סכנות אורבות לנער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סכנות אורבות לנער
הוספה למועדפים

סכנות אורבות לנער

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי שטנדל

אוֹרי שטנדל הוא מזרחן ועורך דין, הוא משלב בספר תובנות מניסיונו העשיר משני תחומי עיסוקו אלה. שימש יועץ לענייני ערבים לראשי ממשלה בישראל. חתן פרס ראש הממשלה על ספרו סכנות אורבות לנער (2005).

נושאים

תקציר

התקופה היא ערב קום המדינה, המדינה כולה בוערת. הילדים לוקחים חלק במאבק נגד השלטון הבריטי שאוסר על היהודים להחזיק נשק, ונגד הערבים, שמתנכלים ליישובים היהודים. חייו של יצחק בן השתים-עשרה מלאי הרפתקאות. הוא מגלה כנופייה מסוכנת בין שיחי הסברס. כשהוא בורח מפניה מתנפל עליו תן ביללה נוראה. כל עוד רוחו בו זורק עליו יצחק אבן ונחלץ ממנו. באישון לילה חושף יצחק מאגר נשק של האויב, ומסכן את עצמו כדי להעביר את הנשק לארגון ההגנה. אפילו בטיול של הכיתה נקלעים הילדים להתקפה של פורעים. הארץ בוערת. זהו ספר שגיבורו הוא הנער יצחק רבין. יחד עם הנער הג`ינג`י האמיץ נסחף הקורא הצעיר לעלילת הספר, ולוקח חלק במאבק על המדינה שבדרך.

