פתח דבר
גנרל בשר ודם
משה דיין הוא שם ידוע לכל ישראלי, לפחות בשניים-שלושה הדורות הקודמים, עוד מלפני הקמת המדינה ועד מותו ב-1981. איש צבא בכיר, מדינאי ובעל סימן היכר בולט: רטייה שחורה על עין שמאל, זכר להשתתפותו בקרב בלבנון, בסיוע לצבא הבריטי ב-1941, שבו איבד את עינו.
דיין מקובע בזיכרון הלאומי כאדם אמיץ, החלטי, קשוח וחד לשון. הוא נודע ברחבי העולם בעקבות שתי הצלחות צבאיות גדולות - במלחמת סיני (1956) ובמלחמת ששת הימים (1967).
על דיין האיש ידוע פחות. במהלך השנים היו פרסומים על להיטותו לחפירות ארכיאולוגיות, ברשות ושלא ברשות, ועל עלילותיו הרומנטיות. בספרים שכתב ובראיונות שנתן חשף אך מעט מעולמו הפנימי. אוסף המכתבים האישיים שלו, שנכתבו במהלך שלושים ושבע שנים (1934-1971) לרעייתו רות, המתפרסם כאן לראשונה, חושף כמדומה משה דיין אחר: רומנטי, מתלבט, אב טוב לילדיו ובעל מסייע לאשתו רות.
מכתביו גם חושפים מידע מגוון על אירועים ופרקי היסטוריה, שלא היו ידועים עד כה: מנעוריו בנהלל, דרך השירות בהגנה ובצה״ל ועד לרמות המדינה הגבוהות ביותר.
משה ורות נישאו ב-1935. הוא היה בן עשרים והיא בת שמונה-עשרה. שלושים ושבע שנים היו ביחד, וגם לחוד. הריחוק הוא שיצר את הקורפוס המיוחד הזה של המכתבים, שכן בהיותם מרוחקים זה מזה, בארץ ובעולם, הם התכתבו ביניהם. בשלב מאוחר יותר הצטרפו שלושת ילדיהם - יעל, אודי ואסי - לנמענים ולכותבים.
המכתבים מובאים ברצף כרונולוגי, אך אין מכתבים מכל השנים. תקופות ללא מכתבים הן, לרוב, הזמנים שבהם חיו שניהם תחת קורת גג אחת ולא נזקקו לשירותי הדואר. כזו, למשל, היתה תקופת הזמן הארוכה שבין 1941 ל-1948.
כמעט כל המכתבים נמצאו בארכיונה של רות דיין בשלמותם. רק במקרים ספורים חסרים סיומים של מכתבים, והחלטנו להביאם למרות זאת.
המכתבים מלמדים הרבה על חיי המשפחה של משפחת דיין לאורך עשרות שנים. על ימי התום, החיזור והאהבה הלוהטת של משה לרות; על הולדת הילדים וגידולם; על בעיות בחיי המשפחה ועל פתרונות שנמצאו ושלא נמצאו.
ואולי העיקר - דמותו של משה דיין העולה מן המכתבים היא של ״גנרל בשר ודם״: אדם החי את חייו בתקופות סוערות, אנושי מאוד, גלוי לב לקרובים לו, שאינו מסתיר את דעותיו על הסובבים אותו.
אל מאה ושבעים המכתבים מצורפים גם שישה נספחים. נספחים אלה זורים אור נוסף על אישיותו ועל דעותיו.
כל אחד מפרקי הספר נפתח במבוא כללי ואישי הנוגע לפעילותו של משה דיין בתקופה הנסקרת בו. מבואות קצרים פותחים גם את מקצת המכתבים. על מנת להקל על הקורא צורפו הערות שוליים המבהירות שמות ומושגים. המכתבים מן התקופות המוקדמות נכתבו בכתיב חסר, שכמעט אינו מוכר כיום, והרשינו לעצמנו, למענם של הקוראים, להמירו בכתיב מלא.
