בודדה במערכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בודדה במערכה
מכר
מאות
עותקים
בודדה במערכה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בודדה במערכה

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורנה בורדמן

בורדמן נולדה באילת למשפחה מסורתית ולמדה בבתי ספר חילוני בעיר.
שנתיים לאחר סיום שירותה הצבאי, בהם התגוררה בתל אביב, חזרה בתשובה ועברה לגור בירושלים.
 
על ילדותה מספרת בורדמן כי בשל ליקויי למידה, התקשתה לקרוא ספרים עד גיל שמונה עשרה שאז באופן בלתי מובן החלה לקרוא.
למרות זאת, במשך השנים בורדמן כתבה מספר רומנים.
 
בורדמן כותבת רומנים תקופתיים המיועדים למגזר הדתי לאומי.
על ספריה זכתה בפרס הספריות הציבוריות לישראל.
 
בורדמן נשואה ואם לשישה. היא מתגוררת במעלה חבר שם היא משמשת כבלנית וחברה בצוות חירום יישובי (צח"י).

תקציר

שולמית, נערה יהודייה יפה וחכמה, נחטפת ונמכרת לעבדות. היא מובאת לביתו של יאניס, אציל יווני ופילוסוף, ידידו הטוב של המלך. עד מהרה מתפתחת ביניהם ידידות עמוקה שמבשילה לאהבה. בינתיים מתגבש ביהודה מרד בני מתתיהו ואחיהם היהודים בשליט היווני. שולמית ויאניס מוצאים את עצמם בשני צידי המתרס ונדרשים לגדלות נפש ולאומץ כדי להוכיח שלחוכמה, לאנושיות ולאהבה אין גבולות. בודדה במערכה הוא רומן היסטורי לנוער, סוחף ומעורר מחשבה שמקים לתחייה את יוון בעת העתיקה ואת הקהילה היהודית, המנסה לשמור על צביונה ועל חירותה מול השלטון. זהו גם סיפור אנושי מרגש על שתי נשמות שנפגשות בעולם עוין, ויכולות לו. ''מהרגע שהתיישבתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק. הוא כתוב בצורה מרתקת, סוחפת, מרגשת ושנונה. יש בו המון חוכמת חיים, פילוסופיה ומחשבת ישראל אבל מלבד היותו ספר מרתק, "בודדה במערכה", הוא רומן חשוב. הוא חשוב במידה כזו שלפי דעתי, יש להכניסו כספר חובה למערכת החינוך '' ורד. אתר notes

פרק ראשון

בשבי

 