פרק ראשון

פרק ראשון
רץ בכל כוחו


"אני רוצה שתחיי, אמא!" רצה הילד לצעוק, אבל שתק. שניהם ידעו את האמת המרה. הרופא הטוב לא יכול להסתיר את המוות המתקרב.
הוא בְּנה, מה יגיד לה? ודאי לא יספר על המעקב שלו אחר אלמונים, מי יודע מי אלה, אולי שודדים או לוחמי כנופיות שהתכנסו אתמול עם רדת החשכה מאחורי שיחי הסברס ליד בית-הקברות ההודי? היא תכעס מאוד, גם תדאג, למה הוא מסתכן? ומה יש לו לעשות שם כל-כך רחוק מן הבית בחושך צלמוות?
אין לו תשובה לשאלות האלה. כל ההרפתקה הזאת עוד, כמו שאומרים, בחיתוליה, והוא לא מתכוון לספר עליה לאף אחד.
לאמא הרי היא לא תוסיף בריאות, והוא אינו רוצה שייגזר עליו איסור חמור להפסיק לשוטט בסביבה המפחידה, שכן אז לא יוכל לעמוד במשימה שהטיל על עצמו: לחשוף את התעלומה.
אין לו ספק שזו לא סתם עלילה דמיונית, יכול להיות שהחבורה המסתורית רוקמת איזו מזימה, והוא מוכרח לגלות אותה ויהי מה!
אמא של יצחק רבין התבוננה בו, כאילו רצתה לקרוא את מחשבותיו. רק שניהם היו בחדר באותה שעת בין-ערביים.
"עוד מעט תשקע השמש," אמרה האם.
"אני שונא חושך," ענה הבן, כאילו דיברו בשפת סמלים.
"לא על השקיעה של השמש את מדברת, אמא."
"כן, בן חכם, אתה צודק, אבל אלה הם חוקי הטבע. דוֹר הולך ודוֹר בא. אתה ילד חזק, עוד מעט נער. החיים כולם לפניך."
"ספרי לי איך נפגשת עם אבא," ביקש. הוא הרגיש שדמעות חונקות את גרונו.
"אתה באמת רוצה לדעת או שקשה לך לדבר על היום שבו שוב לא אהיה בעולם?"
"אמא, ספרי, אני מאוד מבקש." אסור לו. אסור לו לפרוץ עכשיו בבכי, אבל כל-כך קשה לעצור את הדמעות.
"טוב, בן, באמת הגיעה השעה להכיר, כמו שאומרים, את השורשים. באביב שנת 1920, בתוך אש קרבות, נפגשנו אבא ואני.
המוני פורעים ערבים בכאפיות מתנפנפות התנפלו על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. 'עֲליהוּם, אִטְבַּח אֶלְיאהוּד!' הידהדה קריאת הקרב שלהם בין החומות, בידיהם התנוצצו סכינים שלופות, 'שִׁיבְּרִיוֹת', הלמו באכזריות ב'נָאבּוּטִים', באלות-רועים כבדות, לא חסו על נשים, ילדים וזקנים. גם נשק חם נשאו, ומכל עבר רעמו יריות במקהלה מחרישת-אוזניים, מלוּות בצעקות רמות: אַווְלאד אֶלמייתה, יִלְעַן דינְכּוּם! (בני מוות, ארורה דתכם) התיזו בשנאה ארסית.
"יהודי זקן התחנן על חייו מול שני בריונים, אחד מהם שלף סכין, השני הניף גרזן. לא היה לו סיכוי, לאיש האומלל, שעצם את עיניו וקרא 'שמע ישראל'. לפתע זינק עליהם בחור גבה קומה. ביד אחת היכה בכוח בפניו של בעל הגרזן, שנפל ארצה, בשנייה שלף כהרף-עין את הסכין מיד חברו, שהחל לברוח. ממש באותו הרגע נורה צרור כדורים. היהודי הזקן נפצע בידו. הבחור הגבוה התכופף אליו ואני מיהרתי לעזור לו לחבוש אותו. יריות שרקו באוויר, אבל אנחנו הצלחנו יחד לְפַנות את הזקן. אתה מנחש, מי היה הגבוה הזה."
"כן, אמא."
"קצרה היתה הפגישה הראשונה עם אביך, בין היריות. ככה זה בארץ-ישראל, אין זמן לאוהבים, הלוואי שלא תלמד זאת על בשרך. הבריטים, חיילי הוד מלכותו, התערבו ועצרו את אבא כחשוד בהחזקת נשק בלתי חוקי. לא ירשו ליהודים להגן על עצמם, כל עוד הם שליטי הארץ.
"האנגלים ה'ג'נטלמנים' לא נתנו לי לבקר את אבא בכלא, אבל כשהשתחרר, חידשנו את הקשר. שנה חלפה, שנת אהבה, ואנחנו התחתנו. ב-1 במרס 1922 נולדת אתה בבית-החולים שערי צדק בירושלים, המשקל שלך היה..."
