זה ממש מטורף! היומן שלי נחשף! מה יהיה הפוסט הבא שלי? כמה לייקים אני אקבל? ומה קורה לי אחרי ימים ארוכים בלי אינטרנט, חשמל ובכלל, בלי החיים שהכרתי עד היום? מי שרוצה לדעת – שייכנס לקרוא את היומן המשוגע שלי. אבל זהירות! הקריאה ביומן עלולה לפגוע בשפיות! נשיבוק, מאי
> יום שישי, 16:07
בסופהשנה כולנו בסגול!
חמש הכוכבות של כיתה ט' אמרו את דברן! הכוכב המחומש לנצח! לק אדום־דובדבן זו לילי. צהוב־בננה: אודרי, כמובן. הלבן של לנה, התכלת הולך תמיד עם דניאל והוורוד־מסטיק זו אני. הכי אני.
קיבלתי איזה מיליון לייקים על הסטטוס הזה והלכתי לחפוף. פעולה הכרחית־אך־מעצבנת שאין דברים כאלה.
אמא שלי תמיד אומרת שבשביל יופי צריך להשקיע. אז אני משקיעה. לא הסתפרתי כמעט מהיום שנולדתי והשיער השָׁטני שלי, עם גוונים של בלונד טבעי, מגיע לי עד המותניים. זו עבודה קשה מאוד לחפוף רעמה כזאת, אבל מישהו חייב לעשות את זה.
אחר כך שעה עם הפן, המחליקים החמים ושאר כלי המלחמה, איפור ממש קל בסגנון המראה הטבעי, שלוקח מינימום שעה לעבוד עליו. ככה זה בטבע. וזהו. אני מוכנה לכבוש את העיר.
כמו תמיד, אני יוצאת לעולם עם שרשרת הזהב בעלת תליון־הכוכב הוורוד הקטן. השרשרת מצופה בזהב, אבל היהלומים שעל התליון מלאכותיים. סתם זכוכית מנצנצת. לא אכפת לי. זה נראה ממש אמיתי, וכידוע — מחקרים מוכיחים שגם יהלומים מלאכותיים הם החברים הטובים ביותר של כל אישה. או, במקרה שלי, של נערה בת כמעט חמש־עשרה.
קניתי את זה בסניף של ״טופ״ בקניון. אני בחיים לא מורידה את השרשרת בעלת תליון־הכוכב. זה הקמע שלי. חוץ מהתליון לבשתי גם בגדים ממש טרנדיים: חזיית פוש־אפ ורודה, גופייה מפוספסת ורוד ולבן ומכנסונים לבנים.
17:20, צוללת בים העמוק של פייסוש
יש לי 1,532 חברים והמספר עולה כל הזמן, כי בכל פעם שאני נכנסת לפייסבוק יש איזה עוד שתי בקשות חברוּת, מינימום. לפעמים יש אינבוקס של ״נראית טוב, מה קורה?״ כאילו מה, אתה רוצה להכיר אותי רק בגלל שאני נראית טוב? ואם אני איזו סנובית מרושעת? בנים הם כאלה שטחיים לפעמים. רק מראה חיצוני מעניין אותם. האמת, גם בנות מתעניינות רק במראה חיצוני. אלא שאנחנו מסוות את זה מאחורי מסך של מילים מפוצצות כמו אישיוּת.
אז עכשיו לילי נידנדה בפייסבוק. היא כתבה לי בציר־הזמן: ״היוש, מה נסגר?״ היא רצתה לדעת מה עושים הערב.
״קניון!!״ זו היתה דניאל.
״סרט,״ כתבה לנה.
״ארוחת ערב משפחתית...:(״ כתבתי אני.
״ooof,״ כתבה אודרי. היא הגיעה מצרפת לפני ארבע שנים, ולפעמים יותר קל לה לכתוב בצרפתית.
״אולי אחר כך?״ שאלה לילי.
״אולי. ותפסיקו לקשקש על ציר הזמן שלי!״ כתבתי.
״טוב. אז תַּרְאִי מה את לובשת בערב,״ ביקשה לילי.
על החברה הכי טובה תמיד אפשר לסמוך שתתעניין בדברים החשובים באמת. ללילי ממש חשוב שאני אֵירָאֵה במיטבי בכל מצב ולא אגלוש עם הנטייה הטבעית שלי להשתגע במקומות הלא־נכונים. כמו שלבשתי פעם לערב ראש־השנה שמלה נוצצת, ולא שמתי לב שהיא נוטה קצת הרבה לכיוון השקפקפות, ופתאום סבא־רבא שלי, שאלוהים יברך אותו, צרח: ״מה זה?! היא רק בת ארבע־עשרה!״
רציתי להגיד לו שאני לא אשמה שבשנה האחרונה חלה התפתחות תרבותית רצינית באזור הקדמי של הגוף שלי. לדעתי זה בגלל ההורמונים שמכניסים היום כמעט לכל דבר שאנחנו אוכלים. אבל לא הספקתי. סבא־רבא המטיר עוד הרבה משפטים בשפה הזרה שלו, ואף על פי שלא הבנתי מילה, זה נשמע רע מאוד. סבתא־רבתא, שכולם קוראים לה ממה, התעלפה, הדודות שלי שפכו עליה את כל המיץ שהיה על השולחן.
זה לא ממש מטורף?! והכול בגלל שמלה?!
17:40
טוב. מאז שחו הרבה דגים בנהר, או שזרמו בו הרבה מים. לפחות שישה חודשים חלפו, אבל אני לא מתלבשת יותר לשום ארוחה משפחתית בלי לקבל מראש את האישור של חבורת הכוכב. או לפחות את האישור של לילי.
צילמתי את עצמי והעליתי לפייס. התגובות הגיעו בצ'יק:
״מהממת!!!!״
״הורסתת!!!״
״מדהימה!!״
״מושלמת!״
17:50
״מאמי הכול אחלה!״ כתבה לי לילי בפרטי. ״רק תמשכי קצת את המכנסונים למטה, כדי שהתחת שלך לא יבצבץ בטעות.״
עשיתי מה שהיא אמרה והעליתי עוד תמונות בפוזות חדשות. עם השיער קדימה. עם השיער הצִדה ועוד הבדלים דרמטיים שכאלה.
קיבלתי עוד איזה מאה לייקים מחברים, ממעריצים ומסתם חנפנים, שמתים להיכנס למעגל החברים שלי, אבל אין להם את הלוּק הנכון.
