בקרב אוהבי הספרות הדרום אמריקאית מוכר ״הסֶרטָאוּ הגדול״ כאחת מיצירות המופת הגדולות של היבשת. מאז פרסומו בשנת 1956 זכה הספר לעיבודים קולנועיים, טלוויזיוניים, ובשנת 2014 אף ראה אור עיבוד שלו לרומן גרפי. לאחר תקופה קצרה של תהייה על קנקנו נכנס הספר לקאנון הברזילאי וקיבל מעמד של טקסט מכונן, כמו גם של יצירה הממשיכה להניב קריאות חדשות. הרומן הסב את תשומת הלב לאזורים נידחים במדינה, לתרבויות שוליים שזכו לעתים נדירות לעמוד במרכזה של יצירה ספרותית, כל זאת תוך שהוא ״מפסל״ את השפה הפורטוגזית מחדש. ״הסֶרטָאוּ הגדול״ הוא דוגמה מאלפת ליצירה תרבותית מקומית שזכתה לתשומת לב בינלאומית, שכן בעיני רבים הוא נחשב לאחת מיצירות המופת בספרות העולמית של כל הזמנים, ולא רק בספירה הדרום אמריקאית. יש הנוהגים להשוותו ל״יוליסס״ של ג'יימס ג'ויס. בפנינו, אם כן, נפתח כאן צוהר לעולמות אחרים, רחוקים ושונים, יקומים שנוכחותם בארון הספרים הישראלי מועטה.
מחבר הספר, ז׳וֹאָאוּ גימָרָאֶס רוֹזָה (1908–1967), ידוע בברזיל כאיש אשכולות רב פעלים; רופא במקצועו שנולד באזור הסֶרטָאוּ שבמדינת מינאסזֶ'רָאִיס בברזיל, התמנה לרופא צבאי ומאוחר יותר יצא לשליחויות דיפלומטיות באירופה. מעטים יודעים כי אשתו השנייה, אָרָסי דֶה קַרבַלְיו, מילאה תפקיד חשוב בקונסוליה הברזילאית בהמבורג בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, וסייעה ליהודים רבים במנוסתם מגרמניה; היא אחת מהברזילאים המעטים שזכו להכרה מ״יד ושם״ כחסידי אומות עולם. עם תום שירותו הדיפלומטי הוזמן רוזה — אוטודידקט שלמד בכוחות עצמו שפות רבות — להצטרף לשורות האקדמיה הברזילאית לשפות וספרות, תפקיד יוקרתי שהספיק לכהן בו שלושה ימים בלבד לפני פטירתו מהתקף לב בגיל 59. ״הסֶרטָאוּ הגדול״ הוא ללא ספק הרומן הידוע ביותר שלו (אף כי אינו יחיד), והוא הסיבה העיקרית למעמדו וחשיבותו של רוזה בתרבות הברזילאית. עבודתו הספרותית של רוזה נחשבת לפורצת דרך ומהפכנית לזמנה, הן בשל התכנים שבחר להתמקד בהם והן בשל השפה העשירה והייחודית שטבע במו ידיו, הישג שעד היום מסמן את הספר שבידינו כיצירה שלא נס ליחה.
״הסֶרטָאוּ הגדול״ נכתב בתקופה שבה התרבות הברזילאית, בדומה לתהליכים במדינות שכנות, ניסתה להגדיר את עצמה — את הנושאים הייחודיים לה ואת האסתטיקה המאפיינת אותה. במחצית הראשונה של המאה ה־20 התנהלו בחוגים הספרותיים הברזילאים דיונים סוערים על התרבות המקומית, בניסיון להגדיר את המאפיינים הספציפיים של התרבות הברזילאית ולהבדילהּ מהתרבות האירופית השלטת. אחת השאלות המרכזיות בדיון זה הייתה: מה עושה יצירת אמנות ל״ברזילאית״, כלומר ליצירה שאינה חיקוי של נורמות אמנותיות אירופיות או אחרות. תהליך זה הוא אופייני למדינות רבות בעולם הפוסט־קולוניאלי, ובייחוד ביבשת הדרום־אמריקאית במאה ה־20, יבשת המתאוששת (יש אומרים עד היום) מכיבוש אירופי בן מאות שנים, ומתפתחת בצל המעצמה הצפון־אמריקאית הדומיננטית. עיסוק זה בייחודה של התרבות הברזילאית הגיע לשיאו בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, עם המודרניזם הברזילאי, תנועה אמנותית אורבנית שהתמקדה ביצירת אסתטיקה ברזילאית שנבנית על דימויים ומקצבים מהעבר הילידי של המדינה. משוררים וסופרים ברזילאים בני התקופה, ובראשם מריו דה אַנדְרָדֶה, חזרו לשירה הילידית וניסו ליצור דרכה מודל אמנותי חדשני שיתחרה בזרמי אמנות אירופיים. אחד הטקסטים המכוננים של התנועה המודרניסטית הברזילאית הוא ״המניפסט האַנתְרוֹפּוֹפָגי״ (כלומר, ״המניפסט הקניבלי״), אשר מגדיר את כוונות התנועה ואת ההעדפה של חבריה לעשות שימוש באלמנטים ילידיים במטרה לתבוע מחדש את הייחוד הברזילאי. בכך התכוונו האינטלקטואלים הברזילאים לנכס חלקים בהיסטוריה הילידית, חלקים שנחשבו עד כה שוליים וברבריים, ולהעניק להם משמעות חיובית. מכאן גם רצונם להדגיש את ה״קניבליות״ — התייחסות ברורה לקניבליזם בקהילות ילידיות לפני הכיבוש הפורטוגלי; באותו זמן הצביעו על האופן שבו התרבות הברזילאית העכשווית מכילה בתוכה אלמנטים שונים הבאים מתרבויות אחרות. הגל הראשון של התנועה המודרניסטית הברזילאית התאפיין באליטיזם מסוים וחדשנותו המסעירה הקשתה על הקהל המקומי להתקרב אל היצירות שנוצרו במסגרתו. גם רוזה, ב״הסֶרטָאוּ הגדול״, עשה שימוש באלמנטים מסוימים של הגל המודרניסטי, כגון החדשנות הלשונית והשימוש במוטיבים ברזילאיים וילידיים, אך עם זאת הוא אף הפך אלמנטים רבים על ראשם — בייחוד בהחלטתו המהפכנית למקם את הרומן במרחב סְפָר מובהק.
