שירה גאולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שירה גאולה
מכר
מאות
עותקים
שירה גאולה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שירה גאולה

4.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נועה ירון-דיין

נועה ירון־דיין נולדה ב־ 1972 למשפחה חילונית. היתה שדרנית בגלי צה"ל ומנחת טלוויזיה לילדים ולמבוגרים. כיום היא בעלת תשובה, חסידת ברסלב ואם לשבעה ילדים. ספרה הראשון מקימי זכה להצלחה רבה, היה לרב־מכר ואף עובד לסדרת טלוויזיה. "שירה גאולה" הוא ספרה השני.

תקציר

"ביום ההוא היה לי חשק להכאיב באמת. כעסתי ולא לקחתי שום הסוואה. זה היה ואן ויי טיקט — אאוט. קבעתי עם עדינה בתחנת דלק בכניסה לעיר, והיא חיבקה אותי שם ואמרה: "ברוכה הבאה לחיים האמתיים". נשברתי לה קצת בתוך הידיים, הדמעות הציפו אותי, וכאב ראש חד  הִכּה לי ברקות ושיתק אותי. הלב שלי דפק. הייתי אמורה להיות מבוהלת, אבל לא הייתי. הייתי מכווצת ומאומצת כאילו דחפתי הר. בתוך הידיים של עדינה הכול קרס והתמוטט, ועם הדמעות באה לי גם הרגשה משכרת של אושר. של חופש."
 
שירה גאולה, יתומה מאב, ובת לאם בעלת תשובה שנישאה בשנית, הפעם לגבר חרדי,  נזרקת מתוך חייה המתפוררים ומגיעה לרחוב. היא צוללת אל מעמקי העיר שמתחת לעיר, וזו מקבלת אותה בזרועות פתוחות ומובילה אותה להרפתקה פלילית שאולי תשנה את חייה.
 
נועה ירון־דיין, שבספרה רב־המכר "מקימי" סיפרה על עולמם של החוזרים בתשובה, מתמודדת הפעם עם התהיות שבכיוון ההפוך. את ההוויה התל־אביבית מחליפה ירושלים של מטה, וגם הפעם היא עושה זאת בסיפור קולח ושובה לב.

פרק ראשון

1
 
מעגל של תליינים סגר על הקרבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה. עוד קודם היתה לי הרגשה שאני מכירה אותו, אבל העיניים עשו לי את הקליק. זה הבן הקטן של ממן מהדואר. משפחה של צדיקים, האמת. מה אתה עושה פה, ילד? גדלת מהר מדי. מה אתן רוצות, עיניים? תלכו לחפש רחמים אצל מי שנשארו לו רחמים על עצמו, וגם קצת עודף בשביל אחרים. קולות עמומים של בעיטות, של צלעות נסדקות, הרבה דם מהאף, והעיניים. כמו חיה. מבוהל מעצמו ומהמכה הבאה, שהנה היא באה. הוא רק ילד, ילד טיפש, רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי. ידעתי שזה לא ישנה כלום. כי עוד זוג עיניים אחד הסתובב וננעץ בי. ובתוכן דם ואש ותמרות עשן. העיניים היפות של אפולו. הוא חייך אלי חיוך קטן וסטרילי של ג'נטלמן, הוריד את מעיל העור השחור שלו והניח לי אותו בעדינות על הכתפיים. הוא אמר, "שלא יהיה לך קר", ונבלע בחושך של חדר המדרגות.
 