אחר כך נכנסתי לראות מה קורה על הקיר של תום ולוודא שהוא עדיין לא דלוק על אף אחת אחרת חוץ ממני. נכנסתי גם לדפים של כל הבנות שמקנאות בי ומרכלות עלי מאחורי הגב, כאילו שאני לא יודעת. לא היתה רכילות חדשה. הרבה כתבו סתם על בית הספר ועל מסיבת הסיום, שכולם מחכים לה. כל מיני בנות מנסות לנחש מי ילבש מה.
אני לומדת בבית הספר הבינלאומי, אי־שם בשכונת גבעת הפרחים בצפון השרון. אני גרה בבית די גדול, עם ההורים שלי ועם לוסי, הכלבה הכי המתוקה ביקום. גבעת הפרחים היא שכונה נחמדה, קרובה למקומות הנכונים, שזה קניון ועוד קניון וגם ים. יש לשכונה שער פרטי עם שַׁלָט וקוד לתושבים בלבד. יש כאלה שהיו קוראים לה שכונה של טחונים, אבל הֵיי, הכול יחסי. אנחנו לא הכי טחונים בשכונה. הבריכה שלנו קטנה יחסית.
מכיוון שבית הספר שלי כזה מיוחד וקטן, אין הפרדה בין החטיבה לתיכון, כך שאין סיכוי להתאוורר מהילדים הכי משעממים בעולם שלומדים שם, ומהמורים, שהם סיוט של שבע שנים רצופות.
למשל, רכזת השכבה גבריאלה קרצמן, שהיא גם אחראית משמעת כללית בבית הספר, ולצערי הרב גם המורה ללשון ולספרות. אנחנו קוראים לה קרציאלה, כי היא כל הזמן מחוקקת חוקים מרגיזים, כמו למשל שצריך קוד לבוש בבית הספר, שאסור לבוא עם מכנסיים קצרים וחולצות בטן. בכל בוקר היא עומדת בשער ומסתכלת על הבנות. אם היא רואה מישהי שבאה עם חולצה קצרה מדי, מכנסיים נמוכים מדי או סתם מיני, היא מצביעה עליה ואומרת: ״את! הביתה! להחליף בגדים!״ או, יותר גרוע. אם את גרה רחוק, היא שולחת אותך למזכירות לקבל חולצת בית ספר. טי־שירט ענקית, בדרך כלל בצבע חאקי־קקי, שצריך ללבוש מעל הבגדים. תארו לכם את הזוועה, להסתובב ככה כל היום בבית הספר. מי שהמציא את העונש הזה חייב להיות אדם רע במיוחד.
קרציאלה נועלת סנדלי טבע. עם גרביים! והיא לובשת חצאיות דודה כאלה, שנראות כאילו שתפרו אותן מבדים של וילונות.
הכי חוסר טעם בסגנון שנות השמונים!
המנהל שלנו, שמואל הניצול, נקרא כך כי הוא ניצול שנות השישים. לדעתי הוא נשאר מסטול מאז. הוא אסטרונאוט מושלם, מה שמשאיר את קרציאלה השליטה שקובעת את כל החוקים. עד היום לא הצלחתי להבין מה הוא מלמד ומה בדיוק הוא עושה בבית הספר, חוץ מאשר לחייך לתלמידים ולהושיט יד לכִּיפים כאילו שהוא החבר הכי טוב שלהם, כאילו הוא כזה בעניינים, אפילו שהוא עבר את גיל חמישים, אם תשאלו אותי.
ויש עוד מורים, כמובן, אבל ממש לא בא לי לדבר עליהם.
עדיין שישי 18:30
אוף, נשפך לי הלק הכי יפה שלי!
לילי עלתה מולי בצ'אט.
לילי: ״איזה לק, הוורוד בזוקה? הוורוד פנינה? הוורוד בייבי? רק אל תגידי לי הוורוד פוקסיה???״
מאי: ״לא, הוורוד זוהר!״
לילי: ״חבל! טוב, לא נורא, תקני חדש. תשמעי משהו...״
מאי: ״מה?״
לילי: ״אביגיל וגיא מהכיתה המקבילה התנשקו היום בהפסקה!!!״
מאי: ״אין מצב!״
לילי ״יש מצב! מאחורי העץ במגרש החניה הקטן!״
מאי:״ לאאא!״
לילי: ״נודרת לך! היו שם יותר לשונות מאשר במופע נחשים!״
מאי: ״דייי! אני לא מאמינה! זה ממש מטורף!״
לילי: ״תאמיני, תאמיני, והיא עוד נשבעה שהיא לא סובלת את המחוצ'קן הזה!״
מאי: ״אלוהי הפייסבוק ואחותו! היא כזאת חשה את עצמה!״
לילי: ״לגמרי! ואת יודעת מה עוד? שמעתי שהיא אמרה לדניאל שהיא בטוחה שזה יגרום לתום לקנא!״
מאי: ״מה פתאום תום? ממתי היא עושה דברים כדי שתום יקנא?״
לילי: ״לא יודעת. חייב״סית אמיתית האביגיל הזאת.״
מאי: ״חיה בסרט לגמרי!״
וכמו שקורה באמצע של כל צ'אט שניהלתי בחיי, עלתה הקריאה: ״מאי! ארוחת ערב!״
אוף! הזמן מה־זה טס כשנוברים בחיים של אחרים!
אבל לא ירדתי, כי הייתי חייבת לשאול: ״אז את חושבת שעכשיו הם יהיו זוג?״
״מאי!״ אמא עברה לצעקה.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם משימות היא לדחות אותן. אולי הן ייעלמו מעצמן? אולי במקרה הזה אמא תתייאש ולא אצטרך להפסיק את השיחה הכל־כך־חשובה להשכלתי הכללית ובכלל.
אבל לא.
18:50
קול נקישות זועמות של עקבים עלה במדרגות ומיהרתי לכתוב: ״מחלק המוסר הגיע. נדבר אחר כך.״
סגרתי את הצ'אט, אבל ראש מחלק המוסר, רב־פקד אימוש — שמאז שאני זוכרת את עצמי אני קוראת לה מאמי או לפעמים גם מאמוש, תלוי מה אני רוצה ממנה באותו רגע — בכבודו ובעצמו, כבר התפרץ אל חדרי. הם לא שמעו על לדפוק בדלת, ההורים האלה?
