לילה אחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילה אחרון
הוספה למועדפים

לילה אחרון

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים

אלדד גיל

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בשנת 1948. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. 
הוא מחבר הרומנים: "הצד שלו הצד שלה", 2014, "לילה אחרון" 2016, שניהם בהוצאת מטר. "קליפות של בצל" הוא ספרו השלישי.

תקציר

"בגדיו של אביגדור נשרו ממנו והוא נשאר לעמוד עירום באמצע החדר, מקשיב לנשימתם הקצובה שמתחת לכילה, פעם של שייע ופעם של נומה. היטב ידע שהיא אוהבת להסתכל עליו מהצד כשהוא פושט אותם, וכך נשאר עומד עוד רגע למענה ולמען עצמו."
 
אביגדור הוא הפרימוס של נומה ושייע שטרן – כינוי לרווק שצורף לחדרו של זוג נשוי בימיו הראשונים של הקיבוץ. פלביוס הוא מתעד הקיבוץ שהוקם על מנת להגשים חזון של חברה קומונרית חדשה, בריאה וטובה יותר, והוא זה המגולל את קורות הקבוצה עד ללילה האחרון לקיומה. טוביה הוא המזכיר הנכלולי המסתתר מאחורי הפאתוס האידיאולוגי שהוא מרְצה באסיפות החברים. וחיליק הוא חלפן כספים מרוסיה הלבנה, "גלותי" עם מזוודה בידו, המגיע לבקר את בן דודו וטורף את חיי החברים.  
תכולתה הלא-נודעת של המזוודה מסחררת את דמיונם ונרקמת סביבה חרושת שמועות כמו גם חרושת חלומות ומזימות. עד מהרה מתגלה כי מאחורי החזות האידילית כביכול מסתתרת מציאות קשה - אקלים רצחני, תנאי מחייה קשים, וסכסוכים אינספור בין חברי הקבוצה שאינם מצליחים להיפטר מחולשותיהם האנושיות. 
על רקע כל אלה משגשג סיפור אהבתם יוצא הדופן של נומה שייע ואביגדור.