שולמית שבה להכרתה באיטיות. ראייתה המטושטשת הלכה והתבהרה. ריח הים, החמיצות המצחינה של אנשים שדחוסים זמן רב ללא אוורור, התנודות הקצובות והאפלה סביב נראו לה כחלום רע. היא עצמה את עיניה וקיוותה שכאשר תפקח אותן יתפוגג החלום והיא תמצא את עצמה בחדרה. אך הריחות והתנודות נמשכו והמציאות האיומה חלחלה לתודעתה. היא פקחה את עיניה וניסתה לזהות היכן היא נמצאת ולהיזכר כיצד הגיעה לשם.
הכול התחיל בשבת, כאשר שבה מבית דודתה לבית הוריה. כיתת חיילים יוונים הופיעה במעלה רחובה הראשי של העיר. שולמית חששה ממפקדם של אלו, שגילויי חיבתו אליה הגבירו את פחדהּ מפניו, לכן פנתה אל בין הסמטאות, כשהיא מקווה להיעלם מעיניהם, אך הם פנו אחריה. מפקדם רכב לצידה וניסה לקשור עימה שיחה. היא החישה את צעדיה והתעלמה מהרוכב שלצידה ומדברי החנופה שהשמיע.
פתאום הרגישה את עצמה מורמת מהקרקע ומוטלת על גב הסוס, שהחל לדהור במהירות. זעקותיה ובעיטותיה נבלעו ברוח, ומהלומה בראשה הֶחשיכה את עולמה והִכְריתה את התנגדותה.
היא התיישבה לאיטה במקומה ומיששה את ראשה. לידה ישבה אישה כּוּתית* שמדדה אותה במבטה.
*הכותים הם תושבי העיר כותה במסופוטמיה, שכונו שומרונים כיוון שהובאו ליישב את השומרון לאחר חורבן בית ראשון. הם המשיכו לעבוד את אלוהי הבבלים גם לאחר שקיבלו עליהם את מצווֹת התורה.
"היכן אנחנו?" פנתה אליה בשפת הכותים.
"בבטן אונייה, בדרך ליוון," השיבה האישה והמשיכה לבחון את שולמית בתשומת לב רבה.
הידיעה שהיא הולכת ומתרחקת מביתה ומארצה העצימה את הכאב בראשה והיא שבה למשש את המקום הכואב, כשהיא מנסה להרגיע את עוצמתו.
"כמה זמן אנחנו כאן?" שאלה.
"כבר יומיים שאנו מפליגים. אינך זוכרת דבר, הה?"
אמרה הכותית.
שולמית הנידה ראשה מצד לצד.
הכותית היטיבה את ישיבתה. "כשהובאת לרציף הקמת צעקה. דרשת שיביאו לפנייך את המפקד העליון, שיעשה צדק וישיבך לביתך."
שולמית מצמצה בעיניה. משהו החל להתגבש ולהתבהר במוחה.
"הקצין האחראי על הנמל," המשיכה האישה לספר, "אכן הגיע והבטיח לטפל בעניינך. הוא הגיש לך מים להרגיעך, עד שיראה את שיוכל לעשות. רגעים אחדים לאחר ששתית מהמים נרדמת."
שולמית נזכרה כעת. הנוכל ידע כל הזמן מי היא וכיצד הגיעה לשם. והיא בתמימותה פנתה אליו לעזרה. היא כיסתה את פניה בידיה ובכתה. כל עוד היתה בארץ הולדתה יכלה לקוות שתצליח לשחד מישהו שיעביר הודעה לאביה כדי שימהר לפדות אותה, אך כעת, כיצד תמצא את דרכה חזרה הביתה? הכותית החרישה והניחה לה לבכות, עד שיִיבְשו דמעותיה.
"אל תדאגי, ילדה, אלוהי העברים יעזור לך," אמרה בנועם לפני שנשכבה על צידה.
שולמית עשתה כמוה. אין עכשיו דבר שביכולתה לעשות מלבד לאגור כוח ולטכס עצה. היא הרגישה דבר מה קשה מתחתיה, שלחה את ידה והוציאה מכיסה ספר תפילה קטן. היא הביטה בו רגעים מספר. תמונות מאותו היום עלו בזיכרונה ופיזרו את האפֵלה שבראשה. בשבת, כשביקרה אצל דודתה, מצאה את בת דודתה ישובה בחצר הפנימית, מרוכזת בדבר מה. היו אלה דפי קלף המחוברים בשרוכי עור ועליהם פרקים מספר תהילים, כתובים בכתב יד קטן וצפוף. היא התיישבה לידה וקראה בספר יחד איתה.
היה זה המפגש הראשון שלה עם ספר השירים שכתב דוד המלך. עוצמת האמונה והרגש, המילים והקצב, הרשימו אותה מאוד והיא ביקשה מדודתה, אחות אמה, לשאול את הספר לשבוע. דודתה, שראתה בבקשתה סימן מעודד, הפליגה בשבחי הספר כסגולה להיענוּת לתפילות. "זהו ספר תפילה שלעוצמתו אין שיעור," נזכרה בדברי דודתה, וליבה התכווץ מגעגועים. למרות האהבה והקִרְבה שהיתה בין אמה לדודתה, בתיהן היו שונים בתכלית. בית דודתה היה בית יהודי מסורתי שבו הלבוש, הריהוט וחינוך הילדים לא היה בהם ולוּ שמץ מהשפעתן של הרוחות החדשות שנשבו אז בארץ. בעלה של דודתה, שהיה תלמיד חכם וירא שמים בכל רמ"ח איבריו, הקפיד שדבר מהגישות החדשות לא יחדור אל ביתו. בית הוריה, לעומת זאת, היה בדיוק ההפך. אביה הלך אחרי הדעות החדשות, שינה את שמו, את לבושו, את ריהוט ביתו ואת נימוסיו. כרבים אחרים הושפע גם הוא מן היוונים ששלטו בעולם וחידשו בו חוקים, מנהגים ודרכי חשיבה, וגידל את ילדיו ברוח זו. הוא הקפיד ללמדם שפות, פילוסופיה, ספרות יוונית, מתמטיקה, אסטרולוגיה וכיוצא באלה. אפילו לַבָּנות הביא מלמד יווני מבוגר ללמדן כל שנחוץ לנערה מיוחסת לדעת. דודתה של שולמית דיברה על ליבה לא פעם כי תחדל מלימודי הֶבל אלו ותקפיד על לימודי המדרשים והתורה. ושולמית אמנם נהנתה מלימודי הקודש, אלא שאהבה גם את שיעורי השפות, הפילוסופיה והספרות.
והנה, זה זמן מה שהיא שבה והשקיעה מחשבה בבירור הדרך האמיתית שבה עליה ללכת ובמה שנכון לה. היא שוחחה על כך ארוכות עם דודתה, עימתה את דבריה עם דברי אביה, וככל שהגדילה להבין עד כמה סותרות דרכיהם של השניים, לא עלה בידיה להכריע בין דרכו של אביה לדרכה של דודתה, שכן בשתי הדרכים מצאה היגיון.
היא היטיבה את המצע הקשה תחת ראשה. ומה נשאר לך מכל זה? הוכיחה את עצמה - ספר תפילה יהודי! האם כל זה קורה לה משום שנטתה לתרבות זרה? "הו, ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? כיצד אדע מה נכון ומה לא? האם דודתי צדקה בטענתה שלימודַי הזרים יגרמו לצרות?"
היא עצמה את עיניה, חיבקה זמן מה את הספר ואחר התיישבה ופתחה אותו.
"ריבונו של עולם," לחשה, "דודתי תמיד אמרה שאם פונים אליך אתה עונה. אם כך הדבר, ענה לי: מי צודק? בית אבא או בית הדוד? אם אדע בוודאות שדודתי צדקה אדבק באדיקות בדרכה ואסיר מעלי את כל ההשפעות הזרות. ואם לא, אשתמש בכל הידע שרכשתי כדי להיטיב את מצבי ולהחיש את שיבתי."
היא השפילה את עיניה והחלה לקרוא בספרון בדבקות.
בתחילה קראה באיטיות וביטאה כל מילה, אחר כך קראה בשטף, פרק אחר פרק, מזמור אחר מזמור, כשהיא נתלית בתפילה כבמוצא אחרון להינצל מהאסון הנורא שפקד אותה. היא הניחה לדמעות לזרום על פניה כמים ולא שמה ליבה לדבר פרט למילים הקטנות הכתובות בספרון, שביטאו באופן מושלם את רחשי ליבה.