רב־פקד אימוש, שאמנם חסרו לו מדי משטרה, אבל הוא פיצה על כך בווליום מנפץ חלונות, פרץ מיד בהטפות זועמות. וזה נשמע תמיד אותו הדבר:
״למה את לא יורדת? בטח זה בגלל פייסבוק! היית בפייסבוק, נכון? את כל הזמן בפייסבוק הזה!״
ויש גם את גרסת: ״את מכורה לאינטרנט! מתי פתחת ספר בזמן האחרון? אני אגיד לך מתי! אף פעם!״
היא גם שואלת וגם עונה במהירות של מיליון קמ״ש. איזה הספק! אבל עם כל הכבוד למרוץ הלשוני של מאמוש, באמת שלא היה לי כוח להקשיב לכל זה. וחוצמזה, כעס מזיק לעור הפנים. זה הוכח מדעית. קראתי את זה בגיליון ״קוסמופוליטן״ האחרון.
רוגז גורם לאדמומיות, פצעים ועוד זוועות עור. עדיף להתאמן במחשבות חיוביות, שגם הופכות אותנו לאנשים יפים יותר, אִין אֶנְד אָאוּט. לכן, במקום לכעוס על מאמי, ניסיתי לחשוב חיובי. חשבתי מיד על התכונות הטובות של אמא שלי, שהבולטת שבהן היא שאפשר לעבוד עליה בקלות. אז נשמתי עמוק (גם את זה ממליצים לעשות ב״קוסמו״ לפני כל פעולה חשובה) ואמרתי: ״את מריחה ריח של שרוף? נדמה לי שאני מריחה ריח של שרוף מהמטבח.״
״באמת?״ מאמוש החמודה שלי נבהלה וזינקה אל המטבח. היא בכושר לא רע יחסית לגילה המתקדם. אני ירדתי בנועם אל חדר האוכל, מפזמת לעצמי את ״פוקר פייס״ של ליידי גאגא.
18:57
אין, אין, אין. אני פשוט כישרון טבעי. אולי כדאי לי לכתוב בלוג ״עצות חכמות לניהול הורים קרציות״? אני בטוחה שיש הרבה בני נוער ששרויים במצוקה נואשת וזקוקים לבלוג כזה בדיוק.
ההורים שלי: קבלו כרטיס ביקור.
אמא שלי נולדה בקליפורניה. אבא שלי בירושלים, דור מי־סופר־כמה בארץ, עם שורשים ספרדיים־אפריקאיים, וזה אומר שיש לו משפחה עם יותר סניפים מאשר למקדונלד'ס.
פעם, כשהייתי צריכה לתחקר את אבא שלי בשביל עבודת שורשים בבית הספר, ניסיתי לעקוב אחר נפתולי המשפחה. אבא לקח את הגלובוס המסתובב הזוהר, שהוא קיבל לבר־מצווה ושומר עד היום כמו מלך החנונים, וניסה להראות לי מאיפה המשפחה שלו באה.
״את מבינה, מאי, אחרי חורבן בית ראשון, רוב היהודים הוגלו לבבל, זאת עיראק. ישבנו שם עד המאה השלוש־עשרה, אז באו המונגולים והחריבו את הקהילה היהודית שם. היהודים נפוצו לכל עבר, ולפי סימנים שיש לי, המשפחה שלי היגרה לספרד, אולם לא עבר זמן רב וגם משם הם גורשו, בגלל פרדיננד ואיזבלה, שהציעו להם להתנצר או להסתלק. אז משם עברנו לפורטוגל, ואז חלק מהמשפחה ירד לאפריקה והתיישב במרוקו, ואחרים המשיכו דרומה לבלה־בלה־בלה והחלק השני היגר צפונה לבלה־בלה־בלה ואז סבתא־רבתא שלי פגשה את סבא־רבא שלך, שבא מתימן, הוא בעצם ברח משם, והוא עלה לארץ ברגל בלה־בלה־בלה ואז...״ תשמעו. הראש שלי נהפך לגלובוס מסתובב בעצמו. קיבלתי סחרחורת!
אז אבא אמר: ״עזבי, עזבי. רק תכתבי שיש לנו שורשים מגוונים.״
למרות מוצאו האקזוטי, אבא יכול להיבחר בקלילות לנשיא מועדון החנונים בישראל! עם המשקפיים, הספרים והמוזיקה הקלאסית שלו. נו, באמת! הוא כל כך לא דומה לשאר המשפחה שלו, שיש לי יסוד סביר להניח שהוא נחטף בילדותו.
המשפחה של מאמי דיר, לעומת זאת, הרבה יותר רגילה. בכל אופן, זה מה שאמא אומרת. לצערי רובם מתו בשואה, כך שאי־אפשר באמת להוכיח את זה. החלק ששרד באומץ הגיע לארצות הברית ועשה חיל.
אחרי שהיא סיימה תיכון, אמא שלי באה מקליפורניה לביקור בישראל והחליטה להישאר, צעד אידיוטי לכל הדעות. איזה דביל עוזב מקום שבו הבית שלך נמצא במרחק יריקה מהבית של בראד פיט ונשאר בארץ, שבה הדבר הלוהט היחיד זה השמש? הסלבס היחידים שיש פה הם כל מיני ניצולי תוכניות ריאליטי ומגישי חדשות. בעצם, כמו אמא שלי.
מה שמנחם אותי זה שיש לי שם דודים ובני דודים, ואני מקפידה לשמור איתם על קשר, כדי שיהיו מוכנים לקלוט אותי בעתיד הקרוב, כשאני אבוא להתנחל אצלם ואהפוך לדבר החם הבא בהוליווד.
אבא צוחק על החלום ההוליוודי שלי ואומר: ״לוס אנג'לס היא בדיוק כמו תל אביב, רק בתוספת רעידות אדמה.״
אבל זה לא יעזור לו. אני אגיע לשם. אני יודעת שהוא מת מקנאה, כי מאמי דיר ואני מדברות אנגלית פלואנטלי במבטא קליפורני.
בגלל שמאמי דיברה איתי רק אנגלית ואבא שלי רק עברית, וההורים של אבא בבליל שפות שאני לא מבינה עד היום — התחלתי לדבר רק כשהייתי בת שלוש. אבל מאז, תודה לאל, אני משלימה את החסר.
מאמי דיר ואבוש (ככה אני קוראת להם כשהם נסבלים) הם אנשים די ידועים, כך שאני נאלצת להשמיט את שם המשפחה שלנו. במקום זה אני אקרא להם רפי ושרי איקס. רפי הוא מזרחן ועיתונאי די ידוע. הוא מככב במהדורות החדשות, שבהן הוא מנתח עד זוב דם את המצב הקשה של מדינות המזרח התיכון. הוא משוגע לכושר ולמזון בריאות ותורם בקביעות לפרויקטים שאמורים להציל ילדים רעבים בהודו או באפריקה, או בפלנטה רחוקה אחרת כלשהי.