פרק ראשון

שתים־עשרה בצהריים, יום ג', עשרים וארבעה ביוני, שנת אלפיים וארבע־עשרה. שני אוטובוסים צהובים של מועצת עמק חפר גלשו לאִטם למפרצי החניה במרכז הבמה הפנורמית המשקיפה על העמק הפרוש מתחתיה. חבורת פנסיונרים ירדה מהאוטובוסים והתקבצה סביב שאול המדריך, שנשען על חומת אבנים נמוכה. ״מאחר שזמננו קצר, אקצר גם אני בדברי. ומאחר שהראות היום לא משהו, אנסה לכוון אתכם לנקודות המרכזיות שניתן לראות מכאן.
״נתחיל מהצד הימני שלי, השמאלי שלכם. נקודת הציון הראשונה הבולטת בשטח הוא אגם קטן שצורתו דומה לאגס. לידו חורשת איקליפטוסים, רואים? ממנה יצאו בזמנו המתיישבים אל כיבוש הנקודות בעמק. ליד החורשה, מעט מזרחה, רואים את מושב נווה העמק, מושב של עולים מכורדיסטן שעלו על הקרקע בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. עכשיו, אם תיקחו שתי אצבעות ימינה, רואים? זה קיבוץ שער העמק, קיבוץ של יוצאי מרכז אירופה, קיבוץ שעובר לאחרונה הפרטה, ובצדו המערבי מוקמת בימים אלה שכונה לבנים חוזרים.״
״אצולת הקרקעות,״ אמר בהתרסה אחד הישישים שהשתתפו בסיור. ״בנים ממשיכים... בנים חוזרים...״
״אצולת מה?!״ שאל שאול המדריך.
״כל אלה שחושבים שהם קיבלו את הקרקעות של הקיבוץ מהאבא שלהם.״
אנשים החלו מתלחשים.
״שאלות בסוף,״ אמר שאול והמשיך בדבריו. ״אז כמו שאמרתי, בהמשך לשכונת הבנים, בכתף הגבעה, ממש לפני שהקיבוץ נעלם מהעין, רואים? יוצא כביש. תעקבו אחריו עד שהוא מגיע לצומת, כולם רואים, נכון? ליד הצומת עלה לא מזמן יישוב אנתרופוסופי, כמו קיבוץ הרדוף שבגליל, מי שמכיר. למרות הביקוש הרב, תושבי המקום אינם רוצים להתרחב והוא מונה כשבעים בתי אב בסך הכול. עכשיו, תמשיכו עם הכביש, היישוב הגדול עם הגגות האדומים ובריכת השחייה נקרא מבוא העמק. מדובר ביישוב קהילתי שקם על חורבותיו של קיבוץ בעל אותו שם. הקיבוץ נעזב בסוף אוגוסט 1936 והיישוב שלפניכם הוקם ביוזמה של עובדי הייטק כאגודה שיתופית.״
״ומאיפה האדמות?״ שאל אותו ישיש. ״מי נתן להם את האדמות?״
״זה לא הנושא,״ אמר שאול וביקש לא להפריע עד לסוף דבריו. ״כך או כך, בהמשך פורקה השותפות ותנאי הקבלה העיקרי הוא כמות המזומנים. ואם להיות בוטה עד הסוף, אוסיף ואומר שרצוי ששם המשפחה יעיד על מוצא אירופי, אם אתם יורדים לסוף דעתי. כעת, אם תפנו את המבט מעט ימינה למגדל האנטנה הסלולרית שבמרכז הגבעה הטרשית, תראו שם עץ שקמה גדול, כולם רואים?! לפני כשנה, אם מישהו זוכר, עלה היישוב הזה לכותרות בעקבות החלטת הוועד המקומי לעקור את העץ העתיק, שגילו מוערך במאה ועשרים שנה. זה היה אפילו בטלוויזיה.״
״מכיר את הסיפור,״ אמר אותו ישיש. ״רצו להקים שם מרכז קניות.״
״בדיוק,״ אמר שאול, ״ורגע לפני העקירה, שוחרי טבע צעירים מאגודת טבע ודין קשרו את עצמם אל הגזע. אני עצמי הייתי נוכח במקום.״
״אלה חברה רציניים,״ אמר הישיש, ״מלח הארץ.״
״ביקשתי לא להפריע,״ אמר שאול.
״לא מפריע,״ המהם הישיש. ״אבל לדבר עוד מותר?״
״היתה מהומה גדולה,״ המשיך שאול, ״שבסיומה הובטח שלפי שעה לא ייעשה דבר. אבל מכיוון ששוחרי הטבע שבעו מרורים ועייפו מהבטחות שווא, כמו המקרה המפורסם של חוף פלמחים, הם פנו לבית המשפט והוציאו צו מניעה.״
״אז לא יורידו את העץ?״ שאלה אחת הישישות.
״אני רואה שהגברת אוהבת עצים,״ אמר שאול.
״'כי האדם עץ השדה' כתוב בספר דברים.״
״איזה דברים, זה נתן זך כתב,״ הצטרף למפריעים ישיש נוסף.
״אתה לא תגיד לי,״ אמרה הישישה, ״זך לקח את המשפט הזה מספר דברים.״
״לא לריב חברים,״ אמר שאול. ״שניכם צודקים. זה כתוב גם בספר דברים וגם בשיר של נתן זך.״
״מה עם השקמה הזקנה?״ שאלה הישישה.
״לעת עתה יש צו מניעה. אגב, הם צירפו לעתירה ציטוטים מתוך הספר 'ההתיישבות בעמק'. כתב אותו גידי לפלר, שהכול כינו אותו פלביוס, שהיה המתעד של תנועת ההתיישבות העובדת. בצעירותו הוא היה אחד החברים בקיבוץ. אבל בספריו לא תמצאו כמעט מילה על הסיבות לפירוק הקיבוץ ולנטישה. נושא בפני עצמו. ועכשיו נעזוב את מבוא העמק ונמשיך הלאה ממנו. רואים את שני היישובים הצמודים זה לזה?״
״קשה לראות בגלל האובך,״ אמר הישיש, וקטע את דבריו של שאול כבר בראשיתם.
״כן, קצת קשה, ובכל זאת רואים משהו, אלה הם פנינת העמק ושושנת העמק. זהו חברים, זה בערך מה שניתן לראות מכאן, בשעת צהריים זאת. אני מציע לכם בכל לב להגיע לכאן בהזדמנות כמה דקות לפני השקיעה, בשעה שהשמש תהיה מאחוריכם, תאמינו לי, חוויה של ממש. כעת, בחורים ימינה, בחורות שמאלה, ובלי להציץ, עשר דקות לתזוזה, קדימה.״

