הפרדס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפרדס
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
"המעשים אף פעם לא נעשים בזמנם, החיים אטיים מהמתים. הגברים בארץ הזאת מזדקנים מהר יותר מנשותיהם. הם מתייבשים כמו עלי טבק. השנאה היא שמותירה את עצמותיהם במקומן. בלעדיה היו קורסים לתוך העפר ולעולם לא קמים עוד. הרוח הייתה מעלימה אותם במשב פתאומי. לא היו נותרות אלא גניחות נשותיהם אל תוך הלילה. תקשיב לי, יש לי שני בנים. אחד הוא כף יד, השני - אגרוף. האחד לוקח, השני נותן. פעם אחד, פעם אחר. אני מתחננת בפניך, אל תיקח את שניהם."
 
אמד ועזיז, אחים תאומים, חשבו שיחיו בנחת בצל עצי התפוזים, אך פגז שפילח את השמים הביא את המלחמה לפתח ביתם ופילג את גורלם. אחד מהם יצטרך לשאת את הקורבן הגדול ביותר, בעוד שכולם יוקירו את המרטירים, מתים כחיים.
 
לארי טרמבלה - סופר, משורר ומחזאי, מהנחשבים בסופרי קנדה - מטיל על הקורא את מלאכת ההחלטה: החלוקה בין התמימים לנוכלים, בין צמאי הדם לגיבורים. סיפור אקטואלי זה, שמתרחש בכל זאת מחוץ לחלל ולזמן, מניח את ידו על הטרגדיות הגדולות, כמו גם על אגדות מדבר ליריות.
 
"הפרדס" זכה בשורה של פרסים ותורגם לשפות שונות. זוהי יצירתו הראשונה של טרמבלה שרואה אור בעברית, ובימים אלו היא אף מעובדת לסרט קולנוע.

