קצה זנב הנחש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קצה זנב הנחש

קצה זנב הנחש

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 132 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 12 דק'

תקציר

גבר צעיר שנכשל בשוד חד פעמי מגיע לכלא שאטה. למרות הציפיות שייגרר לעולם הפשע, הוא מצליח במשך שנתיים וחצי לשמור על שפיות, לשמור על חייו ולהשתחרר עם החלטה ערכית להילחם בפשע. תוך זמן קצר הוא מקים משרד חקירות, תחילה על שם אביו ובהמשך הופך המשרד למשרד חקירות שלו, המקבל תוך זמן קצר יחסית תיקים רבים לטיפול.
העלילה מסתבכת כשחברי הכנופיה הלונדונית שישבו עמו בבית הסוהר ונפגעו ממנו פיזית ומורלית במאבקי השליטה בכלא, מחליטים לסבך אותו, לפגוע בו ולחסל אותו. וכך משרד החקירות שהתחיל כמשרד חקירות בנושאים אזרחיים, נכנס לחקירה של עוקץ בענף היהלומים, שוד בנק ובמקביל ניסיונות חיסול שלו ושל עובדיו ואנשים הקשורים בו. המאבקים אלימים וגובים קורבנות. אך הבנת מרחב הפעולה של העולם התחתון, הכרת גופי הפשע, יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות, מאפשרים לגיבור הספר לעמוד בקשיים האדירים, הנובעים מהאלימות והתחכום של עולם הפשע המודרני. הסיום המפתיע רק מדגיש את יכולותיו הגבוהות לעמוד במשימה. 