פתאום היא נעצרת, איננה משלימה את המשפט. פניה מתעוותים מכאב פתאומי, היא מתקשה לנשום.
"אמא, אמא!" בבית אין באותה שעה אף אחד מלבדם. פניו של יצחק מחווירים. "אני רץ לקרוא לדוקטור!"
"כן, לך תקרא לו... שיבוא מהר." מלמולה רפה, מבטה זועק.
"אמא, חכי, חכי פה, אני עוד מעט אביא אותו, את שומעת?
חכי כאן."
"לא אלך לשום מקום, בן, אחכה לך פה, אני מבטיחה…"
חיוך מריר מרפרף על שפתיה.
כחץ מקשת זינק יצחק החוצה ופתח בריצה מטורפת. אין זו הפעם הראשונה שהוא אץ-רץ ברחובות להזעיק את הרופא; התקפות הלב של אמא מלוות את ילדותו ועמם החרדה הנוראה מפני המוות האורב לה. אבל היא תמיד מתעשתת, בציפורניה נאחזת בחיים, באומץ, בעקשנות. בלי לוותר לאויב הנורא הזה ממשיכה גם בפעילותה הציבורית כחברת המִפקדה הארצית של ההגנה, לא יום לה ולא לילה. צריך להקים כוח יהודי לוחם, חזק, מוכן למשימותיו. בארץ-ישראל אסור שיתחוללו פוגרומים, אסור שיהודים לא יוכלו להדוף את אויביהם, עלינו לחיות כאומה עצמאית.
הוא דוהר ברחובות בכל כוחו, חוצה כבישים, כאילו אין מכוניות שועטות בהם, מורגל בצפירות החדות, בחריקת הבלמים ובקללות השוצפות של נהגים שמחסירים פעימה, בהתפרצו אל מסלול נסיעתם.
הנה כבר ביתו של הרופא, ואפילו אינו יודע אם ימצא אותו.
מדלג על המדרגות אל הקומה השלישית, בלא נשימה הוא נוחת על הפעמון בכף יד רועדת. רגע דממה ואחר-כך נשמעת נהמה מוּכרת מבפנים וקול נעליים מדשדשות. ראשו השׂב של הרופא מגיח בפתח הדלת, וכשהוא רואה את יצחק איננו צריך שיסביר לו במה העניין. בקול צרוד מבטיח: "לחכות, תכף בא אני." עברית איננה הצד החזק של הרופא הייקה המסור, שכל-כך הרבה פעמים הוזעק אל מיטתה של רוֹזָה רבין, והוא יעשה תמיד הכול, יהיה אשר יהיה, כדי להילחם על כל רגע נוסף של חייה.
"האשה הזאת מגיע לחיות," הוא מכריז במין חרוז בשפתו העברית המשובשת.
יש לו מכונית 'טְרַנְטֶה'; קטנה, ישנה, גונחת. עד שהוא מתניע אותה יוצאת הנשמה והיא מקרטעת בנסיעתה, כל רגע נדמה שהנה היא שובקת לעד, אבל לא, הדוקטור לא נותן למכונית שלו למות, הוא מקלל אותה בלי הרף בגרמנית ולפעמים גם בעברית משובשת. "דִיוֹ, דִיוֹ," הוא גוער בה, כאילו היתה פרֵדה המושכת אחריה עֲגָלָה.
הוא נהג נורא, כלי הרכב מסביבו מפריעים לו, לא מבין איך נתנו לנהגים הללו רישיון, הצופר שלו משדר אזהרות לכל עבר בלא הפסקה. גם הוא איננו עוצר אף פעם, בטוח שתמיד יש לו זכות קדימה, ויש לו כנראה כשרון "לשכנע" את סובביו שזה המצב. אפשר ללמוד ממנו כוחה של עובדה מוגמרת.
ה'תפיסה' הזאת מתאימה בהחלט לַנוסע הצעיר היושב לידו דרוך, כשכל רצונו להגיע אל אמו, מיד, ומצידו, שיתהפך העולם או יחדל כליל מתנועתו. ועם זאת, אין הוא יכול שלא להתפלא איך מצליח הדוקטור לפלס לו דרך בלא פגע, כשכל רגע נדמה שההתנגשות היא פשוט בלתי נמנעת.
נמוך הוא הדוקטור ועל כן מתאמץ הוא מאוד להגביה קומתו, כשהוא נועץ את עיניו בכביש, ותוך כדי נהיגתו הוא ממטיר על הנער שאלות אין-ספור בלי לחכות לתשובה אף על אחת מהן; צריך הוא לדעת ממש בשנייה זו, שבה הוא עוקף משאית ענקית ומולו טס אופנוע, איפה ילמד יצחק רבין בשנה הבאה ומה הוא עושה בחופשת הפסח, אם יש לו חברה ומה הוא חושב על המצב בארץ; שוב מאורעות, הברברים יורים על אוטובוסים, הורגים עוברי-אורח, מתרה בנער שלא יתקרב ליפו. במסגד חַסַן בֶּכּ יש צלפים ערבים. "הם צלפים טוֹפִים, צריך ילד זהר מהם אם הולך ברחוב הירקון, שומע? כן, אני יודע מה אתה חושב על אמא..."