בראש ובראשונה מקבל הרומן את אופיו הברזילאי בזכות מיקומו — ״הסֶרטָאוּ הגדול״. הסֶרטָאוּ הוא אזור נרחב המשתרע על פני אלפי קילומטרים רבועים ומתאפיין בתנאי אקלים הגובלים במדבריוּת. תושבי הסֶרטָאוּ הם אנשים קשי יום, ורובם מתפרנסים מחקלאות זעירה או מרעיית בקר, בדומה למצב באזורי ספר אחרים ביבשת האמריקאית. הבחירה של רוזה למקם את הרומן במרחבים הקשים של הסֶרטָאוּ היא בחירה חדשנית ביותר לתקופתה, שכן עד לפרסומו של הספר לא זכה המקום לתשומת לב ספרותית רבה. הסופרים הברזילאיים של סוף המאה ה־19 (ביניהם מאשאדו די־אסיס המופלא, המוכר לקורא הישראלי) ותחילת המאה ה־20 התמקדו בעיקר בערים הפורחות במדינה הצעירה וניסו להעניק להן אופי של התפתחות ואוניברסליות. בניגוד ל״מערב הפרוע״, שדימויים שלו שולטים בתרבות הוויזואלית העולמית, הסֶרטָאוּ היה יחידה גיאוגרפית שכוחה ולא מוכרת בזמן כתיבת הרומן. בדמיון הוויזואלי העולמי, מרחב האסוציאציות המיידי שעולה בהקשר לתרבות הברזילאית הוא עירוב של צמחייה שופעת, חופים אקזוטיים עטורי חול בוהק ומים תכולים וגופים שזופים ושופעי מיניות. קהל הקוראים מכיר פחות את האזורים הכפריים של ברזיל, את חייהם של האנשים הפשוטים ואת הסוגיות המקומיות המעסיקות אותם. במשך דפים רבים, אם כן, הקורא מרגיש כאילו יקום חדש נגלה לעיניו.
יצירת המופת של רוזה מתמקדת בקורותיו של ריובלדו, דמות אניגמטית המכילה ניגודים רבים: ריובלדו הוא יליד הסֶרטָאוּ, איש מעש היודע להילחם ומשתתף בקרבות צבא פורעי חוק המבקש שליטה בשטחים; מצד שני הוא אדם משכיל יחסית, יודע קרוא וכתוב, מעריך לימוד וידע ואף מתבל את דבריו בביטויים בשפה מליצית. ריובלדו הוא אם כן זָ׳גוּנסוֹ, שכיר חרב, כלומר הוא חלק ממעמד חברתי בסֶרטָאוּ, החי בשולי החברה ואינו מהסס להשתמש באלימות כדי לשרוד. הזָ׳גוּנסוֹ, בדומה לקאובוי הצפון אמריקאי ולגאוצ'ו הארגנטיני, הוא דמות אשר בשל מיקומה הגיאוגרפי הנידח נהנית מחופש יחסי מצד החוק ולכן חיה חיים פרועים. כמו דומיו, הזָ׳גוּנסוֹ כדמות ספרותית מאפשר לחקור נושאים המעסיקים את התרבות הברזילאית בפרט והדרום אמריקאית בכלל, הווה אומר, באמצעותו ניתן לבחון את ההתנגשות בין הציוויליזציה המערבית לבין הברבריות של המרחבים הגיאוגרפיים הלא מתורבתים. למרות העובדה שדמות הקאובוי קיבלה התייחסות תרבותית נרחבת והיא לוקחת חלק במאגר הסטראוטיפים המאכלס את הדמיון הקולקטיבי שלנו, הזָ׳גוּנסוֹ הוא דמות לא מוכרת יחסית, או כך היה לפחות עד פרסום ״הסֶרטָאוּ הגדול״. ריובלדו, אם כן, שייך לקבוצה חברתית זו, ומעלליו בספר עונים על כל הקריטריונים של ספר פעולה: קרבות, נקמות, רומנטיקה וסקס. חלק מהצלחתו המסחרית של הרומן הוא ללא ספק בזכות העניין בחיים המסעירים של הזָ׳גוּנסוֹ.
אך ״הסֶרטָאוּ הגדול״ מכיל בתוכו הרבה יותר מסיפורי פעולה מותחים ומרתקים. ריובלדו מדווח על קורותיו באמצעות מונולוג המיועד לנמען בלתי מוכר, דמות של גבר משכיל ללא שם, עובר אורח הפוגש את הגיבור בנקודה מסוימת בזמן ומתבקש להאזין לסיפור חייו. כל קורות ריובלדו מסופרים כמקשה אחת: מונולוג ארוך, זרוע קפיצות בזמן, פערים בנרטיב מחד וחזרה על מוטיבים מאידך. רגע אחד אנחנו קוראים על חוויותיו של ריובלדו המבוגר, המספר על חייו בהווה כאיש חווה שלֵו הנהנה מקריאה ומחיי נישואין שקטים, ומייד לאחר מכן אנחנו קוראים על החלטתו כנער להצטרף לזָ'גוּנסים ועל הקרב הראשון שהשתתף בו. ללא ספק, רוזה התכוון ליצור חוויית קריאה מאתגרת המיועדת למשוך את הקורא פנימה בכך שהיא משאירה בידיו את מלאכת פיענוח הטקסט, מלאכה מורכבת אך מתגמלת. אלמנט נוסף התורם לעושר הטקסטואלי בספרו של רוזה הוא סיפור האהבה בינו לבין דִיאָדוֹרִים, ז׳גוּנסוֹ אחר החולק אִתו קרבות ויריבויות פוליטיות. בהתרשמות ראשונית הקורא מתפלא לפגוש נושא הומו־ארוטי גלוי ומפורש, ובייחוד ברומן מסוג זה, המתאר אורח חיים גברי ושמרני של קבוצת לוחמי זָ׳גוּנסוֹ בערבות הסֶרטָאוּ בברזיל של שנות ה־50. עם זאת, העלאת הנושא ההומו־ארוטי מאפשרת לרוזה לעסוק באופן מודע בטאבו החברתי, אשר מונע משני הגיבורים לפעול על פי הרגשת לבם. המתח והמועקה ביניהם הם חלק מרכזי בבניית האווירה הטעונה של הספר ותורמים גם הם לחוויית קריאה מותחת. ריובלדו, אם כן, מתמודד לאורך הרומן כולו עם שאלות קיומיות ומוסריות הנובעות מאורח חייו בין גברים בשולי החוק.
שאלה מרכזית המטרידה אותו היא השאלה בדבר קיומו של השטן, או בדבר קיומם של טוּב ורוע כערכים מוחלטים ויכולתו של האדם לבחור ביניהם בחירה חופשית. המונולוג של ריובלדו רווי באנקדוטות הקשורות לאמונות בשטן, שמות נרדפים של הסטרא אחרא, לעג למאמינים בו ולבסוף — ההתעמתות שלו עם קיומו. העיסוק האובססיבי של ריובלדו בשטן ובמוסריות מעשיו שלו מעניקה עומק לדמותו, דמות של איש רב פעלים, אלים, המהרהר תמידית בתקפות מעשיו ובהשלכותיהם על גורלו ועל גורל אחרים. אלו הן כמובן שאלות עתיקות יומין המוכרות לקורא מאחר שהן פוקדות את הספרות העולמית בגלגולים שונים. הייחוד בספרו של רוזה הוא ביכולתו להעמיק בסוגיות אלה ולשלב אותן בתוך הקשר כל־כך ברזילאי, להעמידן במרכזו של ספר פעולה.
