ניצב כל הלילות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ניצב כל הלילות
מכר
מאות
עותקים
ניצב כל הלילות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ניצב כל הלילות

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרפר לי

הרפר לי היא צאצאית של רוברט אי לי, מפקד כוחות הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארצות הברית. הרפר לי נולדה בשנת 1926 במדינת אלבמה שבארצות הברית. בשנות הארבעים, כשלמדה משפטים באוניברסיטה, כתבה סיפורים קצרים שעסקו בגזענות, נושא יוצא דופן באותה תקופה. אחרי הצלחתו המסחררת של "אל תיגע בזמיר" הסתגרה ולא פרסמה עוד, עד לפרסומו של "ניצב כל הלילות".

תקציר

בשנת 1957 שלחה סופרת צעירה ולא מוכרת, הרפר לי שמה, כתב יד שכותרתו ניצב כל הלילות להוצאת ספרים אמריקאית. כתב היד צד את עינה של עורכת בהוצאה, ולאחר שִכתוב יסודי ראה הספר אור ב-1960 בגרסה שונה ובשם חדש – "אל תיגע בזמיר". הספר היה לאחד מעמודי התווך של הספרות האמריקאית בת זמננו. ב-2015, אחרי שהיה גנוז במשך עשרות שנים, ראה אור כתב היד המקורי בשמו המקורי – ניצב כל הלילות, ופרסומו היה לאירוע הספרותי המשמעותי ביותר בשנה זו. הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים בכל רחבי העולם.
 
"ניצב כל הלילות" נכתב אמנם לפני "אל תיגע בזמיר", אבל עלילתו מתרחשת שני עשורים לאחר מכן. הגיבורה של שני ספריה של הרפר לי היא ג'ין לואיז פינץ' המכונה סקאוט, ובספר זה, ניצב כל הלילות, היא בת עשרים ושש ובאה מניו יורק אל מייקום, עיירת הולדתה שבאלבמה, כדי לבקר את אביה המזדקן אטיקוס.
 
הימים הם ימי התעוררותה של התנועה לשוויון זכויות האזרח, סערות פוליטיות מאיימות על יציבותן של מדינות הדרום של ארצות הברית והשחורים תובעים תיקון לאפליה שהיתה מנת חלקם שנים רבות כל כך. סקאוט הבוגרת מחזיקה בדעות מתקדמות בנוגע לדמוקרטיה ולשוויון זכויות ועד מהרה נהפך ביקורה בבית ילדותה מאיחוד חמים ונוסטלגי להתפכחות קשה ומרה. כאשר היא מגלה את פרצופם האמיתי של בני משפחתה, תושבי עיירתה וכל היקרים לה, האמת מזעזעת אותה ומאיימת למוטט את כל מה שהאמינה בו. עליה להחליט אם ללכת אחר צו מצפונה או להישאר נאמנה למורשתה.
 
התרגום העברי של "ניצב כל הלילות" מצטרף לתרגום חדש של "אל תיגע בזמיר" שראה אור בהוצאות עם עובד וידיעות ספרים בספטמבר 2015.