פרק ראשון

כשאמֶד בכה, עָזיז בכה גם הוא. כשעזיז צחק, אמד צחק גם הוא. אנשים לעגו להם ואמרו: ״יום אחד הם עוד יתחתנו.״
לסבתם קראו שָׁאַנַן. מפאת ראייתה המשובשת, הייתה מתבלבלת ביניהם כל הזמן. היא כינתה אותם שתי טיפות המים שלה במדבר. היא אמרה: ״הפסיקו להחזיק ידיים, נדמה לי שאני רואה כפול.״ היא אמרה גם: ״יום אחד לא יהיו יותר טיפות, יהיו רק מים, זה הכול״. היא הייתה יכולה לומר: ״יום אחד יהיה רק דם, זה הכול.״
אמד ועזיז מצאו את סבם ואת סבתם בהריסות ביתם. קורה ריסקה את גולגולתה של סבתם. סבם שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב.
כאשר נפלה הפצצה, עוד הייתה זו שעת לילה. אך שאנן כבר הייתה ערה. גופתה נמצאה במטבח.
״מה היא עשתה באמצע הלילה במטבח?״ שאל אמד.
״לעולם לא נדע. אולי הכינה עוגה בחשאי,״ ענתה אמו.
״למה בחשאי?״ שאל עזיז.
״אולי רצתה להפתיע,״ אמרה תמרה לשני ילדיה, וגרפה את האוויר בידה כמו בניסיון לצוד זבוב.
סבתם שאנן נהגה לדבר אל עצמה. למעשה, היא אהבה לדבר אל כל מה שהיה בסביבתה. הבנים צפו בה מדובבת את פרחי הגן, משוחחת עם הנחל הזורם בין בתיהם. במשך שעות הייתה יכולה לרכון על מימיו וללחוש לו מילים. זוֹהאל התבייש כשראה את אמו מתנהגת כך. הוא נזף בה על שהיא משמשת דוגמה רעה לילדיו. ״את מתנהגת כמו משוגעת,״ היה צועק. שאנן השפילה אז את מבטה, ועצמה את עיניה בדממה.
יום אחד, אמר אמד לסבתו:
״יש לי קול בתוך הראש. הוא מדבר אל עצמו. אני לא מצליח להשתיק אותו. הוא אומר דברים משונים. כאילו מישהו אחר מתחבא בתוכי, מישהו גדול יותר ממני.״
״ספר לי, אמד, ספר לי את הדברים המשונים שהוא אומר לך.״
״אני לא יכול לספר, אני כל הזמן שוכח אותם.״
זה היה שקר. הוא לא שכח אותם.
עזיז ביקר בעיר הגדולה פעם אחת ויחידה. אביו זוהאל שכר אוטו. הוא שכר את שירותיו של נהג. הם יצאו לדרך עם שחר. עזיז הביט בנוף החדש שחלף מבעד לחלון. נשא חן בעיניו המרחב שהאוטו נע בו. נשאו חן בעיניו גם העצים שנעלמו ממבטו. נשאו חן בעיניו הפרות עם הקרניים הצבועות אדום, שלֵוות כמו אבנים גדולות הנחות על האדמה הלוהטת. הדרך היטלטלה בין שמחה לכעס. עזיז התפתל מכאב. והוא חייך. מבטו הטביע את הנוף בדמעותיו. והנוף היה לבבואה של ארץ.
זוהאל אמר לאשתו:
״אני לוקח אותו לבית החולים בעיר הגדולה.״
״אלך להתפלל, אחיו אמד ילך להתפלל,״ ענתה תמרה בפשטות.
כשהכריז הנהג כי הם מתקרבים סוף־סוף אל העיר, התעלף עזיז בתוך האוטו ולא ראה דבר מן הפאר שעליו סיפרו לו. כששב להכרתו הוא שכב במיטה. בחדר שבו התעורר עמדו מיטות נוספות, ילדים נוספים שכבו בהן. נדמה היה לו שהוא שוכב בכל המיטות. נדמה היה לו שהכאב העז הכפיל את גופו. נדמה היה לו שהוא מתפתל מכאב בכל המיטות, עם הגופים כולם. רופא רכן אליו. עזיז הריח את ריח הבושם החריף שנדף ממנו. הוא היה חביב למראה. הוא חייך אליו. עזיז פחד ממנו למרות הכול.
״ישנת טוב?״
עזיז לא אמר דבר. הרופא הזדקף, חיוכו נמוג. הוא דיבר אל אביו. הוא והרופא יצאו מן החדר הגדול. אגרופיו של זוהאל היו קפוצים, הוא התנשם בכבדות.
לאחר כמה ימים החל עזיז להרגיש טוב יותר. הוא קיבל תערובת סמיכה לשתייה. הוא שתה אותה בוקר וערב. צבעה היה ורוד. היא לא הייתה טעימה, אבל הרגיעה את כאביו. אביו ביקר אותו מדי יום. הוא אמר לו שהוא מתגורר אצל בן דודו קסיר. זה כל מה שאמר לו. זוהאל הביט בו בשתיקה, נגע במצחו. ידו הייתה קשה כענף. באחת הפעמים התעורר עזיז בבעתה. אביו התבונן בו, ישוב על כיסא. מבטו הפחיד אותו.
ילדה צעירה שכבה במיטה הסמוכה לעזיז. קראו לה נעלן. היא אמרה לעזיז שלבה לא צמח כראוי בחזהּ.
״הלב שלי צמח הפוך, אתה יודע, הקצה לא נמצא במקום הנכון.״
היא סיפרה את זה לכל הילדים שישנו בחדר הגדול של בית החולים. כי נעלן דיברה עם כולם. לילה אחד עזיז צווח בשנתו. נעלן נבהלה. לפנות בוקר היא סיפרה לו את שראתה.
״העיניים שלך נהיו לבנות כמו כדורי בצק, נעמדת על המיטה שלך וטלטלת את הידיים. חשבתי שעשית הצגה, כדי להפחיד אותי. קראתי לך. אבל השכל שלך לא היה יותר בתוך הראש שלך. הוא פשוט נעלם לאנשהו. האחיות באו. הן הציבו פרגוד מסביב למיטה שלך.״
״היה לי סיוט.״
״למה יש סיוטים? אתה יודע?״
״אני לא יודע, נעלן. אימא תמיד אומרת: ׳רק אלוהים יודע׳.״
״אימא אומרת את אותו דבר: ׳רק אלוהים יודע׳. היא גם אומרת: ׳ככה זה משחר הימים׳. שחר הימים, אימא סיפרה לי, זה השחר הראשון של העולם. היה אז כל כך חשוך, שהקרן הראשונה של השמש שחוררה את הלילה צרחה מכאב.״
״אבל זה הלילה שהיה צריך לצרוח, כי אותו חוררו.״
״אולי,״ אמרה נעלן, ״אולי.״
כעבור כמה ימים שאל זוהאל את עזיז לאן הועברה הילדה הקטנה ששכבה על ידו. עזיז ענה שאמה באה לקחת אותה כיוון שהחלימה. אביו השפיל את מבטו. הוא לא אמר דבר. לאחר רגע ארוך, הרים את ראשו. הוא עדיין לא אמר דבר. לאחר מכן רכן אל ילדו. הוא נשק למצחו. זו הייתה הפעם הראשונה שעשה זאת. דמעות בצבצו בעיניו של עזיז. ואז מלמל לעברו אביו: ״מחר נחזור גם אנחנו הביתה.״
עזיז חזר הביתה עם אביו, באותו אוטו ועם אותו נהג. הוא הביט מבעד למראה בדרך החומקת מעיניו. אביו שקע בשקט משונה, הוא עישן בתוך האוטו. הוא הביא לו תמרים ועוגה. לפני שהגיעו הביתה שאל עזיז את אביו אם החלים.
״לא תחזור עוד לבית החולים. תפילותינו נענו.״
זוהאל הניח את ידו הגדולה על ראש בנו. עזיז היה מאושר. שלושה ימים מאוחר יותר נפלה הפצצה מן העבר האחר של ההר, שפילחה את הלילה והרגה את סבו ואת סבתו.
 