הכנסתי את הידיים לשרוולים של המעיל. הרגשתי צמרמורת ובחילה ביחד, ופלאש בתוך הראש שלי האיר והקפיא טוב־טוב את הרגע. את קהות החושים ואוזלת היד. זה היה כאב עמום, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא כאב לי על הילד של ממן ששכב שם מדמם ובוכה. כאב לי עלי. איך זה? התחלתי לרוץ. כמה שזה היה מטומטם, זה מה שעשיתי. רצתי בלי לעצור הכי רחוק מהעיניים שלהם ונזרקתי בזולה של אליס לשינה רעה. לחלום מגעיל. חצי מודע. הכול כמו על מגש. כמו הערֵמה של הכבדים בוויטרינה של הקצב. נא. חי ומת, הכול ביחד. אירועי הלילה התערבלו לי בתת־ההכרה, מדממים ויוצרים שרשורים של תובנות עקומות. הצעקות של הבן של ממן בתוך הראש שלי כמו באוזניות בפול ווליום. תן לישון, נו.
 
"באמא שלי, בספר תורה, בבבא סאלי, בעיניים שלי, לא לקחתי". מסכן מטומטם. ובעיקר שקרן גרוע. בן כמה הוא? אולי ארבע עשרה. כמה הוא לקח לעצמו? אולי מאה חמישים שקל. בסך הכול עיגל פינה בקטנה. שכח שלא מתעסקים עם מי שלא מתעסקים. דפוק.
 
התעוררתי מכורבלת במעיל הענק שקיבלתי. בוכה על עצמי במקום על הילד. כועסת על עצמי במקום על אפולו. סבתא צילה, כשעוד יכלה לדבר, היתה אומרת שלכל דבר מתרגלים. גם לזה, סבתא? הסתכלתי על השמים דרך החלון המטונף. לפי האור, בטח שלוש בצהריים. על הרצפה מסביב רק מזרונים ריקים. על השטיח כוסות קפה שחור, פחיות רדבול, בקבוק וודקה מחוסל, שקיות במבה ריקות, קופסאות של מנות חמות עם שאריות פירה ובדלי סיגריות תקועים בפנים. הבנות כבר הלכו מזמן. היה שקט, אבל הראש שלי התפוצץ. חלום של צהריים. אמא שלי אומרת שאת החלומות של לפנות בוקר לוחשים לך באוזן מלאכים, ואת החלומות של הצהריים לוחשים לך באוזן שדים. למי אכפת. עקבתי אחרי הכבל של תנור הספירלה ודחפתי את התקע לקיר. הסתכלתי עליו כשהתחמם והאדים, התמתחתי מולו. יאללה קומי. צחצחתי שיניים במים קפואים והסתכלתי על עצמי במראות של ארון האמבטיה, שלוש דלתות, שלוש מראות. תראי אותך. מכל הכיוונים תראי, ועד אין־סוף אחורה. פרצוף. איך רצת כמו מטומטמת, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
 
הסתרקתי ובלגנתי בחזרה כמו שאני אוהבת. ארזתי את עצמי בחזרה לתוך התיק. לא ייאמן כמה מהר למדתי להתפזר ולהיאסף. הידקתי את המעיל ויצאתי לקור בחוץ. קניתי לי קפה ושתיתי אותו על ספסל בגן העצמאות. הוצאתי את הטלפון. דפוק. היה בטעינה אלף שנה, וכבר התרוקנה לו הבטרייה. טוב, הוא יד חמישית בערך, לא איזה פסגה. הרמקול שלו הרוס וגם המצלמה. פעם היה לי טלפון טוב, גנוב, אבל טוב. אחר כך גנבו לי אותו, ומאז אני על גרוטאות. הכנסתי אותו בחזרה לתיק. ממילא לא היה לי חשק לאף אחד. רציתי לברוח.
 
הוצאתי את המחברת. כתבתי הכול. לא החסרתי שום פרט. לא סגננתי, אין בשביל מי. קראתי עוד פעם והדלקתי. שרפתי הכול בלי לחשוב פעמיים. העיניים של הילד של ממן נשרפו שם עם כל הצעקות והתחנונים שלו. חיכיתי לשקט שיבוא לשטוף את הכול. אבל הוא לא בא, המנוול. איזה יום דפוק.
 
