ניצב כל הלילות

פתח דבר

 

בשנת 1957 התקבל בהוצאת הספרים גֵ׳יי-בי ליפּינקוט כתב יד פרי עטה של סופרת צעירה ולא מוכרת, הרפר לי שמה. כתב היד צד את עינה של טֵיי הוֹהוֹף, עורכת בהוצאה. אף שחשבה שהכתיבה בוסרית, זיהתה את כישרונה של המחברת וליוותה אותה בתהליך של שכתוב יסודי. ב-1960 ראה הספר אור, בגרסה שונה מאוד מכתב היד המקורי ובשם חדש - To Kill a Mockingbird (״אל תיגע בזמיר״). הספר זכה בפרס פוליצר היוקרתי, ונחשב מאז ועד היום לאחת הקלאסיקות של הספרות האמריקאית. מאז לא פרסמה הרפר לי דבר נוסף, אך ביולי 2015, בסערה תקשורתית אדירה, התפרסם הספר בגרסתו המקורית ובשמו המקורי, Go Set a Watchman (״ניצב כל הלילות״), לאחר גילוי כתב היד שנחשב אבוד.

עלילת הספר מתרחשת באמצע שנות החמישים, עשרים שנה אחרי הרגע שבו נפתח ״אל תיגע בזמיר״. אישה צעירה ושמה ג׳ין לואיז, שכונתה בילדותה סקאוט, מגיעה מניו יורק לביקור משפחתי קצר בעיירת הולדתה, מייקום שבאלבמה. השנים שחלפו חוללו תמורות בה ובמקורבים אליה וגם, אולי יותר מכול, בחברה האמריקאית. עד מהרה מתברר ששיחת היום במייקום היא הנושא שהעסיק את ארצות הברית גם מחוץ לדפי הספר בימי הכתיבה - ההחלטה התקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, וירג׳יניה״ (1954), ששללה את חוקיות ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי.

כדי להבין את משמעות ההחלטה ואת השלכותיה מבחינת תושבי הדרום, לבנים כשחורים, יש לראותה בהקשרה ההיסטורי - היסטוריה שהיא הווה מתמשך מבחינת הדרום. לאחר מלחמת האזרחים (1861-1865), שלטו בקונגרס רפובליקנים קיצונים שפעלו לשינוי צביונן של מדינות הדרום אשר מרדו באיחוד, בניסיון לקרב אותן לערכים השוויוניים של האומה. כיום, המפלגה הרפובליקנית מזוהה עם עמדות שמרניות, אבל בתקופת המלחמה ולאחריה דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח (יש לזכור שגם הנשיא אברהם לינקולן, שנרצח ב-1865, היה רפובליקני). בשנים 1865-1877, תקופה שכונתה ״הרקונסטרוקציה״, קרי ״הרכבה מחדש״, נחקקו חוקים ותיקונים אחדים לחוקת ארצות הברית, בהם התיקון ה-13, שביטל את העבדות, התיקון ה-14 שאסר על אפליה על רקע גזעי, והתיקון ה-15, שהעניק זכות הצבעה לכל אזרח, בלי קשר לגזע, צבע או מצב קודם של עבדות.

במדינות הדרום התקבלה החקיקה החדשה כגזירה מגבוה. בעקבות הרקונסטרוקציה זכו עבדים משוחררים להצביע בבחירות, פוליטיקאים שחורים נבחרו לבתי הנבחרים במדינות הדרום ותקציבים הוקצו לחינוך העבדים המשוחררים ולשילובם בכלכלה הדרומית, וכל זאת בפיקוח כוחות צבא פדרליים, שהוצבו בדרום כדי לוודא את יישום החקיקה. במבט היסטורי, ברור שמוטב היה להחיל את השינוי באופן מתון ואורגני, וכי ההנחתה מלמעלה של שינויים שביקשה לחולל תמורה מהותית בתפישׂת עולמם של התושבים לא זו בלבד שלא נשאה פרי, אלא אף גרמה לשרשרת של תגובות נגד, שהשיבו הלכה למעשה את המצב הבלתי שוויוני לדרום. בתגובה לחקיקה הפדרלית שהובילו הרפובליקנים היתה המפלגה הדמוקרטית במדינות הדרום למעוז ההתנגדות לשינוי, וניהלה מאבק לשמירה על ״העליונות הלבנה״. בתקופה זו נוסדו קבוצות פאראמיליטריות כמו הקו-קלוקס-קלאן, שהיו הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית. התהליך של השבת השלטון ״הדרומי״ על כנו הגיע לשיאו בפסק הדין ״פְּלֵסי נגד פרגוסון״ (1896), כאשר בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר ברוב קולות חקיקה של הפרדה גזעית במדינות הדרום על בסיס ״נפרד אבל שווה״ (separate but equal). החוק, שרבים טענו כי הוא בלתי חוקתי, נתן גושפנקה לאפליה חמורה בדרום.