מלאכת האריגה של רוזה, המשלבת דמויות ונושאים מורכבים, מקבלת נופך ברזילאי באופן חדשני ביותר לתקופתו, כאמור, גם בזכות התפאורה שהוא בוחר — הסֶרטָאוּ. מסעותיו של ריובלדו במרחב הסֶרטָאוּ הולכים יד ביד עם ההתלבטויות המוסריות והקיומיות שלו, מעין מסע מטאפורי של אנטי גיבור לא אופייני. תיאורי הטבע המרהיבים של רוזה מפארים את המרחב הלימינאלי של הסֶרטָאוּ, ומביאים בפני קהל הקוראים שמות של צמחים לא ידועים, ציפורים, הרים ונהרות, שכמו שרים שיר הלל ליכולתו של הסופר להעביר לנו, מבעד למרחק ולזמן, את תחושת המקום.
אם עד כה דנו בנושאים ובמרחבים המצויים ברומן, הרי שלא ניתן להתעלם מאחד השחקנים הראשיים ביצירת מופת זו — השפה. כאיש ספר מובהק, בנה רוזה ביצירתו עולם ומלואו ובכללה שפה הייחודית לו בלבד. אחת החוויות החזקות והראשוניות ביותר בקריאת הספר היא של דיסאוריינטציה הנובעת מהשפה שבה משתמש הסופר. רוזה מניח בפיו של הגיבור שפה מליצית מתובלת בביטויים יומיומיים, מנעד כפול המקשה על הקורא לאפיין את הדמות הראשית: האם מדובר באיש מעש פשוט וקשה יום המנסה להישמע מתוחכם? האם מדובר באיש משכיל שחי חיים סוערים בקרב פורעי חוק? על מנת ליצור את ההטעיה הזאת רוזה אף ממציא מילים וביטויים משלו, משתמש באלמנטים משפות אחרות, כמו גם בשמות של מקומות וחיות לא מוכרים הנמצאים בסֶרטָאוּ. התוצאה היא יצירת עולם לשוני בעל כללים משלו, שמי שיתמיד בו יצא נשכר ביותר. הטקסט יוצר בבת אחת הרגשה ברזילאית מאוד ובאותו זמן הוא שונה מכל טקסט אחר וקשה לשייכו למקום ולזמן כאחד.
עבודת התרגום המופלאה של ארז וולק היא לפיכך הישג מרשים ביותר, שכן הוא הצליח לשמר את חד פעמיותו של הטקסט. כמו כן היא ראויה לשבח בזכות עבודת הנמלים התובענית בחקר חיי הטבע של הסֶרטָאוּ, ובהיכרות עם כל השפות שאתן מתכתב ובהן משתמש רוזה. בתרגום הספר לעברית בחר המתרגם לשמר רבים מהשמות ומהמונחים בשפת המקור (בייחוד מונחים מעולם הטבע) ואת חלקם לפרש לקורא הישראלי, בחירות שכל מתרגם עומד בפניהן ושנעשו כאן ביד אמונה ובראש חושב. התרגום לעברית הוא חגיגה ספרותית, דלת פתוחה המזמינה אותנו להיכנס אל תוך יצירת המופת הזאת, העומדת בפני עצמה, כשיא תרבותי של הזמן והמקום שבו נוצרה, וכיצירת אמנות על־זמנית.
— לֹאכְלוּם. היריות ששמעת לא היו ממריבה בין אנשים, ברוך האל. כיוונתי לעצים בשדה, אדוני, שם למטה בנחל. אימון. כל יום אני יורה, אני נהנה מזה; עוד מנעורַי. ואז באו לקרוא לי. בגלל עגל. עגל לבן, תִּפְלָץ, שהיו לו מין עיניים שאין — עיוור, אולי — ומסכת פני כלב. סיפרו לי; לא רציתי להסתכל. וגם בגלל איזה פגם בהמלטה, היו לו שפתיים מעוקלות, כמו בן אדם שצוחק. פני אדם, פני כלב, קבעו — זה השטן. אנשים סכלים. הרגו אותו. אין לי מושג של מי הוא היה. באו אלַי לבקש נשק, נתתי. לי אין אמונות טפלות. אני רואה שאתה צוחק... תראה, כשיורים באמת, קודם כול הכלבים מתחילים לנבוח, מייד — ואז, אחר־כך, האנשים באים לראות אם מישהו מת. אתה תבליג; כזה הוא הסֶרטָאוּ. לא כולו מִדבר. יש כאלה שרוצים אחרת: הסֶרְטָאוּ בכלל במדינת קַמפּוֹס זֵ׳רָאִיס, הם אומרים, בקצה הדרך, ברמות, מעבר לנהר האוּרוּקוּיָה. קשקוש. מה, בעינֵי מי שגר בקוֹרינטוּ ובקוּרבֶלוּ מה שפה לא נקרא סֶרְטָאוּ? שטויות! הסֶרְטָאוּ מקום שמעיד על עצמו. שם שדות המרעה לא מתוחמים; שם אדם רוכב עשר, חמש־עשרה פרסאות, כלומר מאה קילומטרים כמעט, ולא רואה בית איכר; ושם כל פושע חי לו על מֵי נצרותו, הרחק משוט הסמכות. האוּרוּקוּיָה בא מההרים במזרח. אבל היום, על הגדות שלו תמצא הכול — חוות אדירות לצד שדות יבול טובים, מושקים בשיטפונות; חריש מיער אל יער, עצים עב־עבים, בתוליים כאלה עוד יש שם. הזֵ׳רָאִיס, הרמות, מקיפות מסביב. לזֵ׳רָאִיס האלה אין מידה. בסוף, איש־איש ודעתו, אתה יודע: על טעם ועל פעם... הסֶרְטָאוּ נמצא בכל מקום.
השטן? אני לא מתייחס. שאל את האיכרים. בפחד מדומה הם נמנעים מהשם שלו — אומרים רק: הנזכר. טיפשים! לא... בָּרַחְתָּ — מָשַׁכְתָּ. מספרים על אחד אָריסְטידֶס — הוא חי בחורשת דקלי הבּוּריטי הראשונה כאן מימין, מקום שקוראים לו נווה הפרה העדינה של ריטה הקדושה — כולם מאמינים שהוא לא יכול לעבור בשלושה מקומות מסוימים, כי אז נשמע בכי מאחור וקול קטן מודיע: ״אני בא! אני בא!...״, שזה השטן, הנזכר... ואחד ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ — כולם פה נשבעים שיש שד אצלו בבית, שׂטנון קטון, אסיר שמחויב לעזור לו בכל דבר בצע; ולכן סימפּיליסְיוּ הזה הולך ומתעשר. נו, בגלל זה אומרים גם שהסוסים אצלו נתקפים בהלה, נרתעים הצִדה, לא עומדים במקום כשהוא רוצה לעלות... אמונה טפלה. ז׳יזֶה סימפּיליסְיוּ ואָריסְטידֶס, ככה או ככה הם הולכים ומשמינים, עם או בלי השמועות. ותראה עוד משהו: ממש עכשיו, בימי התקופה הזאת, מלהגים שהשטן עצמו נעצר בדרך באַנדרֵקיסֶה. בחוּר זר הופיע שם, והתרברב שכדי לבוא לכאן — רגיל, על סוס, מסע של יום וחצי — מספיקות לו עשרים דקות... כי הוא מקיף את נהר השיקוּ, הסאו פרנסיסקו, ממקורותיו! או אולי, מי יודע — בלי עלבון — אולי למשל אפילו אתה זה שהציג את עצמו ככה, כשעברת שם, בתור שעשוע והלצה? בסדר, אל תוכיח, אני יודע שזה לא נכון. לא חיפשתי ריב. אלא ששאלה בזמן המתאים לפעמים שופכת אור. אבל תבין, הבחור ההוא, אם היה, חמד לצון. כי הרי מי שמקיף את הנהר ממקורותיו צריך להעמיק למעמקי המחוזות שלנו, מסע מפרך בן שלושה חודשים... ובכן? הנזכר? טירוף. חלום שווא. ולגבי השמות המוסווים האלה שנותנים לו, הרי הם כמו קריאה שקוראים לו שיקרום קרום, שיופיע!
