פולין ארץ ירוקה

יעקב פיין, אדם שקט, מיושב בדעתו ונעים הליכות, החליט, אחרי היסוסים מסוימים, לעזוב לזמן מה את משפחתו, את חנותו המשגשגת, ולהפליג אל כפר הולדתם של הוריו. הוא עשה זאת ברוח עניינית, והבטיח כי כעבור עשרה ימים, לכל היותר שבועיים, יחזור אל הבית ואל החנות, והכול ישוב אל מה שהיה.
אשתו לא קיבלה את החלטתו בהבנה. היא טענה שנסיעה כזו לא עורכים בחיפזון. יש להיוועץ במשפחה, בידידים, ורק אחרי שיקולים מחליטים לנסוע, וגם אז לא לבד, אדם לא נוסע לבד למקום לא נודע. הוא מצדו טען שכבר שנים הוא משתוקק לנסוע לשם, אך משום החנות והילדים השהה את הנסיעה. עתה הוא מרגיש שלא יוכל לדחות עוד.
יעקב פיין לא נחשב עקשן, ועל כן סבורה היתה אשתו כי יעלה בידה, בעזרת הילדים והידידים, להניאו מכוונתו. היא, כמובן, טעתה. מאחורי הנינוחות שלו ונטייתו להאיר פנים לאנשים שכן העקשן. נכון, העקשן חי בו מופרש ומוסתר, וכמעט לא בא לידי גילוי, אך בכל פעם שיצא ממחבואו היה איתן בדעתו.
השידולים, שנמשכו יום־יום, לא שינו את תוכניותיו במאומה. אדרבה, מיום ליום התחזק בכוונתו, והוא פעל בהתאם לכך: כרטיסי טיסה לוורשה, כרטיסי רכבת מוורשה לקרקוב, ומקרקוב יזמין מונית היישר אל הכפר שִידובְצֶה. בשבועות האחרונים ערך חיפושים רבים למצוא ניצול, ולו אחד, מאותו הכפר, כדי שיספר לו על המקום ועל מה שאירע בו בזמן המלחמה. מאמציו לא העלו דבר.
כשהיה ילד היו באים אל בית הוריו, ברחוב מלצ׳ט המוצל והנאה, כמה מבני הכפר שלהם. הם נראו שונים מיתר הבריות: נמוכים, חסונים ומסוגרים. ההורים היו מקבלים אותם בפנים שמחות. היו יושבים שעתיים־שלוש, מדברים על סוחרים וסחורות, מעלים זיכרונות, ושותקים לרוב. עליו הם לא עשו רושם נעים, אך מכיוון שנכנסו מדי חודש אל הבית, הסתננו מבלי משים אל חלומותיו, נכון יותר - אל סיוטיו.
גם ההורים היו מסוגרים, אך לא כלפיו. הוא היה בן יחיד, חי בעולמו ומתרחק מכל ששייך לעולמם. ההורים היו מאז ומתמיד זרים לו. הזרות השתרעה על פני הכול: הבית, החנות, בית־הכנסת, שלא לומר האזכרה השנתית בבית בכ"ו בכסלו. האזכרה היתה מאוד אינטימית, בקושי מניין, והיתה מתחילה אחר הצהריים בתפילת מנחה, ולאחריה ישבו סביב השולחן הרחב בסלון.
הכינוס הצנוע הזה היה משנה את הבית בבת אחת. משבי הרוח של הכפר הרחוק, שמשם באו, היו מגרשים את הריחות המקומיים ופושטים בכל החדרים. היו אלה משבי קור מעורבים בריח מרק מהביל. לפעמים נתווסף להם ריח בושם זול של נשים. הפלישה הזו העלתה בו את התחושה כי עוד מעט יתחילו גם ההורים לארוז את חפציהם, וכולם יפליגו במסע ארוך אל אותו כפר, ששם נולדו, שם נספו הוריהם ושם נותר חלק מישותם.