"התפללי גם בעדי," ביקשה הכותית משולמית, "אם כך תעשי, מבטיחה אני לדאוג לכל מחסורך."
שולמית הביטה בה משתוממת.
"מדוע שלא תתפללי לאלוהייך?" שאלה.
"אה..." הניפה הכותית את ידה בביטול, "עצים ואבנים.
אני מאמינה באלוהי העברים. עשרים שנה עבדתי בבית של יהודים ואני עדה: אם יש אלוהים בארץ הוא אצל היהודים."
עיני שולמית נפערו בהפתעה: "מאין את כה בטוחה?"
הכותית שוב הניפה את ידה בביטול, "את יהודייה ואת שואלת אותי?" היא בחנה אותה לרגע. "המן המתייוונים את? שטויות! הכול שטויות. עבדתי אצל עמים רבים. אין אצלם אלוהים. לכן, התפללי לאלוהייך גם בעבורי, ובתמורה אדאג לטובתך."
שולמית בהתה בה רגעים נוספים. האם זוהי תשובת ריבונו של עולם? האם כך בחר להשיב לה, דרך האישה הכותית? אוי לחרפה, חשבה. היא רצתה להתכרבל בתוך עצמה ולא לשמוע דברים נוספים שיעצימו את קלונה.
"בכל זאת, אישה טובה, נסי להסביר לי מה ראית שם שלא ראיתי אני," לא עצרה בעצמה.
הכותית צחקה. "את רוצה שאתאר לך עשרים שנה במשפט אחד?" היא התיישבה. "אומר לך דבר אחד: במקום שיש יהודים יש ברכה. זאת הסיבה שאני עושה איתך עסקה.
אני מכירה את חיי העבד, את לא תשרדי בם יותר מחודש.
לכן, את תתפללי עלי ואני אדאג לצרכייך."
שולמית לא ידעה אם לצחוק או לבכות. "מה תבקשי, אישה טובה? על מה אתפלל בעדך?"
"שהשם ייתן לי בריאות ואדונים טובים," השיבה.
שולמית הבטיחה להתפלל בעבורה והאישה קמה.
שולמית רצתה לשאול לאן פניה, אך האישה הצמידה אצבע לשפתיה והתרחקה, ניגשה למדרגות העולות לסיפון ונקשה בדלת. היא דיברה עם אחד הספנים והתיישבה להמתין על המדרגות. אחרי זמן קצר נפתחה הדלת שנית, דבר מה נמסר לידה והיא שבה אל שולמית ומסרה לידיה לחם טבול בשמן וכמה זיתים. היא הורתה באצבעה על חבית מים. "שם תיטלי ידיים," אמרה והתיישבה.
שולמית הביטה בחבית. זמן רב עבר מאז נטלה ידיה לפני אכילת לחם, ועכשיו אומרת לה כותית זו כי כך עליה לעשות. האומנם ה’ שלח אותה להרבות את חרפתה? האם זוהי תשובתו? או אולי אך מקרה הוא ואל לה להסיק מכך דבר. היא נטלה את ידיה, שבה למקומה ואכלה את הפת בדממה.
היא הציעה לכותית חלק ממנתה, אך הכותית דחתה את ההצעה: "עוד מעט יביאו לכולם אוכל: נזיד חיטה וחזיר, זה מה שהביאו בכל יום. אני אקח את המנה שלך."
שולמית גילתה עד כמה רעבה היא, יומיים לא בא אוכל אל פיה.
"מדוע, אם כן, נתנו לך את זה?" שאלה והראתה את הלחם שבידה.
הכותית משכה בכתפייה וחייכה. "הלוא אמרתי, מכירה אני דרכים."
שולמית רצתה לשמוע על הדרכים הללו אך רעבונה גבר. היא אכלה בשתיקה, אחר כך בירכה את ברכת המזון שזכרה בעל פה עוד מימי ילדותה ושבה לספר התפילה שלה, כשהיא מתעלמת מההמולה שהעלתה חלוקת המזון.
מאוחר יותר, כאשר שכבו לישון, שאלה שולמית את הכותית אם היא יודעת כמה זמן ישהו בים, והכותית השיבה כי לפניהם עוד ימים מספר. כשראתה את מבטה השואל של שולמית הוסיפה כי שמעה את הספנים מדברים.
"מה שמך?" שאלה שולמית.
"מידַיָה," אמרה הכותית.
"את אישה כל כך חכמה, איך הגעת להיות שפחה?"
התעניינה שולמית.
הכותית נראתה כמי שמתאמצת להיזכר.
"נמכרתי לעבדות כשהייתי בת שמונה," סיפרה מידַיָה.
"שנאתי את העבודה והייתי עצלנית, לכן במשך שבע שנים נמכרתי מאדון לאדון, עד שמאסו בעבודתי וזרקו אותי לרחוב. יהודייה מצאה אותי ביום קר וגשום, ריחמה עלי ואספה אותי לעבוד בביתה. היא היתה כל כך טובה ונחמדה אלי שנשבעתי לא לתת לה עילה לגרש אותי. כך נעשיתי השפחה החרוצה ביותר בביתה ועליתי מִדרגה של שפחה פשוטה לעוזרת לגבירה בניהול הבית. הגברת חיבבה אותי, הייתי השפחה היחידה מבין הלא יהודים שהורשתה להיכנס למטבח. הגבירה בטחה בי, שוחחה איתי כאילו הייתי חשובה, הסבירה לי את מנהגי היהודים, לימדה אותי לקרוא ודאגה לכל צרכי." הכותית נאנחה ונגעה בגרונה לשחרר את המחנק שחשה. "לפני שנה חלתה הגבירה וידעה שימיה ספורים. לכן ציוותה על בעלה ועל בניה לתת לי מעט כסף ומכתב שחרור. אבל מה אני יודעת לעשות חוץ מאשר להיות שפחה? הסתובבתי ממקום למקום ואיכשהו התגלגלתי לכאן."
"אם חיבתך והערכתך נתונה ליהודים, מדוע לא התגיירת?" שאלה שולמית.
"אני? יהודייה? לעולם לא אוכל להיות יהודייה, וגם הגברת אמרה שלא צריך. אם אשמור על שבע מצוות בני נוח ואכיר באלוהי ישראל, אהיה בין חסידי אומות העולם."
שולמית הביטה בה וניסתה לרדת לסוף דעתה ולמצוא היגיון בדבריה. לבסוף התייאשה, עצמה את עיניה והתכרבלה על המצע הקשה לקראת שנת הלילה. עם אור ראשון שבה לקרוא בספרון והתחננה לריבונו של עולם שיחוס עליה, יסלח לה וישיב אותה לביתה.
ביום שבו אמורים היו להגיע ליוון יעצה שולמית לכותית כי עם הגיעם אל החוף תתרחק ממנה, לבל תיפגע מזעמם של היוונים, שכן בדעתה לברוח.
"לא תרחיקי יותר ממטרים ספורים," פסקה הכותית.
"אולי אסתתר בספינה ואפליג איתה הלאה," חשבה שולמית בקול.
"הם לא ישכחו אף אחד בספינה," אמרה הכותית, "פרנסתם על כל עבד שימכרו. אך אל לך להיבהל כל כך,"
ניסתה לנחם את שולמית, "אם תכלכלי את צעדייך בחוכמה, חייך לא יהיו קשים כל כך."
שולמית הנידה בראשה לשלילה. עשרים שנה עשתה האישה הזאת בבית יהודי - ועדיין איננה מבינה שיהודים הם עבדים לריבונו של עולם בלבד? מאחר שמרבית חייה עברו עליה בעבדות אין היא יודעת, ככל הנראה, מה משמעותו של חופש. היא שבה לספר התפילה. יממה וחצי לפניה לשנות את רוע הגזירה. עליה להתפלל לשוב בתשובה, ואולי ה’ יחוס עליה וישיבה לביתה.
כל אותו היום התפללה בדבקות, סירבה לאכול ולשתות ולא השתתפה בהתרגשות הכללית גם כאשר שמעה את הספנים קוראים שרואים את החוף. היא עצמה את עיניה לרכז את מחשבותיה והמשיכה להתפלל, עד שהרגישה את הספינה נעצרת.