יבואו על הברכה אלה שסייעו בדרך הארוכה של הפיכת מכתביו של משה דיין לספר: ד״ר משה הראל (הורביץ), ידיד משפחת דיין וחבר קרוב של אסי דיין עוד מימי צהלה - שהיה הכוח הדוחף בליקוט המכתבים ובכל הנושאים העסקיים; ולאה נאור, רעייתי, שהצטרפה אלי בפענוחם של מכתבים, שלא מעטים מהם נכתבו בחופזה והיה קושי להבינם. מאמצינו המשותפים סייעו להתגבר על מהמורות רבות.
אך עיקר הברכות והתודות מגיעות לרות דיין - אישה רבת-קסם ומופלאה, הנושקת לשנת המאה שלה, שזוכרת כל פרט בחייה ובחיי הארץ והעולם, כאילו התרחשו הדברים הבוקר או אתמול. זיכרונה המופלג ונכונותה לסייע ולענות על כל שאלה היו הדלק שהניע את המפעל הזה.
משה דיין היה איש מלחמות, אך עיון במכתביו מלמד עד כמה שאף לשלום. רות דיין פעלה שנים ארוכות, בדרכים משלה, לקדמו. מי ייתן והשלום עם שכנינו, וגם השלום בתוכנו, ייכונו סוף-סוף.
ד״ר מרדכי נאור
משה דיין - אבני דרך
תחנות בדרכו
(1915-1981)
1. כשם ספרו האוטוביוגרפי, אבני דרך - אוטוביוגרפיה, ירושלים: עידנים/ דביר, 1976. להלן: אבני דרך.
20 במאי 1915 (בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה) - משה דיין נולד ב״אם הקבוצות״, דגניה, לדבורה ושמואל דיין, מראשוני הקבוצה.
1921 - המשפחה עוזבת את דגניה ומצטרפת לגרעין המייסד של מושב העובדים הראשון - נהלל שבעמק יזרעאל המערבי.
1928 - דיין מסיים את לימודיו בבית הספר העממי (היסודי) המקומי.
1930-1932 - לומד בבית הספר החקלאי לבנות שבנהלל.
1931 - מצטרף להגנה ונמנה עם משמר הרוכבים ושומרי השדות של המושב.
1933 - עובר קורס ראשון בהגנה - קורס קשר להפעלת מכשירי מורס והליוגרף (איתות אור באמצעות קרני השמש). באותה שנה הוא יוצא עם קבוצה מחבריו ועובד בבניין בתל אביב. בה בעת הוא שומע קורסים במקצועות שונים.
ספטמבר 1934 - עם שניים מחבריו בנהלל יוצא דיין למסע ארוך ומסוכן ברגל וברכב - לאורך בקעת הירדן, לירושלים, חברון, באר שבע ועזה. באותו חודש מתחילה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל רות שוורץ מירושלים. היא ומשה הופכים בתוך תקופה קצרה לזוג.
20 בדצמבר 1934 - דיין נפצע בראשו בהיתקלות בין חורשים וזורעים מנהלל לבדואים משבט ערב אל-מזריב.
ינואר 1935 - נשלח להחלמה לבית ההבראה ״ארזה״ במוצא.
12 ביולי 1935 - חתונתם של משה ורות בחצר בית משפחת דיין בנהלל. מירושלים מגיעים קרובי המשפחה וראשי היישוב, ידידי משפחת שוורץ. כל הנהללים משתתפים בשמחה, ואליהם מצטרפים בני השבט הבדואי ערב אל-מזריב, שאך לפני חצי שנה השתתפו בתגרה שבה נפצע משה.
ספטמבר 1935 - הזוג הצעיר נוסע ללונדון ושוהה באי הבריטי כחצי שנה. רות מתאקלמת היטב. לא כן משה, המבקש כל העת לחזור ארצה.