 
ביום שבו שָבו זוהאל ועזיז מן העיר הגדולה, קיבלה תמרה מכתב מאחותה דָליל, שנסעה לאמריקה כמה שנים קודם לכן כדי ללמוד מחשבים. היא נבחרה מבין מאה מתמודדים, הישג מכובד. אך היא מעולם לא שבה לארצה. דליל כתבה בקביעות, גם כאשר תשובותיה של תמרה הפכו נדירות. במכתביה היא תיארה את חייה שם. לא הייתה שם מלחמה, וזה מילא אותה באושר שהפך אותה כה מאושרת, כה נבדלת מן היתר. לעתים תכופות היא הציעה לשלוח כסף, אך תמרה דחתה ביובש את עזרתה.
במכתבה הודיעה לה דליל כי היא בהיריון. ילדהּ הראשון. היא כתבה לה שתצטרף אליה יחד עם התאומים. היא מצאה דרך להביא אותם לאמריקה. היא רמזה שעל תמרה לעזוב את זוהאל. להשאירו לבדו עם המלחמה שלו ועם מטעי התפוזים.
״איך שהיא השתנתה תוך כמה שנים!״ חזרה תמרה ואמרה.
היו ימים שבהם שנאה תמרה את אחותה. היא התרעמה: כיצד תוכל לנטוש את בעלה? היא לא תעזוב את זוהאל. לא. וגם היא עצמה תילחם, גם אם דליל כתבה לה שמלחמתם חסרת תועלת. מצדה, שלא יהיו בה אלא מפסידים.
זה זמן רב הפסיק זוהאל לדרוש בשלומה. מבחינתו דליל מתה. הוא לא רצה אפילו לגעת במכתביה. ״אני לא רוצה להזדהם,״ אמר בתיעוב. בעלה של דליל היה מהנדס. דליל מעולם לא הזכירה אותו במכתביה. היא ידעה כי בעיני משפחתה הוא נחשב לצבוע ושפל. הוא בא מן העבר האחר של ההר. הוא היה האויב. הוא נמלט ליבשת אמריקה. כדי להתקבל שם, סיפר זוועות ושקרים על העם שלהם. בכך האמינו תמרה וזוהאל. איך ייתכן שדליל לא מצאה משהו טוב יותר לעשות כשהגיעה לשם, חוץ מלהינשא לאויב? כיצד העזה? ״אלוהים הוא שהקרה אותו בדרכי,״ כתבה להם יום אחד. ״היא טיפשה,״ חשבה תמרה.״ אמריקה ערפלה את שיקול דעתה. למה היא מצפה? שנירצח כולנו על ידי החברים של בעלה? מה חשבה לעצמה כשנישאה לו? שהיא תורמת לתהליך השלום? בתוך תוכה, היא תמיד הייתה אנוכית. מדוע להטריח אותה באסונותינו? מי יודע, אולי בעלה יתמלא שמחה לאיד?״
בתשובתה התמציתית למכתב של אחותה, תמרה לא אמרה דבר על שהותו של עזיז בבית החולים. גם לא על הפצצה שנפלה והרגה את חמֶיהּ.

סקירות וביקורות

קסם המזרח 'הפרדס' מבקש להציג את האבסורד שבמלחמה, אבל במקום זה מציג קיטש מהסוג החביב על קרנות קולנוע על הכריכה מצוין שהסיפור מתרחש "מחוץ לחלל ולזמן‭,"‬ אבל הוא מתחיל כמו מהדורה פיוטית של העיתון של יום ראשון, עם בני משפחה שנהרגים בתוך ביתם, בתוך השגרה. "סבא שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב‭."‬ '‭,'הפרדס‬ תרגום ראשון לעברית של הסופר והמחזאי הקנדי לארי טרמבלה, מספר על אמד ועזיז, תאומים בני תשע, שבחייהם לא נפרדו ובמותם ספוילר: אחד מהם יידרש על ידי אביו לנקום את מותם של סבו וסבתו, על ידי כך שיחגור חגורת נפץ וייצא להתפוצץ בשטח האויב. על אף היעדר ציון המקום הספציפי, ישראלי הנתקל בשמות ערביים, בהפצצות כפרים ומטעים שלווים, בשיח של כבוד ונקמה ובפיגועי התאבדות
- אינו יכול שלא לקרוא פה סיפור מקומי.