הגברת שרי איקס, אמא שלי, עובדת בטלוויזיה. היא מגישה את החדשות במהדורה באנגלית. היא בלונדינית, מטורפת לסדר ולניקיון, חיה על קפה חזק ופריכיות אורז. אבא שלי טוען שאלה הגורמים העיקריים לנוירוזות שלה.
שניהם התחילו את הקריירה שלהם כעיתונאים חוקרים, אבל אחרי הלידה, אמי המסורה רצתה להישאר כמה שיותר קרוב לצאצאית המדהימה שלה, וכך היא קיבלה עבודה שמשלמת סכום שערורייתי על העמדת פני פוקר בזמן הקראת מילים מדכאות שזזות על מסך שניצב מולה.
19:12
בסך הכול ההורים שלי הם סוג של בסדר. הם קצת פחות משוגעים מהורים של ילדים אחרים. הם מנסים, כמו שהם אומרים, ״לשמור על ערכי העבר בעולם חסר מוסר״. תמיד אומרים לי שיש לי מזל. שלהורי יש נישואים מאושרים, בעולם שבו כל זוג הורים שני מתגרש. בבית הספר שלי יש די הרבה ילדים שההורים שלהם התגרשו. אפילו ההורים של לילי התגרשו לפני שנה, והיא עד עכשיו במשבר גדול. לדעתי זה משבר הרבה יותר גדול מכל המשברים שהיו לה, כשהיא התאהבה בכל מיני בנים שלא הבחינו בקיומה, מה שקורה בערך כל יומיים, אבל זה כבר סיפור אחר.
פעם בשבוע לפחות יש לנו שיחות משפחתיות, שבהן ההורים שלי מזהירים אותי מפני כל דבר שזז על פני כדור הארץ, ופעם בשבועיים יש לנו ארוחות משפחתיות כאלה, שבהן מזמינים חברים של ההורים שלי, והם מקשקשים על נושאים כמו, ״האם אפשר בכלל להציל את העולם השלישי או שניצחון החזקים הוא בלתי־נמנע בתהליך האבולוציה האנושית.״
בארוחות האלה מאמי משתדלת לא להגיש את העשבים וזירעוני הציפורים שהיא מגישה לנו בימים רגילים, בגלל שיגעון הבריאות של אבא. היא מכינה אוכל יותר נורמלי ואנושי כמו ״דג מאודה ברוטב חומוס אורגני וירקות שורש אפויים״. זה לא ממש משנה לי. ממילא אחר כך אני אחמוק עם הבנות לסניף הבורגר הקרוב ואטרוף המבורגר וצ'יפס ומילקשייק. יותר מדי אוכל בריאות יכול להרוג אותך. מצד שני, ג'אנק פוד זה משמין ועושה חצ'קונים. אוף! הדילמה של הלייף.
19:18
ארוחות ערב משפחתיות הן מנהג פרהיסטורי ומיותר, שראוי שייכחד מהעולם!
נכתב מהאייפון שלי בסתר, מתחת לשולחן
למטה מצאתי את אבא, ששיגעון הבריאות לא הפריע לו להיות שקוע עמוק בתוך כוס וודקה־מרטיני. הוא היה באמצע שיחה ערה עם האורח שלנו הערב, חברו הטוב, ארי, שהוא גם השכן ממול וחבר של אבא מהצבא, שעשה עלייה מדרום־אפריקה והתחתן עם ישראלית. לאשתו יש בת מנישואים קודמים. קוראים לה אלינור וארי אימץ אותה כשהיתה קטנה. גם ארי די מפורסם, ולכן גם את שם משפחתו לא תוציאו ממני, גם לא בפינצטה של קוסמטיקאית רוסייה. הוא יוצר סרטים ובמאי ב״נשיונל ג'יאוגרפיק״. אבא מקנא בו, כי הוא נוסע הרבה בעולם, ואילו אבא, כדי להיות קרוב לאמא ואלי, הפך לעיתונאי שמסקר בעיקר עניינים חברתיים, וענייני העולם שלו מסתכמים בקורס לאנתרופולוגיה שהוא מלמד במכללה.
היום ארי הביא את אלינור. ההורים שלי משוכנעים שאם לחברים שלהם יש ילדים בגילי, אנחנו אמורים מיד להפוך לחברי נפש. אז יש לי חדשות בשביל כל ההורים — זה שאתם גדלתם עם אברהם ויעקב מכיתה א', ומאז אתם אחוּקים, זה לא אומר שאני צריכה לחבב את הילדים החייזרים שלהם. הלו? חברוּת זו לא תכונה שעוברת בַּגֵנִים. תתעוררו כבר ותפסיקו להפגיש אותי עם יצורים שגורמים לי להשתעמם עד תרדמת!
האמת היא שאלינור לא משעממת. להפך. היא יותר מדי מעניינת. מרוב שהיא חושבת שהיא מעניינת, היא פשוט מתישה.
אין לי על מה לדבר איתה. היא מבוגרת ממני בשנתיים. כמעט בת שבע־עשרה, אבל בכלל לא מתעניינת באופנה. אולי זה בגלל שהיא כל הזמן לובשת בגדים שחורים ויש לה פירסינג באף. היא גם צובעת את השיער שלה בשחור פחם, כהה־כהה, ולפעמים מוסיפה לזה פסים כחולים כהים. כשבא לה, היא גם שמה שרשרת עם גולגולת. זוועות. אלא אם כן היא רוצה להיראות כמו אשתו של פרנקנשטיין. עדיין זוועות.
אלינור חשה את עצמה מין סופר־גותית אקסטרה־מעניינת, רק בגלל שהיא חושבת על המוות כל היום ושומעת רוק כבד וזמרים ששרים על כמה החיים ריקניים. שיהיה. מיותר לציין, אבל אציין שאלינור חושבת שלדבר איתי זה מתחת לכבודה. היא חושבת שאני שטחית, ילדותית וריקנית. פחחח. ממש אכפת לי מה היצור הזה חושב עלי. יש לי 1,532 חברים שיגידו שאני מושלמת!
19:30
היום הושיבו אותנו יחד בקצה השולחן וניסיתי להיות נחמדה אליה. אחרי הכול, היא אורחת.
״משקפיים יפים. אני אוהבת את המסגרת,״ החמאתי לה.
״אני לא מרכיבה אותם ליופי. אני מרכיבה אותם כי אני חייבת,״ היא רטנה.
אוקיי. הנחמדות שלי עוצרת כאן.
״אבל תודה, בכל אופן,״ היא חייכה. טוב. אולי יש עוד סיכוי שהערב הזה לא יהיה ייאוש טוטאלי.
מאמי דיר הגישה חזה עוף בנוסח טוסקנה. סוף־סוף בשר אמיתי לנעוץ בו שיניים.