דצמבר 1935 - משה מקבל מכתב מהארץ, המבשר לו כי בני נהלל הקימו ארגון המתעתד להקים יישוב קיבוצי. הקבוצה מקימה יישוב זמני בגבעת שמרון הסמוכה לנהלל. משה ורות מוזמנים להצטרף.
פברואר 1936 - משה ורות חוזרים ארצה ומצטרפים לשמרון.
19 באפריל 1936 - מעשי איבה פורצים ביוזמת הערבים והופכים בתוך זמן קצר ל״מרד״ נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי. היהודים מקימים את הנוטרות - כוח ביטחוני באישור השלטון. משה דיין הוא מראשוני המצטרפים לנוטרים.
1936-1937 - הפעילות הביטחונית ממלאת את רוב זמנו של דיין. הוא נוטר פעיל ועובר קורסים מטעם הבריטים ומטעם ההגנה. מוענקת לו דרגת סרג'נט (סמל) - הדרגה הגבוהה ביותר שנוטר יהודי יכול היה להגיע אליה. בשלהי 1937 הוא יוצא לקורס מ״מים (קצינים) של ההגנה בכפר ויתקין (מחזור ח').
1938 - חלק מיחידות הנוטרים משתתפות בפעילות פלוגות השדה (פו״ש), שהקים יצחק שדה. משה דיין הוא מפקד המ״ן (משמר נע) של נהלל. הוא מצטרף למבצעיו של ״הידיד״, אורד צ'רלס וינגייט, עם אנשיו מנהלל. במרס 1938 משתתף דיין בעלייה לחניתה. לקראת סופה של אותה שנה עולים חברי שמרון לחניתה - כמתיישבי הקבע. רות ומשה אינם מצטרפים אליהם. הם בונים את ביתם (בשלב זה - צריף) בנהלל.
12 בפברואר 1939 - נולדת יעל, בתם הבכורה של רות ומשה.
קיץ 1939 - משה מפקד על קורס מ״כים של ההגנה באלונים. עם סיומו הוא יוצא ליבנאל, שבה נפתח מחזור י״א של קורס המ״מים (קצינים). דיין משמש מדריך בקורס.
5 באוקטובר 1939 - ארבעים ושלושה ממשתתפי הקורס - חניכים ומדריכים, בהם דיין - נעצרים על ידי הבריטים בעת שהם מנסים לחמוק מיבנאל לכיוון ג'וערה. הבריטים מתייחסים אליהם בחומרה, משום שנשאו נשק, ודנים אותם לתקופות מאסר ממושכות בכלא עכו. דיין וחבריו (שכונו המ״ג) יושבים במעצר בעכו ובמחנה מזרעה שמצפון לעיר. ב-17 בפברואר 1941 משחררים הבריטים את המ״ג.
פברואר-מאי 1941 - משה נהנה מהחופש ומהחזרה למשפחה ולעבודה החקלאית בנהלל. אך לא לאורך זמן. ב-15 במאי 1941 מוקם הפלמ״ח, ויצחק שדה ממנה את דיין למפקד פלוגה ב' (מפקד פלוגה א' הוא יגאל אלון).
יוני 1941 - ראשוני הפלמ״ח, בהם יגאל אלון, משה דיין ויצחק רבין, מסייעים כסיירים ומורי דרך ליחידות הצבא הבריטי הפולשות לסוריה וללבנון, שבאותם ימים היו בשלטון צרפת הפרו-נאצית. דיין מוביל יחידה אוסטרלית בגזרה המערבית של דרום לבנון. צלף פוגע בעינו, ולא מצליחים להצילה. מאז ואילך מכסה דיין את עינו השמאלית ברטייה שחורה ההופכת לסימן ההיכר הידוע ביותר שלו.
1941-1942 - מקים את ״הרשת של משה דיין״ - רשת קשר אלחוטי הפרושה על פני הארץ ומיועדת להיכנס לשימוש בצורה מחתרתית, אם הגרמנים יכבשו את הארץ. הפעילות היא מטעם ההגנה ובתיאום עם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והבריטים.