כרבים מאוד לפניו, רוצה טרמבלה להציג את "האבסורד שבמלחמה‭."‬ הפעם דרך הקרבתם של
ילדים. הבעיה עם הרצון להציג את האבסורד שבמלחמה, היא שעל פי רוב משימה זו דורשת איזון, שוויון קוסמי של אכזריות. שהלא רק כך נוצר אבסורד, ולא סתם עוול נורא ומתמשך. לו הייתה אצבע מאשימה יוצאת ואומרת, "זה רע יותר‭,"‬ או "הצד הזה אשם יותר‭,"‬ לא היה לנו כאן אבסורד, ולא קינה כללית על מוראותיה של המלחמה, ולא שאיפה כללית לשלום בין העמים, ולא עיבודים מרגשים לקולנוע ולא תקציבי קרנות.

'‭,'הפרדס‬ וזה אולי הדבר הנורא ביותר שניתן לומר על יצירה, מזכיר תסריט קרנות (לנוחותכם, זמזמו את המנון הקרנות הבא לפי 'איך יודעים שבא ‭ :'אביב‬ "איך יודעים שבא תקציב‭/?‬ מסתכלים סביב סביב/ ואם רואים - פלסטינים אומללים/ ואם הגניבו התלבטות של חיילים‭("...‬ אבל תסריט קטן עלינו; 'הפרדס' עשוי להגיע אפילו לתוכניות לימוד בכל העולם. בוודאי יעמוד לזכותו השימוש באלגוריות תנ"כיות מוכרות, ובראשן סיפורם של יעקב ועֵ שָׂ ו, כשהבכורה של עזיז ואמד היא הזכות לחיות, או שמא - איזון כבר אמרנו? - הזכות למות מות גיבורים. ודאי תישא חן גם הצבתם של הגברים כערלי לב, כרודפי כבוד, כקנאים דתיים ונקמנים, כמקריבי בניהם - לעומת האמהות המקדשות חיים ועמלות להצילם (ועל הדרך גם חוטפות בומבה על חילול כבוד המשפחה‭.(‬ עוד יזהה כאן הקורא את אגדת 'עמי ‭ ,'ותמי‬ ויותר מכל את 'רודף ‭ .'העפיפונים ‬

השפה של טרמבלה, שביקש במודע לכתוב מעין אגדת עם מודרנית, היא לעיתים פיוטית ‭ ")‬מדוע עלינו לחיות בארץ שבה הזמן לא יכול למלא את ייעודו‭("?‬ ולעיתים מתפייטת ‭ ")‬הוא הצמיח תפוזים במקום שבו היו רק חול ואבנים‭.("‬ נראה שהסופר שבוי בקסם המזרח, מתענג על יופיים של דימויים מדבריים פשוטים, על האותנטיות הלירית של תרבות נחשלת.

ניתן אולי לדמיין קנדי רך לב מזדעזע מסיפורם של התאומים שחייהם נקרעו. אבל אנחנו ישראלים. אנחנו אוכלים סיפורים כאלה לארוחת בוקר, ובארוחת עשר אנחנו רעבים שוב. אנחנו הורגים עם גיטרות. אנחנו יודעים שילדות עם מספריים זה מסוכן. 'הפרדס' רק מוכיח שאכן, יש במציאות שלנו איזה פיוט, איזו אסתטיקה איומה, תוצר לוואי הכרחי של זוועות מתמשכות. אנחנו מכורים לאסתטיקה הזו כשם שאנחנו מכורים לתחושת השיתוק. אנחנו מתענגים על האופן שבו כותרות העיתון משיקות זו לזו, על תאריכים חופפים, מיתות חוזרות באותה המשפחה, צירופי מקרים, הסימטרייה של הסכסוך. אנחנו לא צריכים את ‭ ,'הפרדס'‬ יש לנו חינמונים.

אז מלחמה זה פויה וכולם בה רעים, טיפשים ואומללים, חוץ מהילדים שלא אשמים בכלום, וחוץ מדמות נוספת, הדוד המהגר: "איש הגון וטוב שברח מארצו כי לא יכול היה לסבול יותר את הפצצות, הפיגועים, הטבח והשקרים‭."‬ עידוד הגירה? ייתכן שכאן משרד החינוך הישראלי ייסוג ויוציא את הספר מהרשימה. אכן, הפתרון היחיד שמציע טרמבלה לגיבוריו הנאבקים כזכור באבסורד שבמלחמה, הוא לברוח מהמזרח התיכון המבאס והשבוי בקונספציות לאמריקה.