פרק ראשון

פתח דבר
 
בשנת 1957 התקבל בהוצאת הספרים גֵ׳יי-בי ליפּינקוט כתב יד פרי עטה של סופרת צעירה ולא מוכרת, הרפר לי שמה. כתב היד צד את עינה של טֵיי הוֹהוֹף, עורכת בהוצאה. אף שחשבה שהכתיבה בוסרית, זיהתה את כישרונה של המחברת וליוותה אותה בתהליך של שכתוב יסודי. ב-1960 ראה הספר אור, בגרסה שונה מאוד מכתב היד המקורי ובשם חדש - To Kill a Mockingbird (״אל תיגע בזמיר״). הספר זכה בפרס פוליצר היוקרתי, ונחשב מאז ועד היום לאחת הקלאסיקות של הספרות האמריקאית. מאז לא פרסמה הרפר לי דבר נוסף, אך ביולי 2015, בסערה תקשורתית אדירה, התפרסם הספר בגרסתו המקורית ובשמו המקורי, Go Set a Watchman (״ניצב כל הלילות״), לאחר גילוי כתב היד שנחשב אבוד.
עלילת הספר מתרחשת באמצע שנות החמישים, עשרים שנה אחרי הרגע שבו נפתח ״אל תיגע בזמיר״. אישה צעירה ושמה ג׳ין לואיז, שכונתה בילדותה סקאוט, מגיעה מניו יורק לביקור משפחתי קצר בעיירת הולדתה, מייקום שבאלבמה. השנים שחלפו חוללו תמורות בה ובמקורבים אליה וגם, אולי יותר מכול, בחברה האמריקאית. עד מהרה מתברר ששיחת היום במייקום היא הנושא שהעסיק את ארצות הברית גם מחוץ לדפי הספר בימי הכתיבה - ההחלטה התקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, וירג׳יניה״ (1954), ששללה את חוקיות ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי.
כדי להבין את משמעות ההחלטה ואת השלכותיה מבחינת תושבי הדרום, לבנים כשחורים, יש לראותה בהקשרה ההיסטורי - היסטוריה שהיא הווה מתמשך מבחינת הדרום. לאחר מלחמת האזרחים (1861-1865), שלטו בקונגרס רפובליקנים קיצונים שפעלו לשינוי צביונן של מדינות הדרום אשר מרדו באיחוד, בניסיון לקרב אותן לערכים השוויוניים של האומה. כיום, המפלגה הרפובליקנית מזוהה עם עמדות שמרניות, אבל בתקופת המלחמה ולאחריה דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח (יש לזכור שגם הנשיא אברהם לינקולן, שנרצח ב-1865, היה רפובליקני). בשנים 1865-1877, תקופה שכונתה ״הרקונסטרוקציה״, קרי ״הרכבה מחדש״, נחקקו חוקים ותיקונים אחדים לחוקת ארצות הברית, בהם התיקון ה-13, שביטל את העבדות, התיקון ה-14 שאסר על אפליה על רקע גזעי, והתיקון ה-15, שהעניק זכות הצבעה לכל אזרח, בלי קשר לגזע, צבע או מצב קודם של עבדות.
במדינות הדרום התקבלה החקיקה החדשה כגזירה מגבוה. בעקבות הרקונסטרוקציה זכו עבדים משוחררים להצביע בבחירות, פוליטיקאים שחורים נבחרו לבתי הנבחרים במדינות הדרום ותקציבים הוקצו לחינוך העבדים המשוחררים ולשילובם בכלכלה הדרומית, וכל זאת בפיקוח כוחות צבא פדרליים, שהוצבו בדרום כדי לוודא את יישום החקיקה. במבט היסטורי, ברור שמוטב היה להחיל את השינוי באופן מתון ואורגני, וכי ההנחתה מלמעלה של שינויים שביקשה לחולל תמורה מהותית בתפישׂת עולמם של התושבים לא זו בלבד שלא נשאה פרי, אלא אף גרמה לשרשרת של תגובות נגד, שהשיבו הלכה למעשה את המצב הבלתי שוויוני לדרום. בתגובה לחקיקה הפדרלית שהובילו הרפובליקנים היתה המפלגה הדמוקרטית במדינות הדרום למעוז ההתנגדות לשינוי, וניהלה מאבק לשמירה על ״העליונות הלבנה״. בתקופה זו נוסדו קבוצות פאראמיליטריות כמו הקו-קלוקס-קלאן, שהיו הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית. התהליך של השבת השלטון ״הדרומי״ על כנו הגיע לשיאו בפסק הדין ״פְּלֵסי נגד פרגוסון״ (1896), כאשר בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר ברוב קולות חקיקה של הפרדה גזעית במדינות הדרום על בסיס ״נפרד אבל שווה״ (separate but equal). החוק, שרבים טענו כי הוא בלתי חוקתי, נתן גושפנקה לאפליה חמורה בדרום.
במסגרת האפליה החוקית, שכונתה ״חוקי ג׳ים קְרוֹ״,1 נעשו חייהם של השחורים בדרום בלתי נסבלים - מוסדות החינוך שלהם לא קיבלו מימון, הידרדרו מאוד והותירו את מרבית האוכלוסייה השחורה בבערות; קשיים הוערמו על האזרחים השחורים בבואם לממש את זכות הבחירה, כדוגמת מבחני אוריינות ומִסי קלפי גבוהים; נמנע מהם לצבור רכוש; הם לא זכו לשוויון הזדמנויות בכל הקשור לתעסוקה, ומרבית האוכלוסייה השחורה עסקה בעבודת כפיים ובעבודות שירות; בתחבורה הציבורית הם נדחקו לקצה האחורי של האוטובוס או לקרון שולי ברכבת; ונאסר עליהם להיכנס לחנויות או לבקר במקומות בילוי במרחב הציבורי. תחת ״חוקי ג׳ים קרו״ התרבו מעשי האלימות האקראיים בשחורים, מעשים שנועדו להנחיל להם תפישה של ערך עצמי ירוד. האישה הלבנה היתה לסמל הטוהר של ״העליונות הלבנה״, וגברים שחורים, שנתפשׂו כמאיימים על האידיאל הזה, היו יעד למתקפות הלבנים. מסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות הארבעים של המאה העשרים התרבו מקרי הלינץ׳ בגברים שחורים שהואשמו בהטרדת נשים לבנות או באינוסן. שלטונות החוק עצמו עין, ובמקרים רבים אף שיתפו פעולה עם מפרי החוק. ברוב המקרים, כמו בזה המתואר ב״אל תיגע בזמיר״ ונזכר ב״ניצב כל הלילות״, היו ההאשמות האשמות שווא.
1 השחקן הנודד הלבן תומס רָייס (1808-1860) השחיר את פניו בפחם וגילם גבר שחור בשם ג׳ים קרו. הדמות הלבושה בבלויי סחבות נודעה באפיונים סטריאוטיפיים וגזעניים של השחור העצל השמח בחלקו.
הדיכוי האלים של הגבר השחור בידי הגבר הלבן נבע מרובד עמוק יותר של חרדה מפני אובדן כוח ושליטה, שראשיתה בביטול העבדות והמשכה בחקיקה הרדיקלית בתקופת הרקונסטרוקציה, חרדה שנתפסה כאיום מתמיד מצד פעילים למען זכויות האזרח. זהותו וערכו העצמי של האדם הלבן שדבק ב״עליונות לבנה״ היו כרוכים בדמות מראה נגטיבית, ודיכוי ״האחר״ חיזק לכאורה את הזהות הזאת. אחד האירועים הנזכרים בשיחות בין ג׳ין לואיז לאביה הוא הלינץ׳ המחריד שנעשה באמט טיל ב-1955. אמט טיל היה נער בן ארבע-עשרה משיקגו, שבא לבקר את משפחתו במדינת מיסיסיפי. טיל, שהתחנך בצפון, לא הפנים את הכניעוּת שנדרשה מאדם שחור הפונה ללבנים במדינות הדרום, ודיבר בצורה ״לא הולמת״ אל אישה לבנה, בעלת חנות מקומית. כעונש חטפו אותו גזענים לבנים, והוא עבר התעללות קשה ביותר ולבסוף נורה למוות. גופתו המושחתת נמצאה כעבור שלושה ימים בנהר הסמוך. הרוצחים, שזוכו במשפט בידי חבר מושבעים לבן, לא נענשו על מעשיהם מעולם. המקרה של אמט טיל ממחיש היטב את הפרנויה הלבנה ואת האלימות הבלתי ניתנת לעיכול נגד השחורים, ונחשב אבן דרך בהתגברות המאבק לזכויות אזרח בארצות הברית. המקרה גם מעיד כיצד החקיקה של ״פלסי נגד פרגוסון״ סתמה את הגולל על סיכוייהם של השחורים שחיו בדרומה של ארצות הברית לתקופה של כשישים שנה, עד לפסיקה התקדימית של ״בראון נגד מועצת החינוך״. המאבק ליישום הפסיקה, הריהו המאבק לזכויות האזרח (שהוביל מרטין לותר קינג), נמשך אל תוך שנות השישים ואף מעבר להן.
עלילת הספר שלפנינו, אם כן, מתרחשת בעיירה הבדיונית מייקום שבאלבמה, סמוך למתן פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ (הדמויות מדברות על ״ההחלטה של בית המשפט העליון״, ללא הסברים נוספים, שאכן לא היה בהם צורך במקום ובזמן שנכתב הספר הזה). ג׳ין לואיז ואביה, אטיקוס, זועמים על ההחלטה של הממשל הפדרלי, ששוב הנחית גזירה על הדרום, תוך התעלמות, לדעתם, מהתיקון ה-10 לחוקה, שמגביל את סמכות הממשל הפדרלי לעומת ממשלות המדינות החברות באיחוד. אך פרט לכעס על החריגה מהסמכות, השניים מגיבים באופנים שונים לחלוטין. הספר משרטט את המשבר האידיאולוגי המתהווה בין ג׳ין לואיז לבין אביה. ג׳ין לואיז מחזיקה בעמדות פרוגרסיביות דאז לגבי שוויון זכויות, עמדות שלדעתה היו אבני היסוד בחינוך שספגה בצעירותה מאטיקוס, ואילו אטיקוס מאמין שלהלכה אמנם הכול זכאים לשוויון זכויות, אבל ״אזרחות מלאה היא זכות שכל אדם צריך להרוויח אותה כדי להיות ראוי לה״. האוכלוסייה השחורה בדרום, לטענתו, עדיין אינה בשלה לממש את זכויותיה. אטיקוס מאוים מהמחשבה על שוויון זכויות שיערער את מעמדו הפריווילגי כאדם לבן. לכן הוא מתרעם על עליית השפעתה של האגודה הלאומית לקידום השחורים (NAACP). האגודה הזאת (שנוסדה ב-1909 וקיימת עד היום) חתרה בשנות החמישים תחת מנגנוני השליטה הלבנים וקידמה את שוויון הזכויות של השחורים. היא מימנה עורכי דין שייצגו את השחורים בתביעות משפטיות וריכזה את פעילותה במאבק למימוש זכות הבחירה - זכות שאם אכן תמומש במלואה, כך מרמז אטיקוס לבתו, תטה את הכף במאזן הכוחות בדרום. אטיקוס מתגונן מפני האיום הממשמש ובא על ידי הצטרפות למועצת האזרחים הלבנים של עיירתו. מועצות האזרחים צמחו בדרום כפטריות אחרי הגשם בעקבות פסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך״, והיו מזוהות עם האידיאולוגיה של ״העליונות הלבנה״. מטרתן היתה למנוע אינטגרציה בין לבנים לשחורים בבתי הספר ולשמר את ההפרדה בין ״הגזעים״ באופן גורף אף יותר, תוך שימוש באמצעים כמו הסתה, מיסוי, פיטורים, הפחדה, איומים, ואפילו אלימות. אטיקוס, שרואה עצמו כחלק אינטגרלי מהמרקם החברתי, משתתף בארגון באופן פעיל, אך יש לו, לטענתו, קווים אדומים: הוא מוכן, מתוך התחשבות ג׳נטלמנית בחופש הדיבור, להקשיב לדברי הסתה גזעניים, אך אינו מוכן לסבול אלימות פיזית נגד שחורים.
ציבור הקוראים האמריקאי (ובכלל) נדהם לגלות שהגיבור המוכר מ״אל תיגע בזמיר״ היה גזען בגלגולו הראשון. אך הספר שלפנינו משליך אור מרתק על הקלאסיקה המוכרת, וזאת בכמה אופנים. ראשית, הספר חושף בפנינו כיצד סיפור על גילוי קיומו של רוע, המתרחש בשנות החמישים על רקע משבר אידיאולוגי אישי ולאומי, נהפך לסיפור כמעט פיוטי על התבגרות ואובדן תמימות של ילדה קטנה המתרחש באקלים פוליטי אחר, עשרים שנה קודם לכן. הטרנספורמציה של ״ניצב כל הלילות״ ל״אל תיגע בזמיר״ התאפשרה בזכות זיכרונות הילדות המוחשיים המתעוררים בג׳ין לואיז בעת ביקורה בעיירת הולדתה ב״ניצב כל הלילות״. הספר שזור הבזקים לאחור, שהם הרגעים היפים ביותר בו. בתהליך השכתוב של כתב היד המקורי נעשו קטעי הילדות לסיפור העיקרי, והטון המטיף והמוסרני לעתים נזנח לטובת סגנון פיוטי יותר, הגדוש בריחות, רחשים ומראות. ב״אל תיגע בזמיר״ סקאוט חווה את העיירה כמקום מסתורי שאת רזיו היא חושפת אט-אט בחברת אחיה, ג׳ם, וחברם הטוב דיל (שדמותו מבוססת על חבר ילדותה של הרפר לי, הסופר טרומן קפוטה). יחד הם לומדים שהעולם אינו מושלם. בבגרותה, לעומת זאת, סודות העיירה מתנפצים בפניה של ג׳ין לואיז, הניצבת מולם בגפה.
עם זאת, קריאה קרובה בשני הספרים מאפשרת לנו לראות דווקא את הדמיון בין הגרסאות בנקודות מפתח, דבר המעורר שאלות בקשר לסוג של עיוורון אידיאולוגי מובנה, הן בסיפור והן אצל הקוראים. כמו ב״אל תיגע בזמיר״, אטיקוס של ״ניצב כל הלילות״ שומר על שלטון החוק. ג׳ין לואיז מזכירה כיצד הגן אביה על אדם שחור שהואשם באונס על לא עוול בכפו (ב״אל תיגע בזמיר״, האיש מורשע ונורה למוות תוך כדי ניסיון בריחה מהכלא; בעבר הנזכר ב״ניצב כל הלילות״, הוא מזוכה). ג׳ין לואיז הבוגרת ממשיכה לראות באביה אדם מוסרי שהחדיר בה ערכים הומניים. אם כך, נשאלת השאלה מדוע ובאיזה אופן השתנה הגיבור. אם נקרא בספר שלפנינו כבטיוטה, נמצא שהיא מאפשרת לנו לחדד את ראייתנו ולבחון את ״אל תיגע בזמיר״ בעין ביקורתית יותר. בעת המשפט (שהתנהל, כאמור, בשנות השלושים, כשהיתה ג׳ין לואיז בת שמונה), נראה שאטיקוס מונע מתחושה של ״האצילות מחייבת״, שבגינה על לבנים אמידים ובעלי השכלה לדאוג, באופן פטרנליסטי, לאחיהם השחורים שגורלם לא שפר עליהם. כלומר, אטיקוס מייצג את האיש השחור, טום רובינסון, כי זאת מחויבותו כגבר לבן פריווילגי, וכי החוק דורש הליך הוגן, ולא מתוך עניין מיוחד לזכות אותו. כאשר הלקוח שלו נמצא אשם בידי חבר המושבעים, הוא אינו מופתע, מה שמעיד שהוא דוגל ברעיון ההשלמה של השחורים עם מצבם, ואין בכוונתו לקדם בהכרח מאבק לשינוי. גם קו ההגנה שאטיקוס בוחר מעיד על חוסר סובלנות מסוג אחר: טום רובינסון מוצג כ״שחור טוב״ שהולך לכנסייה בקביעות ועובד לפרנסתו ואילו הנערה הלבנה, המתלוננת, שייכת למעמד כלכלי וחברתי נמוך, ונתפשׂת כאשמה, בגלל התנהגותה הבלתי הולמת. הטענה ש״מגיע לה״ מפנה אצבע מאשימה כלפי מיעוט חלש מסוג אחר, ואינה מעידה על פתיחות גדולה מצדו של אטיקוס. נוסף על כך, לכל אורכו של ״אל תיגע בזמיר״ נראה שאטיקוס פועל על בסיס היכרות אישית עם אנשי העיירה ונוטה לסלוח להם על חריגות מגבולות המוסר, משום שהוא ״יודע שבבסיסם הם אנשים טובים״. כלומר, הוא סלחני לגילויי גזענות, ולא פעם מוכן להבליג עליהם, וזאת על מנת לא לגרום טלטלה בחברה. לא זאת דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני. יתירה מכך, החלטות חשובות מתקבלות למעשה בתווך החברתי, על בסיס היכרות אישית. בדיוק בנקודה הזאת אין דריסת רגל לשחורים, שמופרדים לחלוטין מהלבנים ברמה החברתית. במילים אחרות, פועלו של אטיקוס מחזק את הדרת השחורים.
אם כך, אנו למדים שאין הבדל מהותי בין אטיקוס המוכר לאטיקוס ״החדש״ (שעליו למעשה מושתת אטיקוס ״הישן״ מבחינת זמני הכתיבה) - דעותיו לא השתנו, הן רק עלו אל פני השטח או נחשפו ביתר שאת. על כן, ״ניצב כל הלילות״ הוא ספר חשוב כי הוא ממחיש את גבולות הסובלנות והפתיחות לאחר. ב״אל תיגע בזמיר״ חוסר הסובלנות של אטיקוס בא לידי ביטוי ״בין השורות״ ולא באופן מוחצן, ואילו ב״ניצב כל הלילות״ החזות ההומנית שלו מתפוררת תחת האיום של שוויון זכויות מלא לשחורים. כלומר, כל עוד הסטטוס קוו עומד על כנו, אטיקוס יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, מוסרי ומתחשב למראית עין, אך נוכח האיום של פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ ושל הפרת הסטטוס קוו, יוצא המרצע מהשק. הספר חושף צביעות בתפישׂה הנאורה לכאורה של אטיקוס, שנתפשׂ כאדם מוסרי ושומר חוק, ועל כן לא גזעני, כשלמעשה הוא גבר לבן פריווילגי, שאינו מוכן לוותר על מה שהוא רואה כזכותו הטבעית. דמות המשרתת השחורה, קַלפּוּרְניָה, שגידלה את ילדיו של אטיקוס, ממחישה את האמור לעיל באופן מהדהד. כאשר נכדהּ נאשם בדריסת אדם לבן למוות (ואטיקוס מסכים להגן עליו רק כדי למנוע את ייצוגו בידי עורך דין של האגודה לקידום השחורים) מגיעה ג׳ין לואיז לביקור בביתה. המשפחה מקבלת אותה ברשמיות יתירה, ולא כבת משפחה, וגם קלפורניה עצמה נותרת קרה ומנומסת. כשג׳ין לואיז שואלת אותה ״את שנאת אותנו?״ היא מראה לנו שהיא מבינה את הצביעות שבתוכה גדלה. אם כן, הספר שקדם ל״אל תיגע בזמיר״ בוטה ממנו בביקורת החברתית. עיבודו ריכך - אך לא העלים - את הגזענות נגד שחורים. ״ניצב כל הלילות״ ממחיש לנו שאי-אפשר להסתתר מאחורי גבו הצר של אטיקוס.
״ניצב כל הלילות״ דורש מהקורא להישיר מבט אל הגזענות כתופעה ולבחון את עצמו ביחס אליה. באיזו מידה לוקה כל אחד מאִתנו בעיוורון לגבי תפישׂותיו הגזעניות? האם יש גבולות לסובלנות שלנו, גבולות הנובעים מתפישׂתנו את עצמנו כראויים יותר? הספר מתפרסם בתזמון שאין מתאים ממנו לחשבון נפש כזה. שנה לפני שראה הספר אור נורה למוות מייקל בראון, נער אמריקאי שחור, בידי שוטר לבן בפרגוסון שבמדינת מיזורי, בנסיבות שנויות במחלוקת. המקרה עורר גל של מחאה מחוף אל חוף, וזוהי רק דוגמה אחת לאלימות הגוברת של שוטרים לבנים נגד גברים שחורים בארצות הברית בשנים האחרונות. בימים אלה ממש מתחולל גל של מחאה מצד סטודנטים שחורים בקמפוסים של מכללות אמריקאיות. הם דורשים לבחון מחדש את שאלת ״הפריווילגיה הלבנה״. שאלת הגזענות אינה מוגבלת ליחסים בין שחורים ולבנים, וניתן להקיש מהספר גם על מקרי גזענות אחרים. שם הספר, ״ניצב כל הלילות״ (ישעיהו כ״א, פסוק ח׳), הוא מעין קריאת השכמה למצפון של כל אחד ואחת מאִתנו; המציאות שאנו חיים בה מחייבת כל אדם לעמוד ניצב על משמרתו כל הלילות וכל הימים נגד גילויי גזענות מכל סוג שהוא.
 
