אהבה באיומי רובה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה באיומי רובה
הוספה למועדפים

אהבה באיומי רובה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
הנרי, קיפּ, רוני ולי גדלו יחד במרחבים הכפריים של ויסקונסין. ארבעתם ינקו מאותם השורשים, אולם כל אחד מהם פנה לדרך משלו. הנרי נשאר לחיות ולעבוד בחווה המשפחתית ונשא לאישה את אהבתו הראשונה; קיפּ הרוויח מיליונים בבורסה של שיקגו; רוני נעשה כוכב רודיאו; ואילו לי נהפך לכוכב רוק מפורסם וזכה לתהילה ולשברון לב במידות שוות.
 
עתה, בשנות השלושים לחייהם, הם מתקבצים בעיירת הולדתם לרגל חתונתו של קיפּ. כל אחד מהם מקווה למצוא נחמה בחיק חבריו, אולם עד מהרה מתברר להם שאי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור: מתחת לרחשי השמחה וההתרגשות על האיחוד המחודש מפעפעים מתחים ויריבויות ישנות, וסוד אחד שעלול לקרוע לגזרים נאמנויות שנדמה כי חושלו באש.
 
"אהבה באיומי רובה" הוא רומן מרגש ומעורר מחשבה על הדברים החשובים באמת – אהבה ונאמנות, חברוּת ותחושת שייכות. בכנות ובאלגנטיות טווה ניקולס באטלר עלילה אשר מחלחלת אל לב הקוראים כמו מים זכים ומעלה שאלות מהותיות, כמו האם אפשר באמת לחזור הביתה ומה אנחנו מרוויחים או מפסידים כשאנחנו פורשים כנפיים ויוצאים אל העולם הגדול.
 
"רומן שבמרכזו פועם לב ענקי." The New York Times
"מבריק מכל בחינה. מכתב אהבה לילדוּת ולחברוּת... ספר חובה!" People
"מסוג הספרים שמשקמים את האמון במין האנושי." Toronto Star

פרק ראשון

הנרי
 
המשכנו להזמין אותו לכל החתונות שלנו, גם כשהוא נהיה מפורסם. שלחנו את ההזמנות לחברת התקליטים שלו, בגורד השחקים בניו יורק, כדי שהמעטפה המעוטרת תגיע אליו בסיור ההופעות שלו בהלסינקי, בטוקיו או בבֵּיירות - מקומות שהיו מעבר לתפיסתנו ומעבר למשאבינו המוגבלים. הוא מצדו המשיך לשלוח לנו מתנות יום הולדת בקופסאות קרטון חבוטות עם המון בולים זרים: בשמים או צעיפים עדינים לרעיות שלנו, או צעצועים ואביזרים קטנים ועדינים כשהילדים שלנו נולדו - רעשנים מיוהנסבורג, בובות מטריושקה ממוסקבה, נעלי משי קטנות מטאיפֵּיי. לפעמים הוא התקשר אלינו, אבל הקו היה מלא רעשים והדהודים, מקהלת בחורות מצחקקות נשמעה ברקע, וקולו אף פעם לא נשמע עליז כמו שציפינו.
חודשים עברו עד שראינו אותו שוב, ואז הוא הגיע הביתה, מזוקן וכחוש, ועיניו היו עייפות אבל מלאות הקלה. ראינו שהוא שמח לראות אותנו, להיות שוב איתנו. תמיד חיכינו בסבלנות שיתאושש, יתפכח ויחזור לחיות בינינו. ידענו שהוא זקוק לזמן כדי להתאקלם ולמצוא שוב את שיווי המשקל, ולכן נתנו לו לישון ולישון, ומדי פעם הבאנו לו תבשילים ולזניות, קערות סלטים ופשטידות טריות.
הוא אהב לנסוע בטרקטור בשטח האדמה הגדול שלו. שיערנו שהוא נהנה מהשמש החמה, מהאור והאוויר הצח על פניו החיוורים. מהקצב האטי של הג’וֹן דִיר הישן, הסבלני והאמין. מהאדמה שמתגלגלת לאחור מתחתיו. בשטח שלו לא היו יבולים, כמובן, אבל הוא הסיע את הטרקטור בשדות הבור, המלאים עשבי ערבה ופרחי בר, עם סיגריה או ג’וינט בין השפתיים. תמיד חייך כשישב על הטרקטור הזה, ושערו שהתנופף ברוח היה זהוב באור השמש, כמו ראשסבא של שן הארי.
על הבמה הוא קרא לעצמו בשם אחר, אבל אנחנו אף פעם לא השתמשנו בשם ההוא. אנחנו קראנו לו לילנד, או פשוט לִי, כי זה היה השם שלו. הבית שלו היה פעם בית ספר כפרי קטן; בית מבודד, במרחק שמונה קילומטרים בערך מהעיירה שלנו, ליטְל וינְג. על תיבת הדואר היה רשום: ל’ סאטון. באולם הספורט הקטן שבמבנה הישן הוא בנה אולפן הקלטות וריפד את הקירות בגומאוויר ובשטיחים עבים. על הקירות הוא תלה תקליטי פלטינה, וגם תצלומים שלו עם שחקניות ושחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, שפים וסופרים. דרך הכורכר שמובילה מהכביש אל הבית היתה ארוכה ומלאה בורות, אבל אפילו זה לא הרתיע את הבחורות שחיפשו אותו. הן באו מכל העולם. והן תמיד היו יפהפיות.
ההצלחה של לי לא הפתיעה אותנו, כי במשך כל השנים הוא אף פעם לא ויתר על המוזיקה שלו. כשאנחנו למדנו במכללה או התגייסנו לצבא או נשארנו במשק המשפחתי, הוא התבודד באיזה לול תרנגולות נטוש וניגן בגיטרה החבוטה שלו בלב הדממה המוחלטת בעיצומו של החורף. הוא שר בקול פַלסֶט מוזר, שלפעמים העלה דמעות בעיניים כשישבנו סביב המדורה, בין הצללים המתעתעים של הלהבות הכתמתמות והעשן האפרפר.
הוא היה המוצלח מכולנו. הוא כתב שירים על המקום הזה שאנחנו חיים בו: שדות הדגן שנפרשים לכל עבר, היערות שמתחדשים בלי הרף, הגבעות המגובננות, הגֵיאיות העמוקים, הקור החד כמו סכין, הימים הקצרים מדי, והשלג, השלג, השלג. שיריו היו ההמנונים שלנו - ברמקולים, במיקרופונים ובמכונות התקליטים שלנו. הערצנו אותו. הרעיות שלנו העריצו אותו. ידענו את כל המילים של השירים שלו, ולפעמים גם היינו חלק מהשירים שלו.
קיפּ עמד להתחתן באוקטובר, באסם גדול שהוא שיפץ לכבוד המאורע. האסם היה חלק מחוות סוסים תחומה בגדרות תיל, לא רחוק מבית הקברות הקטן של העיירה, שבו אפשר לספור כל מצבה מכוסת חזזיות ולדעת כמה מתים נחים על משכבם מתחת לאדמת העשב הסמיכה. מין מפקד תושבים כזה.
כולם הוזמנו לחתונה. לי אפילו קיצר את סיור ההופעות שלו באוסטרליה כדי להגיע לחתונה, אם כי כולנו חשבנו תמיד שקיפ ולי פחות קרובים אחד לשני מכל החברים האחרים. למיטב ידיעתי, קיפ אף פעם לא קנה תקליטים של לי. בכל פעם שראינו אותו נוסע בעיירה היתה תקועה לו באוזן דיבורית אישית, והפה שלו עבד בלי הפסקה, כאילו הוא עדיין בזירת המסחר של הבורסה החקלאית.
קיפ חזר לוויסקונסין אחרי תשע שנות עבודה בבורסה של שיקגו, ואנחנו הרגשנו כאילו העולם נהיה שוב קטן. במשך שנים - כל החיים שלנו, בעצם - הקשבנו לחדשות החקלאות ברדיו שבטנדרים שלנו. לפעמים אפילו שמענו את הקול של קיפ בשידורים האלה, כשהוא התראיין מהמשרד שלו בשיקגו, ובבריטון מוּכּר ומלא ביטחון סיפר על כל מיני תנודות שבגללן נוכל או לא נוכל לממן יישור שיניים לילדים, חופשות חורף או נעליים חדשות; הוא סיפר לנו דברים שלא לגמרי הבנו, ובכל זאת כבר ידענו. העתיד שלנו נשזר בדיווחים האלה על מחירי החלב והתירס, החיטה והסויה, בשר חזיר ובשר בקר. הרחק מהחוות ומהממגורות שלנו, קיפ שיחק בפירות עמלנו וקצר הצלחה. ובכל זאת הערכנו אותו. קודם כול, הוא היה פיקח כמו שד, ועיניו הבריקו כשהקשיב בתשומת לב לתלונות שלנו על מוכרי זרעים, חומרי הדברה, מחירי דשנים, כלים חקלאיים ומזג אוויר הפכפך. בכיס האחורי של מכנסיו הוא החזיק תמיד את לוח השנה לחקלאי, והוא הבין טוב מאוד למה אנחנו עוקבים בכפייתיות כזאת אחרי הגשם. אם הוא לא היה עוזב את העיירה, יכול להיות שהוא היה חקלאי מצליח. לוח השנה לחקלאי כבר כמעט היה חסר שימוש, הוא אמר לי פעם, ובכל זאת הוא אהב להסתובב איתו בכיס. ״נוסטלגיה,״ הוא הסביר.
כשהוא חזר לעיירה, הוא קנה את הממגורה הישנה במרכז המסחרי, שהיתה המבנה הכי גבוה אצלנו - מחסני תבואה בגובה שש קומות, מגדלים שתמיד התנשאו מעלינו והטילו צל ארוך, כאילו הם שעון השמש של חיינו. בילדותנו, המקום הזה שקק פעילות. לכאן הביאו את הדגן כדי שיחכה לרכבות שעוברות, ולכאן באו החקלאים לקנות דלק, זרעים וחומרים אחרים. אבל בסוף שנות השמונים הידרדר מצבו של הבניין, והבעלים ניסו למכור אותו בתקופה שאף אחד לא רצה לקנות. אחרי כמה חודשים התחילו תיכוניסטים לזרוק אבנים על החלונות ולרסס כתובות על מגדלי הממגורה, וכך, רוב חיינו, היה הבניין הזה רק מבצר קודר ליד פסי רכבת, שהחליד והתמלא עשבים. הרצפה התכסתה בשכבה עבה של לשלשת יונים וגללי עטלפים, ובמרתף האבן הישן נוצר אגם מים עומדים. חולדות ועכברים התרוצצו בממגורה ואכלו את הגרעינים שנשארו, ובנעורינו פרצנו לפעמים פנימה וירינו בהם ברובי אוויר, והקליעים הקטנים ניתזו מהקירות הגבוהים. בעזרת פנסים איתרנו את העיניים הקטנות והמבריקות שלהם, ופעם רוני אפילו גנב נור תאורה מתא המטען במכונית של אמא שלו וזרק אותו לתוך אחד המגדלים. הנור הפיץ אור ורוד זוהר בחשיכה הגופריתית, ואנחנו ירינו.
בתוך עשרה חודשים קיפ שיקם את רוב הממגורה. הוא שילם לבעלי מלאכה מקומיים שיעשו את העבודה, ופיקח על כל פרט. בכל בוקר הוא הגיע לאתר לפני כולם, ולא היסס לקחת פטיש ביד או לרדת על הברכיים כדי ליישר אריח או כל דבר אחר. ניסינו לשער איזה סכום הוא שפך על הבניין הזה: מאות אלפי דולרים, בלי שום ספק. אולי אפילו מיליונים.
כשפגשנו אותו בדואר או בסופרמרקט הוא דיבר בהתרגשות על התוכניות שלו. ״כל המבנה הזה,״ הוא אמר, ״רק תחשבו כמה מקום יש בו. נוכל לעשות שם כל מה שנרצה. משרדים. תעשייה קלה. מסעדות, פאבים, בתי קפה. אני רוצה שיהיה שם בית קפה, זה ברור לי לגמרי.״ השתדלנו מאוד להשתתף בחלום שלו. כילדים הכרנו את הממגורה כמקום שבו האמהות קנו לנו אוברולים, גרביים עבים וערדליים; מקום שיש בו ריחות של מזון כלבים, אבק דגנים ומוצרי עור חדשים, וגם הבל פה מצחין ומי קולון זולים של גברים זקנים. אבל הזיכרונות האלה היו רחוקים מאוד.
״אתה באמת חושב שאנשים ירצו לאכול ארוחת ערב בתוך ממגורה ישנה?״ שאלנו אותו.
״תחשבו מחוץ לקופסה, חבר’ה,״ הוא דחק בנו. ״החשיבה המרובעת הזאת - זה מה שהורג את העיירה הזאת. תחשבו בגדול.״
לצד הקופה הרושמת החדישה, על הדלפק המצוחצח, הציב קיפ גם את הקופה הישנה. וכך, בזמן שאחד העובדים תקתק את הקניות של הלקוחות בקופה האלקטרונית, נשען קיפ על הקופה הישנה והעיף מבט בארבע הטלוויזיות השטוחות שתלה מעל הקופות כדי שיהיה לו קל יותר לפקח על הבורסות הרחוקות, לראות את מכ״ם הגשם, לעקוב אחרי פוליטיקה בשידור חי, ולדבר עם הלקוחות שלו בחצי פה כשעיניו עדיין נעוצות בחדשות. לפעמים הוא אפילו לא הביט בלקוחות. אבל הוא בהחלט הקים לתחייה את הממגורה. גברים זקנים הגיעו בטנדרים החלודים שלהם אל מגרש הכורכר של הממגורה, שתו כוס קפה חלש ונשענו על כלי הרכב החמימים בזמן שהמנועים התקררו בקול תקתוק. הם פטפטו ביניהם, ירקו מיץ טבק חום על הכורכר ונהנו מהפעילות החדשה שנוצרה סביב הממגורה - משאיות משלוחים, נציגי מכירות, צוותי בנייה. הם אהבו לדבר עם החקלאים הצעירים (ביניהם גם אני והתאומים ג’ירוּ), שביקרו שם לעתים קרובות והקניטו את קיפ כשצפה בכל הפלזמות החדשות האלה והשתדל כמיטב יכולתו להתעלם מהם.
לִי אפילו כתב שיר על הממגורה הישנה, כמו שהיא היתה לפני השיקום. הממגורה שעדיין זכרנו, שעדיין היתה ממשית מבחינתנו.
החבר שלנו רוני טיילור היה אלכוהוליסט. השתייה חוללה תפנית רעה מאוד בחיים שלו. ערב אחד, כשהוא היה שיכור, הוא נפל על המדרכה מחוץ לפאב ברחוב הראשי, חטף מכה חזקה בראש ושבר כמה שיניים. מתחילת הערב הוא היה תוקפני וקולני, התחיל עם בנות זוג של אחרים, שפך את המשקאות שלו, ופעמיים ראו אותו משתין בסמטה מאחורי הפאב, חושף את הזין שלו לרוח ושורק את Raindrops Keep Fallin’ on My Head - ״גשם יורד לי על הראש״ - מהסרט ״קיד וקסידי״. כך שבסוף לשריף בַּרטמן לא היתה ברירה והוא עצר אותו על שכרות בציבור. ולא מפני שהיה לו משהו נגד רוני, אלא דווקא מפני שהוא רצה שרוני יתאושש במקום מבטחים, ולא יתיישב מאחורי הגה של איזה טנדר וייכנס בעץ במהירות מאה קילומטר בשעה בשעת לילה מאוחרת. אבל בפועל, כך בדיוק נגרם הנזק: כל הלילה, כשרוני שכב בכלא בגלל שכרות בציבור, המוח שלו דימם מבפנים, ובבוקר, כשהשריף לקח אותו לניתוח חירום בבית החולים באוֹקלֵייר, כבר היה מאוחר מדי. הנזק היה בלתיהפיך. אף אחד לא דיבר על זה במפורש, אבל שיערנו שהאלכוהול דילל לו את הדם והחמיר את הדימום. רוני אף פעם לא החלים מהתקרית הזאת, אלא נשאר מין גרסה אטית של עצמו. אולי הוא נהיה שמח יותר, אבל הוא גם נהיה פחות מודע לעצמו, ואני מניח שאדם זר היה עלול לחשוב שהוא קצת מפגר. אבל אולי לא, אולי הוא היה נראה לו נורמלי. בכל מקרה, האדם שחי פעם בגוף הזה כבר לא היה שם עכשיו. הדיבור כבר לא קלח כמו קודם, והרבה פעמים הוא חזר על עצמו. זה לא אומר שהוא היה טיפש או נכה, אבל נדמה לי שלפעמים התייחסנו אליו ככה.
רוני נשאר בבית החולים כמה חודשים, להתאושש ולהתנקות מהאלכוהול. לא פעם נאלצו לקשור אותו למיטה, ואנחנו באנו להחזיק לו את היד. הוא אחז בנו בכוח, בפראות, ונראה כאילו עוד רגע הוורידים יקפצו מעורו המיוזע. בחיים שלי לא ראיתי עיניים מפוחדות כל כך, חוץ מאשר אצל סוסים. ואנחנו ניגבנו לו את המצח והשתדלנו כמיטב יכולתנו להחזיר אותו לקרקע.
גם הרעיות והילדים שלנו באו לבקר אותו, והוא נהנה מזה. זה אילץ אותו להתרכך. הילדים הביאו איתם דפים ועפרונות צבעוניים, ציירו אותו בצבעים עליזים, וליד הראש הוסיפו תמיד שמש זורחת או עץ מלא עלים. לפעמים, אחרי שהילדים הלכו, ראינו שהוא מחזיק את הציורים האלה ובוכה, ולפעמים הוא החזיק אותם ונגע בהם בעדינות כאילו הם חפצי קודש. הוא שמר את הציורים האלה, ואחר כך הוא תלה אותם בדירה שלו.
אחרי תקופה מסוימת הוא התחיל לצאת מזה, ואנחנו טיפלנו בו כמיטב יכולתנו, כי הוא היה שלנו ולא היתה לו משפחה אחרת. הוריו מתו כשהיינו בני עשרים ומשהו, מהרעלת פחמן חדחמצני בבקתה שלהם באגם ספַּיידֶר, ליד בּירצ’ווּד. רוני היה היתום של ליטל וינג.
לפני כן הוא היה רוכב רודיאו מקצועי, אז אל סוסים הוא התנהג בעדינות, אבל אל שוורים הוא התנהג בגסות. הוא היה רוכב מנוסה, וגם לפני התאונה ספג כמה פציעות קשות ופגיעות גופניות. לפעמים, כשהוא בא אלינו לארוחת ערב, הילדים שלי ביקשו ממנו לפרט להם את רשימת כל העצמות שנשברו לו. ספירת המלאי הזאת נמשכה לא מעט זמן.
״בואו נראה,״ הוא אמר וחלץ את מגפי הבוקרים השחוקים שלו. ״טוב. כל אצבע ברגל נשברה לי באיזשהו שלב, את זה אני יודע.״ הוא הסיר את הגרביים המחוררים. הציפורניים שנשארו לו ברגליים היו צהובות או אפורות כמו קוורץ, וכאילו צמחו בניגוד לרצון הגוף שלו. ״לדעתי, חלק אפילו נשברו פעמיים. כי אתם מבינים, שור משתולל קופץ מתי שמתחשק לו, ולפעמים זה בדיוק על הרגל שלך.״ ואז הוא הרים את הבן שלנו, אלכס, השכיב אותו על הגב על הרצפה בסלון, והוא עצמו גילם את תפקיד השור, מחץ לו בעדינות את הגוף ודגדג אותו בצלעות, בבתי השחי ובאצבעות הרגליים. ״בבית החולים בקַליספֶּל רצו להוריד לי את האצבע הקטנה בשתי הרגליים, אבל ברחתי משם לפני שהצליחו להרדים אותי. התקשרתי למישהי והיא חיכתה לי במנוע דולק.״
״והצלקת הזאת כאן,״ הוא אמר והצביע על הקרסול הימני החיוור, ״זה בגלל שור שקראו לו טַייקוֹנדֶרוֹגָה, שירד לי על הקרסול ושבר לי אותו לשניים.״
בעיני הילדים שלי זה היה המשחק הכי כיפי בעולם - לבדוק כמה בגדים הם יצליחו לקלף מעל רוני, כמה עצמות שבורות הוא יצליח לזכור, וכמה צלקות מזעזעות הם יזכו למשש באצבעותיהם הקטנות.
אבל הנפילה באותו ערב, כשהוא היה שיכור, שמה קץ לקריירת הרודיאו שלו, וזה היה עצוב מאוד. הרי רוני פרש מהלימודים באמצע התיכון כדי להשתתף ברודיאו, ועכשיו לא היה לו מקצוע וגם לא כישורים אחרים.
לִי שילם את ההוצאות הרפואיות שלו, מימן לו את שכר הדירה, את האוכל והבגדים. לא היינו אמורים לדעת את זה, אבל רונדה בלייק, שעבדה במשרד בבית החולים אוקלייר, היתה חברת ילדות שלנו, והיא סיפרה את זה לאדי מוֹפִיט, באחד הערבים בפאב.
״יכולים לפטר אותי בגלל שאני מספרת לך,״ אמרה רונדה, ״אבל באמת שאנשים צריכים לדעת. בחיים שלי לא ראיתי מעשה כל כך יפה. בחיי, עוד יעיפו אותי מהעבודה, אבל נשבעת לך שזה שווה את זה.״
ואז היא סיפרה לאדי שלרוני לא היה ביטוח רפואי, וחשבון האשפוז היה יותר ממאה אלף דולר.
״ואז, יום אחד,״ היא אמרה, ״אנחנו מקבלים מכתב מניו יורק. מעטפה בשביל רוני, מאיזושהי חברת תקליטים. ובתוכה - צ’ק על מאה עשרים אלף דולר, לא פחות ולא יותר.״
היא שתתה את הבירה במהירות, ועיניה היו לחות.
״זה היה כל כך יפה,״ היא אמרה, ״שאני לא יכולה לשמור את זה בסוד.״
אדי סיפר את זה לכולנו באחד הערבים, אחרי משחק פוטבול בתיכון (הנבחרת שלנו נגד אוֹסֵיאוֹ). לאף אחד מאיתנו עוד לא היה ילד בתיכון, אבל כשגרים בעיירה קטנה כמו ליטל וינג שבוויסקונסין, משחקי הפוטבול והכדורסל של התיכון המקומי נחשבים יציאה לבילוי; בכל זאת זה אירוע זול, לכל המשפחה. אז עמדנו מתחת ליציע, חלק מאיתנו לעסו טבק רֶד מֶן משקית משותפת, אחרים העבירו ביניהם שקית גרעינים שחורים, וכולנו הקשבנו לסיפור של אדי. הקהל מעלינו שאג בהתלהבות, נעליים כבדות רקעו על ספסלי העץ, פיגומי המתכת הרעועים השירו פתיתי חלודה, ופחיות ריקות ועטיפות נייר מקומטות ירדו כמו גשם. חלק מאיתנו שילבו ידיים, חלק ירקו את מיץ הטבק, וכולנו ניסינו לדמיין איך נראה בכלל צ’ק של מאה עשרים אלף דולר.
עוד לפני כן לי היה הגיבור שלנו, אבל המעשה הזה רק העמיק את האהבה שרחשנו לו והעצים את האגדה שנרקמה סביבו. למחרת הלכנו יחד, וכל אחד מאיתנו קנה עוד עשרה תקליטים שלו, על אף שכבר היו לנו בבית אותם תקליטים בדיוק, ולמרות שלא היה לנו קל להוציא את הכסף הזה. חלק גדול מאיתנו בקושי הצליחו לגמור את החודש, והיינו זקוקים לכסף הזה בשביל לקנות מצרכים או לחסוך ליום סגריר. ובכל זאת קנינו את התקליטים, ושלחנו אותם בדואר לקרובי משפחה וחברים רחוקים, או תרמנו אותם לספריות ובתי אבות.
אפילו חשבון אחד לא הגיע אל רוני; עורכי הדין של לי טיפלו בכל הפרטים הדרושים ודאגו שרוני יהיה מסודר לתמיד. רוני לא ידע כנראה שיש לו פטרון. ואולי הוא כן ידע? אין לי מושג. לי אף פעם לא דיבר על זה, וגם רוני לא. ומצד שני, היה בזה משהו כל כך מוצדק. בדירה של רוני היו המון פוסטרים של לי, הרבה לפני התאונה והניתוח. רובם כבר דהו קצת מאור השמש או נהיו שמנוניים מהעשן שבמטבח. הם קישטו את הקירות העלובים האלה הרבה לפני ההצלחה הגדולה של לי. רוני תמיד אהב את לי יותר מכולם.
ההזמנות לחתונה של קיפ היו כבדות מרוב נייר וסרטים ונצנצים. כל אחד מאיתנו לקח את ההזמנה מתיבת הדואר ואחר כך מהמכונית שלו והכניס אותה הביתה בזהירות, ביראת קודש, כאילו יש בה חדשות ייחודיות, שלא יסולאו בפז. לא ממש הכרנו את פֶלישָה, האישה שהוא עמד להתחתן איתה. היא הגיעה משיקגו, ועכשיו עבדה כיועצת, מהבית; הבית החדש שלהם שהיה קצת מחוץ לעיירה. למי היא מייעצת ובאיזה תחום - לא ידענו בדיוק, אם כי אדי טען שזה קשור לרוקחות. כבר כמה פעמים היא באה לפאב עם קיפ, ותמיד נראתה מצוין, איפור מושלם, שיער מושלם, ציפורניים מושלמות. במיוחד זכרנו אותה בגלל סנדלי העקב שהיא נעלה כל החורף, סנדלים שחשפו ציפורני רגליים אדומות ומבריקות. היא היתה די נחמדה, אבל משהו בהתנהגות שלה כאילו אמר לנו שהעיירה שלנו היא מקום זמני מבחינתה, מין חניית ביניים, וגם אנחנו חניית ביניים. שיום אחד היא תעוף הלאה ותנופף לנו מלמעלה. שאנחנו חברים ממעוף הציפור.
סקרנו את ההזמנה והופתענו לראות שלִי ישיר בטקס. בחתונות שלנו הוא לא שר. כולנו רצינו שהוא ישיר, אבל אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו לבקש ממנו טובה כזאת. לרגע לא שקלנו את האפשרות שהוא יבוא לחתונה כזמר. רק כחבר שלנו.
זמן קצר אחרי שההזמנות האלה הגיעו, לי חזר הביתה מאוסטרליה. אף פעם לא ראינו אותו תשוש ורצוץ כל כך. כמו תמיד נתַנו לו להתאושש כמה ימים, ואחר כך אשתי, בֶּת’, הזמינה אותו אלינו לארוחת ערב ומדורה בחוץ. הוא תמיד אהב לשחק עם הילדים שלנו. וגם מצא חן בעיניו שאנחנו לא מאלה שמחוברים לטלוויזיה בכבלים. למעשה, הטלוויזיה היחידה שלנו היתה דגם עתיק שירשנו מהורי - רהיט עץ ענקי שבקושי יכול לקשר מישהו לעולם החיצון. אבל היה לנו פטפון די חדש (אני אוסף תקליטי ויניל ישנים), ולא פעם ראיתי את לי מסמיק כשהוא עבר ליד הפטפון וראה שאחד התקליטים שלו מונח מתחת למחט. הילדים שלנו ידעו את המילים של כל השירים שלו.
באותו ערב הילדים צווחו בשמחה כשהם ראו את פנסי הטנדר הישן של לי מתקרבים לאורך שביל הכורכר אל ביתנו. הם דהרו במעגלים ושרו בהתלהבות את כל השורות המוכרות שלו.
״בסדר, בסדר!״ אמרה בת’ וצחקה. ״עכשיו מספיק. תנו לדוד לי לנשום, טוב? הוא עייף, הוא רק חזר מאוסטרליה, אז אל תציקו לו יותר מדי.״ היא סילקה אותם מדלת הכניסה ואחר כך סקרה את עצמה במראה, הידקה את השפתיים והעבירה את אצבעותיה במהירות בשיער.
לי הגיע לדלת עם זר ציפורנים שבטח קנה במהירות בסופרמרקט. בת’ לקחה את הפרחים והם התחבקו. במהלך השנים הוא רזה, וקו השיער שלו נסוג במהירות, אם כי מאחור הוא בכל זאת נתן לשיער להתארך. חוץ מזה היה לו זקן, וגם כל מיני קעקועים על אמות הידיים.
״הֵיי, אחי,״ הוא אמר וחייך אלי. ״טוב לחזור הביתה. התגעגעתי אליכם בטירוף.״
לי תמיד ידע לחבק כמו שצריך. הרגשתי את צלעותיו מול צלעותי, את זרועותיו הארוכות סביבי. את ריח הטבק בזקנו ובשערו.
״גם אנחנו התגעגענו אליך,״ אמרתי. ואז הילדים התנפלו עליו, והוא נפל ארצה בתבוסה מדומה. בת’ ואני ניגשנו למטבח והבאנו את התבשילים לשולחן בפינת האוכל, שנרות כבר דלקו עליו. בת’ ניגשה לפטפון, הפכה את התקליט שלו והניחה את המחט על החריץ השחור הרחב בשוליים.
שמענו את לי גונח בחדר הכניסה, ואז הוא דשדש לעברנו, גורר אחריו את אלינור ואלכס, זרועותיו מתחת לבתי השחי שלהם. הוא הניד את ראשו, ״בואו נשמע משהו אחר, טוב?״ הוא אמר. ״כבר נמאסתי על עצמי לגמרי.״
הבטנו בו כשאכל, כשטרף את האוכל. שמחנו להאכיל אותו. שתינו יין והקשבנו למוזיקת ג’ז, ובחוץ רחששו עלי סתיו יבשים על הענפים שמעבר לחלון. האפשרות שיֵרד שלג נראתה די סבירה.
״אז אתה שר בחתונה של קיפ,״ אמרתי אחרי כמה זמן.
לי נשען אחורה בכיסא ונשף את האוויר מריאותיו. ״כן, כנראה,״ הוא אמר. ״יום אחד קיבלתי ממנו מסרון, בלי שום הכנה מראש. כל כך הופתעתי, שלא חשבתי הרבה לפני שעניתי. אולי הייתי צריך לחשוב.״
״אז זה בסדר מצדך?״ שאלה בת’. ״זאת אומרת, לשיר. דווקא בשביל קיפ?״
הוא משך בכתפיו. ״אני מחבב את קיפ, אתם יודעים, אם כי אנחנו באמת לא קרובים במיוחד. עכשיו הוא כבר יותר מכר מאשר חבר. אבל חזרתי בשביל לראות את כולכם, אתם יודעים, ו... לא יודע... גם בשביל לתמוך בו. לזכר הימים הטובים וכל זה. הוא באמת עשה כמה דברים טובים. הממגורה, לדוגמה. אני חושב שהוא מועיל לעיירה הזאת. בכל מקרה, אני מעדיף להיות כאן ולא באוסטרליה הרחוקה.״
״נו באמת,״ אמרה בת’, השעינה את סנטרה על כף היד וחייכה, ״החיים שלך לא כל כך גרועים.״ בידה השנייה העבירה אצבע על פני קו כלשהו בלוח העץ של השולחן.
״נכון,״ הוא אמר. ״החיים שלי טובים. טובים מאוד. אבל אני גם מרגיש בודד. אני מתגעגע לאנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים שלא רוצים ממני כלום. ו... המצב הזה משנה אותך במשך הזמן, אתם מבינים? ואני לא רוצה להשתנות. אני רוצה להמשיך לחזור לכאן ולחיות כאן, ופשוט להיות מי שאני. איתכם.״ הוא פלט נשיפה עמוקה ולגם לגימה ארוכה מהיין.
גם אנחנו הרמנו לעברו את הכוסות שלנו, שצלצלו כמו פעמונים עמומים, ושתינו את היין. ואז השתררה דממה. רק הרגליים של הילדים היטלטלו מתחת לשולחן, והרוח טלטלה את גבעולי הדגן היבשים ואת ענפי העצים בחוץ, ולי חייך שוב ומזג לעצמו עוד כוס יין, וראינו שהשיניים שלו כבר מוכתמות בארגמן ושהוא מרגיש טוב.
״הלוואי שהיו לי חיים כמו שלכם,״ אמר לבסוף. ״אתם מבינים?״
נישקתי את ידה של בת’ ואחזתי בה והבטתי בפניה. בת’ חייכה אלי והסמיקה והורידה את מבטה אל הרצפה.
ואז לי קם מהשולחן, לחץ את אגרופיו אל שקע גבו והתמתח כמו חתול, ואחר כך אסף את הצלחות ולקח אותן לכיור במטבח. בת’ הלכה אחריו, החזיקה את כוסיות היין בין אצבעותיה הארוכות, ואני הסתכלתי בהם רגע כשעמדו קרובים אחד לשני וניקו את הכלים. הוא נתן לה כלים רטובים והיא ניגבה אותם במגבת. הידיים שלו היו מכוסות קצף סבון, ואחר כך גם הידיים שלה, ושניהם התנועעו קצת מצד לצד לקצב הג’ז. הרגשתי טוב ככה, שכולם יחד, שהוא חזר. לקחתי גליל עיתון וגפרורים ויצאתי אל החושך להדליק מדורה.
הרוח הביאה איתה קור וכל הכוכבים יצאו, והצעיף התכלכל של שביל החלב נפרש מעל. ניגשתי אל ערימת עצי ההסקה, סחבתי גזרי עץ אל מעגל האבנים שמיועד למדורה, ואז שברתי כמה זרדים, הדלקתי אותם בגפרור ונשפתי בזהירות על הלהבות החדשות והרכות. תמיד אהבתי מדורות.
לי יצא מהבית בשלב כלשהו, הרגשתי שהוא מאחורי.
״רוצה ג’וינט?״ הוא שאל.
הבטתי מסביב, אם כי לא היו לנו שכנים במרחק מאות מטרים מכל צד. ״הילדים כבר במיטה?״ שאלתי, שפשפתי את ידי כדי להתחמם ונשפתי לתוכן. עדיין היה בהן ריח קלוש של אלכוהול.
״בת’ משכיבה אותם עכשיו,״ הוא אמר וחייך. שתקנו רגע. ״הייתי זקוק לערב הזה, בנאדם,״ הוא אמר בסוף. ״להיות איתכם ככה. רק בשביל - אתה יודע - לנשום עמוק. לאכול אוכל טוב. אתה לא מתאר לעצמך כמה.״
הוא החזיק ניירות גלגול ונתן לי את שקית הניילון, שהיתה כבדה וריחנית אפילו מבעד לניילון. הוא צבט את אניצי העשב לתוך הנייר וליקק אותו לאורך השוליים. תמיד הצטיין בקיפול מטוסי נייר.
״אולי נתחלק בסיגריה אחת?״ שאלתי.
״למה לא.״
וככה עמדנו, בפנים אדומים וכתומים מהאש, שני ניחוחות עשן שונים התערבלו סביבנו, מעל ראשינו הסתובבו השמים באטיות, ואורות מוזרים ויפים התקמרו לעבר האדמה מדי פעם.
בשלב מסוים לי צחק וטלטל את ראשו. נגעתי בז’קט הפלנל שלו ואמרתי, ״מה? מה העניין?״
״אני יוצא עם מישהי.״
״אתה תמיד יוצא עם מישהי.״
״לא ככה,״ הוא אמר. הוא הסתכל עלי והרים גבה. העשן מילא את ריאותינו, דביק ונעים. העברנו בינינו את הג’וינט.
״אז מי זאת? קדימה, תספר.״
נחנקתי מהעשן כשהוא אמר לי, השתעלתי לתוך הלילה ואחר כך חבטתי באגרוף על החזה. זאת היתה כוכבת קולנוע שהתנוססה בקביעות בעמודים המבריקים של כל מיני כתבי עת, שלפחות שלושה מהם היו מונחים אצלי בבית באותו רגע. אישה אלגנטית, יפהפייה מדהימה ומוכשרת ברמות.
הוא הנהן אלי ועדיין חייך.
״ומה היא עושה עם בטלן כמוך?״
״לפעמים יש מזל, אתה יודע,״ הוא אמר ומשך בכתפיו, אם כי ראיתי בבירור שהוא מאוהב בה.
״אני אביא אותה לחתונה של קיפ,״ הוא אמר כעבור רגע. ״אני כבר מת שתכירו אותה.״
״בחיי, לי, אני... באמת, אני ממש שמח בשבילך,״ אמרתי, אם כי משהו דומה לקנאה נתפס לי בחזה. ״אני כל כך שמח בשבילך,״ אמרתי שוב והבטתי לתוך האש, מעבר ללהבות, אל המקום שבו הגחלים פעמו בבוהק כתום חיוור. תהיתי איך זה לגעת בגוף שלה, להיות עם אישה יפה כל כך. ואז התנערתי, סילקתי את המחשבות האלה ושוב הייתי לצדו של לי, בלב מלא שמחה וגאווה.
מוזר, חשבתי לעצמי באותו רגע, פעם החיים שלו היו נורא דומים לחיים שלי, אבל עכשיו הם ממש שונים, אף על פי ששנינו מאותו מקום קטן על כדור הארץ. ולמה? איך קרה שהדרכים שלנו התפצלו? ולמה עדיין יש בינינו קשר בכלל? למה הוא יושב בחצר שלי, במשק שלי, כשברקע נשמעים צלילים עמומים של מאתיים פרות שגועות פה ושם? איך יכול להיות שהוא חזר, הבן אדם המפורסם הזה, שכולם יודעים את שמו, וקולו מוּכּר למיליוני אנשים, עד כדי כך שבהרבה מקומות הוא לא יכול בכלל להיות זר?
היה לי קשה להרים את המבט אל שמי הלילה ולא לחשוב על לי ועל התהילה שלו. אנשים בכל העולם הקשיבו באותו רגע למוזיקה שלו. הסתכלתי עליו כשמצץ את סוף הג’וינט וזרק את הקצה לאש. הוא היה אפוף זוהר.
כל עוד לי לא היה בסיור הופעות, רוני שרץ אצלו ימים שלמים, בבית הספר הישן שהיה עכשיו הבית שלו. הם ניגנו יחד, רוני חבט בתופים בכל המרץ, ולי חייך בחיבה אל חברו הפגוע. הם נסעו יחד בטרקטור של לי, בשמש. לי הכין לרוני ארוחות בוקר, צהריים וערב. שניהם ישבו במרפסת הכניסה הענקית של לי וסתם שתקו. הם צפו בעטלפים שצללו בשמי הלילה על רקע הכוכבים. הם הקשיבו לינשופים. ראו איילים מלחכים עשב בשדות.
לי הקפיד שרוני יישאר פיכח. הם ישבו יחד בכורסאות העץ הגדולות עם ספלי קפה או שוקו חם, ומבחינתם זה היה טוב ונעים ומספק לגמרי. בחברתו של רוני, לי היה נקי או כמעט נקי. לפעמים הם יצאו בערב לפאב, לראות משחק פוטבול של הגרין בֵּיי פֶּקֶרס, לאכול המבורגר או להתחלק בקערת נייר מלאה חטיפי גבינה. וגם אז לי דאג שרוני יישאר לידו כל הזמן, הזמין לו עוד ועוד קוקה קולה והקדיש תשומת לב עמוקה וכנה לדבריו של חברו ולהערות שלו, שלא תמיד היו מובנות לגמרי. לפני התאונה אף אחד מאיתנו לא הבין לגמרי את ההתמכרות של רוני לאלכוהול, שכמעט הרגה אותו, אבל האלכוהול נהיה כנראה החבר הכי טוב שלו במסעות הרודיאו. אחרי כל תחרות, כשהשתרע באמבטיה באיזה מלונית ושם קרח על החבורות הסגולות בכל הגוף, הוא נהג להשתכר מבירה זולה או וודקה ירודה. השתייה היתה המאהבת שלו, שיר הערש שלו, הסם וכרית השינה שלו.
•••
בשלב מסוים לי סידר שיפחלצו לו שור שלם ויעמידו אותו ליד הבית שלו, על משטח עץ מחובר לארבעה צמיגים גדולים ועבים. ואז שניהם גלגלו את השור המת לשדות של לי ונסעו מסביבו בטרקטור, ורוני החזיק פלצור, סחרר אותו במומחיות מעל פרצופו המחייך, השליך אותו בתנופה ואף פעם לא פספס את קרניו המבריקות של היצור המת.
״כל מה שהשרירים שלו עוד זוכרים,״ לי אמר והניד את ראשו בעצב. ואחר כך הוסיף, ״אני צריך לקנות לו סוס.״
מסיבת הרווקים נהייתה עניין מעיק. קיפ שכר לימוזינה ארוכה וקנה לכולנו חולצות פולו תואמות כדי שנלבש אותן ביום הזה, שאותו היינו אמורים לבלות במשחק גולף - שלושים ושש גומות. קיפ שכר את כל המסלול ואת כל המועדון, והשמועה אמרה שיהיו גם חשפניות. אבל הוא לא הזמין את רוני. ולי כעס. לא הופתעתי. קיפ תמיד פעל מהר מדי, דיבר מהר מדי, כמעט לא הקשיב. הוא תמיד היה כזה, והוא ורוני לא הסתדרו כל כך. אולי אף אחד מאיתנו לא כל כך הסתדר עם קיפ, אבל בטח לא רוני, שעוד בצעירותנו היה אומר לו, לדוגמה, ״בוא’נה, קיפ, מי שם קצוץ על מבחני כניסה למכללות? עזוב אותך. בסוףהשבוע יש מסיבה במחצבה. וזה מה שמעסיק אותי. מעסיק אותי להשיג זיון.״ כשדמיינתי את מסיבת הרווקים הזאת, תיארתי לעצמי שיהיו שם גם העמיתים של קיפ, משיקגו - אנשים בחליפה ועניבה, עם כוס מרטיני ביד, רואי חשבון שלמדו באוניברסיטאות יוקרתיות ונוהגים במכוניות יפות. האנשים האלה יגיעו עם ערכה אישית של מחבטי גולף, נעלי גולף עם דוקרנים בסוליה, וידיים שהתרככו מרוב עבודה משרדית. אולי קיפ לא הזמין את רוני כי הוא רצה להגן עליו, ואולי הוא לא הזמין אותו כי המצב שלו הביך אותו. אבל ידעתי שאף אחד מהתירוצים האלה לא יספק את לי, שאהב את רוני בצורה קנאית כמעט.
רוני כבר סימן מזמן את תאריך החתונה בלוח שנה שהיה תלוי לו על המקרר, ובמשך חודשים שאל אותי ואת לי, שוב ושוב, מתי תהיה מסיבת הרווקים.
״חייבים לעשות מסיבת רווקים,״ הוא אמר. ״איאפשר בלי זה. זאת החגיגה האחרונה, לא? המסיבה האחרונה.״
העציב אותי לחשוב שרוני עצמו אולי לא יתחתן אף פעם.
ביום של מסיבת הרווקים, לי ואני ניגשנו לדירה של רוני.
״קיבלת הזמנה?״ שאל לי והביט בדאגה בערימת דברי הדואר שהצטברו על שולחן המטבח. הרוב היה דואר זבל - קופונים, תעמולה פוליטית, הצעות לקנייה בכרטיס אשראי. שום חשבונות לא נשלחו לדירה של רוני.
״לא,״ אמר רוני. ״כנראה היא הלכה לאיבוד בדואר. הוא רוצה שאני אבוא, אני יודע את זה.״
״כן, בלי ספק, חבוב,״ אמר לו לי, ורתח מזעם בלבו, ״בלי ספק. חכו לי פה רגע, בסדר? אני חייב להתקשר רגע.״ הוא נעץ בי מבט רציני, וידעתי שאני צריך להשגיח על רוני, להעסיק אותו. הפעלתי את הטלוויזיה והעברתי ערוצים, עד שמצאנו סרט טבע על עדרי תאואים במונטנה.
״אתה יכול להשתמש בטלפון שלי!״ צעק רוני, אבל לי כבר ירד במדרגות ויצא. הבטתי בו מהחלון כשהוא הסתובב הלוך ושוב על המדרכה וצעק בנייד שלו. הוא נראה כמו מישהו שמתחשק לו לבעוט במשהו.
כעבור כמה רגעים הוא עלה בחזרה במדרגות. פניו היו אדומים. ״תשמע, חבר, אין בעיה, הכול בסדר!״ הוא אמר כשנכנס בחזרה לדירה. ״דיברתי עם קיפ, והוא הסביר לי הכול. מתברר שההזמנה שלך בדיוק חזרה אליו בדואר. כנראה הוא טעה בכתובת או משהו.״
רוני צפה בטלוויזיה, בעדרי התאואים שליחכו ערבה אינסופית. ״אבל אני לא מבין,״ הוא אמר. ״למה הוא לא נתן לי אותה ביד וזהו? כל יום אני עושה לו שלום כשאני עובר ליד הממגורה.״ רוני הניד את ראשו בפליאה על חוסר ההיגיון הזה וצחקק ברוח טובה.
לי נשף את האוויר מריאותיו. ״לא יודע, חבר. שאלה טובה.״ אגרופיו היו קפוצים. הוא הסתכל החוצה. זה היה יום יפהפה בחודש אוקטובר. השמש בהקה, עלי הסתיו בערו בצינה על פני המרחבים. באוויר עמד ריח של תפוחים בשלים מדי ושל דשן.
אחרי זמן לא רב נעצרה לימוזינה ליד הדירה של רוני וצפרה שש פעמים. לי הסתכל עלי, ובאותו רגע הבנתי בפעם הראשונה שהוא אדם בעל כוח עצום, ובשיחת טלפון אחת הוא יכול לוודא שדברים ייעשו. ראיתי שהוא אדם שמשיג את מה שהוא רוצה, שהוא לא רגיל לאכזבות.
רוני קם מהטלוויזיה, ופניו קרנו מהתרגשות. ״החגיגה מתחילה!״ הוא אמר בחיוך והחליף עם כל אחד מאיתנו חבטת הייפייב חזקה וקולנית. כף היד שלי כאבה.
הנהַנו. ״החגיגה מתחילה,״ אמרנו במרב ההתלהבות שהצלחנו לגייס.
ירדנו שלושתנו אל הלימוזינה שהמתינה במנוע דולק. הרבה חברים שלנו היו דחוסים בה, אבל היו בה גם כמה פרצופים זרים, כולל צלמת עם שתי מצלמות שונות שהיו תלויות לה על הצוואר. נראה שהיא מנסה לתעד כל רגע ורגע בניקון המתוחכמת שלה, ובמיוחד היא הקדישה תשומת לב לידיים של כולם, שהחזיקו כוסות ובקבוקים עם שפע של נוזלים משתכשכים - שמפניה, בירה וגם ויסקי עם סודה.
״כן!״ צעק רוני כשראה את כל זה. ״כן! כן! כן! החגיגה מתחילההההה!״ הקהל הקטן והצפוף ענה לו בתרועה מיידית.
השתחלנו בעקבות רוני לתוך הלימוזינה והתמקמנו בה, וכלי הרכב הענקי עזב את הרחוב הראשי ופנה כמו מחט מצפן ענקית לעבר מסלול הגולף. בחלל המכונית רעמה מוזיקה שלא זיהיתי, ולי התכופף והתקרב אלי. ״אל תוריד את העיניים מרוני. אל תאבד אותו לרגע,״ הוא אמר. ״אתה מבין אותי?״ הנהנתי. הבנתי שכל עניין הלימוזינה והמסיבה הוא רעיון רע מאוד, אבל כבר היינו בתוך המערבולת. לי דרש מקיפ שיזמין את רוני, אבל עכשיו, כשהבין שהמסיבה מסוכנת מאוד לחבר שלו, ישב בנוקשות, ידיו היו מאוגרפות ולסתו היתה קפוצה.
״תן לו משהו לשתות,״ הוא נהם אלי מעל המהומה. ״אבל לא בירה, שום אלכוהול.״
הושטתי יד לפחית קוקה קולה, פתחתי אותה ונתתי לרוני, והוא הרים אותה אל פיו ולגם ארוכות. ״יש!״ אמר, כשהפסיק רגע כדי לנשום וניגב את פיו באמת ידו. ״יש!״
״הֵיי, היי, היי!״ קרא קיפ ונקש באולר שווייצרי על כוס השמפניה שלו. ״אני צריך להודיע משהו, בסדר? יש לי הודעה חשובה!״ הוא הזכיר לי מדריך בצופים שלא מסוגל לשלוט בחניכים שלו. ״אתם מוכנים לסתום את הפה? הֵיי!״
״נאוּוּוּוּם!״ קרא האספסוף. ״נאום! נאום!״
הכרתי את רוב האנשים במכונית, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו רק אני ולי נמצאים שם, ורוני לידנו. הצלמת כיוונה את המצלמה אלינו, אל לי, והמבזֵק סנוור אותנו לרגע. זה לא היה מפתיע כנראה, אבל הרגשתי שהיא מעוניינת לצלם רק את לי, ובעיני רוחי כבר ראיתי אותה גוזרת מהתמונה אותי ואת רוני. חשבתי בלבי שככה זה כנראה כשאתה מפורסם - הרבה אנשים זרים עם מצלמות, שמסנוורים אותך בצילומים בלתיצפויים. נזכרתי במה שלמדנו בשיעור היסטוריה בחטיבת הביניים - שילידי אמריקה חשבו בהתחלה שהצילום גונב להם את הנשמה.
״חבר’ה,״ אמר קיפ, ״אתם לא מתארים לעצמכם כמה חשוב לי שכולכם הגעתם היום, לעזור לי לחגוג לקראת היום הגדול שלי מחר. אני ממש נרגש, חברים, באמת.״ אבל הוא לא נראה נרגש. שערו האדמוני, השופע והארוך, היה מסורק אחורה בג’ל, פניו היו שלווים וחלקים, זקנו המטופח היה קצוץ לאורך קו הלסת הנחוש שלו, וחיוכו היה מאופק לגמרי וכמעט אירוני. ״פֶלישה ואני,״ הוא אמר, ״כל כך שמחים שכולכם קיבלתם אותנו בזרועות פתוחות כשחזרנו לקהילה. ושגם אתם כל כך מתלהבים מכל מה שקשור לממגורה. זה כל כך חשוב לנו, אתם יודעים. ומחר״ - והוא השתתק לרגע בחגיגיות מזויפת ובדרמטיות מסוגננת של מנחה מקצועי ומשופשף - ״כולנו נצא לאסם הישן והגדול כדי לערוך את החתונה הגדולה ולחגוג עד לב השמים!״
הוא לא הספיק לסיים את הנאום, ורוני כבר צעק, ״החגיגה מתחילה!״ וחבט באגרופיו בחלל הדחוס, האפוף אדי אלכוהול. חלק מהנוכחים צחקו קצת בהיסוס, אבל לי כרך זרוע סביב חברו ולחש בנחישות באוזנו. הסתכלתי על שפתיו הנעות של לי, ואף על פי שלא הצלחתי לשמוע את דבריו, תיארתי לעצמי שהוא אומר, אתה תישאר קרוב אלי, חבוב. אנחנו נחגוג עד לב השמים, בסדר? אתה ואני.
קיפ הנהן בסלחנות אל רוני והמשיך. ״אז תקשיבו,״ הוא אמר, ״הכנתי מתנה קטנה לכולכם, בסדר? חולצות כאלה. זה לא הרבה, אבל הֵיי - גם זה משהו, לא? אני רוצה שתלבשו אותן עכשיו. כי היום אנחנו צוות. צוות של חברים. הבנתם? אני רוצה שתיהנו. אני רוצה שתשכחו כל דבר אחר היום, בסדר? טוב. אז זהו. אמרתי את מה שהיה לי להגיד. עכשיו בואו נעשה חיים.״
הוא הכניס יד לתוך שקית אשפה שחורה ושלף המון חולצות פולו אדומות, שעל כולן היתה רקמה מיוחדת, על החזה מצד שמאל - שני מחבטי גולף מוצלבים והתאריך. קיפ התחיל לחלק את החולצות. הוא אפילו נקש על מחיצת הפֶּרספֶּקס של הלימוזינה ונתן חולצה אחת לנהג. ואז הוא נתן חולצה גם לצלמת. החולצה היתה כנראה קטנה עליה במידה אחת או שתיים, ואני הסטתי את מבטי כשהיא פשטה באומץ את חולצת הכפתורים שלה כדי ללבוש את הבגד המגביל הזה. חלק מהנוכחים הריעו כשהיא חשפה את הבטן והחזייה שלה לרגע קצרצר עד תסכול. ואז קיפ השליך חולצה לכל אחד מהחברים שלו. זאת אומרת, לכל אחד חוץ מאשר לרוני, שפניו נפלו באופן בלתימורגש כמעט, כשידיו המצפות נותרו ריקות. לי הבחין בזה מיד והושיט לו את שלו.
״הנה, קח, חבוב,״ הוא אמר. ״כנראה קיפ שכח להכין לי חולצה.״
אבל רוני הביט בחברו בפנים עצובים, מבינים. הוא היסס רגע. כשהוא הוריד סוףסוף את החולצה ראינו את הצלקות שנשארו לו מתקופת הרודיאו, את השקע בבשר ליד הכתף והתפרים הגסים שעשה לו איזה פרמדיק בזירה או כונן חדר מיון בעיירה קטנה. הבטן שלו עדיין היתה שטוחה להפליא ושרירית. מעל הלב, באותיות כחולות מטושטשות, היתה מקועקעת לו המילה קוֹרבוּס - עורב, שֵם הבמה של לי - וליד המילה היה מקועקע ציור מגושם של עורב על חוט טלפון. הקעקוע, שהיה כבר כמעט בן עשר שנים, נעשה עוד לפני הפרסום של לי, כשכולנו רק התחלנו את חיינו.
״אני עדיין לא מאמין שעשית את זה,״ לי אמר עכשיו והושיט יד לגעת בקעקוע של חברו. הוא הניד את ראשו וחייך.
״אני האמנתי בך,״ אמר רוני בכל הרצינות שבעולם. ״וגם עכשיו אני מאמין בך. אתה חבר שלי.״
כל העיניים בלימוזינה הופנו אליהם. מחוץ למכונית הארוכה המשיך העולם לנוע - כלי רכב עברו באטיות ונעלמו, טרקטור נראה מדי פעם, חקלאי זקן הלך על שולי הכורכר, לבנק או לספרייה; אבל בתוך המכונית נהפכו החיים לתמונה פנורמית קפואה של פיות פעורים, עיניים קרועות לרווחה ונשימה עצורה. ואז קיפ קטע את השקט. ״הֵיי, לי, איפה החולצה שלך?״
״לא קיבלתי חולצה,״ לי אמר. ידו היתה מונחת על ברכו של רוני. קולו היה נוקשה. ״אבל אל תדאג, צ’יף. באמת שזה לא חשוב.״
״אבל,״ קיפ התחיל להגיד, עד שמבטו נתקל בחולצה של לי שהיתה עכשיו על גופו של רוני, וכולנו ידענו מההיסוס בקולו שהוא לא ימשיך ללחוץ על לי. כל האנשים בלימוזינה לבשו עכשיו חולצות זהות, ורק לי נשען בכבדות על ריפוד העור המבריק בחולצת הפלנל הנצחית שלו והג’ינס הקרועים, ובכל זאת כולנו ידענו שקיפ לא יריב איתו עכשיו. הוא נקש באצבעותיו על מחיצת הפרספקס, הנהג האיץ, והמוזיקה עתירת הבסים התעצמה כשהרכב הענקי מיהר הלאה.
רובנו היינו חקלאים, לא שחקני גולף. אבל היה יום יפה, המסלול המרהיב נפרש לפנינו, מגרש הגולף היה ירוק בוהק, ובשמים לא היה אפילו ענן אחד. קיפ שכר קרוניות גולף, והתחלקנו לזוגות לפי רשימה שהוכנה מראש. אדי מופיט ואני היינו צריכים לחלוק קרונית, וראיתי שקיפ שיבץ את עצמו עם לי. הצלמת הזדרזה לצלם את שניהם שוב ושוב כשהם עמדו אחד ליד השני והחזיקו את מחבטי הגולף. רוני עמד בצד ובדק את הרשימה, העביר אצבע על פני הדף אבל לא מצא את שמו. ראיתי שהוא מגרד את הראש בתמיהה, ואז גחנתי אל אוזנו של אדי ואמרתי, ״תקשיב, אדי, אני אהיה עם רוני, בסדר?״
אדי היה בחור טוב, סוכן הביטוח של כולם, והוא תכף הבין. ״הֵיי, רוני!״ הוא קרא. ״רוני! בוא, אתה כאן עם הֶנק.״ הוא טפח בחביבות על גבי בידו העבה והגדולה, משך את ראשי אליו ולחש, ״אני לא יודע מה קיפֶּר מנסה לעשות כאן, אבל זה ממש על הפנים. בכל מקרה, תבלו יפה. אני אגש למועדון. נראה אם החשפניות האלה כבר הגיעו.״ ושוב טפח לי על הגב. אדי עסק בחקלאות הרבה שנים, עד שתאונת טרקטור הביאה את המשק שלו לפשיטת רגל. לא היה לו ביטוח רפואי, כי לא היה לו מספיק כסף לממן את הביטוח, וחשבונות בית החולים פשוט קברו אותו.
לחצתי את ידו של רוני, מצאנו קרונית גולף ששני תיקי גולף היו מחוברים לחלקה האחורי, ונסענו אל התלולית הראשונה. מעל המחבטים היה מדף ועליו צידנית אלומיניום מלאה פחיות בירה. עיניו של רוני נמשכו אליה מיד, כי הקרח שבתוכה קרקש על דופנות המתכת הקרות עם כל טלטול של הקרונית. עצרתי וקמתי להוריד את הצידנית. התאומים ג’ירו התקרבו במהירות בקרונית שלהם, וכשהם עקפו אותנו הושטתי את הצידנית לקָמֶרוֹן, שהצדיע לנו בהשתאות, ואחיו קוֹרדֶל האיץ מיד הלאה, כנראה כדי לברוח לפני שנתחרט. רוני נראה מאוכזב קצת, וראיתי שהוא מלקק את שפתיו היבשות למראה החברים שלנו, ששתו באור השמש החמים, בלעו בשקיקה את הבירה הזולגת וליקקו את השפתיים הרטובות. ניחוח מתוק של בירה אמריקאית זולה התפשט באוויר. זה היה ניחוח ילדותנו, שהתלווה לריח הממגורה, האסמים ושדות הקציר. בירה היתה סם המרץ שלנו, ויכולתי להבין למה רוני מתענה. מוחו לא נפגע עד כדי כך ששכח את האורות העמומים בפאבים החביבים עלינו ואת המוזיקה הרועמת ממכונות התקליטים האהובות עלינו; את הלילות שבהם חנינו אישם במרחב הפתוח, השתרענו בחלק האחורי של איזה טנדר ישן, רוקנו עשרות פחיות בירה והשלכנו את הריקות אל התעלות בשדות הדגן האינסופיים; וההתעלסות השיכורה שאחרי כן: אצבעות נוגעות, שדיים כבדים, רגליים מלטפות, מאבק ברוכסנים עיקשים ובג’ינס הדוקים מדי שנמשכים כלפי מטה. כל הזיכרונות הטובים שלנו תודלקו בבירה, וראיתי כמה רוני מתגעגע לחטא האהוב עליו. הבנתי שאישם במעגלים החשמליים המקולקלים של מוחו עדיין נותר צמא שלא בא על סיפוקו. משהו בי רצה לעזור לו, אבל ידעתי שאני לא יכול ולעולם לא אוכל. יכולנו אולי להציע לו בירה מדי פעם, אבל אף אחד לא רצה לקחת את הסיכון הזה. בשביל מה? איזו תועלת יכלה לצמוח מזה?
במשך שעות שיחקנו גולף, הפנים שלנו נצרבו בשמש, והשפתיים התייבשו ונסדקו. קרוניות נוספות הביאו צ’יזבורגרים ונקניקיות וגם בקבוקי מים ופחיות קוקה קולה, ובכל זאת המשחק התיש אותנו. השמש חלפה בקשת מעל הראש והתחילה לרדת במערב. רוני ואני שיחקנו בפראות, אבל מדי פעם ריסנו את עצמנו, ובחבטה עדינה שלחנו את הכדור על פני הדשא לעבר דגל קטן שהתנוסס ליד גומה קרובה. צחקנו יחד, ופתאום הבנתי למה לִי נהנה כל כך להיות עם רוני. שניהם היו רווקים, חברי ילדות שאין להם ילדים או בנות זוג שיפריעו להם לבלות. ואולי זאת הסיבה שאני כמעט לא התקשרתי לרוני, לא הזמנתי אותו לצאת איתי לצוד תרנגולי בר או לנסוע לספקי ציוד לברר מחירים. לא יודע. הרי הוא היה נחמד ועדין ומלא כנות.
כל אחר הצהריים נסענו יחד על הדשא, חבטנו לפי התור ועודדנו אחד את השני, והוא שאל אותי שאלות לעניין - על בת’ והילדים, על המשק שלי והטרקטורים. הוא לא התעניין בהכנסה הזעומה שלנו, ברכבים המשומשים או בהשקעות העלובות. האכפתיות שלו היתה אמיתית. הזמנתי אותו לבוא אלינו לארוחת ערב.
״תודה,״ הוא אמר. ואז שאל, ״מה אני יכול להביא?״
״תביא את עצמך, רוני. זה הכול. רק את עצמך.״
אחרי שלושים ושש גומות, בכפות ידיים מיובלות לגמרי, פנינו בחזרה לעבר המועדון, אם כי נראה שרוני היה שמח להמשיך לנסוע בשטח ולהסתכל על כל הגומות והמכשולים - תלוליות, מלכודות חול, אגמים ומשטחי דשא. לא היינו הראשונים שחזרו למועדון. רוב האורחים כבר היו שם, ורובם היו שיכורים וכבר התחילו לגלוש לידידותיות מוגזמת או לעוינות זועמת. על דלפק הבר עמדו שתי רקדניות עירומות, שגופן נצץ מציפוי כלשהו שנראה כמו נתזי שמפניה. הבטתי ברוני כשחיוך צרוב שמש עלה על פניו. גם אני חייכתי.