2
 
"את מריחה ריח של עשן?" קפאתי. בעל החנות הסתכל עלי וחייך. לקחתי את העשרים אגורות עודף ועשיתי "לא" עם הראש. הוא אמר "אני מריח, זה עוד יום שנשרף". נראה לי שזאת היתה בדיחה. נשמתי, תנוחי. זהו, הוא גמר להיום, הולך הביתה. יצאתי, והוא נעל את עצמו בפנים ואותי בחוץ. סגרתי את הריצ'רץ' של המעיל עד הסנטר, הכנסתי מסטיק לפה. בשקית היתה לי מחברת חדשה. חיבקתי אותה, הוצאתי צעיף מהתיק והסתכלתי על הרחוב שכבר החשיך. בקושי התחיל היום, וכבר הלילה חושף שיניים. זה החורף הזה.
 
לילה של יום ראשון זה לילה של רחובות ריקים. חוץ מהפליטים אין אף אחד בחוץ. כל סוגי הפליטים, מכל המלחמות המכוערות, בלי יוצאת מהכלל. בירושלים, כשאתה נזרק מהחיים הרגילים, אתה מתגלגל ומתגלגל, ובדרך כלל נוחת איפשהו כאן, בין כיכר ציון לכיכר החתולות. זה הלילה הכי משעמם בשבוע. כל מי שיש לו בית נשאר בבית, ובטח עם כזאת רוח בחוץ. אם אני אחזור הביתה באיזה רגע של חולשה, זה בטח יהיה באיזה ראשון בערב. כל האזרחים ההגונים יושבים עכשיו בבתים שלהם, מה שמשאיר את הרחוב לחסרי הבית. לנרקומנים. לאנשי העולם התחתון. לילדי הרחוב. ולתיירים. כמו חיות לילה שיוצאות מהמאורות, מגיחות מהמחילות והחורים והסדקים. עיר הקודש, אור לגויים. ראיתי איך הבקבוקים מגיעים, ואִתם מתייצבים כל הפרצופים של הכיכר. ראשון־שני־שלישי, הם כאן.
 
את אפולו לא ראיתי מאתמול, אבל עוד כמה שעות גם הוא יתייצב. אף אחד לא מתחמק, גם לא הוא, שמשחק אותה חצי אלוהים. גם לא אני, שברחתי לו עם המעיל. כאילו שאפשר לברוח. כל הנחלים הולכים לים, וכל העסקים המפוקפקים של אתמול זורמים בסוף הלילה לכיכר הזאת. ובכל זאת הערב אני מורידה פרופיל. לא בא לי לראות את הפנים העדינות שלו, כשהראש שלי עוד מלא בצעקות של הילד של ממן.
 
התיישבתי מול דף ראשון במחברת החדשה. לבן־לבן, הכול יש בו. מחכה רק לי. ואין לי חשק לכלום, חוץ מלברוח. כתבתי:
 
בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
בוא ספר סיפור מתוק
שהבאת מרחוק
בוא תשאיל לי זוג כנפיים
רק לבינתיים.
 
כשיוצאים לי חרוזים, זה סימן לא טוב. הייתי פה. עליתי למדרחוב וספרתי אופציות. שלוש. בחרתי אקראית בשלישית. בסדר־בסדר, לא צריך לדחוף. הנה אני באה. לאן כבר יש לי ללכת? ממילא כל הדרכים חסומות.
 