זה לא יקרה. אני אישית כבר כמעט איבדתי את האמונה בו, השבחים לאל; זה מה שאני אומר לך, האמת הטהורה. אני יודע שיש הוכחות, שהוא מוזכר בבשורות הקדושות. דיברתי פעם עם בחוּר, פרח כמורה, משכיל מאוד, אחד כזה ששקוע בספר תפילה, לבוש גלימה, ביד מחזיק ענף של עץ מריה השחורה — הוא היה בדרך לעזור לכומר להוציא את ההוא מהבשר החי של אישה זקנה במפל השור, התלווה לכומר מקַמפּוּ רֵדוֹנדוּ... אני יכול להבין. אתה לא כמוני? לא האמנתי לשום מילה. ידידי קֵלֵמֵם מספר שאלה שההשפעה שלהם נראית לעין הם השדים הנמוכים, הנחותים, ממדרגה שלישית, שבוחשים במחשכים ומבקשים להתערות בין החיים — הם רודפים. ידידי קֵלֵמֵם הוא נחמה גדולה לי — קֵלֵמֵם דִי גוֹיְס. אבל הוא נאלץ לגור רחוק מכאן, בז׳יז׳וּזָ׳ה, נווה הבוריטי החום... אָהֶה, מה אומר לך, בטח כבר הכרת כל מיני רדופים ואחוזי דיבוק, גברים, נשים. לא ככה? אני מצִדי, הרבה מהם ראיתי ולמדתי. צָהַלְאֵם, דם־אחר, השׂפתן, המשסף, קַרְלָהַב, שעיר עזים, טְרֵסיזיאָנוּ, נחושתן... אֶרמוֹזֵ'נֶס... מאלה מלוא חופניים. לו יכולתי לשכוח את כל השמות האלה... אני לא מאלף סוסים! וחוץ מזה, הרי כל אדם באשר הוא זָ׳גוּנסוֹ, כלומר שכיר חרב, כבר יש לו עסק עם השטן. לא נכון? נכון?
בהתחלה עשיתי ופעלתי, ולחשוב לא חשבתי. לא היה לי זמן. משכתי מקושי אלי קושי, דג חי בתוך מחבת. מי שמסובב אבני ריחיים לא שוגה בחלומות. אבל עכשיו באה לי המנוחה, ואין לי עוד טרדות קטנות, רק אוושת ערסל. והמצאתי לי מין מנהג שכזה לשער השערות. השטן קיים ולא קיים? קטונתי. ירחק מעלַי! מרות שחורות שכאלה. תראה, אדוני: המפל קיים, ומה זה אומר? מפל הוא הרי גדת עפר, ומים שבאים וצונחים; עצור את המים האלה או הרוס את הגדה, יישאר מפל? החיים הם עסק מסוכן מאוד...
אני אסביר. השטן שוכן בתוך האדם, נבכי האדם — או שהאדם כושל, או שהוא מרושע. ככה חופשי, בפני עצמו, אזרח, אין שום שטן. שום שטן! — זה מה שאני אומר. אתה מסכים? אמור לי הכול, בגילוי לב — חסד גדול אתה עושה, ואני יכול לשאול, לדרוש. העניין הזה — מצדי שיחשבו אותי קל דעת — קצת חשוב לי. הלוואי ולא היה... אבל אל תגיד לי שאתה, איש פיקח ומלומד, מאמין בו בגופו?! לא? אני מודה לך! דעתך הטובה מרגיעה את כבודי. כבר ידעתי, חיכיתי לו — בשדה! הה, כשאדם זקן הוא זקוק למשב של רוגע. אני מודה לך. אין שום שטן. גם לא רוחות. לא ראיתי. אם נולד האיש שיראה דברים כאלה הרי זה אני, עבדך הנאמן. אם הייתי מספר לך... טוב, השטן מקיים את קיומו השחור בבעלי חיים, בנשים, בגברים. אפילו בילדים — זה מה שאני אומר. האם לא נאמר: ״ילד, שד משחת״? ובבגדים, בצמחים, במים, באדמה, ברוח... גללים... השטן ברחוב, באמצע המערבולת...
הה? הה? אה. ביטוי שלי, מזיכרונות מסוימים, רעים. שככה יהיה לי! כואב לי לא לספר... מוטב תביט: ובכן, בקרקע אחת, ובתצורה אחת של ענפים ועלים, האם לא צומח שורש המָניוֹק הרגיל, שאנו אוכלים כל יום, ולצדו המניוק המר, שהורג? והנה דבר מוזר. המניוק המתוק יכול פתאום להזדעם — על שום מה אני לא יודע; אומרים שזה עשוי לקרות כששותלים אותו שוב ושוב באותו מקום, ואז מעבירים ייחורים — הוא נעשה מר, מדי פעם מפתח רעל מתוך עצמו. ועכשיו תראה: זה האחר, המניוק המר, גם הוא לפעמים יכול להתמתק, סתם ככה, ואפשר לאכול בלי שום השפעה. וזה מה? הה, וכבר ראו עיניך פעם עד כמה מכוער פרצופו המפחיד, הקמוט, של נחש עכסן? התבוננת בחזיר השמן, שמִדֵי יום רק מתכער לשמחתו, ושאילו יכול היה נוחר ובולע את העולם כולו בהנאה? והנץ, העורב, ואלה, החזות שלהם הרי כבר מייצגת את הצורך לזנק, לתפוס ולקרוע לגזרים במקור, כמו סכין מושחזת בתאווה רעה. הכול. יש אפילו אבנים ממין מעוות, מחרידות, רעילות — שיהפכו מים למי מוות אם ינוחו בקרקעית הבאר; השד ישן שם בתוכן, הן־הן השטן. מכיר? והשטן — כי רק כך תיקרא הרוח הרעה — יש לו פקודה ללכת בדרכו, יש לו רשות להילחם?! אָהֶה, ידו בכול.
כי הדבר שמצמצם את השטן, שמרכך אותו בתוך האדם מגיל צעיר, הוא הסבל הנבון. ושמחת האהבה — ידידִי קֵלֵמֵם אומר. באמת? כן, וגם לא. אתה מסכים ולא מסכים. הכול ישנו ואיננו... כמעט כל פושע מושבע אכזר, עדיין הוא בעל טוב מאוד, בן טוב, אב טוב וחבר טוב לחבריו! אני יודע על אלה. אבל גם הם עולמם יבוא — ואלוהיהם. ראיתי הרבה עננים.
