המסע ברכבת לאחור - מזיכרונות איש גרעין ישראלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע ברכבת לאחור - מזיכרונות איש גרעין ישראלי
הוספה למועדפים

המסע ברכבת לאחור - מזיכרונות איש גרעין ישראלי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: Contento Now
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
אפרים אסכולאי, יליד תל אביב (1935) ותושב הנגב מאז 1960, עבד במסגרות הוועדה לאנרגיה אטומית יותר מ 40- שנה. כיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, עוסק בנושאי תפוצת הנשק הגרעיני ולאחרונה מתמקד בנושא האיראני. הוא נשוי לעדנה מ 1957- , אב לשני ילדים וסב לחמישה נכדים. בתו עינת נפטרה ממחלת הסרטן ב-2013 . אסכולאי הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה, פיזיקה ומטאורולוגיה, ובעל תארים שני ושלישי במדעי האטמוספירה – כולם מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

נושאים

תקציר

ילדות לא-טיפוסית בארץ ישראל בזמן המנדט ומלחמת השחרור, התבגרות בארץ ובחו"ל, שירות צבאי ולימודים באוניברסיטה, שותפות בהקמת הקריה למחקר גרעיני-נגב ליד דימונה, הקמת יחידת מחקר, הקמת משפחה, השלמת לימודים לתארים מתקדמים, השְאלה לצה"ל ושירות בן שש שנים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ששיאו בתפקיד המזכיר המדעי של פרויקט צ'רנוביל הבינלאומי – כל אלה הם רק חלק מצומתי המסע האישי שעבר המחבר ומתועדים במסמך מיוחד ומרתק זה.