ד״ר סוניה וינר
החוג לאנגלית ולימודים אמריקניים
אוניברסיטת תל אביב
 
 
 
חלק ראשון
 
1
 
מרגע שעברו את אטלנטה, היא השקיפה מבעד לחלון קרון המסעדה בעונג כמעט גופני. תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר צפתה בגבעות ג'ורג'יה הנסוגות ובאדמה האדומה המופיעה, ועמה בתים מחופים גגות פח בחצרות החול, ובחצרות צומחים שיחי הוורבנה הנצחיים בערוגות של צמיגים מסוידים. חיוך רחב עלה על פניה בפעם הראשונה שראתה אנטנת טלוויזיה בראש בית כושים לא צבוע; ככל שרבו האנטנות, גדל אושרה.
ג'ין לואיז פינץ' תמיד עשתה את הדרך הזאת בטיסה, אך הפעם, בנסיעתה השנתית החמישית הביתה, החליטה לנסוע מניו יורק לצומת מֵייקוֹם ברכבת. ראשית, בפעם האחרונה שהיתה במטוס כמעט שפרחה נשמתה: הטייס החליט לעבור דרך סופת טורנדו. יתר על כן, אם תגיע בטיסה, יצטרך אבא שלה לקום בשלוש לפנות בוקר, לנסוע מאה ושישים קילומטר כדי לפגוש אותה במוֹבּיל ואחר כך לעבוד כל היום: הוא כבר בן שבעים ושתיים, וזה מוגזם.
היא שמחה שהחליטה לנסוע ברכבת. הרכבות השתנו מאז ימי ילדותה, והחידוש שבחוויה הצהיל את רוחה: כמו שד שמנמן ממנורת קסמים הופיע דייל כשלחצה על כפתור בקיר; לפקודתה הגיח כיור מתכת מקיר אחר, והיתה גם אסלה שאפשר להשעין עליה את הרגליים. היא החליטה לא להתרשם מן השלטים שעל קירות התא - יחידת החדר, בלשונם - אבל כששכבה לישון בלילה הקודם הצליחה להילכד בין המיטה המתקפלת לקיר משום שהתעלמה מההוראה ״למשוך את הידית עד הסוף״. הדייל הוא שפתר את המצב - למבוכתה הרבה, כי היא נהגה לישון כשלגופה חולצת פיג'מה בלבד.
למזלה סייר הדייל במסדרון כשהמלכודת סגרה עליה: ״אני אוציא אותך, מיס,״ צעק בתשובה על דפיקותיה מבפנים. ״לא, בבקשה,״ אמרה. ״רק תסביר לי איך לצאת.״ ״אני יכול לעשות את זה עם הגב אלייך,״ אמר, וכך עשה.
כשהתעוררה באותו הבוקר התעכבה הרכבת בצומת הרכבות באטלנטה, התנשפה ונעתקה ממסילה למסילה, אך היא צייתה לשלט אחר משלטי התא ונשארה במיטה עד שראתה את קולג' פארק חולפת ביעף. כשהתלבשה, לבשה את בגדי מייקום: מכנסיים אפורים, חולצה שחורה בלי שרוולים, גרביים לבנים ונעליים שטוחות. גם ממרחק של ארבע שעות יכלה לשמוע את דודתה מושכת באפה במורת רוח.
כשהגיעה לספל הקפה הרביעי צפרה הרכבת קְרֵסֶנט לימיטד כאווזה ענקית אל חברתה הנוסעת צפונה, עברה בטרטור את נהר הצָ'טָהוּצִ'י ונכנסה לאלבמה.
הצ'טהוצ'י הוא נהר רחב, חלק ועכור. היום היו פני המים נמוכים; שרטון חול צהוב האט את הזרם לכדי זרזיף. מה הוא עושה בחורף? מתרונן? אני לא זוכרת אף שורה מהשיר הזה, חשבה. שוטף בבקעה ברינה? לא. מה הוא כתב שם - לשחפים, או לשחקים?
היא ריסנה בתוקף את העליצות המופרזת שהחלה לעלות בה וחשבה שהמשורר סידני לָנִיר ודאי היה דומה קצת לשאר בשרה המת, הדודן ג'ושוע סינגלטון סנט-קלר, שהשמורה הספרותית שלו השתרעה על כל השטח משדמות הרצועה השחורה עד לעיר בָּיוּ-לָה-בַּטְרִי. דודתה של ג'ין לואיז נהגה להציג לה את הדודן ג'ושוע כדמות מופת משפחתית שאין לזלזל בה: הוא היה גבר יפה תואר, הוא היה משורר, הוא נקטף בדמי ימיו, ומוטב שג'ין לואיז תזכור שהוא מקור גאווה למשפחתו. דיוקנאותיו לא ביישו את המשפחה - הדודן ג'ושוע נראה כמו גרסה מרופטת של המשורר אלג'רנון סְווינבֶּרן.
ג'ין לואיז חייכה לעצמה כשנזכרה איך סיפר לה אביה את שאר הסיפור. הדודן ג'ושוע אמנם נקטף, אך לא האל הוא שאסף אותו אלא צבאות העולם הזה:
כשהיה הדודן ג'ושוע באוניברסיטה, הוא למד יותר מדי וחשב יותר מדי; אם לדבר גלויות, מרוב קריאה התנתק לגמרי מהמאה התשע-עשרה. הוא התחיל להסתובב בגלימה סקוטית ארוכה ובמגפי ברך שהזמין אצל נפח על פי עיצוב ששרטט לו בעצמו. הרשויות סיכלו את תוכניותיו של הדודן ג'ושוע כשהחליט לירות בנשיא האוניברסיטה, שהיה בעיניו מומחה להזרמת שפכים ולא הרבה יותר מזה. בכך צדק, מן הסתם, אלא שלא היתה זו סיבה מספקת לתקיפה בנשק חם. כסף רב עבר בין ידיים רבות, ולבסוף העבירו את הדודן ג'ושוע לצד השני של המסילה והושיבו אותו אחר כבוד במעון ממשלתי לחסרי אחריות, ושם נשאר עד יומו האחרון. אמרו עליו שנהג כבר-דעת מכל הבחינות עד לרגע שנקב מישהו בשמו של אותו נשיא אוניברסיטה; ברגעים כאלה התכרכמו פניו, והוא נעמד כחסידה ולא זע שמונה שעות ויותר, ולא היה דבר או אדם שיכול היה לשכנע אותו להוריד את הרגל עד שהשתכח האיש מלבו. בימים שהיתה דעתו צלולה קרא הדודן ג'ושוע בכתבי היוונים ואף השאיר אחריו ספרון שירים דק שנדפס באופן פרטי בבית דפוס בטַסְקָלוּסָה. השירים הקדימו את זמנם במידה כזו שעד היום טרם נמצא מי שידע לפענח אותם, אך דודתה של ג'ין לואיז המשיכה להציג את הכרך כבדרך אגב במקום בולט על שולחן בסלון.
ג'ין לואיז צחקה בקול רם, ומיד הסתכלה סביבה שמא שמע אותה מישהו. לאביה היתה שיטה לקעקע את סיפורי המוסר של אחותו על עליונותו המולדת של כל בן למשפחת פינץ': הוא סיפר תמיד לבתו את שאר הסיפור בשקט ובכובד ראש, אבל לפעמים נדמה היה לג'ין לואיז שהיא רואה זיק מובהק של חילול קודש בעיניו של אטיקוס, ואולי היה זה רק האור המשתקף בעדשות משקפיו? אין לדעת.
עכשיו התגלגלו הרכבת והנוף בלי חיפזון, ומחלון הקרון עד לאופק ראתה רק אדמות מרעה ופרות שחורות. היא שאלה את עצמה מדוע לא חשבה אף פעם שארצה היא ארץ יפה.
התחנה במונטגומרי עמדה על גדת עיקול של נהר האלבמה, וכשירדה מהרכבת לחלץ רגליים עלה לקראתה האד המוכּר מהזרם החוזר, על אפרוריותו, אורותיו וריחותיו המוזרים. משהו חסר, חשבה. קירור מֵסבי הסרנים, זה הדבר. איש עובר תחת הרכבת ובידו לום. אז נשמעת דפיקה ואחריה קול תסיסה, עשן לבן עולה ונדמה לך שאת נמצאת בתוך פלטה חמה. עכשיו הן פועלות על דלק.
פחד נושן כרסם בה בלי סיבה. עשרים שנה לא היתה בתחנה הזאת, אבל כשהיתה ילדה ונסעה עם אטיקוס אל בירת המדינה, היתה מבועתת פן תגלוש הרכבת המיטלטלת מהגדה לתוך הנהר ותטביע את כולם. אך כששבה ועלתה עליה בדרך הביתה, שכחה.
הרכבת שקשקה בין חורשות אורנים וצפרה בלגלוג כשעברה על פניו של שריד מימים עברו, שארובה מזדקרת מגגו והוא צבוע בצבעים עליזים - קטר שהוסר מהמסילה ועמד בחלקה מבוראת. על הקטר הישן התנוסס שמה של מנסרה. הקרסנט לימיטד יכלה לבלוע אותו בשלמותו ועוד היה נותר בה מקום. גרינוויל; אוורגרין; צומת מייקום.
כשעלתה לרכבת אמרה לכרטיסן שלא ישכח לעצור לה, והיות שהאיש היה קשיש, צפתה מראש את הבדיחה שלו: הוא יחלוף ביעף על פני צומת מייקום ויעצור את הרכבת חצי קילומטר אחרי התחנה הקטנה, וכשייפרד ממנה יאמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. רכבות משתנות; לא כן כרטיסנים. להשתעשע בתחנות כפריות על חשבון גברות צעירות, זוהי אחת מתכונות המקצוע, ואטיקוס, שיכול לחזות את מעשיו של כל נהג רכבת וכרטיסן מניו אורלינס עד סינסינטי, ימתין אפוא במרחק של צעד וחצי מהמקום המדויק שתרד בו.
ביתה היה מחוז מייקום, שגבולותיו הותוו לצרכים פוליטיים, כמה קילומטרים אורכו ובחלקו הרחב ביותר הוא מגיע לכדי חמישים קילומטר, חבל ארץ שומם שיישובים זעירים פזורים בו, והגדול שבהם הוא העיר מייקום, בירת המחוז. עד לשלב מאוחר יחסית בתולדותיו היה מחוז מייקום מנותק כל כך משאר האומה, עד שאחדים מתושביו, שהתהפוכות הפוליטיות שהתחוללו בדרום בתשעים השנים האחרונות נעלמו מעיניהם, עדיין הצביעו בבחירות לרפובליקנים.2 רכבות לא נסעו לשם - תחנת צומת מייקום, הקרויה כך לתפארת המליצה, נמצאת בעצם במחוז אבּוֹט, במרחק שלושים קילומטר. האוטובוסים עברו בשעות לא צפויות ולמראית עין לא נסעו לשום מקום, אך הממשל הפדרלי סלל באזורי הביצות כביש מהיר או שניים והעניק לתושבים מוצא. אבל רק מעטים ניצלו את הכבישים, ולמה שינצלו אותם? מי שלא רוצה הרבה, די לו במה שיש.
2 מתום מלחמת האזרחים ועד לשנות השישים של המאה העשרים גיבשו מדינות הדרום חזית אחידה, ורוב המצביעים הלבנים הצביעו למפלגה הדמוקרטית, בתגובה על מדיניות העונשין של המפלגה הרפובליקנית ובמטרה לשמר את כוחן הפוליטי. (ראו פתח דבר, עמ' 8-9)
המחוז והעיר נקראו על שמו של אחד, קולונל מייסון מייקום, אדם שביטחונו המופרז ועקשנותו השחצנית המיטו בלבול ואובדן דרך על כל מי שרכב עמו לקרב נגד שבט קריק. השטח שבו התפרסו כוחותיו היה הררי במקצת בצפון ומישורי בדרום, בשוליה של שפלת החוף. הקולונל מייקום, שהיה משוכנע שהאינדיאנים שונאים להילחם במישור, חיפש אותם בנרות בחלקו הצפוני של האזור. כשנודע לגנרל שהקולונל משוטט לו בהרים בעוד בני קריק אורבים בכל חורש אורנים בדרום, שלח אל מייקום רץ אינדיאני ידידותי ובפיו ההודעה: ״פנה דרומה, מטומטם.״ מייקום היה בטוח שזוהי מזימה של בני קריק שנועדה להפיל אותו בפח (והרי בראשם עומד בכור שטן כחול עיניים ואדום שׂיער), כלא את הרץ האינדיאני הידידותי והרחיק צפונה עד שכוחותיו הסתבכו ביער קדומים ואיבדו לגמרי את דרכם, ושם המתינו כל תקופת הקרבות, בתימהון הולך וגדל. אחרי שחלפו די שנים וקולונל מייקום השתכנע שההודעה שקיבל אולי היתה בכל זאת מהימנה, החל לצעוד במרץ דרומה. בדרך נתקלו חייליו במתיישבים שהתקדמו אל פנים הארץ, ואלה סיפרו להם שמלחמות האינדיאנים בעצם כבר די נגמרו. החיילים והמתיישבים התיידדו במידה שאפשרה להם להיעשות אבות אבותיה של ג'ין לואיז פינץ', והקולונל מייקום המשיך הלאה למקום שהיום עומדת בו העיר מוֹבִּיל, כדי לוודא שמעללי הגבורה שלו לא יישכחו. הגרסה ההיסטורית הרשמית אינה עולה בקנה אחד עם האמת, אבל אלה העובדות, הן עברו מפה לאוזן מדורי דורות והן ידועות לכל יליד מייקום.
״...את המטען שלך, מיס,״ אמר הדייל. ג'ין לואיז הלכה בעקבותיו מקרון המסעדה אל תאה. היא הוציאה מהארנק שני שטרות של דולר: אחד שגרתי, ואחד עבור החילוץ בליל אמש. הרכבת, כמובן, עברה בתחנה ביעף ונעצרה חמש מאות מטר אחריה. הכרטיסן הופיע, מחויך כולו, ואמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. ג'ין לואיז השיבה לו חיוך וחיכתה בקוצר רוח עד שירכיב הדייל את המדרגה הצהובה במקומה. הוא עזר לה לרדת, והיא הושיטה לו את שני השטרות.