כשהסתלקו ההורים אל עולמם מיהר יעקב למכור את הדירה ואת הרהיטים הכבדים. את כלי הבית, כלי הפסח, הבגדים וספרי הקודש מסר למוסד צדקה. הוא עשה זאת במהירות, ביעילות, בלא לשמור לעצמו אפילו חפץ אחד. בלבו בטוח היה שהחיתוך הזה הוא כורח, ואחר הכורח אין מהרהרים.
אך החנות שקיבל בירושה, חנות משגשגת, הזכירה לו בכל צעד שלהורים יש עדיין דריסת רגל במקום. קונים ותיקים טרחו לרמוז לו כי את החנות לא הוא הקים. זאת ועוד, מוסדות צדקה שההורים נהגו לתת להם תרומות נדיבות היו שולחים לו תזכורות, וכך גם באי בית־הכנסת. הללו זכרו את האב בחיבה רבה, ציינו לעתים שאביו היה אדם הגון ובעל לב רחב, דבק במסורת אבותיו ונאמן לקהילתו. רוב השיפוצים של בית־הכנסת היו על חשבונו.
נכון, יעקב היה מעורה בארץ יותר מהוריו. הוא סיים בית־ספר תיכון, סיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן, ואפילו למד שנה באוניברסיטה. ובכל זאת היה חסר משהו. את החסר, או ככל שנכנה זאת, לא חש בצעירותו. אחרי מות ההורים ביקש להרחיב ולבסס את החנות ולהכניס בה תכנים חדשים. ואכן, חנות הבדים המשגשגת שהורישו לו הוריו שינתה את פניה והיתה לחנות של בגדי אופנה. הוא שיווה למקום רחבות, נועם ואלגנטיות, ותוך כמה שנים גירש מכל הזוויות את הנינוחות הביתית של הוריו. אין ספק, אילו היו ההורים קמים לתחייה, לא היו מזהים את המקום. "המקום יפה יותר," היה גאה.
אלה היו משאלותיו, והוא מימש אותן ביכולת רבה. אדם אחר היה ודאי מאושר, אך יעקב חש כי הירושה שהנחילו לו הוריו אינה מביאה לו אושר. נדמה היה לו כי את הירושה קיבל במרמה. אילו נהג ביושר, היה מוסר גם את כספי הירושה למוסדות צדקה, כדרך שנהג בחפצי הבית, בבגדים ובספרי הקודש, ומתחיל הכול מחדש. התחושה הזו, שהיתה צפה בו לעתים, הכתה שורשים וחדרה אל נפשו פנימה.
כדי לסמם את המועקות היה מדי פעם, אחרי סגירת החנות, יוצא למסע לאורך החוף, גומע את מראות הים וחוזר אל רחובות העיר. הוא אהב את הערב־רב של ותיקים ועולים חדשים, את ריחות המזרח של שווארמה ופלאפל ואת המשקאות הזולים, התוססים. בשובו הביתה היתה רבקה שואלת, "היכן היית?"
"בחוף."
"תמיד אתה אומר בחוף."
לשווא חשדה בו. באותן שנים לא אל הנשים ברח. אמת, לפרקים היתה אישה מושכת אותו אל חדרה או הוא מיוזמתו היה מזמין אישה ללילה. היו אלה, בסופו של דבר, בילויים של מה בכך, והם חלפו כלעומת שבאו. את נפשו עינו דברים שנסתרו מבינתו, והם היו רוחשים בסיוטי לילה ארוכים.
לעתים נדמה היה לו שהוא חייב לשנות את חייו, להעתיק עצמו לכפר ולחיות זמן מה מרוחק מאנשים. למחשבה זו לא נתן אפילו שעה של חיים. להיות יחד עם רבקה במקום שאין בו אנשים נראה לו כמו להיות בכלא שבו דשים את הבשר יום ולילה. להיפרד מכל שבנה - אפשרות כזו לא עלתה על הפרק. הבנות דאגו כל השנים לשמור על המסגרת המשפחתית ולטפח אותה. הן ידעו, בחושן המעשי שירשו מאמן, כי אביהן עלול באחד הימים לקום ולקרוע את האזיקים. הן עמדו על המשמר כמו סוהרות. עמידתן חזרה ואמרה, לא נרשה לך לנטוש את מה שבנית במו ידיך. יעקב אמנם ניסה מדי פעם, אך כל אימת שניסה נתקל בנחישותן. הללו ניצבו כחומה.