במסגרת האפליה החוקית, שכונתה ״חוקי ג׳ים קְרוֹ״,1 נעשו חייהם של השחורים בדרום בלתי נסבלים - מוסדות החינוך שלהם לא קיבלו מימון, הידרדרו מאוד והותירו את מרבית האוכלוסייה השחורה בבערות; קשיים הוערמו על האזרחים השחורים בבואם לממש את זכות הבחירה, כדוגמת מבחני אוריינות ומִסי קלפי גבוהים; נמנע מהם לצבור רכוש; הם לא זכו לשוויון הזדמנויות בכל הקשור לתעסוקה, ומרבית האוכלוסייה השחורה עסקה בעבודת כפיים ובעבודות שירות; בתחבורה הציבורית הם נדחקו לקצה האחורי של האוטובוס או לקרון שולי ברכבת; ונאסר עליהם להיכנס לחנויות או לבקר במקומות בילוי במרחב הציבורי. תחת ״חוקי ג׳ים קרו״ התרבו מעשי האלימות האקראיים בשחורים, מעשים שנועדו להנחיל להם תפישה של ערך עצמי ירוד. האישה הלבנה היתה לסמל הטוהר של ״העליונות הלבנה״, וגברים שחורים, שנתפשׂו כמאיימים על האידיאל הזה, היו יעד למתקפות הלבנים. מסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות הארבעים של המאה העשרים התרבו מקרי הלינץ׳ בגברים שחורים שהואשמו בהטרדת נשים לבנות או באינוסן. שלטונות החוק עצמו עין, ובמקרים רבים אף שיתפו פעולה עם מפרי החוק. ברוב המקרים, כמו בזה המתואר ב״אל תיגע בזמיר״ ונזכר ב״ניצב כל הלילות״, היו ההאשמות האשמות שווא.

1 השחקן הנודד הלבן תומס רָייס (1808-1860) השחיר את פניו בפחם וגילם גבר שחור בשם ג׳ים קרו. הדמות הלבושה בבלויי סחבות נודעה באפיונים סטריאוטיפיים וגזעניים של השחור העצל השמח בחלקו.

הדיכוי האלים של הגבר השחור בידי הגבר הלבן נבע מרובד עמוק יותר של חרדה מפני אובדן כוח ושליטה, שראשיתה בביטול העבדות והמשכה בחקיקה הרדיקלית בתקופת הרקונסטרוקציה, חרדה שנתפסה כאיום מתמיד מצד פעילים למען זכויות האזרח. זהותו וערכו העצמי של האדם הלבן שדבק ב״עליונות לבנה״ היו כרוכים בדמות מראה נגטיבית, ודיכוי ״האחר״ חיזק לכאורה את הזהות הזאת. אחד האירועים הנזכרים בשיחות בין ג׳ין לואיז לאביה הוא הלינץ׳ המחריד שנעשה באמט טיל ב-1955. אמט טיל היה נער בן ארבע-עשרה משיקגו, שבא לבקר את משפחתו במדינת מיסיסיפי. טיל, שהתחנך בצפון, לא הפנים את הכניעוּת שנדרשה מאדם שחור הפונה ללבנים במדינות הדרום, ודיבר בצורה ״לא הולמת״ אל אישה לבנה, בעלת חנות מקומית. כעונש חטפו אותו גזענים לבנים, והוא עבר התעללות קשה ביותר ולבסוף נורה למוות. גופתו המושחתת נמצאה כעבור שלושה ימים בנהר הסמוך. הרוצחים, שזוכו במשפט בידי חבר מושבעים לבן, לא נענשו על מעשיהם מעולם. המקרה של אמט טיל ממחיש היטב את הפרנויה הלבנה ואת האלימות הבלתי ניתנת לעיכול נגד השחורים, ונחשב אבן דרך בהתגברות המאבק לזכויות אזרח בארצות הברית. המקרה גם מעיד כיצד החקיקה של ״פלסי נגד פרגוסון״ סתמה את הגולל על סיכוייהם של השחורים שחיו בדרומה של ארצות הברית לתקופה של כשישים שנה, עד לפסיקה התקדימית של ״בראון נגד מועצת החינוך״. המאבק ליישום הפסיקה, הריהו המאבק לזכויות האזרח (שהוביל מרטין לותר קינג), נמשך אל תוך שנות השישים ואף מעבר להן.