"כמה זמן היא עוד תחיה?" יורה יצחק את השאלה המציקה לו.
הדוקטור מיסב אליו את ראשו העגול, כמו רוצה דווקא עכשיו להתבונן בו מקרוב, ואינו עונה.
"אפשר לעשות שלא תסבול?"
"אמא שלך חזקה אשה ואנחנו נעזור לה. אבא שלך הרבה עושה בשבילה, אוהב לה, הוא גיבור, ואחותך רחל, היא אשה קטנה, יודעת לעשות מה צריך."
ברחוב המַגִּיד, כמעט ליד הבית, עלה קצת הדוקטור על המדרכה. "הגענו!" הכריז, נטל את תיק מכשיריו ונכנס עם יצחק פנימה. האם שכבה במיטתה ועיניה פקוחות, נעוצות בתקרה ממעל, ניכר שמצבה הוטב. היא שיגרה אל יצחק חיוך מרגיע.
"ערב טוב, דוקטור," בירכה את הרופא.
"אמרתי לך, אמא חזקה, זה בסדר פֵּינְתַיים," סיכם הרופא לאחר בדיקה יסודית. הוא רשם תרופות, נתן הוראות ויצא אל מכוניתו.
"קשה לי לדבר," התנצלה האם, "ספר לי אתה מה קורה לך,"
ביקשה כשהתיישב יצחק לידה.
"את רוצה משהו לאכול?"
"לא. אני רוצה לשמוע על התחרות בכדור-יד, לחשו לי שאתה שחקן מצטיין."
"מי הלשין?"
"לא חשוב, מקור מהימן."
"את, אמא, יודעת הכול."
"לא בדיוק. למשל אני לא יודעת כלום על הבחינה במתימטיקה."
"הצלחתי, אמא," לא יכול להתאפק. "קיבלתי מאה, אף שגיאה, ואת יודעת, ההיגיון במבנה המתימטי ממש כובש. אני אוהב להציב משוואות, לפתור אותן ואפילו להוכיח משפטים בגיאומטריה, בחיי."
"אתה לא צריך להישבע, אני מאמינה לך, ואתה רואה? למדת כמו שצריך ואתה קוצר פירות המאמץ."
"כן, אמא זה הלקח. מוכרחים להשקיע, אין ברירה, אם רוצים תוצאות."
יכול עכשיו להתיר לעצמו אנחת רווחה, מוגבלת מאוד. הוא ידע:
מעתה אמא תחיה על 'זמן שָאוּל', מושג חדש שלימד אותו אבא, אבא הגדול, שעל כתפיו הרחבות מוטלת הדאגה הבלתי פוסקת, שאינו נופל ברוחו גם בשעות קשות, מפיק מעצמו במאמץ עילאי חיוכֵי עידוד לו ולרחל אחותו. רחל, שבוכה באין רואה, אף-על-פי שלה לא סיפרו את כל האמת המרה.
יצחק הבחין בעיניה האדומות של אמו ולא מצא מילים לנחם אותה. בהיסוס ליטף את לחייה. היא הביטה בו במבט בוחן כאילו שאלה, "מי אתה, נער שלי?" כאילו אמרה, "חזק ואמץ, בן, לפניך מבחנים קשים מאוד." כדי לשעשע אותה, תיאר לה את הנסיעה עם הדוקטור. כשצחקה, נהרו פניה, ניטשטשו הקמטים. יחד גנבו שעה קצרה של הנאה פשוטה שבישיבה יחדיו.
אך לא היה מנוס מלשוב לחיי השגרה ולהתרכז במשימות האישיות שלו, שגם הן לא היו קלות כלל, כשבלב צובטת כל הזמן הידיעה, כי קרוב רגע נורא בלתי נמנע.
הוא פוסע ברחוב בצעדים רחבים, פניו חתומות, כמסתיר סוד כמוס שלעולם לא יגלה לאיש. ילד גבוה, עוד מעט נער, בלורית של ממש יש לו המגביהה אותו עוד, עיניו עמוקות כשל אמו, פקוחות, נוקבות, לפעמים מבטן דוקר, שרווליו תמיד מופשלים כמו מוכן תמיד לכל משימה.
בנות מגניבות אליו מבט ועתים אף מישירות עיניים מזמינות התוודעות. הוא קולט חיוך רומז, שאלה מתגרה, נפנוף צמה, איננו אדיש, אבל ביישן, נוטה להסתגר, מעייניו נתונים למבחני האישיות הצפונים לו בחייו, הוא מרגיש: ארץ בראשית מחכה לו. בשבוע הבא טיול לעמק יזרעאל, והנה, עוד מעט יסיים את בית-הספר העממי, ואחר-כך? אמא אומרת שילמד בגבעת- השלושה, עד שיוכל להתקבל לבית-הספר כדורי, שאליו הוא רוצה להגיע ויהי מה. כל-כך הרבה שמע על ההוויה המיוחדת במוסד המחשל הזה, יודע שלא ילקק בו דבש ודאגתו לאמו, גם היא אינה מרפה.