פרק ראשון

הילדות המוקדמת
 
נולדתי בתל אביב, בבית החולים פרויד (שכבר מזמן אינו קיים) בתחילת רחוב יהודה הלוי, בשעות שלפני הזריחה בכ״ב אדר ב’ תרצ״ה, 27.3.1935. נדמה לי שזיכרוני הראשון הוא כתינוק המובא לשקילה אצל רופא הילדים ליד גן מאיר בתל אביב, אך יש המפקפקים באפשרותו של זיכרון זה, וייתכן מאוד שהצדק עמם. בכל מקרה, יש לי כמה הבזקי זיכרון משנות ילדותי הראשונות, ויש לי גם תחושה שאם ארצה בכך, אוכל להעלות זיכרונות נוספים. במבט לאחור, בכל אופן, נראים לי אותם ימים כתקופה יפה, עם הורים שהיו מאושרים למדי בחייהם, עם משפחה (מדרג שני) ענקית – שאליה עוד אשוב – המתחילה בתודעתי בדירה בקומה שנייה של בית לבן ברחוב שטנד, ולה מרפסת לבנה הפונה לחזית, בעיר לבנה שרוב רחובותיה עדיין חול.
תמונה א’: ארוחת ערב במרפסת הדירה. אבי מביא לי צעצוע חדש: עמוד קטן ומוכסף שבראשו פנס רחוב מיניאטורי ובבסיסו סוללה הניתן להדלקה ולכיבוי באמצעות מתג. אני מניח אותו על מעקה המרפסת, אור המרפסת כבה, ואני מדליק ומכבה את פנס הרחוב שלי. באותה מרפסת אני יושב ורואה את שיירות הגמלים עוברות לאטן ברחוב ומובילות זיפזיף מהים לאתרי בנייה.
תמונה ב’: אנו הולכים ברגל לבקר את סבתי. כנראה בשבת (היות שלא נסעו אוטובוסים ורכב כמובן לא היה לנו), ואני אוחז בידי, בזהירות, מתנה ארוזה בקפידה – קומקום חרסינה זעיר ומעוטר, עבור הוויטרינה של הסבתא (הייתה לי סבתא אחת. השנייה מתה ברעב באוקראינה). גופו של הקומקום עדיין מצוי אצלנו בבית. המכסה אבד או נשבר בשנים הרבות שעברו מאז.
היות שעבודתו של אבי (במחלקת ההתיישבות או במחלקת העבודה של הסוכנות היהודית) התרכזה באותה תקופה בעמק חפר, עברנו באביב 1938 לאביחיל שעל יד נתניה. היה לנו בית קטן, לול תרנגולות לידו, אורווה לסוס אחד ובה סוס בשם דולפוס, כנראה בהשראת אירועי אותה שנה. להוריי היו חברים במושב ובכפר ידידיה הסמוך. במגרשים הסמוכים עדיין לא היו לנו שכנים קרובים ממש, והיינו די מבודדים. אני התחלתי ללכת לגן ילדים באותה תקופה. אבי הִרבה בנסיעות, והיה לן בירושלים בימים ראשון ושני וחוזר הביתה רק בערב יום שלישי. פרט לשנים שבהן גרנו בירושלים, נמשך נוהל זה כעשור. כדי להקל את בדידותנו קנה אבי רדיו שלו הקשבנו בקביעות, ובפרט לפינת הילדים ששודרה באנגלית בכל ערב. עם אמי דיברתי אנגלית, ורק בכיתה ב’ עברתי לעברית. הפסנתר של אמי, שבו ניגנה שעות רבות ביום, אפשר לה לתרגל והסב לי הנאה מרובה מאז ילדותי ועד לאותה תקופה שבה פסקה מלנגן.
תמונה ג’: אבי מוצא חסידה שבורת רגל בשדה סמוך. הוא מביא אותה לידידנו הווטרינר, שחובש את הרגל, ואנו מכניסים אותה ללול התרנגולות (לשמור עליה מפני התנים, הצבועים וטורפים אחרים). החסידה, שהייתה כנראה צעירה, החלימה במהרה. ביום היינו מוציאים אותה מהלול ומשחררים אותה להתעופף ולצוד את מזונה. בערב הייתה מתייצבת ליד הלול, ואז היינו מכניסים אותה ללינת הלילה, וחוזר חלילה. ידידותית הייתה חסידה זו, ואפשר היה ללטף אותה ולשחק עמה. בשכונה גר ילד בגילי, מוישל’ה, שפחד מהחסידה פחד מוות. עליי להתוודות שבן דודי אָיַה ואני אהבנו, באכזריות האופיינית לילדים, לשבת זה ליד זה, להחביא את החסידה הצייתנית מאחורי גבנו, לפתות את מוישל’ה בהבטחות שהחסידה איננה, ולאחר שהתקרב דיו, לתת דחיפה קלה לחסידה שמקורה הארוך והאדום הופיע בין ראשינו. הילד היה נס בבהלה, אך לא למד את הלקח והמעשה חזר על עצמו (אותו איה הפך בבגרותו לווטרינר ואף ניהל את המכון הווטרינרי הממשלתי). בשלהי הקיץ עזבה אותנו החסידה. אולי הצטרפה מחדש לאחיותיה?
תמונה ד’: גשם מתחיל לרדת. אמי ואני ממהרים ללקט סירים ולפזר אותם בבית, באותם המקומות שבהם דלפה התקרה, כדי לקלוט את מי הגשמים (כשעברנו לירושלים והגשם התחיל לרדת, רצתי באופן אוטומטי להוציא סירים, אך אמי הסבירה לי שמכיוון שמעלינו יש עוד קומה, אין סיכוי שהתקרה תדלוף).
תמונה ה’: במרחק לא רב נשמעות יריות. אמי מכבה את כל אורות הבית, תופסת אותי, ואנו נשכבים מתחת למיטת הוריי ומחכים שם עד יעבור זעם.
מעברים, הולדת שמוליק
 