אבא שלה לא חיכה לה.
היא הביטה לאורך המסילה אל התחנה וראתה גבר גבוה עומד על הרציף הקטנטן. הוא ירד בקפיצה ורץ לקראתה.
הוא לפת אותה בחיבוק דוב, הרחיק אותה ממנו, נשק לה בכוח על פיה ואחר כך בעדינות. ״לא כאן, האנק,״ לחשה, מרוצה מאוד.
״שתקי, ילדונת,״ אמר, ואחז בפרצופה שלא יזוז. ״אני אנשק אותך גם על מדרגות בית המשפט אם יתחשק לי.״
בעל הזכות לנשק אותה על מדרגות בית המשפט היה הנרי קלינטון, ידידה מאז ומתמיד, חברו של אחיה, ואם ימשיך לנשק אותה ככה, בעלה. אהבי את מי שאת רוצה, אבל כשאת מתחתנת, התחתני עם מישהו כמוך: האמירה הזאת היתה טבועה בה. הנרי קלינטון היה מישהו כמו ג'ין לואיז, ועכשיו לא נראתה לה האמירה כגזירה שאין לעמוד בה.
הם הלכו שלובי זרוע לאורך המסילה לקחת את המזוודה שלה. ״מה שלום אטיקוס?״ שאלה.
״הידיים והכתפיים משגעות אותו היום.״
״הוא לא יכול לנהוג במצב כזה, נכון?״
הנרי כופף את אצבעות יד ימינו עד האמצע ואמר: ״הוא לא מסוגל לסגור את היד יותר מזה. מיס אלכסנדרה צריכה לקשור לו את הנעליים ולכפתר לו את החולצות כשהוא ככה. אפילו סכין גילוח הוא לא יכול להחזיק.״
ג'ין לואיז הנידה בראשה לשלילה. בגילה כבר לא התקוממה על העוול בקולי קולות, אבל עדיין לא יכלה להשלים בלי כל מאבק עם מחלתו המגבילה של אביה. ״אי-אפשר לעשות משהו?״
״את יודעת שלא,״ אמר הנרי. ״הוא לוקח ארבעה וחצי גרם אספירין ליום וזהו זה.״
הנרי הרים את מזוודתה הכבדה, והם התחילו לצעוד אל המכונית. היא שאלה את עצמה איך תתנהג היא כשתגיע שעתה לסבול מכאבים מדי יום ביומו. ודאי לא כמו אטיקוס: כששואלים אותו איך הוא מרגיש הוא עונה, אבל אינו מתלונן; ממצב רוחו לא ניכר דבר, וכדי לדעת מה שלומו, צריך לשאול אותו.
להנרי התגלה דבר המחלה רק במקרה. יום אחד, כשבדקו את הבעלות על חלקת קרקע בארכיב בבית המשפט, משך אטיקוס החוצה ספר משכנתאות כבד, החוויר פתאום כולו והפיל את הכרך. ״מה קרה?״ שאל הנרי. ״דלקת מפרקים שיגרונית. תוכל בבקשה להרים את הספר?״ השיב אטיקוס. הנרי שאל אותו כמה זמן הוא חולה; אטיקוס אמר שחצי שנה. ג'ין לואיז יודעת? לא. אז כדאי לספר לה. ״אם תספר לה היא תגיע לפה תכף ומיד ותנסה לטפל בי. התרופה היחידה למחלה הזאת היא לא לתת לה לנצח.״ סוף פסוק.
״רוצה לנהוג?״ שאל הנרי.
״אל תדבר שטויות,״ אמרה. שליטתה ברזי הנהיגה היתה אמנם סבירה, אבל היא שנאה להפעיל ציוד מכני מסובך יותר מסיכת ביטחון: כיסאות מתקפלים גרמו לה עוגמת נפש; מעולם לא למדה לרכוב על אופניים או להדפיס במכונת כתיבה; היא דגה בחכה עשויה חוט ומקל. המשחק האהוב עליה היה גולף, שמרכיביו הם מקל, כדור קטן והלך רוח מסוים.
בקנאה ירוקה הסתכלה בהנרי ששלט במכונית בלי מאמץ. המכוניות סרות למשמעתו, חשבה. ״הגה כוח? הילוכים אוטומטיים?״ שאלה.
״ברור,״ אמר.
״טוב, אז מה יהיה אם הם יפסיקו לפעול ולא תוכל להעביר הילוך? אז תהיה בצרות, לא?״
״אבל הם לא יפסיקו לפעול.״
״מנין לך?״
״לזה קוראים אמונה. בואי הנה.״
אמונה בחברת ג'נרל מוטורס. היא השעינה ראש על כתפו.
״האנק,״ אמרה לאחר זמן מה. ״מה באמת קרה?״
זאת היתה בדיחה ישנה שלהם. צלקת ורודה נמתחה מתחת לעינו הימנית, הגיעה לזווית אפו ונמשכה באלכסון לאורך שפתו העליונה. מאחורי השפה היו שש שיניים קדמיות תותבות שאפילו ג'ין לואיז לא יכלה לשכנע אותו להוציא אותן ולהראות לה. הוא חזר אִתן הביתה מהמלחמה. חייל גרמני חבט בפרצופו בקת הרובה, כדי לתת ביטוי למורת רוחו על קץ המלחמה יותר מאשר לכל תכלית אחרת. אבל ג'ין לואיז העדיפה לחשוב שהסיפור הזה מצוץ מן האצבע: עם תותחים היורים מעבר לאופק, מטוסי בי-17 אמריקאיים, טילי שיוט גרמניים וכיוצא באלה, קשה לשער שהנרי הגיע למרחק יריקה מהגרמנים.
״טוב, מותק,״ אמר. ״היינו באיזה מרתף בברלין. כולם שתו יותר מדי ופרצה קטטה - את אוהבת לשמוע דברים שאפשר להאמין בהם, נכון? עכשיו תתחתני אִתי?״
״עוד לא.״
״למה?״
״אני רוצה להיות כמו דוקטור שווייצר ולהמשיך לנגן עד גיל שלושים.״
״הוא באמת ניגן,״ אמר הנרי בקדרות.
ג'ין לואיז זעה תחת זרועו. ״אתה מבין למה אני מתכוונת,״ אמרה.
״כן.״
הנרי קלינטון, אמרו תושבי מייקום, הוא בחור כארז. ג'ין לואיז הסכימה אִתם. מוצאו של הנרי היה מדרום המחוז. קצת אחרי שנולד הנרי עזב אביו את אמו, והאם עבדה יום וליל בחנות הקטנה שלה שניצבה על פרשת דרכים כדי לממן את לימודיו של הנרי בבתי הספר הציבוריים במייקום. מיום שמלאו לו שתים-עשרה גר הנרי בחדר שכוּר מול ביתה של משפחת פינץ', וזה כשלעצמו רומם את מעמדו: הוא היה אדון לעצמו, משוחרר ממרותם של מבשלות, גננים והורים. הוא גם היה מבוגר ממנה בארבע שנים, עניין נכבד בימים ההם. הוא הקניט אותה; היא העריצה אותו. כשהיה בן ארבע-עשרה מתה אמו ולא הורישה לו כמעט דבר. אטיקוס פינץ' טיפל בסכום הזעום שנותר ממכירת החנות - הוצאות ההלוויה שלה כילו את רובו - הוא הוסיף עליו בסתר מכיסו, והשיג להנרי עבודה כקופאי בחנות המכולת אחרי שעות הלימודים. הנרי גמר תיכון והתגייס לצבא, ואחרי המלחמה הלך לאוניברסיטה ולמד משפטים.
בערך באותו זמן מת אחיה של ג'ין לואיז בחטף, ואחרי שנגמר הסיוט הזה, אטיקוס, שתמיד חשב שיוריש את המשרד לבנו, התחיל לחפש לו צעיר אחר. באופן טבעי שכר את שירותיו של הנרי, ובבוא העת נעשה הנרי לשליחו, והיה לו לרגליים, לעיניים ולידיים. הנרי התייחס תמיד לאטיקוס פינץ' בכבוד; עד מהרה נמסך הכבוד בחיבה, והנרי ראה בו אב.
הוא לא ראה בג'ין לואיז אחות. בשנים שעברו עליו במלחמה ובאוניברסיטה, היא נהפכה מיצור לבוש סרבל, חמוש ברובה ושש אלי קרב, לדמות בעלת חזות אנושית משכנעת למדי. הוא התחיל לצאת אִתה בביקוריה בבית, שבועיים בשנה, ואף על פי שעדיין התהלכה כמו נער בן שלוש-עשרה ונמנעה מרוב הקישוטים הנשיים, הוא מצא בה משהו נשי ביותר, עד כדי כך שהתאהב. קל היה להביט בה וקל היה לשהות בחברתה רוב הזמן, אך היא לא היתה אדם קל בשום מובן של המילה. היה בה חוסר מנוחה שהוא לא ידע את פשרו, אבל הוא ידע שהיא המיועדת לו. הוא יגונן עליה; הוא יישא אותה לאישה.
״כבר נמאס לך מניו יורק?״ שאל.
״לא.״
״תני לי יד חופשית בשבועיים האלה ואני אמאיס אותה עלייך.״
״זאת הצעה מגונה?״
״כן.״
״אז לך לעזאזל.״
הנרי עצר את המכונית. הוא כיבה את מתג ההצתה, הסתובב, והסתכל בה. היא ידעה מתי הוא רציני: שׂערו הקצוץ סמר כזנב חיה נזעמת, פניו השחירו, הצלקת שלו התאדמה.
״מותק, את רוצה שאגיד את זה כמו ג'נטלמן? מיס ג'ין לואיז, הגעתי למעמד כלכלי שיכול להספיק לפרנסתם של שניים. כמו ישראל המקראי, עבדתי בעבורך שבע שנים בכרמי האוניברסיטה ובשדות המרעה של המשרד של אביך -״
״אני אגיד לאטיקוס להוסיף עוד שבע.״
״רעה.״
״חוץ מזה,״ אמרה, ״זה בכלל היה יעקב. אה לא, זה אותו אחד. הם מחליפים שמות כל פסוק שלישי. מה שלום הדודה?״
״את יודעת יפה מאוד ששלומה בסדר גמור כבר שלושים שנה. אל תחליפי נושא.״
גבותיה של ג'ין לואיז קפצצו. ״הנרי,״ אמרה בקול חסוד, ״אני מוכנה לנהל אִתך רומן, אבל לא להתחתן אִתך.״
היא קלעה למטרה.
״אל תהיי ילדה, ג'ין לואיז!״ השתנק הנרי, הוא שכח לגמרי את השכלולים האחרונים של חברת ג'נרל מוטורס וניסה לתפוס ידית הילוכים ולדרוך על דוושת מצמד. משלא מצא אותן, סובב בכל כוחו את מפתח ההצתה, לחץ על כמה כפתורים, והמכונית הגדולה החלה משייטת לאטה לאורך הכביש המהיר.
״היא מאיצה לאט, מה?״ אמרה. ״זה לא מתאים לנהיגה בעיר.״
הנרי לטש בה מבט נזעם. ״מה זאת אומרת?״
בעוד רגע זה יהפוך לריב. הוא רציני. כדאי שתכעיס אותו עד שישתתק כדי שתוכל לחשוב על זה.
״איפה מצאת את העניבה המזעזעת הזאת?״ אמרה.
הנה.
היא כמעט מאוהבת בו. לא, אין דבר כזה, חשבה: זה לכאן או לכאן. אהבה היא הדבר היחיד בעולם הזה שהוא חד-משמעי. ודאי, יש מינים שונים של אהבה, אבל בכולם מדובר במצב של כן או לא.
מטבעה, כשראתה לפניה דרך מוצא קלה, בחרה תמיד בדרך הקשה. הדרך הקלה תהיה להינשא להאנק ולתת לו לעבוד בשבילה. אחרי כמה שנים, כשהילדים יהיו בגובה המותן, יגיע הגבר שאִתו היתה צריכה להתחתן מלכתחילה. יהיו חשבונות נפש, סערות רוח ונקיפות לב, מבטים ארוכים על מדרגות משרד הדואר ואומללות לכל הנוגעים בדבר. אחרי שוך הצווחות ונאומי המוסר יישאר רק רומן קטן וזול בסגנון חוג הקאנטרי קלאב של ברמינגהם, וגיהינום פרטי מתוצרת עצמית, מצויד בכל מכשירי החשמל המשוכללים ביותר של חברת וסטינגהאוס. זה לא מגיע להאנק.
לא. לעת עתה תדבק בדרך הטרשים של חיי הרווקה הזקנה. היא פנתה לשקם שלום של כבוד:
״מותק, אני מצטערת, באמת מצטערת,״ אמרה, בכנות גמורה.
״זה בסדר,״ אמר הנרי, וחבט על בִּרכה. ״אבל לפעמים אני פשוט מסוגל להרוג אותך.״
״אני יודעת שאני רעה.״
הנרי הסתכל אליה. ״את טיפוס משונה, מתוקה. את לא יודעת להעמיד פנים.״
היא הסתכלה אליו. ״על מה אתה מדבר?״
״טוב, בדרך כלל, רוב הנשים, לפני שהן תופסות את הגבר, מחייכות אליו ומסכימות אִתו. הן מסתירות את מה שהן חושבות. אבל את, כשאת מרגישה רעה, מותק, את פשוט רעה.״
״לא הוגן יותר שהגבר יֵדע מראש למה הוא מתחייב?״
״כן, אבל את לא מבינה שככה לא תתפסי גבר אף פעם?״
היא התאפקה ולא אמרה את המובן מאליו, רק שאלה, ״מה אני צריכה לעשות כדי לשבות אותו בקסמי?״
הנרי השיב בחפץ לב. בגיל שלושים כבר היה שופע עצות. אולי משום שהיה עורך דין. ״קודם כול,״ אמר כמעיין בדבר, ״תשתקי. אל תתווכחי עם גבר, על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שתנצחי בוויכוח. ותחייכי הרבה. תני לו הרגשה שהוא גדול. ספרי לו כמה הוא נפלא, ותשרתי אותו.״
היא חייכה חיוך מזהיר ואמרה, ״האנק, אני מסכימה עם כל מילה שאמרת. כבר שנים לא פגשתי אדם פיקחי כמוך, אתה גבוה כמו תורן, ואולי תרשה לי להדליק לך את הסיגריה? איך זה?״
״נורא ואיום.״
הם שוב היו חברים.