״הייתי מעדיפה נקניקיות וצ'יפס,״ לחשה לי אלינור, ״אבל שיהיה...״
אני מה־זה הסכמתי איתה.
לגמרי.
אבא וארי דיברו על הפרויקט החדש של ארי.
״ידעתם שרק לפני כמה ימים נגזר גורלו של יער האמזונס?״ שאל ארי בפנים רציניות.
״מה קרה?״ שאלה אמא.
״הקונגרס הברזילאי אישר הצעת חוק שערורייתית בנושא היערות, שנותנת לחקלאים ולכורתי העצים יד חופשית לכרות חלקים נרחבים מיערות הגשם באמזונס,״ פירט ארי.
״זה נורא!״ אמר אבא. ״האמזונס הוא הריאה הירוקה של כדור הארץ.״
לכדור הארץ יש ריאות? מעניין אם יש לו גם כליות, טחול, לבלב וכל השאר.
״אז מה יהיה?״ שאלה אלינור.
״עכשיו רק נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, יכולה לעצור את החוק,״ אמר ארי. ״אנחנו, אזרחי כל העולם, חייבים להפעיל עליה לחץ.״
״איך נעשה את זה?״ שאל אבא.
״למרבה המזל,״ אמר ארי, ״העיתוי עובד לטובתנו. בעוד שבועות ספורים הנשיאה תארח את הוועידה הגדולה בעולם לאיכות הסביבה, ומקורות פנימיים מדווחים שהיא לא יכולה לפתוח את הוועידה כמנהיגה שאישרה את הרס יערות הגשם. היא עומדת כעת מול לחץ מקומי גובר והולך, כששבעים ותשעה אחוזים מאזרחי ברזיל מתנגדים לחוק החדש. אם נצטרף אליהם עכשיו, נוכל להפנות תשומת לב עולמית לנושא וללחוץ עליה לקבור את החוק, ולא את יערות הגשם.״
״אז אני מנחש שאתה אחד מאלה שמצטרפים ללחץ העולמי,״ חייך אבא.
״בטח,״ אמר ארי. ״אני יוצא לעשות סרט להגברת המודעות לנושא האמזונס, מנקודת מבט חדשה.״
״ומהי?״ שאלה אמא והגישה לכולם אורז אדום.
״מצבם של השבטים האינדיאניים במעבה הג'ונגל,״ ענה ארי.
הוא המשיך וסיפר שהוא עומד בראש צוות שחוקר את מצב השבטים הילידים באמזונס. מה שהצלחתי להבין מהשיחה זה שמדובר באיזה חור באמזונס, בדרום־אמריקה, שאין שם חנויות וקניונים על פני שטח של מיליון קילומטרים, ויש שם כל מיני שבטים שהיו מנותקים מהציוויליזציה במשך מאות שנים. כאשר השבטים האלו נחשפו לתרבות המערבית, הם נדבקו בכל מיני מחלות מערביות, כמו זיהומים וכאלה, וחלקם גם חלו במחלות ״חברתיות״, כמו התמכרות לאלכוהול וכל זה. אבל השמועות אומרות שיש שבטים שהם עדיין מנותקים לחלוטין, וארי רוצה לגלות אותם, כדי להגן עליהם ולבקש משלטונות ברזיל להשאיר אותם מנותקים. והוא רוצה לעשות את זה דווקא עכשיו, לפני הוועידה העולמית לאיכות הסביבה.
״אחרי הכול, האמזונס שייך לכל העולם, לא רק לממשלת ברזיל!״ קרא ארי. ״אנחנו חייבים לעצור את התיעוש ההרסני שאוכל כל חלקה טובה מאוצרות הטבע של כדור הארץ!״
״המערב הורס את תרבויות העמים!״ קראה אלינור.
ארי חייך אליה בגאווה.
״זה הכול קונספירציה של תאגידי הענק! כולנו עבדים של תרבות הצריכה!״ היא הכריזה.
הייתי לגמרי המומה. על מה היא מקשקשת?
״צרכנות היא מחלה!״ היא הצביעה עלי. ״את קורבן. קורבן מובהק של תרבות הצריכה. הם עשו לך שטיפת מוח בפרסומות והשתילו לך רעיונות בראש. אף מחשבה שלך היא לא עצמאית!״
מה זה השטויות האלה? ברור שאני חושבת הכול לבד. מה נראה לה, שאני מקריאה מהטלפרומפטר כמו אמא?
״הצעד הבא יהיה שהם ישתילו לנו צ'יפ מתחת לעור ויֵדעו עלינו הכול,״ אלינור המשיכה בטון מאיים. היא קירבה את פניה אלי ולחשה בהדגשה: ״אבל ממש ה־כ־ו־ל!״
אלוהי פייסבוק וסבתו הצולעת! קיבלתי צמרמורת. איזו גותית מפחידה!
דקה מאוחר יותר
מסתבר שאני היחידה פה שמחוברת למציאות, כי כל המבוגרים הביטו באלינור בהערכה.
״לאלינור יש מוּדעוּת חברתית מפותחת,״ אמר ארי בגאווה.
״למאי יש מודעות שופינג מפותחת,״ אמר אבא וכולם צחקו. רגע, מתי הפכתי אני להיות נושא הבדיחות פה? הלו! זו לא אני עם הפירסינג בגבות ושְׂער הקיפוד! משהו לגמרי לא בסדר ואני חייבת לשנות את הנושא — ומהר.
״אמממ... אמזונס,״ אמרתי בקול הכי מתוחכם שיכולתי להפיק. ״נשמע מעניין.״
אבוש: ״שבועיים במקום המדהים הזה. אני מקנא בך.״
מאמי: ״כן. ניתוק מוחלט. זה צריך להיות חלום.״
אבוש: ״אני מסכים איתך, שרי. האמזונס זה אחד מגני העדן של העולם.״
מעניין. אני חשבתי שהקניון זה גן עדן. חנויות, מסעדות, בתי קולנוע. מי צריך יותר בחיים?
ואז ארי אמר: ״יש לי רעיון מטורף. למה שלא תצטרפו אלי?״
ואז כולנו שאלנו: ״מה?״
ואז ארי אמר שוב: ״למה שלא תצטרפו אלי?״
ואז הוא המשיך, כמו איזה מתלהב בן עשר: ״כמה שאני חושב על זה יותר, ככה אני בטוח שזה רעיון אדיר!״
״אולי תהיה ספציפי?״ אבוש ניקה את עדשות המשקפיים העגולים שלו.