״החגיגה מתחילה!״ הוא הכריז בקול רם, וכל החוגגים הסתובבו אליו ושאגו בהסכמה. מאותו רגע נהפך רוני לקמע שלהם. מישהו חטף אותו ממני ודחף אותו לעבר הבר והרקדניות, ושם הוא עמד בפה פעור והביט בגופן המוצק והשזוף. הן היו חתיכות בסגנון שנעשה יותר ויותר נפוץ לאחרונה - משופצות בגלוי, עם צלקות כהות של ניתוחים פלסטיים מתחת לשדיים. המבט שלהן חלף על כולנו, מלא מרץ וגם משועמם ביותר. הבנתי שבעיניהן רוני נראה נורמלי לגמרי, אפילו נאה. לפני התאונה הוא נבחר למלך נשף הבוגרים ויצא עם הבחורות הכי יפות בעיירה. גם עכשיו היה לו גוף חטוב של רוכב רודיאו, ובפניו המסותתים היה יופי פראי. הוא הביט ברקדניות, וראיתי שהוא נזכר באיזה פרק קודם בחייו - אולי באיזו עיירה דרומית שבה הרגיש מאוהב במשך לילה או שניים, רגעי קסם במלונית בבּיוּט, בבּילינגס או בבּוֹזמֶן. לפעמים היה קל מדי לשכוח שרוני עדיין גברי מאוד.
בשלב זה פרשתי אל שולי החבורה והשגחתי על רוני מרחוק, כשהרים את מבטו אל הנשים הרוקדות ומדי פעם שלח אצבעות אל שוק שחומה, ציפורני רגליים צבועות או קרסול גמיש.
השמש כבר שקעה כשקיפ ולי נכנסו סוףסוף למועדון. פניהם היו צרובים מאוד, שערם היה פרוע לגמרי מהרוח, ושניהם הביטו אחד בשני בזעף. כל אחד מהם ניגש לקצה אחר של הבר, התעלם מהנשים העירומות הרוקדות עליו והזמין משהו שנראה כמו ויסקי. ברגע שרוקנו את הכוס, הזמינו עוד אחת. עיניהם היו כעוסות. בסופו של דבר, אחרי שהזמין כוס שלישית, עזב לי את הדלפק ושקע בכורסה לידי.
״האידיוט הזה הכריח אותי להגיע לכל גומה וגומה,״ הוא אמר. ״כל השלושים ושש. צעדת מוות מחורבנת.״ קוביות הקרח הצטלצלו בכוסו כאילו הן משתכשכות בתוך בנזין. ״הוא ייבש אותי! כל גומה! ולא חבטה אחת או שתיים - שש או שבע חבטות. בלי שום הנחות, כלום. ועוד הכריח אותי לספור את הכול. וצחק עלי כל הזמן. אידיוט.״ לי הביט בקיפ שעדיין ישב ליד הדלפק.
״תירגע, לי,״ אמרתי לו. ״כולנו צריכים להיות חברים מחר.״
מבטי עדיין היה מופנה אל רוני, ליד הבר. הוא הרים גבוה שטר של דולר, כאילו זה לפיד. אחת הנשים קיבלה את השטר בין שדיה, וראיתי שהוא נאנח במין התלהבות כזאת. כל שאר החוגגים התרחקו מהבר, וגם הם צפו בו. הזרימו אליו שטרות של דולר.
״שילך להזדיין,״ לי אמר. ״בחיי! שילך להזדיין. לפעמים משלמים לי עשרת אלפים דולר רק בשביל שאני אואיל בטובי להגיע לאיזשהו מקום ולנגן שיר אחד דפוק. והאידיוט הזה מתייחס אלי ככה. חתיכת זבל.״
ואז הוא השתתק, וגם אני שתקתי, והמילים שאמר נותרו תלויות באוויר כמו עשן שלא נסחף ברוח. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה, ואף פעם לא שמעתי אותו מדבר על כסף. הוא אגרף את ידיו בחיקו ופתח אותן בחזרה, ואחר כך הושיט יד והחליק את השיער על קודקודו.
״מצטער,״ הוא אמר. ״לא יפה מצדי. זה היום הגדול שלו. מה זה משנה אם הוא קרע לי את הצורה בגולף? אני אף פעם לא משחק גולף. טיול טבע של יאפים.״
המשכנו לשבת שם ככה, ולא היה לי מה להגיד. עברה עלי שנה קשה במשק, בגלל מחירי החלב הנמוכים והמחירים המופקעים של הדיזל והדשנים. ולא מזמן נאלצתי גם להחליף את הקומביין ולממן לאלינור ניתוח להוצאת שקדים. לגבי עדר החולבות שלנו הגענו למסקנה שצריך לגדול או להתחסל, אחת משתיים; או שנשקיע בו ונוסיף עוד פרות, או שנתחיל לחשוב איך לצאת מזה. בת’ ואני היינו חנוקים מהמשכנתה ולא יכולנו לחסוך להשכלה של הילדים, כי ההשקעות שלנו היו תקועות בדיוק כמו של כל האחרים. רק יומיים קודם לכן בת’ דיברה איתי על תלושי קיצוב וביטוח בריאות ממלכתי. לא ישנתי טוב בלילה, ולא ידעתי מה אני אעשה אם המשק יקרוס. עד אותו רגע לא היה לי מושג כמה לי מרוויח, אם כי ברור שהשאלה הזאת עלתה במוחנו לפעמים. אבל הבנתי שההכנסה שלו, כמו סיורי ההופעות שלו, היא בסדר גודל שאני לא מסוגל לקלוט. והעובדה הפשוטה הזאת, המציאות הבוטה הזאת, העציבה אותי.
כבר שקלתי פעם לבקש מלי הלוואה, כשהמצב היה קשה במיוחד; בת’ אפילו עודדה אותי לבקש ממנו. אבל אף פעם לא ביקשתי.
״תשמע, לי,״ התחלתי להגיד. הוא הפנה אלי את מבטו, ואישוניו עדיין היו קטנים וכעוסים. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך.
״קדימה,״ הוא אמר, ״בוא ניקח את רוני ונסתלק מכאן. מחר, מוקדם בבוקר, אני צריך לקחת את קלואי מנמל התעופה. כדאי שנצא מכאן לפני שיקרה משהו.״
אבל באותו רגע קיפ ניגש אלינו וגחן מעלינו, וממש מעבר לכתף שלו הצלמת עלתה על קצות האצבעות וצילמה תמונות באפלולית המועדון. קיפ החזיק בקבוק ג’וני ווֹקר בּלוּ, ושפתיו נצצו מאלכוהול.
״אז איפה החולצה האחידה שלך?״ הוא נבח על לי, ועל שפתיו היה משהו בין חיוך לגיחוך. הוא טפח קלות על זרועו של לי. ״הה?״
לי הניד את ראשו. ״שכחת להכין לי, זוכר?״
״לא נכון,״ אמר קיפ. ״אתה נתת אותה, זה מה שקרה.״
לי משך בכתפיו והביט בקיפ, ואז ראיתי שמשהו השתנה - שהם כבר לא חברים, ואפילו לא ידידים, אלא שני גברים שלא אוהבים אחד את השני, שני גברים שכבר אין להם שום דבר משותף חוץ ממקום גיאוגרפי. שמעכשיו והלאה, בכל פעם שהחיים שלהם יצטלבו זה יהיה סתם צירוף מקרים.
״אז מתי אני אזכה להכיר אותה?״ שאג קיפ כדי להתגבר על המוזיקה הרועשת. מאחוריו ירדו הרקדניות מהדלפק וחיככו את ירכיהן השחומות ברוני.
לי נעץ מבט בקיפ. ״תזכה? מה זה צריך להביע? אתה רוצה ממנה חתימה מזורגגת?״
קיפ עיכל רגע את דבריו של לי, חייך, ואז הסתובב ונעץ מבט תאוותני ברקדניות. ״הנהג יחזיר אתכם הביתה אם תרצו, חבר’ה. אני בטח לא רוצה שתהרוס לעצמך את הקול בצעקות עלי.״ הוא לגם מהבקבוק וחזר אל שאר החברים, אם כי רוב הפרצופים כבר לא היו מוכרים לי בשלב הזה. התאומים ג’ירו כבר הלכו. גם אדי הלך.
קמנו, לקחנו את רוני, שלא כל כך רצה לעזוב, ויצאנו משם עם פעימות בסים באוזניים, ריח בושם זר בשיער, ואף בוער מכוויית שמש. רוני התפרקד על מושבי העור הרכים והביט מעלה אל שמי הלילה מבעד לגג הפתוח. חיוך היה פרוש על פניו, ושני פתקים היו תחובים בכיסי הרֶנגלֶר שלו: מספרי הטלפון של שתי הרקדניות, לצד השמות שלהן, לוסי וברנדי, מוקפים בעיגולי שפתון אדום מנשיקת לילה טוב שנתנו לנייר.
״זאת לא הפעם הראשונה שלי ברודיאו, חבר’ה,״ אמר רוני שוב ושוב. ״ממש לא הפעם הראשונה שלי ברודיאו.״
לי כרך את זרועו סביב רוני והם הביטו בכוכבים שבשמים. חייכתי אל שניהם, עצמתי את העיניים ונתתי לנהג לקחת אותי בחזרה הביתה, אל המיטה שלי, אל אשתי, אל ילדי.
הבוקר שלמחרת זכור לי בפרטי פרטים. מהומה שררה בבית. ההורים של בת’ היו למטה עם הילדים, וסרטים מצוירים טרטרו בטלוויזיה. בת’ התקלחה והתעכבה קצת יותר מהרגיל. רדיו באחד החדרים שידר משחק פוטבול. עמדתי מול המראה וקשרתי את העניבה שלי. למעשה, העניבה היתה של אבא שלי, המשי היה בלוי בכמה מקומות, והדוגמה היתה מיושנת. הפרצוף שלי במראה לא מצא חן בעיני באותו בוקר - אף אדום מהשמש של אתמול, חתך גילוח מתחת ללסת, קפלים ראשונים של סנטר כפול. הכנסתי את הבטן כשכפתרתי את המכנסיים. כבר הייתי צריך חליפה חדשה, אני מניח, אבל לא היה כסף לחליפות חדשות. קשרתי את העניבה שוב ושוב, אבל בכל פעם היא נראתה רפויה וצרה מדי. קו השיער שלי נראה כמעט פחדני, הולך ונסוג מהגבות, ופתאום נתקפתי עצבנות לקראת ההיכרות עם קלואי. לי הזמין אותי ואת בת’ לבראנץ’ בבית שלו לפני שניסע לחתונה של קיפ. הוא לקח אותה מוקדם בבוקר מנמל התעופה במיניאפוליס. ובדרך לחתונה נאסוף גם את רוני.
בת’ החליפה בגדים חמש פעמים באותו בוקר, ובהתאם החליפה גם נעליים, שרשרת ועגילים. הבנתי אותה. אם היתה לי יותר מחליפה אחת, גם אני הייתי עושה כמוה. אבל במצב הנוכחי פשוט ישבתי בכורסה הישנה והבלויה בחדר השינה שלנו והסתכלתי על בת’. היא היתה יפה בעיני. ראיתי שהיא גילחה את רגליה, שהיו גמישות ומתוחות מעל הקרסוליים הדקים. עכשיו פרעה קצת את השיער והידקה את שפתיה מול המראה.
״מה דעתך?״ אמרה לבסוף והסתובבה אלי.
קמתי וניגשתי אליה. הבנתי שאנחנו כבר מזדקנים, שנזדקן יחד.
״לדעתי את יפהפייה,״ אמרתי ונישקתי אותה.
״הֵיי - תיזהר על השפתון,״ אמרה, הרחיקה אותי בחבטה מבודחת וקירבה אותי בחזרה במשיכה. היא השעינה את סנטרה על כתפי וככה רקדנו לאט, בחדר השינה שלנו, על השטיח המרופט שהיה מונח מתחת לנעליים החגיגיות השחוקות שלנו. ״אני אוהבת אותך,״ היא אמרה, ״גם אם אתה לא כוכב רוק.״
״אני אוהב אותך,״ אמרתי, ״ גם אם את לא כוכבת קולנוע.״
התנשקנו שוב, ואחר כך ירדנו במדרגות יד ביד, בבגדים נאיםמספיק. הילדים ניגשו אלינו וחיבקו אותנו לפני שיצאנו. אבא של בת’ לחץ לי את היד, ושמתי לב שהעור בקמיצה השמאלית שלו כבר מתחיל לעלות על טבעת הנישואים. הטבעת נהפכה לחלק ממנו, כמו עץ שהוא חלק מגדר ובהדרגה הוא סופח את חוט התיל שנכרך סביב הקליפה שלו. והרגשתי שמח יותר, או פחות מודאג, או משהו כזה. ידעתי שאנחנו נצליח, בת’ ואני, בלי קשר למצב המשק או לכל דבר אחר.
העיירה שקקה פעילות. כל המלוניות היו מלאות וגם החדרים להשכרה בבתים. כל הפאבים המקומיים היו מפוצצים. אפילו בית הקפה קופיקאפ היה מלא, ודלת הרשת נטרקה שוב ושוב כשלקוחות יצאו ממנו עם כוסות קלקר מעלות אדים. הרחוב הראשי המה מכלי רכב זרים עם לוחיות רישוי ממדינות אחרות. אדי שמע שרשימת האורחים כוללת יותר מחמש מאות איש. משאית מלאה חביות בירה הגיעה ממילווקי, ואחריה משאית מלאה משקאות חריפים. המסעידים לא היו מקומיים אלא באו ממיניאפוליס הרחוקה. אני משער שקיפ לא רצה לקחת שום סיכון; רק המובחר שבמובחר.
היום היה אפורזהבהב, ומלמלת עננים בשמים טשטשה מדי פעם את מטבע השמש הבוהק. יום שמצריך ז’קט.
רוני ישב על המדרכה בחזית הבניין שלו, בשיער רטוב מסורק לאחור. חתיכת טישו שכבר האדימה היתה דבוקה לו לסנטר במקום שבו נחתך בגילוח. כשהתקרבנו הוא נופף לנו בשמחה ובטבעיות מוחלטת, למרות חליפת הפוליאסטר הצמודה, החולצה הלבנה ועניבת הבוקרים. מגפי הבוקרים הישנים שלו נראו מצוחצחים ומבריקים.
״אתה נראה טוב, רוני טיילור!״ אמרה בת’ וזזה לעברי על מושב הטנדר שלנו, כשרוני תפס את מקומה ליד החלון. היא נישקה אותו בלחי, והוא הסמיק כששפשפה את השפתון שלה מעל עורו המגולח והחלק.
״תודה, בת’,״ אמר בביישנות.
הקשבנו לרדיו במשך כל הנסיעה לשם: תוצאות של משחקי ספורט מקומיים, תחזית מזג האוויר, כתבה על פומה שנראתה לא רחוק מהעיירה. הטנדר ליטף בקלילות את הכבישים הצרים כשנסענו אל הבית של לי, בשקט, בהתרגשות, בשמחה. קלואי היתה שחקנית מפורסמת, נערצת ואהובה. בין סרט לסרט היא הופיעה בברודוויי. היא זכתה בגלובוס הזהב על גילום איזו משוררת שכבר לא זכרנו את שמה.
שניהם ישבו על מרפסת הכניסה כשהטנדר שלנו קיפץ בשביל הכורכר לעבר הבית. כפות רגליהם היחפות היו מורמות על המעקה, והם נופפו לנו בעליצות ברגע שנכנסנו לטווח ראייה. מרחוק כבר ראינו אדים עולים מספלי הקפה שלהם, ושיערתי שהעשן במאפרה החביבה על לי מיתמר משני ג’וינטים בוערים. עדר איילים גדול רעה בשדה הסמוך, ולי הצביע עליהם כשהתקרבנו אל הבית.
״כל הבוקר הם כאן!״ קראה קלואי וחייכה אלינו, ובידה הצלה על עיניה מקרני שמש שבקעו מבעד לחור בעננים.
״חמודים,״ אמר רוני בעליצות. ״אני מת על בשר איילים.״ בת’ הכניסה לו אגרוף קטן בצלעות, וכולנו צחקנו כשהטנדר נעצר בחזית הבית.
עד אז לא פגשתי מישהו מפורסם חוץ מלי, והוא, כמו שאמרתי, נשאר מבחינתנו אותו חבר ותיק. הפרסום שלו לא ממש חדר למודעות שלנו. אבל הפגישה עם קלואי... זה ממש חִרפן אותי. לשיער שלה היה ריח וניל, ואני זוכר שהרגשתי את השלד שלה, כשידי נגעו בעצמות הדקות שלה בזמן שחיבקה אותי. השיער הזהוב שלה היה מבריק ושופע, ועיניה היו גדולות ואדמדמות קצת מהמריחואנה. היא אחזה בקלילות בשרירי הזרוע שלי וסקרה את פני (קיוויתי שהיא מתרשמת לטובה) עד שהסטתי את מבטי והורדתי אותו אל נעלי הישנות.
״לי אומר שאתה החבר הכי טוב שלו,״ היא אמרה ועדיין אחזה בי. ״לכבוד לי לפגוש אותך, הֶנק.״
״חשבתי שאני החבר הכי טוב שלך,״ מחה רוני, ועלבון אמיתי נראה בעיניו.
לי נגע בו. ״נכון, רוני. אבל אל תספר להנק.״
״אני מת על הסרטים שלך,״ אמרתי לקלואי. ״אַת היוליה הכי אהובה עלי.״
היא הסמיקה בנימוס ומתחה את כף רגלה היפה. החלק התחתון של כף רגלה היה מלוכלך, ולרגע התחשק לי לעסות לה את כפות הרגליים.
בת’ חבטה בעדינות בזרועי והעירה אותי מהחלום בהקיץ. ״חשבתי שאני היוליה הכי אהובה עליך,״ אמרה. כולנו צחקנו, ובת’ וקלואי התחבקו. לי נכנס רגע אל הבית וחזר עם גליל תרופות מפלסטיק כתום, שבתוכו היו עוד שני ג’וינטים. הוא נתן אותם לי ולבת’.
״שכחנו להכין את הבראנץ’, אז תצטרכו להסתפק בזה. רוצה קוקה קולה?״ שאל את רוני, אבל רוני רק בהה בקלואי ולא הצליח להתיק את מבטו ממנה, ולא הצליח להפסיק לחייך.
בוקר נעים עבר עלינו. ישבנו על מרפסת הכניסה עד הצהריים, סרוחים בבגדים החגיגיים, אחרי שחלצנו את הנעליים בבעיטה. הסתכלנו על האיילים, עישנו מריחואנה, האוויר התחמם באטיות, והשמש אידתה את ענני הנוצות הדקיקים. קלואי התעניינה בילדים שלנו, ובת’ ואני שלפנו מהארנקים כמה תצלומים דהויים עם פינות מעוכות, שבהן הילדים היו הרבה יותר צעירים.
״סליחה,״ התנצלנו, ״אנחנו באמת צריכים לצלם תמונות חדשות. הם כל כך גדלו מאז.״ כמעט לכל החברים שלי היו סמארטפונים חדשים ומשוכללים, אבל בת’ ואני עדיין הסתדרנו עם ניידים ישנים, שבמצלמה שלהם לא היו מספיק פיקסלים כדי לצלם תמונה ראויה לשמה. אלינור ואלכס תמיד ירדו עלינו בגלל הטלפונים האלה, קראו להם ״דינוזאורים״. אבל כשישבנו שם והצבענו על התמונות הישנות, וסיפרנו לקלואי בן כמה אלכס בתמונה הזאת, או שהתמונה הזאת היא מהטיול המשפחתי שלנו לנמל דוּלוּת במינסוטה, פתאום נמלאתי גאווה והרגשתי עד כמה אנחנו בני תמותה, וכאילו באותו רגע היינו מבוגרים יותר מלי וקלואי, אם כי אנחנו באותו גיל בערך. אבל החיים שלנו היו שונים לגמרי.
״ילדים נהדרים,״ לי אמר. ״אני מת עליהם. ילדים כל כך טובים.״
״והם מתים עליו,״ אמרה בת’ וחייכה אל לי. ובהפסקה הקצרצרה שנוצרה בשיחה הבנתי שבת’ רצתה כנראה להגיד לקלואי - הוא יהיה אבא נהדר, כדאי שהוא יהיה אבא.
רוני נכנס לבית להביא עוד קוביות קרח, וכשהוא חזר הוא אמר, ״כבר אחת, אתם יודעים... אנחנו לא אמורים להיות שם באחת וחצי?״
רגע של צלילות מופלאה פקד את רוני, וארבעתנו בהינו בו כמה שניות בזמן שעיכלנו את השאלה. ואז, בלי לומר מילה, קפצו בת’ וקלואי ממקומן והחליקו את רגליהן לתוך נעלי העקב. כולנו רצנו אל הטנדר, והאיילים בשדה התפזרו בבהלה. היינו על סף איחור לחתונה, והיינו מסטולים.
בת’ נהגה, קלואי ישבה לצדה, ורוני, לי ואני ישבנו בארגז המטען של הטנדר ונאחזנו בכל מה שאפשר. חייכנו זה אל זה, הרוח פרעה לנו את השיער, והאוויר הצלול והנעים חדר ישר לנחיריים. טפחנו בכפות ידינו על דופנות המתכת הישנות של הטנדר הדוהר, והיינו מאושרים ומלאי חיים, בדרך לְחתונה. באותו רגע לא טרחנו כנראה לזכור של מי החתונה שאליה אנחנו דוהרים.
״כן! כן! קדימה!״ צעקנו לתוך פרצי הרוח. רוני נמלא התרגשות ממהירות הנסיעה ולא הפסיק לצחקק. קלואי ובת הביטו זו בזו ופרצו גם הן בצחוק. האסם היה במרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מהבית של לי, אבל הטנדר נסע עכשיו מאה ושלושים קילומטר בשעה.
לי ואני ישבנו בחלק הקדמי של ארגז המטען, השענו את הגב על תא הנהג והסתכלנו על העולם שנסוג במהירות מאחורי הטנדר: צבעי הסתיו גיוונו את הירוק התמידי של עצי האשוח והאורן ואת הפסים הצהובים והלבנים שנמתחו על הכביש החולף מתחתנו, קילומטרים על גבי קילומטרים. חלפנו על פני חוות ואסמים בצבעי אדום ולבן, על פני פרות, סוסים וכבשים, ומדי פעם על פני עגלה אטית של בני האַמיש. בשלב מסוים קם רוני ונעמד בארגז המטען. לי ואני תפסנו בלולאות החגורה שלו כדי למשוך אותו בחזרה למטה, אבל הוא המשיך לעמוד מול הרוח העזה, זרועותיו פשוטות לצדדים, עיניו עצומות ושערו מתנופף. וכשישבנו שם והבטנו בו בתערובת של דאגה והערצה, עדיין היה אפשר לראות את רוני של פעם - את האיזון, העוצמה והמרץ הפראי.
איחרנו רק בדקות מעטות. השדות מסביב לאסם היו גדושים כלי רכב, ואורחים עדיין דשדשו לעבר האסם בעקבים גבוהים ובנעלי עור לוחצות, שכורות כנראה. קשישים נשענו על קרובי משפחה צעירים. הסוסים בשדות הביטו והמשיכו ללעוס. ירדנו בקפיצה מהטנדר, קצרי נשימה ומחייכים. קלואי ובת’ נראו צעירות וזוהרות. השמלה של קלואי היתה עשויה מבד משובח ומעוטרת בנצנצים עדינים. היא הסיטה שיער מעיניה, ובזריזות הברישה קצת מייקאפ על פניה. היא ובת’ השתמשו בשפתון אחד ותיקנו זו לזו את השפתיים בקצה הזרת, כי לא היתה מראה ולא היה זמן למצוא מראה. לי החליק את שערו בכף יד שהרטיב ברוק. אני עשיתי כמוהו ויישרתי את העניבה. רוני רק חייך בשמחה לכל עבר. ואז הצטרפנו להמון, שמחנו להיכנס כולנו יחד. אבל פתאום לי נעצר, ופניו החווירו.
גם אנחנו נעצרנו והבטנו בו.
״אוי לא,״ הוא אמר בתדהמה. ״אוי לא, אוי לא. לעזאזל.״
״הגיטרה שלך,״ אמרתי. הוא הנהן ואחר כך טלטל את הראש מצד לצד.
״אז פשוט תצטרך לשיר בלי ליווי,״ אמרה קלואי ברוח טובה ואחזה במרפקו. ״לא נורא, נכון?״
נעצתי בו מרפק. ״אל תדאג, חבר,״ אמרתי. ״שקיפר יזיע קצת, לא יזיק לו.״
המשכנו להתקדם לעבר האסם. בחזית המבנה ראינו קהל צפוף, שנראה כמו ערבוביה של אורחים וצלמים, וכל אלה התחילו להתקרב אלינו פתאום, החזיקו את המצלמות מעל הראש, צברו מהירות וחלקם אפילו רצו עכשיו.
״לא יכול להיות שהוא שכר כל כך הרבה צלמים,״ אמרה בת’ כשהלכנו והתקרבנו אליהם.
קלואי היתה הראשונה שהבינה. ״הכול בסדר,״ היא אמרה. ״באמת שזה בסדר. נדמה לי שאני אפילו מכירה כמה מהליצנים האלה. אולי נוכל לדבר איתם, אתה יודע? לתת להם מה שהם רוצים, צ’יק צ’ק. לגמור עם זה ודי, נכון?״ היא נשענה על זרועו של לי, וראינו שפניו מאדימים, שהוא רותח מכעס. קלואי הניחה את כפות ידיה העדינות משני צדי פניו, כמבקשת להסב את עיניו אליה, לנסות להרגיע אותו.
ואז הפפראצי הסתערו עליהם. הם כמעט הפילו את רוני כשהם שעטו משני צדיו כמו עדר מבוהל. הם צעקו את שמה של קלואי ואת שמו של לי, את שֵם הבמה שלו. הם אמרו לקלואי ולקוֹרבוּס שיעמדו, שיתחבקו. הם התקרבו אליהם. אחד מהם אפילו הושיט יד לסדר את שולי שמלתה של קלואי. לי שלח לעברו בעיטה, אבל קלואי החזיקה חזק את ידו, וראינו שפניה משתנים, מתאבנים אפילו, חשבתי בלבי. שפתיה נראו תפוחות יותר, עיניה היו צוננות ומצודדות כמו חלוקי נחל. היא שלחה רגל קדימה, ועקביה ננעצו בביטחון בבוץ. היא ידעה איך היא נראית.
לי התנתק ממנה בנוקשות וצעד לעבר האסם. התלוויתי אליו, ורוני הלך מאחורינו. קיפ עמד בפתח האסם, עסוק בקבלת פניהם של האורחים, ובדיוק העיף מבט בשעונו כאשר לי לפת את כתפו, הרחיק אותו מהקהל ולקח אותו מעבר לפינה. הוא משך את קיפ בעניבה השחורה שלו כך שפניהם היו קרובים זה לזה.
״מה זה צריך להיות!״ הוא אמר. ״לעזאזל, מה זה צריך להיות!״
קיפ משך בכתפיו, חייך, הסיר את ידו של לי מהעניבה שלו והחליק אותה בחזרה. ״הֵיי, כל פרסום הוא פרסום מועיל, לא?״ אמר. ״תראה, אתה מפורסם, החברה שלך מפורסמת. לא יודע, חשבתי שאתם בטח רגילים לדברים כאלה.״ הוא גיחך. ״לא נראה לי כל כך נורא. חוץ מזה,״ אמר בסיפוק גלוי, ״הרי אתה הזמנת אותה, לא אני.״
״לא כאן, בנאדם!״ לי נהם. ״אף פעם לא כאן! זה הבית שלי, אתה מבין? זה הבית שלי.״ הוא רתח, הוא היה על סף דמעות. הוא פסע הלוך וחזור מול קיפ, קפץ את אגרופיו עד שהלבינו.
״ועוד דבר אחד,״ לי הוסיף ואמר, וקולו היה שוב מרוסן פתאום. הוא נעמד שוב מול פרצופו של קיפ, והוורידים במצחו פעמו. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל כך. רוני הניח יד על כתפו ומשך אותו בעדינות. ״אני אשיר שיר אחד, ואחר כך הכול נגמר בינינו. אתה שומע אותי? לתמיד. ושלא תתקשר אלי שוב אף פעם! אתה מבין אותי?״
״די, הכול בסדר,״ אמר רוני. ״הכול בסדר, אחי.״
ואז נכנסנו לאסם ומצאנו את המקומות שלנו. היו שם המוני אנשים: חלקם בקומה העליונה, רובם על רחבת העץ בקומת הקרקע, וחלק מהעודפים אפילו ירדו אל מרתף האבן, שעמודי חליבה עתיקים עדיין היו מרותקים לרצפתו. אורחים נוספים שוטטו להם בחוץ והציצו מהפתחים. נרות היו נעוצים בבתי נרות שהשתלשלו מקורות התקרה, ובד שקוף עיטר את המשקופים.
אור הסתנן פנימה מבעד לסדקים בקירות האסם, מערכת השמע התחילה להרעים פתאום את הקנון ברה מז’ור של פָּכֶלבֶּל, ומהחלק האחורי של האסם הופיעה הכלה, בשמלה לבנה, זרועה כרוכה חזק סביב מרפקו הימני של אביה. פניה קרנו. לחייו המקומטות של אביה היו רטובות מדמעות. הם התקדמו לאט בין הנאספים, לעבר קיפ והכומר, וכשהבטתי בהם בזמן שהתקדמו חשבתי לרגע אם הקצב האטי של מארש החתונה נועד לכלה ביומה היפה ביותר, או לאביה המזדקן שעומד למסור אותה. מצלמות הבזיקו; חלקן עדיין היו מכוונות אל לי וקלואי.
באמצע הטקס אותת הכומר אל לי, והוא קם בשקט מכיסאו וניגש אל החלק הקדמי של האסם. הבטתי בו כשלחץ את ידו של קיפ ונישק את הכלה על לחייה, ואז לחש באוזנה משהו שהעלה חיוך על פניה. בשום אופן לא ראו שהוא כועס על קיפ. ההתנהגות שלו היתה חביבה ומלאת קסם. הוא ניגש אל המיקרופון. כל המצלמות כוונו אליו. הוא יישר את הקמטים בחליפה והחליק את שערו.
״שכחתי את הגיטרה שלי,״ אמר בביישנות.
הקהל צחק ברוחב לב, וזה היה נעים, כי ככה השתחרר חלק מהמתח שנוצר בטקס, וכמה מהנוכחים אפילו מחאו כפיים ושרקו. לי משך בכתפיו והרים את ידיו הריקות באוויר בהבעה שאמרה, זה מה יש.
״אז תקשיבו,״ הוא אמר, ״חשבתי שפשוט נשיר יחד. שירה בציבור. כולנו ניתן ידיים, אתם יודעים, ונשיר יחד. נדמה לי שרובכם מכירים את המילים של השיר הזה, אבל אם לא - אני מכיר, ואני אוביל אתכם. אז אל תפחדו, בסדר? אף פעם אל תפחדו לשיר.״
ביד אחת אחזתי בידה של בת’, וביד השנייה החזקתי את ידו של רוני. הסתכלנו אל קדמת האולם, אל החבר שלנו, שהתחיל לשיר. ושרנו איתו. כולנו הכרנו את המילים.
Wise men say only fools rush in,
But I can’t help falling in love with you.
ובאותו רגע היינו עיירה אחת, כולנו יחד, חברים וזרים, לבושים בבגדים חגיגיים, אוחזים יד ביד, שרים את השיר של אלביס, וקולותינו נסקו מעלה אל קורות התקרה והרטיטו את שלהבות הנרות, ובוודאי בקעו מבעד לגג הפח החלוד והדהדו לעבר השדות, שם הרימו הסוסים את ראשיהם הכבדים, זקרו את אוזניהם הארוכות ותהו מהו הצליל המוזר הזה. הרגשתי את ידו של רוני, את עורו המחוספס, ואחזתי חזק בידו וריחמתי עליו, וגם שמחתי להיות לצדו, שמחתי שהוא שם. ואז נזכרתי איך החזקתי לו פעם את היד בבית החולים, לפני הרבה שנים, והרגשתי עכשיו מחנק בגרון. וביד השנייה שלי הרגשתי את ידה הרכה של אשתי, והעברתי את האגודל שלי על ורידיה וציפורניה, ובלבי היה מעיין עצום של אהבה, מעיין שופע, שידעתי שלעולם לא ייבש. מולנו עמד החבר שלנו, קולו התערבב בקולות שלנו, ואני חייכתי אליו, והוא החזיר לי חיוך.
השיר הסתיים, אבל לא הרפיתי מידיהם של שני האנשים האהובים עלי, וידעתי שבכל רחבי האסם אנשים עושים כמוני - אוחזים בחבריהם ובבני משפחתם ובאורחים מזדמנים שבאו לראות את החתונה שנערכת באסם. לי התרחק מהמיקרופון, הנהן פעם אחת אל קיפ, ואז נישק שוב את פֶלישה והתיישב. קלואי נישקה אותו ברוך על רקתו, והם נראו מאוהבים.
קיפ פנה אל אשתו החדשה ונישק אותה, וכולנו קמנו ומחאנו כפיים. שקיות אורז חולקו במהירות כשהזוג הטרי צעד לאורך המעבר המרכזי אל מחוץ לאסם. כולנו השלכנו עליהם את הפתיתונים הלבנים, והאורז נתפס בהינומה של הכלה, בשערה ובשקע השזוף בין שדיה. אחר כך יצאנו אל האוויר הצח, וכולם נעמדו בתור לברך את החתן והכלה. שמתי לב שקלואי ולי פרשו אל פינה מרוחקת מחוץ לאסם, ליד מגדל תבואה ישן, ושם הם עמדו ועישנו, ונראו מקסימים כמעט בעל כורחם. בת’ ואני בירכנו את קיפ ואת פלישה, שהיתה כלה חביבה ולבבית מאין כמוה.
ארוחת הערב הוגשה על שולחנות גדולים וארוכים שהוצבו בשדה סמוך. שתינו יין ופטפטנו, אכלנו פסיונים, ניוקי, ירקות ולחם חמים וטרי. אנשים שתו לחיים, כלי כסף נקשו בכוסות, ומדי פעם קמו החתן והכלה, התנשקו עמוקות והפיקו מהקהל עוד מחיאות כפיים ותרועות. כולם היו עליזים. אפילו לי נראה מרוצה, ורוני הרים אליו יד לעוד הייפייב ועוד אחד, ושר עוד שורה מהשיר של אלביס: ״Darling so it goes, some things are meant to beeeee!״ מותק, כך נקבע, אין שום נתיב אחר.
דמדומים ירדו, ואנחנו נשענו לאחור בכיסאות המתקפלים, בבטן גדושה מדי, ושתינו יותר מדי יין. מלצרים פינו את הצלחות המלוכלכות וערכו ספלים ותחתיות לקפה. זרועותיהם נעו במהירות מעבר לכתפינו כשהניחו על השולחנות עוגות, כפיות נקיות, קנקני חלב קטנים וקעריות סוכר. זיגוג עוגה נמרח על פניו של רוני, ובת’ הסירה אותו בציפורן וליקקה אותו בשובבות. לי שלף חפיסת סיגריות וניער החוצה כמה מהן. הוא הדליק שלוש סיגריות בפיו ונתן אחת לקלואי ואחת לבת’. אשתי לקחה את הסיגריה בחיוך ושאפה עמוקות. היא החזיקה את העשן זמן רב בריאותיה ואז נשפה, וסילון של עשן אפור בקע מבין שפתיה. נשענתי לאחור והתבוננתי בה.
״את לא מעשנת,״ אמרתי, ומצחי התקמט יותר ממה שהתכוונתי.
היא משכה בכתפיה וחייכה אל קלואי. ״ערב מוצלח לסיגריה.״ הן השיקו כוסות וצחקו. גם רוני ואני קיבלנו סיגריות, וכולנו עישנו והבטנו בכוכבים שבצבצו מבעד לצמר הלילה הכחול, שהלך והתכהה.
מעבר לעצים ולשדות נשמע תקתוק קצבי משונה. בהתחלה כמעט לא הבחנו בו, אבל בהדרגה הוא הלך והתחזק. פקפקפקפקפק. הסתובבנו בכיסאות וסקרנו את השדות. הסוסים נתקפו אישקט, צנפו בבהלה, ושיניהם היו ענקיות ולבנות בחשיכה הגוברת. ופתאום, מעל צמרות העצים, ראינו מסוק גדול, במרחק קילומטר מאיתנו, מכופף ענפים גדולים ופורע בפראות את העלווה. העשבים בשדות רקדו כמו משוגעים. למסוק היה זרקור שסרק עכשיו את החוגגים, ורבים מהם זקרו מולו אצבע משולשת. לבסוף התמקד האור בקלואי ולי. מישהו עם מצלמה גחן מבטן המסוק. לי השליך את מפית הבד שלו על השולחן וצעד לעבר האסם.
״אני מצטערת, חבר’ה,״ אמרה קלואי לכולם בקול רם, ״אני כל כך מצטערת.״ וראינו שהיא מתכוונת לזה.
המסוק ריחף קצת מעל השולחן שלנו, מפת השולחן התנפחה כמו מפרש במקומות שהסכו״ם והצלחות לא החזיקו אותה, והבד התנופף על ברכינו. רוני קם מכיסאו ועלה על השולחן, ומגפי הבוקרים שלו נראו חדים ומבריקים על הבד הלבן. בחגורה שלו היה אבזם שהוא זכה בו פעם ברודיאו מוצלח במיזוּלה.
״תעזבו את החבר שלי!״ צרח רוני. ״תעזבו אותו במנוחה!״
משכנו אותו למטה.
המסוק ריחף עוד כמה רגעים, חג פעם אחת מעל האסם והסתלק. חשיכה ירדה על האסם וסביבותיו. חלק מהנרות הקטנים עדיין דלקו, וגם חלק מהעששיות, והחוגגים הסתובבו משועשעים עם מציתים וגפרורים והדליקו את שאר הנרות, שכבו בגלל המסוק. קולו של סינטרה בקע מהאסם, ואנחנו לקחנו את המשקאות שלנו והלכנו לשם. רוני עדיין היה נסער.
מצאנו אותם במרתף, בפינה. קלואי ישבה על ברכיו של לי והעבירה את אצבעותיה בשערו המידלל. הוא נראה מבוגר יותר באותו רגע. הושטתי ללי בקבוק בירה חום, והוא לקח אותו ממני, הטה את הראש לאחור ושתה. אבל הוא לא הסתכל עלינו. עמדנו שם כמה זמן, בשקט, בזרועות שלובות.
״זאת לא אשמתך,״ אמרה לו בת’ לבסוף. ״אנחנו יודעים שאתה לא מעוניין בזה.״
״אני לא מעוניין בזה,״ הוא אמר במעומעם. רגע עבר כשחיכינו שימשיך. ואז הוא אמר, ״אולי אני צריך לנשום קצת אוויר.״
יצאנו אחריו החוצה, לשדה, וקלואי ובת’ חלצו את נעלי העקב. אני רופפתי את העניבה שלי. ניגשנו אל הסוסים, שעיניהם עדיין היו קרועות לרווחה ומלאות בהלה. רוני כבר עמד לידם ודיבר איתם, וקולו היה שקט ומרגיע. ואז הוא שר להם בקול מחוספס, כמו שיר ערש חרישי, ואנחנו עצרנו והבטנו בו. הוא חזר על השיר ששרנו בחתונה: ״Shall I stay, would it be a sin, if I can’t help, falling
in love with you...״ אשאר ולא אעזוב, כי איך אפשר אותך לא לאהוב.
הוא נגע בסוס שלפניו, וידי הרודיאו המסוקסות שלו היו רכות על חרטומו הקטיפתי של הסוס ועל שרירי חזהו הגדולים. פיו של רוני היה סמוך לאוזנו של הסוס, והוא שר לו. התיישבנו על העשב, הבטנו בו והקשבנו למלמולו המתוק.
זמן קצר אחרי החתונה לי עבר לניו יורק, והתראינו איתו פחות ופחות. החבילות המשיכו להגיע, ולפעמים הגיעו גם מכתבים, אבל פרקי הזמן בין ביקוריו התארכו יותר ויותר. עשב התחיל לכסות את שביל הכורכר שמוביל לביתו. במשך הזמן ילדינו הפסיקו לשאול עליו. אבל עדיין הקשבנו לתקליטים שלו, ובתי אפילו התחילה לנגן בגיטרה. היא הדביקה מעל מיטתה תצלום שלו מכתב העת ״רולינג סטון״. בתצלום הוא נראה על במה אישם בעולם, זרקור חזק מאיר את פניו המיוזעים, עיניו עצומות בריכוז, פיו כמעט עוטף את המיקרופון שלצדו, ובזרועותיו הגיטרה שפעם שכח להביא לחתונה.
רוני סבל יותר מכולנו, אבל עשינו כמיטב יכולתנו למלא את החלל שנותר אחרי העזיבה של לי. הסעתי את רוני לרופא ולקניות. בישלנו לו, ולפעמים הוא שמר על הילדים שלנו כשרצינו לצאת. הוא נהג בהם בעדינות רבה. הם ישבו על ברכיו ועל ידיות הכורסה כשהוא קרא להם את ״ד״ר סוס״. לא פעם הם תיקנו לו הגייה של מילים, ולפעמים הם עצמם קראו לו ספרים.
באחת השבתות, אחר הצהריים, הלכתי לאורך שביל הכורכר שלנו אל תיבת הדואר. האביב הגיע, התעלות היו מלאות מי שלגים, והשדות והעצים התכסו בירוק מהוסס. זמן קצר קודם לכן החלפתי שמן באחד הטרקטורים הישנים. החריש והזריעה יתחילו בקרוב. הכנסתי יד לתוך התיבה והוצאתי ממנה מעטפה עבה, שנשלחה מהכתובת של לי בניו יורק. נייר איכותי. השמות והכתובת שלנו נכתבו בסלסול אמנותי. פתחתי את המעטפה.
הזמנה לחתונה: לי מתחתן עם קלואי. בפנים היו גם ארבעה כרטיסי טיסה ופתק בכתב ידו:
הנרי, אני מתגעגע אליכם משהו פחד. תבואו.
תוודא שרוני קיבל את ההזמנה שלו.
ותגיד לו שיביא מישהי.
אוהב אתכם, לי
לי
יום אחרי החתונה של קיפ הם הגיעו לאורך שביל הכורכר עד הבית שלי, כמו תיירים מחורבנים בספארי, כיוונו מצלמות גדולות מחלונות הג’יפים השכורים, נעצו מבטים מאחורי משקפי שמש יקרים. הראשון הגיע ממש עד הבית עוד לפני ששמתי לב, ואז לקחתי רובה ויצאתי למרפסת הכניסה בתחתוני בוקסר. הם לא ידעו שהרובה לא טעון, שהתחמושת נגמרה לי כבר לפני חודשים. רובה נהדר, האיתָקה שלי, מנגנון דריכה ידני, מתכת תכלכלה עם עיטורים מסולסלים. קניתי לי אותו במתנה אחרי ש״אהבה באיומי רובה״ קיבל פלטינה בפעם הראשונה. נראה לי די מתאים.
״תסתלקו מפה מיד!״ צרחתי ודרכתי שום דבר לתוך בית הבליעה. ״קדימה! לפני שאני קורא למשטרה!״ האמת, ידעתי שייקח חצי שעה או יותר עד שהשוטרים יגיעו לבית שלי, וזאת אחת הסיבות שאני מחזיק את האיתקה הזה. הם נסוגו במהירות, כורכר ניתז באוויר וענן אבק היתמר מאחוריהם. ראיתי את הראשים שלהם מקפצים אל תקרת הג’יפ כשהם דהרו בחזרה לאורך דרך הכורכר עד הכביש. עוד שני מסיגי גבול נכנסו לשביל באותו בוקר, עד שבסוף נמאס לי, העמדתי את השור המפוחלץ של רוני בפתח השביל, ותליתי לו על הצוואר שלט מקרטון: שטח פרטי! דמך בראשך!
קלואי חשבה שזה די משעשע, כמו שהרבה דברים בחיים משעשעים אותה, עכשיו אני כבר יודע. באותה תקופה נראה ששום דבר אף פעם לא מרגיז אותה. השבועות האלה שהיינו אצלי בבית, אחרי החתונה של קיפ, זאת היתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי. קלואי הסתובבה בבית יחפה, בחולצת פלנל ישנה שלי. בלילה הבערנו מדורה קטנה ליד הנחל, כדי שאחרי השחייה בעירום תהיה לנו אש שתגן עלינו מקרירות הסתיו. לפעמים הלכנו אל הנרי ובת’ ובישלנו לכולם במטבח, וכשעמדתי ליד תנור הבישול הסתכלתי מדי פעם על קלואי שישבה על הרצפה ושיחקה עם הילדים דמקה או חמש אבנים. אבל רוב הזמן רציתי שהיא תהיה רק איתי. רציתי להראות לה את העולם שלי, רציתי שהיא תאהב את ויסקונסין.
בבית שלי הקליטה הסלולרית די גרועה, ולכן תמיד התעקשתי שיהיה בבית טלפון נייח, והוא מחובר לקיר במטבח. גם האינטרנט לא משהו, מקרטע קשות לפעמים, ולכן קלואי התעקשה שניסע לאיזו גבעה גבוהה באזור כדי שהיא תוכל לבדוק אימיילים או לדבר עם הסוכן שלה בניו יורק. בדרך כלל נשארנו שם שעה או משהו כזה, ואני ישבתי לידה, העברתי את האצבעות בשיער שלה או חיממתי לה את היד בין כפות הידיים שלי.
לפעמים, כשהשתעממנו בערב, נסענו לפאב, ישבנו ליד הבר, טלטלנו קוביות משחק בכוס עור ישנה או סתם ראינו משחק פוטבול בטלוויזיה. ובערבים האלה קרה לא פעם שבחורה או גבר מבוגר נקשו באצבע על הכתף של קלואי וביקשו ממנה לחתום על כתב עת או על תחתיתכוס מקרטון. אבל ממני כבר אף אחד לא ביקש חתימה, וככה בדיוק רציתי שיהיה. ועוד יותר מפתיע - שהיו הערבים שבהם אף אחד לא פנה אלינו, הפאב היה כמעט ריק, ואנחנו ישבנו על השרפרפים הגבוהים עם איזה זקן או שניים ופשוט שיחקנו קְריבֶּג’ או רֶמי ושתינו קוקטיילים, מנהטן או אולְד פַאשֶן, ובערבים האלה הרגשתי שאולי באמת יש סיכוי שנישאר בליטל וינג, ושקלואי תלמד לאהוב את ויסקונסין.
באחד הלילות נסענו בחזרה לבית שלי, והיא ישבה קרוב אלי על המושב והחזקנו ידיים ואני אמרתי, ״את חושבת ש... את חושבת שאיפעם תוכלי לראות את עצמך גרה כאן, איתי?״
היא נצמדה אלי, התכרבלה לתוך הכתף הימנית שלי. הרגשתי את הברנדי בנשימה שלה וידעתי שהעיניים שלה נעצמות והיא כמעט נרדמת.
״קלואי?״
״כל כך שקט כאן.״
״אבל זה נחמד, לא? אף אחד לא מטריד אותנו, אנחנו בדיוק כמו אנשים רגילים. וכאן יש לנו חברים רגילים...״
״בחייך, לי,״ היא אמרה. ״בוא נהיה בשקט עכשיו, אפשר?״
״לא, באמת. אנחנו צריכים לדבר על זה.״ מאחורי כל זה חשבתי, אני רוצה להתחתן איתך.
״לא יודעת, מותק. כבר הרבה זמן לא רציתי להיות רגילה. אני אוהבת את החיים שלי. אני אוהבת את ניו יורק. הכול נמצא בניו יורק. כולם רוצים להיות בניו יורק.״
לא הייתי מסוגל להגיד, אני לא רוצה להיות בניו יורק.
״חוץ מזה,״ היא פיהקה, ״תחשוב: אנחנו אנשים עסוקים. אתה בסיבובי הופעות. אני בצילומים. ניו יורק זה פשוט מקום הגיוני. קל לטוס משם. כל כלי התקשורת שם. הפרויקטים שם. אנשים כמוך וכמוני לא גרים בעיירות קטנות, לי.״ היא נישקה את כף ידי. ״אתה מבין?״
בכל פעם שלא היה לי לאן ללכת, חזרתי לכאן. כשלא היה לי כלום, חזרתי לכאן. חזרתי לכאן ועשיתי משהו מהכלום. כאן יכולתי לחיות מאוויר כמעט; אין על מה לבזבז כסף, אין את מי להרשים. לאף אחד כאן לא אכפת משום דבר חוץ ממוסר העבודה שלך, הנדיבות שלך והיכולות שלך. חזרתי לכאן ומצאתי את הקול שלי, כמו משהו שנפל לי מהכיס, כמו מזכרת ששכחתי מזמן. ובכל פעם שאני חוזר לכאן אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, שאכפת להם ממני, שמגִנים עלי כמו אוהל של חמימות. כאן אני יכול לשמוע דברים, כאן העולם פועם בצורה שונה, הדממה נשמעת כמו אקורד שנפרט לפני אלפי שנים, כאן יש מוזיקה בעצי הצפצפה, באשוחים ובאלונים, ואפילו בשדות הדגן שמתייבשים.
איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר את זה למישהו שאוהבים? ומה עושים אם הוא לא מבין?
קיפ
לפני שלושעשרה או ארבעעשרה שנה נהגנו לעלות לשם עם תרמיל מלא בירה שפילחנו מאיפשהו, ואולי גם עם ג’וינט או שניים. או שלושה. אף פעם לא עישנתי, אבל הם עישנו - הנרי, לי ורוני. תמיד היינו שם למעלה, במיוחד בקיץ, כשלא היה שום דבר אחר לעשות. הממגורה היתה סגורה באותה תקופה, נטושה, ותמיד נראה שעוד רגע יגלחו אותה, אבל אז מישהו היה מחולל מהומה, מכנס אסיפת תושבים, אולי אפילו יוזם אירוע לגיוס תרומות - חזיר על האש, עוגות למכירה, הגרלה של טנדר פורד חדש - וההוצאה להורג של הממגורה היתה נדחית. חוב המסים היה נסגר, והיו מתחילות שמועות על איזשהו מושיע מבחוץ שבא להציל את המצב, איזשהו תאגיד שבא להפיח חיים חדשים בכל הקורות והלבנים והאבנים הישנות. בניינים אחרים - בניינים יפים - כבר נהרסו: תחנת הרכבת הישנה, סניף הדואר מהימים הראשונים של העיירה, בית האופרה הישן, ואפילו מלון בן ארבע קומות שבהתחלה נהפך לאכסניה לעובדים זרים, לרוכבי אופניים שעברו בסביבה ולחיילים שחזרו מווייטנאם, ואחר כך למשהו כמו בית אבות. הבניין היה כל כך ישן שאפילו פיר למעלית לא היה בו, והדיירים הכי חלשים שוכנו תמיד בקומה הראשונה. בערבי אביב נעימים, בשעות אחר צהריים קרירות של סתיו, רבים מהם ישבו על מרפסת הכניסה המוגבהת - שארית אדריכלית מהמערב הפרוע של פעם, כשהמקום הזה היה אזור סְפר. הם ישבו שם בכיסאות גלגלים או על ספסלי הנדנדה במרפסת, התנדנדו והביטו בכלי הרכב שעברו מדי פעם ברחוב הראשי. ביום העצמאות הזקנים האלה החזיקו בידיים רועדות דגלים קטנים של ארצות הברית, נופפו בהם למצעד הבוקר, ובשבועות ובחודשים שלאחר מכן עדיין נופפו בהם אל הולכי רגל, אל מסעות הלוויה ואל מתפללים שמיהרו לחזור מהכנסייה כדי לצפות בשידורי הפוטבול של יום ראשון, עד שהבד האדוםלבןכחול דהה והתחיל להיפרם בקצוות.
סבא שלי גר שם שנתיים לפני שהוא מת. בימי שישי בערב באנו לבקר אותו באולם עם התקרה הגבוהה, שהיה פעם חדר האוכל של המלון הישן. התאורה באולם הזה היתה די קלושה, והאור המועט הסתנן לחלל הגדול בעיקר דרך החלונות הישנים והמעוקמים, שהזכוכית בחלק התחתון שלהם היתה עבה יותר מאשר בחלק העליון. יכולתי לדמיין איך זה נראה פעם, כשנרות ועששיות נפט הפיצו אור זהוב מסוג אחר על מפות הפשתן. אכלנו דג בקלה מבושל, מחית תפוחי אדמה, אפונה ולחמניות. סבא שלי חיטט בפיו היבש, הוציא מתוכו עצמות של דג והניח אותן בשולי הצלחת. תמיד לקח לו המון זמן להוציא את העצמות מהפה, כאילו הוא בעצמו בלע את קרס החכה. היה שם גם בר משקאות, והשמועה סיפרה שפעם, לפני המוןהמון שנים, המלון היה בית בושת. לפעמים יכולת לראות זקן או זקנה נכנסים לבר, מסתכלים לפה ולשם ומחפשים את המוזג, ואומרים בקול עצוב ונבוך, ״אני בסך הכול רוצה לגימה קטנה, רק לטעום קצת.״ אבל הבר היה נטול בקבוקים מאז שהאכסניה נהפכה לבית אבות.
המלון הישן נהרס בסוף ב1988, כשהייתי בן תשע. עד אז סבא כבר מת, נקבר בבית הקברות שמחוץ לעיר, ליד נהר הליטל וינג, במקום שבו הערוץ נסתם והמים ירוקים מאצות בקיץ וסמיכים מקרח בחורף. לקטע הזה של הנהר קראנו אגם וינג, ובקיץ עשינו שם לפעמים סקי מים, אם כי ה״אגם״ לא היה הרבה יותר גדול מבריכה, והמסלול היה מוגבל למעגלים קטנים שעושים סחרחורת, מאחורי מנוע קטן שהיה מביא תועלת רבה יותר בחלק האחורי של סירת דיג מאלומיניום. וחוץ מזה, המים שם היו כל כך סמיכים מבוץ ואצות ועלי נופרים, שכמעט היה אפשר ללכת עליהם בנעלי שלג.
הריסת המלון לא הצריכה מומחה להריסת מבנים. סרקו את הבניין כדי לוודא ששום אזרח ותיק לא מתחבא בחדרון ציוד או באחד מגרמי המדרגות; ואז, אחרי שאישרו סופית שהמלון ריק לגמרי, טרטר לאורך הרחוב הראשי הדחפור הגדול ביותר שראיתי בחיים שלי, וכף הפלדה המשוננת שלו היתה מורמת בהיכון. מתנדב ממחלקת הכבאות כיוון זרם מים קבוע אל המלון, והדחפור התחיל לנגוס בלבנים ובקורות העץ הישנות. משפחות שלמות באו לצפות בהריסה, פרשו שמיכות על המדרכה, ערכו פיקניק. זה היה באחת השבתות באוקטובר, והאוויר היה צונן ויבש. אמא שלי חילקה לנו כריכי עוף מטוגן עטופים בנייר מגבת. שתינו סיידר תפוחים חמים מתוך תרמוס, ואכלנו סלט תפוחי אדמה, גזר גמדי ומלפפון חמוץ. אבא שלי התנדב במחלקת הכבאות, וזאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שראינו אותו בפעולה. כשהוא היה ככה במדים, מתחת לקסדה בצבע צהוב זרחני, הוא נראה כל כך רשמי, כל כך גיבור ואמיץ.
אמא רמזה לנו בנגיעת מרפק. ״איזה אבא יפה יש לכם, מה?״
לאורך המדרכות עמדו הדיירים לשעבר של בית האבות וצפו בתהליך, לעסו את לשונם כמו בשר משומר ונראו מובסים וחלולים. אין לי מושג לאן הם עברו אחרי הריסת הבניין, אם כי אני מניח שרובם הועברו לאוקלייר, מצפון לליטל וינג. ריחמתי עליהם כי שיערתי שיפזרו אותם במוסדות שונים, כמו תלמידי בית ספר שההורים שלהם מחליטים פתאום לעבור לעיר אחרת או לשכונה חדשה, והילדים נאלצים להיגרר אחריהם בלי שמישהו שואל אותם מה דעתם.
כשהמלון הישן נעלם בסוף, לא נשאר שם כלום חוץ מחור חדש בצדי הרחוב הראשי, חלל שנפער בין בית המרקחת לחנות חומרי הבניין, ורק ערימה של הריסות נשארה בו. בימים שאחרי זה הגענו לשם אחרי הצהריים עם מריצה אדומה וליקטנו את הלבנים שנשארו שלמות, אם כי בגיל הזה יכולנו למלא רק חצי מריצה, אחרת היא נהייתה כבדה מדי. את הלבנים האלה הבאנו לאבא שלי, והוא שילם לנו עשרה סנט על כל לבנה שחילצנו. מהלבנים האלה הוא בנה אח בחצר, גומחת אש קטנה שלידה התקבצנו בחודשים חמימים יותר וצלינו בה מרשמלו או נקניקיות.
לפעמים לקחנו בנות אל ראש הממגורה, אבל בדרך כלל עלינו לשם רק ארבעתנו: לי, רוני, הנרי ואני. בלילות המקום הזה היה מוצלח יותר מכל טלסקופ, מוצלח יותר מהפלנטריום שביקרנו בו עם המורים שלנו בחטיבת הביניים או בתיכון. כי בראש הממגורה הישנה הזאת, העשויה עץ ומלט, היו מקומות צרים שבהם יכולנו לשכב על הגב ולהסתכל בכוכבים, לשתות בירה, להשוויץ, לחלום. למטה, בעיירה שלנו, ליטל וינג, כמעט לא היה מה לראות. עם השנים היא רק הלכה והצטמקה, אפילו רמזור לא נצנץ בה על רקע הלילה, וכולנו, ארבעתנו, השמצנו אותה ותכננו איך נעזוב אותה ונעבור למקום אחר, לאן שלא יהיה, רק לא להישאר כאן. כי אם נישאר בעיירה - זאת אומרת שנכשלנו, שאנחנו סתם חקלאים טמבלים. מי יכול להבין איזה מחשבות היו לנו אז בראש, בלילות ההם.
הנרי ואני העדפנו את הבקרים. את השחר, את הזריחה. מצחיק, אבל אני מניח שכבר אז הוא התחיל להיות חקלאי, קם מוקדם, עזר לאביו במחלבה המשפחתית, תיקן מנועים ישנים, והקשיב לכל החקלאים הוותיקים (שכבר פרשו או פשטו את הרגל) כשיצאנו מהכנסייה. לעתים רחוקות הגענו לממגורה בבוקר, ובכל זאת היו כמה בקרים שבהם עלינו במדרגות האלה, העשויות בטון ומתכת, עד למעלה, אל ראש הממגורה, וחיכינו שם. האוויר היה כחול וצונן, והנשימה שלנו יצרה אדים קלים. לפעמים היה בינינו תרמוס קפה, או בקבוק ברנדי או שנאפס דובדבנים שסחבנו מארון המשקאות של ההורים. ובטח היו גם בוקר או שניים שלא הבאנו כלום, ורק חיבקנו את הברכיים, נשפנו אוויר חם לתוך כפות הידיים וחיכינו שהשמש תעלה, שהיום יתחיל להתחמם. באותה תקופה לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, נדמה לי שבדרך כלל ההזמנה באה מצדי, אני קראתי להנרי, אני הזמנתי אותו לבוא איתי. לא דיברנו הרבה בבקרים האלה. רק ישבנו והסתכלנו, כאילו אנחנו מחכים לספינה.
אף פעם לא ביקרתי בגרנד קניון, בפארק יוֹסֶמיטי, ביֶלוֹסטון, או בכל המקומות האלה שאנשים מדברים עליהם - מקומות מדהימים כאלה, אני מתכוון. ולמרות שלא ביקרתי בגרנד קניון, אני מניח שזריחה שם היא בטח התנסות שגובלת בחוויה דתית - כל הסלעים הקדומים, האדומים, הכתומים והצהובים, שהפסים השכבתיים שלהם מוארים פתאום ומתמלאים בצללי ארגמן מלכותי. אבל הלוואי שיכולתם לראות את הזריחה מראש המגדלים של הממגורה, מגורדי השחקים של הערבה שלנו. הלוואי שיכולתם לראות את המרבדים הירוקים באביב, את ציצות הדגן הצהובות אחרי כמה חודשים, את צללי הבוקר הכחולים, את הפלגים שמתפתלים בנתיבים אטיים, ואת האדמה שמשתרעת הלאה, הלאה, מנוקדת פה ושם באסמים אדומים גאים, בבתי משק לבנים, בדרכי כורכר חיוורות. והשמש שמגיחה במזרח, ורודה וכתומה וגדולה כל כך. והערפל שנאסף בביצות ובעמקים, כמו נהרות אד אטיים שממתינים לחום שיפוגג אותם.
אני לא מצליח להיזכר מי הייתי אז או מה חשבתי; אני לא זוכר את גרסת הנעורים של עצמי. אני משער שהייתי חסר מנוחה, כמו כולם. אולי הייתי בודד. וכשהייתי שם, בראש הממגורה, אולי חשבתי שאצליח לראות משהו, את העתיד שלי, איזושהי נקודה באופק שבה אנחת מתישהו, איזושהי גרסה עתידית של עצמי, איזושהי בחורה שעדיין לא פגשתי, את אשתי לעתיד. לא יודע. אבל זאת היתה הרגשה נעימה. אולי היה בה אפילו משהו אמנותי, עמוק, מסוג הדברים שהמורה שלנו לאמנות, מר קילבּרוּ, לא העלה על דעתו שיש בנו.
לי ורוני העדיפו שקיעות, זריחות ירח. רכבת משא בדרך מערבה, שעוברת בשאגה בלילה שמתחתנו ולא עוצרת, העין היחידה שלה מפלחת את הלילה באורה, בקול שריקה רם, ועושה לנו פיק ברכיים בראש המגדלים האלה, כאילו עוד רגע היא תנער את הבניין עד שהוא יקרוס ארצה. השניים האלה - תמיד פרועים, תמיד שרים את Idiot Wind של בוב דילן או את Meet Me in the Morning שלו, משליכים את בקבוקי הבירה לתוך הלילה, על הרכבות העוברות, מחכים לקול ההתנפצות ולצפירות המשטרה שאף פעם לא הגיעו, או לקול סמכותי שיגיד לנו ״תרדו משם תכף ומיד״. אבל לא - העיירה היתה תמיד מתונה מדי, רדומה מדי, נמנמה מול טלוויזיות כחלחלות כשג’וני קרסון הפעיל את קסמיו עד שכולם נחרו בשביעות רצון.