31 בינואר 1942 - נולד אהוד (אודי), בנם השני של רות ומשה.
23 בנובמבר 1945 - נולד אסף (אסי), בנם השלישי של רות ומשה.
שנות הארבעים - משה נמצא רוב הזמן במשקו בנהלל ומפעם לפעם נקרא לפעילות בהגנה.
דצמבר 1946 - משה נשלח לאירופה כמשקיף מטעם מפא״י לקונגרס הציוני הכ״ב בבזל, שווייץ. רות מצטרפת אליו והשניים נוסעים לפריז, שם מנתח אותו רופא נודע, אך הניתוח לא מצליח.
1947 - חוזר לפעילות בתפקיד חבר המטה הכללי של ההגנה לתפקידים מיוחדים ולעניינים ערביים.
מאי 1948 - נשלח לעמק הירדן, עם כוח מקובץ, כדי לסייע בהדיפת הצבא הסורי. בהמשך החודש ממנה אותו יצחק שדה למג״ד גדוד הפשיטה הממוכן בחטיבה החדשה שהוא מקים - חטיבה 8. דרגתו - רב-סרן.
יוני 1948 - טס לארצות הברית, בדרגת סגן אלוף, כמלווה ארונו של הקולונל היהודי-אמריקאי דוד מרכוס, ששימש מפקד חזית ירושלים ונהרג בשוגג. משתתף בלווייתו באקדמיה הצבאית וסט פוינט. רות מצטרפת אליו.
יולי 1948 - משתתף בראש גדודו בקרבות ״עשרת הימים״. פעולה נועזת של הגדוד מביאה לכניעת הערים לוד ורמלה. לאחר מכן משתתף הגדוד בקרבות נגד הצבא המצרי בדרום.
אוגוסט 1948 - דיין מתמנה למפקד ירושלים ומפקד חטיבת עציוני (חטיבה 6) ויוצר קשרים הדוקים עם הפיקוד הירדני בעיר ובסביבתה.
מרס-אפריל 1949 - חבר משלחת ישראל לשיחות שביתת הנשק עם עבר הירדן, המתקיימות באי רודוס. נפגש פעמיים עם המלך עבדאללה כדי להסיר מכשולים מהשגת הסכם שביתת הנשק.
9 באוקטובר 1949 - משה דיין בן השלושים וארבע מתמנה לאלוף פיקוד הדרום, פחות משנה וחצי מאז היה לרב-סרן (בצה״ל לא היו אז דרגות אלוף-משנה ותת-אלוף).
ינואר-אפריל 1952 - משתלם בבית הספר הבריטי הגבוה לפיקוד.
1 ביוני 1952 - מתמנה לאלוף פיקוד הצפון.
7 בדצמבר 1952 - עם כניסתו לתפקידו של הרמטכ״ל השלישי של צה״ל, מרדכי מקלף, מתמנה דיין לראש אג״ם.
6 בדצמבר 1953 - משה דיין הוא הרמטכ״ל הרביעי של צה״ל ומועלה לדרגת רב-אלוף. מכהן בתפקידו ארבעה שנים וקרוב לחודשיים.
1953-1956 - משנה את פני צה״ל. הוא מעניק קדימות ליחידות הלוחמות ובעיקר לצנחנים. אלה משתתפים ברוב פעולות התגמול בשנים אלה.
29 באוקטובר-6 בנובמבר 1956 - דיין עומד בראש צה״ל במלחמת סיני, שסופה בניצחון סוחף על הצבא המצרי המסולק מכל חצי האי סיני ומרצועת עזה. הניצחון נזקף לזכותו והוא מתפרסם ברחבי העולם.
