לפעמים נראה לי שאני היחידה בשכונה שעדיין יש לה חלומות הגיוניים. לי יש שני חלומות, ואני לא מתביישת באף אחד מהם. אני רוצה להרוג את וָאדים. ואני רוצה לכתוב ספר על אמא שלי. כבר יש לי כותרת בשבילו: "סיפורה של אישה אדמונית חסרת מוח, שעוד היתה חיה אילו שמעה בקולה של בתה הבכורה והנבונה". אולי זו תהיה רק כותרת משנה. יש לי עוד זמן לשקול את העניין, מכיוון שעדיין לא התחלתי לכתוב.
לרוב האנשים שגרים בשכונה שלנו בכלל אין חלומות. שאלתי אותם. ולמעטים שחולמים יש חלומות כל כך עלובים, שאני במקומם כבר הייתי מעדיפה לוותר עליהם.
החלום של אנה, למשל, הוא להתחתן עם מישהו עשיר. עליו להיות שופט באמצע שנות השלושים, ואם אפשר, לא מכוער לגמרי.
אנה בת שבע־עשרה, בדיוק כמוני, והיא אומרת שהיא ישר תתחתן עם מישהו כזה כשהוא יבוא. אז היא תוכל סוף־סוף לעזוב את הסוליטֶר ולעבור לפנטהאוז של השופט. אף אחד חוץ ממני לא יודע שאנה נוסעת לפעמים בחשמלית למרכז העיר ומקיפה את בית המשפט שלוש־עשרה פעמים, בציפייה שהשופט יֵצא סוף־סוף, יגלה אותה, יעניק לה ורד אדום ויזמין אותה לגלידה ואחר כך לפנטהאוז שלו.
היא אומרת שהאדם צריך להילחם בשביל המזל שלו, אחרת הוא יחלוף על פניו.
"את יודעת בכלל מה זה סוליטר, יא מפגרת?" אני שואלת. "זה יהלום מיוחד, שמשובץ לבדו בכתר. זה דווקא צריך למצוא חן בעינייך. את לעולם לא תגורי שוב בסוליטר אם תלכי מפה."
"את המצאת את זה עכשיו. הם בחיים לא היו נותנים לגוש הבטון הזה שם של יהלום," אומרת אנה. "ובכלל, אם יודעים יותר מדי, אז מהר מאוד נהיים זקנים ומקומטים." זה פתגם רוסי.
מכיוון שהשופט של אנה לא ממהר לבוא, היא שוכבת עכשיו עם ולנטין, שגם לו יש חלום מסוג ג'. הוא רוצה מכונית מרצדס חדשה, לבנה כשלג. לפני כן הוא עוד צריך להוציא רישיון נהיגה, לכן הוא מחלק פלאיירים ליד בית הספר. מכיוון שהוא מצליח לחסוך מזה לאט ומעט מדי, ולנטין מנקה פעמיים בשבוע אצל זוג מבוגר. הזוג גר בקצה השני של העיר, ואמא של ולנטין סידרה לו את העבודה. היא מנקה אצל השכנים. אסור שאף אחד יֵדע על כך שוולנטין הולך לנקות, אחרת הבנים יגמרו עליו, ואנה תגמור איתו.
לוולנטין יש לרוב מין הבעת פנים כזאת, כאילו מישהו דחף לו קקטוס למכנסיים. נראה לי שזה מפני שהוא יודע: גם אם מתישהו יהיה לו מספיק כסף בשביל רישיון נהיגה, בשביל מרצדס לבנה הוא יצטרך לנקות במשך שני גלגולי חיים. אולי בגלגול השלישי הוא יוכל לקנות מכונית כזאת.