שקיעות. ככה הבנתי בפעם הראשונה שהוא שונה מאיתנו, שאולי הוא נועד להיות מפורסם. כי עשר או עשרים דקות לפני שהשמש כבתה לגמרי במערב, לי תמיד דרש מאיתנו שתיקה מוחלטת. ואני לא יודע למה, אבל אנחנו הקשבנו לו, צייתנו לו. וישבנו שם, שתינו את הבירה שכל אחד מאיתנו סחב מאבא שלו, השקפנו על השמים שהחליפו צבעים בלי הרף, והקשבנו ללי. הקשבנו לו כשהנחה את האירוע.
״אתם שומעים את זה?״ הוא אמר. לא שאל, אמר. ״אתם שומעים את הצליל הזה? את התו הזה? נשבע באלוהים, הצבע הזה שם, הוורוד. כשהוורוד הזה מתחיל ממש להסמיק, הוא כמו התו הזה. אני לא יכול לתאר אותו, את התו הגבוה והמתוק הזה. ואתם שומעים את הכתום הזה? לא כתום תפוז, אלא כתום אפרסק? אתם שומעים אותו? אוך, בחיי! אני מת שהכחולים יגיעו! הכחולים והסגולים! ואז התו השחור, הארוך והנמוך הזה, התו האחרון - צליל הבס המהדהד הזה שאומר, ‘קדימה, לכו הביתה, לילה טוב. לילה טוב, אמריקה, לילה טוב.’״
אף פעם לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל השתדלתי. באמת שהשתדלתי להקשיב, השתדלתי לשמוע את מוזיקת השקיעה שהוא דיבר עליה. אבל לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי לשמוע את זה. החבר’ה האלה, הם הקשיבו למוזיקה כל הזמן. כשבאתי אל הנרי הביתה - זה היה עוד בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים - שלושתם ישבו במרתף והקשיבו לתקליטים הישנים של אבא של הנרי. לכל דבר שהם הצליחו להשיג. ואז לי נרשם למועדון תקליטים כשהוא ראה פרסומת בדף אחורי של איזה כתב עת: עשרה תקליטים בסנט אחד! סנט אחד!
עוד ביסודי, בחטיבת הביניים, לי היה הבן אדם הראשון שהכרתי שהיה לו ווקמן, והוא השתמש בו בכל מקום - בחצר בזמן ההפסקה, או בדרך חזרה הביתה מבית הספר. הוא אפילו ניסה להגניב אותו לכנסייה, ניסה להקשיב לו בזמן שראינו כל מיני סרטים חינוכיים בבית הספר, ואפילו בהפסקת האוכל. הוא הקשיב בריכוז לכל מיני קלטות (ואחר כך לתקליטורים) שילדים גדולים יותר נתנו לו, כאילו מדובר בחומר מוברח. גנגסטא ראפ, מטאל, גראנג’ מוקדם. פּאבּליק אֶנֶמי וN.W.A פינו את מקומם לאנתרקס ומֶטָליקה ואחר כך לנירוונה, סטון טֶמפּל פַּיילוֹטס, סַאוּנדגָרדן. שנים על גבי שנים הוא לבש רק חולצות פלנל. חולצות פלנל וג’ינס כחולים קרועים, ונעל נעלי אולסטאר מכוסות בפתגמים ובשירים קטנים ומשונים.
למעלה, בראש הממגורה, השקיעה כבר כמעט נעלמה לגמרי בים של שחור וכחול. ״לא שמעתי כלום,״ התוודיתי באוזניהם. ״לא שמעתי שום דבר.״
הם צחקו עלי. צחקו וצחקו. ולי אמר, ״אתה לא מקשיב. תראה, אני יודע שאתה משתדל לשמוע, אבל אתה לא מקשיב, בנאדם.״
כמה פעמים הוא ניסה להכריח אותי להקשיב לKind of Blue, התקליט של מיילס דייוויס, אבל זה בכלל לא עזר, כי השתדלתי נורא ובכל זאת לא הצלחתי למצוא שום דבר להקשיב לו - לא היו אפילו מילים שאפשר להיאחז בהן, שום דבר, רק מרווחים כאלה של חצוצרה בודדת וצלילי פסנתר רכים, אבל כל כך הרבה מרווחים של כמעט כלום.
אחרי שהתחתנו, פֶלישה תמיד שאלה אותי, ״למה רצית לחזור לכאן? מה העניין? בשיקגו היה לנו כל מה שאנחנו צריכים או יכולים לרצות. למה לחזור? בשביל מה?״
אני לא חושב שהצלחתי איפעם למצוא את הדרך הנכונה לענות על זה, אבל אני מניח שהכול קשור ללילות ולבקרים ההם, לחבר’ה האלה. להרגשה שאנחנו שונים מכל מה שהכרנו, ואולי אפילו טובים יותר מהמקום שיצר אותנו, ובכל זאת גם אוהבים את כל זה. אוהבים להיות מלכים בעיירה קטנה, לעמוד על המגדלים הנטושים האלה, להשקיף על העתיד שלנו, לחפש משהו - אולי אושר, אולי אהבה, אולי תהילה.
וכשמצאתי חלק מהדברים האלה בשכונת יוקרה, במתחם קניות נוצץ או במרכז עסקים מכובד בשיקגו, הדבר היחיד שעלה על דעתי לעשות הוא לחזור הביתה, לחזור מהגלות, ולהגיד לנערים האלה - שעכשיו הם כבר גברים - תראו! תראו מה עשיתי, תראו מי אני עכשיו, תסתכלו עלי!
לכן חזרתי. אבל עכשיו אני היחיד שעולה לשם שוב. אני היחיד שמטפס אל ראש הממגורה. מביט בזריחות שרק מעוררות בי רצון לחזור למיטה אל פלישה. או להיות שוב בשיקגו ולחכות למוניות שמתחילות להעיר את הרחובות.
רוני
כשהייתי על גב של שור אף פעם לא חשבתי על שום דבר חוץ מאשר איך להישאר עליו. החיים שלי עברו אז בחתיכות של שמונה שניות, ורוב הפעמים בחתיכות הרבה יותר קצרות.
איך אני מתגעגע לזה.
עכשיו אני לא יודע מה לעשות. לפעמים אני מרגיש שאף אחד לא רוצה לתת לי לעשות שום דבר. האמת, לפעמים מתחשק לי לשתות לא בגלל שאני רוצה להשתכר, אלא בגלל שאולי, אם הייתי שותה, הייתי יכול לעגל את הדברים, אתם יודעים? לדוגמה, את איך שהעולם נראה? אולי אפילו את הזמן? החיים שלי עכשיו - הם נמתחים מול העיניים כמו כביש מהיר לשום מקום. מין כביש מהיר כזה, בערבה, שאפשר לנסוע בו מאה שלושים, מאה ארבעים, מאה חמישים, אפילו מאה שישים קילומטר בשעה, ואין שום דרך לדעת שאתה טס, חוץ מאשר לפי הצליל המטורף של המנוע ואיך שהמחוג של הדלק מתקרב יותר ויותר לצד של האפס. אבל מסביב אין שום דבר שיחסית אליו אתה יכול למדוד את עצמך או את המהירות שלך. אין עצים, אין בניינים. אם יש לך מזל, אתה רואה חוטי טלפון, אבל רוב הזמן אין כלום.
ברוב הימים אני מתעורר ועושה מאה שכיבות סמיכה, סתם ככה. שיהיה. בטלוויזיה ממילא יש כל הזמן אותו זבל. חדשות ישנות שממחזרים אותם לחדשות חדשות, וכל הזמן מדברים על הבעיות הישנות עוד פעם ועוד פעם, וכאילו זה צריך להזיז לי או שאני צריך להתרגש מזה. אבל דבר אחד הבנתי מכל זה: כל הזמן יש יותר ויותר אנשים, ופחות ופחות כדור הארץ, והכול מתחמם ומתחמם כל הזמן. זה בערך השורה התחתונה, ככה אני רואה את זה.
אנשים בדרך כלל מעבירים ערוץ בשבילי, למשהו שימצא חן בעיני לדעתם. בדרך כלל לסרט טבע, או סרט תיעודי על המערב הפרוע או על סוסים. ואז אני מרגיש כאילו אני בבית אבות או משהו כזה, ואיזה אחות עם כוונות טובות מתערבת לי בחיים ואומרת לי מה לראות, כאילו אני לא יודע להשתמש בשלט. לדעתי הם עושים את זה כי הם כבר לא יודעים מה להגיד לי. כי הם מרחמים עלי, או חושבים שאני עצוב. ואתם יודעים מה? רוב הזמן אני בכלל לא עצוב. ממש לא. אני סתם משועמם תחת. כל כך משועמם, שאני רואה סרט תיעודי על ״סוסי הפרא בקולורדו״ ורק דבר אחד עובר לי בראש: שאם הייתי סוס פרא, הייתי נותן זינוק ורץ ורץ ולא מפסיק.
אני כל כך רוצה לברוח מפה, ואני אפילו לא יודע לאן אני רוצה ללכת. לאן שלא יהיה, כנראה. הם חושבים שאני לא יכול לדאוג לעצמי, אני יודע, אבל אני יכול ועוד איך. אני לא בן אדם חכם - אני יודע את זה - אבל אני גם לא טיפש. ועכשיו זה כאילו שאני בכלוב. לדעתי, אנשים שוכחים שרכבתי על כל כך הרבה שוורים וסוסים שאני כבר לא יכול לספור כמה, והשתתפתי בקטטות בפאב מכאן ועד הודעה חדשה, ושלפני התאונה, כשהייתי ניגש לבחורה בפאב - באיזה פאב שלא יהיה - רוב הסיכויים שהייתי עושה ממנה חברה שלי לאותו לילה. קלי קלות.
אני גבר. אני בן אדם. ואני עצבני משהו פחד.
כבר ניסיתי לברוח. איזה שלוש פעמים בשנה אני מנסה לברוח. בעיקר בקיץ. אני מתעורר הכי מוקדם שאני יכול, אורז תיק, קונה איזה אוכל בַּתחנת דלק, ופשוט מתחיל ללכת לכיוון מערב. ברור שאני יכול לגנוב מכונית, אבל זה לא מה שאני רוצה. אני לא פושע. אני רק רוצה להיעלם. או לפחות זה מה שרציתי עד שפגשתי את לוסי.
למקום הזה יש איזה כוח משיכה מטורף כזה. אני יודע שמצחיק להגיד דבר כזה, שזה נשמע מפוצץ, אבל תאמינו לי שחשבתי על זה. כנראה למקום הזה באמת יש מין כוח משיכה, כי אחרת לִי לא היה חוזר אף פעם. ועובדה שהוא חזר. וגם קיפ ופלישה. שלא לדבר על כל האנשים שבכלל לא עזבו, כמו הנרי ובת’, ואדי, והתאומים ג’ירו. בחיי, הם לא הגיעו אפילו למקומות שאני הגעתי אליהם כשהייתי ברודיאו. ואתם יודעים, זה מוטרף לגמרי, אבל דווקא בבוקר אחד כזה, שעזבתי את העיירה וניסיתי לברוח, הרגשתי את זה הכי חזק. את המשיכה הזאת.
הלכתי בשוליים של הכביש המהיר, או בכביש 93 או במיסֶל רוד, ונורא נהניתי מההליכה: קיכלי עם כנפיים אדומות ואיילים שנבהלים וערפל של בוקר, ובבקרים האלה הלכתי עם נעלי התעמלות ולא עם מגפי בוקרים, וזה היה נעים, כי הנעליים היו כמו עננים מתחת לרגליים, שלוקחים אותי הלאה.
פעם אחת, לפני שנתיים בערך, כבר התרחקתי איזה שלושים קילומטרים מהעיר. ידעתי שאני מתקרב למיסיסיפי, כי הנוף השתנה מסביב, נהיה כולו גבעות וערוצים עמוקים ויערות קרירים וחשוכים, ולא היה לי כל כך נעים שם, והיו פחות ופחות יישובים בדרך, וכבר כמעט הגיע הזמן לארוחת ערב כנראה, ומי עובר מולי אם לא אדי מופיט, שנוסע חזרה לליטל וינג. שמעתי איך הוא עוצר את הפורד טאוּרוּס שלו, ואז הוא עשה סיבוב פרסה והתקרב אלי מאחור. בהתחלה המשכתי ללכת, אבל בסוף נעצרתי והתיישבתי על הכורכר ורק הקשבתי לחרקים בעצים ולקול של המנוע שלו, עד שאדי כיבה את המכונית ויצא וניגש אלי. הוא היה לבוש כמו שהוא תמיד לבוש בקיץ: חולצת קצרה עם כפתורים, עניבה ומכנסי חאקי.
״רוני,״ הוא אמר וגירד את הראש, ״הלכת לאיבוד?״
״לא,״ אמרתי וירקתי על האדמה.
״טוב, אז מה אתה עושה כאן?״
״לא יודע,״ אמרתי, ״סתם התחלתי ללכת.״
הוא טפח לעצמו על הבטן. ״הממ. תשמע, אולי אני יכול לקנות לך כוס קפה ומשהו לאכול? אני מת מרעב, ובטח גם אתה רעב.״
לדעתי הוא הבין מה אני רוצה לעשות. ככה זה אצל אדי. הוא די מבין דברים, רגיש כזה - לא כל הזמן, אבל יותר מרוב האנשים. ידעתי שהוא לא יעזוב אותי בשקט. אז בלי להגיד כלום קמתי, ניקיתי את האבק מהתחת, הרמתי את התיק שלי ונכנסתי למכונית שלו. מה שבאמת רציתי לעשות, בחיי, זה להכניס אגרוף - לא לאדי, ברור שלא, אלא לאיזה חלון או פנס במכונית או לכל דבר אחר.
אדי שם לי יד על הכתף. ״בוא, נמצא לנו משהו לאכול.״
אכלנו במזנון האחרון שנשאר בליטל וינג, מקום שקוראים לו קופיקאפ, ויש בו קרוסלה של עוגות, והקירות מלאים כתמים חומים של עשן סיגריות ועשן מהגריל, ועל השולחנות יש מפות עם משבצות אדומות ולבנות, שנדבקות לך לידיים כמו נייר דביק נגד זבובים. כשזה תלוי בי, אני אף פעם לא אוכל במקום הזה, כי מה שאני אוכל שם יוצא לי מהגוף כאילו המעיים שלי נהיו מסננת. אבל אדי פתח לי את הדלת והוביל אותי לחלק האחורי של המסעדה, שיש בו חמישה שרפרפים גבוהים שעומדים בשורה מתחת לדלפק ישן, ועל הדלפק יש קעריות מלאות שקיות קטנות, כחולות ולבנות, של סוכר וממתיק מלאכותי, ולידן כוסות פלסטיק קטנות עם חלב, ובקבוקי קטשופ מזכוכית, והגריל הוא ממש מול הדלפק. והבעלים של המקום, הווארד, הוא עמד שם ועשה לנו שלום עם הראש כאילו הוא עייף מהעבודה, אף שחוץ משנינו היו שם רק עוד שני לקוחות.
״הֵיי, רוני, הֵיי, אדי,״ הוא צעק אלינו ונפנף עם המרית שהיתה לו ביד. ״המלצרית כבר ניגשת אליכם.״
ברור ששנינו ידענו שבמילה ״מלצרית״ הוא מתכוון לאשתו, מרי, שראיתי טוב מאוד שהיא עומדת מאחורי הווארד, בחלק האחורי של המטבח, ונושפת עשן של סיגריה החוצה, דרך חלון קטן ומלוכלך.
״הקופיקאפ,״ אדי אמר בפרצוף משונה, ״ממשיך לפעול רק בזכות רגשות האשמה של אנשי המערב התיכון ובזכות ארוחת הבוקר של יום ראשון, אחרי התפילה בכנסייה. בכל הנסיעות שלי לא ראיתי דבר כזה. רק במערב התיכון מישהו יבזבז את הכסף שלו על מקום שהוא שונא רק בגלל שהוא מרחם על הבעלים. וגם אולי בגלל שהם יודעים איך קוראים לו.״
״וזה לא מזיק שאתה המסעדה היחידה בעיר,״ הוספתי.
אדי הרים גבה והסתכל עלי. ״כן, ממש לא מזיק. זה בטוח.״
בסוף מרי הגיעה עם קנקן קפה שהיה לו ריח שרוף. היא מילאה לנו את הכוסות, ואדי הזמין צלי עם רוטב ומחית תפוחי אדמה.
״הווארד!״ מרי צעקה לכיוון הגריל. ״יש צלי?״ הקול שלה הקפיץ אותי מהמקום, כי חוץ מזה המקום היה שקט כמו יום שני בכנסייה.
הוא עשה ״לא״ עם הראש.
״נגמר,״ היא אמרה. ״שעת העומס,״ היא אמרה וגלגלה את העיניים אל תקרת הפח הישנה.
״ומה עם דג מטוגן?״ אדי שאל.
היא עשתה ״לא״ עם הראש.
״צ’יזבורגר?״
״זה אפשר להכין,״ היא אמרה ועשתה כן עם הראש. ״רוני מותק, אתה רוצה משהו?״
לא רציתי, אבל בכל זאת הזמנתי חתיכת עוגת בננה, כי אדי הזמין אותי, ואני מחבב את אדי, וחוץ מזה, לא התחשק לי לחזור לדירה שלי, אף על פי שבמסעדה היה ריח מוזר. לפעמים פשוט רוצים להיות עם מישהו, ונכון שאדי גרר אותי חזרה לליטל וינג, אבל ידעתי שזה רק בגלל שאכפת לו.
מרי ניגשה לחלק הקדמי של הבית קפה, ליד החלונות שפונים לכביש הראשי. שום דבר לא זז ברחוב - לא מכוניות וגם לא אנשים. היא התיישבה ליד שולחן ריק שהיה עליו משחק סוליטר חצי גמור, הסתכלה רגע דרך החלון, ואז קמה, הלכה חזרה לכיוון הגריל וזרקה את פתק ההזמנה שלנו להווארד. הוא תלה את הפתק מעל הגריל והתחיל לטגן המבורגר בשביל אדי. המזנון התמלא בריח של בשר מלא שומן.
״אז מה,״ אדי אמר, ״סתם יצאת לטייל היום? התרחקת מאוד מליטל וינג.״ הוא שתה את הקפה, ותוך כדי זה הוא מיין את שקיות הסוכר והממתיקים לפי הצבע, ואת קופסאות הריבה הקטנות הוא סידר בערימות לפי הטעמים.
עשיתי לו ״כן״ עם הראש ומשכתי בכתפיים. ״אין לי מכונית.״
״אתה יודע שכל אחד כאן היה נותן לך טרמפ אם היית מבקש. אתה רק צריך לבקש. באמת, הנרי או לי, או אפילו אני או קיפר, כל אחד היה מסיע אותך אפילו עד שיקגו אם היית רוצה לנסוע לשם.״ הוא ירק על מפית נייר, ניגב את הדלפק ומלמל, ״מטונף.״
הסתכלתי בעיגולים שהסתובבו לי בקפה כשהוספתי לו עוד ועוד חלב.
״אני יודע.״
״אתה משועמם? זאת הבעיה? אתה רוצה עבודה?״
הרמתי את העיניים אל אדי. הווארד, שעמד ליד הגריל, שרק שיר שזיהיתי מהילדוּת, מנגינה שסבא שלי היה שורק כשאנחנו ישבנו בחלק האחורי של המכונית שלו - Magic Moments - ״רגעי קסם״, של פֶּרי קוֹמוֹ, אני חושב.
״אני יכול להבין את זה,״ אדי המשיך. ״באמת שאני יכול. כולם מתייחסים אליך בכפפות של משי. ואתה - אתה משועמם עד מוות. נכון? ואתה רוצה לתרום. תן לי קצת זמן לחשוב על זה. מישהו בטח צריך עוזר. אנחנו נמצא משהו.״
הוא טפח לי על הגב בדיוק כשהווארד ניגש אלינו עם שתי צלחות. ״בשביל מי העוגה?״
הרמתי יד.
הווארד שם את הצלחות על הדלפק ונאנח, ״כמעט אין אנשים היום.״
בחוץ ירד הלילה, ומרחוק שמעתי את הצלילים של מכונת התקליטים בפאב נשפכים לרחוב. מישהו שם את בוב סיגֶר.
בימים ובשבועות שאחרי זה ראיתי לפעמים את אדי בעיר, והוא נופף לי מהמכונית שלו או כשהוא יצא מהכנסייה עם המשפחה, אבל הוא לא יצר איתי שום קשר בנוגע לעבודה, ואחרי כמה זמן הכול חזר להיות כמו קודם, ושוב התחלתי לרצות לעזוב, לברוח מהחור הישן הזה.
בת’
הילדים שלנו עמדו במרפסת הכניסה עם סבא וסבתא ועשו לנו שלום, ואפילו טיפת עצב לא ראיתי על הפנים שלהם. למען האמת, הם חייכו כשהתחלנו לנסוע, ועוד לפני שיצאנו מטווח ראייה הם כבר הסתובבו כדי להיכנס בחזרה לבית ומשכו בידיים הזקנות של הורי. הרגשה משונה, כשהילדים לא מראים שום סימן של געגוע, ואני חייבת להודות שבאותו רגע שאלתי את עצמי אם הנסיעה לניו יורק היא הדבר הנכון, ואולי היה עדיף פשוט לשלוח מתנה עם איחולים.
״אבל הוא שלח לנו כרטיסי טיסה,״ הנרי טען באחד הלילות, במיטה. ״אז מה התירוץ שלנו? לוח האירועים החברתיים שלנו צפוף מדי? חוץ מזה, אם לא ניסע, מי ייקח את רוני?״
״לא יודעת,״ אמרתי, ״אולי הבחורה שהוא מביא איתו? הוא לא חסר אונים, הנרי.״
״נו, בחייך,״ הנרי הפציר בי.
נאנחתי וויתרתי. וגם נכון שאף פעם לא הייתי בניו יורק, וריגש אותי לנסוע לשם. לראות את סנטרל פארק, את ברודוויי, את האמפייר סטייט, ואת כל המקומות והדברים האחרים שכל מי שגר שם בטח כבר לא רואה אותם בכלל. מוזר לחשוב שאפשר לא לראות משהו כמו גורד שחקים. אני לא חושבת שזה יכול לקרות לי. אני יודעת שזה נשמע תמים, אבל גם בעיירה שלנו יש בניינים שאני תמיד רואה אותם, בכל מצב. הממגורה של קיפ, לדוגמה. או הכנסייה הלותרנית שהנרי ואני התחתנו בה. או מגדל התבואה שנמצא בין המשק שלנו לעיירה, ואנשים כותבים עליו בתרסיסי צבע את ההודעות הכי חשובות שלהם:
בן נולד! ויליאם כריסטופר בֶּרק, 6.1.11
3.88 קילו
או:
אני אוהב את טינה
או:
מחזור 1998 לנצח!
כל יום אני מסתכלת על מגדל התבואה הזה בתקווה קלושה שאולי צצה איזו כתובת חדשה במשך הלילה. העולם שלי מלא ציוני דרך שלמדתי לאהוב: עץ אלון זקן באמצע שדה האספסת שלנו; הסלע מול בית הספר התיכון, שכנראה נסחף לכאן באיזה עידן קרח; אפילו תחנת הדלק והחניון בקצה העיירה, עם העמוד הגבוה והדגל האמריקאי הגדול שעליו. לפי הדגל הזה אני יודעת תמיד כשמישהו מת; כמו אז, שידעתי מיד שהבן של משפחת סוֶונסון כבר לא יחזור מאפגניסטן.
קיפ הסיע אותנו לנמל התעופה מיניאפוליססנט פול בקדילק אסקלייד השחורה שלו. הנרי ישב לידו, מלפנים, ואני ישבתי במושב האחורי עם רוני והבחורה שהוא הביא איתו - לוסינדה.
״אבל את יכולה לקרוא לי לוסי,״ היא אמרה בחיוך רחב כשלחצנו ידיים ליד הבית שלנו, בזמן שהנרי וקיפ דחפו את המטען שלנו לחלק האחורי של המכונית הנוצצת. על היד היו לה המוני צמידים שהסתובבו ועלו וירדו.
״לוסי,״ חזרתי על שמה והבטתי בפניה.
באור הבוקר של יום שישי כנראה לא הייתי יודעת שהיא חשפנית אם הנרי לא היה מזהיר אותי מראש. היא בהחלט היתה חתיכה, בגוף שלה היו כל העיקולים והקימורים הנכונים, ואני אשקר אם אגיד שלא הצצתי לרגע בשדיים המוצקים שלה ובחריץ העמוק ביניהם. ידעתי שלא מדובר בחזיית קסם - ניסיתי הרבה חזיות כאלה אחרי שהילדים נולדו, וכלום לא עזר. עוד לא המציאו משהו שיכול להביס את השפעות הזמן, כוח המשיכה והאימהוּת. ראיתי שהיא נרגשת לקראת סוףהשבוע, ושמחתי להצטרף להתרגשות הזאת. חשבתי לעצמי, נחמד שעוד אישה מצטרפת לנסיעה. תמיד הייתי הבחורה היחידה, האישה היחידה בשטח, בין כל החברים הרווקים של הנרי. אמנם קיפ יוצא דופן מהבחינה הזאת, אבל אשתו, פלישה, היתה בנסיעות כל הזמן, כמעט כמו לי.
אחרי החתונה של קיפ ופלישה כולנו התעלמנו מקיפ כמה חודשים, ובעיירה קטנה לא קל לעשות את זה. לא החזרנו לו צלצול כשהוא התקשר, לא ביקרנו בממגורה, לא הזמנו אותו לארוחות ערב או למדורות. ברחוב הראשי לא עצרנו לדבר איתו או עם פלישה, והסתפקנו בנפנוף קצר. החורף בוויסקונסין הוא תקופה נוחה מאוד להתעלם ממישהו: הבגדים נעשים יותר ויותר גדולים ועבים, אנחנו מסתובבים בעולם הקפוא בתוך שכבת בידוד של כובעי צמר וכפפות, והרגליים שלנו עטופות במגפי עור ופרווה. אחרי החתונה הזאת, הרבה פעמים נופפתי לקיפ ביד מכוסה בכפפה ומתחת לצמר עשיתי לו אצבע משולשת. אם פלישה או קיפ היו לוקחים אותי הצדה ושואלים למה לא אמרתי להם שלום בדואר, ברצון הייתי מאשימה את הכובע החורפי, את מחממי האוזניים, או איזו דלקת גרון מידבקת נורא.
אבל עד אמצע מרס כבר נמאס לפלישה לגמרי. יום אחד היא התפרצה בסופרמרקט - זרקה בקבוק חלב על הרצפה והאשימה את כולנו שאנחנו כפריים מפגרים. אני מניחה שמישהו מבחוץ יכול להתבלבל בין נאמנות לטמטום: למה באמת שלא נמכור את החברים הכי טובים שלנו בשביל כמה מטבעות כסף? ובכל זאת, באותו רגע כיבדתי את הכעס שלה. כולם בעיירה שלנו כל כך מנומסים, שלפעמים קצת כעס זה עניין מבדר, אפילו מרענן. לא הייתי בסופרמרקט ביום שהיא התפרצה שם. אבל השמועה מתפשטת מהר ברשת התקשורת הקטנה שלנו. נשים התחילו להתקשר לחברות שלהן, והן התקשרו לבעלים שלהן, שהתקשרו לחברים שלהם.
התברר שפלישה נכנסה לחנות לקנות כמה פריטים, ואיפשהו ליד מקרר החלב היא אמרה למישהו שלום והוא התעלם ממנה. וזהו זה.
״לפי מה שאני שמעתי,״ דיווח אדי, ״היא נשארה שלווה כמה דקות. אבל אחר כך, כשהיא הסתובבה ללכת לקופה, היא פשוט זרקה את החלב על הרצפה ושפכה שם משאית שלמה של פצצות מילוליות, אוצר מילים לא הכי עדין בעולם, ולפי מה ששמעתי - ואני מצטט את דיקי, שעבד בקופה באותו יום - הוא אמר שהחלק הכי מוצלח היה לראות אותה דורכת בשלולית החלב החלקלקה בנעלי העקב השחורות שלה, כאילו זאת שלולית של גשם באביב או משהו כזה. והוא גם אמר שלפני שהיא יצאה היא לקחה מהמדף תפוח אדום וגדול והלכה בלי לשלם עליו בכלל.״
הנרי הוא איש טוב, וגם סלחן, ולכן ערב אחד, זמן די קצר אחרי ההתפרצות שלה, הוא הזמין אותם אלינו לארוחת ערב. הם דפקו על הדלת בהיסוס. הם באו בבגדים חגיגיים. אני זוכרת שהיו להם צעיפים תואמים מצמר קשמיר אדום, קשורים בצורה מסודרת, והם עמדו בפתח והחזיקו שני בקבוקי יין שלפי התוויות שלהם ידעתי שהם לא מחנות המשקאות המקומית.
הבית שלנו היה מבולגן לגמרי באותו ערב, אני זוכרת. אני הייתי עסוקה כל היום: קניות, התנדבות בספרייה, וגם הייתי צריכה להסיע איזו דודה של אמא שלי לרופא. והנרי היה תקוע כל היום בתיקון של אחד הטרקטורים, שבקרוב ייסע בשדות שלנו ויעבד את האדמה. האביב הוא עונה לחוצה בשביל הנרי. כל הזמן בוער לו להיות בחוץ, בשדות, לקדם עניינים. לכן לא הטרחתי אותו אחרי הצהריים, כשהכנתי עוף ביין מַרסָלָה במטבח הצפוף שלנו, שכבר היה בו יותר מדי חם. לא נדנדתי לו שיבוא הביתה ויאסוף את כל הצעצועים והעיתונים ועטיפות הסוכריות שקישטו את הסלון שלנו. כשקיפ ופלישה הגיעו, הבית שלנו נראה כאילו רימון התפוצץ לנו בסלון. השולחן בפינת האוכל עוד לא היה ערוך בכלל.
״אני מתה על הבית שלכם!״ פלישה אמרה בחביבות, בהתלהבות טיפטיפה מוגזמת. אם כי לזכותה ייאמר שהערכתי את המאמץ שהיא עשתה.
״אה, אולי אני אגש למצוא את הנק,״ אמר קיפ, נסוג ויצא בחזרה מדלת הכניסה.
צעקתי לילדים שירדו ויגידו שלום לפלישה, אבל הבקשה שלי נתקלה בדממה מוחלטת. שיערתי שהם שם למעלה - אלינור גולשת במחשב של הנרי, ואלכס מדפדף בספרים שהוא עוד לא מסוגל לקרוא; או ששניהם משחקים במבצר שלהם - אוסף של ארגזי קרטון שהם הדביקו אחד לשני בנייר דבק ויצרו ממנו מבוך של מנהרות מלבניות.
״עזבי,״ אמרה פלישה, ״אל תפריעי להם בגללי. בואי, אני אעזור לך בהכנות.״
וככה יצא שפלישה ואני כבר היינו שיכורות הרבה לפני שהארוחה התחילה.
אני חזרתי אל העוף ושטפתי כלים במהירות, והיא עמדה שם, פתחה את אחד הבקבוקים ושאלה בחיוך: ״איפה הכוסות שלכם?״
שתקתי רגע, כי ידעתי שהכוסיות היפות שלנו בטח מלאות אבק, בארון שאני לא מספיק גבוהה להגיע אליו בלי כיסא.
״אה, אני חושבת שהגביעים...״
״כוס רגילה תספיק לי לגמרי,״ היא אמרה. ״או אולי צנצנת ריבה?״
נשענתי על הדלפק, שילבתי ידיים, הבטתי בה, וגם אני חייכתי.
״אני חייבת להגיד לך,״ היא אמרה, ״שאני מוכנה לגמרי להשתכר הערב.״
״את יודעת מה,״ אמרתי. ״בואי נלך על זה.״
הגברים האלה, שמכירים אחד את השני כל החיים, שנולדו באותו בית חולים, בעזרת אותה מיילדת; הגברים האלה שגדלו יחד, אכלו אותם מאכלים, שרו באותן מקהלות, יצאו עם אותן בנות, נשמו אותו אוויר; כשהם מסתובבים יחד יש להם שפה משלהם, מערכת של סימנים בלתינראים, כמו בין חיות בר. ולפעמים מספיק להם לגמרי להיות סתם ככה ביחד, ללכת ביער, לראות טלוויזיה או להפוך סטייקים על האש. לא פעם אני רואה את זה. ימים שלמים שמוקדשים לביקוע בולי עץ, בלי שהם מחליפים ביניהם אפילו עשר מילים. אילולא החיוך שמרוח להם כל הזמן על הפרצוף, היה אפשר לחשוב שהם משעממים אחד את השני, או שיש ביניהם איזו שנאה בוערת. הצצתי מהחלון לכיוון מוסך הטרקטורים. ראיתי בשלג את העקבות של הנרי, את הכתמים החומים במקומות שהוא שפך את שאריות הקפה מהספל שלו בדרך חזרה הביתה. יכולתי לראות אותו עכשיו בדמיון, במוסך, עם קיפ, בודק איזה מנוע או תיבת הילוכים. אולי קיפ מחזיק את המשפך והנרי מוזג את שמן המנוע. אולי הנרי אומר, ״קיפ, אתה יכול להעביר לי מפתח שמונה מילימטר?״ או קיפ אומר בלהיטות אופיינית: ״אתה יודע, הנק, אני מכיר מישהו שבטח יוכל להשיג לך שדרוג משתלם לג’ון דיר חדש.״ ואולי הנק מתעלם מהשאלה, כי הוא יודע טוב מאוד שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טרקטור חדש, ואומר: ״אתה בטוח שלא מפריע לך להיות כאן בבגדים כאלה? אני יכול למצוא לך איזה אוברול או משהו.״ וקיפ עונה: ״לא. זה בסדר. הֵיי, ראית שג’ירו קנו את המשק של משפחת אֶוֶורט? תן לשניים האלה עוד כמה שנים, והכול פה יהיה שלהם!״ והנרי ממוקד לגמרי במנגנון שלפניו ועונה: ״מה אתה אומר...״
אני לא קנאית. אני יודעת שאני אישה נאה וחכמה, חזקה וסקסית. אז רוב הזמן כשאני רואה את הנרי עם החברים שלו אני מגלגלת עיניים וזהו. ולמען האמת הנרי הוא איש טוב, כמו שכבר אמרתי. הוא לא מסתובב בחוץ כל הזמן כמו האחים ג’ירו, לא מנסה לצוד בחורות, לא קורץ לעובדות בפאב. הוא עובד קשה, אין לו זמן לשטויות כאלה. אבל בשלב די מוקדם של הנישואים שלנו שמתי לב לקרבה בינו לבין החבר’ה האלה - לי, רוני, ג’ירו, ואפילו אדי וקיפ - וזה די עורר בי קנאה. גם אני רציתי חבֵרה קרובה כזאת, שאני אוכל לרוץ איתה, ללכת בלי לדבר בכלל. מין שקט כזה.
בקבוק היין כבר היה ריק עכשיו, אבל הכוסות שלנו עוד היו מלאות, והפּינוֹ נוּאַר כמעט נשפך מרוב שדיברנו עם הידיים. פלישה שמה בפטפון תקליט של ון מוריסון. היא התיישבה על הכיסא במטבח, משכה את ברכיה המשוכלות למעלה, וכפות רגליה הארוכות והיפות נמתחו לצדדים נגדיים.
״זאת אומרת,״ אמרה פלישה, ״איך אני יכולה להתחרות בהיסטוריה המשותפת שלהם? איך אפשר?״
״אין פה שום תחרות,״ אמרתי. ״את חלק מהכול עכשיו.״
״בחייך,״ הטיחה פלישה בתשובה, ״איזה שטויות! כולכם הפניתם לנו עורף. אני לא טיפשה.״
היא צדקה, כמובן, ובאותו רגע לא יכולתי להסתכל לה בעיניים, כי ידעתי שיש סיכוי טוב שהן יהיו רטובות. לגמתי לגימה ארוכה מהיין ובחרתי את המילים בזהירות.
״העניין הוא ש...״ אמרתי ברוגע, בקול שקט.
אני תמיד אומרת לילדים שלי: כשמישהו מגלה ששיקרתם או שעשיתם משהו לא בסדר, פשוט תפסיקו באותו רגע. אל תמציאו תירוצים. אל תמשיכו לדבר. אל תנסו להצטדק. פשוט תודו בטעות שלכם. וככה המצב ישתפר בסופו של דבר, אתם תרגישו טוב יותר, וגם התדמית שלכם תשתפר. וברוב המקרים, מי שתפס אתכם על חם יופתע מהתגובה שלכם.
״מצטערת, פלישה,״ אמרתי. ״אני מצטערת שהיה לך קשה בחודשים האחרונים. הנרי ואני... באמת יכולנו להתנהג יפה יותר אלייך ואל קיפ, להיות חברים שלכם. ואני מצטערת. זאת אשמתי.״
״אני פשוט לא מבינה! מה כבר עשינו? הכול בגלל הפפראצי? כי באמת, זה ממש לא היה רעיון שלי! ואני יכולה לספר לך משהו? כי זה ממש אוכל אותי ואני צריכה לספר למישהו: קיפ בזבז יותר מדי כסף על הממגורה המחורבנת הזאת, ועכשיו אנחנו שקועים עמוק בבוץ. רק בזכות העבודה שלי אנחנו לא טובעים לגמרי. והוא זה שהזמין את כל הכתבים והצלמים האלה, כי הם שילמו לו מין עמלת תיווך, והוא הלך והשקיע אותה בחזרה בממגורה,״ היא אמרה. ״כל הסיפור הזה - המעבר משיקגו לכאן, הממגורה, החתונה הגדולה, הקדילק המפלצתי הזה שם בחוץ - כל זה בלגן אחד גדול!״
שמעתי את הדלת האחורית נפתחת, וצעדים של נעלי עבודה כבדות על השטיח.
״הם חזרו,״ לחשתי.
״שישמע אותי,״ קראה פלישה, ״על הזין שלי.״ היא לגמה מהיין וכמעט ירקה אותו כשפתאום נתקפה צחקוק. ״איזה רעות אנחנו, נכון?״ היא אמרה. מצאה חן בעיני השובבות המרושעת שלה, עם השפתון שכבר לא היה מושלם, והאיפור שכבר נמרח סביב עיניה החומות והגדולות.
״הֵיי, בת’,״ אמר הנרי. ״אה, אפשר לעזור לך עם ארוחת הערב?״
אין שום דבר זול או לא מכובד במילה ״פסטה״. מילה אצילית. מאכל אצילי. הרבה פעמים אני רואה בטלוויזיה שפים ידועים מכינים פסטה טרייה, מדברים על תרבות האכילה באיטליה ואומרים שפסטה היא מאכל מזין ומרגיע, מקור אונו של העם האיטלקי. השפים האלה מגישים את הפסטה שלהם במיליון דרכים שונות: עם עשבי תיבול טריים, עם פירות ים טריים, עם עגבניות מאיזו גינה ביתית. הכול כל כך בריא וקל, פשוט וציורי.
ובכל זאת, כשאני מספרת לאיזו אמא באסיפה של ועד ההורים או באירוע צדקה של הכנסייה, שאתמול בערב הייתי נורא עייפה והכנתי לילדים מקרוני עם גבינה, אני רואה על הפרצוף שלהן אכזבה וביקורת. אף על פי שמקרוני זה פסטה!
הילדים הגיחו סוףסוף מהחדרים שלהם, שפשפו את הבטן כמו פליטים רעבים, פתחו את המקרר ובהו בחוסר אונים באור הלבנבן.
״אמא,״ הם ייללו, ״אנחנו מתים מרעב.״
השעה היתה כבר שמונה וחצי, ואמא שלהם היתה בדרך לארץ השיכורים.
״מקרוני עם גבינה?״ שאלתי.
הם הנהנו בהתלהבות.
״אז תעשו לי טובה ותערכו את השולחן, בסדר?״ ביקשתי. ״ולכו תראו איפה קיפ ופלישה ותציגו את עצמכם.״ הם הלכו לכיוון ארון הכלים. מדהים איך אפשר ״לאלף״ ילדים. לא חשוב שבחמישים אחוז מהמקרים הם מתעלמים מהבקשות שלי. מה שחשוב, וגם ממש מרגש אותי, זה הרגעים האלה שאני רואה איך הם מסדרים בצייתנות את הצלחות והסכו״ם על שולחן האוכל, כמו שני משרתים קטנים ומנומסים.
אז שמתי סיר עם מים על האש, הוספתי קצת מלח והגדלתי את הלהבה.
בדיוק באותו רגע הרגשתי שהנרי כורך סביב מותני יד קרה ויבשה ולוחש באוזני, ״הכול בסדר?״ הצצתי מעבר לכתפו אל פינת האוכל וראיתי שקיפ ופלישה עומדים ליד הפטפון ומתווכחים בשקט. היא שלפה אצבע מול בטנו, כמו אקדח. חשבתי לעצמי, הם אנשים אמיתיים. תראי אותם: הם מתווכחים כאן, בבית שלנו, כמו שאנשים אמיתיים עושים.
״הידיים שלך קרות,״ אמרתי, ורעד עבר בי. ״אני אוהבת אותך, אבל תוריד ממני את הכפות האלה.״
נישקתי את הנרי על הסנטר. הזיפים שלו היו קרים וחדים. הוא הדיף ריח של אוויר צח, דיזל וחציר ישן.
״חוץ מזה, כדאי שתיגש להציל את קיפ,״ אמרתי. ״אולי שניכם תיסעו העירה ותביאו לנו קצת בירה ויין. הארוחה תהיה מוכנה בעשר בערך.״
״נצטרך להזדרז,״ אמר הנרי. ״חנות היינות נסגרת בתשע.״
״אז תזדרזו,״ אמרתי.
הסתכלתי על הנרי כשניגש אל קיפ ופלישה, ואז שני הגברים הלכו, יצאו מהדלת הראשית, ושמעתי את הנהמה העמומה של מנוע הטנדר על רקע ליל החורף, ואת צליל צמיגי השלג שרמסו את השביל המושלג, ופנסי המכונית האירו לרגע את החלון בסלון ואת הספה שהילדים ישבו עליה וראו טלוויזיה.
״טוב,״ אמרה פלישה, ״יש לנו עוד בקבוק יין לחסל, לא?״
בלילה ההוא שכבתי במיטה תשושה ושתויה, והקשבתי לנשימה של הנרי שהאטה כששקע בשינה. הייתי עייפה אבל גם מתוחה, עייפות משונה כזאת שבאה אחרי תזזית של אירוח - תערובת של קפאין ואלכוהול שדוהרת במחזור הדם. לי קורא לזה ״זמזום אלכסוני״, כשלא יודעים אם צפים כלפי מעלה או נסחפים כלפי מטה. נקשתי על הכתף של הנרי כדי להעיר אותו.
״קיפ שקוע בבוץ בגלל הממגורה,״ אמרתי לבסוף. כתפי היו קרות במקום שבו הן בצבצו מתחת לשמיכה. שפשפתי את כפות רגלי ברגליו של הנרי.
״מה?״ הוא אמר ושפשף את עיניו.
״פלישה אמרה שקיפ שקוע בבוץ בגלל הממגורה. שרק בזכות העבודה שלה הם לא ממש טובעים.״
״אלוהים ישמור,״ מלמל הנרי. ״כן. הוא באמת נראה קצת מוטרד הערב.״
״אתה יודע,״ אמרתי, ״הם לא כל כך גרועים, השניים האלה. לא נעים לי מהם. שלא הזמנו אותם עד היום.״
״טוב, אני עוד כועס על כל העסק ההוא עם הפפראצי. ממש לא לעניין, אם תשאלי אותי.״
החלטתי לא לספר להנרי על עמלת התיווך. רציתי שהכול יירפא, רציתי שהעיירה תחזור לצמוח שוב. לי תמיד עורר בנו תחושה טובה לגבי עצמנו ולגבי המקום שאנחנו חיים בו, אבל ידעתי שאנחנו זקוקים לאנשים כמו קיפ - אנשים עם חזון מסוג אחר. התרגשות קלה עברה בי כששכבתי שם במיטה ודמיינתי גרסה עתידית של העיירה שלנו, שבה אוכל להיכנס לבוטיק ולקנות שמלה שלא נראית כמו וילון מקלחת, שמלה שאוכל ללבוש במיניאפוליס אולי, אם הנרי יפתיע אותי מתישהו ביציאה לילית לעיר הגדולה.
״טוב,״ אמר הנרי, ״הרבה אנשים עוברים עכשיו תקופה קשה. קיפ מסוגל להיות ממש בנזונה, אבל אני לא מאחל להם שום דבר רע. הוא עדיין אחד מאיתנו.״ ואז הוסיף, ״אנחנו עדיין חברים.״
הנרי נמנע מלהגיד שגם אנחנו עוברים תקופה קשה, אם כי ברור שידעתי את זה. ידעתי שהוא חושב לקחת עבודות צדדיות. וגם אני חשבתי לצאת לעבודה בסופרמרקט או בחנות לחומרי בניין; והיו גם משרות באוקלייר, אם כי ממש לא התחשק לי לנסוע כל יום הלוך וחזור.
המשכתי לחשוב על הערב ההוא בזמן שהתקרבנו לנמל התעופה. בשמים היתה שורת מטוסים שחיכו לנחיתה על מסלולים שעדיין לא יכולתי לראות. עומס התנועה הפתיע אותי, הוא תמיד מפתיע אותי. כל כך הרבה מוניות ומכוניות מכל הסוגים. בילדותנו היתה בעיירה מונית אחת ויחידה. למעשה זאת היתה מכונית סטיישן עם פנס כתום למעלה, כמו של שירות הדואר או של המודדים המחוזיים. במונית נהגה אישה מבוגרת, מיס פּאקֶט, שתמיד נראתה עסוקה נורא, וזה היה די מפליא בהתחשב בעובדה שבעיירה שלנו יש בקושי אלף וחמש מאות איש. היא הסיעה קשישים לתור אצל הרופא, או שיכורים שחזרו הביתה מהפאב. בחורף היה ביקוש רב יותר לשירותים שלה בין האזרחים הוותיקים, שפחדו מהקרח שעל המדרכות וממפרקי ירך שבורים. היא גם הסיעה אנשים לנמל התעופה, כמו שקיפ הסיע אותנו עכשיו, ואני מניחה שאם היא עדיין היתה בעיירה, היינו משלמים לה שתסיע אותנו. אני זוכרת את הזרועות הגדולות והבשרניות שלה ואת זווית הישיבה שלה במושב הנהג - היא כמעט שכבה לגמרי. היה לה שיער אדמדם ודהוי שתמיד נראה מיוזע, וזוג משקפיים מיושנים על האף הגדול והנפוח שלה. היא היתה אישה נחמדה.
הֶתֶר בּרַייס, אחת החברות שלי מבית הספר, תמיד חזרה הביתה במונית בצהריים. היא היתה ילדת מפתח, וכנראה ההורים שלה סיכמו עם מיס פאקט שתחזיר אותה כל יום הביתה, אחרי הלימודים. לפעמים נסעתי עם התר לבית שלה אחרי הלימודים, ונורא התלהבתי כשנכנסתי איתה למושב האחורי, עם הילקוטים שלנו שהיו מלאים ספרים ומחברות, ואני זוכרת כמה היה קשה לסגור את הדלתות הכבדות של המונית. בחלק האחורי של הרכב היו מושבים שפנו אחורה, ולפעמים עברנו לשם והסתכלנו בדרך שנפרשה מאחורינו, ומיס פאקט הקשיבה בינתיים לעשרות קלטות של גרֵייטפוּל דֶד, שאחר כך הבנתי שהן היו הקלטות פיראטיות מהמופעים שלהם. על המראה הקדמית היה תלוי הדוב הרוקד מעטיפת אחד האלבומים שלהם. על המושב שלידה היו המון שקיות ריקות של חטיפים מלוחים, ותמיד היה ריח של קטורת מוזרה במונית שלה. לקח לי המון שנים להבין למה.
לא זכור לי ששמעתי על מותה של מיס פאקט, אבל אני מתקשה לדמיין אותה בעיר אחרת, שבה היו דורשים ממנה לרכוש שלט רשמי ומונה. לקח זמן עד ששמנו לב שהיא נעלמה, כי בינתיים כבר קיבלתי רישיון נהיגה, וכמוני גם כל החברות שלי, ובלילות ובסופישבוע נסענו אל מחוץ לעיירה עם צידנית מלאה בקבוקי בַּרטלס אֶנד ג’יימס, או ליקר פירות סַאתֶרן קוֹמפוֹרט ושתי שישיות קולה.
עכשיו נעצרנו בפקק. לא יצא לי לבקר בהרבה ערים גדולות - רק במיניאפוליס, סנט פול, מילווקי, שיקגו ודנוור. אבל דבר אחד צריך להגיד על התחבורה במינסוטה - שאף אחד שם לא משתמש בצופר. לפעמים מוזר לעמוד בפקק כזה בדממה מוחלטת, כאילו השתיקו את הקול בעולם. כמו הדממה שמשתררת במכונית כשמתקרבים לתאונה איומה בכביש המהיר. אבל באותו בוקר שמחתי על השקט הזה, שמחתי שנזכרתי במיס פאקט, כי מכל בחינה אחרת לא ציפיתי בכיליון עיניים לחתונה של לי, וזה ציער אותי קצת. על המושב לידי, רוני ולוסי לחשו אחד לשני כל מיני שטויות מתוקות והצמידו מצח אל מצח, ובמושב הקדמי הנרי וקיפ דיברו עם הרבה תנועות ידיים על בייסבול ועל עתודות דגן ומסים.
אני חושבת שפעם הייתי מאוהבת בלִי, ואני מניחה שהרבה נשים בעיירה שלנו יכולות להגיד את זה, ועכשיו גם בכל העולם. יש רק הבדל אחד - שנדמה לי שגם הוא היה מאוהב בי, אם כי הזמן טשטש הכול, כך שעכשיו נשארו לי רק זיכרונות מלפני עשר שנים או יותר, לפני שהנרי ואני התחתנו בכלל, לפני שהילדים נולדו, כשהייתי צעירה יותר, וגבולות העולם שלי נראו יותר גמישים ולא ברורים. בתקופה שעוד האמנתי שאולי אני לא אצטרך לחיות כל החיים במקום אחד ויחיד עלי אדמות.
כשאני חושבת על לי, על עצמי ועל התקופה ההיא בחיי, כשהייתי צעירה יותר, אני מרגישה סומק חם עולה לי מהחזה אל הפנים. למען האמת, אני לא חושבת על זה יותר מדי, ואני גם משתדלת לא לחשוב על לי בהקשר הזה. אבל לפעמים אני בכל זאת חושבת. הכול היה אז עמום ומעורפל, ואם היו שואלים אותי עם מי אני אתחתן, אני בטוחה שהייתי אומרת שאני אתחתן עם הנרי, כי אני אישה מעשית, והנרי הוא בן אדם כל כך טוב. אבל נדמה לי שבאותה תקופה יכולתי גם לראות מסלול אחר, מסלול שונה מאוד, שבו אני מתחתנת עם לי, ולפעמים אני עדיין מדמיינת איך הייתי מרגישה אם הייתי נוסעת בכל העולם, וכולם היו מתייחסים אלי אחרת, לא כמו אל בן אדם רגיל; והייתי עומדת על שטיח אדום וכל המצלמות היו מכוונות אלי, במקום לעמוד בסופרמרקט ולהסתכל על תמונות מבריקות של לי עם אישה אחרת שנתלית לו על הזרוע.
ומה היה קורה לנו במיטה? היינו עושים ילדים? והוא היה כותב עלי שירים? והנשים בעיירה היו מתייחסות אלי אחרת? מסתירות את הפה בכף יד ומסתודדות, ומחייכות אלי בנוקשות כשהייתי משלמת על המצרכים בשטרות של חמישים דולר? או שהכול היה אותו דבר? אולי לי ואני היינו באים לבית של הנרי ואשתו, ואוכלים איתם ארוחת ערב, והילדים שלהם היו מתרוצצים סביבנו, ואני הייתי מסתכלת על הנרי ורואה איזשהו עצב אינסופי, ריקנות שנובעת מכך שאני לא חלק מהחיים שלו?
הקדילק התחילה להתקדם שוב, ואחרי זמן קצר כבר חנינו ליד נמל התעופה. האוויר היה חם, מלא עשן מכוניות וריח של סיגריות אחרונות וקצת מסטיק קינמון. הנרי לקח את התיקים שלנו מהדלת האחורית ולחץ את ידו של קיפ. רוני ולוסי עמדו על המדרכה והעבירו את משקלם מרגל לרגל. הם היו לבושים בצורה קצת צעקנית מדי, כאילו הם בדרך לאיזה אתר קיט על חוף הים. חיבקתי את קיפ, והוא נתן לי חבילה קטנה, עטופה בנייר חום.
״את מוכנה לתת את זה ללי?״ הוא ביקש ממני. פניו היו רציניים, מלאים רגש שאף פעם לא ראיתי אצלו קודם, כאילו הוא מתחרט או משלים עם המצב. ״תגידי לו שאנחנו שמחים בשבילו, בסדר? תמסרי לו מזל טוב. תוכלי לעשות את זה בשבילנו, בבקשה?״
הנהנתי והכנסתי את החבילה לתיק.
״טוב, חברים,״ אמר הנרי ומחא כף אל כף, ״בואו נזוז.״
״נוסעים לניו יורק,״ אמר רוני. ״נוסעים לניו יורק.״
נמל התעופה במיניאפוליס הוא נמל התעופה הגדול הכי קרוב לעיירה שלנו, אם כי, כמו שאמרתי, אנחנו מוויסקונסין ולא ממינסוטה. ואמנם שתי המדינות נושקות זו לזו לאורך המיסיסיפי והסנט קְרוֹי, עד לימת סופיריור בצפון ועד לאַיוֹוָה ואילינוי בדרום, אבל בכל זאת, לפחות בהרגשה שלי, המדינות האלה הן מקומות שונים וייחודיים. וכשהמראנו וטסנו מעל מיניאפוליס וגורדי השחקים שלה, ואחר כך מעל קו הרקיע הישן והצנוע יותר של סנט פול, הרגשתי כאילו אני יכולה לשרטט מפה מפורטת מאוד של הנוף, ששטחו הלך וגדל מתחתי. מרבדי השדות, היערות על הרכסים ובעמקים, הפלגים שנוצצים בתכלת כסופה, המוני האגמים הקטנים והגדולים, דרכי הכורכר הצהובות, הדרכים המתפתלות וכבישי האספלט המהירים. ואז, ישר מתחתינו, העיירה שלנו.
״תנופף לילדים,״ אמרתי להנרי.
״את חושבת שזאת ליטל וינג?״ שאל הנרי והציץ בחלון מעבר לכתפי.
״בטח, תראה - הנה פסי הרכבת, והממגורה. האגם, מסלול הגולף. לא, באמת, תסתכל - אפשר לדעת לפי המחצבה הנטושה, תסתכל על המים.״
״כמעט טורקיז,״ אמר הנרי והנהן, ״כמו הים הקריבי. אבל בכל זאת אני לא חושב שזאת ליטל וינג.״
סובבתי את הראש והסתכלתי עליו. ״למה לא?״
״נראה לי שבמסלול הגולף הזה יש רק תשע גומות. ובשלנו יש שמונהעשרה.״
״מה? לא, גם פה יש שמונהעשרה.״ הפניתי את מבטי בחזרה לחלון, אבל אז כבר היינו מעל עיר אחרת, הרבה יותר גדולה משלנו. אולי אוקלייר. ״הייתי בטוחה שזאת ליטל וינג.״
״תעירי אותי כשנטוס מעל ימת מישיגן,״ אמר הנרי ועצם עיניים.
פתאום רוני צץ במעבר.
״הֵיי, רוני,״ אמרתי.
״כן, הֵיי - לוסי שואלת אם תסכימי להתחלף איתי ולשבת לידה מאחור בשביל לדבר על משהו.״
״על משהו?״
״לא יודע על מה, אולי שמלות או משהו כזה. או נעליים. היא דואגת בגלל הנעליים שלה.״
הנהנתי, לקחתי את התיק שלי ועברתי על פני הנרי, שטפח לי בעדינות על הישבן. גם אני הייתי לחוצה בגלל השמלה שלי, אבל לא הייתי בטוחה שלוסי היא יועצת האופנה המועדפת עלי. יצאתי למעבר, ורוני נדחק ועבר אותי, התנגש בהנרי כשנדחף בין המושבים, וצנח על המושב שלי. הוא הציץ מבעד לחלון, ושמעתי שהוא שואל את הנרי, ״כבר עברנו את ליטל וינג?״
התעכבתי רגע במעבר כדי שהדיילת תוכל לעקוף אותי.
״לבת’ היה נדמה שהיא רואה את העיירה שלנו,״ מלמל הנרי. ״תישן קצת, רוני.״
״אני לא יכול לישון במטוס,״ אמר רוני, ״אף פעם לא יכולתי.״
״טסת הרבה כשהשתתפת ברודיאו?״ שאל הנרי.
״אף פעם לא,״ אמר רוני. ״תמיד נהגנו בעצמנו. או נסענו באוטובוס.״
הנרי הרים אלי את מבטו והניד את ראשו.
לוסי נופפה לי שאבוא, והצמידים על זרועותיה נשמעו כמו טנבור. התקדמתי אליה בחיוך והתקפלתי לתוך המושב של רוני. ואז נתקפתי היסוס לרגע, כי הרגשתי שאין לי מה להגיד לאישה הזאת, לחשפנית הזאת, שבעלי בטח ראה את הגוף שלה במסיבת הרווקים של קיפ. ידי היו מונחות בחיקי, והרגשתי מהוגנת באופן מביך.
״לילנד הוא בטח בן אדם ממש נחמד אם הוא מטיס את כולנו לשם,״ היא אמרה והפנתה את גופה אלי.
הנהנתי. ״כן, את יודעת, הוא נורא אוהב את רוני.״
״והוא כל כך מפורסם! בכלל לא ידעתי מי זה, עד שרוני הראה לי את כל הכתבות עליו שהוא גזר מהעיתונים והדביק באלבומים, ובחיי - כתבו עליו ב’רולינג סטון’ וב’ספּין’ ואפילו ב’פּיפּל’.״
עצבן אותי שאני לא יושבת ליד הנרי, ואני מודה שהתנהגתי קצת בהתנשאות כלפי לוסי. ״כן,״ אמרתי בציניות, ״אפילו ב’פיפל’.״
״טוב, אז תספרי לי מה את מתכוננת ללבוש,״ אמרה לוסי בלי שום רתיעה.
מיום שהנרי חזר מתיבת הדואר עם ההזמנה של לי, התחלתי לצאת לריצה כל יום. ורצתי הרבה! האביב בדיוק הגיע, ונורא רציתי להיות בשמש, באוויר הצח, אז כמעט כל יום, אחרי ששלחתי את הילדים לבית הספר וניקיתי את המטבח, יצאתי מהבית ורצתי בדרכים צדדיות, עוד ועוד, והיום הלך והתחמם, אם כי האוויר עדיין היה צלול ולח.
רציתי שהגוף שלי יהיה חטוב לקראת החתונה; לא רציתי לעמוד באיזו מבואה של מלון יוקרתי בניו יורק ולהיראות מרושלת וחיוורת כמו איזו סמרטוטה מעיירה נידחת. ולכן, כל בוקר, כשמימי השלגים הנמסים שַצפו בקול בערוצים, וערפל ריחף מעל השדות הלאזרועים כמו המוני רוחות רפאים מופתעות, יצאתי לרוץ, ואדמת הכורכר מתחת לנעלי הריצה שלי היתה רכה וקצת לאיציבה. בבוקר הראשון, המטרה העיקרית שלי היתה לא לעצור באמצע, ולכן רצתי עד שהגעתי לעיירה. שמונה קילומטרים. כשהגעתי לליטל וינג, הרגליים שלי כבר היו מלאות כל כך הרבה יבלות, שנאלצתי להתקשר להנרי ולבקש שיבוא לקחת אותי מהספרייה.
אבל בהדרגה זה נהיה יותר קל, יותר זורם. השארתי את הנרי עם הפרות והמכונות והשדות, רצתי לאורך שביל הכורכר אל הכביש ונופפתי לטנדרים ולטרקטורים שעברו באטיות. יום אחד החלטתי לרוץ לבית של קיפ ופלישה. זה כבר היה אחדעשר קילומטרים, אבל השעה היתה מוקדמת, הטמפרטורות היו ממש נוחות, ומצאתי לי קצב סביר ושמרתי עליו, מתוך מודעות לנשימה ולטלטלות של הגוף.
כשהגעתי אל שביל הכורכר שלהם ורצתי לעבר הבית, פלישה נופפה לי מהחלונות הגדולים בצד הדרומי. קיוויתי שאני אפתיע אותה, שיתברר לי שבעצם היא לא עובדת אלא סתם משוטטת בבית הגדול והמצוחצח שלהם; או רואה אופרת סבון או שעשועון מטופש בטלוויזיה. חשבתי שאם יהיה לי ממש מזל, אולי אני אפילו אמצא אותה שוכבת על הספה, אוכלת קערת פרוּטי פֶּבּלס, קוראת קומיקס ומגחכת, ופירורים צבעוניים תקועים לה בין השיניים. רציתי לתפוס אותה מבולגנת - שיער אסוף על הראש כמו קן של סנאים, בפיג’מה ומשקפיים, ומסכת לילה עדיין מרוחה לה על כל הלחיים והסנטר והמצח. אבל לא: כבר משביל הכורכר ראיתי שהיא ארוזה בגופייה ומכנסי יוגה דקים, והשיער שלה נראה כאילו רק עכשיו היא יצאה מהמספרה. ביד אחת היא החזיקה ספל קפה, וראיתי שהיא מדברת בטלפון אלחוטי. היא סימנה לי ביד שאכנס, כאילו התפרצתי למשרד שלה בלי לקבוע פגישה מראש. ולמעשה, זה בדיוק מה שעשיתי.