פרק ראשון

 
עשרים ושישה חודשים ועוד שנה אחת
 
 
עשרים וששה ירחים הם זמן רב לצפור דרור שכמותי והם עברו עלי כגיהינום, ארוכים כגלות, מפחידים עד כאב, מכאיבים עד זוב דם ומחשלים כמו טירונות בשייטת. קירות התא שהפך למעוני מנעו מכל טיפת לחלוחית המזכירה חיים לחדור מבעדם, הצינוק שאליו נזרקתי מדי פעם היה מלא בסימנים וחריטות של יצורים דמויי אנוש שכמוני, אשר זו הייתה דרכם היחידה והאילמת להתבטא ולזעוק את כאבם.
החברה החדשה שסבבה אותי סרבה לקבלני כאסיר מן המניין, מבלי להטביע בי את חותמה, לנעוץ בי את שיניה ולסווג אותי לקבוצה. חשדנות וציניות של אסירים ותיקים ומנוסים ומנגד עבריין צעיר וחדש, שזאת היא תקופת מאסרו הראשונה ואשר לא הוכר עד היום על ידי המשטרה מחד, העולם התחתון מאידך, אך יותר מכך מסרב לקבל את מרות “אצולת האסירים״.
באווירה לא בריאה זו החזקתי מעמד חודש לפני שניסיתי להימלט בפעם הראשונה, אך עוד בטרם הגעתי לעפולה נתפסתי בקלות על ידי ניידת שארבה בדרך. הוכיתי נמרצות על ידי שוטר מצחין מעשן, אשר נהנה לישר את הבליטות בפרצופי, אגב חיוך מעוקם שחשף שיניים צהובות, עטורות ניקוטין וזוהמה אחרת.
לא יכולתי להתאפק והכנסתי לו “מכה יבשה״ בחיבור שבין הצוואר לראש, בצמוד לאוזן.
המבט הנדהם של עיניו המפלבלות כשצנח למטה, היה הדבר האחרון שזכרתי בטרם איבדתי את הכרתי כתוצאה מחבטה איומה של אלת עץ על אחורי ראשי.
התעוררתי בצינוק מצחין, מוקף בקיא של עצמי, ראשי מתפוצץ מכאב ועיני מסרבות להיפתח. לפי הכאבים בכל חלקי גופי, הבנתי כי גם לאחר אבדן הכרתי המשיכו להכות בי וללוש את גופי כאילו הייתי חבילת בצק לפני אפיית הלחם!
פרצופי היה נפוח כבלון, עיני השמאלית הייתה חסומה לגמרי ובימנית ראיתי בקושי עקב שטף דם שכמעט סימא אותי. הצלחתי להתגלגל מהדרגש בשארית כוחותיי וזחלתי לכיוון דלת הצינוק, גונח וצועק לעזרה במשך זמן שנראה לי אין סופי. חרחרתי וצעקתי מספר פעמים עד אשר הופיע פרצופו המלגלג של סוהר, אשר שאל לרצוני. גמגמתי על בגדי המסריחים ועל הדרגש המצחין מקיא.
נדמה שהריח שנדף ממני ומתאי שכנע אותו יותר מכל דבר אחר, ולאחר מספר דקות הובלתי באזיקים אל המקלחת. הכנסתי את ראשי וגופי למים הקרים והרגשתי את מוחי חוזר לתפקד, את דמי חוזר לזרום ואת ידיי חוזרות לחוש.
הועברתי לתא נקי יחסית ויכולתי לשכב על גבי ולהרהר בציניות על החופש שאבד לי, האוויר הנקי של שפת הים שהוחלף באוויר מצחין של צינוק, על השמש והציפורים שיצטרכו להסתדר בלעדיי בשנתיים הקרובות ועל כמה אהבות שפעם נראו ילדותיות והיום הן חסרות לי מאד.
לאחר הבריחה והחזרה מהצינוק, חלה התקרבות מסויגת בין מספר אסירים לביני, חלקם אף התייחסו אלי בהערכת מה, כיוון שלרובם לא היה עוז לברוח, או לפחות לנסות. ארוע פעוט בתור לארוחת הבוקר אף העלה את קרני יותר.
צ׳ארלי ודוד ממנהיגי הכנופיה המקומית, האסורים בעוון שוד מזוין, עברו לאורך התור והחרימו מאסירים נחותים (שאינם מאנשי שלומם) את מנת החלבה של הבוקר. משהתקרבו אליי בנימוס שחצני לתבוע את שללם, הסבתי אליהם את גבי והודעתי להם שאינני חפץ בחברתם, אינני תורם לנזקקים ובכלל אינני חושב שהם נזקקים.
“מר גל ישראלי היקר, אינך מתכוון לתת מעט חלבה לחבר״?
“תראה לי חבר ואחשוב על זה״ עניתי מבלי תת דעתי על התוצאה. הסתובבתי מולו ונתתי לו לראות איך כל פירור של הנאה יורד אל קרבי.
צ׳ארלי לא היה מורגל בסירוב, אנשים שסירבו לו בעבר הגיעו במהירות רבה לבית חולים (וזאת במקרה הטוב, כשצ׳ארלי חס על חייהם). תשובתי הציתה את האגו הנפוח מרוב חשיבות עצמית שלו, ומכאן כבר לא היה נחוץ לצ׳ארלי שום עידוד נוסף:
הוא הפנה גבו לסוהר שישב והשקיף על חדר האוכל, קרץ לדוד כדי שישמור על גבו, שלף משרוולו סכין קפיצית וקרב אותה היישר אל צווארי. יותר מזה הוא לא הספיק, בלמתי את ידו האוחזת בסכין בידי השמאלית ובכף ידי הימנית דאגתי לתחוב את חוטמו עמוק לתוך פניו, תוך כדי שבירת עצם האף בצליל שהקפיץ את הסוהר מתוך הרהוריו למצב כוננות.
צ׳ארלי התגלגל מעולף על הרצפה, דוד נתפס מזנק עליי וסכין מושחזת בידו, כמה מחבריהם טרם תפסו עמדה והקרב שטרם החל נגמר בקול ענות חלושה.
חדר האוכל הפך לרגע קט לאולם תיאטרון, ומחיאות כפיים מכמה אסירים אמיצים נשמעו ברקע. אני הובלתי אחר כבוד אזוק בידיי למקום הכל כך לא ידידותי והמוכר לי, הצינוק. צ׳ארלי הובהל לבית חולים סמוך, דוד נכלא בצינוק לידי ואני הרגשתי בשינוי קל באווירת הכלא, גם מצד האסירים וגם מהסוהרים.
לאחר שבוע בצינוק חזרתי לתאי, לפי כמות הברכות הבנתי שרכשתי מספר קטן של ידידים מבין האסירים הותיקים. בחצר הכלא נוצרו שלושה מחנות: צ׳ארלי, דוד ושאר חברי הכנופיה, שעדיין היו המחנה הגדול, לידי התקבץ מחנה אסירים קטן יותר, אך נכבד למדי שקץ בשלטון הכנופיה. מחנה שלישי ניטראלי, נטול עמוד שידרה, העדיף לחכות ולראות איך ייפול דבר.
החיים חזרו לשגרה, שובצתי בנגרית בית הסוהר, שם למדתי לבנות ארונות, שולחנות ואף השתלמתי בפירוק והרכבת מנעולים. עוזי, שהיה אומן נגרות, היה אחראי על הנגרייה ואחראי על הכשרתי המקצועית. במשך החודשים הפך עוזי את שנאתו העמוקה לצ׳ארלי לחברות קרובה אלי. כששאלתי אותו לפשר שנאתו ופחדיו מצ׳רלי התחמק עוזי, אך במשך הזמן למדתי מאחרים, כי עוזי היה קורבן למספר מקריי אונס ברוטאלים של צ׳ארלי ומרעיו לאורך זמן רב, כך שהכניסה שלי לתמונה אפשרה לו למצוא חסות, לפתח תקווה מחודשת ולחמוק ממעשי הנבלה של צ׳ארלי ומרעיו. בתמורה קיבלתי מקצוענות וחברות ללא תנאי.
עוזי היה קטן קומה, 162 ס״מ עם נעליים, אולם ידיו היו ארוכות ללא שום פרופורציה ועל כן הודבק לו הכינוי “עוזי ידיים״. לא נולד המנעול שידע לעמוד בפני ידיו הקסומות של עוזי; שמו יצא לפניו ורבות מן הפריצות לכספות בבנקים ובמפעלים שונים יוחסו לעוזי, אך הוא נלכד פעם אחת בלבד, בעת שוד שהפך מפריצה רגילה לשוד מזוין.
לעוזי נותרו שנתיים מתוך שש שנות מאסר נטו (כלומר, אם ינכו לו שליש על התנהגות טובה). עוזי הפך לי לעיניים, ואלוהים עדי שהייתי זקוק לזוג עיניים נוסף, נדמה היה שהכנופיה של צ׳ארלי נמצאת בכל חור בבית הכלא; בספרייה, במקלחת, בחצר ובכל תא מסביבי.
היה ברור לי שההתנגשות עם צ׳ארלי לא תישכח במהרה, לא בבית הסוהר וגם לא כשאצא לחופשי. כיוון שברירת המאבק נשארה היחידה, החלטתי ללחוץ ולתקוף ולא לחכות עד שמי מהם יארוב לי בפינה עם סכין. היה ברור לי כי רק כך אצליח לרכוש כבוד ולשמור על חיי.
 
