התנתקויות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התנתקויות
הוספה למועדפים

התנתקויות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תמרה אבנר

תמרה אבנר, ילידת קריית אונו (1967), אם לשלושה, מתגוררת בשוהם, ועוסקת כיום בכתיבה, הרצאות, הנחיית קבוצות-כתיבה, עריכה ספרותית ותרגום. בעלת תואר ראשון ושני במשפטים. שירתה כקצינה בכירה בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון במשך עשרים שנים.

תקציר

בית לא מפרקים. פשוט, בית לא מפרקים. נקודה. וואנס אתה נשוי - זה לכל החיים. מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוף. אל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטה, להסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לא. זהו.
 
כך, במונולוג ההחלטי של אל"מ אודי עם-שלום, נפתח הרומן התנתקויות. אלא שאת ההצהרה הזו יורה אודי לחללו של העולם לפני שיעל, אשתו, פוגשת את ידידיה צוקרבאום, אמן האהבה והחיזור; ולפני שהוא מגיע לגוש קטיף בראש כוח שאמור לפנות את ביתה של משפחת חנן ומגלה עד כמה הוא בודד, תלוש וכמה לחיבור הפשוט שבין איש לאישה.
 
התנתקויות הוא רומן אישי הנוגע בפוליטי ועוסק בכאב העצום הכרוך בהתנתקות - אישית או לאומית - בייסורים המלווים קריעה של הרקמה השלמה. זוהי יצירה בשלה ומרגשת המורכבת מארבעה קולות של בני משפחה אחת: קולו המדוד, הנחרץ של אודי; קולה המעודן, הפואטי של יעל; צרידותו השבורה, המגומגמת שלאופיר, בנם; והמילים העצובות והמתוקות של מאיה הקטנה.
 
תמרה אבנר שירתה בדרגת סגן-אלוף בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון. ספר שיריה להיאחז במים ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת 2007. זוכה פרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" (2009).

פרק ראשון

וּוַאנְס התחייבת — אתה חתום. בתים לא מפרקים. פשוט, בית לא מפרקים. נקודה. וּוַאנְס אתה נשוי — זה לכל החיים. מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוף. אל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטה, להסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לא. זהו.
אני לא אומר. לפעמים קשה עם יעל, אבל באמת אני חושב שקשה באימונים — קל בקרב. זה לא סתם איזו סיסמה שקַל לי לדקלם. אני בכלל לא כזה. ההון האנושי שלנו הוא במחשבה, בראש, אבל גם בדיבור ובמעשים. אתה צריך לחשוב בכיוון קדימה, תמיד גבוה ורחוק — שם המטרה שלך מוצבת — להגדיר אותה בקול ולהתחיל לחתור לכיוון שלה, להסתער לעבר המטרה. ככה אני חושב. וגם עושה.
אני לא בטוח שיעל לגמרי איתי בנושא הזה, וקשה מאוד לברר איתה כי הדיבור שלה מאוד מטפורי, ולפעמים, לא נעים, אבל לפעמים גם המעט שהיא אומרת לא ממש לעניין. אבנים ומים ובארות ועמַיאתים. אני אומר לה לדבר ברור, לא בגלל שמה שהיא אומרת לא חשוב, אבל חבל להתפזר לכל הכיוונים. צריך להיות תכליתיים גם בדיבור. מה את רוצה? שאני אעזור יותר כשאני בבית? אין בעיה, אני עוזר. שאני אהיה יותר רך, יותר קשוב עם הילדים — שַגֵר ושכח, אין בעיה. אבל אל תיתני לי רמזים, אל תפזרי פה סימנים, אל תחשבי שאני צריך להבין את הדברים מתוך הדברים, מתוך כל מיני הקשרים מוזרים שיש לך בראש. תגידי: א', ב', ג', ותאמיני לי שלא תתאכזבי. תאמיני לי שאני מספק את הסחורה, איך אומרים? לאלתר ובדיעבד.
 
