקה כזאת, שיום אחד תוגדר בביוגרפיה שלי כנשיקת המילניום. את מה שהתרחש אחר כך זכרתי רק במעומעם.

אורלי קראוס-ויינר נולדה ברמת השרון בג' בתמוז תשי"ט, 9 ביולי 1959. גדלה ברמת השרון ובפתח תקוה. סיימה תיכון ובגרות בבית ספר אנקורי בתל-אביב ושירתה במשך שנתיים בחיל השריון. לאחר השירות הצבאי עבדה במשך שבע שנים כדיילת בחברת התעופה 'אל-על'. במקביל למדה באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית הלימודים הכלליים במדעי הרוח, וקיבלה תואר ראשון ב-1986. לאחר מכן עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" וכן בעיתונים אחרים. ספרה הראשון זכה להצלחה מסחרית כבירה והיא זכתה בפרס פלטינה. ספריה המאוחרים זכו אף הם בהצלחה מסחרית. בשנים 2001־2002 לימדה ספרות בבית הספר התיכון בליך ברמת-גן וכן כתבה סיפורים קצרים שפורסמו בשבועון "לאשה". "שייכת לקבוצה גדלה והולכת של סופרים וסופרות ישראליים הכותבים ספרות פנאי בידורית קלה. עלילותיה הריאליסטיות זורמות ומלאות תפניות, הדמויות מפותחות, מערכות היחסים אמינות ושפת הכתיבה תקנית, אך לא גבוהה מדי".

 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

השחקניות אורלי קראוס-ויינר
את התיאוריה שאצל הסינים חיים מעניינים נחשבים לקללה שמעתי בכמה צמתים בחיי. אולם רק בגיל שלושים ושתיים, כשנחשדתי בניסיון לרצח, הלמה בי ההכרה עד כמה הם צדקו. ראוי לציין שעד אותו אירוע הזוי לא נעצרתי מימי. אפילו לא על עברת תנועה. באופן אירוני, המעצר התרחש למחרת היום שבו הצלחתי להגשים את חלום חיי: לגלם תפקיד ראשי במחזה. כך נסגר מעגל הקסמים שנפתח ביום ששמעתי לראשונה על הקללה הסינית.
 
זה קרה בסיום הלימודים ביסודי, כשהתייצבתי לפני הורי והודעתי להם שאני רוצה להירשם למגמת התיאטרון החדשה שנפתחה בתיכון האזורי שלנו בעמק יזרעאל.
 
אבא החליף עם אמא מבטי ייאוש ואמר, “אני לא מבין, דוֹליקָם. את כל כך טובה במתמטיקה, למה שלא תלמדי במגמת מחשבים?”
 
שמי הוא דולב, אבל כבר בילדותי השתנה לדולי. זאת בהתאם למנהג הקיבוצי להדביק לכולם כינויים יצירתיים. הורי, שהיו ממוצא הונגרי, נהגו להוסיף בסוף כל שם את כינוי החיבה “קם”, כמיטב המסורת ההונגרית. לכן הם כינו אותי דוליקם.
 
“באמת הרבה יותר מעשי ללמוד מחשבים,” הסכימה אמא. כגזברית הנצחית של הקיבוץ, היא חשבה שתפקידה הראשי בחיים הוא להיות מעשית. בחנתי אותה במבט נוקב. האגדות סיפרו שבצעירותה היא הייתה אחת הבחורות היפות בעמק. תמונות ישנות שלה חיזקו את הטענה. דמותה השזופה ומלאת החיים נשקפה מהם במלוא עסיסיותה. אבל לאחר שנים רבות מול המחשב היא נראתה חיוורת עד שקופה, בדיוק כמו המסך שלו. לי לא הייתה שום כוונה להיות מעשית וחיוורת כמוה בתוך כמה שנים.
 
“אולי זה מעשי, אבל זה גם ממש משעמם,” הפטרתי. “ואני רוצה שיהיו לי חיים מעניינים!”
 