לאחר שהבנות נישאו ויצאו מן הבית חש את המחנק ביתר שאת. תחילה חשב לנסוע ללונדון, אך מיד תפס כי לא לשם נמשך לבו. לילה אחד קם ממשכבו ואמר, "אני נוסע לשידיבצה," כמו עלה בידו סוף־סוף למצוא את המבוי החוצה.
ימים אחדים שמר את הדבר בסוד. לבסוף הודיע לרבקה, "אני נוסע לכפר של הורי."
"לאן?" ניסתה להתעשת.
"אל הכפר של הורי," חזר על מה שאמר.
"מה פתאום?"
"אני חייב."
ההפצרות והאזהרות נחתו עליו מכל עבר. אפילו קונים של החנות ראו צורך לייעץ לו ולהזהיר אותו מפני ההחלטה החפוזה.
המהומה המאורגנת הזו לא ריפתה את ידיו. מיום ליום נעצמה הבטחה בנפשו שהוא חייב לנסוע ויהי מה.
משלא הועילו הטיעונים וההפצרות הרימה רבקה את קולה וקראה לעומתו, "זה שיגעון."
"אולי."
"היכן ההיגיון? מה תמצא שם?"
"הכול," לא התאפק והטיח בה מילה זו.
תמיד היתה מעשית ממנו, אך בשנים האחרונות גברה בה המעשיות וניכרה בכל הליכותיה. גם הוא עצמו לא נעדר מעשיות, אך מעשיותו לא היתה עקבית. לעתים קרובות נכון היה לצאת מגדרו: להוריד מחירים שלא בעונת המכירות, לתת תרומה נדיבה לאדם נצרך, ובשנה האחרונה לישון יום תמים. היא כינתה את התנהגותו "השיגעונות של בעלי". מדי פעם היתה נוזפת בו או מתפרצת, או פשוט מעליבה אותו. הוא לא טמן ידו בצלחת.
חיים אלה באו עתה אל תחנתם. הוא עמד והכין את המזוודה ואת תיק היד. הבנות באו להיפרד ממנו. הן חזרו וביקשו ממנו להשהות את הנסיעה. כלפיהן היה נוח יותר. מוכן היה להודות שלנסיעה אין טעם ברור, אבל לפרקים מוכרחים להיענות לשיגיון הלב ולתת לו פורקן.
הבנות דומות היו לאמן, מחושבות ומעשיות כמותה, אך בלבן חיבבו את אביהן. אי אפשר היה שלא לחבב אותו. הוא מעולם לא אמר להן לא, לא העניש אותן, ואם נצרכו לדבר יקר, היה קונה להן. האם, כמובן, לא מחלה לו על קניות נדיבות אלו. היתה אומרת שכך לא מחנכים ילדים. לילדים יש צורך לשים גבולות. וכשהיתה מרוגזת היתה מוסיפה, "אתה מבקש לקנות את לבן." הבנות, בסופו של דבר, הזדהו עמה. להגיונה היה תמיד תוקף שכבש אותן.
הן ביקשו ללוות אותו לשדה התעופה, אך הוא לא הרשה להן. "אני רוצה לצאת בלי התרגשויות." נחישותו היתה עכשיו גלויה לעין, והן נסוגו. כמו תמיד במעברים חדים כאלה, נפלטו מילים שאולי לא התכוונו להיאמר. האם הרימה את ראשה ומלמלה, "אני לא מבינה שום דבר. תהרגו אותי, אני לא מבינה שום דבר." היא הליטה את ראשה בשתי ידיה, כמו עומדת לצעוק. היתה זו אך מראית עין - קולה שב אליה והיא אמרה בענייניות, "תשמור על עצמך, תשמור על תיק היד, תטלפן, תכתוב, אל תלך למקומות מסוכנים." המשפטים האחרונים נבלעו בהמולה, שכן באו להיפרד ממנו כמה ידידים, שני לקוחות ותיקים ורב בית־הכנסת, שראה עצמו נציגו של אביו.