הרפר לי

הרפר לי היא צאצאית של רוברט אי לי, מפקד כוחות הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארצות הברית. הרפר לי נולדה בשנת 1926 במדינת אלבמה שבארצות הברית. בשנות הארבעים, כשלמדה משפטים באוניברסיטה, כתבה סיפורים קצרים שעסקו בגזענות, נושא יוצא דופן באותה תקופה. אחרי הצלחתו המסחררת של "אל תיגע בזמיר" הסתגרה ולא פרסמה עוד, עד לפרסומו של "ניצב כל הלילות".

סקירות וביקורות

הרפר לי שלא הכרתם עדנה שמש מוסף הספרים, הארץ 14/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
הרפר לי והקרב על אמריקה יותם שווימר ynet 31/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הרפר לי שלא הכרתם עדנה שמש מוסף הספרים, הארץ 14/09/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
הרפר לי והקרב על אמריקה יותם שווימר ynet 31/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
ניצב כל הלילות הרפר לי
פתח דבר
 
בשנת 1957 התקבל בהוצאת הספרים גֵ׳יי-בי ליפּינקוט כתב יד פרי עטה של סופרת צעירה ולא מוכרת, הרפר לי שמה. כתב היד צד את עינה של טֵיי הוֹהוֹף, עורכת בהוצאה. אף שחשבה שהכתיבה בוסרית, זיהתה את כישרונה של המחברת וליוותה אותה בתהליך של שכתוב יסודי. ב-1960 ראה הספר אור, בגרסה שונה מאוד מכתב היד המקורי ובשם חדש - To Kill a Mockingbird (״אל תיגע בזמיר״). הספר זכה בפרס פוליצר היוקרתי, ונחשב מאז ועד היום לאחת הקלאסיקות של הספרות האמריקאית. מאז לא פרסמה הרפר לי דבר נוסף, אך ביולי 2015, בסערה תקשורתית אדירה, התפרסם הספר בגרסתו המקורית ובשמו המקורי, Go Set a Watchman (״ניצב כל הלילות״), לאחר גילוי כתב היד שנחשב אבוד.
עלילת הספר מתרחשת באמצע שנות החמישים, עשרים שנה אחרי הרגע שבו נפתח ״אל תיגע בזמיר״. אישה צעירה ושמה ג׳ין לואיז, שכונתה בילדותה סקאוט, מגיעה מניו יורק לביקור משפחתי קצר בעיירת הולדתה, מייקום שבאלבמה. השנים שחלפו חוללו תמורות בה ובמקורבים אליה וגם, אולי יותר מכול, בחברה האמריקאית. עד מהרה מתברר ששיחת היום במייקום היא הנושא שהעסיק את ארצות הברית גם מחוץ לדפי הספר בימי הכתיבה - ההחלטה התקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה, וירג׳יניה״ (1954), ששללה את חוקיות ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי.
כדי להבין את משמעות ההחלטה ואת השלכותיה מבחינת תושבי הדרום, לבנים כשחורים, יש לראותה בהקשרה ההיסטורי - היסטוריה שהיא הווה מתמשך מבחינת הדרום. לאחר מלחמת האזרחים (1861-1865), שלטו בקונגרס רפובליקנים קיצונים שפעלו לשינוי צביונן של מדינות הדרום אשר מרדו באיחוד, בניסיון לקרב אותן לערכים השוויוניים של האומה. כיום, המפלגה הרפובליקנית מזוהה עם עמדות שמרניות, אבל בתקופת המלחמה ולאחריה דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח (יש לזכור שגם הנשיא אברהם לינקולן, שנרצח ב-1865, היה רפובליקני). בשנים 1865-1877, תקופה שכונתה ״הרקונסטרוקציה״, קרי ״הרכבה מחדש״, נחקקו חוקים ותיקונים אחדים לחוקת ארצות הברית, בהם התיקון ה-13, שביטל את העבדות, התיקון ה-14 שאסר על אפליה על רקע גזעי, והתיקון ה-15, שהעניק זכות הצבעה לכל אזרח, בלי קשר לגזע, צבע או מצב קודם של עבדות.
במדינות הדרום התקבלה החקיקה החדשה כגזירה מגבוה. בעקבות הרקונסטרוקציה זכו עבדים משוחררים להצביע בבחירות, פוליטיקאים שחורים נבחרו לבתי הנבחרים במדינות הדרום ותקציבים הוקצו לחינוך העבדים המשוחררים ולשילובם בכלכלה הדרומית, וכל זאת בפיקוח כוחות צבא פדרליים, שהוצבו בדרום כדי לוודא את יישום החקיקה. במבט היסטורי, ברור שמוטב היה להחיל את השינוי באופן מתון ואורגני, וכי ההנחתה מלמעלה של שינויים שביקשה לחולל תמורה מהותית בתפישׂת עולמם של התושבים לא זו בלבד שלא נשאה פרי, אלא אף גרמה לשרשרת של תגובות נגד, שהשיבו הלכה למעשה את המצב הבלתי שוויוני לדרום. בתגובה לחקיקה הפדרלית שהובילו הרפובליקנים היתה המפלגה הדמוקרטית במדינות הדרום למעוז ההתנגדות לשינוי, וניהלה מאבק לשמירה על ״העליונות הלבנה״. בתקופה זו נוסדו קבוצות פאראמיליטריות כמו הקו-קלוקס-קלאן, שהיו הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית. התהליך של השבת השלטון ״הדרומי״ על כנו הגיע לשיאו בפסק הדין ״פְּלֵסי נגד פרגוסון״ (1896), כאשר בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר ברוב קולות חקיקה של הפרדה גזעית במדינות הדרום על בסיס ״נפרד אבל שווה״ (separate but equal). החוק, שרבים טענו כי הוא בלתי חוקתי, נתן גושפנקה לאפליה חמורה בדרום.
במסגרת האפליה החוקית, שכונתה ״חוקי ג׳ים קְרוֹ״,1 נעשו חייהם של השחורים בדרום בלתי נסבלים - מוסדות החינוך שלהם לא קיבלו מימון, הידרדרו מאוד והותירו את מרבית האוכלוסייה השחורה בבערות; קשיים הוערמו על האזרחים השחורים בבואם לממש את זכות הבחירה, כדוגמת מבחני אוריינות ומִסי קלפי גבוהים; נמנע מהם לצבור רכוש; הם לא זכו לשוויון הזדמנויות בכל הקשור לתעסוקה, ומרבית האוכלוסייה השחורה עסקה בעבודת כפיים ובעבודות שירות; בתחבורה הציבורית הם נדחקו לקצה האחורי של האוטובוס או לקרון שולי ברכבת; ונאסר עליהם להיכנס לחנויות או לבקר במקומות בילוי במרחב הציבורי. תחת ״חוקי ג׳ים קרו״ התרבו מעשי האלימות האקראיים בשחורים, מעשים שנועדו להנחיל להם תפישה של ערך עצמי ירוד. האישה הלבנה היתה לסמל הטוהר של ״העליונות הלבנה״, וגברים שחורים, שנתפשׂו כמאיימים על האידיאל הזה, היו יעד למתקפות הלבנים. מסוף המאה התשע-עשרה ועד שנות הארבעים של המאה העשרים התרבו מקרי הלינץ׳ בגברים שחורים שהואשמו בהטרדת נשים לבנות או באינוסן. שלטונות החוק עצמו עין, ובמקרים רבים אף שיתפו פעולה עם מפרי החוק. ברוב המקרים, כמו בזה המתואר ב״אל תיגע בזמיר״ ונזכר ב״ניצב כל הלילות״, היו ההאשמות האשמות שווא.
1 השחקן הנודד הלבן תומס רָייס (1808-1860) השחיר את פניו בפחם וגילם גבר שחור בשם ג׳ים קרו. הדמות הלבושה בבלויי סחבות נודעה באפיונים סטריאוטיפיים וגזעניים של השחור העצל השמח בחלקו.
הדיכוי האלים של הגבר השחור בידי הגבר הלבן נבע מרובד עמוק יותר של חרדה מפני אובדן כוח ושליטה, שראשיתה בביטול העבדות והמשכה בחקיקה הרדיקלית בתקופת הרקונסטרוקציה, חרדה שנתפסה כאיום מתמיד מצד פעילים למען זכויות האזרח. זהותו וערכו העצמי של האדם הלבן שדבק ב״עליונות לבנה״ היו כרוכים בדמות מראה נגטיבית, ודיכוי ״האחר״ חיזק לכאורה את הזהות הזאת. אחד האירועים הנזכרים בשיחות בין ג׳ין לואיז לאביה הוא הלינץ׳ המחריד שנעשה באמט טיל ב-1955. אמט טיל היה נער בן ארבע-עשרה משיקגו, שבא לבקר את משפחתו במדינת מיסיסיפי. טיל, שהתחנך בצפון, לא הפנים את הכניעוּת שנדרשה מאדם שחור הפונה ללבנים במדינות הדרום, ודיבר בצורה ״לא הולמת״ אל אישה לבנה, בעלת חנות מקומית. כעונש חטפו אותו גזענים לבנים, והוא עבר התעללות קשה ביותר ולבסוף נורה למוות. גופתו המושחתת נמצאה כעבור שלושה ימים בנהר הסמוך. הרוצחים, שזוכו במשפט בידי חבר מושבעים לבן, לא נענשו על מעשיהם מעולם. המקרה של אמט טיל ממחיש היטב את הפרנויה הלבנה ואת האלימות הבלתי ניתנת לעיכול נגד השחורים, ונחשב אבן דרך בהתגברות המאבק לזכויות אזרח בארצות הברית. המקרה גם מעיד כיצד החקיקה של ״פלסי נגד פרגוסון״ סתמה את הגולל על סיכוייהם של השחורים שחיו בדרומה של ארצות הברית לתקופה של כשישים שנה, עד לפסיקה התקדימית של ״בראון נגד מועצת החינוך״. המאבק ליישום הפסיקה, הריהו המאבק לזכויות האזרח (שהוביל מרטין לותר קינג), נמשך אל תוך שנות השישים ואף מעבר להן.