***
 
ממש לפני שהתחתנו הלכנו אחר צהריים אחד לחוף הים באשדוד. השמש עוד לא שקעה, אבל באוויר כבר היתה התרחשות שמקדימה את השקיעה עם כל הפירוטכניקה של אופק ורוד ופסים בזהב. הרגשתי את ההתערסלות הזאת מבפנים, פרשתי שמיכה וישבנו לאכול בנגיסות בלתי מרוסנות אבטיח שחתכתי קודם לכן לפלחים גדולים ועסיסיים. ישבנו קרוב לקו החוף, כפות הרגליים טובלות במים המלחכים והישבנים על החול הרטוב. אחר כך הלכנו לאורך קו המים ונזהרנו מהזפת שהכתימה את החוף. עצרנו, ואודי הרים צדף בצורת קונוס. הוא אמר שבחיים לא ראה צדף כזה בחוף הים התיכון, הוא חשב שצדפים כאלה יש רק בחו"ל. אמרתי לו שהצדף הגיע לכאן במיוחד עבורנו. הצמדתי אותו לאוזן שלי, ואחר כך לשלו. אמרתי לו שחשבתי עד עכשיו שסצנות כאלה יש רק בסרטים. הוא ענה שהסצנה הזאת הגיעה לכאן במיוחד בשבילנו. אני זוכרת שהוא שאל אותי אם אני מרגישה אי־פעם שאנחנו לא גוף אחד, אם אי־פעם אני חשה שיש זרות או התבדלות בינינו. עניתי לו שעצם השאלה יוצרת את הריחוק, שזה כמו להתעורר מחלום בהקיץ ולהיות מודע לגוף ולמחשבה.
"אבל עד ששאלתי?"
"אבל עד ששאלת היינו שנינו בתוך צדף אחד קטן, שנינו היינו קול המיית הים," עניתי לו ככה, בצחוק, במין טון מאוד רציני כזה. "עד ששאלת היינו שנינו כמו הסלע הזה ליד המזח, כל אחד משקיף לים ולשמש מזווית אחרת, אבל האזוב והחלזונות גדלים עליו פרא שווה בשווה מכל צדדיו," המשכתי את המטפורות המטורללות שלי וליוויתי אותן בתנועות גדולות ומוגזמות של הזרועות והידיים.
אבל האמת — התכוונתי לכל מילה.
לכל מילה התכוונתי, אודי.
 
***
 
אני אוהבת לשחק עם הבובה היפנית שקיבלתי במתנה מסבתא בטי.
יש לה קימונו כזה. היא לבנה־לבנה, כמו שאני אוהבת, ויש לה עיניים כמו שני קווים. היא מחייכת בעיניים, רק בעיניים, כי הפה שלה קטן ואדום. יד אחת שלה יוצאת החוצה, ואי אפשר להזיז אותה. כאילו שהיא נותנת לי כל הזמן משהו במתנה. אז כל הזמן היא נותנת לי משהו ומחייכת אלי, וככה אני יודעת כל הזמן שהיא אוהבת אותי.
אני מסדרת לה יפה־יפה את השמלת קימונו שלה, שיש עליה פרחים קטנים־קטנים, ואני מלטפת לה את השיער השחור שלה ומנשקת אותה. לפעמים אני מצמידה אותה לבובה של וודי, הבובה של אח שלי, שהוא כבר לא משחק איתה, אז אני לקחתי לו, ואז הבובה של וודי שוכבת לידה, והוא מחייך. הוא תמיד מחייך בפה.
 

תמרה אבנר

תמרה אבנר, ילידת קריית אונו (1967), אם לשלושה, מתגוררת בשוהם, ועוסקת כיום בכתיבה, הרצאות, הנחיית קבוצות-כתיבה, עריכה ספרותית ותרגום. בעלת תואר ראשון ושני במשפטים. שירתה כקצינה בכירה בפרקליטות הצבאית ובמערכת הביטחון במשך עשרים שנים.

עוד על הספר

התנתקויות תמרה אבנר
וּוַאנְס התחייבת — אתה חתום. בתים לא מפרקים. פשוט, בית לא מפרקים. נקודה. וּוַאנְס אתה נשוי — זה לכל החיים. מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוף. אל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטה, להסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לא. זהו.
אני לא אומר. לפעמים קשה עם יעל, אבל באמת אני חושב שקשה באימונים — קל בקרב. זה לא סתם איזו סיסמה שקַל לי לדקלם. אני בכלל לא כזה. ההון האנושי שלנו הוא במחשבה, בראש, אבל גם בדיבור ובמעשים. אתה צריך לחשוב בכיוון קדימה, תמיד גבוה ורחוק — שם המטרה שלך מוצבת — להגדיר אותה בקול ולהתחיל לחתור לכיוון שלה, להסתער לעבר המטרה. ככה אני חושב. וגם עושה.
אני לא בטוח שיעל לגמרי איתי בנושא הזה, וקשה מאוד לברר איתה כי הדיבור שלה מאוד מטפורי, ולפעמים, לא נעים, אבל לפעמים גם המעט שהיא אומרת לא ממש לעניין. אבנים ומים ובארות ועמַיאתים. אני אומר לה לדבר ברור, לא בגלל שמה שהיא אומרת לא חשוב, אבל חבל להתפזר לכל הכיוונים. צריך להיות תכליתיים גם בדיבור. מה את רוצה? שאני אעזור יותר כשאני בבית? אין בעיה, אני עוזר. שאני אהיה יותר רך, יותר קשוב עם הילדים — שַגֵר ושכח, אין בעיה. אבל אל תיתני לי רמזים, אל תפזרי פה סימנים, אל תחשבי שאני צריך להבין את הדברים מתוך הדברים, מתוך כל מיני הקשרים מוזרים שיש לך בראש. תגידי: א', ב', ג', ותאמיני לי שלא תתאכזבי. תאמיני לי שאני מספק את הסחורה, איך אומרים? לאלתר ובדיעבד.
 