אורי שטנדל

אוֹרי שטנדל הוא מזרחן ועורך דין, הוא משלב בספר תובנות מניסיונו העשיר משני תחומי עיסוקו אלה. שימש יועץ לענייני ערבים לראשי ממשלה בישראל. חתן פרס ראש הממשלה על ספרו סכנות אורבות לנער (2005).

עוד על הספר

נושאים

סכנות אורבות לנער אורי שטנדל

פרק ראשון
רץ בכל כוחו


"אני רוצה שתחיי, אמא!" רצה הילד לצעוק, אבל שתק. שניהם ידעו את האמת המרה. הרופא הטוב לא יכול להסתיר את המוות המתקרב.
הוא בְּנה, מה יגיד לה? ודאי לא יספר על המעקב שלו אחר אלמונים, מי יודע מי אלה, אולי שודדים או לוחמי כנופיות שהתכנסו אתמול עם רדת החשכה מאחורי שיחי הסברס ליד בית-הקברות ההודי? היא תכעס מאוד, גם תדאג, למה הוא מסתכן? ומה יש לו לעשות שם כל-כך רחוק מן הבית בחושך צלמוות?
אין לו תשובה לשאלות האלה. כל ההרפתקה הזאת עוד, כמו שאומרים, בחיתוליה, והוא לא מתכוון לספר עליה לאף אחד.
לאמא הרי היא לא תוסיף בריאות, והוא אינו רוצה שייגזר עליו איסור חמור להפסיק לשוטט בסביבה המפחידה, שכן אז לא יוכל לעמוד במשימה שהטיל על עצמו: לחשוף את התעלומה.
אין לו ספק שזו לא סתם עלילה דמיונית, יכול להיות שהחבורה המסתורית רוקמת איזו מזימה, והוא מוכרח לגלות אותה ויהי מה!
אמא של יצחק רבין התבוננה בו, כאילו רצתה לקרוא את מחשבותיו. רק שניהם היו בחדר באותה שעת בין-ערביים.
"עוד מעט תשקע השמש," אמרה האם.
"אני שונא חושך," ענה הבן, כאילו דיברו בשפת סמלים.
"לא על השקיעה של השמש את מדברת, אמא."
"כן, בן חכם, אתה צודק, אבל אלה הם חוקי הטבע. דוֹר הולך ודוֹר בא. אתה ילד חזק, עוד מעט נער. החיים כולם לפניך."
"ספרי לי איך נפגשת עם אבא," ביקש. הוא הרגיש שדמעות חונקות את גרונו.
"אתה באמת רוצה לדעת או שקשה לך לדבר על היום שבו שוב לא אהיה בעולם?"
"אמא, ספרי, אני מאוד מבקש." אסור לו. אסור לו לפרוץ עכשיו בבכי, אבל כל-כך קשה לעצור את הדמעות.
"טוב, בן, באמת הגיעה השעה להכיר, כמו שאומרים, את השורשים. באביב שנת 1920, בתוך אש קרבות, נפגשנו אבא ואני.
המוני פורעים ערבים בכאפיות מתנפנפות התנפלו על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. 'עֲליהוּם, אִטְבַּח אֶלְיאהוּד!' הידהדה קריאת הקרב שלהם בין החומות, בידיהם התנוצצו סכינים שלופות, 'שִׁיבְּרִיוֹת', הלמו באכזריות ב'נָאבּוּטִים', באלות-רועים כבדות, לא חסו על נשים, ילדים וזקנים. גם נשק חם נשאו, ומכל עבר רעמו יריות במקהלה מחרישת-אוזניים, מלוּות בצעקות רמות: אַווְלאד אֶלמייתה, יִלְעַן דינְכּוּם! (בני מוות, ארורה דתכם) התיזו בשנאה ארסית.