הצוהר אל בטן האונייה נפתח וכולם נדרשו לרדת לרציף. הכותית הושיטה לה שכמייה בלויה ושולמית שמחה להתעטף בה ולהסתיר את שמלת השבת שלה, שלמרות היותה מזוהמת מהדרך בלטה בין סחבות העבדים האחרים.
רב החובל עמד על סיפון האונייה ובחן את העבדים שירדו לרציף. הוא שוחח כל אותו הזמן עם משרתו האישי של בעל האונייה, שעמד לידו. שולמית היטיבה את השכמייה המלוכלכת על כתפיה ופיזרה את שערה, שתיראה כמו כולם.
"אשתדל להצטרף אלייך," לחשה לה הכותית כשהצטופפו בין שאר העבדים שעמדו על הסיפון והמתינו לתורם לרדת אל החוף.
"אמרתי לך, התרחקי ממני. בדעתי לנסות את מזלי ולברוח," אמרה לה שולמית בלחש, "מוטב שלא תיכווי מצרתי."
רב החובל והמשרת האישי של בעל האונייה עברו לפני העבדים שעמדו בשורה על הרציף, כדי לבחור מתוכם משרתים לאדונם.
כשרב החובל הגיע אל שולמית הוא הסיט את השערות שהסתירו את פניה והרים את סנטרה כדי לבחון את פניה.
שולמית הזיזה את ראשה וחמקה ממגעו.
"יפֶה, יפֶה," אמר רב החובל. "גם יפָה וגם בעלת אופי."
הוא ציווה להוציאה מהשורה ולצרפה לעבדים שכבר בחר.
"יסלח לי, אדוני," פתחה הכותית בלשון הארמית ומשכה אליה מבטים נדהמים בשל עזות מצחה, "אולי אדוני זקוק למשרתת נוספת? אני עובדת זריזה ומסורה."
רב החובל והמשרת שהתרחקו כדי צעדים מספר שבו על עקבותיהם והתבוננו בה.
"מיטיבה אני לבשל וגם לנקות. אדוני לא יצטער,"
אמרה.
רב החובל החליף כמה מילים עם המשרת לפני שהניד ראשו בחיוב והורה לה להצטרף.
"חשבתי שחכמה את, אך אינך אלא אישה שוטה," אמרה שולמית למידַיָה בשעה שהלכו עם שאר העבדים שנבחרו אחרי המשרת וסוסו. "מוטב היה לך לשתוק, אולי היו שוכחים מנוכחותך."
הכותית המשיכה ללכת לידה, כשהיא מקפידה ללכת צעד אחד מאחוריה, להדגיש בכך שהיא רואה את עצמה כשפחתה. הם נכנסו לרחובה של העיר, ושולמית לא יכלה שלא להתפעל ממראה עיניה. הרחוב היה רחב ידיים ומרוצף באבנים קטנות בגוני האדמה. בניינים גבוהים התנשאו משני צידי הדרך, עמודי שיש הבהיקו בצבעים שונים, ראשם מפוסל פרחים ופרצופים. פסלים ענקיים ניצבו בכיכרות ובגנים, ותושבי העיר, לבושים כולם גלימות ארוכות, התהלכו ושוחחו איש עם רעהו בנחת. הם עברו דרך השוק ההומה. דוכנים רבים ניצבו זה לצד זה, עמוסי פירות וירקות, ואנשים הכריזו בקול על מרכולתם שהוצגה על הדוכן שלידם כשהיא מעוטרת בעלים ובפרחים.
שולמית, שהתפעלה מהמראה הססגוני ומרוב הפאר והשפע, נזכרה בחיילים היוונים שחטפו אותה. הכול כאן מפואר ויפה, אך נגזל מהעמים שנכבשו, חשבה. היא הסיטה את מבטה ממראות העיר, נעצה את עיניה בדרך שלפניה וחדלה להתפעל מכל הסובב אותה. הם עלו במעלה ההר ונכנסו לגן רחב ידיים מלא עצי פרי ופרחים. היתה זו תחילת הקיץ וריח היסמין מילא את הגן. שולמית נשמה מלוא ריאותיה, הניחה לריח האהוב עליה למלא אותה וללטף את ליבה הדואב.
מבין העצים שעל ראש הגבעה התנשא בניין מפואר.
הן הוכנסו דרך הכניסה האחורית היישר לאגף המשרתים.
המשרת הורה להן להתקלח ולהחליף בגדים, בטרם יטיל עליהן את מלאכות הבית.
מידַיָה הרגישה בנוח והתמצאה היטב בדרכי הבית, אף שהיה זר לה לחלוטין. בימים הבאים, למרות היותה חדשה בין המשרתים, הצליחה לתמרן את דרכה ומונתה כעוזרת ראשית לטבחית. שולמית מצאה את עצמה מנקה את חדרי הבית. מעולם לפני כן לא עשתה זאת ולא היה לה מושג כיצד מנקים. הכותית הראתה לה את אשר עליה לעשות והנידה ראשה מצד אל צד כשנוכחה לדעת שהתוצאות אינן משביעות רצון.
שולמית עמדה במרכזו של חדר גדול, בחנה את מיטת האפִּריון, על ארבעת מוטות העץ המגולפים שלה וּוִילונות הקטיפה האדומים, ואת השולחן והכיסאות שעמדו בפינה והיו עשויים עץ ועור מעובד. בחדר היה שולחן קטן נוסף, שנועד ככל הנראה לתמרוקי אישה, ומעליו מראָה נתונה במסגרת כסופה. על הרצפה, לצד השולחן, ניצב ארגז לבגדים.
רוח נשבה מהחלון ושולמית הניחה את כד החרס שהיה בידה על השולחן ונמשכה להביט מבעד לחלון. היא ראתה את הגן, את ערוגות הפרחים, את המדשאות והעצים. הלאה משם, בקצה הגן, ראתה חומה, ומעבר לה - הים. האופק האינסופי עורר בה געגועים עזים לביתה. הזהו הכיוון לירושלים? כבר שלושה ימים שהיא ביוון ולא ראתה דרך להימלט. האם ריבונו של עולם זוכר אותה? האם שמע את תפילותיה וקיבל את נדריה הרבים? היא היתה כה מרוכזת במחשבותיה שלא הרגישה בנוכחות נוספת בחדר.
"אם כן, כך מכלה אַת אֶת זמנך במקום לעבוד בחריצות,"
שמעה קול מאחוריה.
שולמית הסתובבה בבהלה, מיהרה ליטול את הכד שהיתה בו שעווה למירוק שולחן העץ ולא העזה לשאת את פניה. היא קיוותה כי ילך, אך שום תנועה לא נשמעה מכיוון הקול.
"מעולם לא עשית מלאכה שכזאת, נכון?" שאל, ושולמית העמידה פנים שאינה שומעת. "המבינה את יוונית? אולי בַּבְלית?"* שאל האיש.
* לשונם של תושבי בבל בעת העתיקה, שהינה אחד משני ניביה העיקריים של האכדית (הניב השני הוא האשורית).
שולמית המשיכה בעבודתה כשראשה קודח במחשבות מה עליה לעשות כעת.
"אולי פרסית?" ניסה.
שולמית הגיעה למסקנה כי מוטב שתענה, אך לא תודֶה כי יודעת היא את שפתו; אולי תשמע מידע שיועיל לה.
"פרסית," השיבה ובתוך כך המשיכה במלאכתה.
"חדלי, את הורסת את השולחן!" קולו היה כעוס. "איני יודע מה טעם מצא משרתי לשכור אותך. אינך יודעת לעבוד."
שולמית עמדה במקומה ולא ידעה מה תשיב. הוא עמד מולה ונעץ בה מבט. לפתע התרכך קולו. "אינך נמצאת פה זמן רב," ציין, ושולמית הנידה בראשה לשלילה. היא התלבטה אם להמשיך במלאכה או לחדול כפי שציווה עליה. היא הניחה את הסחבה בכד ופנתה ללכת.
"המן הפרסים את?" שאל, והיא נעמדה במקומה והנידה בראשה לשלילה.
"מן היהודים אני," השיבה, ומבלי שהרגישה הזדקפה ונשאה את ראשה בגאווה.
אדונה הרהר בדבריה ושולמית ניצלה את הרגע, קדה בהתאם לנימוס המתחייב ונסה על נפשה.
היא מיהרה למטבח לבקש את עצת מידַיָה והתחננה שימצאו לה עבודות בחלקים אחרים של הבית, שאליהם אין האדון מגיע, שכן מאז, בכל אשר פנתה עקבו אחריה עיניו ובחנו אותה.