***
 
ממש לפני שהתחתנו הלכנו אחר צהריים אחד לחוף הים באשדוד. השמש עוד לא שקעה, אבל באוויר כבר היתה התרחשות שמקדימה את השקיעה עם כל הפירוטכניקה של אופק ורוד ופסים בזהב. הרגשתי את ההתערסלות הזאת מבפנים, פרשתי שמיכה וישבנו לאכול בנגיסות בלתי מרוסנות אבטיח שחתכתי קודם לכן לפלחים גדולים ועסיסיים. ישבנו קרוב לקו החוף, כפות הרגליים טובלות במים המלחכים והישבנים על החול הרטוב. אחר כך הלכנו לאורך קו המים ונזהרנו מהזפת שהכתימה את החוף. עצרנו, ואודי הרים צדף בצורת קונוס. הוא אמר שבחיים לא ראה צדף כזה בחוף הים התיכון, הוא חשב שצדפים כאלה יש רק בחו"ל. אמרתי לו שהצדף הגיע לכאן במיוחד עבורנו. הצמדתי אותו לאוזן שלי, ואחר כך לשלו. אמרתי לו שחשבתי עד עכשיו שסצנות כאלה יש רק בסרטים. הוא ענה שהסצנה הזאת הגיעה לכאן במיוחד בשבילנו. אני זוכרת שהוא שאל אותי אם אני מרגישה אי־פעם שאנחנו לא גוף אחד, אם אי־פעם אני חשה שיש זרות או התבדלות בינינו. עניתי לו שעצם השאלה יוצרת את הריחוק, שזה כמו להתעורר מחלום בהקיץ ולהיות מודע לגוף ולמחשבה.
"אבל עד ששאלתי?"
"אבל עד ששאלת היינו שנינו בתוך צדף אחד קטן, שנינו היינו קול המיית הים," עניתי לו ככה, בצחוק, במין טון מאוד רציני כזה. "עד ששאלת היינו שנינו כמו הסלע הזה ליד המזח, כל אחד משקיף לים ולשמש מזווית אחרת, אבל האזוב והחלזונות גדלים עליו פרא שווה בשווה מכל צדדיו," המשכתי את המטפורות המטורללות שלי וליוויתי אותן בתנועות גדולות ומוגזמות של הזרועות והידיים.
אבל האמת — התכוונתי לכל מילה.
לכל מילה התכוונתי, אודי.
 
***
 
אני אוהבת לשחק עם הבובה היפנית שקיבלתי במתנה מסבתא בטי.
יש לה קימונו כזה. היא לבנה־לבנה, כמו שאני אוהבת, ויש לה עיניים כמו שני קווים. היא מחייכת בעיניים, רק בעיניים, כי הפה שלה קטן ואדום. יד אחת שלה יוצאת החוצה, ואי אפשר להזיז אותה. כאילו שהיא נותנת לי כל הזמן משהו במתנה. אז כל הזמן היא נותנת לי משהו ומחייכת אלי, וככה אני יודעת כל הזמן שהיא אוהבת אותי.
אני מסדרת לה יפה־יפה את השמלת קימונו שלה, שיש עליה פרחים קטנים־קטנים, ואני מלטפת לה את השיער השחור שלה ומנשקת אותה. לפעמים אני מצמידה אותה לבובה של וודי, הבובה של אח שלי, שהוא כבר לא משחק איתה, אז אני לקחתי לו, ואז הבובה של וודי שוכבת לידה, והוא מחייך. הוא תמיד מחייך בפה.