״תראה, רפי, אתה אנתרופולוג ועיתונאי, ושרי היא מגישה בטלוויזיה. אתם תהיו מושלמים בצוות שלי!״
״אתה שוכח, ארי, שאנחנו לא יכולים לקחת חופש מתי שבא לנו,״ אמרה אמא. ״אנחנו אנשים עובדים.״
״אבל גם זאת עבודה! והכסף נהדר! אני נוסע לחודשיים, אבל אתם תוכלו להסתפק בשבועיים.״
״אני לא בטוח...״ אבא היסס.
״ויש גם את מאי,״ הוסיפה אמא. ״איך היא תסתדר?״
איך אני אסתדר שבועיים בלעדיהם? סבבה לגמרי! כמו חופשה מהכלא!
״אני חושבת שזה רעיון ממש, אבל ממש גדול!״ אמרתי בהדגשה.
״באמת?״ צמד ההורים שלי התפלא במקהלה.
״לגמרי!״ המשכתי לשווק את הרעיון כמו סוכן ביטוח ממולח. ״אתה, אבא, תמיד מתלונן שאתה לא עושה את מה שאתה באמת רוצה לעשות. אתה תמיד אומר כמה שאתה מקנא בארי, שנוסע בכל העולם ושהיית מתחלף איתו לו רק יכולת.״
״אבל אני אוהב את העבודה שלי,״ התקומם אבא. ״טוב לי.״
״זה לא שייך. אני יודעת שאתה מתוסכל בגלל שאתה לא עושה משהו יותר הרפתקני, רפי,״ אמרה אמא.
״ואת, אמא, תמיד את אומרת שאפילו ברבי היתה יכולה להגיש את חדשות הצהריים.״
אלינור ציחקקה.
״יש בזה משהו,״ אמרה אמא.
״אבל אני אוהב ללמד,״ התגונן אבא.
״נכון, אבל עוד מעט מתחילה החופשה,״ הזכיר לו ארי.
רעיון החופש משני הנודניקים גרם לי לשלוף את התותחים הכבדים.
״אתם זקוקים לשינוי. אתם תמיד אומרים שהחיים בחברה המערבית כל כך מלחיצים. אתם חייבים להירגע!״ אמרתי.
בחיי, אני יכולה להיות ממש ערמומית כשאני רוצה.
״כן, זה יכול להיות שינוי טוב,״ הירהר אבא בקול.
מעולה. הוא מתחיל להשתכנע.
״שבועיים בדרום־אמריקה. בעצם, למה לא?״
״אני אצטרך לראות אם הם יוכלו למצוא מישהו שיחליף אותי,״ אמרה אמא. ״אבל מישהו לא מוצלח מדי, כדי שלא יגנוב לי את העבודה,״ היא הוסיפה לאחר מחשבה.
״נהדר!״ קפץ ארי. ״אני כל כך שמח שחשבנו על זה!״
״כשאבא שלי בא הנה, הרעיון כבר היה בראש שלו,״ לחשה לי אלינור. ״הוא היה בטוח שהוא יצליח לשכנע אותם.״
21:30
בחיי, ארוחת הערב הזאת התישה אותי. אני אצטרך להתאושש ממנה עם הסמים הרגילים שלי: חטיף סניקרס, קולה זירו ועותק חדש של ״קוסמו״.
אבל לפני זה...
22:00, אני והבנות באייס־מן
העליתי תמונה: מילקשייק תות עם הרבה קצפת באייס־מן
ישבנו כל הבנות באייס־מן. ההורים שלי נתנו לי שעה, בגלל שהייתי סופר־נחמדה לאלינור.
דניאל: ״אני הולכת לצבוע את השיער בחום־שחור ולעשות פן חלק.״
מאי: ״שיו, זה יהיה מהמם! כל כך קים קרדשיאן!״
דניאל: ״אבל אמא שלי צריכה להסכים קודם. והיא לא! היא לא מבינה שהשיער שלי הוא סתם צבע חום־שיעמום. זה כל כך אתמול!״
מאי: ״תנסי לצבוע כשהיא לא תהיה בבית. תִּקְנִי צבע שחור בפארם. אחר כך כבר לא תהיה לה ברירה.״
דניאל: ״או שהיא תקרקע אותי למשהו כמו... כל החיים?״
אודרי: ״לך קל לדבר, הרי ההורים שלך נוסעים!״
מאי: ״תקנאי, ג'ירפה! יהיה לי את הבית לבד! לשבועיים!״
״תעשי מסיבה!״ קפצה אודרי.
״אל תקפצי כל כך גבוה,״ הציעה לילי, ״רואים לך את התחתונים.״
בינינו, אודרי גבוהה ונראית ממש, אבל ממש, טוב. הבעיה היא שהיא חושבת שאין דבר כזה חצאיות קצרות מדי או יותר מדי שפתון מבריק.
״אני אעשה מסיבות,״ הדגשתי. ״מסיבות ביקיני בבריכה. זה יהיה סופני לגמרי!״
״זה יהיה החופש הגדול הכי קטלני!״ שמחה אודרי.
״לגמרי,״ הסכימה לילי.
״תארו לכם, בית כזה גדול לגמרי לבד!״ קראתי בהתרגשות. ״אני ארבוץ כל היום בבריכה!״
״כיף לך שההורים שלך נוסעים,״ אמרה לילי בערגה. ״הלוואי שכל המשפחה שלי תיסע לאמזונס לשנה. לא! לשנתיים. לא! שייסעו לירח ולא יחזרו הרבה זמן! במיוחד אחי העלוקה ואמא שלי הקרצייה.״
״זה בערך כל המשפחה שלך,״ אמרה לנה בהיגיון. היא תמיד נטפלת לקטנות.
״חוץ מאבא שלי,״ הסכימה לילי. ״אבל אותו אני בקושי רואה, אז זה בסדר.״
״איזה טמטום זה האמזונס הזה,״ אמרה אודרי. ״אם כבר טסים לחופש, עדיף למקום נורמלי.״
״צודקת,״ הסכמתי.
״לגמרי,״ אמרה לילי.
״אם הייתי יכולה, הייתי נוסעת לפריז או לדיסנילנד,״ אמרה דניאל. ״אבל האמזונס? מה יש לעשות במקום הזה?״
״נכון,״ הסכמתי שוב. ״ההורים שלי אמרו שזה ממש פראי. שאין שם כלום חוץ מעצים וג'ונגל וכאלה.״
״ויש גם נהר, אני חושבת,״ אמרה לנה. היא תמיד צריכה לדחוף את זה שהיא אוהבת לקרוא. אז מה אם היא יודעת כל מיני דברים כאלה כלליים? זה לא עושה אותה יותר טובה מאיתנו. רק יותר חנונית.