אבל האמת היא שגם ילד עוזר להקל. ראה: אחד ושמו אָלֶיְשוּ, שגר במרחק פרסה מפּאסוּ דוּ פּוּבּוּ, בנווה החול, היה הרשע הכי רגוע שראיתי. ליד הבית שלו היה מקווה מים קטן שאהבתי, בין הדקלים, ושחו שם דגי זאב, ענקיים, עצומים באמת, ששמם יצא למרחקים; אָלֶיְשוּ הזה האכיל אותם בשעות קבועות, והם התרגלו להתקבץ כמו משוגעים בשעת ההזנה, כמו דגים מאולפים. יום אחד, סתם כדי לחמוד לצון, הוא הרג זקן שעבר במקום, נכה שקיבץ נדבות. תאמין לי — יש אנשים בעולמנו המשועמם שהורגים אדם רק כי העווה פנים אליהם. ואז, אחר־כך, את ההמשך אתה כבר מכיר: בא האב, באה האֵם, בא ההוא, באו הם. אותו אָלֶיְשוּ היה איש משפחה, אב לילדים קטנים; הם היו האהבה שלו, כל כולו, בלי גבול. שים לב וראה שלא עברה שנה מיום שאָלֶיְשוּ הרג את הזקן המסכן, והנה הילדים שלו נפלו למשכב. חצבת, אומרים, אבל שהסתבכה; הם לא החלימו מזה. זאת אומרת, כן, החלימו. אבל העיניים שלהם אדומות לגמרי, והעפעפיים דלוקים בדלקת שלא עברה. ואחר־כך — אני לא יודע אם כולם הלכו ביחד, או פעם־פעם אחד־אחד — נהיו עיוורים. עיוורים, ושום שבריר של אור לרפואה! שווה בנפשך: סדרת ילדים — שלושה בנים ובת — כולם מעוּורים. ואין רפואה. אָלֶיְשוּ לא איבד את השפיות; אבל הוא השתנה. הה, השתנה לגמרי — עכשיו הוא חוסה בצל האל, בזיעת אפו רק טוב ומיטיב כל שעותיו בלילה וביום. נראה אפילו שהוא נהיה מאושר כמו שלא היה בעבר. הוא עצמו אומר שהתמזל מזלו, כי אלוהים רצה לחוס עליו, להסיט את מסלול נשמתו. אני שמעתי את זה ונתקפתי זעם. בגלל הילדים. אם זה עונש, מה אשמו הילדים הקטנים במעשים של אָלֶיְשוּ?
ידידי קֵלֵמֵם דחה את התהיות האלה. הרי אין ספק שבחיים שונים, אילו חיו, גם הילדים היו נעשים רשעים מרושעים, תפוחים מעץ אבא, שדים מאותה קלחת. מה דעתך? והזקן שנרצח? אתה בטח רוצה לשאול. אבל גם הוא. כי גם הוא היה לו חטא על פשע, בגופו, לכפר עליו. אם בני האדם — ככה ידידי קֵלֵמֵם אומר — אם בני האדם חוזרים ומתגלגלים לחיים, אני משער שאפילו אויב יכול לחזור מהמוות להיות בן לאויבו. הבט. אני מספר שיש אחד פֶּדרוּ פּינדוֹ, שכן שגר במרחק שש פרסאות מפה, איש טוב מכול וכול, הוא ואשתו, תמיד היו טובים, כלילי הטוּב. יש להם ילד בן עשר, וַלטֵי שמו — שם מודרני, ככה אוהבים פה, אתה יודע. נו, אז הבחור, הנער, מיום ששביב בינה ניעור בו, הראה במעשיו מה טיבו: אכזר שבאכזרים, מצית מושבע, חובב הרוע בעמקי יסוד ההוויה. אחד שמתעלל באקראי בכל בעל חיים או ילדון שהוא פוגש; פעם הוא נתקל באישה קריאולית שחורה שישנה שיכורה, תפס בקבוק שבור, דקר את אחורי הרגל שלה בשלושה מקומות. הילד הזה מזיל ריר כשהוא רואה איך שופכים דם של תרנגולת או שוחטים חזיר. ״אני אוהב להרוג...״ הוא אמר לי פעם, כשהיה קטנטן. והתעורר בי פחד; כי ציפור שמרפרפת — עוד תפרוש כנף! ובכן, שים לב: האב, פֶּדרוּ פּינדוֹ, כדי לתקן את המעוות, והאם לא חוסכים שבטם — הם זורקים את הילד בלי לאכול, קושרים אותו לעצים בחורשה, עירום כביום היוולדו, אפילו בכפור של חודש יוני, עודרים את הגוף הקטן בשוטים ובעקרבים, אחר־כך מנקים את הדם מהעור, במי מלח מנקים. האנשים יודעים, מסתכלים, מתמלאים בחילה. הילד כבר שדוף ומצומק, העיניים שלו שקועות, הפנים גרומים, חלולים, והוא נעשה כמו שחפן, כל הזמן משתעל, שיעול כזה שיוצא מחזה יבש. נו, ועכשיו, ניכר לעין שפינדו ואשתו התרגלו להרביץ לו, מעט־מעט התחילו לרוות מעין תענוג־שעשוע מכוער מהדבר — כיוון שהם נותנים את המלקות בשעות מסוימות שנוחות להם, הם אפילו קוראים לאנשים שיראו וייראו. אני חושב שהילד לא יאריך ימים, הוא כבר דועך, לא יראה את חג הפסחא הקרוב... נו־נו, ובכן?! אם זה לא כמו שידידִי קֵלֵמֵם רוצה, איזה הסבר תיתן? הילד הזה היה פעם גבר. נזקפו לו חטאים נוראיים. נשמתו הייתה טבולה בזפת. זה ניכר עליו. ועכשיו הוא שילם. הה, אבל כשהוא בוכה ומתייסר, הרי הוא סובל בדיוק כאילו היה ילד טוב... אללַי, ראיתי הכול בעולם הזה! כבר ראיתי גם סוס נאנח... ודבר קשה מזה אין.