לא עברה שנה באביחיל ושוב אנו עוברים, הפעם לירושלים. לדירה בקומה ב’ ברחוב אלפסי שברחביה. הציקה לי המחשבה מה עלה בגורלה של החסידה. האם שבה אלינו לאביחיל? באותה שנה הובאתי לבית החולים אסותא בתל אביב ושם ניתחו אותי להוצאת השקדים והפוליפים, בתקווה שארפא מתחלואים שונים שלא הרפו ממני. היה זה האות לתחילתה של תקופה אומללה של דלקות אוזניים, שכללה שתי ״פתיחות אוזניים״ בהרדמה ומיררה את חיי עד שעברנו לפרדס חנה כעבור כמה שנים. התוצאות של דלקות אלה רדפו אותי עוד שנים רבות. חלק גדול משנת הגן האחרונה והשנה הראשונה בבית הספר עברו עליי במיטה.
בסוף השנה הראשונה שלי בבית הספר בית הילד בירושלים נפטר הדוד בלום, בעלה של סבתי, ואנחנו עברנו לתל אביב לגור איתה בדירתה הגדולה ברחוב מלצ’ט 8 כדי שלא תהיה בודדה. אני עברתי ללמוד במכינה ב’ (כיתה ב’) בגימנסיה הרצליה. הייתה זו דירת פאר, כולל טלפון (את מספרו, 2993, אני זוכר עד עצם היום הזה). למדתי שם שנה אחת בלבד, לפני שעברנו לפרדס חנה.
זיכרונות רבים יש לי כבר מאותה תקופה. הבולטים שבהם: מזכירת בית הספר שצעקה עליי כששמעה אותי מדבר עם אמי בטלפון באנגלית, ומאז לא הוצאתי מילה אחת בשפה זו עד שהתחלתי ללמוד אותה מחדש בכיתה ה’; קבלות השבת של כל הכיתות באולם הגדול ושירת ״בואכם לשלום״ למנגינה של ניסן כהן הברון; המורים הנהדרים למשפחת ברכוז (הסבא ובתו יהודית); האלימות הנוראה של אחד מחבריי לכיתה (שהיה בנו של שופט ולכן לא ננקטה נגדו כל פעולה); ההתעקשות של סבתי שהמונח ״ללמוד״ פירושו ללמוד בעל פה, עד שהבאתי את המורה להסביר לה שלא בכך מדובר; משאית המשקה ״צוף״ שהתהפכה בקרן הרחובות מלצ’ט ובלפור והבכי ההיסטרי של בנו של מנהל המפעל, שגר קומה מעלינו; בישול ריבת הקומקוואט בדוד גדול מעל פרימוס בחצר, להפקת ריבה בכמות שהספיקה לנו לרוב תקופת מלחמת העולם השנייה – לצורך הבישול השתמשו בקונוסי סוכר עטופים בנייר כחול (ראיתי כמותם באוסטריה, שנים רבות לאחר מכן); הספר הראשון מספריית ״שחרות״ של הוצאת עם עובד, שהיה חלקו הראשון של ״מסע הפלאים של נילס הולגרסן״. ספרייה זו וכן הספרייה המקבילה של ספריית הפועלים ליוו אותי שנים רבות, ואני מתגעגע לחוויה של המתנה לספר חדש בקוצר רוח. כבר אז הייתי תולעת ספרים וקראתי כל מה שיכולתי להבין, כולל אנציקלופדיות ומילונים.
באפריל 1942 נולד אחי שמוליק, ובעוד אמי שוהה בבית החולים אסותא הייתה אזעקה והפצצה איטלקית על תל אביב. המצב (כפי שהתברר לי כשהתחלתי לקרוא את תולדות מלחמת העולם השנייה) לא היה מזהיר, בלשון המעטה. מסיבות שונות, הקשורות הן למלחמה והן לריחוק ממקום עבודתו של אבי (שעסק באותה עת בהתיישבות בגליל העליון), החליטה המשפחה לעבור לפרדס חנה, ואכן עברנו לשם בסתיו אותה שנה. מעבר זה שינה ללא ספק את כל חיי, ואני בטוח שלטובה.
אפרים אסכולאי, יליד תל אביב (1935) ותושב הנגב מאז 1960, עבד במסגרות הוועדה לאנרגיה אטומית יותר מ 40- שנה. כיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, עוסק בנושאי תפוצת הנשק הגרעיני ולאחרונה מתמקד בנושא האיראני. הוא נשוי לעדנה מ 1957- , אב לשני ילדים וסב לחמישה נכדים. בתו עינת נפטרה ממחלת הסרטן ב-2013 . אסכולאי הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה, פיזיקה ומטאורולוגיה, ובעל תארים שני ושלישי במדעי האטמוספירה – כולם מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