“שיהיו לך חיים מעניינים?” נאנח אבא. “אישתֶנֶם, דוליקם, את לא יודעת שזאת קללה סינית עתיקה?”
 
פירוש המילה אישתנם בהונגרית הוא אלוהים. ולמרות שאבא לא היה אף פעם אדם דתי, הוא נהג להשתמש בה לעתים קרובות. בדיוק כפי שנהגו רוב ותיקי הקיבוץ ההונגרי שלנו, שהשתייך לתנועת השומר הצעיר – תנועה אתאיסטית שלא הכירה בשום אלוהות, מלבד זו של שני מנהיגיה המנוחים, יעקב חזן ומאיר יערי.
 
“ממתי מאמינים בקללות במשפחה הזאת?” תהיתי, משועשעת. “ועוד בקללות סיניות עתיקות?”
 
אבא עמד לענות, אבל אמא שלחה בו מבט אזהרה ואמרה, “דוליקם, כל מה שאנחנו רוצים זה שיהיה לך מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. למה שלא תלמדי במגמת מחשבים ותעסקי בתיאטרון בתור תחביב? אין לי ספק שתתקבלי בקלות לחוג חובבי התיאטרון במרכז האזורי.”
 
“אל תדאגו,” עניתי בביטחון שנועד בעצם להסתיר את הספקות שפרפרו בלבי. “אני משוכנעת שאם אלמד תיאטרון ברצינות, אצליח גם להתפרנס ממנו, ובגדול!”
 
הורי החליפו ביניהם שוב מבטים רבי משמעות. הם נראו כאילו יש להם עוד הרבה מה לומר, אבל עצרו בעצמם על הסף. למען האמת, לא הבנתי מה הם יכולים להגיד נגד הטיעון המנצח שלי. רצינות הרי הייתה שמי האמצעי. ואחרי שסיימתי כל שנת לימודים כמצטיינת המועצה האזורית, אף אחד לא ניסה לערער על היכולת שלי ללמוד כל מקצוע. ודאי שלא המורים והמחנכים שלי, שהרבו להציג אותי כדוגמה ומופת וכהוכחה שכדי להצליח בלימודים צריך רק להתייחס אליהם ברצינות. זאת גם הסיבה שלימודים במגמת התיאטרון בתיכון נראו לי תכליתיים יותר מהצטרפות לחוג החובבים. חשבתי שכישרון בלבד אינו ערובה להצלחה בשום תחום, וממש לא האמנתי בקיצורי דרך.
 
כך הסתיים לו הוויכוח ונרשמתי למגמת תיאטרון. גם אותה סיימתי בהצטיינות, ובהצגת הסיום של התיכון שיחקתי בתפקיד הראשי. אחר כך התגייסתי לצבא, והתקבלתי ללא כל קושי לתיאטרון צה”ל.
 
אבל שם, למרבה ההפתעה, מצאתי שאני משתעממת. בתיאטרון צה”ל העלו בקושי הצגה בשנה, ואת שאר הזמן בילינו בחזרות ובמסדרים. לכן ביקשתי העברה ללהקה צבאית. האמנתי שאם שרתי סולו בכמה מטקסי בית הספר וכמובן גם במקלחת, לא אתקשה להתקבל לשם.
 
מפקדת הבסיס, שכנראה חיבבה אותי, הזמינה אותי לריאיון לאחר שקיבלה את טופס הבקשה שלי.
 
“את בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון?” היא הביטה בי. “המבחנים ללהקת חיל החינוך מתחילים רק בעוד חודש, ובינתיים תעשי עבודות רס”ר בבקו”ם, ונצטרך למצוא מישהי אחרת שתחליף אותך בתיאטרון. ומה תעשי אם לא תתקבלי ללהקה ולא תוכלי לחזור גם לכאן?”
 