עלילת הספר שלפנינו, אם כן, מתרחשת בעיירה הבדיונית מייקום שבאלבמה, סמוך למתן פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ (הדמויות מדברות על ״ההחלטה של בית המשפט העליון״, ללא הסברים נוספים, שאכן לא היה בהם צורך במקום ובזמן שנכתב הספר הזה). ג׳ין לואיז ואביה, אטיקוס, זועמים על ההחלטה של הממשל הפדרלי, ששוב הנחית גזירה על הדרום, תוך התעלמות, לדעתם, מהתיקון ה-10 לחוקה, שמגביל את סמכות הממשל הפדרלי לעומת ממשלות המדינות החברות באיחוד. אך פרט לכעס על החריגה מהסמכות, השניים מגיבים באופנים שונים לחלוטין. הספר משרטט את המשבר האידיאולוגי המתהווה בין ג׳ין לואיז לבין אביה. ג׳ין לואיז מחזיקה בעמדות פרוגרסיביות דאז לגבי שוויון זכויות, עמדות שלדעתה היו אבני היסוד בחינוך שספגה בצעירותה מאטיקוס, ואילו אטיקוס מאמין שלהלכה אמנם הכול זכאים לשוויון זכויות, אבל ״אזרחות מלאה היא זכות שכל אדם צריך להרוויח אותה כדי להיות ראוי לה״. האוכלוסייה השחורה בדרום, לטענתו, עדיין אינה בשלה לממש את זכויותיה. אטיקוס מאוים מהמחשבה על שוויון זכויות שיערער את מעמדו הפריווילגי כאדם לבן. לכן הוא מתרעם על עליית השפעתה של האגודה הלאומית לקידום השחורים (NAACP). האגודה הזאת (שנוסדה ב-1909 וקיימת עד היום) חתרה בשנות החמישים תחת מנגנוני השליטה הלבנים וקידמה את שוויון הזכויות של השחורים. היא מימנה עורכי דין שייצגו את השחורים בתביעות משפטיות וריכזה את פעילותה במאבק למימוש זכות הבחירה - זכות שאם אכן תמומש במלואה, כך מרמז אטיקוס לבתו, תטה את הכף במאזן הכוחות בדרום. אטיקוס מתגונן מפני האיום הממשמש ובא על ידי הצטרפות למועצת האזרחים הלבנים של עיירתו. מועצות האזרחים צמחו בדרום כפטריות אחרי הגשם בעקבות פסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך״, והיו מזוהות עם האידיאולוגיה של ״העליונות הלבנה״. מטרתן היתה למנוע אינטגרציה בין לבנים לשחורים בבתי הספר ולשמר את ההפרדה בין ״הגזעים״ באופן גורף אף יותר, תוך שימוש באמצעים כמו הסתה, מיסוי, פיטורים, הפחדה, איומים, ואפילו אלימות. אטיקוס, שרואה עצמו כחלק אינטגרלי מהמרקם החברתי, משתתף בארגון באופן פעיל, אך יש לו, לטענתו, קווים אדומים: הוא מוכן, מתוך התחשבות ג׳נטלמנית בחופש הדיבור, להקשיב לדברי הסתה גזעניים, אך אינו מוכן לסבול אלימות פיזית נגד שחורים.