כך, בחלקו השני של הספר, המתרחש שנים מאוחר יותר, לומד אחד האחים משחק בקנדה (בעיבוד הקולנועי ניתן להניח שזו תהיה ההתחלה של הסרט ומכאן יבוא פלאשבק מצמית‭.(‬ המורה שלו, מחזאי צעיר (בן דמותו של טרמבלה, יש להניח) מעלה עם תלמידיו הצגה המבקשת - טה טם - להציג את האבסורד שבמלחמה. לנוכח סיפורו של התאום, שניצל מהזוועות שבעולם אך לא מהזוועות שבראשו, מאבד המחזאי את דרכו: "העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת‭,"‬ הוא אומר. ובכן, התנצלותך התקבלה.

עוד 3 ספרים על תאומים:
המחברת הגדולה > אגוטה קריסטוף
תאומות > טסה דה לו
תאומות ושקרים > אודרי ניפנגר
שרון קנטור 7 לילות 18/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קסם המזרח 'הפרדס' מבקש להציג את האבסורד שבמלחמה, אבל במקום זה מציג קיטש מהסוג החביב על קרנות קולנוע על הכריכה מצוין שהסיפור מתרחש "מחוץ לחלל ולזמן‭,"‬ אבל הוא מתחיל כמו מהדורה פיוטית של העיתון של יום ראשון, עם בני משפחה שנהרגים בתוך ביתם, בתוך השגרה. "סבא שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב‭."‬ '‭,'הפרדס‬ תרגום ראשון לעברית של הסופר והמחזאי הקנדי לארי טרמבלה, מספר על אמד ועזיז, תאומים בני תשע, שבחייהם לא נפרדו ובמותם ספוילר: אחד מהם יידרש על ידי אביו לנקום את מותם של סבו וסבתו, על ידי כך שיחגור חגורת נפץ וייצא להתפוצץ בשטח האויב. על אף היעדר ציון המקום הספציפי, ישראלי הנתקל בשמות ערביים, בהפצצות כפרים ומטעים שלווים, בשיח של כבוד ונקמה ובפיגועי התאבדות
- אינו יכול שלא לקרוא פה סיפור מקומי.

כרבים מאוד לפניו, רוצה טרמבלה להציג את "האבסורד שבמלחמה‭."‬ הפעם דרך הקרבתם של
ילדים. הבעיה עם הרצון להציג את האבסורד שבמלחמה, היא שעל פי רוב משימה זו דורשת איזון, שוויון קוסמי של אכזריות. שהלא רק כך נוצר אבסורד, ולא סתם עוול נורא ומתמשך. לו הייתה אצבע מאשימה יוצאת ואומרת, "זה רע יותר‭,"‬ או "הצד הזה אשם יותר‭,"‬ לא היה לנו כאן אבסורד, ולא קינה כללית על מוראותיה של המלחמה, ולא שאיפה כללית לשלום בין העמים, ולא עיבודים מרגשים לקולנוע ולא תקציבי קרנות.

'‭,'הפרדס‬ וזה אולי הדבר הנורא ביותר שניתן לומר על יצירה, מזכיר תסריט קרנות (לנוחותכם, זמזמו את המנון הקרנות הבא לפי 'איך יודעים שבא ‭ :'אביב‬ "איך יודעים שבא תקציב‭/?‬ מסתכלים סביב סביב/ ואם רואים - פלסטינים אומללים/ ואם הגניבו התלבטות של חיילים‭("...‬ אבל תסריט קטן עלינו; 'הפרדס' עשוי להגיע אפילו לתוכניות לימוד בכל העולם. בוודאי יעמוד לזכותו השימוש באלגוריות תנ"כיות מוכרות, ובראשן סיפורם של יעקב ועֵ שָׂ ו, כשהבכורה של עזיז ואמד היא הזכות לחיות, או שמא - איזון כבר אמרנו? - הזכות למות מות גיבורים. ודאי תישא חן גם הצבתם של הגברים כערלי לב, כרודפי כבוד, כקנאים דתיים ונקמנים, כמקריבי בניהם - לעומת האמהות המקדשות חיים ועמלות להצילם (ועל הדרך גם חוטפות בומבה על חילול כבוד המשפחה‭.(‬ עוד יזהה כאן הקורא את אגדת 'עמי ‭ ,'ותמי‬ ויותר מכל את 'רודף ‭ .'העפיפונים ‬

השפה של טרמבלה, שביקש במודע לכתוב מעין אגדת עם מודרנית, היא לעיתים פיוטית ‭ ")‬מדוע עלינו לחיות בארץ שבה הזמן לא יכול למלא את ייעודו‭("?‬ ולעיתים מתפייטת ‭ ")‬הוא הצמיח תפוזים במקום שבו היו רק חול ואבנים‭.("‬ נראה שהסופר שבוי בקסם המזרח, מתענג על יופיים של דימויים מדבריים פשוטים, על האותנטיות הלירית של תרבות נחשלת.