אורנה בורדמן

בורדמן נולדה באילת למשפחה מסורתית ולמדה בבתי ספר חילוני בעיר.
שנתיים לאחר סיום שירותה הצבאי, בהם התגוררה בתל אביב, חזרה בתשובה ועברה לגור בירושלים.
 
על ילדותה מספרת בורדמן כי בשל ליקויי למידה, התקשתה לקרוא ספרים עד גיל שמונה עשרה שאז באופן בלתי מובן החלה לקרוא.
למרות זאת, במשך השנים בורדמן כתבה מספר רומנים.
 
בורדמן כותבת רומנים תקופתיים המיועדים למגזר הדתי לאומי.
על ספריה זכתה בפרס הספריות הציבוריות לישראל.
 
בורדמן נשואה ואם לשישה. היא מתגוררת במעלה חבר שם היא משמשת כבלנית וחברה בצוות חירום יישובי (צח"י).
בודדה במערכה אורנה בורדמן

בשבי

 


שולמית שבה להכרתה באיטיות. ראייתה המטושטשת הלכה והתבהרה. ריח הים, החמיצות המצחינה של אנשים שדחוסים זמן רב ללא אוורור, התנודות הקצובות והאפלה סביב נראו לה כחלום רע. היא עצמה את עיניה וקיוותה שכאשר תפקח אותן יתפוגג החלום והיא תמצא את עצמה בחדרה. אך הריחות והתנודות נמשכו והמציאות האיומה חלחלה לתודעתה. היא פקחה את עיניה וניסתה לזהות היכן היא נמצאת ולהיזכר כיצד הגיעה לשם.
הכול התחיל בשבת, כאשר שבה מבית דודתה לבית הוריה. כיתת חיילים יוונים הופיעה במעלה רחובה הראשי של העיר. שולמית חששה ממפקדם של אלו, שגילויי חיבתו אליה הגבירו את פחדהּ מפניו, לכן פנתה אל בין הסמטאות, כשהיא מקווה להיעלם מעיניהם, אך הם פנו אחריה. מפקדם רכב לצידה וניסה לקשור עימה שיחה. היא החישה את צעדיה והתעלמה מהרוכב שלצידה ומדברי החנופה שהשמיע.
פתאום הרגישה את עצמה מורמת מהקרקע ומוטלת על גב הסוס, שהחל לדהור במהירות. זעקותיה ובעיטותיה נבלעו ברוח, ומהלומה בראשה הֶחשיכה את עולמה והִכְריתה את התנגדותה.
היא התיישבה לאיטה במקומה ומיששה את ראשה. לידה ישבה אישה כּוּתית* שמדדה אותה במבטה.
*הכותים הם תושבי העיר כותה במסופוטמיה, שכונו שומרונים כיוון שהובאו ליישב את השומרון לאחר חורבן בית ראשון. הם המשיכו לעבוד את אלוהי הבבלים גם לאחר שקיבלו עליהם את מצווֹת התורה.
"היכן אנחנו?" פנתה אליה בשפת הכותים.
"בבטן אונייה, בדרך ליוון," השיבה האישה והמשיכה לבחון את שולמית בתשומת לב רבה.
הידיעה שהיא הולכת ומתרחקת מביתה ומארצה העצימה את הכאב בראשה והיא שבה למשש את המקום הכואב, כשהיא מנסה להרגיע את עוצמתו.
"כמה זמן אנחנו כאן?" שאלה.
"כבר יומיים שאנו מפליגים. אינך זוכרת דבר, הה?"
אמרה הכותית.
שולמית הנידה ראשה מצד לצד.
הכותית היטיבה את ישיבתה. "כשהובאת לרציף הקמת צעקה. דרשת שיביאו לפנייך את המפקד העליון, שיעשה צדק וישיבך לביתך."
שולמית מצמצה בעיניה. משהו החל להתגבש ולהתבהר במוחה.
"הקצין האחראי על הנמל," המשיכה האישה לספר, "אכן הגיע והבטיח לטפל בעניינך. הוא הגיש לך מים להרגיעך, עד שיראה את שיוכל לעשות. רגעים אחדים לאחר ששתית מהמים נרדמת."
שולמית נזכרה כעת. הנוכל ידע כל הזמן מי היא וכיצד הגיעה לשם. והיא בתמימותה פנתה אליו לעזרה. היא כיסתה את פניה בידיה ובכתה. כל עוד היתה בארץ הולדתה יכלה לקוות שתצליח לשחד מישהו שיעביר הודעה לאביה כדי שימהר לפדות אותה, אך כעת, כיצד תמצא את דרכה חזרה הביתה? הכותית החרישה והניחה לה לבכות, עד שיִיבְשו דמעותיה.
"אל תדאגי, ילדה, אלוהי העברים יעזור לך," אמרה בנועם לפני שנשכבה על צידה.
שולמית עשתה כמוה. אין עכשיו דבר שביכולתה לעשות מלבד לאגור כוח ולטכס עצה. היא הרגישה דבר מה קשה מתחתיה, שלחה את ידה והוציאה מכיסה ספר תפילה קטן. היא הביטה בו רגעים מספר. תמונות מאותו היום עלו בזיכרונה ופיזרו את האפֵלה שבראשה. בשבת, כשביקרה אצל דודתה, מצאה את בת דודתה ישובה בחצר הפנימית, מרוכזת בדבר מה. היו אלה דפי קלף המחוברים בשרוכי עור ועליהם פרקים מספר תהילים, כתובים בכתב יד קטן וצפוף. היא התיישבה לידה וקראה בספר יחד איתה.
היה זה המפגש הראשון שלה עם ספר השירים שכתב דוד המלך. עוצמת האמונה והרגש, המילים והקצב, הרשימו אותה מאוד והיא ביקשה מדודתה, אחות אמה, לשאול את הספר לשבוע. דודתה, שראתה בבקשתה סימן מעודד, הפליגה בשבחי הספר כסגולה להיענוּת לתפילות. "זהו ספר תפילה שלעוצמתו אין שיעור," נזכרה בדברי דודתה, וליבה התכווץ מגעגועים. למרות האהבה והקִרְבה שהיתה בין אמה לדודתה, בתיהן היו שונים בתכלית. בית דודתה היה בית יהודי מסורתי שבו הלבוש, הריהוט וחינוך הילדים לא היה בהם ולוּ שמץ מהשפעתן של הרוחות החדשות שנשבו אז בארץ. בעלה של דודתה, שהיה תלמיד חכם וירא שמים בכל רמ"ח איבריו, הקפיד שדבר מהגישות החדשות לא יחדור אל ביתו. בית הוריה, לעומת זאת, היה בדיוק ההפך. אביה הלך אחרי הדעות החדשות, שינה את שמו, את לבושו, את ריהוט ביתו ואת נימוסיו. כרבים אחרים הושפע גם הוא מן היוונים ששלטו בעולם וחידשו בו חוקים, מנהגים ודרכי חשיבה, וגידל את ילדיו ברוח זו. הוא הקפיד ללמדם שפות, פילוסופיה, ספרות יוונית, מתמטיקה, אסטרולוגיה וכיוצא באלה. אפילו לַבָּנות הביא מלמד יווני מבוגר ללמדן כל שנחוץ לנערה מיוחסת לדעת. דודתה של שולמית דיברה על ליבה לא פעם כי תחדל מלימודי הֶבל אלו ותקפיד על לימודי המדרשים והתורה. ושולמית אמנם נהנתה מלימודי הקודש, אלא שאהבה גם את שיעורי השפות, הפילוסופיה והספרות.