הבלון התפוצץ מהר יותר מכפי ששיערתי. בשעת התעמלות הבוקר בחצר ולנגד עיניו הפקוחות לרווחה של סוהר משוחד ומעלה גירה, זינקו צ׳ארלי וחבריו על עוזי ועליי. עוזי עוד ניסה לזעוק לעזרה כשחטף ראשייה אדירה במצחו ופניו ועיניו מלאו בדם. זעקתו מן הסתם הצילה את חיי; הסתובבתי במהירות ובלמתי את בעיטתו של דוד אל מבושיי.
צ׳ארלי זינק על צווארי כמו כלב אמסטף משוחרר ונבלם עם אגרוף למרכז פרצופו, שהזכיר לו את ההתקלות הראשונה בינינו. רחמים וג׳וחה המשיכו לכתוש ללא רחמים את עוזי, אשר על אף פניו הכתושות המשיך להילחם, אולם הבנתי שלא יוכל להחזיק לאורך זמן.
מן הצד זינק עלי זילברשטיין וחבט בי באגרוף שכמעט תלש את אוזני ולא היה מבייש גם את מוחמד עלי. במקביל זינק דוד על רגלי והפילני לרצפה כשצ׳ארלי, שעיניו מלאו דם, הצטרף לערימה והחל לכתוש את בטני וחזי באגרופים.
הבנתי שעזרה מן הסוהרים המשוחדים ומן האסירים הפוחדים לא אקבל. קיפלתי את רגליי לחזה ודחפתי את צ׳ארלי הרחק ממני, התגלגלתי אל מחוץ לטווח האגרופים של זילברשטיין ורועד מרוב מאמץ חזרתי בקושי לעמוד על רגליי. דוד, שניסה שוב לתפוש את שיפולי רגליי, חטף בעיטה ישירה במבושיו וסיים את הסיבוב הנוכחי בקרב.
מספר סוהרים שהחלו להבין כי הקרב לא יסתיים כמו שחשבו תחילה החלו להתקדם אל מרכז החצר. החלטתי לסיים את הקרב לפני שיתערבו. שתי מכות בסרעפת ואחת ישירה בין העיניים עילפו את זילברשטיין ושלחו אותו למנוחת צהריים מוקדמת. צ׳ארלי, שניסה לחבוט בחזי בקפיצת קראטה נוסח ברוס לי, המשיך את תנופתו עד הקיר בעזרתי האדיבה, ולקינוח יישרתי את רגלו השמאלית העקומה בבעיטה קצרה מלמעלה למטה עד כי הרגשתי שאני מקלף לו את עור הברך.
צ׳ארלי השמיע זעקת כאב ולפת את רגלו הפצועה. דוד שכב מקופל בתנוחה עוברית ואחז במבושיו, בעוד זילברשטיין שכב מעולף פרקדן, כמו הלום קרב.
אחד הסוהרים הורה לשני אסירים לפנות את זילברשטיין למרפאת הכלא והאחרים התקרבו אליי בחשש מה ובעצבנות כשידיהם על קתות האקדחים. אחד מהם ניסה להתבדח ושאל אותי אם העברתי היום שיעור קרב מגע לאסירים!
לא הייתי במצב רוח לתגובה, כיוון שכל אוזני להטה יחד עם צדו הימני של פרצופי, שדמה לנתח סטייק לאחר שריככוהו בפטיש עץ.
בזווית עיניי ראיתי את עוזי מתגונן ומעלף את ג׳וחה, אך במקביל המשיך רחמים לכתוש את פניו, שנראו כמו מחית תפוחי אדמה לאחר עיבוד ראשוני. הדם שניגר מפניו זלג על שיניו ודימה לפרצופו מראה של ערפד באמצע סעודה. ניסיתי ללכת לכיוונו ולעזור לו לסיים את הקרב, אך ארבע ידיים של סוהרים ענדו על ידיי את אצעדות המתכת והוליכוני בבטחה לצינוק.
 