"יהודי זקן התחנן על חייו מול שני בריונים, אחד מהם שלף סכין, השני הניף גרזן. לא היה לו סיכוי, לאיש האומלל, שעצם את עיניו וקרא 'שמע ישראל'. לפתע זינק עליהם בחור גבה קומה. ביד אחת היכה בכוח בפניו של בעל הגרזן, שנפל ארצה, בשנייה שלף כהרף-עין את הסכין מיד חברו, שהחל לברוח. ממש באותו הרגע נורה צרור כדורים. היהודי הזקן נפצע בידו. הבחור הגבוה התכופף אליו ואני מיהרתי לעזור לו לחבוש אותו. יריות שרקו באוויר, אבל אנחנו הצלחנו יחד לְפַנות את הזקן. אתה מנחש, מי היה הגבוה הזה."
"כן, אמא."
"קצרה היתה הפגישה הראשונה עם אביך, בין היריות. ככה זה בארץ-ישראל, אין זמן לאוהבים, הלוואי שלא תלמד זאת על בשרך. הבריטים, חיילי הוד מלכותו, התערבו ועצרו את אבא כחשוד בהחזקת נשק בלתי חוקי. לא ירשו ליהודים להגן על עצמם, כל עוד הם שליטי הארץ.
"האנגלים ה'ג'נטלמנים' לא נתנו לי לבקר את אבא בכלא, אבל כשהשתחרר, חידשנו את הקשר. שנה חלפה, שנת אהבה, ואנחנו התחתנו. ב-1 במרס 1922 נולדת אתה בבית-החולים שערי צדק בירושלים, המשקל שלך היה..."
פתאום היא נעצרת, איננה משלימה את המשפט. פניה מתעוותים מכאב פתאומי, היא מתקשה לנשום.
"אמא, אמא!" בבית אין באותה שעה אף אחד מלבדם. פניו של יצחק מחווירים. "אני רץ לקרוא לדוקטור!"
"כן, לך תקרא לו... שיבוא מהר." מלמולה רפה, מבטה זועק.
"אמא, חכי, חכי פה, אני עוד מעט אביא אותו, את שומעת?
חכי כאן."
"לא אלך לשום מקום, בן, אחכה לך פה, אני מבטיחה…"
חיוך מריר מרפרף על שפתיה.
כחץ מקשת זינק יצחק החוצה ופתח בריצה מטורפת. אין זו הפעם הראשונה שהוא אץ-רץ ברחובות להזעיק את הרופא; התקפות הלב של אמא מלוות את ילדותו ועמם החרדה הנוראה מפני המוות האורב לה. אבל היא תמיד מתעשתת, בציפורניה נאחזת בחיים, באומץ, בעקשנות. בלי לוותר לאויב הנורא הזה ממשיכה גם בפעילותה הציבורית כחברת המִפקדה הארצית של ההגנה, לא יום לה ולא לילה. צריך להקים כוח יהודי לוחם, חזק, מוכן למשימותיו. בארץ-ישראל אסור שיתחוללו פוגרומים, אסור שיהודים לא יוכלו להדוף את אויביהם, עלינו לחיות כאומה עצמאית.
הוא דוהר ברחובות בכל כוחו, חוצה כבישים, כאילו אין מכוניות שועטות בהם, מורגל בצפירות החדות, בחריקת הבלמים ובקללות השוצפות של נהגים שמחסירים פעימה, בהתפרצו אל מסלול נסיעתם.
הנה כבר ביתו של הרופא, ואפילו אינו יודע אם ימצא אותו.
מדלג על המדרגות אל הקומה השלישית, בלא נשימה הוא נוחת על הפעמון בכף יד רועדת. רגע דממה ואחר-כך נשמעת נהמה מוּכרת מבפנים וקול נעליים מדשדשות. ראשו השׂב של הרופא מגיח בפתח הדלת, וכשהוא רואה את יצחק איננו צריך שיסביר לו במה העניין. בקול צרוד מבטיח: "לחכות, תכף בא אני." עברית איננה הצד החזק של הרופא הייקה המסור, שכל-כך הרבה פעמים הוזעק אל מיטתה של רוֹזָה רבין, והוא יעשה תמיד הכול, יהיה אשר יהיה, כדי להילחם על כל רגע נוסף של חייה.