ניתן אולי לדמיין קנדי רך לב מזדעזע מסיפורם של התאומים שחייהם נקרעו. אבל אנחנו ישראלים. אנחנו אוכלים סיפורים כאלה לארוחת בוקר, ובארוחת עשר אנחנו רעבים שוב. אנחנו הורגים עם גיטרות. אנחנו יודעים שילדות עם מספריים זה מסוכן. 'הפרדס' רק מוכיח שאכן, יש במציאות שלנו איזה פיוט, איזו אסתטיקה איומה, תוצר לוואי הכרחי של זוועות מתמשכות. אנחנו מכורים לאסתטיקה הזו כשם שאנחנו מכורים לתחושת השיתוק. אנחנו מתענגים על האופן שבו כותרות העיתון משיקות זו לזו, על תאריכים חופפים, מיתות חוזרות באותה המשפחה, צירופי מקרים, הסימטרייה של הסכסוך. אנחנו לא צריכים את ‭ ,'הפרדס'‬ יש לנו חינמונים.

אז מלחמה זה פויה וכולם בה רעים, טיפשים ואומללים, חוץ מהילדים שלא אשמים בכלום, וחוץ מדמות נוספת, הדוד המהגר: "איש הגון וטוב שברח מארצו כי לא יכול היה לסבול יותר את הפצצות, הפיגועים, הטבח והשקרים‭."‬ עידוד הגירה? ייתכן שכאן משרד החינוך הישראלי ייסוג ויוציא את הספר מהרשימה. אכן, הפתרון היחיד שמציע טרמבלה לגיבוריו הנאבקים כזכור באבסורד שבמלחמה, הוא לברוח מהמזרח התיכון המבאס והשבוי בקונספציות לאמריקה.

כך, בחלקו השני של הספר, המתרחש שנים מאוחר יותר, לומד אחד האחים משחק בקנדה (בעיבוד הקולנועי ניתן להניח שזו תהיה ההתחלה של הסרט ומכאן יבוא פלאשבק מצמית‭.(‬ המורה שלו, מחזאי צעיר (בן דמותו של טרמבלה, יש להניח) מעלה עם תלמידיו הצגה המבקשת - טה טם - להציג את האבסורד שבמלחמה. לנוכח סיפורו של התאום, שניצל מהזוועות שבעולם אך לא מהזוועות שבראשו, מאבד המחזאי את דרכו: "העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת‭,"‬ הוא אומר. ובכן, התנצלותך התקבלה.