והנה, זה זמן מה שהיא שבה והשקיעה מחשבה בבירור הדרך האמיתית שבה עליה ללכת ובמה שנכון לה. היא שוחחה על כך ארוכות עם דודתה, עימתה את דבריה עם דברי אביה, וככל שהגדילה להבין עד כמה סותרות דרכיהם של השניים, לא עלה בידיה להכריע בין דרכו של אביה לדרכה של דודתה, שכן בשתי הדרכים מצאה היגיון.
היא היטיבה את המצע הקשה תחת ראשה. ומה נשאר לך מכל זה? הוכיחה את עצמה - ספר תפילה יהודי! האם כל זה קורה לה משום שנטתה לתרבות זרה? "הו, ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? כיצד אדע מה נכון ומה לא? האם דודתי צדקה בטענתה שלימודַי הזרים יגרמו לצרות?"
היא עצמה את עיניה, חיבקה זמן מה את הספר ואחר התיישבה ופתחה אותו.
"ריבונו של עולם," לחשה, "דודתי תמיד אמרה שאם פונים אליך אתה עונה. אם כך הדבר, ענה לי: מי צודק? בית אבא או בית הדוד? אם אדע בוודאות שדודתי צדקה אדבק באדיקות בדרכה ואסיר מעלי את כל ההשפעות הזרות. ואם לא, אשתמש בכל הידע שרכשתי כדי להיטיב את מצבי ולהחיש את שיבתי."
היא השפילה את עיניה והחלה לקרוא בספרון בדבקות.
בתחילה קראה באיטיות וביטאה כל מילה, אחר כך קראה בשטף, פרק אחר פרק, מזמור אחר מזמור, כשהיא נתלית בתפילה כבמוצא אחרון להינצל מהאסון הנורא שפקד אותה. היא הניחה לדמעות לזרום על פניה כמים ולא שמה ליבה לדבר פרט למילים הקטנות הכתובות בספרון, שביטאו באופן מושלם את רחשי ליבה.
"התפללי גם בעדי," ביקשה הכותית משולמית, "אם כך תעשי, מבטיחה אני לדאוג לכל מחסורך."
שולמית הביטה בה משתוממת.
"מדוע שלא תתפללי לאלוהייך?" שאלה.
"אה..." הניפה הכותית את ידה בביטול, "עצים ואבנים.
אני מאמינה באלוהי העברים. עשרים שנה עבדתי בבית של יהודים ואני עדה: אם יש אלוהים בארץ הוא אצל היהודים."
עיני שולמית נפערו בהפתעה: "מאין את כה בטוחה?"
הכותית שוב הניפה את ידה בביטול, "את יהודייה ואת שואלת אותי?" היא בחנה אותה לרגע. "המן המתייוונים את? שטויות! הכול שטויות. עבדתי אצל עמים רבים. אין אצלם אלוהים. לכן, התפללי לאלוהייך גם בעבורי, ובתמורה אדאג לטובתך."
שולמית בהתה בה רגעים נוספים. האם זוהי תשובת ריבונו של עולם? האם כך בחר להשיב לה, דרך האישה הכותית? אוי לחרפה, חשבה. היא רצתה להתכרבל בתוך עצמה ולא לשמוע דברים נוספים שיעצימו את קלונה.
"בכל זאת, אישה טובה, נסי להסביר לי מה ראית שם שלא ראיתי אני," לא עצרה בעצמה.
הכותית צחקה. "את רוצה שאתאר לך עשרים שנה במשפט אחד?" היא התיישבה. "אומר לך דבר אחד: במקום שיש יהודים יש ברכה. זאת הסיבה שאני עושה איתך עסקה.
אני מכירה את חיי העבד, את לא תשרדי בם יותר מחודש.
לכן, את תתפללי עלי ואני אדאג לצרכייך."
שולמית לא ידעה אם לצחוק או לבכות. "מה תבקשי, אישה טובה? על מה אתפלל בעדך?"
"שהשם ייתן לי בריאות ואדונים טובים," השיבה.
שולמית הבטיחה להתפלל בעבורה והאישה קמה.
שולמית רצתה לשאול לאן פניה, אך האישה הצמידה אצבע לשפתיה והתרחקה, ניגשה למדרגות העולות לסיפון ונקשה בדלת. היא דיברה עם אחד הספנים והתיישבה להמתין על המדרגות. אחרי זמן קצר נפתחה הדלת שנית, דבר מה נמסר לידה והיא שבה אל שולמית ומסרה לידיה לחם טבול בשמן וכמה זיתים. היא הורתה באצבעה על חבית מים. "שם תיטלי ידיים," אמרה והתיישבה.
שולמית הביטה בחבית. זמן רב עבר מאז נטלה ידיה לפני אכילת לחם, ועכשיו אומרת לה כותית זו כי כך עליה לעשות. האומנם ה’ שלח אותה להרבות את חרפתה? האם זוהי תשובתו? או אולי אך מקרה הוא ואל לה להסיק מכך דבר. היא נטלה את ידיה, שבה למקומה ואכלה את הפת בדממה.
היא הציעה לכותית חלק ממנתה, אך הכותית דחתה את ההצעה: "עוד מעט יביאו לכולם אוכל: נזיד חיטה וחזיר, זה מה שהביאו בכל יום. אני אקח את המנה שלך."
שולמית גילתה עד כמה רעבה היא, יומיים לא בא אוכל אל פיה.
"מדוע, אם כן, נתנו לך את זה?" שאלה והראתה את הלחם שבידה.
הכותית משכה בכתפייה וחייכה. "הלוא אמרתי, מכירה אני דרכים."