כשיצאתי לאחר שבועיים מהצינוק ניכר היה שיפור באטמוספרה הכללית של בית הסוהר. ההתייחסות אליי, גם מצד הסוהרים ובמיוחד מצד האסירים, גבלה בחנפנות. רוב הקבוצה שפסחה קודם על שני הסעיפים נדבקה אלי. התברר לקבוצה שאני אדם של מילה, אדם של עקרונות. אדם המכבד את חברו ומפגין כוח ונוסך בטחון באנשים. העצמה שהפגנתי ללא חשש מתגובת הכנופיה ושלטונות בית הסוהר הייתה דבר חדש עבורם, מה גם שמעולם לא דרשתי מהם דבר בתמורה, לא הצקתי לאיש מהם ולא גביתי דמי חסות בגין ההגנה שנתתי להם.
בין המצטרפים החדשים אליי היו גפלה מהכרם, אומן טיפוס על קירות ומרזבים, ינקוביץ מלילנבלום שנחשב לאחד מזייפני הכספים הטובים בארץ, מוטי החשמלאי ופסח הגמלאי שמעל (לא בכוונה) בכמה מאות אלפי שקלים ומעולם לא טרח להחזיר פרוטה.
גם צ׳ארלי חזר לשוטט בחצר צולע על ירך. דוד ג׳וחה, זילברשטיין וכמה אחרים ניסו להעניק לו חומת מגן וביטחון מחודש, למרות שידעו כולם היטב כי אם לא יציקו לי, אין לו ולהם כל סיבה לחשש ודאגה.
באחד הערבים הגניב סוהר לתאי מכתב, שנשלח אליי מצ׳ארלי. המכתב כלל מסר תקיף וברור: אתה עומד להשתחרר בקרוב וקצרה ידי מלטפל בך כאן, ולכן הוריתי לאנשיי בחוץ לשמור אתך קשר הדוק וחם, עד שאשתחרר כשנה, או שנתיים אחריך.
השבתי לו במכתב מנומס ואדיב כי הוא ואנשיו בחוץ יזכו ליחס הוגן ולטיפול VIP זהה לזה שהענקתי לו ולאנשיו בבית הסוהר וכי אשמח להיפגש עמו בכל מקום שיחפוץ.
ביום השחרור הגעתי חסר סבלנות למשרדו של מנהל בית הסוהר. למרות שידע היטב את הרקע שלי לא התאפק והפטיר: אני משוכנע כי תשוב אלינו שנית, אנשים כמוך אינם מכבדים את החוק, אלא את הכוח והאקדח. אני מאחל לך להגיע הנה שלם ואזוק ולא לבית העלמין מנוקב ככברה, וכשתגיע אליי אדאג לטפל בך כמו בכל עבריין אחר.
התאפקתי לא להגיב, עדיין הייתי בתחומי השיפוט שלו ומילה שלו יכולה לגרום לי נזק מיותר, חייכתי באדיבות מעושה והבטחתי לו להיות שומר חוק מעתה ועד עולם.
 
המשפחה קיבלה אותי בחום כמו בן השב משהייה ארוכה בחול, ולא ככזה שריצה עונש מאסר על שוד. אני ניסיתי לשכוח את הסבל הרב בבית הסוהר, את השהייה התכופה בצינוק ואת האויבים שרכשתי.
אבי שהיה אלוף משנה במיל אמר לי כי החליט לפתוח עבורי משרד חקירות פרטי, “חקירות ישראלי״, שינוהל על ידו. (היה ברור לכולנו שעברי כאסיר ימנע ממני לפתוח משרד על שמי ולא היה ספק שהמשטרה לא תתן יד להקמת משרד חקירות בבעלותו של עבריין מורשע). עברה עוד שנה נוספת והרבה פרוטקציה עד שהצלחתי לקבל תעודת חוקר פרטי ממדינת ישראל.
גל ישראלי חוקר פרטי נשמע מוזר לכל אדם שהכירני בשלוש השנים האחרונות, אך טבעי לחלוטין לכל אלו שליוו אותי במהלך חיי הקצרים למדיי.
שמי עבר מפה לפה ובמהרה קיבלתי מספר לקוחות לטיפול, תחילה תיקים פשוטים — סכסוכים אישיים, מקרי בגידה וגירושין, מעקב וריגול מסחרי, שמירה על אנשי עסקים וכדומה. את כולם ביצעתי לשביעות רצון לקוחותיי, כך שתיק הביא תיק, לקוח הביא לקוח ושם טוב הביא שמות חדשים ולקוחות חדשים, כמו שאמרו חז״ל: “טוב שם טוב משמן טוב״! כי אין דבר טוב יותר משם טוב לגידול במוניטין ובמחזור העסקים.
לאורך השנתיים הראשונות של התרחבות המשרד וביסוסו הכלכלי, לא שכחתי ולו לרגע אחד את ההבטחה של צ׳ארלי, והיה ברור לחלוטין שזה עניין של זמן בלבד עד שאתקל בחבריי הכנופיה שנית.
לא יכולתי להתלונן — עבודה הייתה בשפע, מספר הלקוחות המרוצים גדל בהתמדה והייתי חייב בהדרגה להגדיל את מצבת העובדים כך שבנוסף למזכירה ששכרתי, שכרתי גם את רונן חרמון ואביב חובב כשני עובדי שטח קבועים. שניהם בחורים צעירים שהשתחררו לא מכבר משרות סדיר, לאחר שלוש שנות שירות ביחידות קרביות.
בנוסף שכרתי מעת לעת מספר חוקרים למשימות מיוחדות (שלא היו עובדי קבע של המשרד). קבעתי שלט קטן על דלת המשרד ברחוב הפסגות 42 בתל אביב “ישראלי — משרד חקירות״.
לאחר שנתיים יכולתי לשכור דירה מרווחת ברמת גן ומכונית שטח. המשכתי לעבוד שתים עשרה שעות ביום ולא מצאתי יותר מרגע פנאי לחיים חברתיים. אולם מי צריך חיים חברתיים כשהחיים מסביבי תוססים ומלאי עניין. המשפחה הייתה מרוצה מהפרחח שהפך לבעל עסק, מהמופרע הצעיר שהפך למנהל למופת ובעיקר מכך שלא הסתבכתי יותר עם הרשויות.
אין טוב בלי רע ואין הצלחה שאינה מביאה מתחרים, אולם כל אלו הטרידוני מעט מאד. הידיעה שצ׳ארלי ודוד סיימו לרצות את עונשם והשתחררו אחרי חמש שנים אילצה אותי לחדד את חושיי, לנקוט זהירות משנה ובעיקר לתדרך את הצוות המסור שעבד עמי. ביקשתי מאביבית מזכירתי הנאמנה לסנן שיחות, לבדוק כל פניית לקוח חדש לפני שהיא מגיעה אל שולחני ובעיקר לשפר את מערכות האזעקה של המשרד והרכבים של העובדים ושלי.
 