כמה מטרים מדלת הבית שלהם הפסקתי לרוץ והתחלתי למתוח את רגלי הכואבות. שמחתי שאני כבר לא חוטפת קוצר נשימה, שהריצה כבר התחילה לשנות אותי. אחד הדברים שהכי אהבתי בהריונות שלי זה שהגוף כל הזמן הפתיע אותי: שיכולתי להכיל את הסוד הקטן הזה, ואחר כך להוציא אותו לאוויר העולם, ולשאת כאב כזה, ואפילו העצמות שלי התאימו את עצמן, והגוף שלי מיד היה מסוגל להיניק אדם חדש, על המקום! וברגעים האלה, אחרי ריצה ארוכה, ראיתי שגם בהתעמלות יש גוון בלתיצפוי - שאני יכולה להפתיע את עצמי ולרוץ חמישהעשר קילומטר בלי שום אינוחות.
״כוס מים קרים?״ אמרה פלישה והחזיקה את דלת הזכוכית שפתחה. ״בואי, תיכנסי ותחלצי נעליים. תשבי ותנוחי.״
״מים זה מצוין,״ אמרתי. ״את עסוקה?״
״לא ממש. זה היה קיפ בטלפון. עם כל גשמי האביב האלה והשלגים שמפשירים, נכנסו מים למרתף של הממגורה, ועכשיו הוא מוציא עוד כסף, מתקין משאבות ומערכת ניקוז חדשה.״ היא הנידה את ראשה. ״אני בהחלט מבינה מה הוא מנסה לעשות. אני בהחלט מבינה את החזון שלו. אבל באמת, בת’, אני חייבת להגיד לך בכנות: המקום הזה הוא בור בלי תחתית.״
״אולי זה יתהפך מתישהו,״ העליתי את האפשרות.
״תודה על העידוד. בכל מקרה... בואי נדבר על משהו אחר, תעשי לי טובה.״
״טוב,״ אמרתי, והיססתי פתאום. ״באמת רציתי לשאול אותך משהו.״
״קדימה, תשאלי.״
״אני צריכה שמלה מהממת.״
״שחורה או אדומה?״
״אה... אולי שחורה.״
״בואי איתי,״ אמרה והתחילה ללכת לעבר חדר השינה שלהם. הלכתי אחריה, בהתחלה בזהירות ואחר כך בסקרנות בלתימוסתרת. כבר הייתי פעם בבית שלהם - בחנוכת הבית, בקיץ הראשון שלהם כאן; ואמנם קיפ ערך אז סיור מאורגן והסב את תשומת הלב של המשתתפים לגרוטאות שחולצו מחנויות כולבו בשיקגו שכבר נהרסו מזמן, ולכל מיני פריטים תעשייתיים שנשלפו ממבשלות בירה שנסגרו במילווקי, אבל למיטב זיכרוני, הסיור לא כלל את חדר השינה שלהם.
החדר היה לבן, מודרני, חשוף. אגרטל נרקיסים ניצב על כל אחת מארוניות הלילה. המיטה היתה מסודרת להפליא, והמון כריות נוי נשענו על ראש המיטה המרופד. החדר נראה גדול מדי, ריק מדי לטעמי. אבל אז נזכרתי בחדר השינה שלי, חדר השינה שלנו: הקירות כמעט קורסים מרוב תצלומים משפחתיים, כורסאות בלויות עומדות בפינות, ספרי מתח בכריכה רכה מונחים בערימות גדולות על ארונית הלילה של הנרי ליד שעוןרדיו ישן, ובצד שלי יש כמה רומנים וקופסת ממחטות נייר. בגדים פזורים בכל מקום, ועל כל משטח פנוי מונח משהו: טפסים לחתימה מבית הספר, ספרי ילדים, בקבוקי בושם, בקבוקי מי קולון, כף נעליים ותחליבים. הסתכלתי בחדר השינה האופנתי של פלישה, ולא הרגשתי אפילו שמץ קנאה בחיים שלה, שנראו לי כל כך עקרים. החדר שלנו היה בית. קן. מקום שחיים בו ואוהבים. אולי זה רעיון לא רע להציץ מדי פעם לחיים של אחרים. בי זה מעורר תחושה שהחיים שלי מלאי אהבה.
״הנה,״ אמרה פלישה כשהגיחה סוףסוף מחדר הארונות הענקי. ״תמדדי את זאת.״ היא הציגה לפני את השמלה ואז הושיטה לי אותה. נרתעתי קצת כי הייתי מודעת לגוף המיוזע שלי, אבל היא התקדמה אלי. ״קדימה, אל תעשי מזה עניין.״
״אני לא יכולה, פלישה.״
״בבקשה ממך, תמדדי אותה. בלאו הכי התכוונתי למסור אותה. אני כבר מיציתי אותה לגמרי.״
נכנעתי ומדדתי את השמלה. היא היתה פשוט מושלמת. אחר כך העברנו את הבוקר בפטפוט, ובסוף פלישה הציעה להקפיץ אותי הביתה. בהחלט התאים לי לא לרוץ את הדרך חזרה. בזמן הנסיעה הסתכלתי מחלון הלֶנדרוֹבֶר שלה וחשבתי על זה שהיא וקיפ לא הוזמנו לחתונה של לי. אמנם הבנתי את ההיגיון, אבל זה נראה לי לא הוגן כלפי האישה הזאת, שלא עשתה שום דבר רע ללי ולקלואי, וגם אלי היא התנהגה נורא יפה. למען האמת, הרבה יותר יפה ממה שאני התנהגתי אליה. ואז הבנתי שלמרות כל הנחמדות המערבתיכונית, אנחנו מסוגלים - או יותר נכון אני מסוגלת - להקרין קור מקפיא, כמו החורף הארוךארוך שלנו.
כשחזרתי הביתה מדדתי את השמלה של פלישה מול המראה, עמדתי על קצות האצבעות ודמיינתי איזה נעליים אני אנעל. השמלה היתה עשויה ממשי, אבל הרגשתי כאילו היא חלק מהגוף שלי - כאילו צבעו לי בשחור כל קו בגוף, כל שריר וכל עצם. וכבר לא הייתי עירומה, ולא הייתי אפילו בשר ודם, אלא הייתי הזמנה.
״אני לא יודעת לתאר את זה,״ אמרתי ללוסי, ״זה כאילו יותר מדי סקסי, אבל לא באמת. בשמלה הזאת אני מרגישה צעירה יותר. לא יודעת. זה בטח לא נשמע הגיוני.״ הרגשתי נבוכה כשנפתחתי אליה ככה, אל האישה הכמעטזרה הזאת, כשדיברתי איתה על הגוף שלי ועל מה שנראה לי סקסי או לא סקסי.
לוסי הניחה יד על זרועי והביטה בי במבט מלא משמעות. ״מותק,״ היא אמרה, ״אני ממש מקווה שאין דבר כזה ‘יותר מדי סקסי’, כי אני מתכוננת ללכת עם הכול בחוץ.״
חייכתי. מעבר לכתפה ראיתי את ימת מישיגן, את מיליוני הגלים שלה מבריקים כמו נצנצים כחוליםכסופים.
בנמל התעופה להגוורדיה היה חם ומחניק, והנסיעה במונית לתוך העיר היתה שונה לגמרי מהנסיעה במיניאפוליס - התנועה היתה צפופה, תזזיתית, תחרותית. כל הדרך החזקתי ביד של הנרי, ולא מתוך חיבה. הרגשתי כאילו עליתי על רכבת הרים רעועה או על טיל לחלל. רוני התיישב במושב הקדמי כמובן, נראה מרותק לטורבן הכתום של הנהג הסיקי ולשפם הארוך שלו, ולא פעם הסתובב אלינו מעבר למחיצת הזכוכית וחייך מאוזן לאוזן.
במבואה של המלון היה קריר, והשטיח היה עבה ומנחם מתחת לרגלי הכואבות. השתדלתי לא לנעוץ מבטים ברהיטים המפוארים שבמבואה או באורחים האחרים שחלפו על פנינו במשקפי שמש אופנתיים ובבגדי פשתן ומשי נטולי כל קמט. אם כי חלק מהם, שמתי לב, לא היו מספיק מנומסים ולא ריסנו את המבטים שלהם כשרוני נכנס בצעדים גדולים למבואה, התפעל בקולי קולות מהמראה, ומגפי הבוקרים שלו הכריזו על נוכחותו כמו תוף מצעדים.
בדלפק הקבלה הודיע לנו הפקיד שהחשבון על החדרים שלנו כבר שולם, באדיבותו של מר לילנד סאטון.
״אלוהים ישמור, לי!״ לחש הנרי, אם כי שיערתי שהוא חש הקלה בדיוק כמוני, כי החדרים היו עולים לנו חמש מאות דולר ללילה או יותר, ופשוט לא היו לנו סכומים כאלה.
״הוא גם השאיר לכם את זה,״ אמר הפקיד והושיט לנו מעטפה. שמנו היה משורבט עליה בכתב החרטומים הקטן של לי. הנרי פתח אותה.
ארוחת ערב אצל קלואי. מכונית תיקח אתכם בשבע.
תיהנו מהעיר.
אוהב אתכם, לי
״הֵיי, רוני,״ אמר הנרי, ״אתם תסתדרו, זוג יונים שכמוכם? בת’ ואני הולכים לנמנם קצת.״
זרועו של רוני היתה כרוכה סביב מותניה של לוסי. החיוך שעלה באטיות על פניו חשף את כל שיניו והצית ברק בעיניו. הוא הנהן אלינו, כאילו הנרי שיתף אותו באיזשהו סוד שלנו, סוד עסיסי ומפליל.
״כן, אנחנו נסתדר ועוד איך,״ אמר רוני ברמיזה. ״גם אנחנו התכוונו לעלות לחדר שלנו ולנמנם קצת. נכון, לוסי?״
הוא חבט לה בהלצה על הישבן, באמצע מבואת המלון היוקרתי. העפתי מבט מהיר לעבר הפקיד, שהבעת הבוז המשועשע שלו היתה שווה את המחיר של כל הנסיעה (אם היינו צריכים לשלם אותה, זאת אומרת). רוני הנמיך את משקפי הטייסים שעל קודקודו והניח אותם על גשר אפו המעוקם. ״לפעמים אני אפילו מנמנם בלי לחלוץ את המגפיים,״ הוסיף ונופף בכרטיס המפתח המגנטי כאילו זה עתה הגריל את המפתחות לגן עדן.
אני לא ששה לעזוב את הבית, לעזוב את הילדים, לעזוב את כל הדברים המוכרים - המיטה שלי, מכונת הקפה, נעלי הבית. אבל מצד שני אני אוהבת בתי מלון.
כשהגענו לחדר חלצתי בבעיטה את הנעליים ומיד ניגשתי לחלון. מתחתינו היו מנועי מזגנים של בניינים נמוכים יותר, בצד היה שלד המתכת של מדרגות החירום, ולמעלה - גורדי שחקים גבוהים יותר, להקות יונים שהתרוצצו בשמים, ודף עיתון שהצליח איכשהו להתעופף לגובה עשרות מטרים מעל המדרכה החמה. הרעש של צופרי המכוניות נשמע בלי הרף, למרות החלונות התלתשכבתיים שעמעמו אותו, כמו מין אזעקה נסתרת או צפצוף משפופרת טלפון שלא החזירו אותה למקום באיזשהו מחסן ענקי.
התקשרתי להורי, לוודא שהילדים עדיין בחיים.
״אנחנו בסדר גמור,״ אמר אבי. ״מרגע שעזבתם אנחנו אוכלים רק פנקייקים עם שוקולד צ’יפס וסירופ מייפל.״
״אז הילדים בסדר?״
״ילדים!״ קרא אבא שלי לכיוון השני. ״אתם בסדר?״
לא שמעתי תשובה ברקע הדומם.
״הם בסדר,״ הוא אמר. ״חשבנו אולי לנסוע לאוקלייר, לראות סרט בקניון או משהו כזה.״
״הם ישמחו מאוד.״
״מה קורה בניו יורק? אמא שלך ואני לא ביקרנו שם מיום שנולדת. זה עדיין אוסף של זונות ובתי קולנוע שמקרינים פורנו?״
״אוך, אבא, אני חושבת שכבר הרבה זמן זה לא ככה.״ ישבתי על שפת המיטה, העברתי יד על השמיכה והסתכלתי על הטלוויזיה החדשה, על ההדפסים הממוסגרים על הקיר. בחדר האמבטיה הנרי קצץ את השערות באף במספריים קטנים, עמד בלי חולצה וסקר את עצמו במראה. הבטתי בו כשהעביר את ידיו על השיער האפור מעל אוזניו. הוא קימט את המצח כשהביט בעצמו.
״טוב, מותק,״ אמר אבא. ״תבלו יפה, כן? ואם לא תשמעו מאיתנו, יש לשער שכולם חיים, בריאים ושלמים.״
״יש לשער?״
״אז נשתמע,״ הוא אמר בעליצות וסגר את הטלפון.
״אוהבת אתכם,״ אמרתי לצליל החיוג.
הנרי יצא מהאמבטיה. הוא מתח חוט דנטלי בין שתי אצבעות ועכשיו ניסר בו בין השיניים כמו בקשת של כינור. ״רוצה לצאת לטייל?״ שאל.
חשבתי על רוני ולוסי בחדרם, ואני חייבת להגיד שזה חִרמן אותי לרגע, הרעיון של החשפנית והבוקר שמזדיינים בפראות בחדר מלון בניו יורק, בלי לחלוץ את מגפי הבוקרים ואת נעלי העקב, מטלטלים את מסגרת המיטה האלמונית עד שהיא כמעט מתפרקת. מהבחינה הזאת הם נראו מתאימים, אם כי אני לא יכולה להגיד שהקדשתי איפעם מחשבה עמוקה לשאלה עם מי רוני ימצא את עצמו בסופו של דבר. כי אם מישהו היה שואל אותי בכנות, הייתי אומרת שספק רב אם הוא ימצא מישהי.
אבל עכשיו כיסיתי את עיני בידי, טלטלתי את הראש וניסיתי לסלק את התמונה שבה ליהקתי אותם.
״כן,״ אמרתי, ״אני באמת אשמח לחלץ קצת עצמות. אני חושבת.״
״תנעלי נעלי התעמלות?״ שאל הנרי.
״זאת האפשרות היחידה - נעלי התעמלות או נעלי העקב שהבאתי לחתונה.״
הוא הנהן. ״כן, אני יודע. גם אני בבעיה הזאת. אבל לא מתחשק לי להיראות כמו יורם. זה מקום די מפונפן.״
״טוב,״ אמרתי, ״נוכל להיראות מטופשים יחד.״ ואז נופפתי לו שיתקרב אל המיטה. ״אבל אולי קודם כדאי שנטפל במשהו אחר.״
ירדנו במעלית למבואה, בנעלי התעמלות, יד ביד, בתחושת הישג. וזה באמת היה הישג. כי אולי לא כל כך רומנטי להגיד את זה, אבל אחרי עשר שנות נישואים כמעט, להזדיין אחר הצהריים זה כמו לבצע עבירה קלה ולצאת מזה בשלום, כמו לגנוב מסטיק מחנות - פעולה לא ייחודית אבל מרגשת. אחרי שהילדים נולדו, המרכיב הזה בחיי הנישואים שלנו נהיה יותר מספק אבל גם הרבה פחות תכוף. כשותפים, כמאהבים, נהיינו קשובים יותר אחד לשני, הקשב הגופני גדל. אנחנו יודעים מה ללחוש, לצרוח, לבקש. אבל אנחנו לא שוכבים כל לילה. לפעמים עובר שבוע, עוברים שבועיים. במיוחד בסתיו, בתקופת הקציר, כשהנרי נכנס הביתה מאוחר בלילה, אבק דגן וגרגירי עפר קרושים על כל גופו ובתוך אפו, כל שערה על ראשו מלוכלכת, ועיניו אדומות ועייפות.
עמדנו על המדרכה, העיר חלפה על פנינו במהירות, וכשהעפתי מבט בהנרי ראיתי אגלי זיעה מבצבצים על מצחו. הוא הידק את אחיזתו בידי.
״יש כל כך הרבה דברים לראות, מה?״ הוא אמר וצחק באינוחות. הבטתי בו כשהציץ בשעון הישן שלו, שהזכוכית שלו נשברה מזמן. ״אז מה?״ הוא שאל.
״בוא נלך לפארק,״ אמרתי.
הוא הנהן. ״נשמע טוב.״
מכיוון שהיו לנו כמה שעות עד הארוחה אצל קלואי, טיילנו צפונה לאורך שדירת מדיסון. הידיים שלנו נעשו מיוזעות. עברנו ליד חנויות ענקיות של חברות מפורסמות וליד בוטיקים קטנים ואופנתיים, ובאיזשהו מקום רצינו להיכנס ולהסתכל על השמלות והחליפות, על הנעליים והספרים והצעיפים - כל הדברים האלה שבשום אופן איאפשר למצוא בליטל וינג ולעולם לא נמצא בה. אבל כשעמדנו מיוזעים מול חלונות הראווה, במכנסיים קצרים ונעלי התעמלות, עם הכובע החבוט של מילווקי בּרוּאֶרס על הראש של הנרי, הרגשנו שאולי עדיף שנמשיך ללכת על המדרכה, נעצור ליד עגלות מזון ועגלות ברד, ונסתכל על האנשים והבניינים. לא כל כך ידענו איפה הפארק, ולא כל כך זכרנו מאיפה באנו, ודי הפחיד והביך אותנו לבקש עזרה. אז סתם המשכנו לשוטט.
בפארק, הנרי פשט את החולצה שלו, וישבנו עליה והסתכלנו על הרצים והלהטוטנים, על משפחות צעירות ועל אנשים שזרקו צלחת פריזבי לכלב שלהם.
״אני אנמנם קצת,״ אמרתי להנרי, שמתי את הראש על הברכיים שלו והנחתי זרוע על עיני כדי להצל עליהן מהאור.
״רוצה את הכובע שלי?״
״לא,״ אמרתי. ״הכובע הזה קצת מסריח. אתה צריך לכבס אותו.״
״לא,״ אמר הנרי, ״בחיים אני לא אכבס אותו. זה יהיה חילול קודש.״
בזמן שאנחנו פילסנו לנו דרך במכללות או בבתי ספר מקצועיים דושנתיים, לי הקים להקות זמניות, סייר במערב התיכון ובמדינות החוף המזרחי, ניגן בפאבים, במסיבות סטודנטים ובתחרויות לגילוי כישרונות. מדי פעם הגיעו אלינו שמועות שהוא צובר תאוצה, שאיזו חברת תקליטים מעוניינת להחתים אותו, שאיזה ידוען שמע אותו שר בשיקגו או בבוסטון ונתן לו כמה עצות על שמפניה וקוויאר, אבל תמיד נראָה לנו שזה לא כל כך הולך, ועם כל שנה שעברה הוא נהיה מבוגר יותר, והאפשרות שיצליח לפתח קריירה מוזיקלית נראתה פחות ופחות סבירה.
החברים שלו, כולל הנרי, הבינו את זה לגמרי. הם גוננו עליו, על החלום שלו. בחדרי מעונות צפופים ובדירות אפופות עשן, שהדיפו ריח בירה שפוכה ומי נרגילה עבשים, הם השמיעו את קלטות ההדגמה שלו לאנשים זרים, אנשים שלא גדלנו איתם, שהוריהם לא גזרו מהעיתון כל כתבה שסיפרה בשבחו וכל ביקורת זניחה על הופעה שלו.
״הוא עוד יהיה מפורסם,״ הם אמרו להם. ״שמעתם את זה? שמעתם מה הוא עשה כאן?״ אני עדיין זוכרת איך הנרי ניגש לסטריאו, הריץ את הקלטת קצת אחורה, הגביר את עוצמת הקול והשמיע שוב את הקטע. ״הנה.״ הוא הצביע על הרמקולים. ״וגם כאן. שמעתם את זה? בדרך כלל לא מנגנים ככה בגיטרה. לוקחים שיעורי נגינה או הולכים לג’וליארד או לאיזה מקום דפוק אחר, ושם כבר מכבים לך את זה. אבל פה, הצלילים האלה - זה בדיוק ויסקונסין. זה בדיוק החורף, הקטע הזה.״
אחרי המכללה הנרי ואני נפרדנו לתקופה מסוימת. בעצם זאת צורה מנומסת להגיד שרצינו לשכב עם אנשים אחרים, אם כי העיתוי שלנו לא היה מתואם: כשאני אהבתי אותו, הוא התעניין בטארה מונרו או ברייצ’ל האו, ואני חשבתי בלבי שהן זונות; ולעומת זאת, כשהוא היה מאוהב בי, כשהוא רצה שאני אחזור אליו, היו חודשים שחשבתי שאולי אני מעדיפה את קוּפּר קַרלסון או את ברדלי אָבֶּרל. או את לילנד.
לילנד בדיוק נפרד אז מהלהקה שלו - כמה בחורים שלא היו מליטל וינג אלא מתוֹרפּ, העיירה שלידנו. הם התחבּרו מאוד חזק, אפילו הופיעו יחד בגרמניה, בצרפת ובאנגליה. הם יצרו צליל ייחודי, משהו חדש, רק שלהם; צליל שבהתחלה לא מצא חן בעיני או לא הצלחתי להעריך אותו. שלא נשמע כמו המוזיקה של לי, או לפחות לא זיהיתי אותו כמוזיקה שלו. היה בו משהו קר, בודד וצורמני. איך לתאר את זה: כמו שהצליל עובר בחורף, כשהכול קר ודומם. כשבהתחלה אין שום קול. נדמה ששום דבר לא חי ולא זז בסביבה. ואז, אחרי שמכוונים את האוזניים, אחרי שמחכים, מתחילים לשמוע את העורבים בצמרות, את צליל המעוף שלהם שכמעט לא נשמע, את הכנפיים שלהם באוויר הצלול. ואז עוד צלילים: משור חשמלי מרחוק, מנוע מטרטר, קרח מתגבש, מי נחל מפכפכים על פני הקרח הזה, נטיפי קרח מטפטפים, ציוץ ציפורים. וכששמים את כל הצלילים הקטנטנים האלה, שכבותשכבות, מתחת לפַלסֶטו העצובעצוב של לי, מקבלים המנון למקום הקטן שלנו, המקום שלנו עלי אדמות.
בתקופה הזאת הוא היה מדוכא, גר בחדר שכור בחווה ענקית מחוץ לעיירה. אף אחד לא פגש אותו; הוא לא בא לעיירה, הוא לא בא לפאב. הוא חי כמו זאב ערבות, בשוליים. ובתקופה הזאת לא דיברתי עם הנרי, ולכן לא שמעתי את כל הדיווחים האישיים כמו פעם. אבל יום אחד הגיע לבית של ההורים שלי מכתב בשבילי, אף על פי שאחרי סוף התיכון עברתי לגור בוָואבָּשָה שבמינסוטה.
״אני בקושי מצליחה לקרוא מה כתוב על המעטפה,״ אמרה אמי. ״נראה כמו כתב של ילד.״
״לא פתחת אותה, נכון?״ שאלתי בעצבנות.
״הייתי צריכה לפתוח?״
״לא,״ אמרתי. ״אני אגיע הביתה בשבוע הבא. תשימי לי אותה בחדר שלי.״
בשבוע שאחרי כן נסעתי הביתה בפונטיאק הישנה שלי, שמערכת החימום שלה היתה בשלבי גסיסה אחרונים. לכן בזמן הנהיגה נאלצתי ללבוש מעיל וכפפות ולחבוש כובע, וליתר ביטחון גם ללבוש גופייה ארוכה וגטקס מתחת לבגדים, ובערבים הכי קרים נאלצתי לא פעם לעצור את המכונית ולגרד את הקרח מהשמשה הקדמית, כי מנגנון ההפשרה היה חסר כל תועלת. בוואבשה עבדתי בשני מקומות: עניתי לטלפונים במספרה, ובערבים מִלצרתי בפאבמסעדה. לכן השיער שלי תמיד הסריח משמן של עוף מטוגן, אף על פי שהעובדות במספרה נתנו לי את כל דוגמיותהחינם של שמפואים ומרככים שהיו להן.
״מותק,״ הן אמרו, ״רובנו קונות בושם יקר בשביל לתפוס את הבחור המתאים. בחיים שלנו לא פגשנו מישהי כמוך, שמנסה לתפוס בחורים עם ריח של עוף בציפוי פריך בשיער.״
התקופה הזאת בחיי, שכאילו הייתי בה ציפור דרור, לא זכורה לי כתקופה מאושרת במיוחד. גרתי בדירת חדר, כל לילה אכלתי בחינם בפאב, הייתי שקועה בחובות בגלל ניצול יתר של כרטיס האשראי שלי, וכל היום עבדתי במספרה מלאה תסביכיאגו נשיים.
״הֵיי, עוף מטוגן,״ הן התלוצצו, ״מה יוצא לך עכשיו מכל הלימודים?״ או ״מי עושה תואר באנגלית? מה, לא ידעת אנגלית לפני שהלכת למכללה?״
גברים פגשתי רק בפאב, ואלה היו גברים שעבדו בחברת הרכבות, גברים נשואים, גברים שהתגרשו כמה פעמים, גברים עצובים, גברים מבוגרים. רוב הזמן הם התייחסו אלי בכבוד. חלק מהם הכרתי די טוב במשך הזמן, ידעתי מה הם אוהבים לשתות, איזו קבוצת פוטבול הם מעדיפים לראות בטלוויזיה שבפינה, ואם עבר עליהם יום מוצלח או גרוע. אבל פה ושם התייחסו אלי בצורה קצת מכוערת. צבטו לי בתחת, או שמישהו עם טבעת נישואים השאיר לי את מספר הטלפון שלו על הפתקית של החשבון, או מפתח של חדר במלון וקונדום לידו. אבל זה לא קרה לעתים קרובות מדי.
ואת כל זה אני מספרת כדי להסביר ששמחתי לחזור לליטל וינג באותו סוףשבוע, אל האוכל הביתי, הכביסה בחינם וההפוגה מהעבודה ומהפאב. ואל המעטפה של לי שחיכתה לי. נורא רציתי לפתוח כבר את המכתב שלו והשתוקקתי להתרחק מוואבשה, ולכן נהגתי בפונטיאק במהירות, פה ושם החלקתי על שכבת הקרח שעל הכביש, ולא פעם סטיתי בפתאומיות כדי לא לפגוע בדביבונים ובאיילים תועים. בסוף נכנסתי לשביל הצר שמוביל לבית של ההורים שלי, נעצרתי מול הבית וחיכיתי רגע במכונית כדי להירגע. ראיתי את פניה של אמא שלי מציצים בין הווילונות ואחר כך מדלת הכניסה - היא עמדה ונופפה לי, ונעלי הבית המחודדות שלה הציצו לתוך צינת הלילה. שלפתי את סל הכביסה מהמכונית, עם תיק האיפור שהנחתי עליו, והלכתי לעברה בשביל.
״הַיי, אמא,״ אמרתי.
״כמה טוב לראות אותך,״ היא אמרה וחיבקה אותי, אף על פי שהידיים שלי היו מלאות ולא יכולתי להחזיר לה חיבוק.
״אמא, אני רק אשים את הדברים האלה בכביסה לפני שאני אשכח.״
״לא לא, אני אעשה את זה. את תיגשי לאבא שלך. נדמה לי שהוא בסלון.״
נכנסתי וסגרתי את הדלת. שמחתי להיות בבית המוכר, האפוף ריחות, פרצי רוח וצלילים שהיו חלק ממארג חיי. חלצתי את הנעליים ושפשפתי את כפות רגלי במרבד הכניסה החום והעבה. הבנתי שאמא הקדישה שעות לסידור הבית לקראת בואי. פסים של שואב אבק נראו בשטיחים, כל הנרות שדלקו על שולחן האוכל היו חדשים וגבוהים, ומהתנור עלו ניחוחות של מאכלים ערֵבים לחך. פשטידה, כמובן. המבורגר, תירס, בצל, קטשופ ופשטידת גבינה.
״הֵיי, אבא,״ אמרתי.
הוא ישב בכורסה וקרא את ה״לידֶרטלגרם״ של אוקלייר. הטלוויזיה פעלה בלי קול, אבל ידעתי שאבא אוהב להרים מדי פעם את עיניו מהעיתון כדי לפקח על העולם, ולפעמים הוא גם מגביר את הקול ומקשיב לתחזית או לתוצאות משחקים. כל השאר מדכא אותו עד דמעות, ככה הוא אמר, ולכן הוא אף פעם לא יתרחק מוויסקונסין.
״היי, חומד,״ אמר וקם מהכורסה כדי לנשק אותי. חיבקתי אותו חזק. ״יש לך ריח טוב,״ הוא אמר. ״מה זה? מין שמפו אזוביון יקר? דקורית? איזה צמח זה?״
הבטתי בו. ״אתה צוחק עלי, נכון?״
״לא, תגידי לי מה זה, כדי שאני אוכל לקנות גם לאמא שלך.״
״ברצינות. אתה עובד עלי, אבא.״
הוא הרים את ידיו בכניעה. ״אני לא עובד עלייך. הריח שלך מוצא חן בעיני. בחיי, כבר אסור לי להחמיא לבת שלי!״
צנחתי לתוך אחת הכורסאות. ״אלוהים, כמה אני אוהבת את הבית הזה.״
הוא התיישב בחזרה בכורסה והביט בי. ״הכול בסדר, ילדונת? את נראית קצת עייפה. מה שלום הנרי? אתם עדיין ברוגז?״
״אבא!״
״מה? אסור לי לשאול?״
״פשוט אין לי מצב רוח לזה.״
״טוב,״ הוא אמר, ושוב פרש מולו את העיתון. ״אני לא יודע מה נהוג היום אצל הצעירים, אבל אני לא הייתי עושה ניסויים יותר מדי זמן. לדעתי את עלולה להצטער שהפסדת אותו.״
הוא חייך אלי, הפך את דפי העיתון והרים אותו בינינו כמו מסך. ״אבות מבינים בדברים כאלה.״
נאנחתי בכבדות. אמא צצה מהמרתף, ועכשיו שמעתי משם את קול מכונת הכביסה, את קול המים המשכשכים, והאוויר נהיה כבד יותר, נמלא ריח סבון. ״משהו חם לאכול?״ היא שאלה.
אחרי ארוחת הערב השתדלתי לשתף איתם פעולה, תיארתי להם את הרגעים החביביםיותר בהרפתקאותי המקצועיות האחרונות ורמזתי על עתיד זוהר יותר באופק. אולי תואר שני במיניאפוליס או במדיסון. אולי התמחות כעוזרת משפטית במילווקי. הרגשתי כמו בראיון עבודה, כאילו אמא שלי מראיינת אותי למשרה פנויה - משרת בתה הבוגרת. היא חייכה אלי, אחזה בידי ואמרה לי כמה הם גאים בי. בסוף נתתי לשניהם נשיקת לילה טוב ועליתי לחדר שלי. כמה רגעים לפני כן העמדתי פנים שאני מתה מעייפות, אבל עכשיו הרגשתי חשמל בכל הגוף. המכתב היה מונח על המיטה שלי, וכתב היד של לי נראה כמו מריחה מלבנית אחת של גרפיט. נשכבתי על המיטה, פתחתי את המעטפה וקראתי.
הוא עוד לא דיבר עם אף אחד מיום שחזר הביתה. הוא מרגיש שהוא נכשל מפני שהלהקה התפרקה. אין לו מושג מה הוא עושה. אין לו מושג מה לעשות עם המוזיקה החדשה שלו. הוא בודד. הוא שוקל לוותר על הכול ולהירשם למכללה. למצוא עבודה רגילה. אולי לעבור למקום אחר. מספר טלפון היה משורבט ליד הנ״ב בתחתית העמוד, כאילו הוא נזכר ברגע האחרון. ובצד השני של הדף הוא שרטט לי מפה. את הבית של הורי הוא סימן בכוכבית ואת הכתובת שלו באיקס.
קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו בחזרה למעטפה. ניגשתי לאמבטיה, התקלחתי, והסתכלתי על עצמי בתוך צוהר של זכוכית נקייה שניגבתי במראה המכוסה אדים.
באותה תקופה הייתי נתונה (כמוהו וכמו כל האחרים) באותה קדחת משונה של אמצע שנות העשרים לחיינו. חלק מהאנשים שלמדו איתנו בבית הספר כבר קצרו הצלחה מסוימת, וזה הטריד אותנו - את אלה שעוד לא השיגו כלום. קיפ כבר חי בשיקגו, בדירה ענקית במגדל ג’ון הנקוק, היו לו כרטיסים לכל העונה של הקאבּס, ומכונית מוסטנג קלאסית שהוא נסע בה בגג פתוח לאורך לֵייק שוֹר דרייב ושדירת מישיגן, למרגלות גורדי השחקים שריחפו מעליו כמו גבישי קוורץ מחודדים. אדי והנרי נסעו לבקר אצלו בסוףשבוע וחזרו עם סיפורים על חליפות בּרוּקס בּרַדֶרס, שלושה סטייקים בחמש מאות דולר, וסטודנטיות מהצפון שנראו כמו דוגמניות מסלול, בלרינות או יורשות של שכבה עתירת שמנת, אישם מעלינו בעוגת המעמדות החברתית. קיפ, כך נודע לי, החליט להגיש מרטיני לאחת הצעירות כשנעל העקב שלה משמשת לו כגביע.
התלבשתי במהירות, ייבשתי את השיער, תחבתי לכיס את המכתב של לי וניגשתי למשימה - למצוא אותו. בטלפון שבמטבח חייגתי את המספר שלו ועצרתי את הנשימה כשהקשבתי לצלצולים. שמעתי את הורי מסתובבים בכבדות בקומה מעל, כמו חיות משק.
״הלו?״
״לי?״
״בת’? זאת את?״
״כן,״ אמרתי ונשפתי את האוויר מריאותי. ״קיבלתי את המכתב שלך. רוצה אורחת?״ שמתי לב שהאצבעות שלי משחקות בכבל הטלפון, כורכות אותו סביב המפרקים עד שאצבעותי הלבינו.
״כן, בואי לכאן. תצליחי למצוא את הדרך?״
״כן, אני אמצא,״ אמרתי.
אמא תפסה אותי בפתח כשהתאמצתי לנעול את מגפי החורף שלי.
״חשבתי שאת עייפה,״ אמרה ושילבה את זרועותיה. ״כמעט עשר בלילה.״
״אני יודעת, אמא,״ אמרתי. ״אני פשוט חייבת לגשת לבדוק משהו.״
היא הרימה גבות. ״מתי לשלוח את צוותי החיפוש?״
הזדקפתי והושטתי יד אל ידית הדלת. ״אני אחזור לארוחת בוקר.״ נתתי לה נשיקה קלה בלחי.
״ובשביל ‘לבדוק משהו’ היית צריכה להתקלח? וגם להתבשם?״
״אמא.״
״תיסעי בזהירות.״
לא ידעתי מה אני עושה בדיוק, אבל ידעתי שאני סקרנית, וגם בודדה, ולא כבולה למערכת יחסים או לאדם כלשהו, וככה נסעתי בפונטיאק החלודה שלי, שאחד הפנסים שלה כבר הפסיק לפעול. הטמפרטורה היתה מתחת לאפס, אבל לא הרגשתי את הקור. אבא שלי תמיד אמר שקור זה עניין פסיכולוגי לגמרי, מתחיל ונגמר בראש. יכולתי לשמוע את קולו: ״אנשים בפלורידה חושבים שחמשעשרה או עשר מעלות זה קר נורא. מה שחשוב זה גרביים עבים וארוחת בוקר טובה. אבל יותר חשוב להיות מאושר. ועוד יותר חשוב לעבוד קשה.״
לחצתי על דוושת הדלק עד הסוף ונסעתי הלאה דרך הלילה, לתוך המרחב הפתוח. הלילה היה בהיר מרוב כוכבים ומאלומת אור הירח המלא כמעט. כשפניתי אל שביל הכורכר שמעתי נביחות כלב, שהיו הקול הכי רם בעולם. החניתי את הפונטיאק מתחת לעץ אלון זקן ובדקתי את הבבואה שלי במראה הקדמית. כפות הכלב נקשו על הקרח והכורכר והתקרבו אלי, אבל ההתרגשות לא השאירה בי מקום לחשש, ויצאתי אל הלילה.
בית חווה ישן וענקי עמד מולי, עשוי לבנים צהבהבות ומוקף בשדות חורף של שלף דגן ושלג. בבתים כאלה קשה למצוא את דלת הכניסה, כי הקוביות האמריקאיות הישנות האלה חגורות תמיד במרפסות כניסה גדולות, שאין בהן פעמון כניסה או תיבת דואר, והבית פונה בארבעת צדדיו לשדות ולרשת דרכים כפריות שנמתחות עד אינסוף. שמתי לב שאור עולה פתאום בכמה חלונות חשוכים מעלי, ווילונות הוסטו קצת בפינה התחתונה. בסופו של דבר מצאתי דלת שנראתה לי מתאימה ודפקתי.
לי פתח אותה, ואני פלטתי אנחה עמוקה וחייכתי אליו. הוא החזיר לי חיוך וסימן לי להיכנס. ״ששש,״ נזף בכלב. ״אתה רוצה להיכנס או להישאר בחוץ?״ לחש לו. הכלב כשכש בזנבו וחמק לתוך הבית.
״שלך?״ שאלתי.
״לא,״ אמר וחיבק אותי, ״של חוּאַקין. גם הוא גר בקומה למעלה. אז קיבלת את המכתב שלי?״
כמעט טפחתי על הכיס האחורי של מכנסי, אבל במקום זה רק הנהנתי ולא ידעתי מה עוד להגיד. ״תראה לי איפה אתה גר.״
אישה זקנה בשמלת בית ורודה יצאה בדשדוש מהמטבח. שערה הלבן והארוך נראה כמו שכמייה על גבה והשתלשל עד אחורי ברכיה. היא הרכיבה משקפי קרן על אפה, ובידה אחזה ספל מהביל שהדיף ריח של תה קמומיל. היא חייכה אלינו.
״הכנתי לך מיטה,״ אמרה.
״גברת קאתֶר,״ לי אמר בעדינות, ״זאת בת’, אחותי. בת’, תכירי בבקשה את בּי קאתר.״
הבטתי בו רגע בבלבול, עד שקלטתי. ״נעים מאוד,״ אמרתי והושטתי יד. הוא הנהן וקרץ לי בשובבות.
הזקנה הניחה את ספל התה על השולחן הסלוני, שהיה מכוסה בגיליונות של ״נשיונל ג’יאוגרפיק״, ואחזה את ידי בשתי ידיה הרועדות, ידיים קטנות ושבריריות, חמימות ויבשות, שוורידים כחולים בלטו בהן. היא הרימה את עיניה המימיות אל פני הסמוקים. ״אחיך מנגן מוזיקה נהדרת,״ אמרה. ״הוא נגן הגיטרה הכי טוב ששמעתי בחיים שלי.״
״בחייך, בי,״ אמר לי וצחק, ״אל תביכי אותי.״
״לא, באמת,״ אמרה בי והצביעה עליו. ״הוא צנוע מדי. הוא תמיד היה ככה? כל כך צנוע?״
״תמיד,״ אמרתי והנהנתי בתיאטרליות. ״שום דבר לא נראה לו מספיק מוצלח.״
״טוב, אולי זה לא דבר רע,״ אמרה בי. ״אין דבר דוחה יותר מרברבנות. בעלי הראשון היה רברבן. יום שלם הוא היה מסוגל להסביר לך שהפלוצים שלו לא מסריחים. בשלב מסוים פשוט מפסיקים להקשיב.״
״כן, גברתי,״ אמרתי.
״טוב,״ היא אמרה, ״לילנד אמר שאולי תהיי עייפה מהנסיעה, אז הכנתי לך מיטה בחדר לידי. לא רציתי שתהיי למעלה, ליד כל הבנים. הגברים המקסיקנים האלה, אני אומרת לך. הם פועלים חרוצים, כולם. ומנגנים יפה באקורדיון. אבל כל אחד מהם גם חושב שהוא קזנובה. אם הייתי צעירה בעשרים שנה... טוב, בכל מקרה, באמת נעים מאוד להכיר אותך. האח שלך הוא מותק של בחור.״
״תודה,״ אמרתי.
״לילה טוב, בי,״ לי אמר.
״לילה טוב, חומד,״ היא קראה, לקחה שוב את הספל, ונעלי הבית שלה דשדשו על פני רצפת העץ הישנה.
״קזנובות מקסיקנים?״
״אה, כן. בי משכירה את כל הקומה העליונה לפועלים חקלאיים, אז יש לנו שירותים משותפים. חואקין, ארנסטו וגרסייה. והם באמת אוהבים נשים, זה נכון.״
״תראה לי את החדר שלך,״ אמרתי ושילבתי את זרועי בזרועו. עלינו במדרגות החורקות, ובדרך עברנו על פני עשרות תצלומים משפחתיים של בי: העבר שלה התחיל בשחור ולבן וחום כהה, ועם השנים נעשה צבעוני יותר, בהתחלה בגוני פולרויד עמומים ואחר כך בצבעי טכניקולור עזים של נכדים או נינים.
״אחותך, מה?״ שאלתי.
לי הסמיק. ״טוב, פשוט לא רציתי שהיא תשאל יותר מדי שאלות.״
״אבל יצאת מתוך הנחה שאני אשאר לישון.״
עצרנו בראש המדרגות. פתאום הוא נראה נורא עצוב. ״סליחה. אני פשוט... פשוט אין לי מושג מה קורה כרגע, ושמעתי שאת והנרי לא... את יודעת, שנפרדתם. תשמעי, אני נורא מצטער. באמת.״
״לא, זה בסדר,״ אמרתי. ״תשמע, ממש טוב לראות אותך.״ ואז הושטתי יד ונגעתי בו, בסנטר, בזקן. פניו היו צנומים מתחת לזיפים, ועצמות הלחיים שלו התרוממו כמו דיונות יפהפיות. ״אתה לא אוכל מספיק,״ אמרתי. אף פעם לא נגעתי בו ככה. זה היה מסעיר.
״בי מנסה לפטם אותי.״
הרשיתי לאצבעות שלי לגעת בשפתיו. ״טוב מאוד.״
״בת’?״
נישקתי אותו בעדינות, והוא נישק אותי. התדר של העולם שלי כאילו היטשטש פתאום, והפנים שלי היו חמים עד כדי כך שהרגשתי שאני נמסה. לי הוא גבר גבוה, ולכן נאלצתי להתרומם על קצות האצבעות, וההרגשה הזאת היתה נעימה לי, להיות ליד גבר גבוה יותר.
״בואי,״ הוא אמר, ״אני לא רוצה שתיפלי במדרגות.״
״כן, נכון.״
הוא הוביל אותי לאורך מסדרון מרכזי, לעבר חדר שבקעו ממנו קולות צחוק, דיבור שקט, רדיו חרישי. ״הליצנים האלה,״ לי אמר. ״כל לילה ככה.״
הוא פתח קצת את דלת החדר. על הרצפה היו שרועים שלושת השותפים שלו, מסביב ללוח של משחק ״סיכון״, ורדיושעון ליד המיטה השמיע את מצעד הפזמונים. ריח בירה עמד באוויר, וראיתי כמה שקיות צ’יפס פתוחות ופחיות בוטנים. הם נופפו אלי בביישנות. לפחות לשניים מהם היו כתרי זהב בשיניים.
״משמאל לימין,״ לי אמר, ״גרסייה, חואקין וארנסטו. תגידו ‘אוֹלָה’, רבותי.״
״שלום,״ הם אמרו.
״היי, נתת לפרננדו להיכנס?״ שאל חואקין.
״כן, הוא נכנס עם בת’. די קר בחוץ.״
״אתם רוצים לשחק?״ שאל ארנסטו. ״רק התחלנו.״
״לא, תודה,״ אמר לי, ״אנחנו ממשיכים בסיור.״
״כן,״ אמר חואקין בחיוך קצת רחב מדי. ״ממשיכים בסיור.״
לי גלגל את העיניים, חייך אלי וסגר את הדלת. ״כל לילה. אם לא ‘מונופול’ אז ‘סיכון’. או ‘אֶקסיס אֶנד אִלַייז’. הם אוהבים משחקי מלחמה.״
החדר שלו היה די עלוב, ואני זוכרת שהרגשתי עצב גדול כשראיתי את החלל המרובע הקטן: מזרן על הרצפה, ארגז פלסטיק אדום עם כמה ספרים, מנורת שולחן, גיטרה, שולחן קלפים וכיסא מתקפל.
״בחייך, לי. אם אתה צריך רהיטים, יכולת להתקשר להורים שלי. או לדבר עם הנרי או אדי או התאומים ג’ירו. מי שלא יהיה. אתה חי כאן כמו נזיר.״
הוא הנהן. ״אני יודע. זאת הכוונה. אבל בואי אני אראה לך משהו אחר.״
יצאנו מהחדר וירדנו בזהירות במדרגות. ״בי מתעוררת מכל רחש,״ הוא לחש.
הצטיידנו שוב במגפיים, כובעים וכפפות. עזרנו אחד לשני ללבוש מעיל. פרננדו הכלב הביט בנו מראש המדרגות, רחרח את האוויר אבל לא רצה לצאת איתנו אל הקור. התחלנו להתרחק מהבית לעבר אסם וכמה בניינים רעועים וקטנים יותר. אור כחול זרחני זמזם בשמים.
״חכה רגע,״ אמרתי, משכתי בזרועו וקירבתי אותו אלי, והתנשקנו שוב בקור.
כששפתינו נפרדו הוא השעין את מצחו על מצחי. הרמתי את מבטי אל עיניו, אבל הן היו עצומות.
״בת’,״ הוא אמר, ״אני לא יודע.״
״לא חייבים.״
״אני לא יודע מה אני רוצה כרגע. זה לא יהיה טוב בשבילך. והנרי חבר שלי.״ הוא עיוות את פניו, ושיערתי שהוא מריץ שוב במוחו את הנשיקות שלנו, את המכתב שלו. ״זאת אומרת, אכפת לי ממך. אבל אני לא יודע.״
״מה?״ אמרתי. ״מה הבעיה?״
הוא הרים את מבטו לשמים ופלט את האוויר מריאותיו. ״בואי,״ אמר, ״אני רוצה להראות לך את זה.״
עברנו על פני האסם, על פני סככה מלאה מחרשות ומכונות דיש ישנות. שרשראות היטלטלו קצת ברוח הקלה שנשבה, או אולי מעצם התנועה של כדור הארץ בחלל. לי הוביל אותי לתוך בניין ארוך ונמוך - לול תרנגולות לשעבר. כשנכנסנו, הוא לחץ על מתג בקיר, ונורה חשופה שהשתלשלה מהתקרה הלכה והתבהרה באטיות. בתוך החלל הצר היו פסנתר קטן, מערכת תופים, גיטרה וכמה כלים נוספים. כל הכלים נראו מיד שנייה, כאילו להקת צוענים השאירה אותם אחריה במאה שעברה או לפני כן. על הקירות היו תלויים שטיחים ישנים, והרצפה היתה מכוסה בחציר.
״אולפן ההקלטות שלי,״ הוא אמר ופרש את זרועותיו.
״לי,״ אמרתי, ״כל כך קר כאן.״
״אה!״ הוא אמר. ״אין בעיה!״ באחת הפינות של הלול עמד תנור עצים ישן. לי כרע על החציר, שבר כמה זרדים, תחב אותם לתנור עם כמה כדורים של נייר עיתון, ובסוף השליך פנימה גפרור דולק. בתוך כמה רגעים נמלא הלול בריח מענג של עשן עצים ובהתפצחויות רכות של אש.
״הצלילים האלה,״ הוא אמר. ״ההתפצחויות הקטנות האלה. אני מקליט עכשיו שיר שברקע שלו, מאחורי הכול, שומעים את הצלילים האלה. קולות של אש.״ הוא חייך בביישנות. ״אבל מי יודע? אולי ירדתי מהפסים.״
״איך אתה מקליט הכול?״ שאלתי.
״די בסיסי: רק מחשב ומיקרופון,״ הוא אמר. ״בימינו זה הרבה יותר קל. לא צריך אולפן משוכלל.״
בסך הכול רציתי לשבת לידו על ערימת חציר ולהתנשק, להתחמם יחד, אולי לתת לדברים לזרום לאן שהם יזרמו. אבל לא דחפתי לכיוון הזה, לא דיברתי על הנשיקות שהיו בינינו עכשיו, או למה בכלל הוא שלח לי את המכתב, או מה הוא מנסה להגיד אבל לא מסוגל, כנראה. רק ישבנו קרוב לתנור ודיברנו, ומדי פעם הפסקנו לדבר כדי שהוא ישיר לי קטע ממשהו שהוא עובד עליו. בסופו של דבר הוא הרים את עיניו ופניו היו עגומים.
״לא רציתי לחזור לפה ככישלון,״ הוא אמר. ״את מבינה? אני פשוט לא יודע מה לעשות חוץ מאשר להמשיך לנסות. אני לא יודע לעשות שום דבר אחר.״
גם אני תמיד הרגשתי חסרת כישרון. אני לא יודעת לשיר, לא יודעת לרקוד, לא יודעת לצייר, לא רצה מהר, לא כותבת שירה. וכשישבתי שם והקשבתי לו (כמו שעשיתי אחר כך שנים על גבי שנים כשהוא בא לבקר את הנרי ואותי בבית שלנו ואכל איתנו ארוחת ערב), באמת שאלתי את עצמי, איך הוא חווה את הדברים? מה הוא רואה? מאיפה באה כל המוזיקה הזאת?
הנחנו לאש לגווע לאט, ובסוף כיבינו את האור ויצאנו בחזרה אל הלילה.
כשנכנסנו אל הבית הוא חיבק אותי, נישק אותי בלחי ואמר, ״אני שמח שבאת לכאן הלילה.״
״גם אני שמחה,״ אמרתי, אם כי באותו רגע הייתי מבולבלת עוד יותר ממה שהייתי לפני שהגעתי אל בית החווה הישן של בי קאתר. לא היה לי מושג מה קורה בינינו, בין לי לביני, ובטח שלא היה לי מושג מה אני אספר להנרי, אם אוכל בכלל לספר לו.
״לילה טוב,״ הוא אמר, ואני הבטתי בו כשעלה במדרגות, בכתפיים שחוחות, כמו חקלאי זקן, רווק, שפורש לשנת לילה.
התקדמתי בזהירות בבית החשוך, מיששתי את הקירות ופסעתי לעבר החדר שבי הכינה לי. נכנסתי למיטה בבגדים, פחדתי להתפשט, פחדתי להירדם, נרגשת מהידיעה שאישם בקומה מעלי לי שוכב על המזרן שלו ואולי חושב עלי. ככה שכבתי הרבה זמן, אולי שעות, לא היתה לי שום דרך לדעת, עד שבסוף קמתי וחזרתי על עקבותי לעבר דלת הכניסה. עמדתי על השטיח בכניסה, ובדיוק כשהושטתי יד לקחת את המגפיים, שמעתי חריקה בראש המדרגות. הרמתי את מבטי.
לי עמד שם בתחתוני בוקסר שחורים, חזהו החיוור היה חשוף וכך גם זרועותיו הארוכות והמקועקעות, ושערו הדליל הזדקר לכל הכיוונים. הוא הביט בי בחיוך עצוב. עליתי במדרגות ואחזתי בידו.
עזבתי בבוקר, לפני עלות השחר. נסעתי לאט, בזהירות, וחיכיתי לזריחה. קצת מעבר לגשר צר מעל נחל חסר שם עצרתי את המכונית בלי לכבות את המנוע והסתכלתי על השמש שעלתה בארגמן וכתום וורוד.
כשהגעתי לבית הורי התגנבתי פנימה בשקט, חלצתי את המגפיים והזדחלתי למיטה.
עכשיו, בניו יורק, נסענו בערוצים שבין גורדי השחקים במרצדס בנץ עם ריפוד עור צונן וחלונות כהים שחסמו את שאון העיר. פעמיים פתחתי וסגרתי את החלונות רק כדי לבחון את הניגוד בין העולם שבחוץ לבין העולם שאנחנו חווים בפנים. נסענו בעיר, והנהג ציין מקומות מעניינים בקול משועמם וחביב גם יחד. אחזתי בצעיף התכלכל שעל כתפי. הנרי החזיק יד ביד ומולל את טבעת הנישואים שעל אצבעו. רוני ישב במושב הקדמי ובהה בנוף בפה פעור. לוסי נשפה על הלק הארגמני הטרי שעל ציפורניה. האוויר היה מלא מתח, כמו באצטדיון לפני משחק או באולם בית ספר יסודי רגע לפני שההצגה מתחילה והילדים עולים על הבמה.
לוסי ראתה בטלוויזיה במלון משהו שקשור לחתונה מחר.
״בטלוויזיה אמרו שכל המיומי של ניו יורק יהיו שם,״ היא אמרה לנו.
״מעניין איך אנחנו משתלבים בכל זה,״ אמר הנרי באירוניה חמצמצה.
״איפה הם עורכים את הטקס?״ שאלתי. ההזמנות של לי היו מעורפלות לגמרי, רק כרטיסי טיסה והפתק שחיכה לנו אצל פקיד הקבלה.
״הדבר היחיד שאני יודע - שאנחנו אמורים להתייצב מחר באיזשהי אחוזה, בחמש אחרי הצהריים. הוא לא אמר שום דבר חוץ מזה.״
״קלואי דתייה?״ שאלתי.
״אין לי מושג,״ ענה הנרי.
״אז אין טקס בכנסייה?״ המשכתי.
״קיפ ופלישה לא התחתנו בכנסייה,״ הוא ענה לי.
״כן, נכון.״
הנהג עצר ברחוב מרוצף בלבנים נטול עצים ופתח את הדלתות. הנרי ניסה לתת לו תשר, אבל האיש פטר אותו בנפנוף יד.
״העונג כולו שלי,״ אמר הנהג. ״כיף להסיע אתכם. עכשיו תיכנסו ישר לשם. תעלו במעלית המשא לקומה הרביעית. ואני אחכה לכם כאן עד שתרצו לנסוע. אל תמהרו.״
הוא נופף לנו לשלום ונשען על מכסה המנוע. ראינו שהוא מתעסק בטלפון סלולרי יקר ומדליק סיגריה.
שתקנו במעלית. לוסי ואני יישרנו לגברים שלנו את הצווארון וסידרנו להם את השיער, ואז תיקנו במהירות את השפתון שלנו. אני לבשתי שמלת קוקטייל בצבע אפרסק שנמצאת אצלי כבר שנים, שמלה שאני אוהבת ללבוש בקיץ, כשהעור שלי שחום. בחורף, כשהעור שלי כל כך רעב לשמש, הצבע הזה עושה לי מראה של רוח רפאים, אבל אחרי חודשים של ריצות ארוכות וגינון וצפייה במשחקי הכדורגל של הילדים, אפילו השומות והנמשים שלי נראו כמו קישוטים. הרגשתי מלאת ביטחון.
רוני משך ברצועת עור ישנה שפתחה את דלת המעלית, ואולם המסיבה נגלה לעינינו במלוא הדרו. תקליטן סובב תקליטים באחת הפינות והשמיע מוזיקה קלה וקופצנית. שיחות נשמעו מכל עבר, וחלק מהנוכחים כבר התחילו להתנועע לפי הקצב. באוויר נישאו ריחות של ליים ואלכוהול, בשמים יקרים ומאכלי ים. כמאה וחמישים איש כבר היו שם, די צפופים.
״רגע,״ אמרה לוסי, ״תיכנסו אתם, בחורים. אני צריכה לשאול משהו את בת’.״ לוסי חיכתה ששניהם יצאו, ואז לחצה על 0 וטרקה את דלת המעלית.
״טוב, אה... תשמעי,״ אמרה לוסי. ״אני חשבתי שאני רוצה לבוא לאירוע הזה - את יודעת, לפגוש את החברים של רוני, ובאמת, נורא כיף להכיר אותך ואת הנרי, והחדר במלון נהדר וגם רוני נהדר, אבל אני חייבת להגיד לך משהו.״
״מה?״
המעלית הגיעה לקומת הקרקע. שני זוגות מהודרים התחילו להיכנס למעלית. לוסי משכה אותי החוצה במהירות, ונעלי העקב שלנו נקשו בקולניות על רצפת המתכת של המעלית. הארבעה שנכנסו למעלית עמדו והביטו בנו בתמיהה. היה נדמה לי שאחת הנשים מוכרת לי מאופרת הסבון שאמא שלי אוהבת לראות.
לוסי ואני יצאנו אל המדרכה.
״את יודעת מה אני,״ אמרה לוסי. ״זאת אומרת, את יודעת איך הכרתי את רוני. אז מה אני עושה פה, לכל הרוחות? מה אני אגיד לאנשים האלה כשהם ישאלו אותי, ‘באיזה תחום את עוסקת?’״ היא חיקתה צורת דיבור סנובית, שהעלתה חיוך על שפתי. ״אני חשפנית מחורבנת, אוקיי? נשרתי מהמכללה אחרי סמסטר אחד. ולפעמים אני מסכימה לעשות איזה מציצה קטנה. את מבינה?״ היא שתקה רגע. ״אני מרגישה שהאנשים האלה ישר יקלטו אותי.״
הבנתי לגמרי. עד אותו רגע לא עלה על דעתי שאולי זה לא מספיק שאנחנו פשוט החברים של לילנד. שאולי האנשים במסיבה ישפטו אותנו לא רק לפי הבגדים הזולים שלנו, אלא גם לפי העיסוק ורמת ההכנסה שלנו. אני לא עבדתי בצורה מסודרת מיום שהנרי ואני התחתנו, ורוב השנים נשארתי בבית עם הילדים. אם הייתי צריכה לכתוב קורות חיים, מקום העבודה האחרון שהייתי יכולה לרשום היה כנראה פקידת קבלה במספרה בוואבשה.
״יש לך סיגריה?״ שאלתי.
״כן, ברור,״ היא אמרה.
היא נתנה לי סיגריה, הדליקה לי אותה ואז הציתה את שלה.
״את יודעת מה נהיה?״ שאלתי. ״הערב אני אהיה שפית או בעלת מסעדה. עוד לא החלטתי מה. ולדעתי, את צריכה להיות...״ סקרתי לרגע את לוסי בזמן שינקה מסיגריית המנטול הדקה שלה. ״לדעתי את צריכה להיות צלמת. או אולי ציירת - עוד יותר טוב.״
היא חייכה. ״ומה אני מצלמת? או מציירת?״
״עירום.״
״זה באמת נושא שאני די מומחית בו,״ היא אמרה.
הושטתי לה את המרפק שלי. ״בואי נלך לטייל קצת. אני לא חושבת שהם ירגישו בחסרוננו.״
צחקנו כשצעדנו בקולניות לאורך המדרכה, צמד בלתיסביר שצועד לו באחווה פתאומית. העקבים שלנו נאבקו באבני המרצפת והובסו רוב הזמן, ועוד לפני שהספקנו לחזור למסיבה כבר כאבו לי הרגליים.
קלואי רזתה, שמתי לב. הזרועות שלה היו צנומות מדי, והוורידים בכפות הרגליים שלה בלטו בכחול. היא בירכה אותנו בחמימות ומיד החמיאה ללוסי על השמלה שלה ועל הלק. ראיתי שלוסי נכבשת, שחלק מהעכבות שלה מתמוססות במהירות. היא החזיקה ברישול את כוסית השמפניה שלה והצמידה אליה את רוני.
היא איתרה אותו מיד כשחזרנו למסיבה - הוא עמד ליד שולחן המתאבנים והשליך ענבים לתוך פיו. תהיתי מה האורחים חושבים עליו - עליהם - אבל גם ידעתי שזה ממש לא מעניין את רוני. חיוך רחב עלה על פניו כשהתקרבנו, הוא לגם לגימה ארוכה מהקוקה קולה, וכף ידו היתה מונחת על אבזם החגורה הגדול.
״שמו לי ליים בקולה,״ הוא אמר וגחן אלי כדי לחלוק איתי סוד. ״די מוצא חן בעיני.״
״מאוד קוסמופוליטי מצדך, רוני טיילור.״ הזכרתי לעצמי להישאר לידו ולהשגיח על המלצרים שחגו בדירה עם מגשי קוקטיילים זמינים.
״איפה לילנד?״ שאלתי את קלואי.
״אה, לדעתי הוא בחוץ, במרפסת. הוא חיפש אתכם. נדמה לי שהנרי איתו,״ היא אמרה, הניחה לרגע את ידה על זרועי ואז התנצלה וניגשה לפטפט עם אורחים אחרים.
ברחבי האולם הארוך והגבוה היו פזורים פרצופים שזיהיתי מירחונים ומהטלוויזיה: בעיקר שחקנים, אבל גם מוזיקאים - מאלה שהבת שלנו, אלינור, התחילה להקשיב להם בחדר שלה שעדיין היה ורוד. ואז הבנתי באופן שונה לגמרי עד כמה קלואי ולי חשובים, כי האנשים האלה באו לכבד אותם בנוכחותם, ואולי יותר מזה - להיראות במחיצתם.
לי והנרי באמת היו במרפסת. הנרי שתה מוחיטו, והנוזל בכוס של לי נראה כמו מיץ חמוציות. חיוך רחב עלה על פניו כשראה אותנו. עיניו נראו עייפות, אבל הוא נראה מהודר בחליפה המחויטת, פניו היו שזופים ומגולחים ושערו היה קצוץ.
״הֵיי, בת’,״ הוא אמר וחיבק אותי.
״מזל טוב, לי,״ אמרתי. ״הארוסה שלך נראית נהדר.״
״תודה - ובאמת תודה שבאתם, חבר’ה,״ הוא אמר. ״הלוואי שיכולנו להתחתן בוויסקונסין, אבל החבר’ה של קלואי הם מכאן, ואתם יודעים...״ הוא הטה את ראשו בהסתייגות.
״למה אתה מתנצל בכלל?״ אמר הנרי. ״סיפקת לנו תירוץ טוב לזנוח את הילדים לכמה ימים. לראות את העיר.״
לי הניח את הכוס שלו במהירות. ״אוי, אני חייב להגיד לכם! רציתי שגם הם יבואו, אבל החלטנו שזאת חתונה בלי ילדים, אתם יודעים. בלי תינוקות בוכים ברקע, והורים שצריכים ללכת לישון מוקדם. האירוע מחר בלילה יהיה הפיגוז האמיתי, אני מניח.״
״אז איפה הכנסייה?״ שאלתי.