יפה, אבל אתה תאמר, ודאי תאמר: ובהתחלה — של חטאים ושל דרכי אדם — איך התחיל תיקון שכזה? הנה, הנה, שם נתקעים כולם. אפילו ידידי קֵלֵמֵם. אני רק איש מהסֶרְטָאוּ, אני לא משייט במחשבות גבוהות. אני עני מרוד מאוד. כל כולי קנאה באנשים כמוך, למודי קריאה ודעת. לא שאני אנאלפבית. שיננתי אותיות, שָׁנִים וחצי, במקראה, בשינון ובמלקות. היה לי מורה, המורה לוּקָס, בקוּרָלינְיוּ, למדתי דקדוק, פעולות חשבון, משוואות, אפילו גאוגרפיה ומולדת. מפות יפות ציירתי בדפי נייר גדולים, כטוב בעינַי. הה, דברים שאין לומר. אבל בהתחלה נחשבתי לעילוי, למחונן. ושאני צריך ללכת לבית ספר מיוחד, ללמוד לטינית — גם את זה אמרו. ימי ערגה! גם היום אני מעריך ספר טוב, מרווח. בחוות עץ הלימון, של חבר שלי בשם ויטו סוֹזיאָנוּ, יש מינוי לספר שנתי שמן, מלא חידות וחידודי לשון ושאר שעשועים, פעם בשנה הוא מגיע. ועדיין, אני נותן קדימות לקריאה שמרחיבה את הדעת, חיי הקדושים, מידות טובות ודוגמאות — איך המיסיונרים החכמים מפתים את האינדיאנים בתחבולות, או חיי פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, אנטוניוס הקדוש, גֵּרַלדוּס הקדוש... אני אוהב מאוד סיפורי מוסר. פלפולים, הטפה לדרך הישר, עצות טובות. אשתי, אתה יודע, היא שומרת עלַי, היא מתפללת הרבה. היא ברכה. ידידִי קֵלֵמֵם תמיד אומר שאני יכול לחיות במצפון שקט, שיש לי עזר טוב כנגדי ולכן רוחות טובות נוראות מגוננות עלַי. אוהו! בשמחה... כיוון שההשפעה טובה, אני עוזר ברצוני להאמין. אבל לא תמיד אני יכול. דע לך: כל חיי חשבתי מטעם עצמי, בחופשיות, נולדתי שונה. אני אני ותו לא. אני שונה מכל האחרים... אני לא יודע שום דבר כמעט. אבל אני חושד בהרבה דברים. ברשותך אומר: בחשיבה למרחקים אני אלוף — רק שים לי רעיון קטן במצח, ואני אלך בעקבותיו למעמקי כל סבך, אמן! הבט: מה שצריך זה שיתכנסו יחד כל החכמים, הפוליטיקאים, גדולי עולם, ויחתמו אחת ולתמיד — יכריזו פעם אחת באספה שאין שום שטן, לא קיים, לא ייתכן. בשם החוק! רק ככה ייתנו לנו שלווה. למה הממשלה לא מטפלת בזה?!
אה, אני יודע שזה לא אפשרי. אל תחשוב שאני בור. דבר אחד הוא להציע רעיונות מסודרים, ודבר אחר להתמודד עם אנשים מלוא הארץ, בשר ודם, בני אלף ואחד סבלות... כל־כך הרבה אנשים — מבהיל לדעת — ואף אחד לא נרגע. כולם נולדים, גדֵלים, מתחתנים, רוצים עבודה, אוכל, בריאות, עושר, להיות חשובים, רוצים גשם ועסקים טובים... אז צריך לבחור: או שמתארגנים לחיות בתועבה כללית, או שדואגים לדת ורק לה. הייתי יכול להיות כומר, לולא הייתי מנהיג זָ׳גוּנְסים, ראש לשכירי חרב; לדברים אחרים לא נולדתי. אבל זִקנתי כבר התחילה, טעיתי מכאן ומכאן. והשיגרון... כמו שאומרים, על ערש דְּוַי. אהה.
הה? הה? מה שאני חושב ומעיד ומסביר יותר מכול: כולם משוגעים. אתה, אני, אנחנו, כל בני האדם. זאת הסיבה העיקרית שיש צורך בדת: כדי לחזור מהטירוף, לרכוש שפיות. התפילה היא הרפואה לשיגעון. באופן כללי. זה פשר ישועת הנשמה... הרבה אמונה, בחוּרִי! הנה אני לא מפספס שום הזדמנות לדת. אני מנצל את כולן. אני שותה ממֵי כל הנהרות... דת אחת לבד, בשבילי היא מעט, אולי לא תספיק לי. אני מתפלל תפילה נוצרית, קתולית, משקיע את עצמי באמת; ואני מקבל את הטקסים של ידידִי קֵלֵמֵם, את הדוקטרינה שלו, הספיריטיזם של קַרדֵק. אבל כשמזדמן לי אני הולך למינדוּבּים, ששם יש כומר אחד ושמו מתיאס, מתודיסט. אנשים מתוודים על חטאים, קוראים מכתבי הקודש בקול רם, ומתפללים ושרים את המזמורים היפים שלהם. הכול מרגיע אותי, משהה אותי. כל חלקת צל מרעננת אותי. אבל זה רק זמני מאוד. הייתי רוצה להתפלל כל הזמן. הרבה אנשים חולקים עלַי, חושבים שלאלוהים יש חוק אחד ויחיד, בלתי משתנה. ואני! אנדרלמוסיה! אני מתעב את זה! מה אני? אני עושה מה שאני רוצה, אדוק מאוד. ובפני כול אני עושה את זה, מבצע. אני? אני לא מרפה!
הבט: יש אישה אחת שחורה, מריה לֵאוֹנְסיה, לא רחוק מכאן היא גרה, התפילות שלה ידועות בכוחן הגדול. אז אני משלם לה, פעם בחודש, שתתפלל למעני שליש מחרוזת כל יום ומחרוזת שלמה בימי ראשון. שווה, זה שווה. אשתי לא רואה בזה רע. והנה כבר שלחתי הודעה לאחת אחרת, מוָאוּ וָאוּ, איזינָה קָלַנגָה שמה, שתבוא הנה, שמעתי שגם היא מתפללת בזכות גדולה, אני הולך לעשות אִתה עסקה זהה. אני רוצה כאלה מלוא החופן, שאחסה באל, והן מאוחדות סביבי... פצעי ישוע!
לחיות זה מסוכן מאוד... מי שרוצה את הטוב בכוח מופרז, בצורה שגויה, כאילו ביקש את הרע מלכתחילה. האנשים האלה! כולם משכו את העולם אל עצמם, כדי לתקן תיקון. אבל כל אחד רואה את הדברים ומבין אותם רק בדרכו. העליון, הרם מכול, הרציני מכולם — היה מֵדֶיְרוּ וָז. איש מפעם... מר ז׳וֹאָאוּזינְיוּ בֵּם־בֵּם, האמיץ מכולם, אף אחד לעולם לא יפענח מאיזה חומר הוא קורץ. ז׳וֹקָה רָמירוּ — איש שליט גדול! — הוא היה פוליטיקאי. זֶה בֶּבֵּלוּ רצה להיות פוליטיקאי, אבל המזל בא לו ולא בא לו. שועל שהתעכב. סוֹ קַנדֵלַרְיוּ כפאו השד, כי חשב שלקה במחלה רעה. טיטָאוּ פָּסוס היה מה שהיה בזכות החברים. רק מחייהם, מחברותם, קרה שאיש נעלה כזה הִז׳דַגֵנְס. אַנטוֹנְיוּ דוֹ — פושע קשוח. אבל רק במחציתו; אם גם המחצית הגדולה. אַנדָלֶסְיוּ, בבסיס, איש טוב ומיטיב, חמום מוח בכל בינתו. ריקַרדָאוּ, הוא רצה לנוח על מי העושר, למען זה הוא נלחם. רק אֶרמוֹזֵ׳נֶס לבדו נולד נמר ורוצח. ו״הגֻמְצָן הלבן״? אה, הס מלדבר. אה, זה... קדורני חסר מנוח, זה מה שהוא היה — ילד אומלל של הגורל...