צ׳ארלי לא ניסה להסוות את קולו כשיצר עמי קשר וחידש את ההבטחתו לטפל בי כראוי. בתחילה הוא לא זכה לתגובה מצדי, אולם כשהחל לפרט איך יחתוך אותי לחתיכות בעודי נושם עצרתי אותו באחת ואמרתי: אינני אכזרי כמוך ואינני מתכוון להגיב על איומיך, אולם אם וכאשר תיפול לידיי, לא אזדקק ליותר ממכה אחת לגרונך כדי להפסיק את הפטפטת המיותרת שלך. ניתקתי, שתיתי מעט מים ונרגעתי. ביקשתי מאביבית לא להעביר אליי יותר שיחות ממנו, או מדוד, אולם מספר נושאי כליו היה גדול וההטרדות לא פסקו.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 132 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 12 דק'
קצה זנב הנחש ישראל גלמור
 
עשרים ושישה חודשים ועוד שנה אחת
 
 
עשרים וששה ירחים הם זמן רב לצפור דרור שכמותי והם עברו עלי כגיהינום, ארוכים כגלות, מפחידים עד כאב, מכאיבים עד זוב דם ומחשלים כמו טירונות בשייטת. קירות התא שהפך למעוני מנעו מכל טיפת לחלוחית המזכירה חיים לחדור מבעדם, הצינוק שאליו נזרקתי מדי פעם היה מלא בסימנים וחריטות של יצורים דמויי אנוש שכמוני, אשר זו הייתה דרכם היחידה והאילמת להתבטא ולזעוק את כאבם.
החברה החדשה שסבבה אותי סרבה לקבלני כאסיר מן המניין, מבלי להטביע בי את חותמה, לנעוץ בי את שיניה ולסווג אותי לקבוצה. חשדנות וציניות של אסירים ותיקים ומנוסים ומנגד עבריין צעיר וחדש, שזאת היא תקופת מאסרו הראשונה ואשר לא הוכר עד היום על ידי המשטרה מחד, העולם התחתון מאידך, אך יותר מכך מסרב לקבל את מרות “אצולת האסירים״.
באווירה לא בריאה זו החזקתי מעמד חודש לפני שניסיתי להימלט בפעם הראשונה, אך עוד בטרם הגעתי לעפולה נתפסתי בקלות על ידי ניידת שארבה בדרך. הוכיתי נמרצות על ידי שוטר מצחין מעשן, אשר נהנה לישר את הבליטות בפרצופי, אגב חיוך מעוקם שחשף שיניים צהובות, עטורות ניקוטין וזוהמה אחרת.
לא יכולתי להתאפק והכנסתי לו “מכה יבשה״ בחיבור שבין הצוואר לראש, בצמוד לאוזן.
המבט הנדהם של עיניו המפלבלות כשצנח למטה, היה הדבר האחרון שזכרתי בטרם איבדתי את הכרתי כתוצאה מחבטה איומה של אלת עץ על אחורי ראשי.
התעוררתי בצינוק מצחין, מוקף בקיא של עצמי, ראשי מתפוצץ מכאב ועיני מסרבות להיפתח. לפי הכאבים בכל חלקי גופי, הבנתי כי גם לאחר אבדן הכרתי המשיכו להכות בי וללוש את גופי כאילו הייתי חבילת בצק לפני אפיית הלחם!
פרצופי היה נפוח כבלון, עיני השמאלית הייתה חסומה לגמרי ובימנית ראיתי בקושי עקב שטף דם שכמעט סימא אותי. הצלחתי להתגלגל מהדרגש בשארית כוחותיי וזחלתי לכיוון דלת הצינוק, גונח וצועק לעזרה במשך זמן שנראה לי אין סופי. חרחרתי וצעקתי מספר פעמים עד אשר הופיע פרצופו המלגלג של סוהר, אשר שאל לרצוני. גמגמתי על בגדי המסריחים ועל הדרגש המצחין מקיא.
נדמה שהריח שנדף ממני ומתאי שכנע אותו יותר מכל דבר אחר, ולאחר מספר דקות הובלתי באזיקים אל המקלחת. הכנסתי את ראשי וגופי למים הקרים והרגשתי את מוחי חוזר לתפקד, את דמי חוזר לזרום ואת ידיי חוזרות לחוש.
הועברתי לתא נקי יחסית ויכולתי לשכב על גבי ולהרהר בציניות על החופש שאבד לי, האוויר הנקי של שפת הים שהוחלף באוויר מצחין של צינוק, על השמש והציפורים שיצטרכו להסתדר בלעדיי בשנתיים הקרובות ועל כמה אהבות שפעם נראו ילדותיות והיום הן חסרות לי מאד.
לאחר הבריחה והחזרה מהצינוק, חלה התקרבות מסויגת בין מספר אסירים לביני, חלקם אף התייחסו אלי בהערכת מה, כיוון שלרובם לא היה עוז לברוח, או לפחות לנסות. ארוע פעוט בתור לארוחת הבוקר אף העלה את קרני יותר.