29 בינואר 1958 - מסיים את כהונתו כרמטכ״ל. מתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית, בחוג למזרח התיכון. נכנס לפעילות במסגרת מפלגת השלטון דאז, מפא״י, ונחשב לאחר מראשי ״הצעירים״ במפלגה, המתעמתים עם רוב המנהיגים הוותיקים. בן-גוריון תומך ב״צעירים״.
17 בדצמבר 1959 - בעקבות הבחירות לכנסת הרביעית מקים בן-גוריון ממשלה חדשה. ח״כ דיין מתמנה לשר החקלאות, תפקיד שבו יחזיק חמש שנים.
1960-1965 - פולמוס ״הפרשה״, בעקבות ״עסק הביש״ במצרים, מעורר עימותים פנימיים במפא״י ומביא לבסוף לפרישת בן-גוריון ונאמניו מן המפלגה. דיין תומך באופן עקיב בבן-גוריון.
3 בנובמבר 1964 - מתפטר מהממשלה בראשות לוי אשכול (שהחליף את בן-גוריון ביוני 1963), על רקע פולמוס ״הפרשה״ והרגשתו שאין הוא זוכה מאשכול לאמון מלא.
29 ביוני 1965 - בן-גוריון והתומכים בו פורשים ממפא״י ומקימים מפלגה חדשה - רפ״י (רשימת פועלי ישראל). דיין מצטרף להנהגת המפלגה באיחור, לאחר שהוא מתגבר על היסוסיו אם לפרוש.
2 בנובמבר 1965 - בחירות לכנסת השישית. אשכול, העומד בראש המערך, זוכה לניצחון גדול - ארבעים וחמישה מנדטים. רפ״י - בראשות בן-גוריון, דיין ופרס - מקבלת רק עשרה.
קיץ 1966 - דיין יוצא למסע ממושך בווייטנאם, כדי לעמוד מקרוב אחר המעורבות האמריקאית במלחמה המתנהלת שם בין הצפון הקומוניסטי לדרום הפרו-מערבי. מפרסם סדרת כתבות על המסע ב״מעריב״ ובשורה של עיתונים מובילים בעולם.
15 במאי-4 ביוני 1967 - ״תקופת ההמתנה״. מצרים מרכזת כוחות בסיני, כורתת ברית צבאית עם סוריה וירדן ומאיימת על ישראל. צה״ל, בראשות הרמטכ״ל יצחק רבין, נערך, אך במדינה שוררת חרדה גדולה ונשמעים קולות להחזיר את בן-גוריון ולמנות את משה דיין לשר הביטחון. ב-1 ביוני, לאור החמרה נוספת במצב, מוקמת ממשלת ליכוד לאומי. ראש הממשלה אשכול מוותר על תיק הביטחון ודיין מקבל עליו את התפקיד.
5-10 ביוני 1967 - מלחמת ששת הימים. ניצחון אדיר לצה״ל, המביס את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, כובש את כל סיני ורצועת עזה, את הגדה המערבית, את ירושלים המזרחית ואת רמת הגולן. דיין נתפס כמי שחולל את השינוי המדיני, הצבאי והמורלי שהביא לניצחון הגדול.
1967-1974 - משה דיין מכהן ברציפות בתפקיד שר הביטחון ונחשב בארץ ובעולם ל״מר ביטחון״ הישראלי. הוא מנהל מדיניות ליברלית בשטחים שנכבשו על ידי ישראל ומנהיג את שיטת ״הגשרים הפתוחים״ על הירדן, לקשר רצוף של ערביי השטחים עם ירדן ומדינות ערב.
20 במרס 1968 - דיין נפצע בהתמוטטות גוש עפר בעת שערך חפירה ארכיאולוגית באָזור. הוא מאושפז שבועות מספר.
מרס 1969-אוגוסט 1970 - מלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ (וגם בשאר גזרות הגבול של ישראל).
7 באוגוסט 1970 - מושגת הפסקת אש בחזית תעלת סואץ.