3
 
ברחוב יש הייררכייה ברורה, והיא קשורה בכסף וביכולת שלך להשיג אותו. היתה שם החבורה של הטחונים. אלה שתמיד היה להם כסף, הם באו אתו מהבית. קראנו להם המקוּמבָּנים, אלה שאף פעם לא מחפשים כיוון, הם תמיד מסודרים. אף פעם לא חסר להם מה לעשן ומה לשתות, והם לא סופרים אותך, מקסימום מוכרים לך קצת ביוקר. והיו האמנים התפרנים, שעושים כסף מקֶסם, מכישרון ועליזות קיומית טיפשית ויפהפייה. אני לא ידעתי לעשות את זה, אבל אהבתי להיות אִתם. יום אחד הם מכרו תפוזים שהתגלגלו אליהם בחינם, תפוז בשקל, וכל היום מסביב לתפוזים מוזיקה ובלגן. ביום אחר הם עשו מכירת בגדים של עצמם, בקיצור, אמנים. היו עשרות כאלה. מי שלא היה לא עשיר ולא אמן היה קצת יותר בבעיה. באופן כללי כולם קנו ומכרו כל הזמן. עשו מגביות רחוב ועסקים קטנים. וכולם הכירו את הפלאפלים שמחלקים בסוף היום את כל מה שנשאר להם, וגם את המאפיות, ואת המסעדות של הצדיקים שייתנו לך צלחת, ואת הסנדוויץ' פסטרמה שנותנים בחוט המשולש, כל יום בצהריים לכל פליט, לא חשוב מאיזה סוג. ואת הכוס תה של הזולה של חצרוני. כולנו התרסקנו שם מדי פעם אצל המלאכים האלה, אפילו אני, שבאופן עקרוני לא יכולתי לסבול להיות פרויקט חסד של אף מלאך.
 
בתחתית שרשרת המזון ברחוב היינו ללא ספק אנחנו, הלשעברניקיות, בנות כמו עדינה וכמוני. הנושרות. חסרות כל צינור לכסף, חסרות כל הגנה. לנו היו הכי הרבה סיכויים להסתבך. ובאמת רובנו הסתבכנו נורא. היינו בשום מקום, לא קשורות בשום חוט לשום דבר. מתחילות לבד מאפס, אבל מאושרות. כל החיים אמרו לנו שאנחנו לא, וברחוב פתאום מלהיות לא, נהיינו כן. הכי כן שאפשר. כמה שהיינו יותר לא קודם, ככה יותר כן עכשיו. בקיצור, החרבנו הכול מאחורינו. היינו כבר הרבה אחרי נקודת האַל־חזור ההיא שזרקה אותנו החוצה. היינו שרופות. נקודה. וזה נהיה עיקרון לא להצטרך אף אחד משם. אם הם לא צריכים אותנו, אז גם אנחנו לא צריכות אותם.

נועה ירון-דיין

נועה ירון־דיין נולדה ב־ 1972 למשפחה חילונית. היתה שדרנית בגלי צה"ל ומנחת טלוויזיה לילדים ולמבוגרים. כיום היא בעלת תשובה, חסידת ברסלב ואם לשבעה ילדים. ספרה הראשון מקימי זכה להצלחה רבה, היה לרב־מכר ואף עובד לסדרת טלוויזיה. "שירה גאולה" הוא ספרה השני.

סקירות וביקורות

הסופרת נועה ירון דיין: "ביקשתי מהקב"ה פטור מהמגזר הדתי" איריס קול מעריב 22/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
20 שנה אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית מבית שמש, ועשור לאחר ההצלחה של ספרה "מקימי", נועה ירון־דיין חוזרת עם ספר חדש * בראיון עימה, היא מספרת כיצד איחתה את הקרע עם אחותה, ולמה תמיד היא תחיה עם תחושת געגוע אמילי עמרוסי ישראל היום 16/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הסופרת נועה ירון דיין: "ביקשתי מהקב"ה פטור מהמגזר הדתי" איריס קול מעריב 22/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
20 שנה אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית מבית שמש, ועשור לאחר ההצלחה של ספרה "מקימי", נועה ירון־דיין חוזרת עם ספר חדש * בראיון עימה, היא מספרת כיצד איחתה את הקרע עם אחותה, ולמה תמיד היא תחיה עם תחושת געגוע אמילי עמרוסי ישראל היום 16/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
שירה גאולה נועה ירון-דיין
1
 