עוד 3 ספרים על תאומים:
המחברת הגדולה > אגוטה קריסטוף
תאומות > טסה דה לו
תאומות ושקרים > אודרי ניפנגר
שרון קנטור 7 לילות 18/03/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
הפרדס לארי טרמבלה
כשאמֶד בכה, עָזיז בכה גם הוא. כשעזיז צחק, אמד צחק גם הוא. אנשים לעגו להם ואמרו: ״יום אחד הם עוד יתחתנו.״
לסבתם קראו שָׁאַנַן. מפאת ראייתה המשובשת, הייתה מתבלבלת ביניהם כל הזמן. היא כינתה אותם שתי טיפות המים שלה במדבר. היא אמרה: ״הפסיקו להחזיק ידיים, נדמה לי שאני רואה כפול.״ היא אמרה גם: ״יום אחד לא יהיו יותר טיפות, יהיו רק מים, זה הכול״. היא הייתה יכולה לומר: ״יום אחד יהיה רק דם, זה הכול.״
אמד ועזיז מצאו את סבם ואת סבתם בהריסות ביתם. קורה ריסקה את גולגולתה של סבתם. סבם שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב.
כאשר נפלה הפצצה, עוד הייתה זו שעת לילה. אך שאנן כבר הייתה ערה. גופתה נמצאה במטבח.
״מה היא עשתה באמצע הלילה במטבח?״ שאל אמד.
״לעולם לא נדע. אולי הכינה עוגה בחשאי,״ ענתה אמו.
״למה בחשאי?״ שאל עזיז.
״אולי רצתה להפתיע,״ אמרה תמרה לשני ילדיה, וגרפה את האוויר בידה כמו בניסיון לצוד זבוב.
סבתם שאנן נהגה לדבר אל עצמה. למעשה, היא אהבה לדבר אל כל מה שהיה בסביבתה. הבנים צפו בה מדובבת את פרחי הגן, משוחחת עם הנחל הזורם בין בתיהם. במשך שעות הייתה יכולה לרכון על מימיו וללחוש לו מילים. זוֹהאל התבייש כשראה את אמו מתנהגת כך. הוא נזף בה על שהיא משמשת דוגמה רעה לילדיו. ״את מתנהגת כמו משוגעת,״ היה צועק. שאנן השפילה אז את מבטה, ועצמה את עיניה בדממה.
יום אחד, אמר אמד לסבתו:
״יש לי קול בתוך הראש. הוא מדבר אל עצמו. אני לא מצליח להשתיק אותו. הוא אומר דברים משונים. כאילו מישהו אחר מתחבא בתוכי, מישהו גדול יותר ממני.״
״ספר לי, אמד, ספר לי את הדברים המשונים שהוא אומר לך.״
״אני לא יכול לספר, אני כל הזמן שוכח אותם.״
זה היה שקר. הוא לא שכח אותם.
עזיז ביקר בעיר הגדולה פעם אחת ויחידה. אביו זוהאל שכר אוטו. הוא שכר את שירותיו של נהג. הם יצאו לדרך עם שחר. עזיז הביט בנוף החדש שחלף מבעד לחלון. נשא חן בעיניו המרחב שהאוטו נע בו. נשאו חן בעיניו גם העצים שנעלמו ממבטו. נשאו חן בעיניו הפרות עם הקרניים הצבועות אדום, שלֵוות כמו אבנים גדולות הנחות על האדמה הלוהטת. הדרך היטלטלה בין שמחה לכעס. עזיז התפתל מכאב. והוא חייך. מבטו הטביע את הנוף בדמעותיו. והנוף היה לבבואה של ארץ.
זוהאל אמר לאשתו:
״אני לוקח אותו לבית החולים בעיר הגדולה.״
״אלך להתפלל, אחיו אמד ילך להתפלל,״ ענתה תמרה בפשטות.
כשהכריז הנהג כי הם מתקרבים סוף־סוף אל העיר, התעלף עזיז בתוך האוטו ולא ראה דבר מן הפאר שעליו סיפרו לו. כששב להכרתו הוא שכב במיטה. בחדר שבו התעורר עמדו מיטות נוספות, ילדים נוספים שכבו בהן. נדמה היה לו שהוא שוכב בכל המיטות. נדמה היה לו שהכאב העז הכפיל את גופו. נדמה היה לו שהוא מתפתל מכאב בכל המיטות, עם הגופים כולם. רופא רכן אליו. עזיז הריח את ריח הבושם החריף שנדף ממנו. הוא היה חביב למראה. הוא חייך אליו. עזיז פחד ממנו למרות הכול.
״ישנת טוב?״
עזיז לא אמר דבר. הרופא הזדקף, חיוכו נמוג. הוא דיבר אל אביו. הוא והרופא יצאו מן החדר הגדול. אגרופיו של זוהאל היו קפוצים, הוא התנשם בכבדות.
לאחר כמה ימים החל עזיז להרגיש טוב יותר. הוא קיבל תערובת סמיכה לשתייה. הוא שתה אותה בוקר וערב. צבעה היה ורוד. היא לא הייתה טעימה, אבל הרגיעה את כאביו. אביו ביקר אותו מדי יום. הוא אמר לו שהוא מתגורר אצל בן דודו קסיר. זה כל מה שאמר לו. זוהאל הביט בו בשתיקה, נגע במצחו. ידו הייתה קשה כענף. באחת הפעמים התעורר עזיז בבעתה. אביו התבונן בו, ישוב על כיסא. מבטו הפחיד אותו.
ילדה צעירה שכבה במיטה הסמוכה לעזיז. קראו לה נעלן. היא אמרה לעזיז שלבה לא צמח כראוי בחזהּ.
״הלב שלי צמח הפוך, אתה יודע, הקצה לא נמצא במקום הנכון.״
היא סיפרה את זה לכל הילדים שישנו בחדר הגדול של בית החולים. כי נעלן דיברה עם כולם. לילה אחד עזיז צווח בשנתו. נעלן נבהלה. לפנות בוקר היא סיפרה לו את שראתה.
״העיניים שלך נהיו לבנות כמו כדורי בצק, נעמדת על המיטה שלך וטלטלת את הידיים. חשבתי שעשית הצגה, כדי להפחיד אותי. קראתי לך. אבל השכל שלך לא היה יותר בתוך הראש שלך. הוא פשוט נעלם לאנשהו. האחיות באו. הן הציבו פרגוד מסביב למיטה שלך.״
״היה לי סיוט.״
״למה יש סיוטים? אתה יודע?״
״אני לא יודע, נעלן. אימא תמיד אומרת: ׳רק אלוהים יודע׳.״
״אימא אומרת את אותו דבר: ׳רק אלוהים יודע׳. היא גם אומרת: ׳ככה זה משחר הימים׳. שחר הימים, אימא סיפרה לי, זה השחר הראשון של העולם. היה אז כל כך חשוך, שהקרן הראשונה של השמש שחוררה את הלילה צרחה מכאב.״
״אבל זה הלילה שהיה צריך לצרוח, כי אותו חוררו.״
״אולי,״ אמרה נעלן, ״אולי.״
כעבור כמה ימים שאל זוהאל את עזיז לאן הועברה הילדה הקטנה ששכבה על ידו. עזיז ענה שאמה באה לקחת אותה כיוון שהחלימה. אביו השפיל את מבטו. הוא לא אמר דבר. לאחר רגע ארוך, הרים את ראשו. הוא עדיין לא אמר דבר. לאחר מכן רכן אל ילדו. הוא נשק למצחו. זו הייתה הפעם הראשונה שעשה זאת. דמעות בצבצו בעיניו של עזיז. ואז מלמל לעברו אביו: ״מחר נחזור גם אנחנו הביתה.״
עזיז חזר הביתה עם אביו, באותו אוטו ועם אותו נהג. הוא הביט מבעד למראה בדרך החומקת מעיניו. אביו שקע בשקט משונה, הוא עישן בתוך האוטו. הוא הביא לו תמרים ועוגה. לפני שהגיעו הביתה שאל עזיז את אביו אם החלים.
״לא תחזור עוד לבית החולים. תפילותינו נענו.״
זוהאל הניח את ידו הגדולה על ראש בנו. עזיז היה מאושר. שלושה ימים מאוחר יותר נפלה הפצצה מן העבר האחר של ההר, שפילחה את הלילה והרגה את סבו ואת סבתו.
 