פברואר 1972 - משה ורות דיין מתגרשים, לאחר כשלושים ושבע שנות נישואים.
מאי 1973 - בצה״ל עולה חשש כי מצרים וסוריה מתכוננות להתקפה משולבת על ישראל. צה״ל נוקט אמצעי זהירות ומגייס כוחות מילואים. לא קורה דבר, ולכך יש השפעה על השאננות המדינית והצבאית לאחר כמה חודשים, באוקטובר 1973.
6 באוקטובר 1973-24 באוקטובר 1973 - מלחמת יום הכיפורים. בימים הראשונים ניכרת דאגה גדולה לנוכח הצלחות המצרים והסורים. לאחר מכן צה״ל מתאושש. במהלך המלחמה ובעיקר לאחריה מותקף דיין בגין אי-המוכנות של צה״ל והערכה לא נכונה של כוונות המצרים והסורים.
18 בנובמבר 1973 - בעקבות לחץ ציבורי והפגנות מוקמת ועדת אגרנט לחקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים.
1 באפריל 1974 - ועדת אגרנט מפרסמת דו״ח ביניים ראשון. בו היא ממליצה לסיים את כהונת הרמטכ״ל דוד אלעזר ולהעביר מתפקידם את ראש אמ״ן, את אלוף פיקוד הדרום וכמה קציני מודיעין בכירים. לגבי הצמרת המדינית - ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין - הוועדה מחליטה שלא להיכנס לנושא ״האחריות המיניסטריאלית״, בראותה בה נושא פוליטי. גוברות ההפגנות נגד ההנהגה המדינית, ובעיקר נגד דיין.
11 באפריל 1974 - גולדה מאיר מתפטרת מתפקיד ראש הממשלה, וממשלתה הופכת לממשלת מעבר. בהמשך החודש בוחרת מפלגת העבודה ביצחק רבין כמיועד להרכיב את הממשלה החדשה.
3 ביוני 1974 - ממשלת רבין זוכה לאמון הכנסת. משה דיין לא נכלל בה. עד הבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, הוא חבר כנסת מן השורה במפלגת העבודה.
1 בספטמבר 1976 - דיין מקים את היומון ״היום הזה״ ומשמש כעורכו. הניסיון לא צולח ולאחר כמה חודשים העיתון נסגר.
17 במאי 1977 - הבחירות לכנסת התשיעית. ״מהפך פוליטי״. הליכוד עולה לשלטון ומנחם בגין מקים את הממשלה. בגין מדהים את המדינה ואת העולם בהציעו למשה דיין לשמש שר חוץ בממשלתו. דיין, חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, נענה.
1977-1979 - דיין ממלא תפקיד ראשון במעלה בהשגת הסכם השלום עם מצרים. מסייע לו בכך גיסו לשעבר, שר הביטחון עזר ויצמן.
21 באוקטובר 1979 - דיין מתפטר מתפקיד שר החוץ. הסיבה: מחלוקת עם ראש הממשלה בגין על שיחות האוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.
30 ביוני 1981 - בבחירות לכנסת העשירית מתייצב דיין בראש רשימה חדשה - התנועה להתחדשות מדינית (תל״ם). הרשימה זוכה בשני מנדטים בלבד.
16 באוקטובר 1981 (י״ח בתשרי תשמ״ב) - משה דיין הולך לעולמו והוא בן שישים ושש. נקבר בנהלל.
פרק ראשון
מגילת רות ומשה
(1934-1935)
השנים 1934-1935 עיצבו במידה רבה את דרכו של משה דיין. בשנים אלה הוא היה בן שמונה-עשרה-תשע-עשרה, בן בכור למשפחה שנמנתה עם מייסדי מושב העובדים הראשון בארץ, נהלל. אביו, שמואל דיין, היה איש פוליטי - חבר במוסדות העליונים של הסתדרות העובדים, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י) ותנועת המושבים. גם האם, דבורה דיין, היתה אשת ציבור במושב ומחוצה לו. בין היתר היתה חברת מערכת עיתון הנשים ״דבר הפועלת״, שיצא לאור מטעם העיתון ״דבר״.