הוא טלטל את הראש מצד לצד. ״אין כנסייה. חבר של קלואי יחתן אותנו. הוא בוגר לימודי דת באוניברסיטת ייל. בחור ממש נחמד. ואחרי זה ארוחת ערב וריקודים.״
נכון שיש משהו נחמד בחתונה מסוג צ’יקצ’קוגמרנו: אף אחד לא טס מהצד השני של היבשת בשביל טקס ארוך ומעיק; אף אחד לא קונה מתנת חתונה מתוחכמת כדי לשמוע איזו דרשה נדושה על מוסד הנישואים, או איזה סולו זייפני של זמר חובב; ולא צריך להקשיב לדודות זקנות או לאיזה קרוב משפחה שמשבש פסוקים מהתנ״ך או שיר של משורר מפורסם.
נכון שבדרך כלל אנשים באים לפגוש בני משפחה וחברים, להשתכר, לחלוץ נעליים ולחקות תרנגולת מופרעת, לשמוע נאום ארכני של השושבין או לראות את השושבינה מזילה דמעות של התרגשות. כן, גם אני הייתי בקטע הזה לא פעם. אבל ככל שאני מתבגרת, אני מגלה שדווקא הטקס עצמו יותר משמעותי מבחינתי. כי בעצם מזמינים אורחים לחתונה כדי לחלוק איתם את הטקס. אם הטקס לא אומר כלום לאף אחד, אז אפשר פשוט לעשות מסיבה, להחליף טבעות, וזהו, נגמר הסיפור.
ביום שהנרי ואני התחתנו הייתי נורא עצבנית. פחדתי שאמעד על שובל השמלה כשאצעד לאורך המעבר בכנסייה, פחדתי שאתעלף בזמן הטקס, שאתבלבל במילים, שאבכה, שלפי הנשיקה שלנו יראו שאני לא ממש יודעת לנשק, או יותר גרוע - שיחשבו שאני יותר מדי מנוסה בנשיקות. בקיצור, הייתי מבועתת. וכשהכומר דקלם את מילות הנדרים כדי שאחזור אחריו, חשבתי על המילים, בחנתי כל אחת ואחת מהן כאילו היא אבן יקרה. וכשאמרתי אותן ידעתי שאני מתכוונת למה שאני אומרת. אם כי ברגע שהמילים יצאו לי מהפה כבר צפיתי את האתגרים שנצטרך להתמודד איתם בחיי הנישואים שלנו. ידעתי שרוב הסיכויים שאף פעם לא יהיה לנו הרבה כסף. והנרי תמיד יעבוד קשה מדי לטעמי. וכנראה אף פעם לא נעזוב את ויסקונסין, אף פעם, אפילו לא לטעימה קצרה מעיר כמו מיניאפוליס, שיקגו, או אפילו דולות. ידעתי שברגע שאני מתחתנת עם הנרי אני מתחתנת בעצם עם אלף מאתיים דונם של תירס וסויה ואספסת ופרות. אבל הרגשתי טוב כשאמרתי את המילים האלה, את הנדרים. ואני זוכרת את השמחה שהציפה אותי כשהבטתי בפנים שלו, כשהתמקדתי בו.
עכשיו עמדתי ליד לי במרפסת המאווררת, עדיין היה לי טעם מנטה בפה מהסיגריה, חשתי באצבעותי את הקרירות המרעננת של כוס השמפניה, ונזכרתי שבזמן שאמרתי את הנדרים שלי חשבתי גם על לי. אמנם רק לשבריר שנייה, אבל חשבתי על הלילה ההוא בבית החווה הישן, שאפשר אולי להגיד שהוא הפעם היחידה שבאמת בגדתי בהנרי. כי אף פעם לא הייתי מסוגלת לספר לו. מאז עברו על הנרי ועלי כמעט עשר שנות נישואים, ואם איפעם הסתרתי ממנו איזה סוד, תמיד היה מדובר בעניינים תמימים: כסף שבזבזתי בקניות או חסכתי ללימודי המכללה של הילדים, גוש שמצאתי בשד בוקר אחד והתברר שהוא שפיר, התקווה שלי שנוכל לצאת לחופשות לעתים קרובות יותר כשהילדים יגדלו וייסעו ללמוד במכללה. לרגע שאלתי את עצמי אם לי יחשוב עלי כשהוא יגיד את הנדרים בטקס החתונה עם קלואי, או אם הוא בכלל חשב עלי איפעם בצורה כזאת.
״טוב,״ לי אמר, ״אני צריך להמשיך להסתובב בין האורחים.״ הוא לחץ את ידו של הנרי ונכנס לאולם המלא זרים.
הערב עבר בנעימים. כל הדאגות שהבאנו איתנו למסיבה נראו חסרות חשיבות עכשיו. כמה פרצופים חדשים הציגו את עצמם לפנינו, אנשים מחברת התקליטים של לי. הם שאלו אותנו על ליטל וינג, על הממגורה, על ילדותו של לי. הלב שלי כמעט נעצר כשאחת הנשים שאלה אותי, ״יצאת איתו פעם?״ שתקתי יותר מדי זמן, בלי כל ספק, אבל בסוף הטיתי את הראש ופשוט אמרתי, ״אה, לא. אנחנו רק ידידים. תמיד היינו רק ידידים טובים.״
היא נופפה בידה בקלילות, בתמימות. ״פשוט חשבתי לעצמי, את יודעת, בעיירה כל כך קטנה, אולי כולם שוכבים עם כולם.״
הנרי הקשיב כנראה בחצי אוזן לשיחה שלנו, כי באותו רגע הוא ניגש אלי מאחור, כרך זרוע סביב מותני ואמר, ״בואי נקווה שלא.״ הוא נישק אותי והרחתי אלכוהול על שפתיו.
בסביבות חצות זחלנו בחזרה למכונית שלנו ונסענו בחזרה ברחובות שעדיין שקקו חיים. בחדר במלון, שתויה מרוב שמפניה, נרדמתי במהירות במיטה הגדולה והרכה, ואפילו מיליון מוניות צופרות לא היו יכולות להפריע לי לחלום.
ישַנו עד הצהריים כמעט, עד ששמענו את החדרנית דופקת על הדלת. ״שירות חדרים!״
הנרי הרשים אותי כשנהם בקול שקט ועמוק, ״לא להפריע!״ החדרנית נסוגה כנראה, כי שמעתי את העגלה שלה מתרחקת מאיתנו בחריקה לאורך המסדרון. הנרי התהפך בסיפוק על הבטן, ואני כרכתי יד על גבו.
״כבר שנים לא ישנו כל כך הרבה,״ אמרתי.
״אני מרגיש כאילו הגוף שלי עשוי מבטון רטוב,״ הוא אמר.
״מרוב אלכוהול?״ שאלתי.
״גם זה,״ הוא אמר, ״אבל בעיקר כי אני כל כך רגוע. הכול כבד. משוחרר.״
״אולי אנחנו צריכים לנסוע לעתים קרובות יותר,״ הצעתי. ״אנחנו יכולים לצאת מדי פעם לחופשה קצרה. לסופישבוע. להשאיר את הילדים עם הורי. לנסוע לקליפורניה. לווגאס.״
הוא נאנח כמו ילד. ״אני אוהב את הבית שלנו,״ אמר, כמעט בעלבון. ״כל מה שאנחנו צריכים נמצא שם. ומה עם העדר? מה עם החליבה? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם למישהו. לא כרגע, בכל מקרה.״
״בסדר, פשוט... כרגע אמרת כמה שאתה רגוע. אני דואגת לך. אתה מבין? אני רוצה שניסע, שנעשה כל מיני דברים יחד. שנראה את העולם. לא משעמם לך לפעמים לעשות כל הזמן אותו דבר? לא מתחשק לך לפעמים לצאת מליטל וינג? אפילו לסוףשבוע?״
הוא הסב את ראשו לצד השני וכחכח בגרונו. ״לא יודע,״ אמר. ״לך מתחשק?״
״אולי,״ אמרתי.
חשבתי על הילדים שלנו. על הבקרים בכל סוףשבוע.
״אבל לא נורא אם יוצאים לחופשה מדי פעם,״ אמרתי. ״אתה לא חושב? לפעמים הכול נראה טוב יותר אחרי שמתרחקים קצת.״
שכבתי על הגב, ולרגע חשבתי על האפשרות שנעשה עוד ילד, והנחתי יד על הטבור שלי.
הנרי התיישב באטיות, הניח את רגליו על הרצפה והשעין את הראש על כפות ידיו. ״אלוהים ישמור,״ הוא אמר. ״הבועות של השמפניה. כאילו הן מתפוצצות לי בגולגולת עכשיו.״ הסתכלתי עליו כשהוא קם על רגליו, גירד את הבטן ודשדש לעבר האמבטיה. גם אני קמתי באטיות, פתחתי את התריסים הוונציאניים, עמדתי בשמש הצהריים, עירומה, ובמשך דקה שלמה בערך סקרתי כל חלון שראיתי והסתכלתי אם מישהו משקיף עלינו, אבל אף אחד לא צפה בנו. סגרתי את התריסים ונכנסתי לשירותים. הנרי ישב ממוטט על האסלה, ראשו בין אגרופיו.
״בוא נמצא לנו כוס קפה,״ אמרתי.
למורה שלנו לאמנות, בתיכון, קראו רוג’ר קילבּרוּ. איך הוא הגיע לליטל וינג אף אחד מאיתנו לא ידע, אבל הוא היה שם מאז ומתמיד. למעשה הוא אפילו לימד את אמא שלי. הוא היה גבר מטופח. השיער שלו היה חום כהה, וראו בבירור שהוא צבוע. הוא הקפיד על חליפות טוויד מחויטות ונעלי עור משובחות, ומי הקולון שהשתמש בהם לא היו מבית המרקחת או מהסופרמרקט בעיירה.
למען האמת, לא פעם אני נזכרת במר קילברו, אבל בעיקר אני חושבת עליו כשאני מגיעה לאיזו עיר גדולה. לכן, כשהנרי ואני הלכנו ברחובות ניו יורק וחיפשנו בית קפה, לא הופתעתי כשמצאתי את עצמי חושבת על שיעור הציור בכיתה י״א. למדנו אז ציור מופשט, ציור אמריקאי מודרני. קילברו הכין שקופיות, וחלק מהבנים בכיתה גיחכו כשהם ראו את הציורים של רוֹתקוֹ ופּוֹלוֹק.
״חברים!״ נבח קילברו. ״מישהו מעוניין להוסיף הערות מעניינות לדיון?״
אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל הנרי (או הנרי בגרסת גיל שבעעשרה) אמר משהו כמו, ״רק בעיר גדולה מישהו יכול להיות מספיק מטומטם בשביל לבזבז ים של כסף על זבל כזה.״ בנים אחרים בכיתה התלחשו, כמו תמיד, על התלבושת של קילברו, על התנועות שלו, האופן שבו הוא מזיז את מפרקי ידיו, הקול הגבוה שלו, מי הקולון, העיניים המנומנמות, רווקותו הידועה בכל העיירה.
אבל דבר אחד אני זוכרת בבירור, שרוני הכריז פתאום, ״ציור זה עניין של הומואים.״ הכיתה התפוצצה מצחוק, והבנים החליפו כִּיפִים עם רוני כאילו ברגע זה הבקיע שער ניצחון מטורף במשחק פוטבול.
מר קילברו כיבה את המקרן, חצה את החדר כדי להדליק את האורות, חזר אל קדמת הכיתה, ושם נשען על הלוח ולא אמר כלום, רק הניח את ידיו על מדף הגירים מאחוריו והביט. וחיכה לנו. הוא חיכה דקה או חמש דקות, אני לא יודעת כמה. אבל אני זוכרת שממש אהבתי את מר קילברו באותו רגע, כי הוא היה שונה מכל גבר אחר שהכרתי. בכל שנה הוא יזם נסיעה של החוג לאמנות לשיקגו. היו לו שם חברים, חלקם חברי הנהלה במלונות וחלקם בעלי מסעדות או בתי קפה. וכך, במשך סוףשבוע אחד, זכינו לטעום מהדברים הכי טובים בעיר: ישנו במלון מפואר, אכלנו כל ארוחה במסעדה אחרת, ובמשך יומיים סיירנו במכון האמנות של שיקגו והצטלמנו לפני אריות הארד הגדולים. העולם שלנו היה די שטוח וחדגוני, אבל רוג’ר קילברו דאג שהאופקים שלנו יימתחו לפחות דרומה עד שיקגו.
כשהתלמידים השתתקו לבסוף הוא אמר, ״קודם כול, אני רוצה שתחשבו על העיר כעל אוסף של אנשים. זה לא קשה, נכון? כשאתם חושבים על מיניאפוליס או שיקגו או מילווקי, אתם חושבים על מאות אלפי אנשים. מיליוני אנשים. זה הדבר הראשון שצץ בראש. אולי אתם חושבים גם על גורדי שחקים, אני לא יודע. אבל אני חושב על אנשים. הדבר הבא שאתם צריכים לחשוב עליו הוא רעיונות. תחשבו על כל אחד ממיליוני האנשים האלה כעל אוסף של רעיונות. לדוגמה, ‘האישה הזאת היא בלרינה, היא חושבת על בלט’. או ‘האיש הזה אדריכל, הוא חושב על בניינים’. אם תתחילו לחשוב על זה בצורה כזאת, תראו שהעיר היא המקום הנפלא ביותר בעולם: מיליוני אנשים שמתחככים זה בזה ומחליפים רעיונות, כל הזמן, בכל שעה משעות היום.״
״אבל אנחנו לא חיים בעיר,״ אמר קמרון ג’ירו. ״אנחנו חיים כאן.״
״וזה מקום טוב מאוד,״ אמר קילברו. ״אני אוהב את העיירה הזאת. אבל אל תמהרו כל כך לזלזל בעיר. גם שם חיים אנשים טובים. ולא כולם ציירים ופסלים. תחשבו על שחקני הבייסבול והפוטבול האהובים עליכם. אם לא היו ערים גדולות, אתם חושבים שלספורטאים האלה היתה עבודה? אתם חושבים שהיו אצטדיונים או אוהדים?״
״אני לא מבין,״ אמר רוני. ״חשבתי שאנחנו מדברים על ציורים.״
קילברו ניגש אל השולחן של רוני. הוא חיבב את רוני, למרות חוסר הרגישות שלו. ״נכון,״ אמר קילברו. ״על זה אנחנו מדברים.״
ישבנו בבית קפה ברחוב שישים ומשהו, אבודים בעיר, שתינו קפה ואכלנו קרואסונים. ואז אמרתי להנרי, ״מה דעתך שנלך למוזיאון לאמנות? יש לנו זמן.״
״באמת?״ הוא שאל. ״כל העיר לפנינו, ואת רוצה ללכת להסתכל על ציורים? ציורים יש גם במיניאפוליס.״ הוא לפת את מצחו ועיווה את פניו בכל פעם שהפעמון מעל הדלת צלצל כשלקוח נכנס או יצא. צופרים צפרו בחוץ, סירנות ייללו, שוטרי תנועה שרקו ונופפו בידיים. ״אלוהים ישמור,״ אמר הנרי, ״איך שורדים הנגאובר בעיר הזאת?״ הוא עצם את עיניו ולעס את הקרואסון.
נגעתי בידו. ״במוזיאון יהיה שקט,״ לחשתי. ״מבטיחה לך.״
הוא פקח עין אחת, הביט בי וחייך.
החתונה נערכה באחוזה שנראתה כמו מבצר מימי הביניים, אם כי כל הפרחים והקישוטים ריככו והאירו את הקווים החדים והכהים של הטירה העצומה, שהיתה בנויה מלבנים אדומות. המאבטחים שבפתח ביקשו מאיתנו תעודה מזהה. הרגשתי כאילו נכנסנו לקופסת תכשיטים - אוויר מחניק ואפלולי אבל הכול מנצנץ ומבריק.
התקדמנו בצייתנות, כמו בובות על מסלול, ורוני ולוסי התקדמו לידנו, בפה פעור, בעיניים פקוחות לרווחה. כוכבי קולנוע חלפו על פנינו כמו כוכבי שביט אטיים וחמימים. פנים שזיהינו מצהובונים בסופרמרקט צצו לנגד עינינו, צנומים במידה בלתיאפשרית, נוצצים, זוהרים. הנרי חיבק את המתנה של קיפ ופלישה והצמיד אותה לחזה כמו כדור פוטבול, כשאינספור זרועות וידיים מכוונות ניווטו אותנו לעבר אולם נשפים, אל הכיסאות שהוקצו לנו ליד שולחן שיועד לנו. התיישבנו במקומות כמו מועמדים בטקס חלוקת פרסים שבו אין סיכוי גדול שיקראו בשמנו.
״בחיי,״ אמר רוני, ״אנחנו כבר לא בוויסקונסין.״
״בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה,״ אמרה לוסי. ״אפילו לא בווגאס.״ היא הביטה בי במבט רבמשמעות והוסיפה, ״ובאמת שבווגאס ראיתי לא מעט דברים.״
אחרי שכל השולחנות התמלאו, ואחרי שהאולם המה בציפייה במשך חצי שעה או יותר, ואחרי ששתינו שתי כוסות שמפניה, ואחרי שעמעמו את התאורה הזוהרת בחדר עד שנראתה כמו אור כוכבים מוזהב, רק אז נכנסו סוףסוף לי וקלואי לחלל המפואר, וכולם קמו לכבודם כמו לכבוד הנשיא או לכבוד מלך מארץ רחוקה. העפתי מבט כדי לראות את תגובתו של הנרי, וכמו רבים מהנוכחים הוא מחא כפיים והביט בקלואי, אני מניחה. היא לבשה שמלה לבנבנה, הדוקה מאוד וחצי שקופה, שחשפה כמעט את כל גבה, את השכמות ואת זרועותיה הארוכות והחזקות מתרגול יוגה. היא ולי נעו לעבר במה בקדמת החדר, כשישים מטר מהמקום שבו עמדנו.
מנהל הטקס קידם את פניהם על הבמה. הוא היה צעיר ונאה, בגלימה לבנה שלא שייכת לשום דת, ומתחתיה חליפת טוקסידו. הפנים שלו נראו לי מוכרים, ובמשך כמה דקות התעלמתי מדבריו ומיקדתי את כל מאמצי השכליים בשאלה איפה ראיתי אותו לפני כן, עד שנזכרתי שהוא גילם את רומיאו כשקלואי שיחקה את יוליה. עכשיו לי וקלואי עמדו יד ביד, והמיקרופון ביניהם.
•••
אולי מפני שאני אמא ולכן אני רגילה שילדים משקרים לי או מנסים לשקר לי; ואולי מפני שכל החיים הסתובבתי עם הנרי והחברים שלו והקשבתי לתירוצים הקלושים שלהם כשחזרו הביתה מאוחר, עם בוץ בשולי המכנסיים וריח ברנדי מהפה, וארגז המטען בטנדר שלנו קרקש פתאום מפחיות ריקות. בכל מקרה, הסתכלתי בתשומת לב על קלואי, על העיניים והכתפיים וכפות הרגליים שלה, והיא נראתה לי מצועצעת, יותר מדי חמודה. בזמן אמירת הנדרים שניהם צחקקו, וגם זה עורר בי איאמון. קצת צחוק פה ושם - בסדר. אבל צחקוקים בלתיפוסקים - לא. הרי מדובר בשבועה. בהבטחה.
נורא רציתי להגיד להנרי מה אני חושבת, אבל לא אמרתי כלום. אני לא חושבת שהם יחזיקו מעמד, הרהרתי. אני נותנת להם לכל היותר שנה, אולי שנתיים. אבל איכשהו נראה לי שזה לא בסדר להגיד את זה בקול, גם אם אני צודקת לגמרי.
אחרי הנדרים הם התנשקו, ואני חייבת להגיד שהנשיקה היתה מאוד משכנעת - ארוכה ומלאת תשוקה, עם ידיים שנכרכות מכל הצדדים. כל האורחים התלהבו ונקשו על הכוסות בסכו״ם שהיה עשוי מכסף, כנראה. אבל אני חייבת להודות שכל אותו זמן שהם התחבקו עברה בי רק מחשבה אחת: זה המקצוע שלה, היא שחקנית.
לוסי גחנה אלי ואמרה, ״נראה לי שהוא מנשק לא רע.״
הסמקתי. לא הייתי מסוגלת להגיב.
״לא, סתם הערה,״ היא אמרה.
בשולחן שלנו ישבו גם חברים של קלואי מאוניברסיטת ניו יורק, ומאחר שהיינו במרכז האולם המפואר, הרגשתי כאילו אנחנו ציר של איזה גלגל ענקי. כל הזמן סובבנו את הראש לכאן ולכאן ובהינו בידוענים שעברו לידינו והניחו יד על משענת הכיסא שלנו. הערב היה מוצלח, באמת. בשלב מסוים הרשיתי לעצמי להיסחף בכל הזוהר הזה שמסביב ופשוט ליהנות מהשמפניה והיינות המצוינים, מארוחת הערב ומהחברה, ואז הזמן פשוט התחיל לדהור, וישבתי ליד הנרי והסתכלתי על רוני ולוסי יחד, ולא הייתי צריכה שום דבר יותר מזה, נהניתי ללכת לאיבוד בתוך מערבולת של שמחה.
בשעה מאוחרת יותר ניגשו קלואי ולי אל השולחן שלנו כדי ללחוץ ידיים ולקבל את איחולינו. העיניים של לי קרנו באהבה, ברקו מאושר. ראיתי איך הוא נוגע בה, מוביל אותה בחדר, ידו בשקע גבה. הוא התנהג אליה כל כך יפה. תהיתי אם היא כבר מבינה, אם היא תבין איפעם, איזה מזל יש לה שהוא בן הזוג שלה. אם היא מבינה כמה הוא מוכשר ונדיב, איזה גבר חזק הוא. פתאום נתקפתי מבוכה, הורדתי את הראש לתוך התיק שלי כדי לחפש שפתון, סוכריית מנטה, מה שלא יהיה, רק כדי להפסיק להסתכל עליהם ולהתמקד שוב בהווה, להיות שם, ליד הנרי. הנרי, שהוא איש טוב, איש הגון, שהוא האבא של הילדים שלי. שהוא חקלאי ונגר חרוץ, וצייד מוכשר בסתיו ודייג זריז באביב. הנרי, שרק כמה שעות קודם לכן הלך איתי בסבלנות במבוך האינסופי של מוזיאון המטרופוליטן, למרות ההנגאובר המעיק, ועצר לפני הציורים והמוצגים ממצרים ויצירות האמנות האבוריג’ינית, וקרא את ההסברים עליהם. הנרי, שהפתיע אותי כשנעמד מול אחד הציורים של וורהול ואמר, ״מה את אומרת, אולי כדאי שנחסוך קצת כסף ונקנה איזה ציור יפה? משהו שנוכל להוריש לילדים. אין לנו הרבה דברים להוריש להם. דברים ששווה לשמור אותם.״ התרשמתי שהוא באמת מתבונן בציור, באמת מנסה לקלוט אותו.
החלטתי לבחון אותו. ״למה אתה מתכוון?״ לחשתי. ״לציור נוף? עם ברווזים או נשרים או משהו כזה?״ קיוויתי שלא. ממש קיוויתי שלא.
״לא,״ הוא אמר, ״לא יודע. אולי נוכל לנסוע למיניאפוליס. לבקר באיזה גלריה. נדמה לי שאני רוצה משהו מאוד ירוק. משהו שיהיה נעים להסתכל עליו כל החורף.״
חשבתי לעצמי, איזה בן אדם נחמד, כל כך נחמד.
לי וקלואי עדיין היו בצד השני של השולחן, דיברו עם החברים של קלואי, לחצו ידיים והגישו לחיים לנשיקות - מנהג שממש לא מקובל אצלנו, במערב התיכון. גם אנחנו קמנו וחיכינו, עם הידיים בכיסים או על הבטן, עד שהגיע תורנו לחבק את החתן והכלה ולהגיד להם כמה הם יפים וכמה הערב הזה נעים וקסום.
״כמעט שכחתי,״ אמר הנרי. ״קיפ ופלישה מוסרים לכם מזל טוב.״ הוא הושיט ללי את הקופסה.
״לפתוח אותה עכשיו?״ שאל לי וקימט את מצחו.
״למה לא?״ אמרה קלואי. ״כל עוד לא נשכח אותה פה.״
״כן,״ אמר רוני, ״תפתח אותה, חבוב.״
״אחר כך נוכל להשאיר את זה אצל הנהג שלך,״ הצעתי, ״או אפילו לקחת את זה בחזרה לוויסקונסין, אם תרצה.״
לי הנהן. ״בסדר.״
בתוך הקופסה היה תצלום בשחור ולבן של הממגורה, במסגרת יפה. בתצלום הזה העיירה שלנו נראתה שונה, יותר מיושנת אבל גם יותר תרבותית מכפי שהיא כיום. בניינים בני שתיים או שלוש קומות ברחוב הראשי שמוביל לממגורה; סוסים וכרכרות; גברים בחליפות צמר ונשים בשמלות ארוכות. כל בניין בתצלום נראה כאילו יעמוד לנצח, אם כי ידענו שרוב הבניינים כבר נהרסו בשנות השבעים והשמונים, אולי אפילו קודם.
״אלוהים אדירים,״ לי אמר, ״תראו מה זה. הבית שלנו.״ קלואי עמדה לצד בעלה החדש, ופתאום לא ידעה מה להגיד, אלא רק הביטה בתצלום בהבעת פנים שזיהיתי טוב מאוד: אצלי על הקיר זה לא יהיה תלוי. לי העביר את התצלום בינינו. רוני הוא שהבחין בהקדשה על גב התצלום, בכתב מסולסל, מסודר וחזק: לקלואי ולילנד: בערים גדולות ובעיירות קטנות אנחנו מאחלים לכם שפע של אהבה ומזל טוב. חבריכם - פלישה וקיפ קנינגהם.
״טוב,״ אמרה קלואי אחרי שהתאוששה. ״מחווה יפה מאוד. ברור שהם לא היו חייבים לעשות את זה.״
״אני באמת חושבת שהם משתדלים להיות... לא יודעת, אנשים טובים יותר,״ אמרתי. נמנעתי מלהזכיר את החתונה של קיפ או את מסיבת הרווקים, אבל ניסיתי לגונן על פלישה, החברה החדשה שלי, שהתגלתה לי כאישה נדיבה, חביבה ומלאת התחשבות.
התצלום חזר לידיו של לי. הוא סקר אותו בהבעה מוזרה. ״מפתיע,״ אמר ממש בשקט, כאילו רק לעצמו. ״אנשים באמת מפתיעים לפעמים.״
״אולי ניקח את זה איתנו הביתה?״ הצעתי. ״נשים את זה בחזרה בקופסה, ובפעם הבאה שתעבור בעיירה זה יחכה לך אצלנו בבית.״ הנחתי שאחרי החתונה, אחרי ירח הדבש שלהם, אחרי שהכול יירגע, לי וקלואי יחזרו לוויסקונסין, ונתחיל מחדש, ובסופו של דבר הכול יחזור לתקנו, כמו שהיה לפני החתונה של קיפ. אבל ראיתי שקלואי כורכת עכשיו את זרועה סביב זרועו של לי, והבעת הפנים שלו השתנתה, התקדרה.
״לא, זה בסדר,״ הוא אמר. ״אני אקח את זה איתנו הביתה, הלילה. מצאנו דירה כאן, אבל הקירות עדיין די ריקים.״ הוא הביט בהנרי. ״אבל תמסור לקיפ תודה ממני. זה באמת משהו מיוחד.״
ואז לי חיבק שוב את כולנו, כאילו אנחנו נוסעים רחוק מאוד, ולהרבה מאוד זמן. הרגשתי את צלעותיו כשהתהדקו אל חזי, ונזכרתי כמה רזה הוא היה בקיץ ההוא, בבית החווה של בי קאתר. וכשנישקתי אותו בלחי לחשתי לו באוזן, ״תשמור על עצמך.״
אני לא יודעת למה נהייתי פתאום עצובה כל כך, אבל זה מה שקרה. נהייתי נורא עצובה, וניו יורק נראתה לי פתאום במרחק שנות אור מוויסקונסין. לי נופף לנו לשלום, עבר אל שולחן אחר וחייך אל האנשים שם וצחק מהבדיחות שלהם, ואני חשבתי, אולי אנחנו מעיקים עליו. אולי הוא צריך להשתחרר מאיתנו.
הורדתי את עיני והבטתי בשמלה שלי, בשמלה היפהפייה של פלישה, בגוף שלי, שנעשה חטוב מכל הקילומטרים שרצתי בדרכים מסביב לבית שלנו, ופתאום הרגשתי שזה המקום היחיד שאני רוצה להיות בו - בחזרה בבית. עם הילדים שמתגנבים למיטה שלנו ביום ראשון בבוקר; או רק אני והנרי מביטים באור השמש הזהובלבנבן שמצית את וילונות התחרה, והשדות השחורים שמעבר להם מנוקדים בירוק ונעשים ירוקים יותר מדי יום; עם הצוצלות שמגרגרות על חוטי הטלפון ועל מגדל התבואה שלנו; ועם כל החברים של הנרי שקופצים לבקר בלי הודעה מראש, ומקפיצים את הילדים באוויר בלי שום מאמץ, ומתקבצים סביב שולחן המטבח שלנו לקפה ועוגה. חשבתי על התאומים ג’ירו שעומדים סביב הנרי, כמעט כמו שחקני פוטבול שמתכנסים לתיאום מהלך, אבל הם מדברים על זרעים או על טרקטורים, על גשם או סחף, מדברים בקול ובביטחון, כמו שני אנשים שאף פעם לא עזבו את העיירה ואף פעם לא יעזבו אותה. שני מלכים בעלי ממלכה משותפת. חייכתי כשחשבתי עליהם.
וחשבתי על אדי מופיט שצועד בכבדות לאורך הרחוב הראשי; מחייך בחביבות אל כלי רכב חולפים או טופח על תא המטען שלהם כשהם נעים באטיות; מושך כלפי מעלה את המכנסיים שרק נשמטים שוב אל מתחת לכרס הגדולה והבשרנית שלו; וביום ראשון, בכנסייה, קורא את הפרק השבועי בבריטון מהדהד ונעים, כמו אבא שקורא לילדיו סיפור לפני השינה; ובסוף הוא משקיף על הקהל מעל משקפי קריאה שנראים כמו שני ירחים חצויים, סוגר את ספר התנ״ך ואומר, ״בזה מסתיימת הקריאה.״
או רוני: שמשוטט ברחובות ליטל וינג, או נרדם בספרייה הציבורית החמימה, על העיתון שפרוש לפניו; או מתנדב לאמן את נבחרת הפוטבול בתיכון ומחזיק שקי תיקול שהתלמידים מתנגשים בהם, והתלמידים מצדם מגִנים עליו ומתייחסים אליו כמו אל דוד אהוב, מלאך שנפגע; או שהוא נכנס בערב לפאב, והמוזגים יודעים שצריך להגיש לו רק קוקה קולה, להניח לפניו קעריות פופקורן, ולהעביר את הטלוויזיה לשידור רודיאו בערוץ ESPN או לסרט טבע בערוץ PBS.
״קדימה,״ אמרתי להנרי. ״אני עייפה. בוא נלך.״
הוא הביט בי והרחיק קצת את ראשו כדי לבחון את פני. ״את בטוחה?״ הוא שאל. ״עוד מוקדם. אולי את רוצה לרקוד? עוד לא אכלנו עוגה אפילו.״
״אני בטוחה לגמרי, בוא נלך. קדימה, ניקח מונית.״
נישקתי את רוני בלחי וכל כך שמחתי שהוא שם, ועם בת זוג, כמו גבר רגיל, ולא נראה חריג בעיני אף אחד. לוסי ישבה על ברכיו, ורגליה הארוכות, המשוכלות, לא הגיעו לרצפה.
״אין בעיה, תלכו,״ היא אמרה, ״אנחנו נישאר עוד קצת, אני חושבת.״ היא גירשה אותנו בידה. ״אל תדאגו - אני אשגיח על הבחורצ’יק הזה.״
מחוץ לבניין מצאנו את הנהג שלנו משחק בקוביות עם שלושה נהגים אחרים. שטרות של דולר נערמו על המדרכה, ומוזיקה בקעה מאחת הלימוזינות החונות. אמרנו לו שיחכה לרוני ולוסי, שאנחנו הולכים לטייל. הוא נראה אדיש כשנופף לנו לשלום, גחן בחזרה על המדרכה ושקשק את הקוביות באגרוף גדול ורועש.
באמת טיילנו קצת. ראינו שוטרים נשענים על הניידות שלהם; רוכלי רחוב, מתחת לנורות שמנוניות, תוחבים מאכלים לקעריות קרטון אטימות; סועדים מביטים מבעד לחלונות ענקיים של מסעדות יוקרה; מאבטחים עומדים בזרועות שלובות בפתחי מועדונים חסרי חלונות; והרבה אנשים צעירים: בחורות בשמלות קוקטייל; היפסטרים בנעליים מיד שנייה, ג’ינס צמודים עם כתפיות וזקן מרושל; ובחורים בעניבות פרפר מפוספסות, מוקסינים ומשקפי שמש כהים בשעה עשר בלילה.
ירדתי מהמדרכה ועצרתי מונית - משימה קלה ביותר לאישה בשמלת ערב הדוקה: שתי אצבעות באוויר, כאילו אני בודקת את הטמפרטורה, רגל פשוטה החוצה בזווית של שלושים מעלות, והרגל השנייה בקו ישר עד המותן. הנרי עמד מאחורי כמו נער שנלכד ברשת. כריש צהוב חתך שלושה נתיבי תנועה במהירות מהממת ונעצר לידינו, כולו לשירותנו.
הושטתי לנהג שטר של מאה דולר שקיבלנו מהורי לפני שנסענו. אבא שלי נתן לי אותו ואמר, תעשו חיים, כן? אל תדאגו לשום דבר. תבלו יפה, ילדודים.
״פשוט תסיע אותנו לכל מיני מקומות בעיר,״ אמרתי. ״לא יודעת. תראה לנו מה שתיירים צריכים לראות לדעתך. אנחנו מתאכסנים בוולדורף. אז כשהכסף ייגמר, פשוט תוריד אותנו שם.״
הוא לקח את הכסף בלי להגיד אף מילה, סקר אותנו במראה ואז הרחיק את המונית מהמדרכה ויצא לדרך בקצב מתאים לסיור תיירים. נשכבתי בחיקו של הנרי, הנחתי את ראשי על חזהו והרגשתי את דופק לבו.
״הכול בסדר?״ שאל ונישק את קודקודי. ״את נראית קצת מעוכה.״
״אני בסדר גמור,״ אמרתי. ״אני חושבת שפשוט כבר מתאים לי להיות בבית. לראות את הילדים.״
גורדי שחקים חלפו על פנינו, ומבחינתי כולם היו בלתינראים באותו רגע, זהים זה לזה.
״אולי נוכל לבוא לכאן שוב,״ הציע הנרי. ״לא יודע. אולי באביב הבא? נבוא לבקר אותם. נהפוך את זה למנהג של פעם בשנה. את תוכלי ללכת לקניות. אני אשמח לראות איזה משחק בייסבול.״ הוא הביט בי בסנטר משוך אל החזה, בזווית שנחשפת רק לעיני אדם אוהב - השערות באף, הקמטים סביב העיניים, קו השיער הנסוג בעדינות. משכתי את פניו אלי והתנשקנו.
לא עניתי לו, רק עצמתי את העיניים והרגשתי את הכביש מתחתינו, את אורות הרמזורים המהבהבים מציפים את פני, את ידיו של הנרי בשערי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהנהג עצר את המונית ואמר בקול חסר הבעה, ״גשר ברוקלין,״ כאילו ביקשנו שיכלול את היעד הזה בסיור שלנו. ״קדימה,״ אמר, ״לכו להעיף מבט. אני מחכה כאן.״
יצאנו מהמונית. האוויר סביבנו היה פתאום חמים ולח יותר, ומעל הכול נמתח גשר השחם והפלדה, אפור ומגושם. פנסי המכוניות נסעו לעברנו והתרחקו מאיתנו, מי הנהר השחור שכשכו בעדינות, צופר של ספינת גרר נשמע, וקולות צחוק קלוש.
״מר קילברו אמר לנו שלדעתו יש דבר אחד משותף לכל הערים היפות בעולם,״ אמרתי והבטתי בהנרי. ״אתה זוכר?״
הנרי הנהן. ״כן. הוא ממש אהב גשרים, נכון?״
״אתה זוכר?״
הנרי אמר, ״פחדתי להודות בזה אז, אבל ממש חיבבתי אותו, את יודעת? הוא ניסה לשכנע אותי ללמוד ציור במכללה, היית מאמינה?״
ממש הרגשתי איך הלסת התחתונה שלי נשמטת, איך הפה שלי נפער. נורא מוזר להיות נשואה למישהו כל כך הרבה זמן, להיות החברה הכי טובה שלו כל כך הרבה זמן. כי באותם מקרים מעטים שהוא מפתיע אותך, יש לך הרגשה שהעולם התהפך פתאום, כאילו השמים נסדקו, או כאילו הירח שעולה מעל האופק נראה פתאום גדול פי עשרים מהפעם הקודמת שראית אותו.
״לא... לא היה לי מושג,״ גמגמתי. ״מה ציירת?״
הוא בעט בלבנת ריצוף הפוכה. ״אהבתי לצייר את הממגורה. טרקטורים. נחלים. לא יודע. לדעתי, קילברו סתם ניסה לעודד אותי.״
הבטנו בכלֵי הרכב שעל הגשר, נשענו זה על זה. שתקנו.
״בואי,״ אמר הנרי כעבור כמה דקות. ״אולי הוא ייקח אותנו לעוד גשר.״
נסענו בעיר, יד ביד, לפעמים הגנבנו נשיקות קטנות, ולפעמים ישבנו בשקט, כמו זרים גמורים, וכל אחד מאיתנו הביט מחלון אחר.
״אני יכולה להגיד לך משהו?״ אמרתי לבסוף והפרתי את הדממה.
״מה?״
״אני לא חושבת שהם יחזיקו מעמד. קלואי ולי, אני מתכוונת.״
הנרי הביט בי, פלט את כל האוויר והפנה את מבטו אל העיר. ״למה לא?״
״לא יודעת. פשוט יש לי הרגשה כזאת.״
״ולי יש הרגשה שהוא לא יחזור,״ אמר הנרי. ״שהוא כאילו כבר עזב.״
״מצטערת.״
״כנראה מגיע שלב, את יודעת, שכבר איאפשר להמשיך לדשדש במקום. שצריך למצוא מקום גדול יותר. אז מה, הוא אמור להישאר בליטל וינג? לא יודע.״
״מצטערת, הנרי.״
״אנחנו חברים מגיל שמונה.״
״אני יודעת.״
״ועכשיו יש לי מין הרגשה כזאת, לא יודע, כאילו הוא כבר לא הוא.״
״אני לא בטוחה שקלואי מוצאת חן בעיני,״ אמרתי.
עצרנו בצומת מואר באדום. זקן דחף עגלת קניות תלתגלגלית, גדושה בחפצים שנראו כמו כל רכושו עלי אדמות. הבטתי בו כשהתאמץ להעלות את העגלה על המדרכה. הרמזור התחלף לירוק.
״אני מתגעגע לחורף,״ אמר הנרי.
״אני מתגעגעת לסתיו,״ אמרתי.
לי
עצרתי את רכב ההובלות השכור בצד הכביש, בתחילת דרך הכורכר אל הבית שלי, במקום שבו הכורכר מתפזר על האספלט כמו גולות. אמנם בחודשים האחרונים עשיתי לדואר שלי ״עקוב אחרי״ לניו יורק, אבל כמה עלונים ומעטפות בכל זאת היו פזורים על האדמה והעשב מסביב לתיבה. התכופפתי ואספתי את הניירות הלחים לערימה רטובה אחת. התיבה היתה מפוצצת, וחלק גדול מהדואר היה מכתבים שמעריצים שמו שם בעצמם. אני מסוגל לזהות מקילומטר כתב יד של ילדה בת שלושעשרה מאוהבת: דיו ורוד, אותיות עגולות גדולות והמון סימני קריאה. או כתב יד של בן עשרים ומשהו, מתוסכל וחסר מזל: אותיות דפוס עבות וכועסות על דף שורות צהוב, ומילים משובשות מחוקות על ימין ועל שמאל. חלק מהמכתבים התעופפו לתוך התעלה. הרגליים שלי היו עייפות מהנהיגה, אבל כשירדתי לאט לתוך התעלה, אל בין גבעולי הסוף, נהניתי להרגיש איך עמוד השדרה שלי מתיישר. הנעליים הגבוהות שלי נרטבו, הגרביים התמלאו מים. לא היה לי מושג לפני כמה זמן הגיעו המכתבים האלה, וכמה זמן הם שכבו בתעלה עד שהדיו שלהם נזל. אבל לא יכולתי להשאיר אותם ככה, פזורים בשטח כמו זבל, כאילו לא אכפת לי. כי כן היה לי אכפת. שמחתי למצוא אותם. במיוחד באותו רגע, כשהגעתי בחזרה הביתה. זה היה נעים, כאילו מישהו תלה מעל הכניסה שלט ענקי של ״ברוך הבא״. אף על פי שאף אחד לא ידע, כמובן, שאני חוזר הביתה. בכל מקרה, לפחות עכשיו ידעתי שיהיה לי מה לקרוא ולמי לכתוב אם הבדידות תעיק עלי יותר מדי.
אחרי שאספתי את כל המכתבים המפוזרים שמתי את החבילה הרטובה על המושב של הטנדר וניגשתי אל שרשרת הפלדה העבה שסוגרת את הכניסה לדרך הכורכר שלי. רק חצי שנה לפני כן חפרתי שני בורות, תקעתי עמודים באדמה הקשה משני צדי הדרך, שפכתי מלט סביב העמודים, וכשהמלט התקשה, תליתי את השרשרת, עם מנעולים וכל זה, ועליתי על טיסה ממיניאפוליס לניו יורק. אף פעם לא עשיתי דבר כזה קודם, אף פעם לא הקפתי את עצמי או את הבית שלי בגדרות שיחצצו ביני לבין העולם, אף פעם לא הרגשתי צורך לעשות דבר כזה, גם אם מדי פעם איזה עיתונאי נכנס בלי רשות, או צייד חתימות או מעריץ. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהשרשרת היא משהו חדש, שהיא מסמלת משהו - אולי את זה שאני נהיה פחות קשור לליטל וינג ולוויסקונסין. ואני זוכר שזה הפחיד אותי. אבל זה היה באביב, לפני החתונה שלי, כשעוד הייתי רווק מבחינה רשמית. ועכשיו שוב הייתי רווק פחות או יותר, אם כי מבחינה טכנית, משפטית, היינו רק פרודים. עמדנו להתגרש, קלואי ואני. טבעת הנישואים עוד התנוססה לי על האצבע, אבל מיום ליום נראה לי יותר ויותר מגוחך שאני עדיין עונד אותה. כל הנסיעה מניו יורק הביתה שמתי את יד שמאל מחוץ לחלון ונתתי לצינת הלילה לכווץ לי את העור, וכל הזמן חשבתי על זה שאני עלול לאבד את הטבעת איפשהו לאורך הדרך. אבל הטבעת נשארה לי על האצבע, המשיכה להיצמד אליה. מין מזכרת לאהבה, חשבתי כשסובבתי אותה עוד ועוד.
הכנסתי מפתח למנעול השרשרת הכסוף, והוא נפתח בקפיצה. אולי אני אשים את הטבעת במעטפה, חשבתי, ואשלח אותה לאיזה מעריץ או מעריצה. זה יהיה משהו מיוחד, לא? שמתי את השרשרת בערימה מנצנצת בצד הדרך, חזרתי אל רכב ההובלות המגושם, התנעתי אותו בענן עשן שחורכחול, ונכנסתי מהכביש אל דרך הכורכר. הרכב הכבד היטלטל לאורך השביל הארוך, באירצון כמעט, ואני טפחתי בחיבה על המדף הקדמי שלו: בסופו של דבר הוא הצליח להביא אותי הביתה. חופה של עצי מייפל סתוויים נפרשה מעל ויצרה מנהרה בגוני אש - כתום, אדום, צהוב, וכמה עלים ירוקים עדיין. פתחתי שוב את החלון עד הסוף, הנחתי מרפק על הדלת ושאפתי את האוויר הקר.
הגעתי הביתה.
הבורות בדרך הכורכר היו מלאים מי גשם, ובכוונה כיוונתי את המכונית כך שהגלגלים ייכנסו לתוכם. תמיד אהבתי לשמוע את ההשתכשכות הזאת, להרגיש את קפיצי המושב קופצים וגונחים כשאני מתקרב אל הבית שלי, אל שדה העשב שלידו, אל העצים שנטעתי ואל הנחל שמעבר להם.
שלווה ירדה עלי. הרגשתי שהכתפיים שלי מתרפות, שהעיניים שלי נפקחות לרווחה. חודשים לא הרגשתי ככה. חודשים לא הרגשתי בריא כל כך.
הגעתי הביתה.
העצים פינו את מקומם לשדה הרחב, ובאור הבוקר המוקדם ראיתי שעשבי הקיץ ושיחי הדמדמניות התחילו להצהיב ולהשחים פה ושם. ופתאום, הנה, שם: עשרה איילים או יותר, האוזניים מזדקרות פתאום בחשש, הזנבות הלבנים מכשכשים בדריכות כמו דגלי איתות. מה הם חושבים כשהם רואים את כלי הרכב הגדול והקופסתי הזה הולך ומתקרב? הם מזהים אותי במכונית הזרה? הבטתי באדוות ההתרגשות והפחד שהרטיטו את עורם ואת שריריהם. נופפתי להם ביד מגושמת, בתנועות גדולות, בידיעה שאני לבד, וצעקתי מבעד לחלון, ״שלום, איילים! חזרתי! לילנד חזר אליכם!״ והם ברחו בבהלה.
אני צריך לשים להם שם גוש מלח, חשבתי. אני אצטרך קצת חֶברה.
החניתי את רכב ההובלות מול הבית, ניגשתי אל דלת הכניסה, פשפשתי בין המפתחות, פתחתי את הדלת והשארתי אותה פעורה לרווחה כדי להכניס דברים. ואז התמתחתי, גנחתי וגירדתי את הראש. רציתי רק להתקלח, לצחצח שיניים ולשתות כוס מים קרים. למים כאן יש טעם טוב יותר, חשבתי. טעם של משהו - כמו של ברזל. או אולי פשוט אין בהם כל מיני דברים: אין בהם כלור, אין בהם גופרית. הם לא ממוחזרים אלף פעמים. האיילים התחילו לשוטט בחזרה אל צללי העצים בשולי השדה. היו לי המון דברים לעשות, וגם לא היה לי שום דבר לעשות. בחיי, רק להכין לעצמי קנקן קפה, לעשן סיגריה על מרפסת הכניסה, ולנסות להתניע את הטרקטור הישן. אני חושב שעמדתי בכניסה איזה חמש דקות שלמות, סתם הסתובבתי במעגלים, כל כך שמחתי להיות בבית.
הגעתי הביתה.
האוויר בתוך הבית היה מחניק. זבובים מתים היו מפוזרים על אדני החלונות ועל הרצפה שמתחתם. הכול היה מכוסה בשכבת אבק: הרהיטים, הספרים, מסך הטלוויזיה. כשפתחתי את הברז במטבח, הצינורות רק השתעלו בצרידות, כאילו יש להם הודעה שהם חוששים למסור. נזכרתי שסגרתי את המים, כי ברור שלא עלה על דעתי שאחזור מהר כל כך. ובכל זאת, הנה אני כאן. ירדתי למרתף, וכשפתחתי את הברז הראשי שמעתי את הברז במטבח יורק ואחר כך מתיז מים, בהתחלה בהיסוס, ואחר כך בזרם קליל. בכל רחבי הבית שמעתי את הצינורות אומרים אוווּ ואההה, כאילו הם שמחים שחזרתי. עליתי בחזרה לאט במדרגות המרתף, והשרירים עדיין כאבו לי בגב ובישבן. המהום עלה מהמקרר והחלטתי בכל זאת להציץ פנימה ולחפש בירה. יש! בקבוק לַיינֶנקוּגֶל! שתיתי בשקיקה, כמו מישהו שרק עכשיו יצא מהמדבר.
הסתובבתי בבית, הפעלתי את וסת החום, הקשבתי עד ששמעתי את האש נדלקת בכבשן שבמרתף, וסגרתי אותו בחזרה. הכול תקין. פתחתי חלונות והדלקתי את הרדיו. פתחתי שוב את המקרר, כאילו יש סיכוי שעוד בירה או איזשהו מאכל צצו שם בדרך נס. סגרתי את הדלת ופתחתי אותה שוב: עדיין כלום.
עמדתי מול האסלה והשתנתי, ותוך כדי כך הרמתי את בקבוק הבירה אל פי: ארוחת בוקר של אלופים. על המראה שמעל הכיור היתה מודבקת תמונה של קלואי מהחתונה של קיפ. תמונה מושלמת שלה. אחד מצלמי הפפראצי, חבר שלה מניו יורק שעבד באחד הצהובונים, צילם את התמונה הזאת ואחר כך שלח לה העתק יפה עם פתק התנצלות על המארב. הוא שלח עוד כמה תמונות מוצלחות של שנינו, אבל השארתי את כולן בניו יורק. שתשמור אותן אצלה, אם היא רוצה. תהיתי בלבי אם היא באמת תשמור אותן.
מזכרות.
אבני דרך.
הורדתי את המים וניגשתי לאמבטיה. ראש המקלחת ירק בהתחלה, אבל אחר כך הזרים מים חמים כל כך שאדים כיסו את המראה וחיממו את החדר. כנראה השארתי את דוד המים החמים דולק. טעות ששיחקה לטובתי. התפשטתי, השלכתי את הבגדים בערימה ונכנסתי לתוך האמבטיה, אבל מיד יצאתי בחזרה, נוטף מים, לקחתי את בקבוק הבירה החום וחזרתי אל זרם המים. נשענתי אסיר תודה על האריחים ובלעתי את הבירה הצוננת בתוך המים החמים שהאדימו את עורי החיוור. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, החלקתי לתוך האמבטיה ונרדמתי שם, כשמים חמים עדיין זולגים עלי.
חזרתי הביתה.
אין לי מושג כמה זמן ישנתי, אבל כנראה לא הרבה מאוד זמן, כי התעוררתי עם בקבוק ריק בין הרגליים ומים קרים שירדו עלי מלמעלה. אם קלואי היתה רואה אותי ככה: צימוק עלוב, שיכור מבירה אחת, שוכב רועד על רצפת האמבטיה, מלקק את הפצעים. טוב, בכל מקרה, הייתי צריך להתחיל להזיז עניינים. זאת אומרת, להחזיר את רכב ההובלות. ועוד דבר: בירה. ידעתי שאני צריך להשיג עוד בירה. ארגזים של בירה. ואוכל. רציתי למלא את המקפיא בפיצות ושניצלוני דג. למלא את המקרר בנקניקים, סטייקים וצלעות חזיר.
עמדתי מול המראה באמבטיה וסקרתי את הסחורה: דחליל. דחליל חלשלוש מניו יורק. לכל הרוחות. הגיע הזמן להתכונן לחורף. להעלות כמה קילוגרמים, לבקע עצי הסקה. כרכתי מגבת סביב המותניים, יצאתי מהאמבטיה לחדר השינה ולבשתי את הבגדים האמיתיים שלי: חולצת פלנל ירוקה ישנה, אוברול קַרהארט וגרבי צמר עבים ונעימים. חבשתי כובע ישן של הבּרוּאֶרס ויצאתי לסלון.
ושם, באמצע הסלון, בפרווה זהובה, על ארבע רגליים, עמד... זאב ערבות. דלת הכניסה עדיין היתה פתוחה לרווחה מאחוריו. קפאתי במקום. הזאב זקף את ראשו והביט בי, ואחר כך הרים רגל עם כפה לבנה וגירד את האוויר בינינו.
אני לא יודע כמה זמן עמדנו ככה ורחרחנו אחד את השני, אבל בסוף הצלחתי להתאושש ואמרתי בתקיפות, ״קדימה, תסתלק מפה.״ אף שפחדתי שהקול שלי לא יפעל.
והוא באמת הסתלק - הסתובב באטיות, כמו כלב נזוף, ויצא בחזרה מדלת הכניסה בצעד זהיר, שנהפך מיד לדהרה קופצנית ובהמשך לריצה של ממש, כשהוא חצה את רצועת הדשא שמפרידה בין הבית לדרך הכורכר ונכנס לשדה, ושם ראיתי את גבו הצהבהב צץ מדי פעם בין העשבים הגבוהים ופרחי הבר. היד שלי רעדה כשסגרתי את הדלת. ואז נעלתי אותה. לעתים נדירות אני נועל את הדלת, ובכל זאת עשיתי את זה. ואז התיישבתי. וישבתי. וישבתי. והבטתי בכפות ידי. והרגשתי חי, הרגשתי שכל גיד שבי רוטט, שכל אטום שבי נטען אנרגיה, שהדם שוצף בעורקי.
אני חי כאן, בחרתי לחיות כאן, כי החיים כאן נראים לי אמיתיים. כי יש בהם משהו שורשי. מלא כנות. בלי שום זיוף. אני מניח שכולם מרגישים ככה. אבל אולי לא. אני לא יודע. מה קלואי חושבת על ניו יורק? נכון, העיר הזאת פועמת יום ולילה, כל הזמן, הזמן מוּתָך, זורם ברצף אחד: שעת לילה מאוחרת נהפכת לשעת בוקר מוקדמת, שחר נהפך לצהריים, ערב עצל ניגר ללילה מאוחר ושוב לבוקר מוקדם, שוב ושוב, בלי הרף, ואנשים אף פעם לא עוזבים את האי הזה, הם חיים במשך שבעים, שמונים או תשעים שנה בדירה אחת קטנה. הם מאוהבים בעצם הרעיון שהם נטושים על האי.
אבל אני אף פעם לא הייתי מאוהב בניו יורק, או בכל עיר אחרת. לא התאהבתי באף אחת מהערים שהגעתי אליהן בהופעות שלי.
כאן החיים מתנהלים לפי העונות. כאן הזמן מקרין את עצמו בהילוך אטי, הרגעים מוגשים לנו כמו מין קינוח שחיתות אמיתי שאנחנו מתענגים עליו לאט - חתונות, לידות, טקסי סיום, טקסי פתיחה, הלוויות. ובדרך כלל הכול נשאר אותו דבר. הנה הנרי בשדות שלו, מנופף לי בכובע בייסבול מהטרקטור שלו. הנה רוני, ברחוב הראשי, בועט באבן במגפי הבוקרים שלו, ידיים בכיסים. הנה בת’ יושבת עם הילדים מחוץ לדֵיירי קְווין, מנגבת גלידה מהפרצופים שלהם במפית נייר רטובה. הנה קיפ, עומד מחוץ לממגורה, מדבר בסלולרי שלו ומנופף ביד כמו מנצח תזמורת תימהוני שאיבד את הנגנים שלו. הנה אדי, ליד סניף הדואר, חולצת הכפתורים הלבנה מתהדקת על כרסו הגדולה כאילו קרביו הם משב רוח אדיר שמנפח מפרש, והוא קונה פרג פלסטיק אדום מחייל משוחרר ממלחמת וייטנאם.
ובשדות וביערות - שריפות טבעיות ויזומות, ומִזרעות שמפזרות דשן טבעי עשיר בשדות. עגורים חולפים בשמים, גדולים כמו מפציצים כבדים, והמוני ציפורים אחרות, שחוזרות הביתה כמו מכתבים שלא מצאו את מענם, הופכות את שמי הלילה למסיבת שִיבה רועשת. ואז הקיץ מגיע, והירוק שופע עד שנדמה שאולי החורף לא היה כאן בכלל וגם לא יחזור לעולם. ימים ארוכים, ימים נרפים, והפאב נוצץ כולו בשלטי ניאון, וכולו חלונות פתוחים ודלתות רשת ואפלולית נעימה ואפופת עשן. והממגורה של קיפ מטילה צללים ארוכים על העיירה כולה. יונים וצוצלות הומות שם עם שחר צונן מטל ופורצות אל השמים הכחולים עם כלי הרכב הראשונים בשעת בוקר מוקדמת, כשהחקלאים באים לתחנת הדלק לשתות קפה רותח, לאכול דונאטס עבשים, לקטר על פוליטיקה, מסים, מחירי סחורות, וכל מה שביניהם. משחקי סופטבול ליליים במגרשים כפריים מאחורי פונדקי דרכים, נורות נתרן מושכות מיליוני חרקים, ורעיות, אמהות ודודות יושבות על הספסלים, מציצות בסלולרי שלהן, משייפות ציפורניים ומעמידות פנים שהן צופות במתרחש בעניין כלשהו. ובחצרות האחוריות בגדים שתלויים לייבוש מתחבטים ברוחות המצטננות שמבשרות את בוא הסתיו - העונה העדינה, עונת הצעיפים והז’קטים, עונת הקציר, החלונות שנשארים פתוחים בלילה, העונה הטובה ביותר לשינה. בשדות הכול מחכה לזריעה, הדגן הזהבהב יבש כמו נייר, ואז הופכים שוב את האדמה ונותנים לה לנוח עד השנה הבאה. האוויר באוקטובר מלא אבק דגנים שיכול להפוך כל שקיעה לגלוית דואר, בצבעי פיצוץ גרעיני בלתימזיק. ואחר כך שלג. שלג שמכסה את העולם, שמכסה אותנו, משכיב אותנו לישון, לנוח ולהחלים מתחת לשמיכות החורף הלבנות האלה. היערות, שרק באוקטובר השליכו על העולם פתיתים ססגוניים, מתכנסים לתוך עצמם, חפויי ראש, מסוגרים ודלילים הרבה יותר, נראים פתאום כמו זקנים שיודעים ששעתם כמעט הגיעה. חורף: ללמוד מהדובים ולהישאר במיטה, לשקוע בשנת חורף, להחוויר, לקרוא רומנים רוסיים ולשחק שחמט בהתכתבות עם קרובים רחוקים ועם חברים מהתיכון שנמצאים בגלות. חורף: לרכוס נעלי החלקה שנראות כמו שתי סכינים, לחצוב עקבות באגם קפוא, לחבוט דסקית קפואה במחבט הוקי ארוך, ואז לעמוד בלי לזוז, להסדיר את הנשימה ולהזיע בטמפרטורה שמתחת לאפס. חורף.
וכשדלת הכניסה נשארת פתוחה נכנס זאב ערבות. אבל באותה מידה זה עלול להיות דוב. פעם הנרי ואני התמסטלנו ליד הנחל. העברנו בינינו את הג’וינט הלוך וחזור, ועיט נחת על ענפי צפצפה ענקית, ישר מולנו. וראינו אותו ושמחנו על חברתו. ואז נחת עורב על סלע ענקי באמצע הנחל, כאילו זה דוכן הדרשות שלו בכנסייה. ושמחנו לראות גם אותו. בסופו של דבר הגיע שחף, מרוחק מכל מאגר מים מלוחים, וירד על ראש אורן גבוה. שלוש ציפורים שונות כל כך, שיצרו מין הרכב משולש, במרווחים שווים, לאורך הנחל שלפנינו. חיכינו, הסתכלנו ולא אמרנו כלום, והם התחילו לדבר, בזה אחר זה: העיט השמיע קול גבוה ושורקני, העורב פלט קרקור זועף, והשחף השמיע צרחה קולנית. כך הם המשיכו, הלוך ושוב, בלי לזוז ממקומם, בלי לקטוע זה את זה, כל אחד בתורו. שיחה. ואנחנו התבוננו, הקשבנו, ואין לי מושג כמה זמן עבר עד שהשחף התרומם לבסוף מהאורן, התווה באוויר שלושה מעגלים עצלים, רפרף על פני הנהר ונעלם בהינף כנף מעבר לעצים.
הזאבים, הדובים, חתולי הבר והפומות. האווזים במטסים האחידים והברווזים וטבלני הבר. אבל האיילים הם עדיין האהובים עלי מכולם. בשדה הזה, שאני מתבונן בו, הם עוברים עם משפחותיהם כמו נוודים, כמו פליטים או כמו ילידים שהיו כאן לפנינו. לא פעם נרדמתי במקומות המרבץ שלהם בשדה, במקומות שבהם שיטחו את העשב, חיממו אותו בגופם, נרדמו וחלמו על... על מה? אני יודע שתושבי ויסקונסין אחרים רואים בהם מטרד, מין מזיק כמעט, יצורים שגורמים רק אינוחות, שמדי יום מבצעים התאבדות המונית כשהם עולים על הכבישים; שפוגעים ביבולים, הורסים גינות, ומספרם גדל עד שהוא יוצא מכלל שליטה. אבל אני לא רואה את זה ככה. הרי אנחנו אשמים שיש כל כך הרבה איילים. זאת לא אשמתם. אולי בעצם יש יותר מדי אנשים: יותר מדי אנשים שנוהגים במכוניות, שאוכלים יותר מדי דגנים, שבונים יותר מדי בתים, ודוחקים את רגליהם של הטורפים הטבעיים שלהם - הזאבים וזאבי הערבות. בכל מקרה, אני אוהב איילים.
כשגרים בעיר גדולה ומשאירים דלת פתוחה, מתעוררים בלי רהיטים ובלי בגדים. וכאן, כשמשאירים דלת פתוחה, נכנס זאב ערבות ומחפש משהו לאכול.
המקום הזה הוא הבית שלי. המקום הראשון שהאמין בי. שעדיין מאמין בי. המקום הזה הוליד את השירים באלבום הראשון ההוא.
התקשרתי להנרי. בת’ ענתה.
״הֵיי, בת’,״ אמרתי.