 
ביום שבו שָבו זוהאל ועזיז מן העיר הגדולה, קיבלה תמרה מכתב מאחותה דָליל, שנסעה לאמריקה כמה שנים קודם לכן כדי ללמוד מחשבים. היא נבחרה מבין מאה מתמודדים, הישג מכובד. אך היא מעולם לא שבה לארצה. דליל כתבה בקביעות, גם כאשר תשובותיה של תמרה הפכו נדירות. במכתביה היא תיארה את חייה שם. לא הייתה שם מלחמה, וזה מילא אותה באושר שהפך אותה כה מאושרת, כה נבדלת מן היתר. לעתים תכופות היא הציעה לשלוח כסף, אך תמרה דחתה ביובש את עזרתה.
במכתבה הודיעה לה דליל כי היא בהיריון. ילדהּ הראשון. היא כתבה לה שתצטרף אליה יחד עם התאומים. היא מצאה דרך להביא אותם לאמריקה. היא רמזה שעל תמרה לעזוב את זוהאל. להשאירו לבדו עם המלחמה שלו ועם מטעי התפוזים.
״איך שהיא השתנתה תוך כמה שנים!״ חזרה תמרה ואמרה.
היו ימים שבהם שנאה תמרה את אחותה. היא התרעמה: כיצד תוכל לנטוש את בעלה? היא לא תעזוב את זוהאל. לא. וגם היא עצמה תילחם, גם אם דליל כתבה לה שמלחמתם חסרת תועלת. מצדה, שלא יהיו בה אלא מפסידים.
זה זמן רב הפסיק זוהאל לדרוש בשלומה. מבחינתו דליל מתה. הוא לא רצה אפילו לגעת במכתביה. ״אני לא רוצה להזדהם,״ אמר בתיעוב. בעלה של דליל היה מהנדס. דליל מעולם לא הזכירה אותו במכתביה. היא ידעה כי בעיני משפחתה הוא נחשב לצבוע ושפל. הוא בא מן העבר האחר של ההר. הוא היה האויב. הוא נמלט ליבשת אמריקה. כדי להתקבל שם, סיפר זוועות ושקרים על העם שלהם. בכך האמינו תמרה וזוהאל. איך ייתכן שדליל לא מצאה משהו טוב יותר לעשות כשהגיעה לשם, חוץ מלהינשא לאויב? כיצד העזה? ״אלוהים הוא שהקרה אותו בדרכי,״ כתבה להם יום אחד. ״היא טיפשה,״ חשבה תמרה.״ אמריקה ערפלה את שיקול דעתה. למה היא מצפה? שנירצח כולנו על ידי החברים של בעלה? מה חשבה לעצמה כשנישאה לו? שהיא תורמת לתהליך השלום? בתוך תוכה, היא תמיד הייתה אנוכית. מדוע להטריח אותה באסונותינו? מי יודע, אולי בעלה יתמלא שמחה לאיד?״
בתשובתה התמציתית למכתב של אחותה, תמרה לא אמרה דבר על שהותו של עזיז בבית החולים. גם לא על הפצצה שנפלה והרגה את חמֶיהּ.