שולמית רצתה לשמוע על הדרכים הללו אך רעבונה גבר. היא אכלה בשתיקה, אחר כך בירכה את ברכת המזון שזכרה בעל פה עוד מימי ילדותה ושבה לספר התפילה שלה, כשהיא מתעלמת מההמולה שהעלתה חלוקת המזון.
מאוחר יותר, כאשר שכבו לישון, שאלה שולמית את הכותית אם היא יודעת כמה זמן ישהו בים, והכותית השיבה כי לפניהם עוד ימים מספר. כשראתה את מבטה השואל של שולמית הוסיפה כי שמעה את הספנים מדברים.
"מה שמך?" שאלה שולמית.
"מידַיָה," אמרה הכותית.
"את אישה כל כך חכמה, איך הגעת להיות שפחה?"
התעניינה שולמית.
הכותית נראתה כמי שמתאמצת להיזכר.
"נמכרתי לעבדות כשהייתי בת שמונה," סיפרה מידַיָה.
"שנאתי את העבודה והייתי עצלנית, לכן במשך שבע שנים נמכרתי מאדון לאדון, עד שמאסו בעבודתי וזרקו אותי לרחוב. יהודייה מצאה אותי ביום קר וגשום, ריחמה עלי ואספה אותי לעבוד בביתה. היא היתה כל כך טובה ונחמדה אלי שנשבעתי לא לתת לה עילה לגרש אותי. כך נעשיתי השפחה החרוצה ביותר בביתה ועליתי מִדרגה של שפחה פשוטה לעוזרת לגבירה בניהול הבית. הגברת חיבבה אותי, הייתי השפחה היחידה מבין הלא יהודים שהורשתה להיכנס למטבח. הגבירה בטחה בי, שוחחה איתי כאילו הייתי חשובה, הסבירה לי את מנהגי היהודים, לימדה אותי לקרוא ודאגה לכל צרכי." הכותית נאנחה ונגעה בגרונה לשחרר את המחנק שחשה. "לפני שנה חלתה הגבירה וידעה שימיה ספורים. לכן ציוותה על בעלה ועל בניה לתת לי מעט כסף ומכתב שחרור. אבל מה אני יודעת לעשות חוץ מאשר להיות שפחה? הסתובבתי ממקום למקום ואיכשהו התגלגלתי לכאן."
"אם חיבתך והערכתך נתונה ליהודים, מדוע לא התגיירת?" שאלה שולמית.
"אני? יהודייה? לעולם לא אוכל להיות יהודייה, וגם הגברת אמרה שלא צריך. אם אשמור על שבע מצוות בני נוח ואכיר באלוהי ישראל, אהיה בין חסידי אומות העולם."
שולמית הביטה בה וניסתה לרדת לסוף דעתה ולמצוא היגיון בדבריה. לבסוף התייאשה, עצמה את עיניה והתכרבלה על המצע הקשה לקראת שנת הלילה. עם אור ראשון שבה לקרוא בספרון והתחננה לריבונו של עולם שיחוס עליה, יסלח לה וישיב אותה לביתה.
ביום שבו אמורים היו להגיע ליוון יעצה שולמית לכותית כי עם הגיעם אל החוף תתרחק ממנה, לבל תיפגע מזעמם של היוונים, שכן בדעתה לברוח.
"לא תרחיקי יותר ממטרים ספורים," פסקה הכותית.
"אולי אסתתר בספינה ואפליג איתה הלאה," חשבה שולמית בקול.
"הם לא ישכחו אף אחד בספינה," אמרה הכותית, "פרנסתם על כל עבד שימכרו. אך אל לך להיבהל כל כך,"
ניסתה לנחם את שולמית, "אם תכלכלי את צעדייך בחוכמה, חייך לא יהיו קשים כל כך."
שולמית הנידה בראשה לשלילה. עשרים שנה עשתה האישה הזאת בבית יהודי - ועדיין איננה מבינה שיהודים הם עבדים לריבונו של עולם בלבד? מאחר שמרבית חייה עברו עליה בעבדות אין היא יודעת, ככל הנראה, מה משמעותו של חופש. היא שבה לספר התפילה. יממה וחצי לפניה לשנות את רוע הגזירה. עליה להתפלל לשוב בתשובה, ואולי ה’ יחוס עליה וישיבה לביתה.
כל אותו היום התפללה בדבקות, סירבה לאכול ולשתות ולא השתתפה בהתרגשות הכללית גם כאשר שמעה את הספנים קוראים שרואים את החוף. היא עצמה את עיניה לרכז את מחשבותיה והמשיכה להתפלל, עד שהרגישה את הספינה נעצרת.
הצוהר אל בטן האונייה נפתח וכולם נדרשו לרדת לרציף. הכותית הושיטה לה שכמייה בלויה ושולמית שמחה להתעטף בה ולהסתיר את שמלת השבת שלה, שלמרות היותה מזוהמת מהדרך בלטה בין סחבות העבדים האחרים.
רב החובל עמד על סיפון האונייה ובחן את העבדים שירדו לרציף. הוא שוחח כל אותו הזמן עם משרתו האישי של בעל האונייה, שעמד לידו. שולמית היטיבה את השכמייה המלוכלכת על כתפיה ופיזרה את שערה, שתיראה כמו כולם.
"אשתדל להצטרף אלייך," לחשה לה הכותית כשהצטופפו בין שאר העבדים שעמדו על הסיפון והמתינו לתורם לרדת אל החוף.
"אמרתי לך, התרחקי ממני. בדעתי לנסות את מזלי ולברוח," אמרה לה שולמית בלחש, "מוטב שלא תיכווי מצרתי."
רב החובל והמשרת האישי של בעל האונייה עברו לפני העבדים שעמדו בשורה על הרציף, כדי לבחור מתוכם משרתים לאדונם.
כשרב החובל הגיע אל שולמית הוא הסיט את השערות שהסתירו את פניה והרים את סנטרה כדי לבחון את פניה.
שולמית הזיזה את ראשה וחמקה ממגעו.
"יפֶה, יפֶה," אמר רב החובל. "גם יפָה וגם בעלת אופי."
הוא ציווה להוציאה מהשורה ולצרפה לעבדים שכבר בחר.
"יסלח לי, אדוני," פתחה הכותית בלשון הארמית ומשכה אליה מבטים נדהמים בשל עזות מצחה, "אולי אדוני זקוק למשרתת נוספת? אני עובדת זריזה ומסורה."
רב החובל והמשרת שהתרחקו כדי צעדים מספר שבו על עקבותיהם והתבוננו בה.
"מיטיבה אני לבשל וגם לנקות. אדוני לא יצטער,"