עלילת הספר שלפנינו, אם כן, מתרחשת בעיירה הבדיונית מייקום שבאלבמה, סמוך למתן פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ (הדמויות מדברות על ״ההחלטה של בית המשפט העליון״, ללא הסברים נוספים, שאכן לא היה בהם צורך במקום ובזמן שנכתב הספר הזה). ג׳ין לואיז ואביה, אטיקוס, זועמים על ההחלטה של הממשל הפדרלי, ששוב הנחית גזירה על הדרום, תוך התעלמות, לדעתם, מהתיקון ה-10 לחוקה, שמגביל את סמכות הממשל הפדרלי לעומת ממשלות המדינות החברות באיחוד. אך פרט לכעס על החריגה מהסמכות, השניים מגיבים באופנים שונים לחלוטין. הספר משרטט את המשבר האידיאולוגי המתהווה בין ג׳ין לואיז לבין אביה. ג׳ין לואיז מחזיקה בעמדות פרוגרסיביות דאז לגבי שוויון זכויות, עמדות שלדעתה היו אבני היסוד בחינוך שספגה בצעירותה מאטיקוס, ואילו אטיקוס מאמין שלהלכה אמנם הכול זכאים לשוויון זכויות, אבל ״אזרחות מלאה היא זכות שכל אדם צריך להרוויח אותה כדי להיות ראוי לה״. האוכלוסייה השחורה בדרום, לטענתו, עדיין אינה בשלה לממש את זכויותיה. אטיקוס מאוים מהמחשבה על שוויון זכויות שיערער את מעמדו הפריווילגי כאדם לבן. לכן הוא מתרעם על עליית השפעתה של האגודה הלאומית לקידום השחורים (NAACP). האגודה הזאת (שנוסדה ב-1909 וקיימת עד היום) חתרה בשנות החמישים תחת מנגנוני השליטה הלבנים וקידמה את שוויון הזכויות של השחורים. היא מימנה עורכי דין שייצגו את השחורים בתביעות משפטיות וריכזה את פעילותה במאבק למימוש זכות הבחירה - זכות שאם אכן תמומש במלואה, כך מרמז אטיקוס לבתו, תטה את הכף במאזן הכוחות בדרום. אטיקוס מתגונן מפני האיום הממשמש ובא על ידי הצטרפות למועצת האזרחים הלבנים של עיירתו. מועצות האזרחים צמחו בדרום כפטריות אחרי הגשם בעקבות פסק הדין ״בראון נגד מועצת החינוך״, והיו מזוהות עם האידיאולוגיה של ״העליונות הלבנה״. מטרתן היתה למנוע אינטגרציה בין לבנים לשחורים בבתי הספר ולשמר את ההפרדה בין ״הגזעים״ באופן גורף אף יותר, תוך שימוש באמצעים כמו הסתה, מיסוי, פיטורים, הפחדה, איומים, ואפילו אלימות. אטיקוס, שרואה עצמו כחלק אינטגרלי מהמרקם החברתי, משתתף בארגון באופן פעיל, אך יש לו, לטענתו, קווים אדומים: הוא מוכן, מתוך התחשבות ג׳נטלמנית בחופש הדיבור, להקשיב לדברי הסתה גזעניים, אך אינו מוכן לסבול אלימות פיזית נגד שחורים.
ציבור הקוראים האמריקאי (ובכלל) נדהם לגלות שהגיבור המוכר מ״אל תיגע בזמיר״ היה גזען בגלגולו הראשון. אך הספר שלפנינו משליך אור מרתק על הקלאסיקה המוכרת, וזאת בכמה אופנים. ראשית, הספר חושף בפנינו כיצד סיפור על גילוי קיומו של רוע, המתרחש בשנות החמישים על רקע משבר אידיאולוגי אישי ולאומי, נהפך לסיפור כמעט פיוטי על התבגרות ואובדן תמימות של ילדה קטנה המתרחש באקלים פוליטי אחר, עשרים שנה קודם לכן. הטרנספורמציה של ״ניצב כל הלילות״ ל״אל תיגע בזמיר״ התאפשרה בזכות זיכרונות הילדות המוחשיים המתעוררים בג׳ין לואיז בעת ביקורה בעיירת הולדתה ב״ניצב כל הלילות״. הספר שזור הבזקים לאחור, שהם הרגעים היפים ביותר בו. בתהליך השכתוב של כתב היד המקורי נעשו קטעי הילדות לסיפור העיקרי, והטון המטיף והמוסרני לעתים נזנח לטובת סגנון פיוטי יותר, הגדוש בריחות, רחשים ומראות. ב״אל תיגע בזמיר״ סקאוט חווה את העיירה כמקום מסתורי שאת רזיו היא חושפת אט-אט בחברת אחיה, ג׳ם, וחברם הטוב דיל (שדמותו מבוססת על חבר ילדותה של הרפר לי, הסופר טרומן קפוטה). יחד הם לומדים שהעולם אינו מושלם. בבגרותה, לעומת זאת, סודות העיירה מתנפצים בפניה של ג׳ין לואיז, הניצבת מולם בגפה.
עם זאת, קריאה קרובה בשני הספרים מאפשרת לנו לראות דווקא את הדמיון בין הגרסאות בנקודות מפתח, דבר המעורר שאלות בקשר לסוג של עיוורון אידיאולוגי מובנה, הן בסיפור והן אצל הקוראים. כמו ב״אל תיגע בזמיר״, אטיקוס של ״ניצב כל הלילות״ שומר על שלטון החוק. ג׳ין לואיז מזכירה כיצד הגן אביה על אדם שחור שהואשם באונס על לא עוול בכפו (ב״אל תיגע בזמיר״, האיש מורשע ונורה למוות תוך כדי ניסיון בריחה מהכלא; בעבר הנזכר ב״ניצב כל הלילות״, הוא מזוכה). ג׳ין לואיז הבוגרת ממשיכה לראות באביה אדם מוסרי שהחדיר בה ערכים הומניים. אם כך, נשאלת השאלה מדוע ובאיזה אופן השתנה הגיבור. אם נקרא בספר שלפנינו כבטיוטה, נמצא שהיא מאפשרת לנו לחדד את ראייתנו ולבחון את ״אל תיגע בזמיר״ בעין ביקורתית יותר. בעת המשפט (שהתנהל, כאמור, בשנות השלושים, כשהיתה ג׳ין לואיז בת שמונה), נראה שאטיקוס מונע מתחושה של ״האצילות מחייבת״, שבגינה על לבנים אמידים ובעלי השכלה לדאוג, באופן פטרנליסטי, לאחיהם השחורים שגורלם לא שפר עליהם. כלומר, אטיקוס מייצג את האיש השחור, טום רובינסון, כי זאת מחויבותו כגבר לבן פריווילגי, וכי החוק דורש הליך הוגן, ולא מתוך עניין מיוחד לזכות אותו. כאשר הלקוח שלו נמצא אשם בידי חבר המושבעים, הוא אינו מופתע, מה שמעיד שהוא דוגל ברעיון ההשלמה של השחורים עם מצבם, ואין בכוונתו לקדם בהכרח מאבק לשינוי. גם קו ההגנה שאטיקוס בוחר מעיד על חוסר סובלנות מסוג אחר: טום רובינסון מוצג כ״שחור טוב״ שהולך לכנסייה בקביעות ועובד לפרנסתו ואילו הנערה הלבנה, המתלוננת, שייכת למעמד כלכלי וחברתי נמוך, ונתפשׂת כאשמה, בגלל התנהגותה הבלתי הולמת. הטענה ש״מגיע לה״ מפנה אצבע מאשימה כלפי מיעוט חלש מסוג אחר, ואינה מעידה על פתיחות גדולה מצדו של אטיקוס. נוסף על כך, לכל אורכו של ״אל תיגע בזמיר״ נראה שאטיקוס פועל על בסיס היכרות אישית עם אנשי העיירה ונוטה לסלוח להם על חריגות מגבולות המוסר, משום שהוא ״יודע שבבסיסם הם אנשים טובים״. כלומר, הוא סלחני לגילויי גזענות, ולא פעם מוכן להבליג עליהם, וזאת על מנת לא לגרום טלטלה בחברה. לא זאת דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני. יתירה מכך, החלטות חשובות מתקבלות למעשה בתווך החברתי, על בסיס היכרות אישית. בדיוק בנקודה הזאת אין דריסת רגל לשחורים, שמופרדים לחלוטין מהלבנים ברמה החברתית. במילים אחרות, פועלו של אטיקוס מחזק את הדרת השחורים.
אם כך, אנו למדים שאין הבדל מהותי בין אטיקוס המוכר לאטיקוס ״החדש״ (שעליו למעשה מושתת אטיקוס ״הישן״ מבחינת זמני הכתיבה) - דעותיו לא השתנו, הן רק עלו אל פני השטח או נחשפו ביתר שאת. על כן, ״ניצב כל הלילות״ הוא ספר חשוב כי הוא ממחיש את גבולות הסובלנות והפתיחות לאחר. ב״אל תיגע בזמיר״ חוסר הסובלנות של אטיקוס בא לידי ביטוי ״בין השורות״ ולא באופן מוחצן, ואילו ב״ניצב כל הלילות״ החזות ההומנית שלו מתפוררת תחת האיום של שוויון זכויות מלא לשחורים. כלומר, כל עוד הסטטוס קוו עומד על כנו, אטיקוס יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, מוסרי ומתחשב למראית עין, אך נוכח האיום של פסק הדין של ״בראון נגד מועצת החינוך״ ושל הפרת הסטטוס קוו, יוצא המרצע מהשק. הספר חושף צביעות בתפישׂה הנאורה לכאורה של אטיקוס, שנתפשׂ כאדם מוסרי ושומר חוק, ועל כן לא גזעני, כשלמעשה הוא גבר לבן פריווילגי, שאינו מוכן לוותר על מה שהוא רואה כזכותו הטבעית. דמות המשרתת השחורה, קַלפּוּרְניָה, שגידלה את ילדיו של אטיקוס, ממחישה את האמור לעיל באופן מהדהד. כאשר נכדהּ נאשם בדריסת אדם לבן למוות (ואטיקוס מסכים להגן עליו רק כדי למנוע את ייצוגו בידי עורך דין של האגודה לקידום השחורים) מגיעה ג׳ין לואיז לביקור בביתה. המשפחה מקבלת אותה ברשמיות יתירה, ולא כבת משפחה, וגם קלפורניה עצמה נותרת קרה ומנומסת. כשג׳ין לואיז שואלת אותה ״את שנאת אותנו?״ היא מראה לנו שהיא מבינה את הצביעות שבתוכה גדלה. אם כן, הספר שקדם ל״אל תיגע בזמיר״ בוטה ממנו בביקורת החברתית. עיבודו ריכך - אך לא העלים - את הגזענות נגד שחורים. ״ניצב כל הלילות״ ממחיש לנו שאי-אפשר להסתתר מאחורי גבו הצר של אטיקוס.
״ניצב כל הלילות״ דורש מהקורא להישיר מבט אל הגזענות כתופעה ולבחון את עצמו ביחס אליה. באיזו מידה לוקה כל אחד מאִתנו בעיוורון לגבי תפישׂותיו הגזעניות? האם יש גבולות לסובלנות שלנו, גבולות הנובעים מתפישׂתנו את עצמנו כראויים יותר? הספר מתפרסם בתזמון שאין מתאים ממנו לחשבון נפש כזה. שנה לפני שראה הספר אור נורה למוות מייקל בראון, נער אמריקאי שחור, בידי שוטר לבן בפרגוסון שבמדינת מיזורי, בנסיבות שנויות במחלוקת. המקרה עורר גל של מחאה מחוף אל חוף, וזוהי רק דוגמה אחת לאלימות הגוברת של שוטרים לבנים נגד גברים שחורים בארצות הברית בשנים האחרונות. בימים אלה ממש מתחולל גל של מחאה מצד סטודנטים שחורים בקמפוסים של מכללות אמריקאיות. הם דורשים לבחון מחדש את שאלת ״הפריווילגיה הלבנה״. שאלת הגזענות אינה מוגבלת ליחסים בין שחורים ולבנים, וניתן להקיש מהספר גם על מקרי גזענות אחרים. שם הספר, ״ניצב כל הלילות״ (ישעיהו כ״א, פסוק ח׳), הוא מעין קריאת השכמה למצפון של כל אחד ואחת מאִתנו; המציאות שאנו חיים בה מחייבת כל אדם לעמוד ניצב על משמרתו כל הלילות וכל הימים נגד גילויי גזענות מכל סוג שהוא.
 