"האשה הזאת מגיע לחיות," הוא מכריז במין חרוז בשפתו העברית המשובשת.
יש לו מכונית 'טְרַנְטֶה'; קטנה, ישנה, גונחת. עד שהוא מתניע אותה יוצאת הנשמה והיא מקרטעת בנסיעתה, כל רגע נדמה שהנה היא שובקת לעד, אבל לא, הדוקטור לא נותן למכונית שלו למות, הוא מקלל אותה בלי הרף בגרמנית ולפעמים גם בעברית משובשת. "דִיוֹ, דִיוֹ," הוא גוער בה, כאילו היתה פרֵדה המושכת אחריה עֲגָלָה.
הוא נהג נורא, כלי הרכב מסביבו מפריעים לו, לא מבין איך נתנו לנהגים הללו רישיון, הצופר שלו משדר אזהרות לכל עבר בלא הפסקה. גם הוא איננו עוצר אף פעם, בטוח שתמיד יש לו זכות קדימה, ויש לו כנראה כשרון "לשכנע" את סובביו שזה המצב. אפשר ללמוד ממנו כוחה של עובדה מוגמרת.
ה'תפיסה' הזאת מתאימה בהחלט לַנוסע הצעיר היושב לידו דרוך, כשכל רצונו להגיע אל אמו, מיד, ומצידו, שיתהפך העולם או יחדל כליל מתנועתו. ועם זאת, אין הוא יכול שלא להתפלא איך מצליח הדוקטור לפלס לו דרך בלא פגע, כשכל רגע נדמה שההתנגשות היא פשוט בלתי נמנעת.
נמוך הוא הדוקטור ועל כן מתאמץ הוא מאוד להגביה קומתו, כשהוא נועץ את עיניו בכביש, ותוך כדי נהיגתו הוא ממטיר על הנער שאלות אין-ספור בלי לחכות לתשובה אף על אחת מהן; צריך הוא לדעת ממש בשנייה זו, שבה הוא עוקף משאית ענקית ומולו טס אופנוע, איפה ילמד יצחק רבין בשנה הבאה ומה הוא עושה בחופשת הפסח, אם יש לו חברה ומה הוא חושב על המצב בארץ; שוב מאורעות, הברברים יורים על אוטובוסים, הורגים עוברי-אורח, מתרה בנער שלא יתקרב ליפו. במסגד חַסַן בֶּכּ יש צלפים ערבים. "הם צלפים טוֹפִים, צריך ילד זהר מהם אם הולך ברחוב הירקון, שומע? כן, אני יודע מה אתה חושב על אמא..."
"כמה זמן היא עוד תחיה?" יורה יצחק את השאלה המציקה לו.
הדוקטור מיסב אליו את ראשו העגול, כמו רוצה דווקא עכשיו להתבונן בו מקרוב, ואינו עונה.
"אפשר לעשות שלא תסבול?"
"אמא שלך חזקה אשה ואנחנו נעזור לה. אבא שלך הרבה עושה בשבילה, אוהב לה, הוא גיבור, ואחותך רחל, היא אשה קטנה, יודעת לעשות מה צריך."
ברחוב המַגִּיד, כמעט ליד הבית, עלה קצת הדוקטור על המדרכה. "הגענו!" הכריז, נטל את תיק מכשיריו ונכנס עם יצחק פנימה. האם שכבה במיטתה ועיניה פקוחות, נעוצות בתקרה ממעל, ניכר שמצבה הוטב. היא שיגרה אל יצחק חיוך מרגיע.
"ערב טוב, דוקטור," בירכה את הרופא.