צ׳ארלי ודוד ממנהיגי הכנופיה המקומית, האסורים בעוון שוד מזוין, עברו לאורך התור והחרימו מאסירים נחותים (שאינם מאנשי שלומם) את מנת החלבה של הבוקר. משהתקרבו אליי בנימוס שחצני לתבוע את שללם, הסבתי אליהם את גבי והודעתי להם שאינני חפץ בחברתם, אינני תורם לנזקקים ובכלל אינני חושב שהם נזקקים.
“מר גל ישראלי היקר, אינך מתכוון לתת מעט חלבה לחבר״?
“תראה לי חבר ואחשוב על זה״ עניתי מבלי תת דעתי על התוצאה. הסתובבתי מולו ונתתי לו לראות איך כל פירור של הנאה יורד אל קרבי.
צ׳ארלי לא היה מורגל בסירוב, אנשים שסירבו לו בעבר הגיעו במהירות רבה לבית חולים (וזאת במקרה הטוב, כשצ׳ארלי חס על חייהם). תשובתי הציתה את האגו הנפוח מרוב חשיבות עצמית שלו, ומכאן כבר לא היה נחוץ לצ׳ארלי שום עידוד נוסף:
הוא הפנה גבו לסוהר שישב והשקיף על חדר האוכל, קרץ לדוד כדי שישמור על גבו, שלף משרוולו סכין קפיצית וקרב אותה היישר אל צווארי. יותר מזה הוא לא הספיק, בלמתי את ידו האוחזת בסכין בידי השמאלית ובכף ידי הימנית דאגתי לתחוב את חוטמו עמוק לתוך פניו, תוך כדי שבירת עצם האף בצליל שהקפיץ את הסוהר מתוך הרהוריו למצב כוננות.
צ׳ארלי התגלגל מעולף על הרצפה, דוד נתפס מזנק עליי וסכין מושחזת בידו, כמה מחבריהם טרם תפסו עמדה והקרב שטרם החל נגמר בקול ענות חלושה.
חדר האוכל הפך לרגע קט לאולם תיאטרון, ומחיאות כפיים מכמה אסירים אמיצים נשמעו ברקע. אני הובלתי אחר כבוד אזוק בידיי למקום הכל כך לא ידידותי והמוכר לי, הצינוק. צ׳ארלי הובהל לבית חולים סמוך, דוד נכלא בצינוק לידי ואני הרגשתי בשינוי קל באווירת הכלא, גם מצד האסירים וגם מהסוהרים.
לאחר שבוע בצינוק חזרתי לתאי, לפי כמות הברכות הבנתי שרכשתי מספר קטן של ידידים מבין האסירים הותיקים. בחצר הכלא נוצרו שלושה מחנות: צ׳ארלי, דוד ושאר חברי הכנופיה, שעדיין היו המחנה הגדול, לידי התקבץ מחנה אסירים קטן יותר, אך נכבד למדי שקץ בשלטון הכנופיה. מחנה שלישי ניטראלי, נטול עמוד שידרה, העדיף לחכות ולראות איך ייפול דבר.
החיים חזרו לשגרה, שובצתי בנגרית בית הסוהר, שם למדתי לבנות ארונות, שולחנות ואף השתלמתי בפירוק והרכבת מנעולים. עוזי, שהיה אומן נגרות, היה אחראי על הנגרייה ואחראי על הכשרתי המקצועית. במשך החודשים הפך עוזי את שנאתו העמוקה לצ׳ארלי לחברות קרובה אלי. כששאלתי אותו לפשר שנאתו ופחדיו מצ׳רלי התחמק עוזי, אך במשך הזמן למדתי מאחרים, כי עוזי היה קורבן למספר מקריי אונס ברוטאלים של צ׳ארלי ומרעיו לאורך זמן רב, כך שהכניסה שלי לתמונה אפשרה לו למצוא חסות, לפתח תקווה מחודשת ולחמוק ממעשי הנבלה של צ׳ארלי ומרעיו. בתמורה קיבלתי מקצוענות וחברות ללא תנאי.
עוזי היה קטן קומה, 162 ס״מ עם נעליים, אולם ידיו היו ארוכות ללא שום פרופורציה ועל כן הודבק לו הכינוי “עוזי ידיים״. לא נולד המנעול שידע לעמוד בפני ידיו הקסומות של עוזי; שמו יצא לפניו ורבות מן הפריצות לכספות בבנקים ובמפעלים שונים יוחסו לעוזי, אך הוא נלכד פעם אחת בלבד, בעת שוד שהפך מפריצה רגילה לשוד מזוין.
לעוזי נותרו שנתיים מתוך שש שנות מאסר נטו (כלומר, אם ינכו לו שליש על התנהגות טובה). עוזי הפך לי לעיניים, ואלוהים עדי שהייתי זקוק לזוג עיניים נוסף, נדמה היה שהכנופיה של צ׳ארלי נמצאת בכל חור בבית הכלא; בספרייה, במקלחת, בחצר ובכל תא מסביבי.
היה ברור לי שההתנגשות עם צ׳ארלי לא תישכח במהרה, לא בבית הסוהר וגם לא כשאצא לחופשי. כיוון שברירת המאבק נשארה היחידה, החלטתי ללחוץ ולתקוף ולא לחכות עד שמי מהם יארוב לי בפינה עם סכין. היה ברור לי כי רק כך אצליח לרכוש כבוד ולשמור על חיי.
 