״לי?״ היא שאלה. ״לילנד? זה אתה? הכול בסדר?״
״אה, כן, בת’. הכול בסדר, ממש בסדר.״
נתקפתי מבוכה. כי אני עוד לא בן שלושים וכבר אני מתגרש. והנרי ובת’, לעומת זאת, חיים יחד מאז ומתמיד, ככה זה נראה. אף פעם לא ראיתי אותם רבים. נראה שהם אפילו לא מתקוטטים. יש להם בית גדול, ילדים נהדרים. כולם תמיד בחוץ, משחקים או עובדים. אני עובר ליד המשק שלהם ורואה אותם על המדשאה בחזית, יושבים אל שולחן הפיקניק, אוכלים ארוחת ערב, מעבירים ביניהם את הקערות, בטבעיות הכי גדולה שיכולה להיות. או שהנרי בשדות, בסככת הכלים, באולם החליבה, או בחוץ ליד העדר שלו: מיילד עגלים, מזריק תרופות, ידיו מנקות את העטינים, משפשפות יוד בצבע חלודה על העור הוורדרד. משפחת בראון חיה את החיים בקלות כזאת, ככה זה נראה. כבר שנים אני מקנא בהנרי. נשוי לאישה יפהפייה, עוסק בדיוק במה שהוא רוצה לעסוק. בחוץ, בשמש, מחובר לכל הדברים. אם הוא היה מרשה לי, הייתי משקיע במשק שלהם. את כל מה שיש לי הייתי שם על המשק שלהם. הייתי מפסיק לעסוק במוזיקה כדי ללמוד ממנו, והופך את השטח שלי לחווה אורגנית קטנה. הייתי מגדל גזר. דונמים על דונמים של גזר. שולף את הגזרים מהאדמה, גדולים, כתומים ומתוקים כמו סוכרייה. הייתי מושך צינור גדול עד השדה, רוחץ את הגזרים האורגניים הארוכים והמתוקים שלי ואוכל איזה עשרים גזרים ביום.
אבל באותו רגע, כשדיברתי בטלפון עם בת’, עדיין הייתי מטושטש קצת מהבירה היחידה הזאת ומהנסיעה הארוכה מערבה, והכול בחיים שלי נראה מבולגן, וגם מדכא, למען האמת. הרי לא הצלחתי להישאר נשוי אפילו שנה אחת. לא הצלחתי לזכות באהבה של קלואי. והכי גרוע - נטשתי את העיירה שבה גדלתי ואת כל החברים הטובים שלי, ובשביל מה? בשביל להתנהג כמו אח״מ בניו יורק?
״איפה אתה?״
חוץ מזה, כל החיים שלי הייתי לפחות חצי מאוהב בבת’. אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד. למעשה, עד אותו רגע, כשדיברתי איתה בטלפון, אני חושב שאפילו לא הודיתי בזה בלבי. אבל זה נכון. או לפחות אני חושב שזה נכון. אני כבר לא כל כך יודע, קשה לי להבדיל בין אהבה לבדידות, בין געגועים הביתה לחולשה. ומה בכלל אני מבין באהבה?
״אני בבית שלי.״
״אבל נשמע נורא שקט שם,״ היא אמרה. ״רק דבר אחד אני זוכרת מניו יורק - צופרים, סירנות ובסים. מה שלום קלואי?״
״בסדר גמור. מצטלמת למשהו בפראג כרגע.״ שקר גמור. לא היה לי מושג איפה קלואי. היתה לי הרגשה שהיא חובבת מוזיקאים, שהיא רודפת עכשיו אחרי הבעל הבא שלה. עוד לפני שהתחלנו להתרחק היא התחילה לדבר על איזה ראפר מקליבלנד, הקשיבה כל הזמן למוזיקה שלו, אפילו הכריחה אותי להקשיב לו. יום לפני שעזבתי קיבלתי שיחת טלפון מחבר בתעשייה שאמר - אתה בקליבלנד? כי בדיוק ראיתי את קלואי מאחורי הקלעים...
״הנרי נמצא?״
״הֵיי, אתה בסדר?״
״אני בסדר גמור, בת’.״
״לי, אני לא מבינה. אתה בניו יורק או בליטל וינג?״
״אני כאן.״
״כאן שם, או כאן כאן?״
נשמתי עמוק. ״כאן כאן.״
״לי,״ היא אמרה בעדינות, ״הכול בסדר ביניכם?״
המטבח שלי הוא בחלק האחורי של הבית, החלונות שלו משקיפים אל הנחל למטה, והמדרון מכוסה בשיחי אוג ובעצי אורן שנטעתי כשקניתי את הבית. למטה, בערוץ, הנחל זורם אפורתכלכל, משקף את השמים, ופני המים מקושטים בעלים אדומים, כתומים וצהובים, שצפים כמו תגי שריף בצורת כוכב. אני אוהב את המטבח שלי.
ישבתי ליד הדלפק במטבח, על דרגש גבוה, ושפופרת הטלפון היתה צמודה לי לאוזן. למה עוד לא הכנתי קפה? הרגשתי את מהלומות הדופק בראש, את הדם גואה באוזניים ובעפעפיים.
״אנחנו מתגרשים.״
שמעתי שהנשימה שלה משתנה. היא העבירה את הטלפון ליד השנייה. אהבת אותי איפעם? יש סיכוי שאזכה באהבה שלך?
״אני נורא מצטערת לשמוע,״ היא אמרה. ״חיבבתי את קלואי.״
״טוב, מתברר שהיא לא חיבבה אותי כל כך, כנראה.״
״אתה יכול לבוא לארוחת ערב? עכשיו, כשחזרת, אתה חייב לבוא. אנחנו צריכים שתבוא לכאן. לארוחת ערב.״
אני חושב שעם בת’ הייתי מסוגל לבלות מאה שנה במיטה. לנשק את הפטמות שלה. אני עדיין זוכר את הצורה והצבע של הפטמות שלך. אולי היו נולדים לנו ילדים? איך היינו קוראים להם? איך הם היו נראים?
״הממ. הנרי בסביבה?״
״כן, רגע, אני אחפש אותו.״ שתיקה.
איפה השפופרת עכשיו? על הכתף שלה? ביד שלה? ואולי היא שמה אותה על הדלפק?
״אני אוהב אותך,״ לחשתי.
כלום. אפילו לא רחש של חשמל סטטי בקו. אפילו לא חיכוך בעור.
לחשתי שוב, ״אני אוהב אותך.״ אתה זורק את עצמך מראש צוק. מה אתה עושה? אל תהרוס גם להם את החיים.
ואז שמעתי את הנרי מכחכח בגרון לפני שהוא לוקח את הטלפון. בעיני רוחי ראיתי אותו מחזיק מטלית אדומה, מנגב מידיו שמן מנוע שחור. אולי בת’ עומדת מאחוריו, ממלאת קפה בספל סדוק ומניחה אותו בידיו.
״לי? זה אתה? הרבה זמן לא שמענו ממך.״
קולו של הנרי - קול של חבר ותיק - כמו למצוא קיר שעוזר לך להתמצא בחדר מלון חשוך וזר. העולם עדיין קיים אישם בחוץ. הנרי עדיין קיים. ממשי כמו עמוד גדר.
״הֵיי, חבר, טוב לשמוע את קולך.״
״אתה בסדר? בת’ אומרת שחזרת לליטל וינג. איפה יוליה? איפה היוליה האהובה עלי?״
הנרי גבר נאה, הוא היה יכול להיות שחקן. ספק אם הוא יודע את זה, וספק אם זה היה מזיז לו בכלל, אבל זה נכון. הזדמן לי לפגוש ולהכיר הרבה שחקנים, ורובם לא יותר גבוהים ממטר שישים וחמש, והמבט בעיניים שלהם נראה ריק או מטורלל. נכון שהם יפים, אבל הם אמיתיים כמו פלסטיק בערך. אבל הנרי, בפעם הראשונה שפוגשים אותו ישר חושבים - הנה בן אדם כישרוני. יש לו ידיים גדולות ויבשות, שעוטפות לך את היד כמו כפפה חמימה. הוא לא גבוה כמוני, אולי מטר שבעים וחמש - אבל הוא רחב כמו שור, העיניים החומות שלו עמוקות וידידותיות, והעור שלו שחום כל עונות השנה. בחתונה של קיפ, קלואי משכה אותי הצדה ואמרה, ״אם לא הייתי מאוהבת בך, הייתי מחפשת דרך לגנוב את החבר שלך מאשתו ומהמשק שלו.״ ואז היא ליקקה לי את תנוך האוזן. אני חייב להודות שהיו סימני אזהרה שלא נחזיק מעמד, אני וקלואי, אבל במיטה היה לנו בכלל לא רע.
״תשמע,״ אמרתי, ״אני צריך להחזיר את רכב ההובלות למגרש באוקלייר, אז אולי תיקח אותי משם ואני כבר אספר לך את כל הסיפור.״
״רגע, כבר פרקת הכול?״
״לא,״ אמרתי, ״אבל גם לא הבאתי הרבה דברים. לא ייקח לי הרבה זמן.״
״הֵיי, לי?״
״כן?״
״אתה בטוח שהכול בסדר?״
״ניפגש בעוד שעתיים.״
כל המיתוס התחיל לצמוח סביב עשרת השירים הראשונים: איפה הקלטתי אותם, איך הקלטתי אותם, לב שבור, סמים, אלכוהול. הרוב לא נכון. עשרת השירים הראשונים האלה, התקליט הזה, ״אהבה באיומי רובה״, הכול כאילו פרץ מתוכי. זאת היתה תקופה שנורא התעייפתי מהכול. התעייפתי מהכישלונות, מהשיטוטים בכל הארץ - בכל העולם - בסיבובי הופעות. נמאס לי לעבור מעיר לעיר, ערים שבהן אף אחד לא יודע מי אנחנו, מי אני. נמאס לי לשיר לאנשים בגרמניה ובצרפת ובבלגיה, ולחשוב - האנשים האלה מבינים בכלל מילה אחת ממה שאני שר? וכשהלהקה האחרונה התפרקה (כמו כל הלהקות הקודמות), חזרתי הביתה והרגשתי שאני הכישלון הכי גדול בעולם. חשבתי למצוא עבודה. עבודה אמיתית. חשבתי לוותר.
העיסוק במוזיקה הוא עניין מטורף. לא הגיוני. רוב המוזיקאים בקושי מצליחים לשרוד, מנסים לעשות חלטורות פה ושם ושמחים לנגן בחתונה או בברמצווה. לרוב המוזיקאים אין ביטוח בריאות, הם מרוויחים נורא מעט, ואין להם מושג איך הם יצליחו להתפרסם. אבל אני מבין אותם; זה דיבוק, הם מאוהבים במוזיקה, אוהבים לנגן מוזיקה עם אנשים אחרים, אוהבים לשמח את הקהל, אוהבים לזכות בפרס מחיאות הכפיים בסוף ערב מוצלח, כשכל העיר כאילו מחליטה לאמץ אותך פתאום, וכל אחד מהאנשים בקהל רוצה לארח אותך ללילה, להאכיל אותך, לתת לך בגדים נקיים וכסף למונית או לאוטובוס הביתה.
כשהייתי ילד, שכבתי במיטה ושמעתי בתוך הראש קטעים של מוזיקה, ושמעתי מילים, ואז יכולתי ממש לראות את זה, שכבות שכבות, אחד על השני, וראיתי איך הכול מתחבר ונהיה מקשה אחת. אני מניח שבתקופה ההיא רוב הקטעים ששמעתי בראש היו הדים של בוב דילן או ניל יאנג, סידור מחדש של היצירות שלהם. אבל למדתי מזה, בניתי את הצליל שלי, את הסגנון שלי. אני עדיין לא ישן טוב בלילה, כי אני פוחד שאם אני לא אקום מיד מהמיטה ואכתוב את זה, הכול יתאדה ואני לא אצליח למצוא את זה שוב. אני מעדיף להישאר ער עד הזריחה ולכתוב כל מיני שטויות שאף פעם לא יוצא מהן כלום, מאשר לקום מהשינה רענן ולגלות שאני לא מסוגל לשחזר משהו שאולי היה מוצלח. רוב המגירות בבית שלי מלאות פיסות נייר ששרבטתי עליהן הגיגים לא ברורים, שירים קטנים או דימויים שרציתי להוסיף לאיזה שיר עתידי. ליד המיטה שלי מונח בלוק של נייר שורות צהוב, שלפי כמות הדיו שעליו אפשר לחשוב שקופסת עטים התפוצצה שם.
ועכשיו אני שוב כאן. חזרתי לליטל וינג. ואני מתגרש. עוד לא הצלחתי להבין מה קרה כאן בדיוק. החתונה היתה נהדרת, ירח הדבש היה מקסים (היינו בסנט בארט’ס, אכלתי לובסטר כל יום והתיידדתי עם נגר ששמו ג’ימי, שיבוא לכאן מתישהו לשפץ לי את כל המטבח הזה), ואז חזרנו לניו יורק, ויום אחד יצאנו לארוחת ערב, וקלואי פשוט הרימה את המבט מהסלולרי שלה והיא היתה אדם שונה, שלא פגשתי אף פעם.
״אני לא בטוחה שזה עובד,״ היא אמרה. לא פעם היא השתמשה בקלישאות - פגם שנבע כנראה מעודף של תסריטים גרועים.
״מה לא עובד?״ שאלתי, ובאיזשהו מקום הייתי מוכן לזרוק לה את המפית בפרצוף ולהסתלק משם. אף פעם לא לעסתי אוכל כמו שלעסתי את מה שהיה לי בפה באותו רגע. פחדתי להקיא, פחדתי שהלסתות שלי יתהדקו כל כך שאני אשבור משהו. ידעתי מה עומד לקרות. לא צפיתי את זה, אבל ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, הבנתי בדיוק מה עומד לקרות.
״אולי זה כן עובד, לא יודעת,״ היא אמרה באדישות ודחפה עלה חסה בודד על הצלחת שלה. המזלג השמיע צליל חריקה גבוה על צלחת החרסינה, כמו כשגוררים ציפורן על פלדה ישנה. ״מעולם לא הייתי נשואה, אתה יודע.״
היא אמרה את זה ממש כמו שחקנית שמדקלמת מול המצלמות. שפה מפוחלצת כזאת, הטעמה מלאכותית. ופתאום המשפט הפשוט נשמע כמו גזר דין, כאילו ביצעתי פשע חמור ונתפסתי על חם. ידעתי שבעוד שבועיים היא צריכה להיות בוונקובר, לצלם שם איזה סרט. תכננו לשכור שם דירה. שמחתי לנסות לכתוב מוזיקה במקום חדש. לא בוויסקונסין, לא בניו יורק, אלא במקום אחר לגמרי.
״אנחנו נשואים ארבעה חודשים בסך הכול,״ אמרתי אחרי שבלעתי את האוכל שבפי. בליטל וינג יש אנשים שנשואים חצי מאה.
״מבחינתי זה כמו נצח,״ היא אמרה וסקרה את המסך המואר של הסלולרי שלה. ״אתה מבין?״
״לא,״ אמרתי. ״אני לא מבין. אני מבולבל לגמרי.״
ואז ידעתי שהיא עומדת לשבור את לבי.
״תשמע,״ היא אמרה, ״אני אלך לישון אצל גֶ’נה הערב. בוא נשתה כוס קפה מחר, אוקיי?״
גחנתי מעל לשולחן ולחשתי, ״קלואי, אנחנו נשואים. אנחנו לא ישנים במיטות נפרדות. אנחנו לא ישנים אצל אנשים אחרים.״ אחזתי בידה. למען האמת, אחיזה לא עדינה במיוחד. אחזתי בה חזק, כמעט כאילו היא משתלשלת מגג של בניין גבוה ואני הדבר האחרון שמונע את הנפילה שלה. ״קלואי?״
היא הביטה בי. הביטה בשיער שלי, בזקן המדובלל, באוזניים הארוכות שלי, בקעקועים, בעור שלי. אני מכיר את המבט הזה. ואני מכיר את הגוף שלי. אני לא כוכב קולנוע. אני גם לא נראה כמו רוני או כמו הנרי - בחורים חסונים מהמערב התיכון, עם זרועות שריריות ושזופות מרודיאו או מעבודת אדמה. נכון ששכבתי עם המון נשים, אני מעדיף לשכוח כמה, אבל אני מכיר טוב מאוד את המבט הזה.
אישה חושבת שהיא יכולה להתאהב בך כי אתה מסוגל לכתוב שיר, מסוגל לגעת באיזה עצב חשוף שרוב האנשים לא טורחים לחשוב עליו אפילו. כי אתה מסוגל לכתוב שיר אהבה מזורגג. כי אתה מפורסם. ולמשך לילה אחד אתה נוצץ. נצצתי בכל העולם. נצצתי עם נשים שהשמות שלהן יעלו בכם סומק מרוב שהן יפות ומפורסמות. נצצתי עם שתיים, שלוש וארבע נשים בבת אחת, וכל השפתיים והלשונות שלהן היו על גופי. אבל אני גם לא מסוגל לספור את כל הבקרים שבהן הנשים האלה נעלמו עוד לפני שהתעוררתי או לפני שגמרתי להתקלח. פתאום, אחרי שהן צרכו אותך, אחרי שהן קילפו מעליך את כל השריון והפרטיות שלך, הן ראו שאתה סתם בחור רגיל. בחור רגיל מעיירה קטנה בוויסקונסין.
״הייתן פעם בוויסקונסין?״ נהגתי לשאול. ״זה המקום הכי יפה בעולם. אגמים ענקיים, יערות גדולים, גבעות רכות, נהר המיסיסיפי.״
״זה ליד מונטנה?״ הן שאלו. ״כי זה נשמע דומה למונטנה.״
״לא,״ אמרתי, ״זה מצפון לשיקגו.״
חלק גדול מהן לא מסוגלות למצוא את שיקגו במפה של אמריקה, גם אם אומרים להן שזה באילינוי, או ליד ימה כזאת או אחרת.
שבועיים אחרי ארוחת הערב ההיא עם קלואי קראתי בעיתון שיש שמועות שאני מתגרש. אני עצמי כמעט לא יצאתי החוצה. אף פעם לא הרגשתי שניו יורק היא העיר שלי. אף פעם לא הרגשתי בה נוח. התזזית הבלתיפוסקת, האורות, האופנה, הכסף. ואחרי הפרידה הכול נהיה מעיק עוד יותר. ברגע שהוצאתי את האף מהבית התלבשה עלי קבוצה של צלמים, שהציקו לי ושאלו אותי שאלות אישיות שלא היו לי תשובות עליהן. ״מה קרה? איפה קלואי? איפה היא גרה עכשיו? הֵיי, קורבוס!״ ומכיוון שהנישואים גוועו מהר, לא הייתי צריך למכור שום בית, ולא היו לי הרבה דברים להעביר. שכרתי רכב הובלות, חניתי בחזית הבניין שלנו, ובסופו של דבר לקחתי ספה, כורסת עור וטלוויזיה חדשה, וגם את הספרים והגיטרות שלי ואת התמונה שקיפ ופלישה נתנו ״לנו״ לחתונה. שילמתי חמישים דולר לאיזה בחור כדי שיעזור לי לסחוב את הדברים הכבדים. במצב כזה מותר לבקש עזרה מחברים, אבל בניו יורק לא היו לי חברים. כל החברים שלנו היו בעצם חברים של קלואי. השארתי שלושת אלפים דולר במזומן על הדלפק במטבח, וגם פתק שתתקשר לעורך הדין שלי בליטל וינג אם היא תרצה לדבר איתי. המספר ששרבטתי היה של אדי מופיט. אולי הוא לא בדיוק עורך דין, אבל ידעתי שהוא יטפל במצב בשלווה וברוח טובה. גם שיערתי שקלואי לא זוכרת את אדי, אם כי אני בטוח שערכתי ביניהם היכרות יותר מפעם אחת.
כשיצאתי מהבניין בפעם האחרונה, עמדתי על המדרכה, עישנתי סיגריה והעפתי מבט אחרון בעיר. השוער עזב את עמדתו בפתח הבניין, נעמד לידי, וכאילו מעולם לא ראה אותי קודם אמר, ״אדוני, אני אודה לך אם תוכל להתרחק ולעשן שם,״ ובאצבע עטוית כפפה הצביע על סמטה מלאה פחי אשפה נוטפים, שלוליות חומות ועיתונים רטובים.
״הֵיי, טינו, זה אני,״ אמרתי. ״לי. הבעל של קלואי. זוכר?״
הוא שילב את זרועותיו על חזהו והביט בי במצח מקומט.
כיביתי את הסיגריה בחזית הבניין של קלואי, ירקתי על המדרכה ואמרתי, ״הֵיי, טינו, היאנקיז הם זבל.״
התפעלתי מהחשאיות שבה הצליח ללפות את מפשעתו ביד אחת וביד השנייה לזקור מולי אצבע משולשת, באמצע הרחוב, במדי השוער הכחולים שלו, והכול בחינניות ובשחצנות של פועל ניו יורקי אמיתי.
תמיד שואלים אותי למה קראתי ככה לתקליט הראשון שלי. כבר סיפרתי המון סיפורים שונים לעשרות ירחונים, וכל פעם ניסיתי להמציא שקר מקורי חדש. אמרתי לאנשים שזאת מחווה ללהקת ״רובים ושושנים״. אמרתי לאנשים שזה קשור להתאבדות שקרתה באיזו עיירה נידחת, וכל פעם שיניתי את השם שלה ושלחתי את העיתונאים למקום אחר. אמרתי לאנשים שזה קשור ללב שבור - וזה אולי הכי קרוב לאמת. אנשים שואלים אותי על השירים, על תהליך היצירה שלהם, ואני באמת יכול להגיד שאף פעם לא התנהגתי בגסות למעריצים שלי. לעיתונאים אולי כן. אבל לא למעריצים שלי. אני מרגיש שיש לי מזל גדול שהצלחתי. שזכיתי להיות מוזיקאי מקצועי. ובכל זאת לא נוח לי לדבר על התקליט הזה, כי הייתי במקום די קודר כשיצרתי אותו.
הסיפור הוא כזה: אחרי שהלהקות הראשונות לא החזיקו מעמד, אחרי שהתפרקנו וכל אחד הלך לדרכו, חזרתי הביתה לוויסקונסין עם הזנב בין הרגליים, ליקקתי את הפצעים, הרמתי ידיים - וכולי, כל הזבל הזה. וגם התביישתי, כמו עכשיו, אחרי הגירושים. ההבדל היחיד הוא שאז לא היה לי כסף כמו שיש לי עכשיו, ולא היה לי שום ביטחון שמישהו רוצה לשמוע אותי בכלל.
חזרתי לוויסקונסין בליל כל הקדושים. והתעודדתי קצת בזכות מזג אוויר מערבתיכוני מושלם: עננים שנעו במהירות על פני השמים הכחולים, ואוויר צלול ורענן, מלא ריח של גשם ושל מרחבי ערבה ירוקים. חציתי את שיקגו לאורך לייק שור דרייב, בין הגלים הגדולים והמקציפים שהתנפצו על חוף הבטון לבין המגדלים המתועשים שהיתמרו מעלי ממערב וביתרו את העננים ששבו והתאחדו מעבר להם. אני זוכר שחשבתי על קיפ, שנמצא אישם בראש אחד הבניינים האלה, או אולי עמוק יותר בתוך העיר, בבורסת הסחורות, צועק מספרים דמיוניים, משליך ניירות ורודים באוויר ומאותת בידיים כמו מאמן בייסבול. למען האמת לא היה לי מושג איך העבודה שלו נראית. אבל באותה תקופה כבר ידעתי שהוא קוצר הצלחה, צובר כוח וכסף. כל הנסיעה לאורך החוף הסתכלתי מהחלון וחשבתי בלב, לך תזדיין, קיפר. אף על פי שקיפ לא עשה לי שום דבר רע. לא היתה לי שום סיבה לחוש עוינות כלפי ההצלחה שלו. המשכתי צפונה ומערבה, דרך פרברים אינסופיים ועמדות תשלום של כבישי אגרה, עד שהגעתי למישורים של צפון אילינוי, שבהם הקרקע נראית ישרה וחלקה כאילו כוכב הלכת שלנו הוא קובייה ענקית שמתעופפת בחלל, ושום דבר לא מפר את הנוף החדגוני מלבד מפעל מכוניות ענקי, פה ושם תחנת רענון לצד הדרך, וסדרה אינסופית של עמודי מתח גבוה וכבלים שנושאים אנרגיה מקנדה ומדקוטה הצפונית והדרומית לתוך המטרופולין של שיקגו.
הורי התגרשו אחרי שגמרתי את התיכון. זאת היתה פרידה שקטה, למיטב ידיעתי. לא היה מדובר בבגידה, סמים, הימורים או בעיית שתייה. אף אחת מהסיבות השכיחות. ההורים שלי אף פעם לא נראו לי אנשים מעניינים במיוחד, אבל מתברר שמיום שנולדתי הם רק הלכו והתרחקו זה מזה. פעם שמעתי את אבא שלי מדבר בטלפון האלחוטי מחוץ לבית ואומר לדוד שלי ג’רי, ״פשוט כבר אין לנו על מה לדבר. אנחנו לא אוהבים אותם דברים. אני פשוט לא יודע מה הטעם להמשיך. אף אחד לא מאושר ככה.״ אז בזמן שאני הסתובבתי במערב התיכון והופעתי בפאבים ובאולמות בינגו, ובזמן שסיירתי עם הלהקות שלי לאורך חופי אמריקה או במערב אירופה, ההורים שלי מכרו את הבית שבו גדלתי, וכל אחד מהם הלך לדרכו: אבא שלי התחיל לעבוד כמנהל מחסן באריזונה, ואמא שלי חזרה לעיירה שבה היא גדלה, בצפון מינסוטה, ליד הגבול עם קנדה, ומצאה עבודה כמזכירה ומתאמת לימודי דת בכנסייה שבה היא התחתנה פעם.
״אני כבר לא צריכה הרבה,״ היא הסבירה לי. ״קניתי שם בית קטן, עם הרבה מקום לגינה. ויהיה נעים לראות כל כך הרבה פרצופים מוכרים.״ בעיני רוחי ראיתי אותה מלקקת את מעטפות הדואר של הכנסייה ומסדרת בריסטולים צבעוניים.
ואבא: ״רציתי לנסות קצת לגור במקום חם. נמאס לי כבר לגרוף שלג כל הזמן. אז כן, מקום חם. יש לי דירה במתחם דירות, ומהצד השני של הכביש יש פאב שבו אני אוכל כל ערב. אני שותה קורונה ואוכל טאקו, והוא הרבה יותר טעים מהטאקו הקשה של אמא שלך. כדאי שתקפוץ לכאן מתישהו. בחורות מקסיקניות יפות. נשב על שפת הבריכה, נשתה יחד בירה. ניסע לטייל במדבר ונסתכל על קקטוסים.״
וככה הם השאירו אותי חסר בית, כי ליטל וינג היתה המקום היחיד שבאמת הכרתי, אף שהתרוצצתי בכל העולם. ליטל וינג, שבה היו כל החברים שלי. שבה יכולתי תמיד לארגן איזה הופעה בפאב, בשישי או בשבת בערב, כשרציתי לנסות חומר חדש. יכולתי אפילו להשמיע גרסות כיסוי כל הערב, אם התחשק לי. וגם אם הנרי נסע ללמוד, ידעתי שהוא יחזור מתישהו. וגם אם רוני נסע להשתתף ברודיאו - בבּיוּט, בּוֹזמן או בּילינגס, בלאס וגאס, לָרַמי או לאס קרוּסֶס - שיערתי שגם הוא יחזור בשלב זה או אחר.
כי רוני היה הידוען הראשון של ליטל וינג. אני עדיין זוכר את הערב שבו ראו אותו בטלוויזיה בפאב, באחד מערבי שישי. הפאב היה מלא, כל העיירה היתה שם. רוני ישב בתא המכלאה על שור שנקרא ״טקסס טורנדו״, ועל הראש שלו היה מהודק כובע סטֶטסון שחור. הכול בו נראה מהודק. אמות הידיים היו תפוחות באופן מוזר ממש, כשהשור געש מתחתיו בקוצר רוח. הפנים שלו היו ממוקדים, כאילו הם מגולפים מאבן. ג’ינס הרנגלר היו מתוחים לו על הירכיים כאילו נתפרו עליהם, ואבזם הכסף הגדול על המפשעה שלו נראה כמו חגורת אליפות של מתאבק, כמו כרזה שמודיעה - ״הזין הכי גדול בעולם״.
כשדלת התא נפתחה בתנופה לתוך זירת החול החום, באַמַרילו שבטקסס, כולנו שאפנו אוויר בהתרגשות. ואז הרענו. אלוהים, איך שהרענו - כל העיירה נגד השור הזה - כולנו צעקנו, התזנו בירה, קפצנו ונדחקנו, ורוני - הבנזונה הרגוע הזה - השתדל להחזיק מעמד כמה שהוא רק יכול, יד אחת מונפת גבוה באוויר, כאילו הוא מזמין מחיאות כפיים, והיד השנייה מחזיקה בשור בכל הכוח. הדורבנות הכסופים הבריקו, הכובע השחור קפץ ונפל, הפרסות המחודדות בעטו באוויר, והרוק של השור ניתז לכל עבר. שמונה שניות עד לתהילה הנכספת, וכשסוס ההצלה בא להוריד אותו מהשור, אנחנו זעזענו את הפאב עד היסוד ממש. בחיי, כמה שהתגאיתי בו. ורוני גרף את כובע הסטטסון מהחול והשתחווה לקהל כמו בוקר אמיץ אמיתי, מטדור אמריקאי, ואז טיפס והתיישב על גדר ליד המכלאה כדי לחכות לניקוד שלו.
הוא זכה ברודיאו הזה. פרס של חמשת אלפים דולר ואבזם נוצץ חדש, וכל האנשים בליטל וינג חשבו: בחיי, רוני טיילור בנאדם עשיר! רוני כוכב טלוויזיה!
ואני רציתי שגם לי יהיה מה שיש לו. רציתי שכל פעם שאני אחזור לליטל וינג, בחורות שלמדו איתנו בתיכון, בחורות כמו בת’, ייגשו אלי בפאב וידחפו את הלשון שלהן לאוזן שלי ויגידו לי כמה אני מקסים ונדיר, וכמה הן רוצות שאני אעשה להן ילד, וכמה הן רוצות שאני אקשור אותן למיטה במלונית שבין ליטל וינג לאוקלייר, שיש בה שמונה חדרים, ובתיכון נסענו לשם לעשן מריחואנה, ולפעמים שני זוגות היו לוקחים שתי מיטות ושני בקבוקי ויסקי, ולפעמים בחדר הזה המתמטיקה היתה קצת מיטשטשת, והנאמנות למיטה אחת או לבן זוג אחד נעשתה מעורפלת במקרה הטוב, ולפעמים היינו שלושה במיטה אחת, ולפעמים כל הארבעה יחד על המיטה או על הרצפה, שישהעשר גפיים שנשזרו זה בזה, ובבוקר היו בחדר הקטן הזה יותר מדי אנשים ופחות מדי מגבות.
נסעתי לאורך דרום ויסקונסין, עברתי את מדיסון, עברתי את הוויסקונסין דֶלס והמשכתי צפונה, והצפצפות היו כל כך צהובות, שכל קרן שמש שפגעה בהן נראתה כמו צליל, כמו תו מוזיקלי גבוה, טהור כל כך שבקושי הצלחתי להשאיר את העיניים פקוחות - צליל של חרב שמיימית שמפלחת את האוויר. ועצי האדר, גוני האדום שלהם עזים כמו הלבבות שציירנו בבית הספר היסודי, לבבות הנייר שכל אחד צבע במלוא המרץ כדי לתת לאמא. נסעתי מהר יותר. הרגשתי לא נוח שאני חוזר בידיים ריקות, בלי משהו שיעיד על ההישגים שלי, הרגשתי לא נוח שאני לא כוכב עולה, אבל כל כך שמחתי להיות בבית.
עצרתי בסופרמרקט כדי לקנות שישיית בירות בשביל לחגוג, ועל לוח המודעות ראיתי פתק בכתב יד רוטט שהציע חדר להשכרה, בחווה מחוץ לעיירה, במחיר מצחיק ממש - מאה דולר בחודש. היו לי ארבעת אלפים דולר במזומן שחסכתי מההופעות שלנו ומכל מיני עבודות צדדיות שעשיתי במהלך הסיורים. ידעתי שאם המצב יידרדר עוד יותר אוכל גם למכור את המכונית שלי, גרמלין רעועה בצבע תכלת. חייגתי למספר שבמודעה וקבעתי פגישה עם בי קאתר, בעלת הבית, שנשמעה קשישה.
נראה שהיא מחבבת אותי מהרגע הראשון, או שאולי היא פשוט היתה בודדה והתגעגעה לאורחים. היא הזמינה אותי לארוחת צהריים - כריכי טונה, צ’יפס לא טרי, מלפפונים חמוצים תוצרת בית וחלב מלא. ישבנו לשולחן במטבח והשקפנו אל החצר הגדולה ואל שדות הדגן האינסופיים שמעבר לה. שובכים ומתקני האכלה לציפורים היו פזורים בחצר, כל שלושה מטרים בערך, וביניהם המון קישוטים, גמדי גינה וכדורי זכוכית כחוליםסגולים שהיו תלויים מהעצים.
״אני יכול לגזום לך את הגינה,״ הצעתי.
״אוי, זה נורא נחמד מצדך, אבל חואקין כבר מטפל בזה.״
״חואקין?״
״אחד הדיירים.״
שמעתי צעדים מעלינו, וצליל קלוש של רדיו.
״כמה דיירים גרים כאן?״
״כרגע, שלושה. ארבעה, אם תספור גם אותי. והכלב.״
״טוב. ואני רוצה לשלם לך מראש. לחצי שנה. זה בסדר?״
הוצאתי חבילת שטרות, ספרתי שש מאות דולר והנחתי אותם על השולחן.
בי הרימה גבה לבנה והביטה בי מעל משקפי הקריאה שלה. ״אתה לא איזה נרקומן או משהו כזה, נכון? אני לא צריכה פה שום סוחרי סמים.״
״לא, גברתי,״ אמרתי, ״אני מוזיקאי.״
•••
היתרון הכי גדול בסיורי הופעות, בפסטיבלי מוזיקה ובערים חדשות הוא המפגש עם מוזיקאים אחרים. כיום הגעתי למקום כזה בחיים שאני יכול להתקשר לחברת התקליטים שלי או לסוכן שלי ולקבל מספר טלפון של כל אחד כמעט. לדוגמה, המספר של בוב דילן כתוב לי על איזושהי קבלה שמודבקת על קיר האולפן שלי. פשוט כתוב שם ״בוב״, וכמה ספרות ליד זה. לא שהתקשרתי איפעם למספר הזה. זה די מפחיד אותי. קודם כול, אני פוחד שהוא לא יֵדע מי אני. אבל גם קצת מביך אותי שאכפת לי בכלל אם הוא יודע מי אני. לכן בינתיים אני מסתפק בזה שהמספר תלוי שם ואני יכול להתקשר אליו אם אני רוצה. מבחינתי, זה הכי קרוב לקו ישיר לאלוהים. אבל אולי באמת כדאי שאני אתקשר אליו יום אחד. הרי הוא גדל כאן בסביבה. מינסוטה ממש קרובה.
אבל מה שרציתי להגיד זה שנהדר להסתובב בין כל כך הרבה מוזיקאים, כי כל הזמן מפציצים אותך ברעיונות חדשים, בסאונדים חדשים. ותמיד אפשר להיכנס לשיתופי פעולה ולזרוק רעיונות מטורפים לאנשים שלא יחשבו שהרעיונות האלה מטורפים. ואם יש לך מזל, הסאונד שלך נהיה יותר ויותר מורכב, ונארג לך מין שטיח מחומרים שאפילו לא ידעת שיש לך, שלא ידעת שרכשת איפעם.
אבל כשגרתי בבית החווה של בי קאתר הייתי לבד - לא היו איתי עוד מוזיקאים. כן, גרתי עם עוד אנשים, אבל הם בעיקר עזבו אותי בשקט ונתנו לי לעבוד. יום אחרי שהגעתי לוויסקונסין, יום אחרי ששילמתי לבִּי שש מאות דולר במזומן, התעוררתי בצהריים ושמעתי גשם שוטף חובט בגג הפח של הבית הישן. האחד בנובמבר הגיע. עוד לא הספקתי לפרוק את הבגדים, ולמען האמת, לא היו לי בגדים למזג אוויר קר, כי במשך חודשים חייתי בדרכים ולא נזקקתי לבגדים חמים. אז פתחתי את ארון הבגדים הקטן וראיתי בתוכו קולבי מתכת וגם חלוק ורוד בלוי, שראשי התיבות של בי קאתר היו רקומים עליו בכחול על החזה מצד שמאל. לבשתי את החלוק. הכתפיים שלי מתחו את הבד הישן, והברכיים נשארו חשופות לגמרי. לבשתי ג’ינס כחולים, גרביים וחולצה עם שרוולים ארוכים, התעטפתי שוב בחלוק וקשרתי את החגורה הוורודה שלו סביב המותניים. וככה ירדתי במדרגות.
שלושה גברים מקסיקנים ישבו לשולחן המטבח, אכלו אוּאֶבוֹס רַנצֶ’רוֹס מתוך מחבת ברזל שחורה, והחזיקו טורטיות בידיהם העבות והחומות. כנראה הבהלתי אותם, כי פטפוטי הספרדית שלהם נפסקו פתאום. שלושתם פשוט הפסיקו לאכול והסתכלו עלי בעיניים שחורות וקשוחות.
ואז נשמע מבחוץ הקול של בי, רם ושברירי, מהמרפסת שמסביב לבית: ״הכול בסדר, בחורים. הוא גר איתנו עכשיו.״ והם חזרו ללעוס.
המשכתי לעמוד, ידי בכיסי החלוק הוורוד. סקרתי את רצפת הלינוליאום. את המגנטים על המקרר של בי. את אוסף תרנגולות החרסינה על המדף שמעל הדלת החוצה.
״שב,״ אמר אחד מהם לבסוף. ״אני חואקין. זה ארנסטו. וזה גרסייה. קדימה, תשב. טורטייה?״
וככה אכלתי איתם, בשקט, הקשבתי לדיבורים שלהם בספרדית, והרגשתי שהעיניים השחורות שלהם מביטות בי, סוקרות אותי, את השותף החדש שלהם שלובש חלוק של אישה. האוכל היה טעים להפליא. בחודשים הבאים, למרות הדכדוך שהייתי שקוע בו, אני חושב שעליתי איזה שבעה קילו בזכות הבישול של חואקין. שעועית וטורטיות, מרק מֶנוּדוֹ ואורז.
״תודה רבה על ארוחת הבוקר,״ אמרתי כשסיימתי וקמתי.
״אַלמוּאֶרסוֹ,״ אמר גרסייה. ״ארוחת צהריים.״ הוא הניד את ראשו.
יצאתי למרפסת והידקתי את החלוק סביב בטני. הגשם חבט בעלים והפיל אותם מהעצים, וכל הצבעים היפים, שרק אתמול האירו וקישטו את השמים, שכבו עכשיו על הקרקע, והשמים היו אפורים כמו גרפיט. הנשימה שלי העלתה אדים. בי ישבה בכיסא נדנדה, החזיקה ביד ספל תה והיטלטלה קלות. היא לא הפנתה אלי את ראשה.
״לא יכולתי לגור כאן לבד,״ אמרה. ״לא יכולתי לסבול את השקט בבית הזה.״
הנהנתי. התקשיתי לאמוד בת כמה היא. אולי שבעים. אולי תשעים. קולה רטט כשדיברה, ובכל זאת היה מלא ביטחון, החלטיות, דייקנות.
״זה נראה עכשיו מקום אחר לגמרי,״ אמרתי. ״כל הצבעים. נעלמו.״
״איך המוזיקה שלך נשמעת?״ שאלה.
הבטתי בשמים, ברצף העננים הנמוכים המורידים תחריטי גשם אפור על אדמת השדות השחורה, על גבעולי הדגן שנותרו צהבהביםדהויים.
״לא יודע,״ אמרתי. ״אולי כמו חורף.״
היא הנהנה. ״החורף מגיע.״
בימים הראשונים הסתובבתי בשטח של בי. הלכתי לכביש, צעדתי לאורך שולי הכורכר. פסעתי בשדות הממתינים. אפשרתי לעצמי להרגיש בודד. רציתי לסייר בעולם החדש שלי. לא רחוק מבית החווה היה לול תרנגולות ישן. החזית שלו פנתה דרומה, ואור הסתנן לתוכו משורה של חלונות קטנים ומלוכלכים, בגובה שני מטרים וחצי בערך, קצת מתחת לתקרה הלאמבודדת. חלל ארוך ונמוך, רצפת עפר, ולשלשת תרנגולות שציפתה חלק מהקירות כמו ציור קיר בשחור ולבן. באוויר עמד ריח של שתן, חציר רקוב, רטיבות וקור.
מתאים בדיוק.
ניקיתי את הלול כמיטב יכולתי. גרפתי החוצה קני ציפורים נטושים ועכברים מתים. טאטאתי קורי עכביש מהקירות ומהתקרה. ניקיתי את החלונות בעיתון ומים עם חומץ. דחסתי חציר טרי בין הקירות הישנים לבין הדיקטים החדשים שמסמרתי אליהם. קניתי חמש חבילות חציר מלבניות כדי לשבת עליהן ולשים עליהן את המחשב שלי. פעם כבר העבירו ללול קו חשמל כדי להזין את הנורה החשופה שהשתלשלה ממרכז התקרה. אור מועיל לתרנגולות מטילות, הוא מחמם את הלול, מגָרש דכדוך ומעודד דגירה. חואקין עזר לי למתוח חוטים חדשים, ואחר כך מצא לי שטיח ישן, מטר וחצי על שלושה בערך, שאותו פרשנו על רצפת העפר. קניתי תנור עצים ישן במכירה פומבית באֶליוָוה והעמדתי אותו בפינה. חואקין גזר חור בתקרת הפח, חיבר ארובה ואטם את הרווח בינה לבין הגג.
עכשיו היה לי אולפן.
השלג הקדים. הגיע לפני חג ההודיה. אני זוכר שעמדתי בחדר השינה שלי והשקפתי על הסופה שהשתוללה באמצע נובמבר, עזה עד כדי כך שלא יכולתי לראות אפילו את קצה האסם האדום של בי. המקסיקנים כבר יצאו לעבודה (כל יום הם קמו מוקדם ועבדו עד מאוחר בחליבת פרות וניקוי רפתות), ואני ירדתי והכנתי קפה. בי ישבה בסלון וקראה ב״נשיונל ג’יאוגרפיק״.
״כבר שבועיים אתה כאן,״ אמרה בחומרה מסוימת, ״ועוד לא שמעתי ממך אפילו צליל אחד, אפילו רדיו לא הדלקת.״
״טוב, אה...״ גמגמתי, ״אני, את יודעת, בניתי אולפן... התמקמתי והכול.״
״בסדר,״ היא אמרה, ״פשוט חשבתי שאתה מוזיקאי.״
אולי הייתי זקוק קצת לנזיפה הזאת, כי אחר כך התחלתי גם אני לקום מוקדם, ברגע ששמעתי שהמקסיקנים קמים. אכלתי איתם ארוחת בוקר. הכנתי להם קפה. ישבנו יחד באפלולית השחר ואכלנו בלי לדבר. הם יצאו בלי להגיד שלום, נדחסו לתוך טנדר ישן ונסעו, שלושה אנשים על מושב אחד - גרסייה באמצע, מוחה את קורי השינה מעיניו, מסיים את הטורטייה האחרונה שלו, המרוחה בשפע של חמאה וסירופ מייפל. אורות הפנסים חלפו על פני מרפסת הכניסה וחזית הבית, והאורות האחוריים, אדומים ומנומנמים, נעלמו לאורך הדרך.
רחצתי את הכלים שלהם וניגבתי אותם. ניקיתי את המטבח. הכנתי לי תרמוס קפה והתכוננתי לצאת אל הקור. תחתונים ארוכים, גרביים עבים, נעליים גבוהות, חולצת פלנל, מעיל עבה, כובע צמר.
תשעים ותשעה צעדים עד הלול. זאת היתה הדרך הקבועה שלי. בקלות הייתי שותה חצי ספל קפה בזמן הזה, אם לא הייתי צריך להיזהר מקרח, בוץ או שלג עמוק. בפנים כבר הכנתי ערימה של גזרי עץ לתנור, ובארגז פלסטיק ישן של חלב אספתי עיתונים, אצטרובלים וחומרי הצתה אחרים. אלה היו הרגעים האהובים עלי - להבעיר אש בתנור, להתחיל את היום כשהבטן עדיין מלאה וחמימה, הקפה כבר מוכן, אצבעות הידיים והרגליים עדיין קרות אבל כבר מתחממות. לפעמים ישבתי שעה או יותר, כפוף מעל התנור, ורק חיממתי את כפות הידיים. בי נתנה לי רדיו ישן, ואני חיברתי אותו והקשבתי למה שהצלחתי למצוא: שירי אהבה בצרפתית מקוויבק, מוזיקת קֵייג’וּן מניו אורלינס, בּלוּגראס מאזור אַפַּלאצ’יָה, ואפילו שירי נשמה מאיזו תחנה מקומית של אוונגליסטים קיצוניים.
ואז התחלתי לגרד מתוכי כל מיני צלילים, רעיונות, מילים. על כל הדברים שהתגעגעתי אליהם, שהתברר שזה בערך כל הדברים שבעולם. לא סיפרתי לאף אחד שאני שם, אפילו לא להנרי או לרוני. ידעתי שאדי בעיירה, וגם התאומים ג’ירו, אבל לא ראיתי אף אחד מהם. לא נכנסתי בכלל לעיירה, שהיתה במרחק שמונה קילומטרים משם. בי נהנתה לנסוע כל יום לליטל וינג, כך שאם היה חסר לי משהו פשוט נתתי לה רשימה וקצת כסף. ואם רציתי בירה או יין הגנבתי לחואקין קצת כסף מזומן והוא קנה לי מה שרציתי. וגרסייה תמיד ידע להשיג חומר לעישון.
המוזיקה שיצאה לי בסופו של דבר נשמעה דומה מאוד ללול הזה: מקום קר שרעב לחום. השירים התחילו לאט, ואז הפשירו והתחילו לזרום. ואם איזשהו זרד התפצח בתנור באמצע ההקלטה - זה לא הפריע לי. ואם הרוח הגיעה ביללה מאחת הדקוטות, או מאלבֶּרטה וסַסקַצ’וּאַן שבקנדה, והרעידה את המשקופים הרופפים - גם זה היה בסדר גמור מבחינתי. זה הזכיר לי את הקלטות הג’ז הישנות, עם הקול של ג’ון קולטריין שמבקש ממישהו סיגריה, או מיילס דייוויס שממלמל משהו למפיק, או ההקלטות החיות ממועדון הווילג’ וַנגארד, עם צלצול כוסות, קוביות קרח מתפצחות, ועקבים שמתקתקים במדרגות הגריניץ’ וילג’.
מוזיקאים שאני פוגש בסיורי הופעות, במיוחד הצעירים, זאת אומרת צעירים ממני, שואלים אותי הרבה פעמים, ״איך אפשר להגיע למקום שאתה נמצא בו? מה הצעד הבא שצריך לעשות?״ אני אף פעם לא יודע מה לענות בדיוק. ברוב הפעמים אני אומר להם שפשוט ימשיכו לנסות. שיתמידו בדרך שלהם. אבל אם הייתי שיכור, אם ממש הייתי שופך את הלב, הייתי אומר להם ככה:
תשירו כאילו אין לכם קהל, תשירו כאילו אתם לא יודעים מה זה מבקר מוזיקלי, תשירו על העיירה שלכם, תשירו על נשף הסיום שלכם, על איילים, על העונות, על אמא שלכם, תשירו על מסורים חשמליים, על התקופה שבה הכול מפשיר, תשירו על הנהרות, על היערות, על הערבות. אבל בכל מקרה, תתחילו לשיר מוקדם בבוקר, אפילו רק כדי להתחמם. ואם במקרה אתם חיים במקום חם ויפה... תעברו לוויסקונסין. תִקנו תנור עצים ותקדישו שבוע לביקוע עצי הסקה. אצלי זה פעל.
לקחתי את המעטפה והלכתי לאורך שביל הכורכר של בי. כל צעד היה קשה יותר מהקודם, תיבת הדואר והכביש הראשי היו כמו חור שחור נורא ששואב את המכתב הזה אל העולם שבחוץ, לעבר בת’. דקות ארוכות עמדתי ליד תיבת הדואר, עד שבסוף דחפתי את המעטפה לתיבה וסגרתי את המכסה. כעבור רגע פתחתי אותו שוב, הוצאתי את המכתב ושמתי אותו בכיס. ואז קיללתי את עצמי והחזרתי את המכתב לתיבה. ואז הוצאתי אותו שוב. הסתכלתי לשני הצדדים, לאורך הכביש, לראות אם מישהו עובר שם, רואה אותי. ברור שלא היה אף אחד. אולי רק בי קאתר, שעמדה בחלון שבחזית הבית, ריגלה אחרי במשקפת הצַפָּרים שלה וחשבה בלב, איזה מוזיקאי טיפש. בסוף שמתי את המכתב בתיבה, חזרתי לאורך השביל עשרים צעדים בערך, התיישבתי והתזתי את הכורכר בקצות אצבעותי. מזג האוויר היה חמים יחסית לחודש ינואר, וערפל נעים ריחף מעל טלאֵי השלג.
אחרי זמן לא ארוך הגיע הדוור במיניוואן ישנה, שההגה שלה בצד ימין. אף אחד בבית של בי לא קיבל הרבה דואר, אבל אני לקחתי על עצמי את התפקיד לגשת לתיבה ולהביא את מה שהגיע. בעיקר חשבונות. קופונים. עלוני פרסום למכוניות משומשות או נדל״ן. אף אחד לא ידע איפה אני גר, ואף פעם לא ציפיתי שהדואר יהיה בשבילי. לפעמים הגיעו מכתבים ממקסיקו, ואני נהניתי לגעת בבולים הזרים, להרים את המעטפה אל האף ולבדוק אם אפשר להבחין באיזה ריח אקזוטי, אבל לא. הדוור סיים עכשיו לטפל בתיבה שלנו וסגר את המכסה. הוא עבר לידי במיניוואן.
״המכתב שהיה שם,״ הוא אמר, ״אתה שלחת אותו?״
הנהנתי.
״אני מכיר את בת’,״ אמר הדוור, ״בחורה חמודה.״ הוא סקר אותי בחשדנות. ״אני מכיר אותך?״
״אני מניח שלא,״ שיקרתי, ״אני רק עובר כאן.״
זה החיסרון כשגרים בעיירה קטנה - איאפשר לברוח מהשכנים. הם תמיד יודעים איפה למצוא אותך. וברוב הפעמים הם באמת מוצאים אותך. כי הם צריכים ממך עזרה או רוצים לבקש איזה מכשיר או את הטנדר שלך. אנחנו פשוט תלויים אחד בשני. אני דווקא זיהיתי את הדוור, אם כי רק במעורפל. אמנם כבר שנים לא גרתי בליטל וינג, אבל הפרצוף שלו היה מוכר. ידעתי שהוא נוהג לבוא לפאב בשעות הערב המוקדמות, אוהב לשתות קוקטייל שנקרא ראסטי נֵייל, מסמר חלוד, ולפעמים הוא יושב ליד הבר ומשחק קְריבֶּג’ עם דוור אחר.
״אתה יודע שזאת הכתובת של ההורים שלה, נכון?״ הוא שאל. ״לא שלה.״
הנהנתי, קמתי וניקיתי את אחורי המכנסיים מהכורכר הרטוב. ״כן, תודה,״ אמרתי.
״בפעם הבאה תכתוב בעט,״ הוא אמר. ״אני בקושי מסוגל לקרוא את זה.״
•••
אני חושב שפשוט רציתי להיות קרוב אליה. רציתי להיות בחברת אישה. רציתי לשכב במיטה עם אישה ולהריח שיער של אישה ולגעת בבטן של אישה, ויותר מכול רציתי לדבר עם מישהו. והדברים שכתבתי לבת’ היו כנים? אני חושב שכן. אני חושב שכתבתי את המכתב בכנות גמורה, אם כי אחרי כל כך הרבה שנים אולי קשה לדעת באמת. שכבנו, את זה איאפשר להכחיש, ואני לא כל כך מוכן להתחרט על זה, ואת הלילה הזה אני אזכור כל חיי. עד היום שכבתי עם מאות נשים. אולי יותר מאלף. מספר המאהבות שלי עולה כנראה על מספר התושבים בליטל וינג. אבל הלילה ההוא, עם בת’, זה הלילה שאני זוכר. לילה שבגללו אני נתקף מבוכה, הלב שלי כואב, והדם שלי זורם מהר יותר.
איזה מין חבר אני? שכבתי עם אשתו של החבר הכי טוב שלי. נכון שהם לא היו נשואים באותה תקופה, הם אפילו לא היו אז יחד, אבל בכל זאת. עובדה שכל השנים שמרתי את זה בסוד. ואני מניח שגם בת’ שמרה את זה בסוד. אז מה זה אומר? שהתביישנו במה שעשינו? או שפשוט רצינו לשמור את זה לעצמנו, כמו חלום בלתימוסבר, חלום שמתעוררים ממנו וכל כך רוצים לחזור אליו, חלום שאפשר לחשוב עליו שנים על גבי שנים, גם כשהגוף שלך מזדקן, והמיטה שלך מתבלה, וכל היקרים ללבך נמוגים ומתים בשולי המציאות שלך.
אחרי ששכבנו, בת’ הלכה עוד לפני עלות השחר. שמעתי את המקסיקנים במטבח, שוברים ביצים, מטגנים טורטיות בשומן חזיר בזמן שהשעועית מבעבעת בסיר. שמעתי את בי מדשדשת בנעלי הבית שלה, שורקת את Don’t Sit Under the Apple Tree של האחיות אנדרוז.
ירדתי למטבח. הרדיו מלמל בפינה ליד המצנם, שהעלה עשן קל בריח לחם הבננה של בי.
״בּוּאֶנַס,״ אמרתי לחלל האוויר. שמחתי לראות שהקפה כבר מוכן, מזגתי לי ספל מהמשקה המהביל ונשפתי על האדים.
״בואנס,״ אמרו השותפים שלי, ובי סקרה אותי מלמעלה למטה, כאילו אני סתם פרחח.
״אחותך, מה?״ היא אמרה.
גרסייה גיחך, העלה אל פיו מזלג גדוש חביתה ואז נשנק, השתעל, לגם מיץ תפוזים, הזדקף והתאושש.
״היא יכלה להצטרף אלינו לארוחת בוקר, אתה יודע,״ אמרה בי, ״האחות שלך. היא בהחלט היתה מוזמנת.״
״הטיסה שלה יצאה מוקדם,״ אמרתי.
״מישהו קם באמצע הלילה?״ שאל חואקין. ״נדמה לי ששמעתי איזה דלת נפתחת.״
״אתם יודעים מה,״ אמרתי, ״אולי אני פשוט אקח את האוכל והקפה שלי ואוכל היום באולפן.״
גרפתי לקערית חביתה ושעועית, שמתי על זה שלוש טורטיות שישמרו על החום, לקחתי גם את ספל הקפה שלי ויצאתי. בלי ז’קט, בלי תחתונים ארוכים. כשנכנסתי לאולפן סגרתי את הדלת בבעיטה, שמתי את האוכל על התנור, הדלקתי אש, ובאותו יום סיימתי את ״אהבה באיומי רובה״. עבדתי בלי הפסקה. בשעת הצורך יצאתי החוצה, מחוץ לטווח הראייה של בית החווה ושל המשקפת של בי, והשתנתי לתוך תלולית שלג. כשהייתי רעב רצתי לבית והבאתי עוד טורטיות וקפה. זה היה ביום ראשון, היום החופשי של המקסיקנים, והם ישבו בסלון, התבטלו, צפו בכדורסל מכללות, בהיאבקות מקצועית או בסרט טבע על לווייתנים גדולי סנפיר. החלונות במטבח היו מכוסים באדי מֶנוּדוֹ. נראה שכולם הבינו איכשהו מה קורה, מה אני עושה, וכשנכנסתי לבית הם רק הנהנו אלי. וכל הזמן הכינו עוד קנקני קפה. כשנכנסתי אחרי שקיעת השמש חיכה על הדלפק פאי תפוחים, והמטבח היה מלא ריח קינמון ואגוז מוסקט.
קוראים לזה ״חתונה באיומי רובה״ כי האבא של הכלה מצמיד רובה לגב של החתן. כי משהו קרה: היריון לא מתוכנן, ביתוק בתולים, פשיטת רגל, מלחמה. לא משנה מה קרה, החתונה תצא אל הפועל, ומהר. בלי שום תכנון מראש. ישר לשופט. או לכל היותר קבלת פנים קצרה ונטולת אלכוהול במרתף הכנסייה של הכלה. בלי ירח דבש, בלי פחיות ריקות שנגררות מאחורי לימוזינה.
ככה הרגשתי כלפי ״אהבה באיומי רובה״. כאילו אני מצמיד רובה לגב של עצמי. הרגשתי את הלחץ, את הלחץ המדהים לעשות את זה, לסיים, להוכיח לליטל וינג, לבת’, לקיפ, לרוני, להנרי, שאני לא כישלון. שאני מסוגל לעשות משהו יפה, משהו שונה וראוי לציון, ושאני מסוגל לעשות אותו מהר ובתנאים קשים, בלול תרנגולות רעוע, רק עם המחשב הישן והמחורבן שלי ועם תנור קטן כדי שאני לא אקפא למוות.
והתקליט הזה, שכל ההפקה שלו עלתה לי בעצם שש מאות דולר, נמכר במיליון וחצי עותקים. והוא ממשיך להימכר, יותר ויותר. עד עצם היום הזה. ושירי האהבה שבו - כולם נכתבו לבת’.
עכשיו נסעתי ברכב ההובלות השכור ונכנסתי לליטל וינג, עברתי על פני המחצבה, על פני מסלול הגולף, על פני פסי הרכבת, על פני נחל חסר שם. ראיתי את הממגורה, הממגורה של קיפ. משאיות התקבצו בחוץ, ואפילו רכבת מטרטרת חיכתה למטען דגנים. האוויר כאילו לא זז. אבק חיטה צהוב עלה לשמים. אנשים השתלשלו מפיגומים שהיו תלויים על דופן המגדל הגבוה ביותר בממגורה: צבָּעים. אישם במרומיה נהפכה הממגורה מאפור דהוי לצבע קרם דבש, ועל רקע השמים הכחולים היא נראתה לרגע כמו הצלחה זעירה. אבל קרוב יותר לקרקע, מתחת לצבָּעים, היא עדיין היתה מבנה שידע יותר מדי חורפים ארוכים. המשכתי לנסוע, אוקלייר עדיין היתה במרחק שלושים קילומטר בערך.
הנרי חיכה לי במגרש המכוניות להשכרה, נשען על הטנדר שלו. נפגשנו בחיבוק דוב גדול ולבבי ובחיוך רחב.
״אתה נראה נורא,״ אמר הנרי.
״טוב לחזור הביתה.״
״מה התוכניות שלך?״
״אני אתן להם את המפתחות, ובוא נתחפף מכאן. אני רוצה לעשות קניות, לקנות בירה.״
בדרך חזרה לליטל וינג, אחרי שקניתי מלאי של מצרכים, נסענו בשתיקה נרגשת. פרודות האוויר בינינו היו מלאות התרגשות ושמחה, אם כי אף אחד משנינו לא ידע מה להגיד בדיוק.
״אז מה?״ אמר הנרי, וידעתי שזאת הדרך שלו לשאול על הגירושים שלי.
״לא יודע. אני לא כל כך יודע מה קרה. שום דבר דרמטי. פשוט... בעצם לא היתה לנו שום סיבה להתחתן, זה הכול. אתה יודע, אתה ובת’ - אתם הצלחתם לפצח את הנוסחה. לא יודע. באמת שאין לי מושג איך אתם עושים את זה בכלל.״
שתקנו רגע. התמקדנו בכביש.
״אז מה עכשיו?״
משכתי בכתפיים והשקפתי מהחלון הצדדי: מזבלה מלאה טרקטורים חלודים וגרוטאות של טנדרים, חומות סלע משרטטות קווי רכס משוננים ועצי אלון עתיקים מחוברים זה לזה בחוטי תיל דוקרניים. ״עכשיו אני כאן כנראה. גרוש כנראה. סליחה, מתגרש. פרוד. אנחנו פרודים.״
״טוב, בת’ ואני נורא הצטערנו לשמוע. חיבבנו את קלואי. אני חיבבתי את קלואי.״
״הרבה גברים מחבבים אותה, מתברר.״
״לי.״
״כן, מתברר שזה נכון.״
״טוב. אני לא יודע מה להגיד.״
נסענו בשתיקה. פרות פסעו בטור לעבר אסם אדום. הרחק באופק ריחף כדור פורח, צהוב כמו לוחית רישוי של ניו מקסיקו.
״בא לך להשתכר?״ שאלתי.
הנרי הפנה אלי את הראש ואז הנהן באטיות, כאילו נדרש לו זמן לחשוב על התשובה. ״כן, אולי באמת בא לי להשתכר. רעיון לא רע, כן. אבל אתה בטוח שזה מה שיעזור לך עכשיו?״
״לא יכול להזיק.״
עצרנו בחנות משקאות וקניתי כל כך הרבה שישיות בירה וארגזי יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים, שבעל החנות הזקן השאיל לנו עגלה כדי שיהיה לנו יותר קל להעביר אותם לטנדר. הלכנו הלוך וחזור, הנרי החזיק את הדלת פתוחה ואני הובלתי את הקניות והעמסתי אותן על הטנדר של הנרי.
״אתה חושב שזה יספיק?״ שאלתי כשעמדנו בקופה, וקרצתי להנרי.
״לא יודע,״ אמר הנרי. ״אולי לא.״
משכתי בכתף. ״תמכור לנו עוד שלוש שישיות לייננקוגל.״
הזקן מצמץ באטיות מאחורי משקפיו העבים והוסיף את זה לחשבון. סרט הקופה התארך והתארך, כמו מגילה דקה.
״אתה עושה מסיבה?״ שאל הזקן והציץ בי.
״כן, מסיבת חזרה הביתה,״ אמרתי בחיוך ושמתי על הדלפק עשרה שטרות של מאה דולר.
כשחזרנו לבית שלי פרקנו את המשקאות והמצרכים. בחניה המקורה שלי יש מקרר ישן של ג’נרל אלקטריק, ומילאנו את כולו בבירה. ואז חידשנו את המלאים במטבח עד שהארונות התפוצצו מדגני בוקר, קרקרים, צ’יפס, שמן זית, פסטה ורוטב ספגטי.