משה דיין הצעיר לא היה איש שמח ומאושר. הוא לא אהב את החיים במושב וגם המסגרת הצרה של יישוב מתפתח בעמק, אף שהיה אחד מסמליה של תנועת העבודה, לא תאמה את אופיו ואת שאיפותיו. גם את בית המשפחה בנהלל לא אהב. בית הוריו, כפי שכתב הביוגרף שלו, שבתי טבת, ״היה בית מעיק. שמואל הטיף כל העת לאחרים ודבורה התהלכה קודרת מאוד - 'כדמות היגון עלי אדמות'״.2
2. שבתי טבת, משה דיין - ביוגרפיה, ירושלים: שוקן, 1971. להלן: טבת.
עקב היעדרויות ממושכות, הן של האב, הן של האם, מהעבודה השוטפת במשק החקלאי המשפחתי, הוטלה רוב העבודה על משה.
משה, כמו צעירים אחרים במושב, רצה להרחיב את אופקיו ולחוות חיים אחרים. לאחר שהתמחו בעבודות בניין בנהלל, הציע הקבלן דשקובסקי, שבנה את הבתים במושב, לכמה מצעירי המקום לעבוד למענו בהקמת בתים בתל אביב שצמחה במהירות באותן שנים, עם בואה של העלייה הגרמנית (העלייה החמישית). כך מצאו עצמם בתל אביב משה דיין, האחים נחמן ומשה בצר, האחים אמנון ואזרח ינאי ויהושע דיין (בן דודו של משה). בעיר הגדולה חברו אליהם עוד שניים: אברהם יפה, לימים אלוף בצה״ל, ויהושע (ג'וש) פלמון, לימים אחד מראשי הערביסטים של ההגנה ויועץ ראש הממשלה דוד בן-גוריון לעניינים ערביים.
חברי הקבוצה עבדו קשה בבניין ובערבים למדו קורסים שונים. משה למד הנדסה ושרטוט והאזין לסדרת הרצאות של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית. הם חיו ועבדו בתל אביב יותר מחצי שנה.
בשובו לנהלל חיפש משה אתגרים חדשים. הוא אהב לטייל בארץ ובספטמבר 1934 יצא למסע רגלי נועז, שרק שניים מחבריו הסכימו להצטרף אליו - ברוך זמל ובנימין (ביניה) זרחי. התוכנית היתה לצאת מבית שאן, להדרים עד צפון ים המלח, משם לצעוד לסדום ולאחר מכן להגיע - הכול ברגל - לחברון, לבאר שבע ולעזה.
התוכנית היתה מטורפת וכמעט כל מי ששמע עליה ניסה להניא את שלושת ההולכים, אך הם לא ויתרו ויצאו לדרך. תוך הרפתקאות מרובות הגיעו למפעל האשלג בקליה, ושם מנעו מהם להמשיך דרומה. במקום זה נסעו לירושלים, והמשיכו בטרמפים ובמוניות לבאר שבע ולעזה. סמוך לימה של עזה נעצרו ונחשדו שהם עולים בלתי-לגאליים שהסתננו לארץ. שוטר אנגלי יודע עברית שחרר אותם והם נסעו לתל אביב.
משה, שכבר אז היה לו חוש ליחסי ציבור, סבר כי עליהם לפרסם את דבר מסעם המיוחד. השלושה הגיעו למערכת ״דבר״ בתל אביב, וב-17 בספטמבר 1934 הופיעה בעמודו הראשון של העיתון ידיעה שכותרתה אמרה: ״מעשה בשלושה בחורים מנהלל״. שמותיהם הופיעו בשורות הראשונות של הידיעה, ואף ששמו של דיין שובש (נכתב ״ביין״), עוררה הידיעה בנהלל ואף מחוצה לו התרגשות רבה.