אלדד גיל

אלדד גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד בשנת 1948. הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו. לזוג שלושה ילדים. 
הוא מחבר הרומנים: "הצד שלו הצד שלה", 2014, "לילה אחרון" 2016, שניהם בהוצאת מטר. "קליפות של בצל" הוא ספרו השלישי.

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
לילה אחרון אלדד גיל
שתים־עשרה בצהריים, יום ג', עשרים וארבעה ביוני, שנת אלפיים וארבע־עשרה. שני אוטובוסים צהובים של מועצת עמק חפר גלשו לאִטם למפרצי החניה במרכז הבמה הפנורמית המשקיפה על העמק הפרוש מתחתיה. חבורת פנסיונרים ירדה מהאוטובוסים והתקבצה סביב שאול המדריך, שנשען על חומת אבנים נמוכה. ״מאחר שזמננו קצר, אקצר גם אני בדברי. ומאחר שהראות היום לא משהו, אנסה לכוון אתכם לנקודות המרכזיות שניתן לראות מכאן.
״נתחיל מהצד הימני שלי, השמאלי שלכם. נקודת הציון הראשונה הבולטת בשטח הוא אגם קטן שצורתו דומה לאגס. לידו חורשת איקליפטוסים, רואים? ממנה יצאו בזמנו המתיישבים אל כיבוש הנקודות בעמק. ליד החורשה, מעט מזרחה, רואים את מושב נווה העמק, מושב של עולים מכורדיסטן שעלו על הקרקע בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. עכשיו, אם תיקחו שתי אצבעות ימינה, רואים? זה קיבוץ שער העמק, קיבוץ של יוצאי מרכז אירופה, קיבוץ שעובר לאחרונה הפרטה, ובצדו המערבי מוקמת בימים אלה שכונה לבנים חוזרים.״
״אצולת הקרקעות,״ אמר בהתרסה אחד הישישים שהשתתפו בסיור. ״בנים ממשיכים... בנים חוזרים...״
״אצולת מה?!״ שאל שאול המדריך.
״כל אלה שחושבים שהם קיבלו את הקרקעות של הקיבוץ מהאבא שלהם.״
אנשים החלו מתלחשים.
״שאלות בסוף,״ אמר שאול והמשיך בדבריו. ״אז כמו שאמרתי, בהמשך לשכונת הבנים, בכתף הגבעה, ממש לפני שהקיבוץ נעלם מהעין, רואים? יוצא כביש. תעקבו אחריו עד שהוא מגיע לצומת, כולם רואים, נכון? ליד הצומת עלה לא מזמן יישוב אנתרופוסופי, כמו קיבוץ הרדוף שבגליל, מי שמכיר. למרות הביקוש הרב, תושבי המקום אינם רוצים להתרחב והוא מונה כשבעים בתי אב בסך הכול. עכשיו, תמשיכו עם הכביש, היישוב הגדול עם הגגות האדומים ובריכת השחייה נקרא מבוא העמק. מדובר ביישוב קהילתי שקם על חורבותיו של קיבוץ בעל אותו שם. הקיבוץ נעזב בסוף אוגוסט 1936 והיישוב שלפניכם הוקם ביוזמה של עובדי הייטק כאגודה שיתופית.״
״ומאיפה האדמות?״ שאל אותו ישיש. ״מי נתן להם את האדמות?״