מעגל של תליינים סגר על הקרבן הרועד. הם הקיפו אותו והתחילו לדחוף אותו לעבר חדר המדרגות החשוך. הוא סובב את הראש אחורה והסתכל לי בעיניים. תלה בי מבט של תקווה. עוד קודם היתה לי הרגשה שאני מכירה אותו, אבל העיניים עשו לי את הקליק. זה הבן הקטן של ממן מהדואר. משפחה של צדיקים, האמת. מה אתה עושה פה, ילד? גדלת מהר מדי. מה אתן רוצות, עיניים? תלכו לחפש רחמים אצל מי שנשארו לו רחמים על עצמו, וגם קצת עודף בשביל אחרים. קולות עמומים של בעיטות, של צלעות נסדקות, הרבה דם מהאף, והעיניים. כמו חיה. מבוהל מעצמו ומהמכה הבאה, שהנה היא באה. הוא רק ילד, ילד טיפש, רציתי לצעוק, אבל לא צעקתי. ידעתי שזה לא ישנה כלום. כי עוד זוג עיניים אחד הסתובב וננעץ בי. ובתוכן דם ואש ותמרות עשן. העיניים היפות של אפולו. הוא חייך אלי חיוך קטן וסטרילי של ג'נטלמן, הוריד את מעיל העור השחור שלו והניח לי אותו בעדינות על הכתפיים. הוא אמר, "שלא יהיה לך קר", ונבלע בחושך של חדר המדרגות.
 
הכנסתי את הידיים לשרוולים של המעיל. הרגשתי צמרמורת ובחילה ביחד, ופלאש בתוך הראש שלי האיר והקפיא טוב־טוב את הרגע. את קהות החושים ואוזלת היד. זה היה כאב עמום, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא כאב לי על הילד של ממן ששכב שם מדמם ובוכה. כאב לי עלי. איך זה? התחלתי לרוץ. כמה שזה היה מטומטם, זה מה שעשיתי. רצתי בלי לעצור הכי רחוק מהעיניים שלהם ונזרקתי בזולה של אליס לשינה רעה. לחלום מגעיל. חצי מודע. הכול כמו על מגש. כמו הערֵמה של הכבדים בוויטרינה של הקצב. נא. חי ומת, הכול ביחד. אירועי הלילה התערבלו לי בתת־ההכרה, מדממים ויוצרים שרשורים של תובנות עקומות. הצעקות של הבן של ממן בתוך הראש שלי כמו באוזניות בפול ווליום. תן לישון, נו.
 
"באמא שלי, בספר תורה, בבבא סאלי, בעיניים שלי, לא לקחתי". מסכן מטומטם. ובעיקר שקרן גרוע. בן כמה הוא? אולי ארבע עשרה. כמה הוא לקח לעצמו? אולי מאה חמישים שקל. בסך הכול עיגל פינה בקטנה. שכח שלא מתעסקים עם מי שלא מתעסקים. דפוק.
 
התעוררתי מכורבלת במעיל הענק שקיבלתי. בוכה על עצמי במקום על הילד. כועסת על עצמי במקום על אפולו. סבתא צילה, כשעוד יכלה לדבר, היתה אומרת שלכל דבר מתרגלים. גם לזה, סבתא? הסתכלתי על השמים דרך החלון המטונף. לפי האור, בטח שלוש בצהריים. על הרצפה מסביב רק מזרונים ריקים. על השטיח כוסות קפה שחור, פחיות רדבול, בקבוק וודקה מחוסל, שקיות במבה ריקות, קופסאות של מנות חמות עם שאריות פירה ובדלי סיגריות תקועים בפנים. הבנות כבר הלכו מזמן. היה שקט, אבל הראש שלי התפוצץ. חלום של צהריים. אמא שלי אומרת שאת החלומות של לפנות בוקר לוחשים לך באוזן מלאכים, ואת החלומות של הצהריים לוחשים לך באוזן שדים. למי אכפת. עקבתי אחרי הכבל של תנור הספירלה ודחפתי את התקע לקיר. הסתכלתי עליו כשהתחמם והאדים, התמתחתי מולו. יאללה קומי. צחצחתי שיניים במים קפואים והסתכלתי על עצמי במראות של ארון האמבטיה, שלוש דלתות, שלוש מראות. תראי אותך. מכל הכיוונים תראי, ועד אין־סוף אחורה. פרצוף. איך רצת כמו מטומטמת, יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
 