עוד על הספר

  • הוצאה: Contento Now
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים

נושאים

המסע ברכבת לאחור - מזיכרונות איש גרעין ישראלי אפרים אסכולאי
הילדות המוקדמת
 
נולדתי בתל אביב, בבית החולים פרויד (שכבר מזמן אינו קיים) בתחילת רחוב יהודה הלוי, בשעות שלפני הזריחה בכ״ב אדר ב’ תרצ״ה, 27.3.1935. נדמה לי שזיכרוני הראשון הוא כתינוק המובא לשקילה אצל רופא הילדים ליד גן מאיר בתל אביב, אך יש המפקפקים באפשרותו של זיכרון זה, וייתכן מאוד שהצדק עמם. בכל מקרה, יש לי כמה הבזקי זיכרון משנות ילדותי הראשונות, ויש לי גם תחושה שאם ארצה בכך, אוכל להעלות זיכרונות נוספים. במבט לאחור, בכל אופן, נראים לי אותם ימים כתקופה יפה, עם הורים שהיו מאושרים למדי בחייהם, עם משפחה (מדרג שני) ענקית – שאליה עוד אשוב – המתחילה בתודעתי בדירה בקומה שנייה של בית לבן ברחוב שטנד, ולה מרפסת לבנה הפונה לחזית, בעיר לבנה שרוב רחובותיה עדיין חול.
תמונה א’: ארוחת ערב במרפסת הדירה. אבי מביא לי צעצוע חדש: עמוד קטן ומוכסף שבראשו פנס רחוב מיניאטורי ובבסיסו סוללה הניתן להדלקה ולכיבוי באמצעות מתג. אני מניח אותו על מעקה המרפסת, אור המרפסת כבה, ואני מדליק ומכבה את פנס הרחוב שלי. באותה מרפסת אני יושב ורואה את שיירות הגמלים עוברות לאטן ברחוב ומובילות זיפזיף מהים לאתרי בנייה.
תמונה ב’: אנו הולכים ברגל לבקר את סבתי. כנראה בשבת (היות שלא נסעו אוטובוסים ורכב כמובן לא היה לנו), ואני אוחז בידי, בזהירות, מתנה ארוזה בקפידה – קומקום חרסינה זעיר ומעוטר, עבור הוויטרינה של הסבתא (הייתה לי סבתא אחת. השנייה מתה ברעב באוקראינה). גופו של הקומקום עדיין מצוי אצלנו בבית. המכסה אבד או נשבר בשנים הרבות שעברו מאז.
היות שעבודתו של אבי (במחלקת ההתיישבות או במחלקת העבודה של הסוכנות היהודית) התרכזה באותה תקופה בעמק חפר, עברנו באביב 1938 לאביחיל שעל יד נתניה. היה לנו בית קטן, לול תרנגולות לידו, אורווה לסוס אחד ובה סוס בשם דולפוס, כנראה בהשראת אירועי אותה שנה. להוריי היו חברים במושב ובכפר ידידיה הסמוך. במגרשים הסמוכים עדיין לא היו לנו שכנים קרובים ממש, והיינו די מבודדים. אני התחלתי ללכת לגן ילדים באותה תקופה. אבי הִרבה בנסיעות, והיה לן בירושלים בימים ראשון ושני וחוזר הביתה רק בערב יום שלישי. פרט לשנים שבהן גרנו בירושלים, נמשך נוהל זה כעשור. כדי להקל את בדידותנו קנה אבי רדיו שלו הקשבנו בקביעות, ובפרט לפינת הילדים ששודרה באנגלית בכל ערב. עם אמי דיברתי אנגלית, ורק בכיתה ב’ עברתי לעברית. הפסנתר של אמי, שבו ניגנה שעות רבות ביום, אפשר לה לתרגל והסב לי הנאה מרובה מאז ילדותי ועד לאותה תקופה שבה פסקה מלנגן.
תמונה ג’: אבי מוצא חסידה שבורת רגל בשדה סמוך. הוא מביא אותה לידידנו הווטרינר, שחובש את הרגל, ואנו מכניסים אותה ללול התרנגולות (לשמור עליה מפני התנים, הצבועים וטורפים אחרים). החסידה, שהייתה כנראה צעירה, החלימה במהרה. ביום היינו מוציאים אותה מהלול ומשחררים אותה להתעופף ולצוד את מזונה. בערב הייתה מתייצבת ליד הלול, ואז היינו מכניסים אותה ללינת הלילה, וחוזר חלילה. ידידותית הייתה חסידה זו, ואפשר היה ללטף אותה ולשחק עמה. בשכונה גר ילד בגילי, מוישל’ה, שפחד מהחסידה פחד מוות. עליי להתוודות שבן דודי אָיַה ואני אהבנו, באכזריות האופיינית לילדים, לשבת זה ליד זה, להחביא את החסידה הצייתנית מאחורי גבנו, לפתות את מוישל’ה בהבטחות שהחסידה איננה, ולאחר שהתקרב דיו, לתת דחיפה קלה לחסידה שמקורה הארוך והאדום הופיע בין ראשינו. הילד היה נס בבהלה, אך לא למד את הלקח והמעשה חזר על עצמו (אותו איה הפך בבגרותו לווטרינר ואף ניהל את המכון הווטרינרי הממשלתי). בשלהי הקיץ עזבה אותנו החסידה. אולי הצטרפה מחדש לאחיותיה?
תמונה ד’: גשם מתחיל לרדת. אמי ואני ממהרים ללקט סירים ולפזר אותם בבית, באותם המקומות שבהם דלפה התקרה, כדי לקלוט את מי הגשמים (כשעברנו לירושלים והגשם התחיל לרדת, רצתי באופן אוטומטי להוציא סירים, אך אמי הסבירה לי שמכיוון שמעלינו יש עוד קומה, אין סיכוי שהתקרה תדלוף).
תמונה ה’: במרחק לא רב נשמעות יריות. אמי מכבה את כל אורות הבית, תופסת אותי, ואנו נשכבים מתחת למיטת הוריי ומחכים שם עד יעבור זעם.
מעברים, הולדת שמוליק
 