טוב ויפה. יאה. שמעת, אמרתי: רשע עם רשע, בסוף יישברו שדרותיהם — אלוהים מחכה למפלה. נערי! אלוהים הוא סבלנות. ההפך מזה הוא השטן. הוא בוער ונאכל. אתה מחכך סכין בסכין — ומשחיז — מהחיכוך. אפילו אבני המעמקים, אבן מקישה על אבן והן הולכות ומתעגלות ומחליקות כשהנהר מגלגל אותן. עכשיו כשאני חושב, כל מה שבעולם הזה קיים כי הורווח וכי נצרך. היה נחוץ כבר בדיעבד. אלוהים לא מופיע ופגיון בידו, הוא לא כופה את החוקים. למה לו? הוא מניח להם. טיפש עם טיפש — בא היום שמישהו נתקל ולומד, מחכים. רק שלפעמים, בתור עזרה, אלוהים בוזק פלפל חריף...
נכון? אז בתור דוגמה: לפני כמה זמן נסעתי ברכבת מסֵטי לָגוּאָס לאיזה מקום כדי להתייעץ עם רופא שאמרו לי את שמו. הייתי לבוש יפה, ישבתי בקרון של מחלקה ראשונה, למען הספקות, שלא יחשדו בי שהייתי פעם זָ׳גוּנסוֹ. ואז קרה שממש לידי, ממול, בדרך חזרה מהצפון הפראי, התיישב בחור אחד ושמו זָ׳זֵוֵדָאוּ, שוטר מקצועי. הוא בא עם שומר הראש שלו, סמוי, ואני ידעתי טוב מאוד מי שני אלה, שכמו שהאחד רע, ככה החבר שלו גרוע. תֵאמר האמת, בהתחלה הרגשתי דחף להתרחק מהמושב שלי, לעבור מקום. השכל אמר לי, מוטב שתישאר. כיוון שנשארתי, הסתכלתי. ואני אומר לך: מימַי לא ראיתי פני אדם חרושים בהמיות ורוע כמו פניו של זה. הוא היה עצום, עטוף שומן, וגולמיות נצצה בעיניים הקטנות שלו, והיה חמוש בסנטר של אבן, ומצח תמיר; גבוה יותר מראש. שום צחוק לא היה בו, לא צחק; אבל, אם דיבר ואם שתק, תמיד ראית אצלו איזו שן, ניב זאבי מחודד. אָהֶה, והוא נשף, קצת. רק נחר קצרות, בשקט, בחצאי מילים יהירות. הוא הביט והתבונן ותיעד במסמכים — בזה אחר זה דפי תצלומים ותשחירי אצבע של זָ׳גוּנסים, שודדי סוסים ורוצחים. השקעה כזאת, בדבר כמו זה, עוררה בי זעם. הסמוי, רחרחן, כולו ער, ישב לידו, כרה אוזן, דימה עצמו לכלב. הוא עורר בי פחד, אבל רק בקרבי הגוף, לא בתעוזת הלב. הגיע רגע ונפל אחד מהדפים — ואני מיהרתי והתכופפתי, אין לי מושג למה, לא רציתי, לא חשבתי — עד היום אני שואב בושה מזה — תפסתי את הנייר שעל הארץ והושטתי לו. לכן אני אומר: היה בי זעם, כי עשיתי את זה; אבל הדבר כבר נעשה. האיש לא הביט בי, גם לא אמר שום תודה. אפילו סוליות הנעליים שלו — די היה במבט — סוליות קשות עבות, מעוקמות מרוב עונק, כמו ברזל ברונזה. כי ידעתי: זָ׳זֵוֵדָאוּ הזה, כשהוא בא לעצור מישהו, הדבר השקט הראשון שקורה זה שהוא נכנס, בלי צורך לומר, מדמה איזה חיפזון, ודורך על הרגליים היחפות של המסכנים. ובהזדמנויות האלה הוא צוחק, צוחק... לכל הרוחות! הגשתי לו את הנייר ויצאתי משם, כדי לשים יד על עצמי שלא אשמיד את האיש הזה ביריות. כובד המשמנים... והטבור שלו נטוע בראש מין כרס כרסתנית, שיצרה בי רצונות... בחולשתי, בשמחה הייתי הורג. אבל את הזוועות שהשוטר הזה עשה ועולל לא תוכל לשמוע, כי אין לך צלקת בלב. בגללו, רבים ורבות הזילו דמעות של דם ביקום הזה שלנו הקטן. הסֶרטָאוּ. אתה יודע, הסֶרטָאוּ הוא מקום ששולט בו החזק, הפיקח. אלוהים עצמו, כשיבוא, שיבוא חמוש! וכדור רובה הוא רק פירור מתכת...
לכן אני אומר: זָ׳זֵוֵדָאוּ — אחד כזה, האם היה צריך להיות, היה נחוץ? אה, נחוץ. עור קשה דורש מַלמָד חד. אחר־כך — עניינו שלו — בחיים האלה או באחרים, כל זָ׳זֵוֵדָאוּ, משהשלים את מכסתו, נופל לזמן כפרתו, גם הוא, עד שישלם את החוב שצבר — ידידִי קֵלֵמֵם נמצא שם ומכלכל. אתה יודע כמה מסוכן לחיות... אבל רק באופן מהאופנים האלה, במכשיר מכוער, רק ככה בא הקץ לזָ׳גוּנסים. אתה חושב שאַנטוֹנְיוּ דוֹ או אוֹליבינוּ אוֹליביאָנוּ הלכו ונהיו טובים סתם ככה מכוח שדקדקו, או מכוח תחנוני האומללים, או מכוח ששמעו שוב ושוב את הכמרים מטיפים? באמת! באותות...