ציבור הקוראים האמריקאי (ובכלל) נדהם לגלות שהגיבור המוכר מ״אל תיגע בזמיר״ היה גזען בגלגולו הראשון. אך הספר שלפנינו משליך אור מרתק על הקלאסיקה המוכרת, וזאת בכמה אופנים. ראשית, הספר חושף בפנינו כיצד סיפור על גילוי קיומו של רוע, המתרחש בשנות החמישים על רקע משבר אידיאולוגי אישי ולאומי, נהפך לסיפור כמעט פיוטי על התבגרות ואובדן תמימות של ילדה קטנה המתרחש באקלים פוליטי אחר, עשרים שנה קודם לכן. הטרנספורמציה של ״ניצב כל הלילות״ ל״אל תיגע בזמיר״ התאפשרה בזכות זיכרונות הילדות המוחשיים המתעוררים בג׳ין לואיז בעת ביקורה בעיירת הולדתה ב״ניצב כל הלילות״. הספר שזור הבזקים לאחור, שהם הרגעים היפים ביותר בו. בתהליך השכתוב של כתב היד המקורי נעשו קטעי הילדות לסיפור העיקרי, והטון המטיף והמוסרני לעתים נזנח לטובת סגנון פיוטי יותר, הגדוש בריחות, רחשים ומראות. ב״אל תיגע בזמיר״ סקאוט חווה את העיירה כמקום מסתורי שאת רזיו היא חושפת אט-אט בחברת אחיה, ג׳ם, וחברם הטוב דיל (שדמותו מבוססת על חבר ילדותה של הרפר לי, הסופר טרומן קפוטה). יחד הם לומדים שהעולם אינו מושלם. בבגרותה, לעומת זאת, סודות העיירה מתנפצים בפניה של ג׳ין לואיז, הניצבת מולם בגפה.

עם זאת, קריאה קרובה בשני הספרים מאפשרת לנו לראות דווקא את הדמיון בין הגרסאות בנקודות מפתח, דבר המעורר שאלות בקשר לסוג של עיוורון אידיאולוגי מובנה, הן בסיפור והן אצל הקוראים. כמו ב״אל תיגע בזמיר״, אטיקוס של ״ניצב כל הלילות״ שומר על שלטון החוק. ג׳ין לואיז מזכירה כיצד הגן אביה על אדם שחור שהואשם באונס על לא עוול בכפו (ב״אל תיגע בזמיר״, האיש מורשע ונורה למוות תוך כדי ניסיון בריחה מהכלא; בעבר הנזכר ב״ניצב כל הלילות״, הוא מזוכה). ג׳ין לואיז הבוגרת ממשיכה לראות באביה אדם מוסרי שהחדיר בה ערכים הומניים. אם כך, נשאלת השאלה מדוע ובאיזה אופן השתנה הגיבור. אם נקרא בספר שלפנינו כבטיוטה, נמצא שהיא מאפשרת לנו לחדד את ראייתנו ולבחון את ״אל תיגע בזמיר״ בעין ביקורתית יותר. בעת המשפט (שהתנהל, כאמור, בשנות השלושים, כשהיתה ג׳ין לואיז בת שמונה), נראה שאטיקוס מונע מתחושה של ״האצילות מחייבת״, שבגינה על לבנים אמידים ובעלי השכלה לדאוג, באופן פטרנליסטי, לאחיהם השחורים שגורלם לא שפר עליהם. כלומר, אטיקוס מייצג את האיש השחור, טום רובינסון, כי זאת מחויבותו כגבר לבן פריווילגי, וכי החוק דורש הליך הוגן, ולא מתוך עניין מיוחד לזכות אותו. כאשר הלקוח שלו נמצא אשם בידי חבר המושבעים, הוא אינו מופתע, מה שמעיד שהוא דוגל ברעיון ההשלמה של השחורים עם מצבם, ואין בכוונתו לקדם בהכרח מאבק לשינוי. גם קו ההגנה שאטיקוס בוחר מעיד על חוסר סובלנות מסוג אחר: טום רובינסון מוצג כ״שחור טוב״ שהולך לכנסייה בקביעות ועובד לפרנסתו ואילו הנערה הלבנה, המתלוננת, שייכת למעמד כלכלי וחברתי נמוך, ונתפשׂת כאשמה, בגלל התנהגותה הבלתי הולמת. הטענה ש״מגיע לה״ מפנה אצבע מאשימה כלפי מיעוט חלש מסוג אחר, ואינה מעידה על פתיחות גדולה מצדו של אטיקוס. נוסף על כך, לכל אורכו של ״אל תיגע בזמיר״ נראה שאטיקוס פועל על בסיס היכרות אישית עם אנשי העיירה ונוטה לסלוח להם על חריגות מגבולות המוסר, משום שהוא ״יודע שבבסיסם הם אנשים טובים״. כלומר, הוא סלחני לגילויי גזענות, ולא פעם מוכן להבליג עליהם, וזאת על מנת לא לגרום טלטלה בחברה. לא זאת דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני. יתירה מכך, החלטות חשובות מתקבלות למעשה בתווך החברתי, על בסיס היכרות אישית. בדיוק בנקודה הזאת אין דריסת רגל לשחורים, שמופרדים לחלוטין מהלבנים ברמה החברתית. במילים אחרות, פועלו של אטיקוס מחזק את הדרת השחורים.