לא עברה שנה באביחיל ושוב אנו עוברים, הפעם לירושלים. לדירה בקומה ב’ ברחוב אלפסי שברחביה. הציקה לי המחשבה מה עלה בגורלה של החסידה. האם שבה אלינו לאביחיל? באותה שנה הובאתי לבית החולים אסותא בתל אביב ושם ניתחו אותי להוצאת השקדים והפוליפים, בתקווה שארפא מתחלואים שונים שלא הרפו ממני. היה זה האות לתחילתה של תקופה אומללה של דלקות אוזניים, שכללה שתי ״פתיחות אוזניים״ בהרדמה ומיררה את חיי עד שעברנו לפרדס חנה כעבור כמה שנים. התוצאות של דלקות אלה רדפו אותי עוד שנים רבות. חלק גדול משנת הגן האחרונה והשנה הראשונה בבית הספר עברו עליי במיטה.
בסוף השנה הראשונה שלי בבית הספר בית הילד בירושלים נפטר הדוד בלום, בעלה של סבתי, ואנחנו עברנו לתל אביב לגור איתה בדירתה הגדולה ברחוב מלצ’ט 8 כדי שלא תהיה בודדה. אני עברתי ללמוד במכינה ב’ (כיתה ב’) בגימנסיה הרצליה. הייתה זו דירת פאר, כולל טלפון (את מספרו, 2993, אני זוכר עד עצם היום הזה). למדתי שם שנה אחת בלבד, לפני שעברנו לפרדס חנה.
זיכרונות רבים יש לי כבר מאותה תקופה. הבולטים שבהם: מזכירת בית הספר שצעקה עליי כששמעה אותי מדבר עם אמי בטלפון באנגלית, ומאז לא הוצאתי מילה אחת בשפה זו עד שהתחלתי ללמוד אותה מחדש בכיתה ה’; קבלות השבת של כל הכיתות באולם הגדול ושירת ״בואכם לשלום״ למנגינה של ניסן כהן הברון; המורים הנהדרים למשפחת ברכוז (הסבא ובתו יהודית); האלימות הנוראה של אחד מחבריי לכיתה (שהיה בנו של שופט ולכן לא ננקטה נגדו כל פעולה); ההתעקשות של סבתי שהמונח ״ללמוד״ פירושו ללמוד בעל פה, עד שהבאתי את המורה להסביר לה שלא בכך מדובר; משאית המשקה ״צוף״ שהתהפכה בקרן הרחובות מלצ’ט ובלפור והבכי ההיסטרי של בנו של מנהל המפעל, שגר קומה מעלינו; בישול ריבת הקומקוואט בדוד גדול מעל פרימוס בחצר, להפקת ריבה בכמות שהספיקה לנו לרוב תקופת מלחמת העולם השנייה – לצורך הבישול השתמשו בקונוסי סוכר עטופים בנייר כחול (ראיתי כמותם באוסטריה, שנים רבות לאחר מכן); הספר הראשון מספריית ״שחרות״ של הוצאת עם עובד, שהיה חלקו הראשון של ״מסע הפלאים של נילס הולגרסן״. ספרייה זו וכן הספרייה המקבילה של ספריית הפועלים ליוו אותי שנים רבות, ואני מתגעגע לחוויה של המתנה לספר חדש בקוצר רוח. כבר אז הייתי תולעת ספרים וקראתי כל מה שיכולתי להבין, כולל אנציקלופדיות ומילונים.
באפריל 1942 נולד אחי שמוליק, ובעוד אמי שוהה בבית החולים אסותא הייתה אזעקה והפצצה איטלקית על תל אביב. המצב (כפי שהתברר לי כשהתחלתי לקרוא את תולדות מלחמת העולם השנייה) לא היה מזהיר, בלשון המעטה. מסיבות שונות, הקשורות הן למלחמה והן לריחוק ממקום עבודתו של אבי (שעסק באותה עת בהתיישבות בגליל העליון), החליטה המשפחה לעבור לפרדס חנה, ואכן עברנו לשם בסתיו אותה שנה. מעבר זה שינה ללא ספק את כל חיי, ואני בטוח שלטובה.