זָ׳גוּנסוֹ שפעל וחזר למוטב בלב מעשיו, אני מעלה רק אחד: ז׳וֹאֶה קָזוּזוּ. זה קרה בקרב יריות, מעל למקום ששמו סֵרה נוֹבָה, במחוז רִיוֹ פַּרדוּ, על נהר הטְרָסָדָל. היינו במיעוט זעום, וסגרו עלינו מלמעלה האנשים של קולונל אחד ושמו אָדַלווינוּ, פוליטיקאי חזק, והרבה חיילים לובשי מדים באמצע השטח, בפיקודו של הסגן רֵייס לֵמי, שאחר־כך נהיה קפיטן. החזקנו מעמד שעה ועוד שעה, וכבר כמעט כותרנו. אז פתאום, אותו ז׳וֹאֶה קזוּזוּ — גבר אמיץ מאוד — הסתובב, כרע ברך על קרקע המתחם, נשא זרועות כמו ענפי זָ׳טוֹבָּה יבשה, וצעק, שאגה צלולה ושאגה עמומה: ״ראיתי את הבתולה בזוהר השמים, אותה ואת ילדיה המלאכים!...״ צעק ולא הפסיק. ״ראיתי את הבתולה!...״ האם נכנסה בו הרוח? האיזון הופר. דהרת הסוס שלי — מצאתי אותו — זינקתי לאוכף, אני אפילו לא יודע באיזה זמן סחרחר התרתי את האפסר מגזע עץ. דהרתי, עפתי. כדורים באו. המתחם רעם. בסבך, הפחד יוצא במלואו, פחד שיש בו כוונה. יכולתי לקלל, כמו חמור גרם, יהי, יהי. שניים או שלושה כדורים התחפרו בריפוד של האוכף שלי, חוררו ועקרו כמעט הרבה מהמילוי. הסוס רעד, בדהרה, ידעתי: הוא חושב על אדונו. לא יכולתי להתכווץ יותר מזה. חורר גם תיק העור שעל הגב שלי, ובו כמה חפצים. ואחר־כך כדור רובה, כנראה כדור שניתז, חימם את הירך שלי, בלי לפצוע, אתה מבין, הכדור עושה מה שהוא רוצה — השתחל צמוד, בין הגוף לאוכף! זמנים משוגעים... בּוּרוּמבּוּם! הסוס כרע ונעצר, מת אולי, והנה אני כבר נופל לפנים, אחוז עלווה עבה, סבך ענפים ומטפסים, שערסלו ודקרו, כאילו הייתי תלוי בקורי עכביש... לאן? חציתי את החיים האלה כולם... מפחד לחרדה, שברתי בחיכוך הגוף את הסבך ההוא, הלכתי — אני יודע? — והידרדרתי במורד העולם, התגלגלתי בחלל מערה צפופת שיחים, עדיין נאחזתי בסבך — התגלגלתי ממש ככה. אחר־כך — אחר־כך, כשהסתכלתי בידיים, כל מה שבהן שלא היה מגואל בדם היה רק גוש ירוק, באצבעות, של עלים חיים שתלשתי ומוללתי... נחתתי על עשבי התחתית — וחיה אפלה התנערה בבהלה, זוררה, גם היא טרופה מפחד. זה היה סמור טַיְרָה, ראיתי בחטף; הוא קם לברוח, זה הכול. כיוון שהייתי גדול ממנו, ירדה עלַי עייפות; והשתרעתי כולי. ושביב מחשבה: אם היצור הזה הסמור שכב שם, אז אין נחשים. לקחתי את מקומו. לא היה שום נחש. יכולתי להישכב. הייתי כולי רך, רוך, אבל זה לא עמעם את הטלטלות בפנים, של הלב. נאנקתי. דמיינתי שבאים, הורגים אותי. אפילו לא כאב, לא היה חשוב לי. וכך רגעים אחדים רק שמרתי על רשות שעת הכושר לנוח. חשבתי על דִיאָדוֹרִים. רק עליו חשבתי. ציפור שרה, פַּזָּאי. רציתי למות במחשבה על חברי דִיאָדוֹרִים, אח ועזר, שהיה בהר הפָּאוּ ד׳אַרקוּ, כמעט בגבול מדינת באהיה, עם המחצית האחרת שלנו, הסוֹקַנדֵלָרים... אימצתי את חברי דִיאָדוֹרִים ללבי, דעתי הלכה־עופפה היישר אליו... הה, אָהֶה, אבל הפה הזה שלי אין לו שום סדר. אני מספר מבחוץ, דברים חסרי קשר. האם אני סומך עליך? עד־אשר, עד־אשר. יאמר המלאך השומר... אבל איפה הייתי. אחר־כך נודע שאפילו החיילים של הסגן והאנשים של הקולונל אָדַלווינו הרפו וכיבדו את אותו ז׳וֹאֶה קזוּזוּ. ושזה בסוף נהיה האיש הכי רוגע בעולם, יצרן שמנים ושַמש בכנסיית סָאוּ דומינגוס בְּרַנקוּ. זמנים!
עם הכול, מה בכך, אני ממשיך לחשוב. אני נהנה. הכי טוב בשביל שהמחשבה תיפתח זה לנסוע במסילת ברזל. לו יכולתי הייתי חי שם מעלה ומטה. אני רוצה לשאול: אפילו בשמים, בסוף הקץ, איך זה שנשמה מצליחה לשכוח כל־כך הרבה סבל ומחלה שנסבלו ושהוטלו? איך? אתה יודע, יש דברים מבהילים מדַי, קיימים. כאב הגוף וכאב הדעת משאירים סימן חזק, חזק כמו כל האהבה וטירוף השנאה. ראה, ים... הנה תביט: אחד ושמו פירְמיאָנוּ, המכונה רַברֵגֶל, נפל למשכב ורגלו נפוחה מעבר למידתה, מהמחלה הזאת שלא נרפאת; וכמעט לא ראה עוד, בגלל לבנונית בעיניים, תבלול. קודם לכן, שנים קודם, הוא נאלץ לעזוב את חיי הזָ׳גוּנסוֹ. אז, פעם, היה מישהו בחווה שלו, באַלטוּ זֵ׳קיטאי, אחר־כך הוא סיפר — עבר הזמן, בא העניין, הוא אמר: ״אני מתגעגע להכות בחייל, ככה באבחה טובה, בסכין עיוורת... אבל קודם כול לסרס...״ אתה תופס? מנת השטן הכי גדולה היא אצל האינדיאנים, בכל הגזעים שיש אצלם. תוכל לראות עם של אלה, שם בלב רמות גוֹיאס, ששם יש נהרות גדולים נָדים, שמימיהם תמיד צלולים נעימים, זורמים בסחף בדולח ורדרד... רברגל התגאה שהוא נצר לעובדי אלילים. אתה תגיד: אבל הוא אמר את זה בפה מלא, כדי להראות שהוא עוד לא זקן ירוד. מעשה התנגדות, מחשש לרפיון, וסיבה להשראת כבוד. כולם מרמים ככה: מדברים ברע, כדי להוסיף לערכם, כי האנשים שמסביב קשים־עזים. אבל הגרוע מכול הוא שבסוף, באותה דרך, בבוא היום יהיה עליהם לבצע מה שהצהירו, לקיים. ראיתי כל־כך הרבה רשע! אין טעם לספר; אם אני רואה, אני לא נעצר. ודוחה אותי, פי שלושה מחליא אותי כל זה. טוב בעינַי שהאנשים כיום טובים בלבם. כלומר טובים בדברים הקטנים. התנכלות ונבזות וסטיות, תמיד יש משהו, אבל פחות. הדור שלי, האמִתי, עוד לא היו ככה. אה, עוד יבוא זמן שלא יהרוג איש את אחיו... אני כבר זקנתי.
טוב, דיברתי. השאלה, זה מה שמגרד לי... אה, הצגתי את השאלה הזאת לידידִי קֵלֵמֵם. והוא ענה לי שכשאנשים מגיעים לשמים הם כבר התנקו כל־כך שכל דברי העבר המכוערים התפוגגו ולא היו — כמו עבֵרות פשוטות מימי הילדות, מעשי קונדס. כמו שאדם לא צריך להתחרט על דברים שחשף בהלמות סיוטי הלילה. כך: נקצר, פרח! אה־הה. על כן נאמר שהדרך לשמים אִטית. אני מתייעץ עם ידידִי קֵלֵמֵם, אתה יודע, על שום האמונה שיש לו — שעל כל רע שאדם עושה, יבוא לו גמול בבוא היום, גמול מדויק. אדם כזה יתעורר שלוש פעמים לפני שייתן יד לכל שטות מפוקפקת... ידידִי קֵלֵמֵם לעולם לא ידבר דברים ריקים, לא יקל ראש. רק שאת זה לא אומר לו. לעולם אל יכריז אדם שהוא מקבל את הזר במלואו — זה חוק המלך!