״אני חייב להתקשר לבת’ ולהודיע לה,״ אמר הנרי. ״אני יכול להשתמש בטלפון שלך?״
נופפתי ביד. ״תזמין גם אותה. תגיד לה שתביא את הילדים.״
״אתה בטוח?״
משכתי בכתפי ושמטתי אותן. הסתכלתי מהחלון ופתאום הרגשתי כמו משאית ישנה מאוד, שמד הקילומטרים שלה כבר לא זוכר כמה היא נסעה. נתקפתי חשק עז להשתכר ולהישאר שיכור, אבל פחדתי מהיום שאחרי או מזה שאחריו, מהתחושה שאני לבד, מהמחשבה על הנרי והמשפחה שלו. על הנרי ובת’ במיטה. נוגעים אחד בשני, מתנשקים. פשוט נמצאים יחד. היא קוראת לו מהעיתון. הוא מעסה לה את כפות הרגליים.
״למה לא?״ אמרתי.
״בסדר, נראה מה היא אומרת. אולי לאחד הילדים יש חוג היום. אני אף פעם לא מצליח לזכור.״
״ילדים,״ אמרתי. ״ילדים.״ חשבתי בלבי איך זה להיות הורה, להיות אחראי לאדם אחר.
הנרי הקיש את הספרות בטלפון הנייח שלי והעיף מבט לעברי. ״אתה בסדר, חבר?״ הוא אמר בעדינות. ״אנחנו לא חייבים להשתכר. אפשר פשוט להכין קפה, לטייל קצת. לא יודע. לעשות מדורה קטנה. לבדוק אם המכונית שלך בסדר. להתעסק עם הטרקטור.״
עמדתי מול הכיור ונשענתי על זרועותי המתוחות. בחוץ, במדרון שמתחת לבית, עמד זאב הערבות, ליד העצים, במקום ששיחי האוג נגמרים בגלל הצל הכבד. בכיתי בשקט - לא יכולתי להתאפק, זה פשוט התפרץ. התכופפתי מעל הכיור, כתפי היטלטלו, הלב שלי נשבר כפי שאף פעם לא נשבר בניו יורק, והרגשתי שהריאות שלי בוערות מרוב צורך בחמצן - מרוב ששכחתי לנשום - וברגע שפתחתי את הפה כבר התייפחתי. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהתייפח. והייתי כל כך נבוך, כל כך עצוב. אני מתגרש. נפרדנו.
הנרי החזיר בשקט את השפופרת למקום. שמעתי אותו מאחורי, ממש מאחורי הגב שלי, אבל הוא לא נגע בי, ואני רציתי שהוא ייגע בי, אם כי הבנתי למה הוא לא נוגע בי, למה גבר מבוגר לא נוגע בגבר אחר, גם אם זה מה שצריך לעשות באותו רגע.
״על הזין שלי,״ אמרתי, ״אתה יודע? על הזין שלי. היא עזבה אותי, לכל הרוחות.״ משכתי לעצמי בשיער, משכתי לעצמי באוזניים הגדולות והאדומות. כל הפנים שלי רתחו ונטפו. כופפתי את הראש לתוך הכיור ופשוט הרפיתי, פשוט נתתי לכול להישפך ממני לתוך החרסינה, לתוך הביוב. ושם זה כאילו הדהד, היבבות שלי, וככה חצי התפכחתי. לא רציתי שהנרי יראה אותי במצב כזה, לא רציתי שאף אחד יראה אותי במצב כזה. פתחתי את הברז, הרגשתי מים קרים על הפנים, הזרמתי מים לתוך כפות הידיים והרטבתי את הצוואר והעיניים והאף. התרוממתי לשאוף אוויר, נשמתי עמוק, ניגבתי את הפנים באמת היד שלי, שעוד היתה יבשה, והדמעות והנזלת הבריקו על הקעקועים שלי. בפעם הראשונה שהתקלחתי אחרי שעשיתי קעקוע, חששתי שהדיו ייזל ממני. אבל עכשיו הקעקועים כבר היו דהויים, כמו כתובות קיר ישנות. ״מצטער על כל זה. אני לא יודע מה קרה לי.״
״אולי לא התחשק לך שהילדים יבואו,״ אמר הנרי.
צחקתי וניגבתי את האף. אבל עדיין לא יכולתי להסתכל על הנרי. הסתכלתי שוב מהחלון, ונראה לי כאילו זאב הערבות מסתכל עלי. עורב עף מעל לרכס, שחור ובוהק.
״אני אכין קפה,״ אמר הנרי.
״הנרי, אני יכול לבקש ממך טובה?״
״מה שתרצה,״ אמר הנרי. אני מניח שנראיתי שביר, עצוב מאוד.
״אל תשאיר אותי לבד, בסדר?״
ואז הנרי בכל זאת חיבק אותי, והתחלתי שוב לבכות, אבל הוא חיבק אותי נורא חזק, כאילו הוא מנסה לשבור לי את הצלעות, והיה ברור שהוא לא ירפה ממני עד שאני אפסיק לבכות. ואז הבנתי איזה מין אבא הוא, איזה מין בן זוג, איזה מין בן אדם הוא. הבנתי שהוא יותר חזק ממני. יותר מוצלח ממני.
ישבנו ליד הנחל, העברנו בינינו ג’וינט והבטנו במים שנשאו עלים לעבר המיסיסיפי. כבר שבועות לא התמסטלתי, ובמקרה הזה התמסטלתי מהר, והמילים זרמו לי מהפה כמו תווים שיכולתי לראות ולגעת בהם - האותיות של המילים האלה התנוססו לי מול העיניים כמו שורה ארוכה שמתעופפת לה הלאה.
״אני כל כך נבוך,״ אמרתי. ״אני מצטער, אחי. מצטער שהיית צריך לראות את זה. לא יודע. אני פשוט כל כך עצוב. אני עצוב ומבולבל, ואני לא יודע מה קורה. אני אחד מאלה שקוראים עליהם בעיתונים בסופרמרקט. אתה מבין? בחיי. לא היינו נשואים אפילו שנה. מי לא מסוגל להישאר נשוי שנה?״
״זה לא מזיז לאף אחד,״ אמר הנרי. ״זה לא יזיז לאף אחד. חכה חודש, חודשיים, ותראה. אנחנו פשוט שמחים שחזרת.״
״אבל אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? אתה קולט את זה? אלוהים. מה חשבתי לעצמי, לכל הרוחות?״
הנרי לא אמר כלום, רק זרק מקלות קטנים לתוך הנחל והסתכל עליהם כשנסחפו הלאה.
״דיברת עם רוני לאחרונה?״
״לא. הוא בסדר?״
הנרי חייך במבט מהורהר והנהן. ״יותר מבסדר, הייתי אומר. הוא מתמסד.״
״אה, כן. הוא התקשר אלי לפני המון זמן. בשביל שאני אהיה שושבין שלו.״
״אז שמעת.״
״מה?״
״שהם בהיריון. אתה יודע, שלוסי בהיריון - זאת שהוא הביא איתו לחתונה שלך.״
״מה? אתה עובד עלי.״
״נשבע לך.״
״לוסי. זאת שהוא הביא איתו לחתונה. היא בהיריון? הם בהיריון?״
״כן.״
״זה אמיתי? או שאני לגמרי מסומם?״
״היא בהיריון.״
״לא.״
״כן,״ הוא אמר. ״ובעצם, זאת אומרת, תלוי מתי הגירושים שלך ייכנסו לתוקף, אבל היא תהיה בהיריון יותר זמן ממה שאתה היית נשוי.״
הסתכלתי על הנרי ולרגע התכוונתי להתנפל עליו, אבל אז התחלתי לצחוק. והוא הצטרף אלי, ושנינו התגלגלנו מצחוק בקולי קולות, עד כדי כך שתרנגול בר התעופף בבהלה מתוך העשב הגבוה במרחק חמישה מטרים משם.
״כדאי שתתקשר אליו,״ אמר הנרי. ״הוא רצה לספר לך אישית. כי אתה השושבין שלו וכל זה.״
״אני לא בטוח שאני ראוי לתפקיד הזה, להגיד לך את האמת. אני מרגיש שבשנה האחרונה הייתי ממש חרא של בן אדם. אני לא יודע מה קרה לי.״
הנרי המשיך לזרוק מקלות לנחל ולא הסתכל עלי. ״חשבתי שאתה עוזב אותנו לתמיד.״
״לא, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה,״ שיקרתי. ואז אמרתי, ״הנרי, אני חייב לספר לך משהו.״
עיניו של הנרי הביטו בנחל, קצה הג’וינט עדיין בער בין שפתיו. השמש ירדה במערב, אור היום כמעט נעלם. נהיה קר, והידקנו את הז’קטים סביב גופנו ונשפנו על כפות הידיים.
״כן?״ הוא העביר לי בחזרה את הג’וינט.
הצצתי אחורה לעבר הבית, הסתכלתי על עמודי הטלפון וכבלי הטלפון שמקשרים את הבית שלי אל העולם, על הציפורים שישבו על הכבלים האלה כמו תווים על חַמשה אינסופית.
״טוב, אפשר להגיד שזאת מחמאה, אני חושב.״ הכול בתוכי כל כך מטושטש, כל כך עצוב.
״כל אחד אוהב מחמאות.״
זה לא יהיה סוד אם תגיד משהו... ״יכול להיות שאני מאוהב בבת’,״ אמרתי. והרגשתי כאילו חטפתי אגרוף. מאוחר מדי.
הנרי שתק. חיכיתי שהוא יגיד משהו. אבל הוא לא אמר כלום. הוא רק ישב, תלש מהאדמה עשבים ארוכים מתים, והלסתות שלו התהדקו בצורה מוזרה.
רציתי שהוא יבין מה אני מנסה להגיד. ״אני לא יודע, הנק, אבל נדמה לי שאני מאוהב בבת’. אני חושב שבעצם אני מאוהב בה כבר המון זמן.״ היא כל כך יפה...
הנרי שתק הרבה זמן, ואני הייתי מסטול ולא יכולתי לאמוד כמה זמן עבר - אם הוא שותק שניות, דקות או שעות.
״תראה,״ אמר הנרי לבסוף, ״אני יודע שהסכמנו להתמסטל יחד, אבל אני אתן לך הזדמנות. אם אתה פשוט הרוס לגמרי, והדיבורים האלה סתם נפלטים לך מהפה ואתה לא יכול לשלוט בזה, אז אולי הגיע הזמן שפשוט תגיד, ‘סליחה, הנרי, אני לא יודע מה עובר עלי.’ כי אחרת, בנאדם... לא יודע... יש לנו בעיה.״
אתה לא מבין מה אתה מדבר. ״אני חושב שאולי גם היא אוהבת אותי.״
״לי, תסתום את הפה.״
״מצטער, אבל אני פשוט חייב להגיד את זה.״
״למה? למה אתה חייב להגיד את זה?״
״כי זה נכון. אנחנו שכבנו פעם.״ תפסיק לדבר!
הנרי קם, התקרב אלי שני צעדים והתכופף ככה שהפנים שלו היו ליד הפנים שלי. הסתכלתי לכיוון הנחל, אבל בזווית העין ראיתי את האגרוף שלו מורם מעל הראש שלי, הרגשתי את הנשימה החמה שלו לידי, הרחתי את ריח המריחואנה שנדף ממנו.
״מי אתה, לכל הרוחות?״
״מצטער, בנאדם.״ זאת היתה שגיאה.
״שלא תתקרב אלינו, אתה שומע?״
״הנרי.״ למה פתחת את הפה בכלל?
״אתה ואני גמרנו. אתה מבין אותי? ותדאג שאני לא אראה אותך בסביבה. אתה ואני גמרנו.״
לא הסתכלתי עליו כשהוא הלך, לא הסתכלתי עליו כשהוא עלה במדרון לעבר הבית שלי, לא ראיתי אותו לוקח אבן וזורק אותה חזק, ישר לתוך חלון המטבח שלי. לא ראיתי אותו מתניע את הטנדר הישן שלו ומסתלק מהבית שלי, מתיז כורכר למרחק שלושים מטר מאחורי גלגלי השלג שהוא הרכיב זמן קצר קודם לכן.
אבל שמעתי הכול. שמעתי את הזכוכית נשברת, את הזעם של המנוע החזק, את העפר והכורכר שהתעופפו. ואז העצים והשדה והשמים נהיו פתאום שקטים מאוד. כאילו כולם מסתכלים עלי, מחכים שאני אזוז, שאני אעשה משהו. אבל אני ישבתי שם, בחושך, ולא העזתי לעשות שום דבר חוץ מאשר לנשום.
הנרי
לאבא שלי לא היו חברים. הוא לא שיחק בשום ליגת סופטבול ולא היה חבר בשום ארגון אזרחי. בכנסייה הוא לחץ יד לאבות של ילדים אחרים, ואני נזכר עכשיו בחולצת הכפתורים עם השרוולים הקצרים שהוא לבש בקיץ ובז’קטים כחולים של חליפות צמר שהוא לבש בחורף. אני זוכר איך הוא החזיק את ספר המזמורים ככה ששנינו נוכל לראות את המילים. ואיך האצבע שלו זזה מתחת לתווים שאף אחד משנינו לא ידע לקרוא, והבנו רק שהמוזיקה עולה ויורדת. ואיך הבריטון שלו והסופרנו שלי התערבבו זה בזה בצלילים החדגוניים שפלטנו ברצינות מהוססת. אני עדיין מריח את מי הקולון שלו ומרגיש את היד שלו על עורפי. אני זוכר את כל זה. אבל אני לא זוכר שהיו לו חברים.
גם הוא היה חקלאי, והוא ואמא שלי חלבו כחמישים פרות מסוג גֶרנזי וג’רזי - עדר די גדול יחסית לתקופה ההיא. כיום כבר הכפלתי את העדר ויותר מזה, ואני בקושי מצליח לעמוד בקצב, למרות העזרה של בת’. אבל צריך להודות שהוא עבד יותר קשה ממני, וגם את זה אני זוכר - איך הוא עבד באולם החליבה, והידיים שלו היו מוסתרות מתחת לעטינים של הפרות. עוד לא היו אז כל המכונות החדישות שיש לי עכשיו, אם כי אבא שלי כבר התחיל להכניס מכונות עוד כשהייתי נער. אני זוכר את אמות הידיים השעירות שלו, ואיך לקראת הצהריים הן היו מכוסות בשמן מנועים וחומרי סיכה מהטרקטורים הישנים שהוא תיקן כל הזמן. ובבוקר, במטבח, הוא שתה קפה ואכל ביצים מקושקשות. ובארוחת הצהריים הוא עמד מעל הכיור ואכל כריך עם סלאמי ובצל וחרדל, והשקיף אל השדות או לכיוון האסם, אל עדר הפרות שעמד שם וליחך עשב. ובעיניים שלו היה מבט שאולי היתה בו שביעות רצון עמוקה ואולי היה הלם - כאילו ראה רוח רפאים, כאילו ידע בוודאות שהוא לא יצליח להימלט מזה.
בכל ערב אכלנו מוקדם. אמא שלי אמרה את הברכה ואנחנו מלמלנו אחריה, ואחרי הארוחה אני הורדתי את הכלים מהשולחן, ואבא פרש לכורסה האהובה עליו כדי לצפות בחדשות, ותמיד טלטל את הראש מצד לצד ואמר בעצב, ״אני לא מבין למה אני טורח לראות את זה בכלל.״
הוא מת לפני שלוש שנים. לשמחתי, הוא זכה להכיר את הילדים שלנו, החזיק אותם בבית החולים תכף אחרי שנולדו, שיחק איתם כשהם גדלו. אני יודע שהוא התגאה בהם, וגם בבת’ ובי. נדמה לי שאפשר להגיד שהוא שמח מאוד בכל פעם שהוא בא אלינו עם אמא שלי, וסקר את הציוד החדש שלי, והנהן כשדיברתי על יבולים משופרים או על ייצור מוגבר של חלב.
אבל חברים לא היו לו. כמעט לא קרה שמישהו צלצל אליו. ואני חושב שהוא גם לא רצה שיהיו לו חברים. אני לא חושב שהוא סבל מבדידות. כשאני מהרהר באבא שלי, אני מתפעל מהמסירות שלו למשק, לאמא שלי, וגם לנו, הילדים. אנחנו היינו החיים שלו; אנחנו היינו החברים שלו. בימי ראשון, כשהוא התיישב לצפות במשחק פוטבול, פתח פחית בירה ווֹלטר או איזן על הבטן שלו צלחת של קרקרים עם גבינה צהובה והריע לגרין בֵּיי פֶּקֶרס, אני הייתי זה שישב איתו והריע איתו. כשהוא רצה לתת כִּיף למישהו, הוא חיפש את כף היד הקטנה שלי. כשהתחשק לו לרקוד או לשיר, הוא משך את אמא שלי לוואלס מגושם או פולקה מדשדשת במטבח שלנו. כשהוא דיבר על פוליטיקה, הוא דיבר איתי או עם אחותי, זקר לעברנו אצבע יציבה וסבלנית ואמר, ״לא מעניין אותי ימין או שמאל. הכול שטויות. אני מבקש מכם רק דבר אחד: שתהיו נדיבים. שתהיו הגונים. ושלא תהיו חמדנים.״
ואני, לעומת זאת, נדמה לי שכל חיי, שלושים ושלוש שנים, לא הייתי רגע אחד בלי חברים. הם תמיד היו שם, תמיד היו בסביבה. ואולי בזכות זה החיים שלי - החיים שלנו - היו עשירים יותר. רוני, ששמר על הילדים. או לי, שבא לארוחת ערב וניגן בגיטרה לבת שלי, הראה לה אקורדים ושם את האצבעות הקטנות שלה במקומות הנכונים. לאבא שלי לא היו דברים כאלה. כשאנחנו היינו ילדים, לא היו דברים כאלה בבית שלנו.
אבל עכשיו אני חושב שאולי לאבא שלי לא היו חברים כי הוא לא רצה קשרי חברות. כי להתקרב לגבר אחר ולהזמין גבר אחר לבית שלך זאת התגרות בגורל. כי בכל מה שקשור לגברים ונשים, בכל מה שקשור לסקס, אולי איאפשר לסמוך על אף אחד, כי אולי בסופו של דבר כולנו בעלי חיים. נדמה לך שאתה מכיר מישהו, אבל אף פעם איאפשר להכיר מישהו עד הסוף. איאפשר לפקח על כל תזוזת עין, על כל פעם שאשתך מתכופפת להרים כפית שנפלה או להוציא משהו מהמדיח. כשאני חושב עכשיו על כל הביקורים של לי אצלנו, אני מרגיש כאילו פלשו לבית שלי, חיללו אותו, שיקרו לי.
כן, הכי טוב להיות אי מבודד. להפוך את הבית שלך למבצר מול כל הזבל והכיעור של העולם. אחרת איך אפשר להיות בטוח במשהו?
•••
אחרי החתונה של לי התחלתי שוב לצייר, בפעם הראשונה מאז התיכון. אני לא יודע למה, אולי מפני שהסתובבנו במוזיאונים או בגלל השיחה עם בת’, אבל פתאום נתקפתי דחף שלא יכולתי לרסן אותו. בחלק האחורי של סככת כלי העבודה החבאתי פעם כן ציור ושקית מלאה שפופרות של צבעי שמן ואוסף מכחולים. וככה, בחלק מהימים, אחרי שלקחתי את הילדים לבית הספר, יצאתי לסככת כלי העבודה וציירתי באור העמום שבמבנה הזה. ולפעמים שמתי את כל החומרים בתרמיל גב והלכתי למקום אחר. יצאתי לשטח, התרחקתי מכל כביש, הלכתי למקומות רחוקים שידעתי שבת’ לא תבוא אחרי לשם. לקחתי כן ציור קטן, מתקפל ודחפתי אותו מתחת לז’קט שלי, נעלתי מגפי גומי שחורים עד הברך, ופסעתי בכבדות בשדות הסתיו והחורף הריקים. אני מניח שבת’ הסתכלה לפעמים מחלון המטבח ושאלה את עצמה, לאן הוא הולך? מה הוא עושה? אולי היא חשבה שאני יוצא לחפש ראשי חצים עתיקים או להרוג מכרסמים ברובה שלי. אולי היא חשבה שאני פשוט רוצה להיות לבד - וזה היה נכון. אחר כך, אחר הצהריים, היא כאילו לא שמה לב כשעמדתי ליד כיור המטבח ושטפתי צבע מהידיים, או התיישבתי לשולחן ארוחת הערב עם אולר וניקיתי צבע יבש מתחת לציפורניים.
לקחתי איתי גם כיסא מתקפל קטן, ישבתי בצד הרחוק של הרכס וציירתי את הנחל שעובר בשדות שלנו. ציירתי את הבוקיצות והצפצפות שעומדות לאורך הנחל כמו חומה אוורירית. אבל רוב הציורים שלי היו מרחבים של שמים - חבּוּרות כחולות וסגולות, אלומות קודרות, לבנות ואפורות. אולי ציירתי את השמים כי אין לי מספיק כישרון לצייר טוב את הדברים שעל האדמה. בכל פעם שגמרתי ציור, הבערתי מדורה כדי לשרוף אותו מיד. לקחתי את הקנבס כשהוא עדיין היה רטוב וזרקתי אותו לאש עם האשפה שלנו, צמיגים ישנים או כל זבל אחר שנוצר במשק. שנאתי את רוב הציורים שלי, ולא רציתי לספר לאף אחד על התחביב הזניח שלי. רק שני ציורים נראו לי מספיק מכובדים, ואותם לקחתי לחנות של ארגון הצדקה וַנסַן דֶה פּוֹל, ברחוב הראשי, ותרמתי את שניהם. אמרתי לארנולד, המנהל, שהם היו של דוד של אבא שלי, שמת לא מזמן.
בשבועות שאחרי כן נכנסתי לפעמים לחנות הצדקה, כשהגעתי לרחוב הראשי לקנות בולים או לעשות קניות, ובדקתי מה קורה עם הציורים שלי. ארנולד תלה אותם על קיר צהבהב מעל ספה משומשת עם ריפוד מזעזע, ומבחינה מסוימת הם נראו מתאימים ביחד - שני ציורים ורהיט כל כך מכוער, שאולי היו משתלבים לא רע בבקתת ציד של מישהו, אבל בשום אופן לא בבית שגרים בו. אמרתי לעצמי שאם אחרי שנה הציורים עדיין יהיו שם, אני אחזור לחנות, אקנה אותם בחזרה ואשרוף גם אותם.
אבל יום אחד ראיתי שאחד הציורים נעלם.
ניגשתי אל ארנולד, שעמד בקופה, ושילמתי על תקליט ויניל של דיוק אלינגטון במצב לא רע.
״הֵיי, ארנולד, מי קנה את אחד הציורים שהבאתי? אתה זוכר?״
הוא ספר את העודף, שמט אותו לתוך כף ידי הקעורה ומשך בכתפיו. ״כנראה הוא נמכר בסוףהשבוע, כשלא הייתי פה. נסעתי באופנוע שלג ליד הֶרלי, אתה יודע. תצטרך לשאול את ברנדה. היא זאת שהיתה כאן. אתה רוצה שאני אשאיר לה פתק?״
״לא,״ אמרתי, ״זה בסדר.״ יצאתי מהחנות, העפתי מבט במקום הריק שנשאר על הקיר, ושאלתי את עצמי מי הטיפש שקנה את הציור הזה.
החברות היחידה שהיתה חשובה לאבא שלי היתה החברות שלו עם אמא שלי. הם היו החברים הכי טובים. ראיתי את זה, ראיתי כמה הם דואגים אחד לשני. כמה אהבה היתה ביניהם, ואיך האהבה שלהם השתנתה והתפתחה במשך השנים, אחרי שנולדנו, ובזמן שגדלנו, ואפילו אחרי שעזבנו את הבית. וכל הזמן הזה היא עדיין היתה שם, בתוכם, בבית שחלקו.
כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי, אתה אשם. לא הכרת את אשתך, את החברה הכי טובה שלך. אם היא היתה מרגישה שהיא יכולה לסמוך עליך היא היתה מספרת לך את זה לפני שנים. לא היה נוצר סוד שהוא כמו רעידת אדמה, פצצה כזאת שנפלה לך על הלב.
נדמה לנו שהעולם יציב מתחת לרגלינו, נע במסלול קבוע בחלל, יום ולילה, בגשם ובשמש. ואז, יום אחד, אנחנו פשוט נופלים מהכוכב שלנו ונסחפים לחלל החיצון, וכל הדברים שנראו אמיתיים עד אז, כל החוקים שהחזיקו את החיים, כל הכללים והמוסכמות שריתקו את הכול למקום - שריתקו אותך למקום - כל זה נעלם. ושום דבר כבר לא נראה הגיוני. כוח הכבידה נעלם. האהבה נעלמת.
יום אחד, בפברואר, חודשים ארוכים אחרי הווידוי הקטן של לי, נסעתי אחר הצהריים לאוקלייר, לפאב שנהגתי לשבת בו כשלמדתי במכללה. ישבתי ליד הבר, הזמנתי ויסקי נקי, והחלטתי שאם תתיישב לידי אישה ותחייך אלי, ואם נתחיל לדבר, ואם היא תהיה גרושה טרייה או אפילו פרודה... או אם יתברר שהיא הגיעה לעיר בענייני עסקים...
ישבתי ליד הבר כל אחר הצהריים, עד שעות הערב המוקדמות, ושתיתי די לאט, כך שלא ממש השתכרתי, אלא רק הרגשתי עייף. ישבתי ושתיתי והסתכלתי בטלוויזיה שמעל הבר, וצפיתי בקטעים נבחרים של הוקי, כדורסל ופוטבול. כמה נשים באמת ניגשו לבר, אבל הן ישבו יחד בקבוצות קטנות, דיברו ביניהן וצחקו לתוך כוסות המרטיני, הדקירי והבירה הקלה. הן לא שמו לב אלי גם כשקמתי מדי פעם וניגשתי לחלק האחורי של הפאב, שבו היו השירותים. וכשעמדתי מול הכיור בשירותים ורחצתי ידיים, הסתכלתי במראה. פשוט בהיתי בעצמי ואמרתי בקול, ״אז מה אתה מתכוון לעשות, חבוב? הה?״
גם בדרך חזרה אל הבר הייתי בלתינראה, ואחרי ששילמתי את החשבון יצאתי אל הערב הקר והאפור וחשבתי, איזה מקום מוזר לנסות למצוא בו אהבה. במגרש החניה הטנדר שלי הסתכל עלי בשאט נפש, כמו חבר ותיק שחיכה שם בסבלנות כל הזמן. נסעתי הביתה, חלצתי את המגפיים וירדתי למרתף, ושם חיטטתי בכלי העבודה שלי, אם כי לא ידעתי מה אני רוצה לתקן או למה, עד שבת’ צעקה במורד המדרגות, ״הנרי, ארוחת הערב מוכנה.״
אבל לא אמרתי כלום. לא הייתי רעב.
בת’
בחוץ הכול היה לבן כמו גן עדן, וכשנכנסתי לפאב נאלצתי לעצור רגע בפתח עד שהאישונים שלי התרגלו לקופסה החשוכה הזאת. לא היתה מוזיקה, אבל מעל הבר היתה טלוויזיה ישנה, מחוברת לתקרה, ובה אלכס טרֶבֶּק עמד עכשיו והתעמר בשלושה יורמים בחולצות גולף, במסגרת גֶ’פֶּרדי, שעשועון הטריוויה ההפוך. המוזגת, שלא שמה לב שנכנסתי, מלמלה את השאלות האפשריות לכל תשובה. הסתכלתי לתוך מעמקי הפאב והיה נדמה לי שאני רואה שם יד, אצבעות ארוכות שמנופפות. פֶלישה. עברתי על פני שורת מכונות המזל הלאחוקיות, על פני שולחנות הביליארד המהוהים, על פני אוסף של מקלות ביליארד שעמדו בפינה, ועל פני מכונת התקליטים הישנה עד כדי סניליות כמעט, שחזרה שוב ושוב על אותם שירים כמו הלום קרב שחוזר על סיפורי מלחמה. פלישה ישבה לבדה באחד מתאי הישיבה, עם קנקן בירה באמצע השולחן ושתי כוסות לידו.
״תודה שבאת,״ אמרה פלישה. ״לא ידעתי למי להתקשר.״ היא מזגה בירה לכוסות והרימה את הכוס שלה להשקה מהוססת. היא לגמה קצת. ואז לגמה עוד, לגימה גדולה יותר.
שמתי את הארנק שלי על המושב, פשטתי את המעיל והתמקמתי. הבירה היתה קרה ומחוספסת בגרון, ובלגימה ראשונה זה לא התאים לי, הייתי מעדיפה לשתות קפה או תה, אפילו שוקו חם, רק לא בירה קרה. אבל ישבנו בפאב, ואף אחד לא מזמין תה בפאב.
פלישה לגמה שוב מהכוס שלה, וקצף קל הצטבר על השערות הדקיקות מעל השפה העליונה שלה. אבל הקצף היה שם רק שבריר שנייה, וכבר היא העבירה את גב כף ידה על השפתיים, כמו ילדה שמנגבת נזלת מהאף.
״קיפ ואני נפרדים,״ היא אמרה, וההכרזה נשארה תלויה באוויר, מכוערת, משונה ומזעזעת. היא משכה בכתפיה ואז התחילה לבכות וכיסתה את הפנים בכפות הידיים.
ברגע הראשון פשוט התמוטטתי על הקיר שמימין, זה שכתובים עליו שמות התושבים של ליטל וינג ששתו שם. מה זה, כולם מתגרשים? חשבתי. כולם יצאו מדעתם? אבל מיד קמתי והתיישבתי ליד פלישה, הרחקתי מאיתנו את הבירה ונתתי לה ממחטת נייר. לא ידעתי אם להניח יד על הגב שלה כדי לנחם אותה, אבל בסוף החלטתי שכן, ועיסיתי לה בעדינות את השכמות והעורף ממש כמו שאני עושה לילדים שלי. פלישה קינחה את האף בקול גדול, כמו צופר ערפל בימת מישיגן. המוזגת הסתכלה רגע לכיוון שלנו, כאילו שכחה שיש לה לקוחות בכלל, ואז חזרה והתמקדה בג’פּרדי.
״הוא לא רוצה ילדים,״ אמרה פלישה, ״לא רוצה עכשיו, לא רצה אף פעם. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אין לי מושג קלוש מה חשבתי. בשביל מה התחתנתי איתו. בשביל מה באתי לכאן.״ היא הרימה את מבטה והרימה את ידיה בכניעה. ״אל תיעלבי, אתם לא אשמים. אבל אני פשוט... אני כל כך מרוגזת. מאז שהגעתי למקום הזה החיים שלי פשוט בזבל.״
משכתי בכתפי. ״אל תדאגי - לא נעלבתי.״ הושטתי יד לכוס שלי - הכוס שלא היה עליה שפתון - ולגמתי ארוכות. הבירה התחממה קצת, ועכשיו היתה טעימה יותר, חלקה יותר. העפתי מבט לעבר הבר. ״חכי רגע, טוב? אני כבר חוזרת.״ קמתי מהמושב והלכתי בחזרה לעבר צליל קולו של טרבק.
נשענתי על הבר. המוזגת ישבה על דרגש גבוה, זרועותיה העבות היו שלובות והיא המשיכה לזרוק לעבר הטלוויזיה את השאלות המשוחזרות: ״מי זה בארט סטאר?״
״סליחה,״ אמרתי, ״אני רוצה להזמין כמה משקאות.״
המוזגת זקרה אצבע. ״מי זה וינס לומברדי?״
״גברתי?״ אמרתי.
״רגע, רגע, מותק. היום הם בחרו נושא שאני יודעת עליו משהו.״ היא טפחה באצבע על שפתה התחתונה ואז פלטה בחיוך ניצחון. ״מי זה ברט פַארב!״
״גברתי.״
היא הפנתה אלי את עיניה ואמרה, ״אם יש נושא שאני מבינה בו משהו זה הגרין בֵּיי פקרס. טוב. מה אני יכולה לתת לך?״
״שתי כוסיות בּאטֶרי ניפּלס.״ פטמות חמאה.
המוזגת, שנראתה כמו מישהי שחרשה מאה אלף קילומטר של דרכים צדדיות על הַרלי דייווידסון, נעצה בי מבט, צמצמה את עיניה ואמרה, ״מותק, אני שמעתי אותך טוב?״ היא נשענה בזהירות על המדף שמאחוריה, והקול שבקע משקיות הצ’יפס שהיו מונחות עליו רמז שהתכולה שלהן די נמעכת עכשיו. מאחוריה היו גם חטיפי גבינה, חטיפי עור חזיר ושקיות בוטנים. וגם שתי צנצנות מפלצתיות: אחת מהן מלאה בביצים מוחמצות, והשנייה ברגלי חזיר מוחמצות. הצנצנות היו מכוסות אבק, כאילו לא נגעו בהן עשרות שנים, ולא היה קשה להבין למה. היא שילבה שוב את זרועותיה, הידקה את שפתיה והטתה את ראשה כשהביטה בי. ״את רוצה להגיד לי איך בדיוק אני אמורה להכין את הדבר הזה?״
״חצי שנאפס באטר סקוטש, ואז קצת אייריש קרים וקצת ליקר מידוֹרי, אני חושבת.״ במכללה תמיד אהבתי לשתות את הקוקטייל הזה, וגם אחר כך, בפאב שבו עבדתי כמלצרית. הסתכלתי החוצה. צהריים של יום שני. הילדים בבית הספר, הנרי בבית. כשיצאתי מהבית הוא שכב על הספה, קרא ספר על המסע של לואיס וקלארק. הנרי יטפל בילדים, חשבתי בלבי. האור בחוץ כבר התחיל להתעמעם קצת. יום ההיפוך החורפי היה שלושה שבועות קודם לכן, כך שלמעשה שעות האור הלכו והתארכו עם כל יום שחלף; ובכל זאת היתה הרגשה כאילו אנחנו בסיביר, או באיזשהו יישוב נידח בקצה לפלנד. ״את יודעת מה, תעשי שלוש כאלה. גם את צריכה לשתות אחת. על חשבוני.״ הושטתי את היד מעבר לדלפק. ״אני בת’.״
המוזגת פסעה קדימה ולחצה את ידי. ״ג’ויס.״ אחר כך היא הניחה שלוש כוסיות ריקות על הדלפק. ״דרך אגב, אני יודעת מי את, גברת בראון. את אשתו של הנרי, נכון? אולי את לא באה לפה הרבה, ואני אולי לא יוצאת מפה הרבה, אבל זה לא אומר שאני לא יודעת מה קורה בעולם. אני מכירה כמעט את כולם, או לפחות אני יודעת מי זה מי.״
״נעים מאוד, ג’ויס.״ פתאום נזכרתי במבוכה קלה שג’ויס עובדת כל השנים גם בבית הספר היסודי בעיירה, מבשלת את האוכל שפעם הזין אותי ועכשיו מזין את ילדי. היא הזדקנה, מרוב אלכוהול ועשן סיגריות העור שלה נהיה אפור והאצבעות שלה נהיו צהובות. היא נראתה בלויה.
״טוב, מה אמרת שיש ב...״ ג’ויס השתתקה רגע והציצה בי בחצי חיוך ״...בפטמות חמאה?״
״שנאפס באטר סקוטש, אייריש קרים ומידורי. אבל נדמה לי שאפשר להשתמש גם בשנאפס קינמון. אני לא בדיוק זוכרת.״ כבר שנים לא שתיתי את המשקה הזה, אבל פתאום הוא צץ - שיקוי מושלם לאחר צהריים של דכדוך.
ג’ויס הנהנה, שלפה בקבוקים ומזגה מכל אחד בתורו. ״טוב, במקרה כזה אני מציעה שנעשה מבחן טעימה קטן. מה את אומרת? את תשלמי על הסיבוב הזה, ואני אשלם על הסיבוב הבא. ככה נשפץ את המתכון, אפשר להגיד. והחברה שלך שם, אני בטוחה שהיא תשמח לעוד סיבוב.״ ג’ויס שמה את הכוסיות על מגש שעם ויצאה מאחורי הדלפק. ״הנה, אני אביא לכם את זה. חבל להפיל משהו כמו פטמות חמאה על הרצפה היפה שלנו כאן.״
העפתי מבט במגפיים שלי. מתחתם השתרע מרבד של קליפות בוטנים, גפרורים משומשים, קופסאות גפרורים ריקות, מטבעות של סנט ומסטיקים יבשים. הלכתי אחרי ג’ויס בחזרה אל פלישה, שניגבה במהירות את הדמעות מפניה. ג’ויס הניחה בזהירות את הכוסיות על השולחן. ״לחיי שנה חדשה,״ היא אמרה. ״כי הקודמת בטוח לא היתה משהו.״ פלישה פלטה נביחת צחוק מופתעת, וחיוכה הפתאומי היה מעודד ביותר. ״לחיים,״ אמרנו כולנו, השקנו כוסות ורוקנו אותן מיד.
״מה זה היה?״ שאלה פלישה.
ג’ויס הנידה את ראשה. ״לא רע,״ אמרה. ״לא רע בכלל.״
״פטמות חמאה,״ אמרתי בחיוך רחב. ״פטמות חמאה.״
לרגע הצטערתי שקניתי את הקוקטיילים. הרי פלישה הזמינה אותי לשם בשביל לדבר, לא בשביל לשתות. אבל בעצם לא קניתי את הקוקטיילים בשביל פלישה אלא בשבילי. פלישה ואני התיידדנו. שזאת בעצם דרך פחדנית להגיד שעכשיו פלישה חברה שלי. באמת חברה שלי. נכון שהיא לא ״אחת משלנו״, לא בדיוק, אבל זאת לא אשמתה, והבנתי שאם אמשיך להתעלם ממנה, רק אני אפסיד מזה. העובדה שהיא כאן, שיש לי למי להתקשר, עם מי לצאת לריצה - אלה הנאות שאף פעם לא היו לי בחיים לפני שהיא וקיפ עברו לגור בעיירה שלנו. והיא פשוט אישה נחמדה. זאת לא אשמתה שהיא מאוד מטופחת ואינטליגנטית ושאפתנית וגם יפה. אולי בעיר גדולה יכולתי להרשות לעצמי לשנוא אותה. אבל לא כאן. לא בליטל וינג. בהחלט העדפתי להתיידד עם פלישה ולא עם הערפדיות מהקרוונים בשולי העיירה, שמכורות למֶת’ או לגז מזגנים או מה שהם לא מסניפים שם. פלישה מעניינת וחביבה ונדיבה, והיא תמיד מדברת איתי בפתיחות ובכנות.
ועכשיו הבלגן הזה: עוד גירושים. לפני שהנרי ואני התחתנו הכריחו אותנו מטעם הכנסייה ללכת לייעוץ זוגי לפני הנישואים. עשינו מבחני התאמה, דיברנו על כסף ועל ילדים. יועצת הנישואים הופתעה כשהיא שמעה שאנחנו מכירים מילדות.
״זה די חריג,״ היא אמרה, ״אתם יודעים, בימינו.״
בעצם, חצי מכל הנישואים בימינו נגמרים בגירושים. אבל כשעומדים מול המזבח בכנסייה, הכומר הרי לא אומר לכם, ״עץ או פלי - איך זה יהיה אצלכם?״ אז קודם לי וקלואי, ועכשיו קיפ ופלישה. שלא לדבר על לי, שנפל על השכל והחליט לשפוך את הלב על משהו שקרה לפני עשר שנים כמעט, והנרי כעס עלי נורא, כמו שהוא לא כעס עלי בחיים. אז הצירוף של כל זה יחד היה כבר מעבר ליכולת העיכול שלי. ולכן, גם אחרי שגמרנו את הקוקטיילים, פשוט המשכנו לשבת בשקט, פלישה ואני, באפלולית של הפאב הישן והאפרורי.
לא יכולתי להאשים את הנרי. יחסית לסודות, זה היה סוד די מכוער. ביום שבו לי חזר לליטל וינג הנרי היה אמור להביא אותו לארוחת ערב, אבל כשהטנדר שלו חזר ראיתי מפתח דלת הכניסה שהוא יושב שם לבד, מאחורי ההגה. המנוע המשיך לעבוד, והפנים שלו נראו כאילו כל האור שיש בהם בדרך כלל נעלם פתאום. אולי הייתי צריכה להבין מזה מה קרה, אבל לא הבנתי. קראתי לילדים שיערכו את השולחן, לבשתי סוודר ויצאתי לבדוק מה קורה עם הנרי. הוא לא ראה אותי עד שממש עמדתי ליד החלון שלו, ממש דפקתי על הזכוכית. ואז הוא סובב את הראש והסתכל עלי. היו לו דמעות בעיניים.
״מה קרה?״ שאלתי בבהלה.
הוא הסב את מבטו ממני.
״תפתח את החלון. הכול בסדר? לי בסדר?״
אבל הוא לא היה מוכן לפתוח את החלון. הוא המשיך לשבת ככה, עם הידיים על ההגה, כמו ילד שמעמיד פנים שהוא נוהג במשאית.
הקפתי את הטנדר לצד השני, פתחתי את הדלת ועליתי למושב. הנרי לא הסתכל עלי. אחזתי בסנטר שלו והפניתי את הפנים שלו אלי.
״שלא - תעזי - לגעת בי,״ הוא אמר לאט ובשקט. ״אל תיגעי בי.״
נרתעתי. הנרי אף פעם לא דיבר אלי ככה. הוא אף פעם לא הרים את הקול אפילו. אף פעם.
הוא טלטל את ראשו, כמו שהוא עושה כשמגיע איזה חשבון בדואר ואני יודעת שהוא חושב, מאיפה הדבר הזה צץ בכלל? מה אני אמור לעשות איתו?
״הנרי, בחייך. תיכנס. הילדים מחכים.״
״תעזבי אותי במנוחה, בסדר? לעזאזל. את מוכנה פשוט לעוף מפה?״
״חומד, תגיד לי מה קרה. מה אני יכולה לעשות? איך אני יכולה לשפר את המצב?״
הוא הפעיל את הרדיו. הגביר מאוד את עוצמת הקול. שיר קאנטרי ישן, אבל הקולות נשמעו כמו יללות של צבועים, של רוחות רפאים, של סירנות. נכנסתי בחזרה הביתה.
הילדים שאלו איפה הדוד לי, ואמרתי להם שהוא לא מרגיש טוב, ושהוא בטח יבוא בקרוב. אבל אף על פי שלא ידעתי מה לי אמר להנרי, הבנתי שמשהו קרה ביניהם. אכלנו בשתיקה, הילדים ואני, וכשהגיע הזמן לשכב לישון הם שאלו אותי, ״אבא עוד יושב בטנדר? גם אנחנו יכולים לצאת לטנדר?״ ואני אמרתי, ״לא, אבא צריך קצת זמן לחשוב.״ ״הוא מקשיב למוזיקה?״ הם שאלו. ואני אמרתי, ״כן, אני חושבת שכן. עכשיו תעלו ותצחצחו שיניים.״
במשך שעה הסתכלתי עליו מהכניסה, אבל הוא לא זז, רק ישב במכונית עם המנוע דולק. מוזיקת הקאנטרי רעמה, וזיהיתי את הקול של פֶּטסי קליין ואחר כך גם שירים חדשים יותר. בעשר עליתי לחדר השינה ונכנסתי למיטה; השריתי את הכלים בכיור והשארתי להנרי לזניה על השולחן, אם הוא ירצה לאכול.
מתישהו אחרי חצות שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, ואז שמעתי את הנרי חולץ את הנעליים הכבדות. שמעתי אותו בשירותים, משתין, רוחץ ידיים. בעיני רוחי ראיתי אותו מסתכל במראה, שוטף את הפנים, נוגע בזיפים שצמחו במהלך היום. אבל הוא לא בא למיטה. חיכיתי וחיכיתי, עד שהספרות האדומות בשעון הדיגיטלי שליד המיטה הראו 1:01, ובשלב הזה נרדמתי כנראה.
התעוררתי שוב בארבע לפנות בוקר והושטתי יד אל הצד שלו במיטה, אבל הוא לא היה שם. ירדתי בשקט, הכי בשקט שירדתי איפעם במדרגות האלה, ומצאתי אותו שוכב על הספה בסלון, בבגדים, עטוף בשמיכת צמר וראשו מונח על כמה כריות נוי קטנות. הוא נבהל כשהתיישבתי לידו, הסתובב כדי להביט בי, והעיניים שלו נראו עכורות ועייפות. נגעתי במצח שלו, הסטתי את השיער הצדה. במשך שנים צפיתי באיש הזה, בבעלי, וראיתי בהילוך אטי איך הוא הולך ומתבגר, איך הרקות שלו מלבינות, איך קו השיער נסוג, איך העצמות מתחילות לחרוק.
״בוא לישון,״ אמרתי בעדינות. ״בוא.״
הוא הביט בי כמו אדם זר. ״כל השנים האלה,״ הוא אמר, ״שניכם הסתרתם את הסוד הזה. כל הערבים שהוא בא לבית שלנו. החבר שלי. שיחק עם הילדים שלי, אכל מהאוכל שלי.״ ואז הוא הסב את מבטו ממני והפנה גם את הראש.
התחלתי לבכות. הרגשתי כאילו הוא נתן לי אגרוף בבטן, כל האוויר יצא ממני. אבל לא בכיתי על עצמי. בכיתי על הנרי - על האיש הישר והטוב הזה - בעלי.
״הנרי, הנרי, אני כל כך מצטערת, חומד.״
״את הזדיינת איתו,״ הוא אמר. ״זהו זה.״ הוא לא טרח ללחוש. הוא פשוט אמר את המילים בקול, כאילו לא אכפת לו אם הילדים שלנו ישמעו, כאילו להבהיר באופן חדמשמעי שהחרפה כולה שלי.
״הנרי...״
״מה עוד יש להגיד? מה? ואם זה לא מספיק - עכשיו האידיוט בטוח שהוא מאוהב בך. כן, ככה הוא אמר לי. תכננו לבוא לכאן לארוחת ערב, ופתאום הוא אומר לי, ‘נדמה לי שאני מאוהב בבת’.’ לעזאזל. אנחנו גרים בעיירה של אלף איש, בת’. כמה זמן יעבור עד שאנשים יתחילו לרכל עלינו, הה? כמה זמן יעבור עד שאני אסתובב ברחוב ואנשים יתלחשו מסביבי? אלוהים ישמור!״
הוא הוריד את הרגליים מהספה ובדרך הן התחככו בי בגסות - לא ממש בעיטה, אבל די קרוב, כך שהיה ברור שבאותו רגע הנרי לא מכבד את הגוף שלי כמו קודם. הוא שם את הרגליים על הרצפה, הניח את מרפקיו על הברכיים וטמן את הראש בין הידיים. ״אני לא יכול לישון,״ הוא אמר. ״כל פעם שאני עוצם את העיניים אני מתחיל לדמיין אותך עם...״ הוא קם וגנח כל כך בקול שפחדתי שהוא יעיר את הילדים, ואז הוא אמר, ״אני יוצא לנסוע קצת.״
״ארבע לפנות בוקר,״ מחיתי. ״בוא לישון. בבקשה. פשוט בוא לישון.״
הבטתי בו כשקשר את שרוכי הנעליים הגבוהות, ראיתי איך הזרועות שלו מוצאות את שרוולי הז’קט, הבטתי במפתחות שבידו כשקרקשו בקול.
״תלכי לעזאזל,״ הוא אמר. ״את יודעת מה? אני אוהב אותך, אבל תלכי לעזאזל.״
ואז הוא טרק את הדלת והתניע את הטנדר, ואור הפנסים היה פתאום מסנוור כל כך בחלון הקדמי, שנאלצתי לסובב את הראש ולהצל על פני. ואז הוא נסע, התרחק לאורך דרך הכורכר ויצא אל הכביש.
״שאלתי אותו אולי אלף פעם,״ אמרה פלישה, ״למה הוא כל כך רצה לחזור לכאן. ואת יודעת, הוא לא הצליח להסביר לי. הוא התחיל לדבר על הממגורה, או על החברים שלו, ובאמת שניסיתי להבין. חשבתי שאני מבינה. הרצון לחזור הביתה, להיות בין אנשים מוכרים. אני מבינה את זה. והוא אף פעם לא אמר לי את זה במפורש, אבל אני באמת שואלת את עצמי אם קיפ איפעם התאים לפה. זאת אומרת, אפילו כשכולכם הייתם ילדים. ואני גם לא מבקשת ממך לספר לי. כי אני חושבת שאני כבר יודעת את התשובה.״
לגמתי עוד מהבירה. בחוץ היום כבר כמעט נכנע לכחול של הערב. שעתיים קודם לכן התקשרתי להנרי ואמרתי לו שייקח את הילדים. עכשיו המצב בינינו כבר נרגע קצת. חלק מהקרח בקול שלו כבר הפשיר. הוא אפילו התחיל לגעת בי שוב, הרשה לי לגעת בו. ושוב שכבנו, אם כי לפעמים הרגשתי שהוא שוכב איתי לא רק באהבה אלא גם בכעס. הבנתי את זה, הבנתי שיש בו כנראה גם חלק שהיה רוצה אולי להרביץ לי, לטלטל אותי. אבל הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה. בשום אופן. הנרי הוא גבר עדין. הוא כל כך עדין עם הילדים שלנו. לפעמים כבר ממש רציתי שהוא יתפוצץ, שיקלל אותי, שיזרוק צלחת, ישבור חלון. אבל הוא בחיים לא היה עושה את זה, בשום פנים ואופן. אז רוב הלילות הוא רק רתח על אש קטנה, הפנה לי את הגב במיטה, וידעתי שהעיניים שלו פקוחות, שהוא מסתכל על השלג שיורד מעבר לתחרת הכפור שבחלון. ידעתי שהוא חושב על האביב, על הימים שהוא יחזור לשדות, לטרקטורים שלו, לעבודה, ויתרחק ממני קצת. הילדים סיפרו לי שלפעמים הם מוצאים אותו באולם החליבה, מדבר עם הפרות. אולי האביב יעזור, חשבתי.
״תמיד רציתי תינוק,״ המשיכה פלישה. ״רציתי בית מלא תינוקות.״ היא חייכה אלי, כמעט בהתנשאות. ״זה בטח מפתיע אותך, מה?״
הבטתי בכפות ידי, בלוח השולחן המצולק, בבועות שבכוס הבירה שלי, שעלו באטיות ונעלמו. ידעתי שלא אוכל להסתכל לפלישה בעיניים בלי להיראות נדהמת, בדיוק כמו שצפתה. הרמתי את מבטי. ״לא. זאת אומרת, אולי קצת.״
״העבודה שלי - נקלעתי אליה במקרה. גמרתי את המכללה, לבשתי חצאית קצרה לראיון העבודה הראשון שלי, והתקבלתי. ומאז נשארתי שם. אף פעם לא עצרתי וחשבתי מה אני באמת רוצה לעשות. מה באמת ישמח אותי. אני טובה בעבודה הזאת. ממש טובה. לכן מאפשרים לי לעבוד מהבית. לכן יכולתי לעבור לכאן, להתרחק מהמשרד בשיקגו. ולכן אני בטלפון כל הזמן, לכן אני טסה כל כך הרבה. כי הם לא רוצים לוותר עלי. ופעם אהבתי את העבודה שלי, בהחלט אהבתי אותה. אבל את יודעת מה? התחלתי לחשוב - העבודה הזאת סתם מעבירה לי את הזמן. היא מלכודת. כי מה שאני באמת רוצה, אם אני אהיה כנה עם עצמי, מה שתמיד רציתי, זה להיות אמא. ואני הולכת ברחוב הראשי״ - היא הצביעה על הדלת בלי להסתכל לעברה - ״ורואה את הבחורות האלה, שחלקן ממש ילדות, והן דוחפות עגלות תינוקות. או בסופרמרקט, ילד קטן יושב בעגלת הקניות. ואני פשוט מתחרפנת, את יודעת? למה לכל הרוחות להן יש משפחה ולי לא? מה אני עושה עם החיים שלי? מתי החיים שלי יתחילו בכלל?״
״אני כל כך מצטערת,״ אמרתי. ״אני פשוט... אני לא ידעתי.״
היא פלטה נשיפה ארוכה. ״זאת לא אשמתך, חמודה. זאת אשמתו. סליחה שאני שופכת עלייך את כל זה.״
הושטתי לה יד והיא אחזה בה.
״אני כל כך מצטערת,״ אמרתי.
״פשוט... הזמן שלי הולך ואוזל, את מבינה?״
״כן.״
היא לגמה ארוכות מהבירה. ״אוי לא, אנחנו כל הזמן מדברות רק עלי. אני מזמינה אותך לפאב, ואת נאלצת לשמוע את הקיטורים שלי כל אחר הצהריים. ממש מגעיל מצדי. מה איתך? איך אצלכם? מה שלום הילדים?״
הורדתי את מבטי אל כפות ידי.
״כולם בסדר,״ אמרתי, הרמתי את מבטי והנהנתי. ״בסדר גמור. את יודעת, הכול כרגיל, אין חדש.״
הילדים מצדם לא הבחינו בשום דבר, כך נראה לי, ואני מניחה שצריך לזקוף את זה לזכותו של הנרי. אולי הוא שנא אותי, אבל הוא שמר את זה לעצמו. למעשה, הוא התנהג אל הילדים יותר יפה מתמיד. בסופיהשבוע הוא התעורר מוקדם בבוקר והכין פנקייקים או ופלים, אחר כך הוא עזר לילדים להתארגן, וכמעט לפני שקלטתי מה קורה, הוא כבר יצא איתם מהבית. אני עוד הייתי בפיג’מה, מעוכה כולי, שפשפתי את קורי השינה מהעיניים ושאלתי, ״לאן אתם הולכים, חבר’ה?״ והוא אמר, ״אנחנו נוסעים לאוקלייר. אולי נלך למוזיאון חוטבי העצים. כבר הרבה זמן לא היינו שם. אולי נאכל צהריים בצ’יקן אַנלימיטֶד. נראה סרט.״
״הממ, אני גם יכולה לבוא?״ שאלתי.
״לא כדאי לך,״ הוא אמר. ״תנוחי. תישארי כאן. תישני. תקראי ספר. נחזור אחרי הצהריים.״ ואז הוא סגר את הדלת והם הלכו. בלי נפנוף יד, בלי נשיקת פרידה, כלום. פתאום נשאר רק בית גדול וריק, וערימת כלים בכיור, מושרים במים.
זה קרה רק פעמיים, שלוש, אבל התחלתי להבין שאני מאבדת אותו, מאבדת שליטה במשפחה שלי. אז בוקר אחד, שבוע לפני חג המולד, התעוררתי ברגע שהרגשתי שהוא קם. ״היי,״ אמרתי, ״תחזור לכאן.״
״לא,״ הוא אמר, ״אני ער. אני יורד למטה. אני אכין קפה. אולי כמה חביתות.״
יצאתי מהמיטה, ניגשתי אליו, נישקתי אותו, דחפתי אותו למזרן, נישקתי לו את הכתפיים, את האוזניים, העברתי אצבעות בשיער שעל החזה שלו, ולמטה על פני הטבור שלו, עד הזין שלו. התעלסתי איתו, לחשתי לו באוזן דברים שאני לא יכולה (שאני לא רוצה) לחזור עליהם, פקדתי עליו לעשות לי כל מיני דברים, ואחר כך, אחרי שגמרנו ושכבנו מתנשפים במיטה, ואור הבוקר התחיל להבהיר את החדר, פשוט אמרתי את זה, לקחתי סיכון ופשוט אמרתי את זה:
״מותק, אני מצטערת. באמת, באמת שאני מצטערת. הייתי צריכה לספר לך. הייתי צריכה לספר לך לפני עשר שנים. לפני חמש שנים.״
״ועוד איך,״ הוא אמר והתרומם על המרפק. ״איך את...״
״תשתוק,״ אמרתי. ״בסדר? תשתוק. אתה מסתובב פה זועף כבר חודשים, ואני מבינה את זה, אבל אני מנסה להתנצל. בסדר? אז תסתום את הפה ותיתן לי להתנצל.״ שאפתי אוויר, התיישבתי והבטתי בו. ״לא היינו נשואים אז, הנרי. זה קרה פעם אחת. פעם אחת.״
״בטח היה לילה משגע.״
״אני לא אוהבת אותו. אני אוהבת אותך. אתה בעלי ואני אוהבת אותך.״
הוא הניד את ראשו. ״יש רק סיבה אחת שלא ביקשתי ואני לא מבקש להתגרש, בת’ - כי זה באמת קרה לפני שהתחתנו, אוקיי? ואני מבין את זה.״ הוא שאף אוויר. ״אבל זה עדיין סוד גדול ומכוער. בחיי! הוא החבר הכי טוב שלי. היה החבר הכי טוב שלי, אוקיי? ודווקא הוא, מכל האנשים. לכל הרוחות.״
״עשיתי טעות. אתה מבין?״
למעשה, לפני שראיתי את הנרי יושב לבד בטנדר, בחושך, ליד הבית שלנו, אני לא בטוחה שהייתי רואה את הלילה עם לילנד כטעות. אבל עכשיו כן ראיתי את זה ככה. ברור, אלא מה? לאבד בגלל זה את הנרי? את הילדים שלי? את מה שהם יחשבו עלי עכשיו ובהמשך? את הבית שלי? החיים שלי? רק מפני שהייתי בודדה, מפני שהייתי סקרנית?
״במבט לאחור אני מתחרטת לגמרי על מה שעשיתי,״ אמרתי. ״אני מצטערת. מצטערת שעשיתי את זה - מצטערת ששמרתי את זה בסוד.״
״אבל את אוהבת אותו? את רוצה להיות איתו? כי באמת, בת’, אני לא רוצה להיות נשוי לך אם את כבר לא אוהבת אותי. ואני מתכוון, באמת אוהבת אותי. את מבינה?״
חבטתי בו באגרוף, ולא סתם אגרוף קליל, אלא ממש חזק, בשריר הזרוע. ואז חייכתי. אני לא יודעת למה - לא יכולתי לרסן את החיוך הזה. בהתחלה רק בשפתיים סגורות, ואחר כך חיוך רחב, שחושף את השיניים. ואז אמרתי, ״אני אוהבת אותך.״ חבטתי בו שוב באגרוף, אפילו עוד יותר חזק. ״תמיד אהבתי אותך, חתיכת הנרי בראון שכמוך.״ משכתי את האגרוף אחורה כדי לחבוט בו שוב, אבל הפעם הוא תפס לי את היד והתגלגל עלי, גופו כבד על גופי, גופו בין רגלי המתלפפות, ועכשיו רגלי נכרכו סביבו, חזק. נשכתי לו את השפה התחתונה.
״אני אוהב אותך כל כך,״ הוא אמר. ״את לא מבינה את זה?״
ואז שכבנו, וזה היה כאילו אנחנו מנסים לעשות עוד ילד.
פלישה חזרה מהשירותים והתמקמה שוב על המושב.
״בהחלט היה נחמד אם היה בעיירה הזאת איזה בית קפה נורמלי, את יודעת, שאנשים נורמלים יכולים לשבת בו ולקטר כמה החיים שלהם דפוקים,״ היא אמרה. ״נראה לך שזאת בקשה מוגזמת?״
״תעשי טעות,״ אמרתי.
״מה?״
״תעשי טעות. את לוקחת גלולות?״
״כבר כמה זמן שלא. אבל הוא לא יודע את זה.״
״יופי. אז תחזרו אחד לשני. תיסעו לחופשה. למקום חם. איזה מקום ליד החוף. תשתו יותר מדי. תבלו יפה. תירגעו ואל תחשבו על זה. אתם לא תהיו הזוג הראשון שבטעות השחיל את הכדור בין רגלי השוער.״
״אבל את מציעה לי לרמות את הבועט לשער, לא?״
משכתי בכתפי ולגמתי מהבירה.
״את רצינית?״ עיניה היו פעורות לרווחה. היא רוקנה את כוס הבירה שלה.
״את עוד אוהבת אותו?״
פלישה משכה בכתפיה והנהנה. ״כן. בטח. ברור שכן.״
״הוא בגד בך איפעם? השתמש בסמים? הימר יותר מדי? הכה אותך?״
״לא.״
״אז הדבר היחיד שחסר לך זה ילדים?״
״כן, אבל אני לא רוצה לרמות אותו. מה אם הוא ייבהל ויעזוב אותנו? לא הייתי רוצה לבנות את ההורות שלי על בסיס כזה - על רמאות. לא יודעת, בת’. באמת? פשוט לעשות ילד ולדבר על זה אחר כך? כאילו קניתי מכונית חדשה בלי לשאול אותו, או משהו כזה? זאת אומרת, אני פמיניסטית. יש לי תואר ראשון בלימודי נשים ומגדר.״
״אז מה התוכנית שלך?״
פלישה הביטה בי בזרועות שלובות.
״לא, באמת,״ אמרתי. ״מה תעשי? תיכנסי לרשת ותתחילי לצאת לדייטים? תעברי בחזרה לשיקגו ותנסי לצאת עם בחורים חדשים מהמשרד? אני לא יודעת איך זה עובד. ובכלל, מי עוד פנוי? אנחנו בני שלושים פלוס. ואת חושבת שהבחור החדש שתפגשי ירצה לקפוץ ישר לעניין? להקים משפחה בן רגע? יכול להיות. אבל אולי עדיף שפשוט תשתדלו קצת יותר. אולי תעברו מכאן. תחזרו לשיקגו. תעשו ילד. תשכחו שכל זה קרה בכלל. תחשבו שכל התקופה הזאת היתה מין חופשה לא מוצלחת, את יודעת? התכוונתם להישאר שבוע, ואיכשהו נשארתם כאן כמה שנים. ולגבי הממגורה - אל תדאגו. אם חושבים על זה לעומק, אולי הכי טוב פשוט לפוצץ את הבניין הזה. לבנות במקומו משהו חדש.״ הקול שלי רטט, הידיים שלי רעדו קצת. לגמתי קצת מהבירה ואז שתיתי את כל מה שהיה לי בכוס. ברגע זה יעצתי לחברה היחידה שלי לעזוב את המקום, והעצה שנתתי נשמעה כמעט כאילו אני מדברת לעצמי.
״לא יודעת,״ אמרה פלישה. ״אני צריכה לחשוב על זה.״ היא הורידה את מבטה.