לעומת זאת, פטר הגדול חולם על בלונדינית אמיתית עם עיניים שחורות. הוא יצא לפני כן עם אנה. יש לה עיניים חומות, אבל היא לא טבעית, בכל אופן לא כבלונדינית. עכשיו יש לו מישהי אחרת, מהכיתה שלו. אבל זה לא פרקטי בשבילו, מכיוון שהיא גרה במרכז העיר, ולא בסוליטר. מאז הוא רק מקלל על שהוא מעביר חצי מהחיים שלו בחשמלית. שם הוא ממשיך לחפש בלונדיניות.
הוא אף פעם לא היה מעוניין בי — השיער שלי כהה מדי.
קוראים לי סאשה נאימן. אני לא בן, גם אם כל מי ששומע פה את השם שלי חושב כך. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים הסברתי את זה לאנשים. סאשה זה שם קיצור של אלכסנדר וגם של אלכסנדרה. אני אלכסנדרה, בקיצור סאשה, כך אמא שלי תמיד קראה לי, וכך גם אני רוצה שיקראו לי. אם קוראים לי אלכסנדרה, אני לא מגיבה. פעם זה קרה לעתים קרובות יותר, כשהייתי חדשה בבית הספר. עכשיו זה קורה בעצם רק כשבא מורה חדש.
לפעמים אני חושבת שלעולם לא ארצה שוב להכיר אנשים חדשים, כי נמאס לי להסביר בכל פעם מחדש למה קוראים לי סאשה וכמה זמן אני כבר חיה בגרמניה ולמה אני יודעת כל כך טוב גרמנית, בערך פי אחד־עשר מכל הגרמנים־רוסים האחרים יחד.
אני יודעת גרמנית מכיוון שהראש שלי מלא בחומר אפור, שנראה כמו אגוז מלך. מבחינה מַקרוסקופית יש בו פיתולים רבים, אך מבחינה מיקרוסקופית יש בו כמות מרשימה של סינפסות. יש לי אולי כמה מיליוני סינפסות יותר מלאנה, אפילו בטוח. חוץ מגרמנית אני יודעת גם פיזיקה, כימיה, אנגלית, צרפתית ולטינית. אם אני מקבלת ציון "טוב", המורה ניגש אלי ומתנצל.
אני טובה במיוחד במתמטיקה. כשבאנו לגרמניה, לפני שבע שנים, זה היה המקצוע היחיד שידעתי בכיתה ה' בלי בעיות. ליתר דיוק, הייתי יכולה לפתור גם את התרגילים של כיתה ח'. ברוסיה הייתי בבית ספר שבו הושם דגש על מתמטיקה.
בגרמניה אמנם בהתחלה לא ידעתי גרמנית, אבל את המספרים הכרתי, כמובן. תמיד פתרתי ראשונה את המשוואות ותמיד נכון. הייתי היחידה בכיתה שהבינה את המילים "אלגברה" ו"גיאומטריה". התלמידים האחרים בכיתה חשבו שמדובר במחלות.
אמא שלי צחקה על כך ואמרה שהיא חושבת שאני מוזרה. תמיד הייתי מוזרה בעיניה, מכיוון שחשבתי באופן הרבה יותר לוגי ממנה. אמנם היא לא היתה טיפשה, אבל היא היתה הרבה יותר רגשנית. היא קראה לפחות ספר עבה אחד בשבוע, ניגנה בפסנתר ובגיטרה, הכירה מיליון שירים, והיתה לה גם נטייה לשפות. למשל, היא למדה גרמנית מהר מאוד, ועוד קודם לכן היא יכלה לנהל שיחה באנגלית סבירה.
אבל מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, את אלה היא מעולם לא הבינה. באותה מידה היא גם לא ידעה מתי הגיע הזמן להעיף גבר מהבית. אלה הם כישרונות שקיבלתי ללא ספק מאבא שלי. אני יודעת עליו רק שיש לו כמה תוארי דוקטור ואופי דפוק. "גם לך כבר יש את האופי הזה," אמרה אמא שלי, "והתארים בטוח יבואו יותר מאוחר."