ד״ר סוניה וינר
החוג לאנגלית ולימודים אמריקניים
אוניברסיטת תל אביב
 
 
 
חלק ראשון
 
1
 
מרגע שעברו את אטלנטה, היא השקיפה מבעד לחלון קרון המסעדה בעונג כמעט גופני. תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר צפתה בגבעות ג'ורג'יה הנסוגות ובאדמה האדומה המופיעה, ועמה בתים מחופים גגות פח בחצרות החול, ובחצרות צומחים שיחי הוורבנה הנצחיים בערוגות של צמיגים מסוידים. חיוך רחב עלה על פניה בפעם הראשונה שראתה אנטנת טלוויזיה בראש בית כושים לא צבוע; ככל שרבו האנטנות, גדל אושרה.
ג'ין לואיז פינץ' תמיד עשתה את הדרך הזאת בטיסה, אך הפעם, בנסיעתה השנתית החמישית הביתה, החליטה לנסוע מניו יורק לצומת מֵייקוֹם ברכבת. ראשית, בפעם האחרונה שהיתה במטוס כמעט שפרחה נשמתה: הטייס החליט לעבור דרך סופת טורנדו. יתר על כן, אם תגיע בטיסה, יצטרך אבא שלה לקום בשלוש לפנות בוקר, לנסוע מאה ושישים קילומטר כדי לפגוש אותה במוֹבּיל ואחר כך לעבוד כל היום: הוא כבר בן שבעים ושתיים, וזה מוגזם.
היא שמחה שהחליטה לנסוע ברכבת. הרכבות השתנו מאז ימי ילדותה, והחידוש שבחוויה הצהיל את רוחה: כמו שד שמנמן ממנורת קסמים הופיע דייל כשלחצה על כפתור בקיר; לפקודתה הגיח כיור מתכת מקיר אחר, והיתה גם אסלה שאפשר להשעין עליה את הרגליים. היא החליטה לא להתרשם מן השלטים שעל קירות התא - יחידת החדר, בלשונם - אבל כששכבה לישון בלילה הקודם הצליחה להילכד בין המיטה המתקפלת לקיר משום שהתעלמה מההוראה ״למשוך את הידית עד הסוף״. הדייל הוא שפתר את המצב - למבוכתה הרבה, כי היא נהגה לישון כשלגופה חולצת פיג'מה בלבד.
למזלה סייר הדייל במסדרון כשהמלכודת סגרה עליה: ״אני אוציא אותך, מיס,״ צעק בתשובה על דפיקותיה מבפנים. ״לא, בבקשה,״ אמרה. ״רק תסביר לי איך לצאת.״ ״אני יכול לעשות את זה עם הגב אלייך,״ אמר, וכך עשה.
כשהתעוררה באותו הבוקר התעכבה הרכבת בצומת הרכבות באטלנטה, התנשפה ונעתקה ממסילה למסילה, אך היא צייתה לשלט אחר משלטי התא ונשארה במיטה עד שראתה את קולג' פארק חולפת ביעף. כשהתלבשה, לבשה את בגדי מייקום: מכנסיים אפורים, חולצה שחורה בלי שרוולים, גרביים לבנים ונעליים שטוחות. גם ממרחק של ארבע שעות יכלה לשמוע את דודתה מושכת באפה במורת רוח.
כשהגיעה לספל הקפה הרביעי צפרה הרכבת קְרֵסֶנט לימיטד כאווזה ענקית אל חברתה הנוסעת צפונה, עברה בטרטור את נהר הצָ'טָהוּצִ'י ונכנסה לאלבמה.
הצ'טהוצ'י הוא נהר רחב, חלק ועכור. היום היו פני המים נמוכים; שרטון חול צהוב האט את הזרם לכדי זרזיף. מה הוא עושה בחורף? מתרונן? אני לא זוכרת אף שורה מהשיר הזה, חשבה. שוטף בבקעה ברינה? לא. מה הוא כתב שם - לשחפים, או לשחקים?
היא ריסנה בתוקף את העליצות המופרזת שהחלה לעלות בה וחשבה שהמשורר סידני לָנִיר ודאי היה דומה קצת לשאר בשרה המת, הדודן ג'ושוע סינגלטון סנט-קלר, שהשמורה הספרותית שלו השתרעה על כל השטח משדמות הרצועה השחורה עד לעיר בָּיוּ-לָה-בַּטְרִי. דודתה של ג'ין לואיז נהגה להציג לה את הדודן ג'ושוע כדמות מופת משפחתית שאין לזלזל בה: הוא היה גבר יפה תואר, הוא היה משורר, הוא נקטף בדמי ימיו, ומוטב שג'ין לואיז תזכור שהוא מקור גאווה למשפחתו. דיוקנאותיו לא ביישו את המשפחה - הדודן ג'ושוע נראה כמו גרסה מרופטת של המשורר אלג'רנון סְווינבֶּרן.
ג'ין לואיז חייכה לעצמה כשנזכרה איך סיפר לה אביה את שאר הסיפור. הדודן ג'ושוע אמנם נקטף, אך לא האל הוא שאסף אותו אלא צבאות העולם הזה:
כשהיה הדודן ג'ושוע באוניברסיטה, הוא למד יותר מדי וחשב יותר מדי; אם לדבר גלויות, מרוב קריאה התנתק לגמרי מהמאה התשע-עשרה. הוא התחיל להסתובב בגלימה סקוטית ארוכה ובמגפי ברך שהזמין אצל נפח על פי עיצוב ששרטט לו בעצמו. הרשויות סיכלו את תוכניותיו של הדודן ג'ושוע כשהחליט לירות בנשיא האוניברסיטה, שהיה בעיניו מומחה להזרמת שפכים ולא הרבה יותר מזה. בכך צדק, מן הסתם, אלא שלא היתה זו סיבה מספקת לתקיפה בנשק חם. כסף רב עבר בין ידיים רבות, ולבסוף העבירו את הדודן ג'ושוע לצד השני של המסילה והושיבו אותו אחר כבוד במעון ממשלתי לחסרי אחריות, ושם נשאר עד יומו האחרון. אמרו עליו שנהג כבר-דעת מכל הבחינות עד לרגע שנקב מישהו בשמו של אותו נשיא אוניברסיטה; ברגעים כאלה התכרכמו פניו, והוא נעמד כחסידה ולא זע שמונה שעות ויותר, ולא היה דבר או אדם שיכול היה לשכנע אותו להוריד את הרגל עד שהשתכח האיש מלבו. בימים שהיתה דעתו צלולה קרא הדודן ג'ושוע בכתבי היוונים ואף השאיר אחריו ספרון שירים דק שנדפס באופן פרטי בבית דפוס בטַסְקָלוּסָה. השירים הקדימו את זמנם במידה כזו שעד היום טרם נמצא מי שידע לפענח אותם, אך דודתה של ג'ין לואיז המשיכה להציג את הכרך כבדרך אגב במקום בולט על שולחן בסלון.
ג'ין לואיז צחקה בקול רם, ומיד הסתכלה סביבה שמא שמע אותה מישהו. לאביה היתה שיטה לקעקע את סיפורי המוסר של אחותו על עליונותו המולדת של כל בן למשפחת פינץ': הוא סיפר תמיד לבתו את שאר הסיפור בשקט ובכובד ראש, אבל לפעמים נדמה היה לג'ין לואיז שהיא רואה זיק מובהק של חילול קודש בעיניו של אטיקוס, ואולי היה זה רק האור המשתקף בעדשות משקפיו? אין לדעת.
עכשיו התגלגלו הרכבת והנוף בלי חיפזון, ומחלון הקרון עד לאופק ראתה רק אדמות מרעה ופרות שחורות. היא שאלה את עצמה מדוע לא חשבה אף פעם שארצה היא ארץ יפה.
התחנה במונטגומרי עמדה על גדת עיקול של נהר האלבמה, וכשירדה מהרכבת לחלץ רגליים עלה לקראתה האד המוכּר מהזרם החוזר, על אפרוריותו, אורותיו וריחותיו המוזרים. משהו חסר, חשבה. קירור מֵסבי הסרנים, זה הדבר. איש עובר תחת הרכבת ובידו לום. אז נשמעת דפיקה ואחריה קול תסיסה, עשן לבן עולה ונדמה לך שאת נמצאת בתוך פלטה חמה. עכשיו הן פועלות על דלק.
פחד נושן כרסם בה בלי סיבה. עשרים שנה לא היתה בתחנה הזאת, אבל כשהיתה ילדה ונסעה עם אטיקוס אל בירת המדינה, היתה מבועתת פן תגלוש הרכבת המיטלטלת מהגדה לתוך הנהר ותטביע את כולם. אך כששבה ועלתה עליה בדרך הביתה, שכחה.
הרכבת שקשקה בין חורשות אורנים וצפרה בלגלוג כשעברה על פניו של שריד מימים עברו, שארובה מזדקרת מגגו והוא צבוע בצבעים עליזים - קטר שהוסר מהמסילה ועמד בחלקה מבוראת. על הקטר הישן התנוסס שמה של מנסרה. הקרסנט לימיטד יכלה לבלוע אותו בשלמותו ועוד היה נותר בה מקום. גרינוויל; אוורגרין; צומת מייקום.
כשעלתה לרכבת אמרה לכרטיסן שלא ישכח לעצור לה, והיות שהאיש היה קשיש, צפתה מראש את הבדיחה שלו: הוא יחלוף ביעף על פני צומת מייקום ויעצור את הרכבת חצי קילומטר אחרי התחנה הקטנה, וכשייפרד ממנה יאמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. רכבות משתנות; לא כן כרטיסנים. להשתעשע בתחנות כפריות על חשבון גברות צעירות, זוהי אחת מתכונות המקצוע, ואטיקוס, שיכול לחזות את מעשיו של כל נהג רכבת וכרטיסן מניו אורלינס עד סינסינטי, ימתין אפוא במרחק של צעד וחצי מהמקום המדויק שתרד בו.
ביתה היה מחוז מייקום, שגבולותיו הותוו לצרכים פוליטיים, כמה קילומטרים אורכו ובחלקו הרחב ביותר הוא מגיע לכדי חמישים קילומטר, חבל ארץ שומם שיישובים זעירים פזורים בו, והגדול שבהם הוא העיר מייקום, בירת המחוז. עד לשלב מאוחר יחסית בתולדותיו היה מחוז מייקום מנותק כל כך משאר האומה, עד שאחדים מתושביו, שהתהפוכות הפוליטיות שהתחוללו בדרום בתשעים השנים האחרונות נעלמו מעיניהם, עדיין הצביעו בבחירות לרפובליקנים.2 רכבות לא נסעו לשם - תחנת צומת מייקום, הקרויה כך לתפארת המליצה, נמצאת בעצם במחוז אבּוֹט, במרחק שלושים קילומטר. האוטובוסים עברו בשעות לא צפויות ולמראית עין לא נסעו לשום מקום, אך הממשל הפדרלי סלל באזורי הביצות כביש מהיר או שניים והעניק לתושבים מוצא. אבל רק מעטים ניצלו את הכבישים, ולמה שינצלו אותם? מי שלא רוצה הרבה, די לו במה שיש.
2 מתום מלחמת האזרחים ועד לשנות השישים של המאה העשרים גיבשו מדינות הדרום חזית אחידה, ורוב המצביעים הלבנים הצביעו למפלגה הדמוקרטית, בתגובה על מדיניות העונשין של המפלגה הרפובליקנית ובמטרה לשמר את כוחן הפוליטי. (ראו פתח דבר, עמ' 8-9)
המחוז והעיר נקראו על שמו של אחד, קולונל מייסון מייקום, אדם שביטחונו המופרז ועקשנותו השחצנית המיטו בלבול ואובדן דרך על כל מי שרכב עמו לקרב נגד שבט קריק. השטח שבו התפרסו כוחותיו היה הררי במקצת בצפון ומישורי בדרום, בשוליה של שפלת החוף. הקולונל מייקום, שהיה משוכנע שהאינדיאנים שונאים להילחם במישור, חיפש אותם בנרות בחלקו הצפוני של האזור. כשנודע לגנרל שהקולונל משוטט לו בהרים בעוד בני קריק אורבים בכל חורש אורנים בדרום, שלח אל מייקום רץ אינדיאני ידידותי ובפיו ההודעה: ״פנה דרומה, מטומטם.״ מייקום היה בטוח שזוהי מזימה של בני קריק שנועדה להפיל אותו בפח (והרי בראשם עומד בכור שטן כחול עיניים ואדום שׂיער), כלא את הרץ האינדיאני הידידותי והרחיק צפונה עד שכוחותיו הסתבכו ביער קדומים ואיבדו לגמרי את דרכם, ושם המתינו כל תקופת הקרבות, בתימהון הולך וגדל. אחרי שחלפו די שנים וקולונל מייקום השתכנע שההודעה שקיבל אולי היתה בכל זאת מהימנה, החל לצעוד במרץ דרומה. בדרך נתקלו חייליו במתיישבים שהתקדמו אל פנים הארץ, ואלה סיפרו להם שמלחמות האינדיאנים בעצם כבר די נגמרו. החיילים והמתיישבים התיידדו במידה שאפשרה להם להיעשות אבות אבותיה של ג'ין לואיז פינץ', והקולונל מייקום המשיך הלאה למקום שהיום עומדת בו העיר מוֹבִּיל, כדי לוודא שמעללי הגבורה שלו לא יישכחו. הגרסה ההיסטורית הרשמית אינה עולה בקנה אחד עם האמת, אבל אלה העובדות, הן עברו מפה לאוזן מדורי דורות והן ידועות לכל יליד מייקום.
״...את המטען שלך, מיס,״ אמר הדייל. ג'ין לואיז הלכה בעקבותיו מקרון המסעדה אל תאה. היא הוציאה מהארנק שני שטרות של דולר: אחד שגרתי, ואחד עבור החילוץ בליל אמש. הרכבת, כמובן, עברה בתחנה ביעף ונעצרה חמש מאות מטר אחריה. הכרטיסן הופיע, מחויך כולו, ואמר שהוא באמת מתנצל, הוא כמעט שכח. ג'ין לואיז השיבה לו חיוך וחיכתה בקוצר רוח עד שירכיב הדייל את המדרגה הצהובה במקומה. הוא עזר לה לרדת, והיא הושיטה לו את שני השטרות.