״זה לא הנושא,״ אמר שאול וביקש לא להפריע עד לסוף דבריו. ״כך או כך, בהמשך פורקה השותפות ותנאי הקבלה העיקרי הוא כמות המזומנים. ואם להיות בוטה עד הסוף, אוסיף ואומר שרצוי ששם המשפחה יעיד על מוצא אירופי, אם אתם יורדים לסוף דעתי. כעת, אם תפנו את המבט מעט ימינה למגדל האנטנה הסלולרית שבמרכז הגבעה הטרשית, תראו שם עץ שקמה גדול, כולם רואים?! לפני כשנה, אם מישהו זוכר, עלה היישוב הזה לכותרות בעקבות החלטת הוועד המקומי לעקור את העץ העתיק, שגילו מוערך במאה ועשרים שנה. זה היה אפילו בטלוויזיה.״
״מכיר את הסיפור,״ אמר אותו ישיש. ״רצו להקים שם מרכז קניות.״
״בדיוק,״ אמר שאול, ״ורגע לפני העקירה, שוחרי טבע צעירים מאגודת טבע ודין קשרו את עצמם אל הגזע. אני עצמי הייתי נוכח במקום.״
״אלה חברה רציניים,״ אמר הישיש, ״מלח הארץ.״
״ביקשתי לא להפריע,״ אמר שאול.
״לא מפריע,״ המהם הישיש. ״אבל לדבר עוד מותר?״
״היתה מהומה גדולה,״ המשיך שאול, ״שבסיומה הובטח שלפי שעה לא ייעשה דבר. אבל מכיוון ששוחרי הטבע שבעו מרורים ועייפו מהבטחות שווא, כמו המקרה המפורסם של חוף פלמחים, הם פנו לבית המשפט והוציאו צו מניעה.״
״אז לא יורידו את העץ?״ שאלה אחת הישישות.
״אני רואה שהגברת אוהבת עצים,״ אמר שאול.
״'כי האדם עץ השדה' כתוב בספר דברים.״
״איזה דברים, זה נתן זך כתב,״ הצטרף למפריעים ישיש נוסף.
״אתה לא תגיד לי,״ אמרה הישישה, ״זך לקח את המשפט הזה מספר דברים.״
״לא לריב חברים,״ אמר שאול. ״שניכם צודקים. זה כתוב גם בספר דברים וגם בשיר של נתן זך.״
״מה עם השקמה הזקנה?״ שאלה הישישה.
״לעת עתה יש צו מניעה. אגב, הם צירפו לעתירה ציטוטים מתוך הספר 'ההתיישבות בעמק'. כתב אותו גידי לפלר, שהכול כינו אותו פלביוס, שהיה המתעד של תנועת ההתיישבות העובדת. בצעירותו הוא היה אחד החברים בקיבוץ. אבל בספריו לא תמצאו כמעט מילה על הסיבות לפירוק הקיבוץ ולנטישה. נושא בפני עצמו. ועכשיו נעזוב את מבוא העמק ונמשיך הלאה ממנו. רואים את שני היישובים הצמודים זה לזה?״
״קשה לראות בגלל האובך,״ אמר הישיש, וקטע את דבריו של שאול כבר בראשיתם.
״כן, קצת קשה, ובכל זאת רואים משהו, אלה הם פנינת העמק ושושנת העמק. זהו חברים, זה בערך מה שניתן לראות מכאן, בשעת צהריים זאת. אני מציע לכם בכל לב להגיע לכאן בהזדמנות כמה דקות לפני השקיעה, בשעה שהשמש תהיה מאחוריכם, תאמינו לי, חוויה של ממש. כעת, בחורים ימינה, בחורות שמאלה, ובלי להציץ, עשר דקות לתזוזה, קדימה.״