הסתרקתי ובלגנתי בחזרה כמו שאני אוהבת. ארזתי את עצמי בחזרה לתוך התיק. לא ייאמן כמה מהר למדתי להתפזר ולהיאסף. הידקתי את המעיל ויצאתי לקור בחוץ. קניתי לי קפה ושתיתי אותו על ספסל בגן העצמאות. הוצאתי את הטלפון. דפוק. היה בטעינה אלף שנה, וכבר התרוקנה לו הבטרייה. טוב, הוא יד חמישית בערך, לא איזה פסגה. הרמקול שלו הרוס וגם המצלמה. פעם היה לי טלפון טוב, גנוב, אבל טוב. אחר כך גנבו לי אותו, ומאז אני על גרוטאות. הכנסתי אותו בחזרה לתיק. ממילא לא היה לי חשק לאף אחד. רציתי לברוח.
 
הוצאתי את המחברת. כתבתי הכול. לא החסרתי שום פרט. לא סגננתי, אין בשביל מי. קראתי עוד פעם והדלקתי. שרפתי הכול בלי לחשוב פעמיים. העיניים של הילד של ממן נשרפו שם עם כל הצעקות והתחנונים שלו. חיכיתי לשקט שיבוא לשטוף את הכול. אבל הוא לא בא, המנוול. איזה יום דפוק.
 
2
 
"את מריחה ריח של עשן?" קפאתי. בעל החנות הסתכל עלי וחייך. לקחתי את העשרים אגורות עודף ועשיתי "לא" עם הראש. הוא אמר "אני מריח, זה עוד יום שנשרף". נראה לי שזאת היתה בדיחה. נשמתי, תנוחי. זהו, הוא גמר להיום, הולך הביתה. יצאתי, והוא נעל את עצמו בפנים ואותי בחוץ. סגרתי את הריצ'רץ' של המעיל עד הסנטר, הכנסתי מסטיק לפה. בשקית היתה לי מחברת חדשה. חיבקתי אותה, הוצאתי צעיף מהתיק והסתכלתי על הרחוב שכבר החשיך. בקושי התחיל היום, וכבר הלילה חושף שיניים. זה החורף הזה.
 
לילה של יום ראשון זה לילה של רחובות ריקים. חוץ מהפליטים אין אף אחד בחוץ. כל סוגי הפליטים, מכל המלחמות המכוערות, בלי יוצאת מהכלל. בירושלים, כשאתה נזרק מהחיים הרגילים, אתה מתגלגל ומתגלגל, ובדרך כלל נוחת איפשהו כאן, בין כיכר ציון לכיכר החתולות. זה הלילה הכי משעמם בשבוע. כל מי שיש לו בית נשאר בבית, ובטח עם כזאת רוח בחוץ. אם אני אחזור הביתה באיזה רגע של חולשה, זה בטח יהיה באיזה ראשון בערב. כל האזרחים ההגונים יושבים עכשיו בבתים שלהם, מה שמשאיר את הרחוב לחסרי הבית. לנרקומנים. לאנשי העולם התחתון. לילדי הרחוב. ולתיירים. כמו חיות לילה שיוצאות מהמאורות, מגיחות מהמחילות והחורים והסדקים. עיר הקודש, אור לגויים. ראיתי איך הבקבוקים מגיעים, ואִתם מתייצבים כל הפרצופים של הכיכר. ראשון־שני־שלישי, הם כאן.
 