"אמרתי לך, אמא חזקה, זה בסדר פֵּינְתַיים," סיכם הרופא לאחר בדיקה יסודית. הוא רשם תרופות, נתן הוראות ויצא אל מכוניתו.
"קשה לי לדבר," התנצלה האם, "ספר לי אתה מה קורה לך,"
ביקשה כשהתיישב יצחק לידה.
"את רוצה משהו לאכול?"
"לא. אני רוצה לשמוע על התחרות בכדור-יד, לחשו לי שאתה שחקן מצטיין."
"מי הלשין?"
"לא חשוב, מקור מהימן."
"את, אמא, יודעת הכול."
"לא בדיוק. למשל אני לא יודעת כלום על הבחינה במתימטיקה."
"הצלחתי, אמא," לא יכול להתאפק. "קיבלתי מאה, אף שגיאה, ואת יודעת, ההיגיון במבנה המתימטי ממש כובש. אני אוהב להציב משוואות, לפתור אותן ואפילו להוכיח משפטים בגיאומטריה, בחיי."
"אתה לא צריך להישבע, אני מאמינה לך, ואתה רואה? למדת כמו שצריך ואתה קוצר פירות המאמץ."
"כן, אמא זה הלקח. מוכרחים להשקיע, אין ברירה, אם רוצים תוצאות."
יכול עכשיו להתיר לעצמו אנחת רווחה, מוגבלת מאוד. הוא ידע:
מעתה אמא תחיה על 'זמן שָאוּל', מושג חדש שלימד אותו אבא, אבא הגדול, שעל כתפיו הרחבות מוטלת הדאגה הבלתי פוסקת, שאינו נופל ברוחו גם בשעות קשות, מפיק מעצמו במאמץ עילאי חיוכֵי עידוד לו ולרחל אחותו. רחל, שבוכה באין רואה, אף-על-פי שלה לא סיפרו את כל האמת המרה.
יצחק הבחין בעיניה האדומות של אמו ולא מצא מילים לנחם אותה. בהיסוס ליטף את לחייה. היא הביטה בו במבט בוחן כאילו שאלה, "מי אתה, נער שלי?" כאילו אמרה, "חזק ואמץ, בן, לפניך מבחנים קשים מאוד." כדי לשעשע אותה, תיאר לה את הנסיעה עם הדוקטור. כשצחקה, נהרו פניה, ניטשטשו הקמטים. יחד גנבו שעה קצרה של הנאה פשוטה שבישיבה יחדיו.
אך לא היה מנוס מלשוב לחיי השגרה ולהתרכז במשימות האישיות שלו, שגם הן לא היו קלות כלל, כשבלב צובטת כל הזמן הידיעה, כי קרוב רגע נורא בלתי נמנע.
הוא פוסע ברחוב בצעדים רחבים, פניו חתומות, כמסתיר סוד כמוס שלעולם לא יגלה לאיש. ילד גבוה, עוד מעט נער, בלורית של ממש יש לו המגביהה אותו עוד, עיניו עמוקות כשל אמו, פקוחות, נוקבות, לפעמים מבטן דוקר, שרווליו תמיד מופשלים כמו מוכן תמיד לכל משימה.
בנות מגניבות אליו מבט ועתים אף מישירות עיניים מזמינות התוודעות. הוא קולט חיוך רומז, שאלה מתגרה, נפנוף צמה, איננו אדיש, אבל ביישן, נוטה להסתגר, מעייניו נתונים למבחני האישיות הצפונים לו בחייו, הוא מרגיש: ארץ בראשית מחכה לו. בשבוע הבא טיול לעמק יזרעאל, והנה, עוד מעט יסיים את בית-הספר העממי, ואחר-כך? אמא אומרת שילמד בגבעת- השלושה, עד שיוכל להתקבל לבית-הספר כדורי, שאליו הוא רוצה להגיע ויהי מה. כל-כך הרבה שמע על ההוויה המיוחדת במוסד המחשל הזה, יודע שלא ילקק בו דבש ודאגתו לאמו, גם היא אינה מרפה.