אמרה.
רב החובל החליף כמה מילים עם המשרת לפני שהניד ראשו בחיוב והורה לה להצטרף.
"חשבתי שחכמה את, אך אינך אלא אישה שוטה," אמרה שולמית למידַיָה בשעה שהלכו עם שאר העבדים שנבחרו אחרי המשרת וסוסו. "מוטב היה לך לשתוק, אולי היו שוכחים מנוכחותך."
הכותית המשיכה ללכת לידה, כשהיא מקפידה ללכת צעד אחד מאחוריה, להדגיש בכך שהיא רואה את עצמה כשפחתה. הם נכנסו לרחובה של העיר, ושולמית לא יכלה שלא להתפעל ממראה עיניה. הרחוב היה רחב ידיים ומרוצף באבנים קטנות בגוני האדמה. בניינים גבוהים התנשאו משני צידי הדרך, עמודי שיש הבהיקו בצבעים שונים, ראשם מפוסל פרחים ופרצופים. פסלים ענקיים ניצבו בכיכרות ובגנים, ותושבי העיר, לבושים כולם גלימות ארוכות, התהלכו ושוחחו איש עם רעהו בנחת. הם עברו דרך השוק ההומה. דוכנים רבים ניצבו זה לצד זה, עמוסי פירות וירקות, ואנשים הכריזו בקול על מרכולתם שהוצגה על הדוכן שלידם כשהיא מעוטרת בעלים ובפרחים.
שולמית, שהתפעלה מהמראה הססגוני ומרוב הפאר והשפע, נזכרה בחיילים היוונים שחטפו אותה. הכול כאן מפואר ויפה, אך נגזל מהעמים שנכבשו, חשבה. היא הסיטה את מבטה ממראות העיר, נעצה את עיניה בדרך שלפניה וחדלה להתפעל מכל הסובב אותה. הם עלו במעלה ההר ונכנסו לגן רחב ידיים מלא עצי פרי ופרחים. היתה זו תחילת הקיץ וריח היסמין מילא את הגן. שולמית נשמה מלוא ריאותיה, הניחה לריח האהוב עליה למלא אותה וללטף את ליבה הדואב.
מבין העצים שעל ראש הגבעה התנשא בניין מפואר.
הן הוכנסו דרך הכניסה האחורית היישר לאגף המשרתים.
המשרת הורה להן להתקלח ולהחליף בגדים, בטרם יטיל עליהן את מלאכות הבית.
מידַיָה הרגישה בנוח והתמצאה היטב בדרכי הבית, אף שהיה זר לה לחלוטין. בימים הבאים, למרות היותה חדשה בין המשרתים, הצליחה לתמרן את דרכה ומונתה כעוזרת ראשית לטבחית. שולמית מצאה את עצמה מנקה את חדרי הבית. מעולם לפני כן לא עשתה זאת ולא היה לה מושג כיצד מנקים. הכותית הראתה לה את אשר עליה לעשות והנידה ראשה מצד אל צד כשנוכחה לדעת שהתוצאות אינן משביעות רצון.
שולמית עמדה במרכזו של חדר גדול, בחנה את מיטת האפִּריון, על ארבעת מוטות העץ המגולפים שלה וּוִילונות הקטיפה האדומים, ואת השולחן והכיסאות שעמדו בפינה והיו עשויים עץ ועור מעובד. בחדר היה שולחן קטן נוסף, שנועד ככל הנראה לתמרוקי אישה, ומעליו מראָה נתונה במסגרת כסופה. על הרצפה, לצד השולחן, ניצב ארגז לבגדים.
רוח נשבה מהחלון ושולמית הניחה את כד החרס שהיה בידה על השולחן ונמשכה להביט מבעד לחלון. היא ראתה את הגן, את ערוגות הפרחים, את המדשאות והעצים. הלאה משם, בקצה הגן, ראתה חומה, ומעבר לה - הים. האופק האינסופי עורר בה געגועים עזים לביתה. הזהו הכיוון לירושלים? כבר שלושה ימים שהיא ביוון ולא ראתה דרך להימלט. האם ריבונו של עולם זוכר אותה? האם שמע את תפילותיה וקיבל את נדריה הרבים? היא היתה כה מרוכזת במחשבותיה שלא הרגישה בנוכחות נוספת בחדר.
"אם כן, כך מכלה אַת אֶת זמנך במקום לעבוד בחריצות,"
שמעה קול מאחוריה.
שולמית הסתובבה בבהלה, מיהרה ליטול את הכד שהיתה בו שעווה למירוק שולחן העץ ולא העזה לשאת את פניה. היא קיוותה כי ילך, אך שום תנועה לא נשמעה מכיוון הקול.
"מעולם לא עשית מלאכה שכזאת, נכון?" שאל, ושולמית העמידה פנים שאינה שומעת. "המבינה את יוונית? אולי בַּבְלית?"* שאל האיש.
* לשונם של תושבי בבל בעת העתיקה, שהינה אחד משני ניביה העיקריים של האכדית (הניב השני הוא האשורית).
שולמית המשיכה בעבודתה כשראשה קודח במחשבות מה עליה לעשות כעת.
"אולי פרסית?" ניסה.
שולמית הגיעה למסקנה כי מוטב שתענה, אך לא תודֶה כי יודעת היא את שפתו; אולי תשמע מידע שיועיל לה.
"פרסית," השיבה ובתוך כך המשיכה במלאכתה.
"חדלי, את הורסת את השולחן!" קולו היה כעוס. "איני יודע מה טעם מצא משרתי לשכור אותך. אינך יודעת לעבוד."
שולמית עמדה במקומה ולא ידעה מה תשיב. הוא עמד מולה ונעץ בה מבט. לפתע התרכך קולו. "אינך נמצאת פה זמן רב," ציין, ושולמית הנידה בראשה לשלילה. היא התלבטה אם להמשיך במלאכה או לחדול כפי שציווה עליה. היא הניחה את הסחבה בכד ופנתה ללכת.
"המן הפרסים את?" שאל, והיא נעמדה במקומה והנידה בראשה לשלילה.
"מן היהודים אני," השיבה, ומבלי שהרגישה הזדקפה ונשאה את ראשה בגאווה.
אדונה הרהר בדבריה ושולמית ניצלה את הרגע, קדה בהתאם לנימוס המתחייב ונסה על נפשה.
היא מיהרה למטבח לבקש את עצת מידַיָה והתחננה שימצאו לה עבודות בחלקים אחרים של הבית, שאליהם אין האדון מגיע, שכן מאז, בכל אשר פנתה עקבו אחריה עיניו ובחנו אותה.