״ג'ונגל?״ קפצה דניאל. ״חיות פרא?״
״אני מתארת לעצמי שכן,״ עניתי באי־נוחות מסוימת. ״אני עוד צריכה לבדוק בדיוק מה יש שם.״
אין ברירה. ניכנס לוויקיפדיה ונגלה את כל התעלולים של האמזונס הזה.
״את נותנת להורים שלך לנסוע למקום שיש בו חיות פרא?״ המשיכה דניאל.
לפעמים היא יכולה להיות ממש מעצבנת.
משכתי בכתפי. ״זה לא שהם יסתובבו בדיוק ליד חיות הפרא. הם אמרו שזה גן עדן בטבע.״
״אי־אפשר לדעת,״ אמרה לילי. ״מה שהוא גן עדן לזקנים, יכול להיות סיוט בשבילנו. בחייכן, הם חושבים שבצפר זה כיף. ושטיולי צפרות זו חוויה מדהימה.״
יש בזה משהו.
״ואם יאכל אותם אריה?״ הסתקרנה דניאל.
״אין אריות באמזונס. רק באפריקה,״ אמרה לנה בהחלטיות.
״אז אולי תנין? ראיתי סרט בערוץ הטבע על תנין פרהיסטורי ענק שחי באיזה נהר באיזה כפר וטרף פרות ואנשים וכל זה,״ אמרה דניאל.
״זה היה באמזונס?״ שאלתי.
״לא יודעת. אולי בהודו. מה זה משנה. תנינים הם תנינים. הם טורפים בכל מקום.״
״יש מצב,״ הסכימה אודרי ובדקה שהלק שלה לא מתקלף.
משהו דומה לדאגה דיגדג לי בבטן. למרות שההורים שלי יכולים להיות ממש קרציות לפעמים, לא הייתי רוצה שהם יגמרו בתור ארוחה של תנין.
״תפסיקו להפחיד אותה, מכשפות!״ קראה לילי, שראתה שאני נלחצת. ״ההורים שלה ייסעו, והכול יהיה סבבה לגמרי.״
איזה חמודה לילי. שוב ושוב היא מוכיחה שלא סתם היא נושאת את כתר הבֶּסטית שלי.
> שבת, 10:08
ההורים שלי הפילו עלי פצצת אטום!!
למחרת, בתשע וחצי בבוקר גררתי את עצמי למטבח. לוסי, הכלבה שלנו, קפצה עלי כמו מטורפת כאילו שהיא לא יודעת שאסור לדבר איתי לפחות רבע שעה אחרי שאני מתעוררת, ובטח לא לפני שאני שותה את השוקו שלי, כי אני מרגישה לגמרי כמו זומבי. אבא שלי אומר שאם היו מוסיפים ללוסי מקל בקצה הזנב היא היתה נראית כמו מברשת לניקוי אסלות. יש בזה משהו. היא כולה גוש צמרירי ולבן ולא יודעים איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. אבל היא מתוקה שאין דברים כאלה.
שתיתי את השוקו שלי ובהיתי באופן לא ממוקד בחלל. הורי ישבו והסתכלו עלי וחיכו שאסיים את השוקו.
״נו, מה את חושבת על הטיול הקטן שלנו?״ שאלה מאמי. יש לה נטייה להקטין ולגמד כל דבר. אנשים מסוימים היו קוראים לזה חוסר רגישות.
״אני חושבת שזה ממש אחלה,״ אמרתי בכנות. ״אתם באמת צריכים להתאוורר קצת.״
״אני שמח שאת חושבת ככה,״ אמר אבא וחיבק את כתפי. ״חשבנו הרבה ודיברנו ואנחנו חושבים שזו תהיה חוויה שכולנו ניהנה ממנה כמשפחה.״
״כן, זה יכול לקרב בינינו,״ אמרה אמא והניחה משהו לא מוגדר על השולחן.
״מה זה?״ שאלתי בחשדנות.
״פנקייק כוסמין ושיבולת שועל,״ אמרה אמא בגאווה. ״עם סירופ אגבה וחמאת קוקוס.״
״אני מוותרת,״ אמרתי.
״יופי. יישאר יותר בשבילי,״ אמר אבא ולקח פנקייק אחד במזלג. הוא הביט על העב״ם בחשדנות, אבל למראה עיניה הנוצצות של מאמוש הוא לא אמר דבר ונגס בגבורה.
״מממ... מעולה,״ הוא אמר והתאמץ לא להעוות את פניו.
״שאביא לך דגנים מחיטה מלאה עם חלב סויה?״ שאלה אמא בהבנה.
״כן, בבקשה,״ הוא חייך בהקלה.
״אז מה את אומרת, דגיגונת?״ שאל אבא.
כשיש לו מצב רוח טוב, הוא ממציא לנו שמות של דברים קטנים.
״את שמחה על הנסיעה?״
״כן, כבר אמרתי לכם!״
אלוהים כמה שהם יכולים לחפור!
״אני ממש, אבל ממש, שמחה! אני חושבת שאתם לגמרי תיהנו בנסיעה הזאת. תוכלו לחקור לכם כמה שתרצו את כל השבטים והתנינים והג'ונגל וכל זה.״
״אנחנו ניהנה מהנסיעה, זה בטוח. אבל מה איתך? את בטוחה שאת בנויה לזה?״ שאלה אמא.
״הלו? אני אהיה בת חמש־עשרה עוד כמעט חודש? אולי שכחתם? אני מסוגלת לטגן לעצמי ביצה. ואל תדאגו, אני אשקה את הצמחים, גם את אלה שבתוך הבית, ואני אנעל את הדלת לפני שאני אלך לישון וכל השטויות האלה.״
ההורים שלי הביטו זה בזה.
״ואני מבטיחה שאני אשמור על הבית ולא אעשה מסיבות פרועות או משהו כזה.״
התחלתי להילחץ. למה הם לא אומרים כלום, לעזאזל? חיכיתי לפחות לאיזה ״כל הכבוד״ קטן,
אבל במקום זה...
״מותק,״ פנה אבא לאמא, ״לא סיפרת לה שכולנו נוסעים?״
סליחה? מה? לא הבנתי. מישהו פה דיבר צ'רקסית?
״חשבתי שאתה היית אמור לדבר איתה על זה,״ אמרה אמא מעל ראשי.
״חשבתי שהיא הבינה את זה כבר.״
הלו, אני פה! למה מדברים עלי בגוף שלישי?
״מה זה ה'כולם נוסעים יחד' הזה? מאיפה זה צץ פתאום?״ שאלתי וניסיתי להסתיר את הפאניקה שאחזה בי.