במשך רגעים ארוכים עיבדתי במוחי את המידע החדש. בהחלט לא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון. אבל בסופו של דבר הכריעה אותי התחושה שפשוט אתייבש ואבול אם אמשיך לבלות את ימי במסגרת התיאטרון הצבאי. החזרות שנמשכו לנצח, עם הבמאי שהיה רס”ר משמעת יותר משהיה איש מקצוע, שאבו ממני את כל שמחת החיים. לכן לא הפחיד אותי האיום בחודש של עבודות רס”ר בבקו”ם.
 
“אני מקווה מאוד שאתקבל,” אמרתי לבסוף והמשכתי באומץ, “אבל גם אם לא, אין לי כוונה לחזור לכאן. עדיף לי להיות אפילו מדריכת חי”ר או שריון, מאשר להשתעמם פה עוד שנה ושמונה חודשים. תביני, המפקדת, אני חייבת שיהיו לי חיים מעניינים, אחרת פשוט ארגיש כמו מתה.”
 
המב”סית זיכתה אותי בחיוך ציני. הנחתי שמיד היא תתהה מדוע נראה לי שמישהו בצה”ל יעלה בדעתו לשלוח אותי לקורס מדריכות חי”ר או שריון. אבל להפתעתי היא הסתפקה בשאלה, “שיהיו לך חיים מעניינים, אה? את יודעת שזאת קללה סינית עתיקה?”
 
מסיבות מובנות, ויתרתי באותו מעמד על הזכות לשאול איך זה שרב-סרן בצה”ל מאמינה בקללות סיניות עתיקות. במקום זה מלמלתי בנימוס ששמעתי על זה פעם, ואולי בעתיד אפנה לפסיכולוג כדי להשתחרר מהשאיפה המקוללת הזאת.
 
המב”סית חתמה לבסוף על טופס ההעברה שלי ונשלחתי בחזרה לבקו”ם. שם אכן ביליתי חודש כעובדת רס”ר, או בשמו האופנתי יותר של התפקיד, מש”קית ממטרות.
 
בבקו”ם הכרתי את רן אלמוג, שהיה ידוע אז בכינויו מוגלי, מכיוון שהיה שחום ובעל פני ילד מתוקות. נוסף על כך התברך בשיער חלק ושחור, שצנח על מצחו בשובבות, ובגוף שרירי וחסון. זאת מכיוון שבילה את רוב זמנו הפנוי באימונים לסיירת מטכ”ל. אבל חלומו הגדול לא עניין את צה”ל, והוא נשלח דווקא לקורס טיס. משם הצליח לעוף רק אחרי שנה, ושוב התעקש להתקבל לסיירת. לכן היה עליו להעביר כמה חודשים בבקו”ם עד הגיבוש.
 
לא הופתעתי במיוחד כשהבנתי כעבור שבוע שאני מאוהבת בו עד מעל הראש. מוגלי היה התגלמות כל חלומותי על הגבר המושלם. נוסף על הופעתו המלבבת וחוש ההומור שלו, שגרם לי תכופות לכאבי בטן, הוא גם היה נחמד, נדיב ואפילו צנוע. לא היה לו מושג שכל הבנות בבסיס, כולל הקצינות, חמדו אותו בסתר.
 
הוא נקרע מצחוק כשסיפרתי לו שמסתובבת שמועה על כך שקצינת השלישות החביאה את התיק שלו בסל המִחזוּר במחשב, כדי שלא יזמנו אותו לשום מיון מלבד זה של סיירת מטכ”ל.
 
“מה אתה צוחק?” נעלבתי, “איך אתה מסביר את העובדה שמהיום שנחתת כאן, לא הזמינו אותך לשום מיון או גיבוש ליחידות אחרות?”
 
“דולי, את לגמרי חיה בסרט,” הוא הודיע לי בתגובה, והמשיך לגרף את השביל שהוביל למשרדים.
 