את אפולו לא ראיתי מאתמול, אבל עוד כמה שעות גם הוא יתייצב. אף אחד לא מתחמק, גם לא הוא, שמשחק אותה חצי אלוהים. גם לא אני, שברחתי לו עם המעיל. כאילו שאפשר לברוח. כל הנחלים הולכים לים, וכל העסקים המפוקפקים של אתמול זורמים בסוף הלילה לכיכר הזאת. ובכל זאת הערב אני מורידה פרופיל. לא בא לי לראות את הפנים העדינות שלו, כשהראש שלי עוד מלא בצעקות של הילד של ממן.
 
התיישבתי מול דף ראשון במחברת החדשה. לבן־לבן, הכול יש בו. מחכה רק לי. ואין לי חשק לכלום, חוץ מלברוח. כתבתי:
 
בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
בוא ספר סיפור מתוק
שהבאת מרחוק
בוא תשאיל לי זוג כנפיים
רק לבינתיים.
 
כשיוצאים לי חרוזים, זה סימן לא טוב. הייתי פה. עליתי למדרחוב וספרתי אופציות. שלוש. בחרתי אקראית בשלישית. בסדר־בסדר, לא צריך לדחוף. הנה אני באה. לאן כבר יש לי ללכת? ממילא כל הדרכים חסומות.
 
3
 
ברחוב יש הייררכייה ברורה, והיא קשורה בכסף וביכולת שלך להשיג אותו. היתה שם החבורה של הטחונים. אלה שתמיד היה להם כסף, הם באו אתו מהבית. קראנו להם המקוּמבָּנים, אלה שאף פעם לא מחפשים כיוון, הם תמיד מסודרים. אף פעם לא חסר להם מה לעשן ומה לשתות, והם לא סופרים אותך, מקסימום מוכרים לך קצת ביוקר. והיו האמנים התפרנים, שעושים כסף מקֶסם, מכישרון ועליזות קיומית טיפשית ויפהפייה. אני לא ידעתי לעשות את זה, אבל אהבתי להיות אִתם. יום אחד הם מכרו תפוזים שהתגלגלו אליהם בחינם, תפוז בשקל, וכל היום מסביב לתפוזים מוזיקה ובלגן. ביום אחר הם עשו מכירת בגדים של עצמם, בקיצור, אמנים. היו עשרות כאלה. מי שלא היה לא עשיר ולא אמן היה קצת יותר בבעיה. באופן כללי כולם קנו ומכרו כל הזמן. עשו מגביות רחוב ועסקים קטנים. וכולם הכירו את הפלאפלים שמחלקים בסוף היום את כל מה שנשאר להם, וגם את המאפיות, ואת המסעדות של הצדיקים שייתנו לך צלחת, ואת הסנדוויץ' פסטרמה שנותנים בחוט המשולש, כל יום בצהריים לכל פליט, לא חשוב מאיזה סוג. ואת הכוס תה של הזולה של חצרוני. כולנו התרסקנו שם מדי פעם אצל המלאכים האלה, אפילו אני, שבאופן עקרוני לא יכולתי לסבול להיות פרויקט חסד של אף מלאך.
 
בתחתית שרשרת המזון ברחוב היינו ללא ספק אנחנו, הלשעברניקיות, בנות כמו עדינה וכמוני. הנושרות. חסרות כל צינור לכסף, חסרות כל הגנה. לנו היו הכי הרבה סיכויים להסתבך. ובאמת רובנו הסתבכנו נורא. היינו בשום מקום, לא קשורות בשום חוט לשום דבר. מתחילות לבד מאפס, אבל מאושרות. כל החיים אמרו לנו שאנחנו לא, וברחוב פתאום מלהיות לא, נהיינו כן. הכי כן שאפשר. כמה שהיינו יותר לא קודם, ככה יותר כן עכשיו. בקיצור, החרבנו הכול מאחורינו. היינו כבר הרבה אחרי נקודת האַל־חזור ההיא שזרקה אותנו החוצה. היינו שרופות. נקודה. וזה נהיה עיקרון לא להצטרך אף אחד משם. אם הם לא צריכים אותנו, אז גם אנחנו לא צריכות אותם.