שלושה חודשים לאחר מכן שוב פורסם שמו של דיין ב״דבר״. ב-20 בדצמבר 1934 נפצע משה בראשו ממכת אלה, שהנחית עליו בדואי מהשבט ערב אל-מזריב, השכן לנהלל. היה זה בעקבות תגרה שפרצה בין הנהללים לבדואים על רקע חריש של חלקה שנויה במחלוקת. משה הוא שזרע חיטה לאחר החריש. הבדואים תקפו את הנהללים באבנים, ואלה השיבו בנשק דומה. אחד הבדואים הכה את משה בראשו והוא דימם, איבד את הכרתו ונלקח למושב, שם התעורר מעלפונו. תחילה סירב ללכת למרפאה. אחר כך נחבש ונשלח לבית הוריו. הרופא הורה לו לשכב מחשש לזעזוע מוח.
סעדו אותו אמו, אביו, אחותו הצעירה אביבה ואחיו הקטן זוהר (אז בן שמונה), ואליהם הצטרפה חברתו של משה - רות שוורץ. חברותם נמשכה זה חודשים מספר, מאז הגיעה רות, ״ילדה טובה ירושלים״ משכונת רחביה היוקרתית, ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, שנוהל על ידי חנה מייזל.
משה הכיר את רות בספטמבר 1934, בתחילת שנת הלימודים. הוא היה בן תשע-עשרה והיא בת שבע-עשרה. עד אז למדה בגימנסיה העברית בירושלים והיתה חברת תנועת המחנות העולים, שחינכה את חבריה הבוגרים להצטרף לקיבוץ. באותם ימים הגיעה רות למסקנה שדי לה בלימודים תיכוניים והעדיפה עליהם לימודי חקלאות.
ההיכרות הראשונה של רות עם משה היתה בעת שהגיעה עם חבריה לתנועת המחנות העולים למחנה קיץ בסביבות נהלל. הנהללים ערכו קומזיץ לכבוד הירושלמים ואחד מהם, ״בחור יפה תואר״, כהגדרתה של רות, סיפר על החיים במושב העובדים ועל עקרונותיו. גם בשתי פגישות נוספות לא נוצר ה״קליק״ בין רות למשה.
לאחר כמה שבועות הגיעה רות, כאמור, לנהלל והתחילה ללמוד בבית הספר החקלאי. או אז הכירה מקרוב את משה, שנבחר לצדה ל״וועדת שניים״, שנועדה לארגן תחרויות ספורט מטעם הפועל. משה ייצג את נהלל ורות את בית הספר. הם נפגשו פעם ועוד פעם, ״עד שלא נותר לנו זמן לענייני ספורט״, כדברי רות. משה הגיע לבית הספר כדי לסייע לרות בעבודות הרפת ובמאפייה, והשניים הרבו לטייל בסביבה, בלילות ירח. שניהם היו דעתנים והתווכחו הרבה - בעיקר מה עדיף: מושב (משה) או קיבוץ (רות).
רות הפכה לבת בית בבית דבורה ושמואל דיין, הכירה את אחותו של משה, אביבה, ואת אחיו הקטן זוהר (זוריק), וקשריהם התהדקו.3 דיין אהב אותה, את הנערה היפה, העירונית, והגדירה ״אידיאליסטית ורומנטית״.4 האהבה הגדולה הביאה את השניים בתוך שלושת רבעי השנה אל מתחת לחופה.
3. על הרומן המתהדק בין רות שוורץ למשה דיין כתבה רות בספרה ואולי... סיפורה של רות דיין, שאותו חיברה יחד עם העיתונאית הלגה דדמן. הספר ראה אור בשנת 1973 בהוצאת ויידנפלד וניקולסון בירושלים, בפרק ״לילות נהלל״. להלן: ואולי...
4. אבני דרך, עמ' 34.