אבל אני לא חייתי בסרט. ודאי לא בקומדיה רומנטית דביקה. לכן לא ציפיתי שיחזיר לי אהבה. הסתפקתי בידידות האמיצה שהתפתחה בינינו במהירות, מכיוון שהייתי היחידה בבסיס שלא הפכה מגומגמת ועילגת במחיצתו. הצלחתי בכך כמובן רק בזכות כישורַי התיאטרליים והרצינות שייחסתי לפרויקט הידידות בינינו.
 
כך התעוררתי כל בוקר שעה לפני המסדר, עמדתי לבדי לפני המראה במקלחת ושיננתי ללא קול שאין סיכוי בעולם שבחור מושלם כמוהו יתאהב בי. לכן שכנעתי את עצמי שגם אני מעוניינת רק בידידותו.
 
חודש אחרי שהגעתי לבקו”ם הוזמנתי למיונים ללהקת חיל החינוך. למרבה האושר הצלחתי להתקבל אליה. מוגלי שמח בשמחתי והזמין אותי לחגוג בערב בבר בתל אביב. התחלנו בהרמת כוסית של קאווה, בקבוק המשקה החגיגי ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו.
 
“לחייך!” הוא השיק את כוסו בכוסי. “אני מאחל לך הצלחה מסחררת בלהקת חיל החינוך, ומקווה שלא תשכחי אותי כשתהיי מפורסמת!”
 
“ברור שלא אשכח אותך!” מיהרתי להבהיר, “אני אבוא לבקר אותך בכל רגע פנוי! הרי הבסיס של הלהקה הוא ברמלה, וזה ממש לא רחוק מפה.”
 
“אני מקווה שעוד מעט אעבור לסיירת מטכ”ל,” הוא הוסיף, “ואז נהיה אפילו יותר קרובים.”
 
“לחיי הקבלה שלך לסיירת מטכ”ל!” הכרזתי בהתרגשות. אושר גדול הציף אותי כשהבנתי שהוא רוצה שנמשיך להיות בקשר, עוד יותר מזה שחשתי כשהתקבלתי ללהקה.
 
כך חיסלנו את בקבוק הקאווה בעשרים דקות. אחריהן החליט מוגלי לממן לנו כמה מרגריטות קפואות. אחר כך היינו כבר כל כך שיכורים עד שהחלטנו לנסוע במונית לבית הוריו באפקה. הוא סיפר לי שיש לו שם אגף משלו ונוכל לישון בו בשקט עד למחרת, בלי שאף אחד יתהה מה אני עושה שם.
 
כשהגענו לאגף הנפרד שלו התברר שזה בעצם חדר שינה עם מקלחון ושירותים, דומה מאוד לחדרון שהיה לי בקיבוץ. צנחתי על המיטה שלו, מבולבלת. עד אותו שלב לא העליתי בדעתי שהוא מתכנן לישון אתי באותה מיטה.
 
היה עוד רגע מביך, כשמוגלי התיישב לידי וקירב את פניו לפני בהבעה שלא הותירה מקום לספקות בנוגע לכוונותיו.
 
אמנם לא הייתי בתולה חסודה. בהיסטוריה שלי נרשמו שתי מערכות יחסים. הראשונה הייתה עם בן כיתה שלי מקיבוץ שכן, מערכת רשמית וממוסדת שנמשכה לאורך כיתות ט’ וי’. השנייה התנהלה חודשיים במחתרת, עם החתיך של הקיבוץ, שהיה גם קצין בסיירת מטכ”ל. יופיו וייחוסו כנראה גרמו לו לחשוב שאני לא בליגה שלו. אותו קשר מחתרתי מתסכל גרם לכך שהתקשיתי להאמין שמשהו טוב יכול לקרות לי עם מוגלי, מעבר לידידות.
 
אבל באותו לילה שבו הגענו שיכורים אל חדרו, החלק הזהיר במוחי יצא כנראה מכלל שימוש. לכן קירבתי את ראשי אל ראשו ונסחפתי אתו לנשיקה כזאת, שיום אחד תוגדר בביוגרפיה שלי כנשיקת המילניום. את מה שהתרחש אחר כך זכרתי רק במעומעם.