״מה חשבת, שננטוש אותך לבד בקיץ?״ שאלה אמא. ״מהתחלה הכוונה היתה שכולנו נוסעים יחד.״
״ורק בגלל שראינו שאת כל כך בעד הרעיון, זה גרם לנו למהר ולהסכים,״ אמר אבא.
הייתי בעד הרעיון כשחשבתי שאתם לא תהיו פה! לא שגם אני לא אהיה פה! חשבתי. מבאס לגמרי. אני לא יכולה להניח לתוכנית ההזויה הזאת לקרות.
״לא, אין מצב!״ קראתי. ״אני לא נוסעת לחור הזה! אין שם כלום! אתם לא תעשו לי את זה! וחוץ מזה, מה יהיה עם לוסי?״
״אלינור ואמא שלה ייקחו אותה,״ אמר אבא.
״לא! אלינור תצבע אותה בשחור! היא תחזור משם עם פירסינג באף!״
״את מגזימה,״ אמרה אמא.
״היא תשים לה קולר עם גולגולות!״
״זה בסך הכול שבועיים,״ אמר אבא.
נראה אותם שורדים את אלינור שבועיים! מבטיחה לכם שאחרי שבוע הם יֵצאו ממנה בזחילה מנופפים בדגל לבן. או שחור.
״ואנחנו נחזור בזמן ליום ההולדת שלך וכך תוכלי לחגוג עם כל החברים!״ הוסיפה אמא,
״זו תהיה בשבילך חוויה מכוננת!״
זו תהיה חוויה מנוונת, במקרה הטוב. לחזור אחורה בזמן באזור מנותק, שבו חיים כמו אנשי המערות או משהו כזה.
״את תלמדי הרבה דברים חדשים. יהיה לנו כיף ביחד,״ חייך אבא.
אני מה־זה אכלתי אותה.
אבל לגמרי.
> יום ראשון, 17:44
לפעמים החיים יכולים להיות זר של עכברים מתים
פעם יצאתי לטייל עם לוסי בחורשה שמאחורי הבית. מכיוון שהיא העלתה במשקל קצת מעבר למותר לכלבלבונת בגילה, הווטרינר אמר שהיא זקוקה להתעמלות.
אז עשיתי לה קצת תרגילי כושר. זרקתי לה כדור קטן למרחק, והיא רצה אליו מהר־מהר, תפסה אותו בפה, הביאה אותו אלי ואז קיבלה ליטוף. עשינו את זה שש או שבע פעמים עד שהיא נעלמה פתאום. קראתי לה ואז הפרצוף המתוק שלה הופיע בין השיחים.
״יופי! מצאת את הכדור!״ קראתי אליה. היא רצה אלי במהירות והניחה את הכדור ממש על הרגליים שלי. הסתכלתי. הכדור היה כבר חום ומלא בוץ. הסתכלתי שוב והתפלצתי במקום. מה שלוסי הביאה לי לא היה כדור. זה היה עכבר מת. רציתי להתעלף.
אני חושבת שכל כוחות ההצלה הוקפצו למקום בעקבות הצרחות שלי. לקח לי יום שלם להירגע ולא יכולתי להסתכל על לוסי עד שאבא רחץ אותה. היא נורא נעלבה. לשיטתה היא רק הביאה לי מתנה.
אז זה מה שהרגשתי אתמול, כשההורים שלי אמרו לי שאני מצטרפת אליהם לאמזונס. כאילו הם רוצים לתת לי מתנה, משהו כיפי כזה, ופתאום זה יוצא עכבר מת!
> יום שני, 12:00
נקטע בעודו באיבו
נכתב מהאייפון שלי בהפסקה
היום, בשיעור לשון עם קרציאלה, התחלנו ללמוד פתגמים וניבים.
קרצִיאלה אמרה שהשפה שלנו, של כל הדור שלנו, עילגת, דלה ומעליבה את האינטליגנציה, ולכן בכל שיעור לשון נלמד עשרה ניבים או פתגמים, נדע להסביר אותם וגם להשתמש בהם, כדי שהם יהיו חלק מהשפה היומיומית שלנו.
היום למדנו את:
בעודו באיבו
אורו עיני
אם אין קמח אין תורה
שם כספו על קרן הצבי
איש אשכולות
מחד גיסא ומאידך גיסא
לעניות דעתי
קצר המצע מהשתרע
גילה את אוזנו
ברקיע השביעי
״עכשיו,״ ניסרה קרציאלה בקול המרדים שלה, ״אני רוצה שתתחלקו לזוגות ותנסו לפתח שיחה שבה תשתמשו לפחות בחמישה מהניבים האלו.״
אני חושבת שאם היא היתה יודעת מה מצפה לה, היא היתה מעדיפה שנישאר עילגים ובעלי שפה דלילה, כמו השערות על הראש של המורה לצרפתית.
כי הרעש והבלגן שהתעוררו כמעט גרמו לתקרה ליפול. באמת.
בילי עלתה על השולחן וצרחה: ״לעניות דעתי זה תרגיל מפגר!״
אביגיל באה מאחור ודחפה אותה מהשולחן, ואז בילי המשיכה לצעוק: ״המורה! היא קוטעת אותי בעודי באיבי!״
קובי המשוגע, שקוראים לו גם קוּקוּ־קובי, זרק את ספר התנ״ך שלו באוויר וצעק: ״אין לי קמח, אז אין לי גם תורה! יש!״
דן שם שתי ידיים על הראש כמו קרניים: ״אני צבי, שימו לי כסף על הקרניים!״
ואלכס נופף בידיו ועשה את עצמו מרחף לאורך הכיתה: ״אני עף ברקיע השביעי!״
אני חושבת שמחד גיסא, קרציאלה רצתה להתעלף, מאידך גיסא היא דפקה על השולחן, שלחה חצי כיתה להירשם על הפרעה ונתנה לנו עונש: מבחן על כל הניבים האלו פלוס עשרה חדשים שצריך ללמוד לבד מתוך הספר.
קצר המצע מהשתרע להביא את כל קולות המרמור שעלו בכיתה לאחר הבשורה הזאת.
18:00
הפסקת סניקרס באמצע המאסר עולם עם עבודת הפרך (שיעורי בית בחדר בלי טלוויזיה).
אני כל הזמן מפסיקה ובורחת לתחביב שלי: ציורי נשים בבגדים טרנדיים.
זה תחביב עם פוטנציאל למקצוע.
נדמה לי שוורסאצ'ה התחיל ככה, לא?
21:00
בעוד חודש בת 15!!