אבא שלה לא חיכה לה.
היא הביטה לאורך המסילה אל התחנה וראתה גבר גבוה עומד על הרציף הקטנטן. הוא ירד בקפיצה ורץ לקראתה.
הוא לפת אותה בחיבוק דוב, הרחיק אותה ממנו, נשק לה בכוח על פיה ואחר כך בעדינות. ״לא כאן, האנק,״ לחשה, מרוצה מאוד.
״שתקי, ילדונת,״ אמר, ואחז בפרצופה שלא יזוז. ״אני אנשק אותך גם על מדרגות בית המשפט אם יתחשק לי.״
בעל הזכות לנשק אותה על מדרגות בית המשפט היה הנרי קלינטון, ידידה מאז ומתמיד, חברו של אחיה, ואם ימשיך לנשק אותה ככה, בעלה. אהבי את מי שאת רוצה, אבל כשאת מתחתנת, התחתני עם מישהו כמוך: האמירה הזאת היתה טבועה בה. הנרי קלינטון היה מישהו כמו ג'ין לואיז, ועכשיו לא נראתה לה האמירה כגזירה שאין לעמוד בה.
הם הלכו שלובי זרוע לאורך המסילה לקחת את המזוודה שלה. ״מה שלום אטיקוס?״ שאלה.
״הידיים והכתפיים משגעות אותו היום.״
״הוא לא יכול לנהוג במצב כזה, נכון?״
הנרי כופף את אצבעות יד ימינו עד האמצע ואמר: ״הוא לא מסוגל לסגור את היד יותר מזה. מיס אלכסנדרה צריכה לקשור לו את הנעליים ולכפתר לו את החולצות כשהוא ככה. אפילו סכין גילוח הוא לא יכול להחזיק.״
ג'ין לואיז הנידה בראשה לשלילה. בגילה כבר לא התקוממה על העוול בקולי קולות, אבל עדיין לא יכלה להשלים בלי כל מאבק עם מחלתו המגבילה של אביה. ״אי-אפשר לעשות משהו?״
״את יודעת שלא,״ אמר הנרי. ״הוא לוקח ארבעה וחצי גרם אספירין ליום וזהו זה.״
הנרי הרים את מזוודתה הכבדה, והם התחילו לצעוד אל המכונית. היא שאלה את עצמה איך תתנהג היא כשתגיע שעתה לסבול מכאבים מדי יום ביומו. ודאי לא כמו אטיקוס: כששואלים אותו איך הוא מרגיש הוא עונה, אבל אינו מתלונן; ממצב רוחו לא ניכר דבר, וכדי לדעת מה שלומו, צריך לשאול אותו.
להנרי התגלה דבר המחלה רק במקרה. יום אחד, כשבדקו את הבעלות על חלקת קרקע בארכיב בבית המשפט, משך אטיקוס החוצה ספר משכנתאות כבד, החוויר פתאום כולו והפיל את הכרך. ״מה קרה?״ שאל הנרי. ״דלקת מפרקים שיגרונית. תוכל בבקשה להרים את הספר?״ השיב אטיקוס. הנרי שאל אותו כמה זמן הוא חולה; אטיקוס אמר שחצי שנה. ג'ין לואיז יודעת? לא. אז כדאי לספר לה. ״אם תספר לה היא תגיע לפה תכף ומיד ותנסה לטפל בי. התרופה היחידה למחלה הזאת היא לא לתת לה לנצח.״ סוף פסוק.
״רוצה לנהוג?״ שאל הנרי.
״אל תדבר שטויות,״ אמרה. שליטתה ברזי הנהיגה היתה אמנם סבירה, אבל היא שנאה להפעיל ציוד מכני מסובך יותר מסיכת ביטחון: כיסאות מתקפלים גרמו לה עוגמת נפש; מעולם לא למדה לרכוב על אופניים או להדפיס במכונת כתיבה; היא דגה בחכה עשויה חוט ומקל. המשחק האהוב עליה היה גולף, שמרכיביו הם מקל, כדור קטן והלך רוח מסוים.
בקנאה ירוקה הסתכלה בהנרי ששלט במכונית בלי מאמץ. המכוניות סרות למשמעתו, חשבה. ״הגה כוח? הילוכים אוטומטיים?״ שאלה.
״ברור,״ אמר.
״טוב, אז מה יהיה אם הם יפסיקו לפעול ולא תוכל להעביר הילוך? אז תהיה בצרות, לא?״
״אבל הם לא יפסיקו לפעול.״
״מנין לך?״
״לזה קוראים אמונה. בואי הנה.״
אמונה בחברת ג'נרל מוטורס. היא השעינה ראש על כתפו.
״האנק,״ אמרה לאחר זמן מה. ״מה באמת קרה?״
זאת היתה בדיחה ישנה שלהם. צלקת ורודה נמתחה מתחת לעינו הימנית, הגיעה לזווית אפו ונמשכה באלכסון לאורך שפתו העליונה. מאחורי השפה היו שש שיניים קדמיות תותבות שאפילו ג'ין לואיז לא יכלה לשכנע אותו להוציא אותן ולהראות לה. הוא חזר אִתן הביתה מהמלחמה. חייל גרמני חבט בפרצופו בקת הרובה, כדי לתת ביטוי למורת רוחו על קץ המלחמה יותר מאשר לכל תכלית אחרת. אבל ג'ין לואיז העדיפה לחשוב שהסיפור הזה מצוץ מן האצבע: עם תותחים היורים מעבר לאופק, מטוסי בי-17 אמריקאיים, טילי שיוט גרמניים וכיוצא באלה, קשה לשער שהנרי הגיע למרחק יריקה מהגרמנים.
״טוב, מותק,״ אמר. ״היינו באיזה מרתף בברלין. כולם שתו יותר מדי ופרצה קטטה - את אוהבת לשמוע דברים שאפשר להאמין בהם, נכון? עכשיו תתחתני אִתי?״
״עוד לא.״
״למה?״
״אני רוצה להיות כמו דוקטור שווייצר ולהמשיך לנגן עד גיל שלושים.״
״הוא באמת ניגן,״ אמר הנרי בקדרות.
ג'ין לואיז זעה תחת זרועו. ״אתה מבין למה אני מתכוונת,״ אמרה.
״כן.״
הנרי קלינטון, אמרו תושבי מייקום, הוא בחור כארז. ג'ין לואיז הסכימה אִתם. מוצאו של הנרי היה מדרום המחוז. קצת אחרי שנולד הנרי עזב אביו את אמו, והאם עבדה יום וליל בחנות הקטנה שלה שניצבה על פרשת דרכים כדי לממן את לימודיו של הנרי בבתי הספר הציבוריים במייקום. מיום שמלאו לו שתים-עשרה גר הנרי בחדר שכוּר מול ביתה של משפחת פינץ', וזה כשלעצמו רומם את מעמדו: הוא היה אדון לעצמו, משוחרר ממרותם של מבשלות, גננים והורים. הוא גם היה מבוגר ממנה בארבע שנים, עניין נכבד בימים ההם. הוא הקניט אותה; היא העריצה אותו. כשהיה בן ארבע-עשרה מתה אמו ולא הורישה לו כמעט דבר. אטיקוס פינץ' טיפל בסכום הזעום שנותר ממכירת החנות - הוצאות ההלוויה שלה כילו את רובו - הוא הוסיף עליו בסתר מכיסו, והשיג להנרי עבודה כקופאי בחנות המכולת אחרי שעות הלימודים. הנרי גמר תיכון והתגייס לצבא, ואחרי המלחמה הלך לאוניברסיטה ולמד משפטים.
בערך באותו זמן מת אחיה של ג'ין לואיז בחטף, ואחרי שנגמר הסיוט הזה, אטיקוס, שתמיד חשב שיוריש את המשרד לבנו, התחיל לחפש לו צעיר אחר. באופן טבעי שכר את שירותיו של הנרי, ובבוא העת נעשה הנרי לשליחו, והיה לו לרגליים, לעיניים ולידיים. הנרי התייחס תמיד לאטיקוס פינץ' בכבוד; עד מהרה נמסך הכבוד בחיבה, והנרי ראה בו אב.
הוא לא ראה בג'ין לואיז אחות. בשנים שעברו עליו במלחמה ובאוניברסיטה, היא נהפכה מיצור לבוש סרבל, חמוש ברובה ושש אלי קרב, לדמות בעלת חזות אנושית משכנעת למדי. הוא התחיל לצאת אִתה בביקוריה בבית, שבועיים בשנה, ואף על פי שעדיין התהלכה כמו נער בן שלוש-עשרה ונמנעה מרוב הקישוטים הנשיים, הוא מצא בה משהו נשי ביותר, עד כדי כך שהתאהב. קל היה להביט בה וקל היה לשהות בחברתה רוב הזמן, אך היא לא היתה אדם קל בשום מובן של המילה. היה בה חוסר מנוחה שהוא לא ידע את פשרו, אבל הוא ידע שהיא המיועדת לו. הוא יגונן עליה; הוא יישא אותה לאישה.
״כבר נמאס לך מניו יורק?״ שאל.
״לא.״
״תני לי יד חופשית בשבועיים האלה ואני אמאיס אותה עלייך.״
״זאת הצעה מגונה?״
״כן.״
״אז לך לעזאזל.״
הנרי עצר את המכונית. הוא כיבה את מתג ההצתה, הסתובב, והסתכל בה. היא ידעה מתי הוא רציני: שׂערו הקצוץ סמר כזנב חיה נזעמת, פניו השחירו, הצלקת שלו התאדמה.
״מותק, את רוצה שאגיד את זה כמו ג'נטלמן? מיס ג'ין לואיז, הגעתי למעמד כלכלי שיכול להספיק לפרנסתם של שניים. כמו ישראל המקראי, עבדתי בעבורך שבע שנים בכרמי האוניברסיטה ובשדות המרעה של המשרד של אביך -״
״אני אגיד לאטיקוס להוסיף עוד שבע.״
״רעה.״
״חוץ מזה,״ אמרה, ״זה בכלל היה יעקב. אה לא, זה אותו אחד. הם מחליפים שמות כל פסוק שלישי. מה שלום הדודה?״
״את יודעת יפה מאוד ששלומה בסדר גמור כבר שלושים שנה. אל תחליפי נושא.״
גבותיה של ג'ין לואיז קפצצו. ״הנרי,״ אמרה בקול חסוד, ״אני מוכנה לנהל אִתך רומן, אבל לא להתחתן אִתך.״
היא קלעה למטרה.
״אל תהיי ילדה, ג'ין לואיז!״ השתנק הנרי, הוא שכח לגמרי את השכלולים האחרונים של חברת ג'נרל מוטורס וניסה לתפוס ידית הילוכים ולדרוך על דוושת מצמד. משלא מצא אותן, סובב בכל כוחו את מפתח ההצתה, לחץ על כמה כפתורים, והמכונית הגדולה החלה משייטת לאטה לאורך הכביש המהיר.
״היא מאיצה לאט, מה?״ אמרה. ״זה לא מתאים לנהיגה בעיר.״
הנרי לטש בה מבט נזעם. ״מה זאת אומרת?״
בעוד רגע זה יהפוך לריב. הוא רציני. כדאי שתכעיס אותו עד שישתתק כדי שתוכל לחשוב על זה.
״איפה מצאת את העניבה המזעזעת הזאת?״ אמרה.
הנה.
היא כמעט מאוהבת בו. לא, אין דבר כזה, חשבה: זה לכאן או לכאן. אהבה היא הדבר היחיד בעולם הזה שהוא חד-משמעי. ודאי, יש מינים שונים של אהבה, אבל בכולם מדובר במצב של כן או לא.
מטבעה, כשראתה לפניה דרך מוצא קלה, בחרה תמיד בדרך הקשה. הדרך הקלה תהיה להינשא להאנק ולתת לו לעבוד בשבילה. אחרי כמה שנים, כשהילדים יהיו בגובה המותן, יגיע הגבר שאִתו היתה צריכה להתחתן מלכתחילה. יהיו חשבונות נפש, סערות רוח ונקיפות לב, מבטים ארוכים על מדרגות משרד הדואר ואומללות לכל הנוגעים בדבר. אחרי שוך הצווחות ונאומי המוסר יישאר רק רומן קטן וזול בסגנון חוג הקאנטרי קלאב של ברמינגהם, וגיהינום פרטי מתוצרת עצמית, מצויד בכל מכשירי החשמל המשוכללים ביותר של חברת וסטינגהאוס. זה לא מגיע להאנק.
לא. לעת עתה תדבק בדרך הטרשים של חיי הרווקה הזקנה. היא פנתה לשקם שלום של כבוד:
״מותק, אני מצטערת, באמת מצטערת,״ אמרה, בכנות גמורה.
״זה בסדר,״ אמר הנרי, וחבט על בִּרכה. ״אבל לפעמים אני פשוט מסוגל להרוג אותך.״
״אני יודעת שאני רעה.״
הנרי הסתכל אליה. ״את טיפוס משונה, מתוקה. את לא יודעת להעמיד פנים.״
היא הסתכלה אליו. ״על מה אתה מדבר?״
״טוב, בדרך כלל, רוב הנשים, לפני שהן תופסות את הגבר, מחייכות אליו ומסכימות אִתו. הן מסתירות את מה שהן חושבות. אבל את, כשאת מרגישה רעה, מותק, את פשוט רעה.״
״לא הוגן יותר שהגבר יֵדע מראש למה הוא מתחייב?״
״כן, אבל את לא מבינה שככה לא תתפסי גבר אף פעם?״
היא התאפקה ולא אמרה את המובן מאליו, רק שאלה, ״מה אני צריכה לעשות כדי לשבות אותו בקסמי?״
הנרי השיב בחפץ לב. בגיל שלושים כבר היה שופע עצות. אולי משום שהיה עורך דין. ״קודם כול,״ אמר כמעיין בדבר, ״תשתקי. אל תתווכחי עם גבר, על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שתנצחי בוויכוח. ותחייכי הרבה. תני לו הרגשה שהוא גדול. ספרי לו כמה הוא נפלא, ותשרתי אותו.״
היא חייכה חיוך מזהיר ואמרה, ״האנק, אני מסכימה עם כל מילה שאמרת. כבר שנים לא פגשתי אדם פיקחי כמוך, אתה גבוה כמו תורן, ואולי תרשה לי להדליק לך את הסיגריה? איך זה?״
״נורא ואיום.״
הם שוב היו חברים.