הבלון התפוצץ מהר יותר מכפי ששיערתי. בשעת התעמלות הבוקר בחצר ולנגד עיניו הפקוחות לרווחה של סוהר משוחד ומעלה גירה, זינקו צ׳ארלי וחבריו על עוזי ועליי. עוזי עוד ניסה לזעוק לעזרה כשחטף ראשייה אדירה במצחו ופניו ועיניו מלאו בדם. זעקתו מן הסתם הצילה את חיי; הסתובבתי במהירות ובלמתי את בעיטתו של דוד אל מבושיי.
צ׳ארלי זינק על צווארי כמו כלב אמסטף משוחרר ונבלם עם אגרוף למרכז פרצופו, שהזכיר לו את ההתקלות הראשונה בינינו. רחמים וג׳וחה המשיכו לכתוש ללא רחמים את עוזי, אשר על אף פניו הכתושות המשיך להילחם, אולם הבנתי שלא יוכל להחזיק לאורך זמן.
מן הצד זינק עלי זילברשטיין וחבט בי באגרוף שכמעט תלש את אוזני ולא היה מבייש גם את מוחמד עלי. במקביל זינק דוד על רגלי והפילני לרצפה כשצ׳ארלי, שעיניו מלאו דם, הצטרף לערימה והחל לכתוש את בטני וחזי באגרופים.
הבנתי שעזרה מן הסוהרים המשוחדים ומן האסירים הפוחדים לא אקבל. קיפלתי את רגליי לחזה ודחפתי את צ׳ארלי הרחק ממני, התגלגלתי אל מחוץ לטווח האגרופים של זילברשטיין ורועד מרוב מאמץ חזרתי בקושי לעמוד על רגליי. דוד, שניסה שוב לתפוש את שיפולי רגליי, חטף בעיטה ישירה במבושיו וסיים את הסיבוב הנוכחי בקרב.
מספר סוהרים שהחלו להבין כי הקרב לא יסתיים כמו שחשבו תחילה החלו להתקדם אל מרכז החצר. החלטתי לסיים את הקרב לפני שיתערבו. שתי מכות בסרעפת ואחת ישירה בין העיניים עילפו את זילברשטיין ושלחו אותו למנוחת צהריים מוקדמת. צ׳ארלי, שניסה לחבוט בחזי בקפיצת קראטה נוסח ברוס לי, המשיך את תנופתו עד הקיר בעזרתי האדיבה, ולקינוח יישרתי את רגלו השמאלית העקומה בבעיטה קצרה מלמעלה למטה עד כי הרגשתי שאני מקלף לו את עור הברך.
צ׳ארלי השמיע זעקת כאב ולפת את רגלו הפצועה. דוד שכב מקופל בתנוחה עוברית ואחז במבושיו, בעוד זילברשטיין שכב מעולף פרקדן, כמו הלום קרב.
אחד הסוהרים הורה לשני אסירים לפנות את זילברשטיין למרפאת הכלא והאחרים התקרבו אליי בחשש מה ובעצבנות כשידיהם על קתות האקדחים. אחד מהם ניסה להתבדח ושאל אותי אם העברתי היום שיעור קרב מגע לאסירים!
לא הייתי במצב רוח לתגובה, כיוון שכל אוזני להטה יחד עם צדו הימני של פרצופי, שדמה לנתח סטייק לאחר שריככוהו בפטיש עץ.
בזווית עיניי ראיתי את עוזי מתגונן ומעלף את ג׳וחה, אך במקביל המשיך רחמים לכתוש את פניו, שנראו כמו מחית תפוחי אדמה לאחר עיבוד ראשוני. הדם שניגר מפניו זלג על שיניו ודימה לפרצופו מראה של ערפד באמצע סעודה. ניסיתי ללכת לכיוונו ולעזור לו לסיים את הקרב, אך ארבע ידיים של סוהרים ענדו על ידיי את אצעדות המתכת והוליכוני בבטחה לצינוק.
 
כשיצאתי לאחר שבועיים מהצינוק ניכר היה שיפור באטמוספרה הכללית של בית הסוהר. ההתייחסות אליי, גם מצד הסוהרים ובמיוחד מצד האסירים, גבלה בחנפנות. רוב הקבוצה שפסחה קודם על שני הסעיפים נדבקה אלי. התברר לקבוצה שאני אדם של מילה, אדם של עקרונות. אדם המכבד את חברו ומפגין כוח ונוסך בטחון באנשים. העצמה שהפגנתי ללא חשש מתגובת הכנופיה ושלטונות בית הסוהר הייתה דבר חדש עבורם, מה גם שמעולם לא דרשתי מהם דבר בתמורה, לא הצקתי לאיש מהם ולא גביתי דמי חסות בגין ההגנה שנתתי להם.
בין המצטרפים החדשים אליי היו גפלה מהכרם, אומן טיפוס על קירות ומרזבים, ינקוביץ מלילנבלום שנחשב לאחד מזייפני הכספים הטובים בארץ, מוטי החשמלאי ופסח הגמלאי שמעל (לא בכוונה) בכמה מאות אלפי שקלים ומעולם לא טרח להחזיר פרוטה.
גם צ׳ארלי חזר לשוטט בחצר צולע על ירך. דוד ג׳וחה, זילברשטיין וכמה אחרים ניסו להעניק לו חומת מגן וביטחון מחודש, למרות שידעו כולם היטב כי אם לא יציקו לי, אין לו ולהם כל סיבה לחשש ודאגה.
באחד הערבים הגניב סוהר לתאי מכתב, שנשלח אליי מצ׳ארלי. המכתב כלל מסר תקיף וברור: אתה עומד להשתחרר בקרוב וקצרה ידי מלטפל בך כאן, ולכן הוריתי לאנשיי בחוץ לשמור אתך קשר הדוק וחם, עד שאשתחרר כשנה, או שנתיים אחריך.
השבתי לו במכתב מנומס ואדיב כי הוא ואנשיו בחוץ יזכו ליחס הוגן ולטיפול VIP זהה לזה שהענקתי לו ולאנשיו בבית הסוהר וכי אשמח להיפגש עמו בכל מקום שיחפוץ.
ביום השחרור הגעתי חסר סבלנות למשרדו של מנהל בית הסוהר. למרות שידע היטב את הרקע שלי לא התאפק והפטיר: אני משוכנע כי תשוב אלינו שנית, אנשים כמוך אינם מכבדים את החוק, אלא את הכוח והאקדח. אני מאחל לך להגיע הנה שלם ואזוק ולא לבית העלמין מנוקב ככברה, וכשתגיע אליי אדאג לטפל בך כמו בכל עבריין אחר.
התאפקתי לא להגיב, עדיין הייתי בתחומי השיפוט שלו ומילה שלו יכולה לגרום לי נזק מיותר, חייכתי באדיבות מעושה והבטחתי לו להיות שומר חוק מעתה ועד עולם.
 
