הקדמה, אבל לא ארוכה מדי
מזג אוויר נוח ונעים של סוף קיץ קידם את פניו של יעקב כשיצא לרחוב. הוא תר בעיניו אחר מישהו שיוכל לשחק אִתו. היה רק חתול רחוב, שרבץ בצל, והיו כמה ציפורים שלא היה להן כנראה חשק לצייץ.
יעקב הלך הלוך וחזור על המדרכה.
כשהגיע בפעם המי יודע כמה לסוף הרחוב, בא לקראתו עמנואל דביר, השכן מבית מספר 10. ואולם לרוב כשעמנואל דביר עובר ברחוב ליד מי מהדיירים, הוא אינו אומר מילה; הוא רק נד בראשו וממשיך ללכת, ובדרך כלל ראשו שקוע בספר.
גם הפעם הוא רק נד בראשו.
יעקב היה משועמם, ולכן עקב אחריו.
עמנואל דביר פתח את שער החצר, עצר מול דלת ביתו, וידו חיפשה את המפתח בכיס מכנסיו. ארבעה ספרים היו תחת בית שחיו הימני, וארבעה ספרים תחת בית שחיו השמאלי, ופניו היו שקועים בספר הפתוח שקרא בו. שמונת הספרים הקשו עליו לגשש בידו אחר המפתח; הוא כפף את גבו כמו לולב, עד שהצליח סוף־סוף למשוך את המפתח מכיסו הימני.
בדיוק רגע לפני שסובב עמנואל דביר את המפתח ופתח את הדלת נפל מידו אחד הספרים, ומשב רוח שבא מן הים תלש דף אחד ממנו, בלי שהוא הבחין בנעשה כי היה עסוק במפתח. הדף פרח לו, רפרף, התעופף מעבר לגדר ונחת על המדרכה ליד רגליו של יעקב. בינתיים דחק עמנואל בכתפו את הדלת, נכנס, והדלת נסגרה אחריו.
יעקב רכן והרים את הדף. בתחילה חשב להשאיר אותו על המדרכה או לקפלו בצורת מטוס ולהטיס אותו בחזרה אל מעבר לגדר או פשוט לנעוץ אותו בקצה ענף של שיח. אחר כך חשב מה יקרה אם עמנואל דביר יגלה שדף אחד נעלם פתאום ולא יוכל להמשיך בקריאה.
הוא פתח את שער החצר, פסע אל עבר הדלת והקיש עליה שלוש פעמים.