אם כך, אנו למדים שאין הבדל מהותי בין אטיקוס המוכר לאטיקוס ״החדש״ (שעליו למעשה מושתת אטיקוס ״הישן״ מבחינת זמני הכתיבה) - דעותיו לא השתנו, הן רק עלו אל פני השטח או נחשפו ביתר שאת. על כן, ״ניצב כל הלילות״ הוא ספר חשוב כי הוא ממחיש את גבולות הסובלנות והפתיחות לאחר. ב״אל תיגע בזמיר״ חוסר הסובלנות של אטיקוס בא לידי ביטוי ״בין השורות״ ולא באופן מוחצן, ואילו ב״ניצב כל הלילות״ החזות ההומנית שלו מתפוררת תחת האיום של שוויון זכויות מלא לשחורים. כלומר, כל עוד הסטטוס קוו עומד על כנו, אטיקוס יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, מוסרי ומתחשב למראית עין, אך נוכח האיום של פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ ושל הפרת הסטטוס קוו, יוצא המרצע מהשק. הספר חושף צביעות בתפישׂה הנאורה לכאורה של אטיקוס, שנתפשׂ כאדם מוסרי ושומר חוק, ועל כן לא גזעני, כשלמעשה הוא גבר לבן פריווילגי, שאינו מוכן לוותר על מה שהוא רואה כזכותו הטבעית. דמות המשרתת השחורה, קַלפּוּרְניָה, שגידלה את ילדיו של אטיקוס, ממחישה את האמור לעיל באופן מהדהד. כאשר נכדהּ נאשם בדריסת אדם לבן למוות (ואטיקוס מסכים להגן עליו רק כדי למנוע את ייצוגו בידי עורך דין של האגודה לקידום השחורים) מגיעה ג׳ין לואיז לביקור בביתה. המשפחה מקבלת אותה ברשמיות יתירה, ולא כבת משפחה, וגם קלפורניה עצמה נותרת קרה ומנומסת. כשג׳ין לואיז שואלת אותה ״את שנאת אותנו?״ היא מראה לנו שהיא מבינה את הצביעות שבתוכה גדלה. אם כן, הספר שקדם ל״אל תיגע בזמיר״ בוטה ממנו בביקורת החברתית. עיבודו ריכך - אך לא העלים - את הגזענות נגד שחורים. ״ניצב כל הלילות״ ממחיש לנו שאי-אפשר להסתתר מאחורי גבו הצר של אטיקוס.

״ניצב כל הלילות״ דורש מהקורא להישיר מבט אל הגזענות כתופעה ולבחון את עצמו ביחס אליה. באיזו מידה לוקה כל אחד מאִתנו בעיוורון לגבי תפישׂותיו הגזעניות? האם יש גבולות לסובלנות שלנו, גבולות הנובעים מתפישׂתנו את עצמנו כראויים יותר? הספר מתפרסם בתזמון שאין מתאים ממנו לחשבון נפש כזה. שנה לפני שראה הספר אור נורה למוות מייקל בראון, נער אמריקאי שחור, בידי שוטר לבן בפרגוסון שבמדינת מיזורי, בנסיבות שנויות במחלוקת. המקרה עורר גל של מחאה מחוף אל חוף, וזוהי רק דוגמה אחת לאלימות הגוברת של שוטרים לבנים נגד גברים שחורים בארצות הברית בשנים האחרונות. בימים אלה ממש מתחולל גל של מחאה מצד סטודנטים שחורים בקמפוסים של מכללות אמריקאיות. הם דורשים לבחון מחדש את שאלת ״הפריווילגיה הלבנה״. שאלת הגזענות אינה מוגבלת ליחסים בין שחורים ולבנים, וניתן להקיש מהספר גם על מקרי גזענות אחרים. שם הספר, ״ניצב כל הלילות״ (ישעיהו כ״א, פסוק ח׳), הוא מעין קריאת השכמה למצפון של כל אחד ואחת מאִתנו; המציאות שאנו חיים בה מחייבת כל אדם לעמוד ניצב על משמרתו כל הלילות וכל הימים נגד גילויי גזענות מכל סוג שהוא.

 

ד״ר סוניה וינר

החוג לאנגלית ולימודים אמריקניים

אוניברסיטת תל אביב