המשפחה קיבלה אותי בחום כמו בן השב משהייה ארוכה בחול, ולא ככזה שריצה עונש מאסר על שוד. אני ניסיתי לשכוח את הסבל הרב בבית הסוהר, את השהייה התכופה בצינוק ואת האויבים שרכשתי.
אבי שהיה אלוף משנה במיל אמר לי כי החליט לפתוח עבורי משרד חקירות פרטי, “חקירות ישראלי״, שינוהל על ידו. (היה ברור לכולנו שעברי כאסיר ימנע ממני לפתוח משרד על שמי ולא היה ספק שהמשטרה לא תתן יד להקמת משרד חקירות בבעלותו של עבריין מורשע). עברה עוד שנה נוספת והרבה פרוטקציה עד שהצלחתי לקבל תעודת חוקר פרטי ממדינת ישראל.
גל ישראלי חוקר פרטי נשמע מוזר לכל אדם שהכירני בשלוש השנים האחרונות, אך טבעי לחלוטין לכל אלו שליוו אותי במהלך חיי הקצרים למדיי.
שמי עבר מפה לפה ובמהרה קיבלתי מספר לקוחות לטיפול, תחילה תיקים פשוטים — סכסוכים אישיים, מקרי בגידה וגירושין, מעקב וריגול מסחרי, שמירה על אנשי עסקים וכדומה. את כולם ביצעתי לשביעות רצון לקוחותיי, כך שתיק הביא תיק, לקוח הביא לקוח ושם טוב הביא שמות חדשים ולקוחות חדשים, כמו שאמרו חז״ל: “טוב שם טוב משמן טוב״! כי אין דבר טוב יותר משם טוב לגידול במוניטין ובמחזור העסקים.
לאורך השנתיים הראשונות של התרחבות המשרד וביסוסו הכלכלי, לא שכחתי ולו לרגע אחד את ההבטחה של צ׳ארלי, והיה ברור לחלוטין שזה עניין של זמן בלבד עד שאתקל בחבריי הכנופיה שנית.
לא יכולתי להתלונן — עבודה הייתה בשפע, מספר הלקוחות המרוצים גדל בהתמדה והייתי חייב בהדרגה להגדיל את מצבת העובדים כך שבנוסף למזכירה ששכרתי, שכרתי גם את רונן חרמון ואביב חובב כשני עובדי שטח קבועים. שניהם בחורים צעירים שהשתחררו לא מכבר משרות סדיר, לאחר שלוש שנות שירות ביחידות קרביות.
בנוסף שכרתי מעת לעת מספר חוקרים למשימות מיוחדות (שלא היו עובדי קבע של המשרד). קבעתי שלט קטן על דלת המשרד ברחוב הפסגות 42 בתל אביב “ישראלי — משרד חקירות״.
לאחר שנתיים יכולתי לשכור דירה מרווחת ברמת גן ומכונית שטח. המשכתי לעבוד שתים עשרה שעות ביום ולא מצאתי יותר מרגע פנאי לחיים חברתיים. אולם מי צריך חיים חברתיים כשהחיים מסביבי תוססים ומלאי עניין. המשפחה הייתה מרוצה מהפרחח שהפך לבעל עסק, מהמופרע הצעיר שהפך למנהל למופת ובעיקר מכך שלא הסתבכתי יותר עם הרשויות.
אין טוב בלי רע ואין הצלחה שאינה מביאה מתחרים, אולם כל אלו הטרידוני מעט מאד. הידיעה שצ׳ארלי ודוד סיימו לרצות את עונשם והשתחררו אחרי חמש שנים אילצה אותי לחדד את חושיי, לנקוט זהירות משנה ובעיקר לתדרך את הצוות המסור שעבד עמי. ביקשתי מאביבית מזכירתי הנאמנה לסנן שיחות, לבדוק כל פניית לקוח חדש לפני שהיא מגיעה אל שולחני ובעיקר לשפר את מערכות האזעקה של המשרד והרכבים של העובדים ושלי.
 
צ׳ארלי לא ניסה להסוות את קולו כשיצר עמי קשר וחידש את ההבטחתו לטפל בי כראוי. בתחילה הוא לא זכה לתגובה מצדי, אולם כשהחל לפרט איך יחתוך אותי לחתיכות בעודי נושם עצרתי אותו באחת ואמרתי: אינני אכזרי כמוך ואינני מתכוון להגיב על איומיך, אולם אם וכאשר תיפול לידיי, לא אזדקק ליותר ממכה אחת לגרונך כדי להפסיק את הפטפטת המיותרת שלך. ניתקתי, שתיתי מעט מים ונרגעתי. ביקשתי מאביבית לא להעביר אליי יותר שיחות ממנו, או מדוד, אולם מספר נושאי כליו היה גדול וההטרדות לא פסקו.