ישבנו ושתקנו. כמה זקנים כבר התחילו להיכנס לפאב. משחק פוטבול של יום שני בערב. הפקרס נגד הוַוייקינגס. ידעתי שיהיה כאן בלגן, טירוף של ירוק וזהב.
״בואי נלך,״ אמרתי.
פלישה החליקה על המושב, קמה לאט והתנדנדה על רגליה. ״אני לא חושבת שאני מסוגלת לנהוג,״ אמרה.
״אני אתקשר להנרי,״ אמרתי.
״מה השעה?״
התקשיתי לראות את השעון באפלולית, אבל היה נדמה לי שהוא מראה ארבע או חמש.
״בכל פעם שאני נפגשת איתך,״ אמרה פלישה, ״אנחנו שותות יותר מדי.״
קיפ
מכאן, מלמעלה, אפשר כמעט לראות את הקימור של כדור הארץ. זה כל כך יפה. העולם נפרש עד אינסוף. כשגרתי בשיקגו, יצאתי לפעמים לנסיעה במוסטנג בשבת בבוקר. התעוררתי לפני שהעיר התחילה לרחוש ופשוט נסעתי מערבה, עוד ועוד, והשמש העולה השתקפה במראה הקדמית, כאילו אני מתחרה ביום, מנסה לחזור אל הלילה. האצתי את המנוע החזק הזה וטסתי על פני אילינוי, על פני המישור, על פני אדמת השדות השחורה, התעלות האבודות המוזרות, הנהרות העצלים. על פני תחנות דלק שמנוניות ומגרשי גרוטאות, על פני עיירות שאין להן שום דבר להתגאות בו. עצרתי למלא דלק ופתחתי את הגג, והשמים הכחולים היו גדולים כל כך מעלי.
פעם, בתחנת דלק במערב אילינוי, לא רחוק מהמיסיסיפי, ניגש אלי חקלאי זקן והחמיא לי על המכונית.
״לאן אתה נוסע?״ הוא שאל.
אני זוכר שמשכתי בכתפי ואמרתי בשלווה, ״אה, אני רק מנסה להתרחק כמה שאפשר מיום שני בבוקר.״ כי אז אהיה חייב לחזור. הייתי רווק, והדירה שלי בבניין הנקוק היתה מרוהטת בספרטניות, בלי טיפת חום, כמו תא בכוורת בטון ופלדה.
״מאיפה אתה?״ הוא שאל.
״שיקגו,״ אמרתי וכיוונתי אגודל אחורה. אם כי לא הייתי משיקגו. אני מליטל וינג שבוויסקונסין. עיירה סתמית כמו זאת שבה עצרתי באותו רגע, נקודה על המפה, שעדיין לא היתה ידועה אז כעיירת הולדתו של קורבוס, הטרובדור המפורסם בחולצת הפלנל. בתקופה ההיא העיירה שלנו היתה סתם כפר חסר מזל במערב התיכון, עם ממגורה מתפוררת ליד פסי רכבת חלודים.
״בטח נחמד להיות חופשי,״ הוא אמר. ״לא להיות כבול לשום דבר. ללכת לאן שרוצים. מתי שרוצים.״
שקית ניילון התעופפה בינינו לעבר גדר תיל שידעתי שהיא תיתפס בה. הנהנתי, מוכן לזוז הלאה. אבל הדלק התמלא לאט, כאילו המכל שמתחת לרגלינו כבר התרוקן. ״אתה חקלאי?״ שאלתי.
הוא הנהן. ״סויה.״ הוא סידר את כובע המצחייה על ראשו וירק על משטח האספלט והחצץ בין נעליו הגבוהות.
הושטתי לו את כרטיס הביקור שלי. ככה נהגתי לעשות. בתא הכפפות היתה לי קופסה מלאה כרטיסי ביקור, ועוד קופסה על המושב האחורי. חילקתי כרטיסים במסיבות קוקטייל, במשחקי בייסבול, בחגיגות ברמצווה. לא פעם אני שומע עמילי בורסה אחרים שאומרים שהם אף פעם לא מחלקים לאנשים את כרטיסי הביקור שלהם, שהחוכמה היא לעורר עניין בבן אדם שעומד מולך, עד שבשלב מסוים הוא ישתוקק לכרטיס הביקור שלך יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל זה אף פעם לא היה המוֹדוּס אוֹפֶּרַנדי שלי. אני גאה בעצמי, גאה במה שאני עושה, גאה בעובדה שהגעתי לשלב בחיים שיש לי כרטיסי ביקור.
הוא הציץ בכרטיס, שנראה נקי ולבן כל כך בידיו המלוכלכות והיבשות. ״עמיל בורסה,״ הוא אמר. הוא נקש באצבע על הכרטיס. הקול היה כמו של קלף בייסבול ששמים בגלגל אופניים.
״נכון מאוד.״ המספרים במשאבת הדלק זזו בקושי, לאט יותר מהדקות בשעון היד שלי.
״אז אולי תשיג לי מחירים גבוהים יותר?״ הוא אמר. ומיד הוסיף, ״לא, אני סתם מתלוצץ איתך.״
הוא הביט בי בעיניים כחולות בהירות עד כדי כך שנראה כאילו עוד רגע הן ייזלו מפניו על האדמה היבשה מתחתיו.
״טוב, תבוא לבקר מתישהו,״ אמרתי והסתכלתי על כף ידו השמאלית, שהיו בה רק ארבע אצבעות אבל על אחת מהן היתה טבעת נישואים זהובה ומלוכלכת, כאילו רק עכשיו שלף אותה מתוך מטמון קבור. ״ותביא את אשתך,״ אמרתי - לקחתי סיכון והימרתי שהוא לא אלמן.
ואז עמדנו רגע בשקט. רק קול הדלק שזרם לתוך המכל המתמלא, הרוח שטלטלה ציפוי פלסטיק רופף, שלט פח שהתנדנד על השרשרות החלודות והחורקניות שלו. בכביש המהיר עברו משאיות ענקיות כמו רכבות, שני עורבים ניקרו בגוויית אייל שכבר השחירה, ונוצותיהם התנפנפו בטירוף בגלל המכוניות שעברו בלי הרף, אף על פי שהם כמעט לא התייחסו אליהן.
״טוב,״ אמר החקלאי, שעדיין החזיק את הכרטיס שלי באוויר. ״אולי באמת נבוא. נצטרך להרים לך טלפון קודם.״
״איך קוראים לך?״ שאלתי. ״לך יש כרטיס שלי, אבל לי אין מושג איך קוראים לך.״
״הארווי,״ הוא אמר. ״הארווי בַּניאן.״ הוא חיטט בכיסו, שלף ממנו עט ופנקס קטן, ושרבט את השם ומספר הטלפון שלו בכתב מסודר. ״הנה. עכשיו גם לך יש כרטיס שלי.״
הוא תחב במאמץ את הכרטיס שלי לתוך כיס החזה של הסרבל, ניגב את ידיו במכנסיים, ולחצנו ידיים.
״נסיעה טובה,״ הוא אמר.
״גם לך,״ אמרתי, אם כי מיד התחרטתי שאמרתי את זה. כי ראו על האיש הזה שהוא אף פעם לא נוסע לשום מקום. בליטל וינג ראיתי המון חקלאים כאלה, בגיל של אבא שלי וגם יותר מבוגרים ממנו. העיניים שלהם רגילות כל כך להתכווץ מול השמש, שאפשר להישבע שהם קצרי רואי כמו חולדות. העולם שלהם תמיד נמצא רק מול האף שלהם. בחדר השינה שלהם, במטבח, בטלוויזיה. וגם בשדות הוא קצת לפני הטרקטור שלהם, וחשוב יותר - קצת מאחוריו.
מעל המיסיסיפי ולתוך איוֹוה. מאה ושלושים קילומטר בשעה, מאה וחמישים, מאה ושישים. ירדתי מהכביש המהיר לדרכי כורכר, התחריתי בעננים, בסוסים שבשדות. הרגשתי שאם אמשיך לנסוע מערבה אוכל להשיג את השמש, לנסוע לעד נגד סיבוב כדור הארץ, להאט את הזמן עצמו. אני מניח שאיבדתי את ״כרטיס הביקור״ של הארווי עוד לפני שנכנסתי לנברסקה. כנראה עצרתי לקנות משהו לאכול באיוֹוה סיטי או בדֶה מוֹין, ואיפשהו בדרך זרקתי לפח את שמו ומספר הטלפון שלו עם שאר הזבל שיש לי בכיסים: עטיפות מסטיקים, מטבעות סנט מלוכלכים, קבלות מתחנות דלק.
הגעתי לנברסקה. ירדתי מהכביש המהיר לפני שהגיעה סערה ומילאה את התעלות במים. ראיתי את שמי הלילה נסדקים כמו חלון שבור. בחדר במלונית אכלתי חטיפים של תחנת דלק, שתיתי בירה פושרת ושמעתי טלוויזיות מהחדרים הסמוכים, זוגות אוהבים, מריבות, התפייסויות.
בבוקר נסעתי בחזרה מזרחה, שבע שעות רצופות ישר אל השמש העולה, והפנים שלי נצרבו כל כך, שהיה אפשר לחשוב שצפיתי בפצצת אטום מתפוצצת מעל לאס קרוסס.
אבל בבוקר ההוא, הבוקר בנברסקה, הייתי מאושר כמו שלא הייתי אף פעם. כי הרחקתי מעבר לאופק המוכר, מעבר למישורים שהכרתי היטב מגורדי השחקים של שיקגו עם המסעדות היוקרתיות בקומות העליונות, מהמטוסים שטסתי בהם. במוסטנג הזאת הייתי חוקר ארצות בזכות עצמי. לא חשוב שמיליוני אנשים רמסו כל סנטימטר באמריקה במשך מאות או עשרות אלפי שנים. אני לא עשיתי את זה קודם. ועכשיו עשיתי את זה בכוחות עצמי. בלי להקשיב למוזיקה, בלי לדבר עם מישהו אחר, בלי מפות, בלי סדר יום.
אם הייתי יכול לעשות הכול מהתחלה, לא הייתי חוזר לכאן. לא הייתי מביא לכאן את פלישה. ואם לדבר בכנות גמורה, אני לא בטוח שחתונה היתה המעשה הנכון. ולא מפני שמשהו לא בסדר בפלישה. הבעיה היא בי.
אני לא חושב שאני בן אדם טוב. אני לא טוב אל אנשים. אני יודע את זה. יש דבר אחד שאני טוב בו, שאני מבין בו, שבא לי בטבעיות: איך לעשות כסף. או ככה לפחות היה פעם. איך אני יכול להסביר את זה? הייתי צריך רק שני דברים - תחזית מזג האוויר וחדשות הלילה, ואז יכולתי להגיד לך על מה לשים את הכסף למחרת. וכמעט לא קרה שטעיתי. עשיתי מיליונים. מיליונים. את הכסף שרוב האנשים שמים בחשבונות חיסכון או באג״חים או במניות קוקה קולה, אני השקעתי בעתודות דגן, קפה ובשר חזיר.
אבל אם תזרקו אותי לארוחת ערב חגיגית או תזמינו אותי למסיבת יום ההולדת של הילד שלכם - פתאום אני נהיה חסר אונים לגמרי. אפילו יותר גרוע מחסר אונים, כי אני אף פעם לא מצליח להגיד או לעשות את הדבר הנכון. אבל במקום שאני איראה סתם נבוך, חושבים שאני אכזרי. כי אני אמור להיות מספיק פיקח לשלוט בדברים האלה. אבל אני לא מצליח לשלוט בזה. אז לפעמים, במפגשים, פלישה פשוט אמרה שאני אשתוק כדי שאני לא אביך אותה.
ואז חשבתי שהממגורה הזאת תהיה זרז שישנה את המצב מבחינתי. חשבתי שהמבנה הזה יספק לי משהו מוצק, משהו אמיתי להתמודד איתו. חשבתי שאם אני אחזור לכאן ואקים לתחייה את המקום הזה, העיירה תסחוף אותי לתוכה, תחבק אותי, ואולי אני אפילו אתמודד לראשות העירייה או לבית המחוקקים של המדינה. אני אסתובב במחוז, אלחץ ידיים של חקלאים, אנשק תינוקות, ופלישה תלך לצדי, תיראה מושלמת לתפקיד, תנחה אותי בלחישות אסטרטגיות. אני יודע שהיא יותר פיקחית ממני. אין לי בעיה להודות בזה. זאת אחת הסיבות העיקריות שהתאהבתי בה.
ועכשיו הממגורה הושלמה. המרתף יבש לראשונה זה עשרות שנים. הכולבו מלא קונים. מגרש החניה מלא טנדרים ומשאיות. הרכבות לא רק עוברות בעיירה, הן גם עוצרות בה. ויש לי כבר שוכר שרוצה את אחד החללים הפנויים ליד הכולבו - הוא יפתח שם מסעדה מקסיקנית. העיירה הזאת ממש זקוקה לזה, היא זקוקה לפלפל, לגיוון. כל מגדלי הממגורה כבר צבועים. כל החלונות השבורים מתקופת נעורינו ותחילת שנות העשרים לחיינו - כולם הוחלפו. כשהצבָּעים שאלו אם אני רוצה לכתוב משהו בראש המגדלים - איזשהו שם או סמל - חשבתי על זה, ואז אמרתי להם שאני רוצה שהם יכתבו שם באדום ״ברוכים הבאים לליטל וינג״, בכתב נטוי, מיושן כזה. יכולתי להגיד להם שיכתבו שם את השם שלי, אבל אני ממש משתדל. אני משתדל לעשות את המעשה הנכון.
לפעמים אני עולה לכאן, ואני אפילו לא יודע למה. כדי להתרחק, כנראה. להשקיף על העולם. לראות מה עומד לקרות. לעשן סיגריה.
פלישה עזבה אותי. היא רצתה ילדים, ואני... אני פשוט לא הייתי מסוגל. אני אף פעם לא אוכל להכיל את ההתרגשות הזאת, את האהבה. אהבתי אותה, באמת. אני עדיין אוהב אותה. אבל לא יכולתי לראות את עצמי כאבא, כבן אדם מהוגן וישר כזה. אני מסתכל על בחור כמו הנרי - ואצלו זה נראה כל כך קל, איך שהילדים שלו מעריצים אותו, איך שבת’ מעריצה אותו - איך שכל העיירה הזאת מעריצה אותו; ואני פשוט חושב לעצמי, אני לא מסוגל להתחרות בזה. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני יודע מי אני, ואני לא הנרי בראון.
היא עזבה אתמול, עברה למלונית באמצע הדרך, בין העיירה לאוקלייר. אמרתי לה שאם כבר היא היתה צריכה לנסוע עד אוקלייר, לעבור למקום יפה, למלון אמיתי. אפילו במיניאפוליס או בסנט פול. אבל החתונה תהיה בשבת, והיא רצתה להתחיל ברגל ימין, רצתה לעזור ללוסי ורוני, לתלות סרטים ומה שזה לא יהיה. לחלק את עוגת החתונה. להנחות את האורחים למקומות. לא יודע, דברים מועילים כאלה, מתחשבים.
״אני מקווה,״ היא אמרה לי, ״שתוכל לשנות את דעתך. כי אני אוהבת אותך. אני פשוט לא יכולה להמשיך לחכות. אנחנו לא נעשים צעירים.״
״כדאי שתלכי,״ אמרתי לה. ״שלא תבזבזי עוד זמן. אני מצטער.״
יצאנו שבע שנים. היא רצתה להתחתן מיד, ואני לא הייתי מוכן. רציתי שהכול יהיה מושלם. רציתי שיהיה לנו כסף, בית, עבודה - שהכול יהיה בדיוק כמו שצריך. שהחיים שלנו יהיו מסודרים כמו אגרטל פרחים. שהכול יהיה יפה, בשליטה. אותה כל זה לא עניין, היא אמרה שהיא רוצה לעשות ילדים מיד, אבל... לא יודע, כנראה אף פעם לא התייחסתי לזה ברצינות. אף פעם לא התייחסתי אליה ברצינות. בהתחלה, כשהתאהבנו, כשישנו בדירה שלי בקומה השישים בבניין ג’ון הנקוק והרגשנו איך הבניין מיטלטל ברוח המתמדת מימת מישיגן, היא אמרה לי, ״אני רוצה שלושה ילדים לפני גיל שלושים. זה ברור לי. אני רוצה בית מלא ילדים. אני רוצה בית רועש.״
אהבתי אותה, ולכן נישקתי אותה על הראש והקשבתי לחלומות שלה. אבל החיים שהיא תיארה נראו לי כמו מהומה אחת גדולה. כל הבלגן והרעש והפירורים והחיתולים וחלב שנשפך ובכי. ומה יהיה עם החיים שלנו? טיולים, בגדים יפים, מלונות פאר, יצירות אמנות, מרתף יינות משובחים - מה יהיה עם כל זה?
בכל מה שקשור לילדים, לתינוקות, איאפשר לחכות יותר מדי. אבא שלי תמיד אמר, מי שמהסס מפסיד. אצל גברים זה לא כל כך משנה. גם אם אתה בן שמונים ואתה כבר מלך הארץ ומרייר על כס המלכות שלך ובקושי מסוגל להחזיק כתר על הראש, גם אז אתה יכול לעשות תינוק עם אישה צעירה ויפהפייה. אבל אצל נשים זה לא ככה. כל העניין הזה של השעון - זה נכון. כי באמת, פעם בחודש ביצית אחת נסחפת מלמעלה, כמו במצנח קטן, ונוחתת בעמק אדום, פורה וטוב. אבל צריך לדעת מתי הביצית שם, צריך לקוות שכל התנאים מתאימים, ושהביצית באמת צנחה, ושיש ביציות בכלל. ושהמצנח ייפתח בדיוק בזמן המתאים. כל זה ממש נשמע לי כמו מנגנון של שעון, כמו מערכת מורכבת ועדינה מאוד. ובלילות, כששכבתי ליד פלישה, גם אני שמעתי את התיקתקתוקים האלה, וזה הפחיד אותי עד מוות.
אז זהו. היא עזבה.
ואין לי מושג מה עכשיו. הממגורה גמורה סוףסוף. ואנחנו שקועים ב... לא, אני שקוע בחובות. הדבר היחיד שבזכותו המשכנו לצוף היה העבודה של פלישה. אז אם עכשיו אני עמוק בתוך החרא, אני ממש לא יכול להאשים אותה. היא הסכימה לעבור לכאן, לליטל וינג, רק מסיבה אחת - שהיא אהבה אותי. ויותר מזה - היא הסכימה שזה מקום טוב לגדל בו ילדים. ואז הזמן התחיל לנזול לי בין האצבעות. ואני רק חשבתי שיש לנו זמן, יותר זמן.
הייתי קופץ וזהו. חשבתי על זה. בסוג העבודה שלי, סחורות ומניות, קפיצה היא החרקירי שלנו - אני מכיר כמה בחורים שלדעתם זה הדבר המכובד היחיד שאפשר לעשות. ואם לא בקפיצה, אז באקדח קולְט מצופה ניקל. למען האמת, בשלושה מקרים שונים עלתה לי בראש המחשבה לסיים הכול. אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה. פשוט לא הייתי מסוגל. וגם הערב אני לא מסוגל. בשבת תהיה החתונה של רוני. לא בדיוק השבוע המתאים ללכלך את המדרכה, אפשר להגיד. בשבת תתקיים גם פתיחה חגיגית של הממגורה המשופצת, וכל העיירה מוזמנת לסייר בבניין. בשבת אני אלבש חליפה יפה (אבל בלי עניבה) ואשא נאום קצר, אחלק בירה חינם בכוסות פלסטיק ואנחה כמה סיורים. ואז, באותו ערב, באחד החללים שעדיין לא מושכרים, ויש בו אור שמש טבעי וחימום תתרצפתי ושירותים יפים ומרווחים, רוני יתחתן עם לוסי. לא לקחתי מהם אף פרוטה. כל העיירה מוזמנת. האורחים התבקשו להביא מתנה ופריט מזון שלא מתקלקל. אם כבר עומדים על סף פשיטת רגל, עדיף לציין את זה במסיבה, לא?
כמו שאמרתי, אני באמת משתדל.
לוסי בחודש השישי, אבל לא רואים עליה. היא נראית נהדר. לפני כמה שבועות פלישה ערכה לה מסיבה לכבוד התינוק, בבית שלנו. היה נחמד. הנרי ובת’ באו. והאחים ג’ירו - בלי בנות זוג. אדי מופיט ואשתו והילדים שלהם. לי היה שם, אבל בלי קלואי. האנשים כאן לא בדיוק יודעים מה לחשוב. בצהובונים בסופרמרקט אפשר לראות את קלואי בתמונות באיכות גרועה עם כל מיני ראפרים, גיטריסטים ומתופפים מפורסמים. וכנראה הם עוד לא גרושים אפילו.
הנשים ישבו במעגל בסלון שלנו, וערימת המתנות מול לוסי התנשאה לגובה מטר וחצי. שכרנו מסעידים, והמטבח היה מלא מעדני בשר, פירות טריים, סלטי פסטה, יין ובירה. אמנם היה קר בחוץ, אבל הבחורים התאספו סביב מדורה, רחוק מכל ניירות העטיפה הצבעוניים והסרטים החמודים והנימוסים המאופקים והכריכים הקטנטנים. סביב האש שרר שקט מוזר. הנרי ולי לא החליפו אפילו מילה אחת, אני חושב. בדרך כלל הם מחוברים כמו תאומים סיאמים. התחלקנו לקבוצות והשלכנו פרסות, שיחקנו כדורת בּוֹצֶ’ה ועישנו סיגרים.
״מה הסיפור של לי?״ שאלתי את אדי. ״הוא נראה די קודר.״
״אם אשתי היתה מזדיינת עם כל העולם ואשתו, גם אני הייתי די קודר.״
אז עזבתי את הנושא. אני משתדל פשוט לעזוב.
אחרי שכולם הלכו, ואחרי שהמסעידים לקחו את כל החפצים שלהם, הבית נהיה שקט. פלישה הלכה לישון מוקדם באותו לילה, וקצת אחר כך מצאתי אותה במיטה, בוכה.
״מה קרה?״ שאלתי.
״עזוב,״ היא אמרה. ״בסדר? פשוט תעזוב אותי במנוחה.״
ישבתי על שפת המיטה והשקפתי דרך החלונות אל המדשאה הגדולה והחשוכה ואל השדות שמעבר, הכוכבים שקרצו אליהם מלמעלה ופנסי מכונית שהזדחלו על פני המרחבים. נאנחתי.
״הם בהיריון ואנחנו לא,״ אמרתי.
״רוני טיילור עוד מעט יהיה אבא, ואתה לא! זה נשמע לך בסדר? רוני ואיזו חשפנית עושים ילד, ואתה לא מוכן לעשות את זה בשבילי. לעזאזל, קיפ. זה מזכיר לי משחק לוח שהיה לי כשהייתי ילדה, אתה יודע? זה עם המכוניות הקטנות והחיילים הצבעוניים? שהולכים שם על המסלול ומגיעים או לא מגיעים לבית הספר. ונהיים או לא נהיים רופאים. וממלאים את המכונית בילדים.״
״’משחק החיים’,״ אמרתי. ״למשחק הזה קראו ‘משחק החיים’.״
״תמיד רציתי מכונית מלאה, קיפ, ותמיד אמרתי לך את זה בצורה הכי ברורה. אז לך לעזאזל, בסדר? לך לעזאזל. אבל אתה צריך להחליט, חבוב. בשלב הזה אתה צריך להחליט אם אתה רוצה להיות אדם בוגר או לא. אתה צריך להתבגר. כי כרגע אני מגיעה הביתה ואני נכנסת למיטה. כל מה שאני רואה מול העיניים זה בן אדם פחדן. בחור עם מין פנטזיה מטורללת, שמאוהב בממגורה ישנה באמצע שומקום. אז תרשה לי להגיד את זה בצורה הכי ברורה, למקרה שלא הקשבת עד היום: או שאנחנו עושים ילד, או שאני מסתלקת מכאן.״
שבועות עברו. כלום לא השתנה. כששכבנו שמתי קונדום. הגלולות שלה היו בארון באמבטיה, ליד קופסת טמפונים. לילה טוב ובוקר טוב. עשרות ארוחות משותפות מלוות בשיחה מנומסת. בקבוק יין מדי פעם, אבל לא בתכיפות שמצריכה מרתף יינות.
אז בסוף היא עזבה. ערב אחד חזרתי מהממגורה והיא ישבה ליד הדלפק במטבח, וראשה היה מונח על זרועותיה. היא הרימה את מבטה אלי, ועיניה היו עייפות יותר מאשר עצובות. המפתחות כבר היו בידה. היא קמה, ניגשה אלי, נישקה אותי על השפתיים, נשיקה חזקה, ואמרה, ״אני עוברת למלונית. אני אחזור ביום שישי כדי להתכונן לחתונה.״
•••
יום אחד, במשרד שלי בשיקגו, המזכירה דפקה על הדלת ונכנסה בהבעת פליאה. היא היתה אישה נחמדה, דניס, הזכירה לי את הדודה שלי קרול. דניס עדיין מתקשרת אלי פעם בחודש בערך, לבדוק מה שלומי. שואלת אותי אם יש סיכוי שאתחרט ואחזור לשיקגו.
״מישהו בטלפון,״ היא אמרה ביום ההוא. ״הוא אומר שהוא מכיר אותך. אומר שזה לא קשור לעסקים, אבל שאתה תזכור אותו. הארווי בַּניאן?״ היא הרימה את ידיה בתמיהה.
בהתחלה השם לא אמר לי כלום. ״הארווי? בניאן? והוא לא לקוח?״
דניס הנידה את הראש. ״כבר אמרתי לו שהוא טעה במספר, אבל הוא מיד צלצל שוב. הוא טוען שכרטיס הביקור שלך נמצא לו מול העיניים. ושהוא ואשתו הגיעו לעיר לאיזו חתונה, והוא חשב להתקשר אליך כי אתה הזמנת אותו לכאן.״
״תשמעי, דניס,״ אמרתי בתקיפות, ״אני באמת לא יכול ל...״ הארווי בניאן! החקלאי. אלוהים ישמור, לפני כמה זמן זה... ״אני אענה לשיחה,״ אמרתי בהחלטיות. ״תודה, דניס.״
כחכחתי בגרוני ועניתי לטלפון.
״שלום,״ אמרתי. ״מר בניאן? מה אני יכול לעשות למענך, אדוני?״ התכוונתי להיפטר ממנו. לדפדף ביומן הדמיוני שלי ולטעון שיש לי אלף ואחת פגישות. החל בוורן באפט וכלה בסגן שר החקלאות או בנמר של קֶלוגס. מה יש לי להתעסק עם בן אדם שפגשתי פעם אחת בתחנת דלק, בעיירה שאני לא זוכר איך קוראים לה? שמעתי את הרוח בצד השני של הקו; וקול של אישה, קלוש מאוד, דוחק בנימוס.
״כן,״ הוא אמר בסוף, וצליל הקלה זועפת נשמע בקולו. ״הארווי בניאן. אה. נפגשנו לפני שנהשנתיים. בתחנת דלק. דיברנו, והיתה לך מכונית יפה כזאת. מוסטנג אדומה.״
״בהחלט. במה אני יכול לעזור לך, מר בניאן?״ השתדלתי לשמור על רשמיות, על נימה עסקית. השמעתי רעש של עלעול במסמכים, הקלדתי סתם אותיות במקלדת.
״אז ככה. אידית ואני הגענו העירה, לחתונה של בת אחותי באֶוֶונסטון, וסיפרתי עליך לאידית, אתה יודע, כרטיס הביקור שלך אצלי בארנק, ו...״ הוא השתתק והשתעל. ״אנחנו בעיר, וחשבתי אולי יש לך זמן לארוחת צהריים.״
השקפתי מהחלון. הנוף היה אינסופי.
״מר בניאן,״ התחלתי לומר. ״אני...״
שמעתי את השפופרת מתחככת בידיים יבשות, או אולי בבגדים, ואז מלמולים, ויכוח מנומס.
״מר בניאן?״
״שלום,״ אמר קול לפתע. ״כאן אידית בניאן. זה מר קנינגהם?״
״אה, כן. שלום לך, גברת בניאן. במה אני יכול לעזור לך, גברתי?״
״טוב, אולי זה קצת חצוף מצדי, אבל אני פשוט אשים על השולחן את הקלפים של הארווי, כי אתה בטח מתפלא, ואני חושבת שאני יכולה לחסוך לך קצת זמן. אז העניין הוא כזה. הארווי נשבע שאתה נראה בדיוק כמו הבן שלנו, תומס. הוא נשבע בזה. הוא אומר שאתם נראים כמו אחים.״
״גברתי?״
״תומס נהרג בעירק. בפַלוּג’ה. מטען גחון. זה מה שקרה לבן שלנו. לתומס. זה שאתה דומה לו.״
״גברתי, יש לי המון שיחות טלפון, ואת יודעת איך זה, השוק לא נעצר, אני לא יכול פשוט... אני לא יכול סתם לצאת לכל הצהריים, אני מצטער אבל... אבל אני אפילו לא ממש מכיר את בעלך...״
״הארווי.״
״כן, הארווי. ברור שאני משתתף בצערכם וכל זה, אבל... זאת אומרת, נפגשנו רק פעם אחת, והוא נראה, את יודעת, הוא נראה בן אדם נחמד וכל זה...״
״הארווי בניאן. נתת לו את הכרטיס שלך.״
״כן, נכון, אבל...״
״תשמע.״ היא הנמיכה את קולה. ״תומס היה הבן היחיד שלנו. הוא עבד בשיקגו. במסחר, כמוך. למד בנורתוֶוסטֶרן. בחור חכם. הצליח ללמוד בעזרת הקרן לחיילים משוחררים, ואז יום אחד מגייסים אותו, ולפני שאנחנו מבינים מה קורה - הוא איננו. והארווי, זאת אומרת, הוא פשוט לא מוכן לקבל את זה.״ היא שתקה רגע. ״אני מבקשת ממך, אולי תוכל בבקשה להיפגש איתנו רק לארוחת צהריים. שלושת רבעי שעה. על חשבוננו. אני חושבת שהוא בודד. כמו שאמרתי, אתה מזכיר לו את תומס. אתה בטח בן אדם נחמד מאוד.״
דניס עמדה בפתח המשרד, הבעת דאגה בפניה.
״איפה בדיוק אתם נמצאים?״
נפגשנו בג’ורדאנו, פיצרייה מפורסמת מלאה תיירים. הם עמדו ליד הדלת, הארווי ואידית, שני אנשים מבוגרים מההורים שלי, שנראו נוקשים בנעלי רוקפּורט, מכנסיים מגוהצים ומעילי רוח. הארווי נראה מבוגר ושברירי מכפי שזכרתי. אצבעותיו העבות פישקו בלי הרף את שערו הדליל, עיניו הלחות סקרו בתזזית אותי, את קירות המסעדה המקושקשים, את קהל הלקוחות ואת המלצריות הצעירות. אידית היתה אישה שמנמנה עם ידיים עבות ורוטטות ושפתיים דקות, ותיק ענקי השתלשל מהמרפק הבשרני שלה. החלטתי פשוט להירגע, להעביר את הזמן בשלווה, לרַצות אותם - שני זקנים בלתימזיקים ואני, תזכורת רפאים לבן המסכן שלהם.
אכלנו פיצה, שתינו קוקה קולה. הם שאלו על העבודה שלי, איפה המשרד שלי, הנהנו בהערכה, הארווי הסתכל עלי במבט בוחן ואחר כך הביט בחדר ההומה. ״ממש עמוס כאן,״ הוא אמר. אידית דיברה על המשק הקטן שלהם, סיפרה לי שהם רוצים למכור אותו, לקנות קרונוע ולחרוש את המדינות בדרוםמערב ארצות הברית. בעיני רוחי ראיתי את הזרועות שלה נהיות ורודות מצריבת שמש, פס לבן של תחמוצת אבץ על אפה, עיניה מוסתרות מאחורי משקפי שמש ענקיים שקנתה בדראגסטור. ואת הארווי, מוטרד כל הזמן במחשבות על המשק שלהם, מתלונן על מחירי הדלק, נוסע לכל מקום בזעף, זרועותיו שלובות על חזהו.
״אתה באמת דומה לתומס,״ אמרה אידית. ״בהתחלה לא ראיתי את הדמיון. אבל עכשיו אני רואה. אתה משפשף את הידיים בדיוק כמו שהוא עשה, אתה יודע, כשאתה נהיה חסר סבלנות. ויש לכם אותן אוזניים.״ היא טפחה על זרועו של הארווי. ״בחיי.״
״טוב,״ אמרתי, ״אני רוצה לשלם את החשבון, אם לא אכפת לכם. העונג כולו שלי. באמת. ואתם אורחים שלי.״ הרי באמת הזמנתי את הארווי.
״לא,״ אמרה אידית וחיטטה במרחבי התיק שלה בחיפושים אחרי ארנק השטרות. ״אנחנו לא מוכנים לזה בשום אופן.״
״לא, לא, לא,״ אמרתי, ובמיומנות הושטתי את כרטיס האשראי שלי למלצרית חולפת, שגרפה אותו כמו מקל במרוץ שליחים. הזמן עבר הרבה יותר מהר משציפיתי. ״באמת, זאת היתה הפתעה נעימה. הפוגה נעימה מהעבודה.״
עמדנו מחוץ למסעדה והתכוונו לפנות כל אחד לדרכו, ופתאום אידית חיבקה אותי ארוכות. גופה נלחץ אלי בנחישות, ומתיקות הבושם הזול שלה היתה כמעט מהממת. ואז הארווי, בלי ליצור קשר עין של ממש, הושיט את ידו הזקנה והיבשה, לחץ את ידי ואמר, ״אני בטוח שאם היה אפשר, אתה והבן שלי הייתם חברים טובים. הוא היה בדיוק כמוך. חזק. חכם. מנומס.״ הוא הניח יד על שריר זרועי השמאלית והרגשתי את הלפיתה שלו שם. הוא לא היה מסוגל להביט בי, ושמעתי שקולו נשבר. צלילי המכוניות היו פתאום רמים מדי, מטורפים. רציתי להשתיק את העיר, לעצור כל תנועה. ואז הארווי נסוג ממני קצת, ואידית אחזה בידו. הם נראו אבודים בעיר, מכווצים בפחד כמעט, כתפיהם היו שמוטות, ובכל זאת היתה בהם גאווה כלשהי, וחיוכים חמורי סבר היו חקוקים בפניהם. העפתי מבט בסלולרי שלי, לא ידעתי לאן להפנות את העיניים.
״אז מתי החתונה?״ שאלתי.
״הערב,״ אמר הארווי. ״בת אחותי.״
״ומתי אתם חוזרים הביתה?״
הולכי רגל נדחקו בינינו. מזוודות ותיקים על גלגלים, אנשים שמדברים בסלולרי, רצים שעושים כושר.
״מחר,״ הם ענו יחד. ואז הארווי אמר, ״מחר בבוקר. נשתדל לצאת מוקדם.״
הנהנתי.
״טוב, תראו,״ אמרתי בלי לחשוב בכלל מה אני עומד לומר, מה אני עומד להציע. ״אולי תרצו לבוא אלי מחר בבוקר, לפני שאתם נוסעים? אני אכין לכם ארוחת בוקר. ככה לא תצטרכו לבזבז כסף על איזו מסעדה יקרה בעיר. אני גר בג’ון הנקוק. תבואו. יש לי נוף נהדר. תוכלו לספר לי עוד על תומס.״ הרגשתי שזה מעשה טוב, מעשה נכון. שני הקשישים האבודים האלה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה לפני כן, וגם לא מאז. עד עכשיו אולי.
לאטלאט החיוכים שלהם התמלאו אור. כתבתי את הכתובת שלי על פיסת נייר ונופפתי להם לשלום לפני שאידית שוב תכסה לי את הלחיים בשפתון או תספיג עוד קצת ריח בושם בבגדים שלי.
הם באמת באו למחרת בבוקר ונשארו עד אחרי שתיםעשרה. שתינו שני קנקני קפה, והארווי סייר בדירה שלי ושמר על מרחק זהיר מהחלונות הענקיים. אידית ישבה לשולחן בפינת האוכל והראתה לי תמונות של תומס באלבום קטן שהיה לה בתיק. הוא באמת היה דומה לי. השיער, העיניים, הפנים, מבנה הגוף. בתמונות היה אפשר לראות שהוא אפילו לבש בגדים מהסוג שאני לובש, אחז בקבוק בירה מהסוג שאני שותה, ובחלק גדול מהתמונות עמד באותם פאבים ומסעדות שגם אני מבקר בהם לעתים קרובות בשיקגו.
״יש לכם עוד ילדים?״ שאלתי בלי להביט באידית, וכבר הבנתי מה תהיה התשובה.
״לא,״ אמר הארווי מהצד השני של החדר.
אידית סגרה את האלבום והניחה אותו בזהירות בתיק שלה, ואז כאילו שקעה עמוק מאוד בכיסא, ובמשך שלוש שניות בערך עצמה חזק את העיניים, הידקה את שפתיה ובסוף נשפה את האוויר מריאותיה.
יוצקים הכול לתוך ילד, את כל האהבה, את כל תשומת הלב, את כל התקוות, את כל ההבטחות של אבותיך, ואז פשוט לא יודעים מה יקרה. זה לא דומה לשום דבר בעולם. חוץ מאמונה דתית, אני משער, ואני לא בן אדם דתי במיוחד. כשמשקיעים במניות או בסחורות אפשר לגדר את הסיכון, אפשר לשים את הכסף בעשרה מקומות שונים, או באלף מקומות. אפשר לפזר את התקוות והפחדים בין השקעות שונות. ונכון שבסופו של דבר זה הימור, וברור שיש תנודתיות, אבל תמיד ידעתי שבסוף תהיה לי איזושהי תשואה. שבסוף אני אפיק מזה איזשהו רווח.
פעמיים בשנה קיבלתי כרטיס ברכה מהארווי ואידית: אחד בחג המולד ואחד ביום ההולדת של תומס, שחל חמישה ימים לפני יום ההולדת שלי. כרטיסי הברכה היו כתובים בכתב ידו המסודר והחזק של הארווי. אף פעם לא היה כתוב בהם הרבה. אותם קיטורים שאני יכול לשמוע מהנרי או מהתאומים ג’ירו: לא מספיק גשם, יותר מדי גשם, יבול שהתקלקל, מחירי הדיזל, ניתוח יקר להחלפת מפרק ירך, וכולי. לפעמים הארווי שלח לי תמונות של המשק שלהם, שהיה ברור שהן צולמו במצלמה חדפעמית עם סרט צילום גרוע, כי הן היו מטושטשות וסבלו מחשיפת יתר. ראיתי שדות של שתילים, שורותשורות של צמחים ירוקים ועדינים, או שקיעה אדומה על שדות דגן יבש וחיוור. שלג עד אדני החלונות של הבית, או קרדינל צפוני במתקן להאכלת ציפורים בגינה שלהם. אף פעם לא צורפו הסברים לתמונות שהוא שלח לי, ולא היה להן קו מנחה או נושא. פשוט תמונות מהחיים שלו. בדיוק כמו שהוא שלח אולי לתומס כשהוא היה בעירק, או אפילו בארצות הברית, באיזשהו מחנה בדרום הלח.
״תזכיר לי שוב, מי האנשים האלה?״ שאלה פלישה וסקרה את הכתובת שלהם על המעטפה. ״איך הכרת אותם?״
איך יכולתי להסביר? שפעם פגשתי איש זקן בתחנת דלק באמצע שומקום, ונתתי לו את כרטיס הביקור שלי, ואחר כך, אחרי חודשים, אחרי שנים, הוא ואשתו באו לבקר אותי פעם בשיקגו? כי אני דומה לבן שלהם שנהרג?
״אה,״ אמרתי, ״סתם ידידים ותיקים של המשפחה.״
״טוב, שנזמין אותם לחתונה?״ היא שאלה אותי יותר מפעם אחת.
״לא. הם גרים באילינוי, ליד הגבול עם איווה. הארווי הוא חקלאי והוא לא אוהב נסיעות. אני לא רוצה להטריח אותם. אנחנו לא עד כדי כך קרובים, לא ממש.״
״אתה בטוח? נראה שמאוד אכפת להם ממך. זאת אומרת... הם שולחים לך יותר כרטיסי ברכה מההורים שלך.״
״לא, תאמיני לי. זה בסדר.״
ואז, לפני כמה חודשים, הגיע מכתב קצר. אבל לא בכתב של הארווי אלא בכתב רך יותר, אלגנטי ומעוגל יותר. עם נטייה פחות חדה של העט. וכשחזרתי מתיבת הדואר קראתי את ההודעה שהארווי מת. שקרתה לו תאונה קשה עם איזושהי מכונה במשק. ואידית מצאה אותו שם, באחד השדות, וכבר לא נשאר לה מה לעשות, כבר היה מאוחר מדי, ועכשיו גם הוא מת.
וחשבתי, כמו שאני חושב עכשיו - למה באמת לא הזמנתי אותם לחתונה? דווקא אותם. מי התגאה בי כמוהם? מי הקדיש לי זמן והאמין בי בנחישות כזאת? מי באמת אהב אותי כמו בן? ומה אני עשיתי? התקשרתי אליהם? אפילו לא פעם אחת. כתבתי? אולי פעם בשנה. באתי לבקר? אף פעם לא.
כמה הם היו מתגאים בי. ובפלישה.
איך אני יכול להיות אבא? איך אפשר לסמוך עלי? מה עשיתי איפעם חוץ מלהיכשל ולאכזב? נכשלתי עם פלישה, אכזבתי את לילנד, אכזבתי את הארווי. ועכשיו הממגורה הזאת. אלוהים אדירים. איזה מין בן אדם אני?
השמש עולה. בקרוב הלקוחות הראשונים יתחילו להגיע. לי תמיד שמע צלילים, מוזיקה, כשהשמש שקעה. צלילי ג’ז. לא יודע. ובזריחה? אני לא חושב שלזריחה יש צליל. מבחינתי זריחה היא כמו אישה יפה שמפהקת כשהיא מתעוררת, או אולי... לא יודע, אולי תינוקת. תינוקת שפוקחת עיניים. אולי גם וגם. בכל מקרה, מיום ליום אני מרגיש פחות ראוי ליום נוסף, לשחר כזה.
רוני
הסתכלנו על הסופה שזחלה והתקרבה במכ״ם שבטלוויזיה, כמו מין פלישה של חייזרים: כתם לבן ענקי שנמשך מאוקלהומה עד אונטריו, אבל החלק העיקרי של הסערה היה מכוון ישר אלינו, ישר לוויסקונסין. בטלוויזיה היו תמונות של מה שהסופה השאירה אחרי שהיא עברה: רחובות שנקברו באיווה סיטי, כבלי טלפון שנקרעו בלינקולן שבנברסקה, פרות שקפאו ונדבקו לאדמה בעיר פּיר שבדקוטה הדרומית, ותאונת שרשרת של ארבעים מכוניות ליד סנט לואיס שבמיזורי. החזאית לבשה חולצה מאוד צהובה כשהיא סיפרה לנו שהסערה תכה אצלנו בשבת, חמישה בינואר - היום שבו אני אתחתן עם לוסינדה בַּרנס.
ביום שישי שלפני החתונה, לי לקח אותי אחרי הצהריים לאוקלייר, לחנות לבגדי גברים בקניון קטן ליד רחוב הייסטינגס, ליד חנות של עודפי צבא ומסעדה סינית סגורה שנראית כמו פגודה אדומה. הלכנו לשם בשביל לקחת את חליפות הטוקסידו שלנו ולראות שהכול מתאים בדיוק. לוסי רצתה שתהיה התאמה בין החליפה שלי לחליפה של לי, אבל אני התעקשתי לבחור בעצמי את חליפת החתונה שלי. קודם כול תכננתי לנעול מגפי בוקרים חדשים ולענוב עניבת בוקרים עם אבן טורקיז שאבא שלי קנה בטיול משפחתי לאלבקרקי. הסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי.
אכלנו יחד צהריים בצ’יקן אנלימיטד - לי נורא אוהב לאכול שם, וזה גם המקום האחרון שעוד פתוח ליד הכביש הישן, שכבר מזמן עשו לו כביש עוקף. ישבנו על כיסאות אדומים גבוהים ואכלנו צ’יפס, כריכים עם עוף מטוגן וחטיפי גבינה. שתינו בירה שחורה, והוא קרא לי מאמרים מגיליונות ישנים של ״ספורטס אילוסטרייטד״.
אחרי האוכל לי החליט שנלך לשחק כדורת. לי הוא שחקן כדורת ממש מחורבן, בחיי. הוא עשה 101 נקודות ואני עשיתי 215. אבל היה נחמד. אולם הכדורת היה די ריק, ותיארנו לעצמנו שזה בגלל הסערה שמתקרבת, כי אנשים הלכו לקניות בשביל לאגור אוכל וכל מיני דברים.
״בחיי,״ לי אמר, ״לפי איך שכולם מתנהגים, אפשר לחשוב שתכף הוריקן מגיע. אנחנו בוויסקונסין בסך הכול.״
״לוסי דואגת בקשר לחתונה,״ אמרתי. ״היא דואגת שאנשים לא יוכלו להגיע לליטל וינג, או שהמטוסים יתעכבו במינסוטה.״
״אה, טוב,״ הוא אמר, ״מה שחשוב זה שאתם מתחתנים. נכון, חבר? אני אהיה שם. וקיפ ופלישה. ואדי. והתאומים ג’ירו. ובת’ והילדים.״
״והנרי.״
לי הנהן וסובב כדור כדורת בידיים. ״כן. גם הנרי.״
״אולי כדאי שניסע הביתה,״ אמרתי. ״לא צריך לשחק שני משחקים. בוא נחזור הביתה.״ בחוץ השמים נהיו אפורים.
לי נהג לאט בחזרה לליטל וינג, נסע בדרכים צדדיות והסתכל על השמים מהשמשה הקדמית.
״נהיה חשוך שם בשמים,״ הוא אמר.
חשבתי מה לוסי עושה בדיוק עכשיו, אם היא שמה את הידיים על הבטן, אם התינוק בועט. נזכרתי בהורים שלי והצטערתי שהם כבר לא בחיים, הצטערתי שאני לא יכול לראות אותם ביום החתונה שלי.
״טוב,״ לי אמר. ״שעות הרווקות האחרונות שלך.״ הוא הסתכל עלי. ״בקשות אחרונות?״
שִכבה טרייה של שלג כבר כיסתה הכול. השמש פרשה סופית. לי הדליק את הפנסים אף שבקושי היה ארבע אחרי הצהריים. הוא נוהג טוב, הוא נסע לאט ובזהירות.
״אתה יודע מה הייתי רוצה?״ שאלתי.
״לא.״
״הייתי רוצה לדעת למה אתה והנרי לא מדברים.״
לי הוריד לרגע את העיניים מהכביש והעיף מבט במראה הצדדית שלידו, על אף שידעתי שאין שום מכונית מאחורינו, וגם לא מפלסת שלג או מפזרת מלח. רק אנחנו היינו שם בכביש.
״כי אתה יודע, לי, זה פשוט לא נראה בסדר. משהו לא בסדר. אתם שניכם כבר אף פעם לא ביחד.״
וזה היה נכון. לא ידעתי מה קרה, אבל ידעתי שמשהו הפריד ביניהם, וכל פעם שכולנו נפגשנו, כל אחד מהם כאילו דחף את השני לקצה השני של החדר. הם כבר לא צחקו אחד עם השני. הם לא עמדו ביחד כמו פעם, קרובים אחד לשני כמו סוסים באורווה כשהכתפיים כל הזמן מתחככות, ולא דיברו אחד עם השני מאחורי היד וצחקו ככה שנורא רצית שהם ישתפו גם אותך.
״זה בגלל כסף?״ שאלתי.
״לא,״ לי אמר בפנים קודרים. ״אנחנו אף פעם לא מדברים על כסף.״ הוא הסתכל עלי בשביל שאני אבין שהוא מרוגז, ולא רק על הנרי. ״אתה יודע את זה.״
״מה, אתה עוד פעם עובר למקום אחר?״
״לא. חזרתי לתמיד. אני לא עובר לשום מקום,״ לי אמר.
עוד לא ידעתי איך לספר לו את זה, אבל ידעתי שלוסי ואני כן עוברים. שבאביב נעבור לשיקגו, לשכונה שקוראים לה בַּקטאון, לא רחוק מריגלי פִילד. לוסי שמרה על קשר עם קלואי, שהיתה קודם אשתו של לי, והתברר שקלואי ממש מחבבת את לוסי. והיא מצאה לה עבודה בלהקת מחול. היא תתחיל לעבוד במשרד, לענות לטלפונים או משהו כזה, אבל גם זה משהו. איזשהי התחלה. לא רציתי שהיא תמשיך לעבוד בחשפנות, ובגלל התינוק גם היא לא רצתה. הגיע הזמן שנהיה משפחה, שנהיה אנשים רגילים, כמו כולם.
לוסי ידעה על כל הניסיונות שלי להסתלק מכאן. היא חשבה שאולי זאת ההזדמנות שלנו לעשות את זה, להמשיך בחיים שלנו. לנסות משהו שונה. הרבה שנים היא חסכה כסף. היא אמרה שאני אוכל להישאר בבית ולטפל בתינוק בזמן שהיא תעבוד. היא אמרה שאם לא ננסה לעבור עכשיו, אז אחרי שיהיה לנו תינוק זה כבר יהיה יותר מדי קל להישאר כאן לתמיד, והיא ידעה שאני מרגיש כאן כמו במלכודת.
״אני בסך הכול רוצה שכולם יהיו חברים שוב.״
״רוני, לא תמיד זה קל כל כך.״
״אתה עשית משהו רע? או הוא עשה?״
לי הסתכל קדימה. ״אני עשיתי, אני מניח.״
״אז תתנצל. תגיד לו שאתה מצטער.״
״תראה, כרגע אנחנו לא כל כך מדברים, אני והנרי.״
חשבתי רגע.
״אני לא יודע אם כבר קנית לי מתנה לחתונה או לא, אבל אם לא, אז אתה יכול לעשות בשבילי דבר אחד.״
לי שתק, ומפרקי האצבעות שלו נהיו לבנים מרוב שהם נלחצו אל ההגה. כאילו הוא מנסה לשבור את ההגה.
״אתה יכול להתנצל. זאת תהיה המתנה שאתה תיתן לי.״
״זה כל מה שאתה רוצה?״
״תראה, מה אני אגיד לך, אם אתה רוצה לשלוח אותי ואת לוסי לירח דבש בהוואי או משהו כזה, אני לא אלחם איתך.״
הוא צחק. אני אוהב להצחיק אותו. והיתה לי הרגשה שלא יצא לו לצחוק הרבה בזמן שהוא לא היה בוויסקונסין. אף פעם לא ידעתי בדיוק איך החיים שלו נראים, אבל נדמה לי שהם בטח די קשים, הרבה בדידות. הוא נמצא בדרכים יותר מכל בן אדם שאני מכיר, ומהימים שלי ברודיאו אני יודע שנסיעות זה לא כל כך כיף כמו שחושבים. בשלב מסוים פשוט נמאס לך לעבור ממקום למקום. ועד שאתה מוצא מקום שמעניין אותך, עד שאתה מוצא מיטה שהיא מספיק נוחה או מסעדה שבאוכל שלה אין יותר מדי שומן, כבר אתה צריך להמשיך הלאה.
״טוב,״ לי אמר, ״אז אני מניח שהכרטיסים לארוּבָּה יישארו אצלי.״
צחקתי. ״איפה זה ארובה?״
״בחיי שאין לי מושג. בקריביים, לא? לא יודע. אני מוזיקאי, לא מומחה לגיאוגרפיה.״
ראינו שהשלג מצטבר, יורד חזק יותר, אבל ממול כבר ראיתי את הממגורה של קיפ, את המגדלים הצהובים על רקע השמים האפורים.
״הוא עשה שם עבודה טובה, קיפ,״ אמרתי והצבעתי.
לי הנהן. ״כן. בזה אתה צודק במאה אחוז.״
״אתה רוצה לבוא אלי?״ שאלתי. ״נוכל לראות טלוויזיה. אני חושב שלוסי אצל אחותה והמשפחה שלה. כנראה אסור לי לראות אותה היום בלילה. או שאולי אסור לי לראות את השמלה שלה? זה מבלבל.״ מה שרציתי להגיד זה שלא בא לי להיות לבד בדירה שלי. האמת היא שכבר לא כל כך אהבתי את הדירה הזאת. ידעתי שהיא לא מקום טוב בשביל תינוק, לא מקום טוב בשביל להקים משפחה. היה לי שם איזה מחבת, שני סירים, מיקרוגל, כמה קערות וצלחות, וקצת סכו״ם. וחלק מהסכו״ם היה מפלסטיק, ממקדונלד’ס. הטלוויזיה היתה חדשה, אבל המיטה היתה כל כך משומשת, שהיא נראתה כמו טאקו - כולה שקועה ועייפה. הכריות שלי היו צהובות והסדינים היו ישנים משהו פחד ומלאים סמלים של הגרין ביי פקרס, ובעינַי זה דווקא מצא חן, אבל לוסי אמרה שלא ניקח אותם לשיקגו. וכנראה היא צדקה. לפעמים הייתי מסתכל עליהם וחושב, בחייך, רוני, אתה כבר לא ילד.
״לא,״ לי אמר, ״אולי פשוט נעצור בפאב? יש היום משחק כדורסל, לא? הבדג’רס... אני לא זוכר נגד מי הם משחקים...״
״בטח. נשמע טוב,״ אמרתי. וכבר חשבתי על חטיפי חזיר או פיצה קפואה, צ’יפס או אגוזי קשיו חמים.
לי החנה את הטנדר מול הפאב, וראיתי שהניאונים לא דולקים, וזה היה מוזר, במיוחד שהיה כל כך חשוך בחוץ. בדרך כלל האורות האלה מאירים את כל המדרכות בסביבה, ובקיץ הם מושכים המון עשים וחיפושיות. הצמדתי את הפרצוף לחלון של הטנדר: הפאב נראה סגור, אף אחד לא היה מאחורי הדלפק של הבר, הכול היה חשוך לגמרי.
״אתה בטוח שהם פתוחים?״ שאלתי כשיצאנו מהטנדר וניגשנו לפאב.
לי פתח את הדלת ואמר, ״די בטוח. הדלת לא נעולה.״
•••
״הפתעה!!!״
בלונים וקונדומים מנופחים נפלו מהתקרה, מתוך סדין שמישהו חיבר לשם. אנשים התחילו לזרוק כדורי ים מתנפחים, ומכונת התקליטים הישנה נדלקה פתאום כמו מכונת זמן וניגנה את אחד השירים של גארת ברוקס שאני הכי אוהב, מהתקופה שהייתי סתם נער חרמן ומלא חצ’קונים.
באותו רגע היה אפשר להפיל אותי בפוּוּוּ אחד. כי הייתי בטוח שאף אחד לא עושה לי מסיבת רווקים, ולא ידעתי איך לבקש. אני לא אומר שרציתי לנסוע לווגאס ולהתנהג כמו איזה זבל או משהו כזה, אבל כן רציתי לעשות משהו, איזושהי מסיבה, והתחלתי לחשוב שאף אחד לא זוכר או שלאף אחד לא אכפת. אפילו אמרתי ללוסי, ״באמת עדיף שנסתלק מכאן. כל החברים שלי התחרפנו.״
אבל עכשיו, בפאב, נראה לי שכמעט כל ליטל וינג שם, ואנשים היו דחוסים אחד על השני עד הסמטה שמאחורי הפאב, ושם אלה שלא הצליחו להיכנס עשו כדורי שלג והעיפו אותם על הדופן של מכל אשפה אדום. השלג נהיה ממש כבד בשלב הזה. להרבה מהאנשים היו צפצפות או רעשנים, וחלק הביאו חליליות וטנבורים ופעמונים ומשולשים מחדר המוזיקה של הבית ספר, ככה שהרעש בפאב היה כמו של קהל ביתי ברודיאו, וכולם טפחו לי על הגב וחיבקו אותי, וגם לוסי היתה שם! לוסי המתוקה שלי! והיא ישר ניגשה אלי ושמה את הידיים המתוקות שלה מסביב לצוואר שלי ונתנה לי נשיקה סקסית גדולה, וכשכולם ראו את זה נהיה כזה רעש שעוד רגע התקרה המזורגגת היתה עפה.
ואז לי עלה על הבר ודרש שקט, והוא לקח כוס בירה ואמר, ״לחיי לוסי ורוני והתינוק הקטן שלהם. אם אתה שומע אותנו שם, תן לאמא שלך בעיטה קטנה. אבל תחזיק חזק.״ ואז הוא ירד מהבר והתקדם בין האנשים עד שהוא הגיע אלי ואל לוסי, והוא לקח את היד שלי ושם אותה על הבטן של לוסי ואז הוא אמר, ״טוב, עכשיו, כולם, בואו נריע לכבוד לוסי ורוני. כיפק היי!״ וכל הפאב נהיה בלגן אחד גדול, מרוב אנשים שהשתוללו והרעישו ברעשנים וחבטו באגרופים על הבר ורקעו ברגליים ושרו, ובאמת מתחת ליד שלי היה רפרוף קטנטן, כמו חתלתול שמנסה לצאת משקית נייר.
לי חיבק אותי ואמר, ״אני אוהב אותך, חבר. מזל טוב.״
ממש לא האמנתי. לא האמנתי שכולם שם, כל מי שאני מכיר, כל מי שאני אוהב. כולם ניגשו אלינו, חיבקו את שנינו. הנרי, בת’ והילדים שלהם - אלכס ואלינור - נישקו אותי על השפתיים כאילו אני דוד שלהם, וחיבקו אותי חזק כמו שאני חיבקתי אותם. וקיפ ופלישה. פלישה אמרה ללוסי משהו באוזן, שלא שמעתי, אבל כנראה זה היה משהו נעים, כי לוסי התחילה לבכות והן התחבקו כמו אחיות שלא ראו אחת את השנייה חמישים שנה ולא ייפגשו יותר. ואדי והמשפחה שלו. התאומים ג’ירו, כמו שני דובים גדולים. וכמה מורים שלימדו אותי פעם, זאת אומרת, שלימדו אותנו. וחברים מבית הספר, וחברות שלי לשעבר, ובני דודים של בני דודים, וכל מיני חבר’ה מהרודיאו שלא ראיתי כבר שנים. היד שלי כבר התעייפה מללחוץ כל כך הרבה ידיים.
ואז, באיזשהו שלב, מישהו - כנראה אחד החברים שלי מהרודיאו שלא ידע - נתן לי כוסית טקילה, ובלעתי אותה כמו תרופה לפני שבכלל הבנתי מה אני עושה. ואני חושב שגם אף אחד לא שם לב, כי כולם כבר שתו המון ועשו חיים, זה בטוח, ולוסי היתה מוקפת בנשים ליד הבר, שנגעו לה בבטן, והנרי ובת’ ישבו בתא ישיבה, והילדים שלהם ישבו להם על הברכיים, ולי שיחק כדורגל שולחן עם אדי, ושניהם הזיעו כמו משוגעים. וככה, כשהכוס השנייה הגיעה, וגם זאת שאחריה, לא היה שם אף אחד שיוציא לי אותן מהיד. וככה הן ירדו לי בגרון.
הערב עוד לא נגמר, ואני כבר הורדתי איזה שלוש או ארבע כוסות, אני חושב. אולי חמש. יותר אלכוהול ממה ששתיתי כמעט עשר שנים, אבל בכל זאת לא היתה שם אפילו כמות של ספל אחד. ואחרי הכוסית הרביעית או החמישית הזאת אני לא זוכר כמעט כלום, רק שפתאום ידעתי שאני כבר לא בפאב, והיה לי קר נורא, והייתי אבוד לגמרי. אני לא זוכר שלוסי הלכה, אני לא זוכר שאמרתי לה שלום, לא זוכר שנישקתי אותה. לא זוכר אם לי הציע שהוא ילווה אותי הביתה, או אם הנרי ובת’ הציעו שהם יסיעו אותי. לא זוכר אם אדי הציע לי עבודה או לא. אם קיפ אמר שהוא צריך מישהו בממגורה.
האמת, פשוט התעלפתי. כיביתי את הנר של עצמי, לילה טוב.
כשהתעוררתי, כנראה הייתי באיזה מרחק מהפאב, כי לא ראיתי את הניאונים. לא ראיתי אפילו את הפנסים ברחוב הראשי. הכול היה ממש שקט ולבן וקר. שום פנסים של מכוניות. שום צוויחות של אופנועי שלג בחצות וגם לא הנהמות השקטות של המפלסות שמפנות את הכבישים. כלום. רק שלג. שלג כבד וגדול. קצת רוח, והשלג שצורב על העור שלי. במצב כזה לא צריך להיות מדען טילים, כמו שאבא שלי היה אומר, בשביל להבין שהלכת לאיבוד. וזה מה שידעתי - שהלכתי לאיבוד. ושאני שיכור. כנראה הייתי מטושטש, כי לא הבדלתי בין למעלה ללמטה, וחוץ מזה גם נורא נבהלתי. אבל אני חושב שאולי צחקתי כשהלכתי, כי אני זוכר שחשבתי, איך אפשר ללכת לאיבוד בליטל וינג? אני יודע שהידיים שלי היו בחוץ, כי הן היו כל כך קרות, ולא היו לי כפפות. ורק המשכתי להושיט ידיים קדימה, קיוויתי שבסוף אני אגע במשהו - בקיר, במכונית, לא יודע. אפילו במצבה, שאז הייתי יודע שאני מצפון לעיר. אבל לא. לא נגעתי בכלום. וככה המשכתי ללכת. וכל הזמן אמרתי את השם של לוסי, אמרתי אותו בכל צעד שעשיתי, כאילו ככה אני סופר את הצעדים. וחשבתי לעצמי, זה ממש טיפשי. מחר אתה תהיה חתן, בעל, אבא לעתיד. תעבור לשיקגו. ואז... תצטרך להרכיב עריסה. לצבוע כמה קירות...
המשכתי לחשוב שאני רק צריך למצוא מכונית או בניין - חלון שאפשר לשבור או דלת שאפשר לבעוט בה - איזושהי דרך להיכנס לאנשהו, למקום חמים, להתרחק מהשלג. השלג הצטבר לי על הכתפיים, נכנס לי לתוך החולצה, נמס לי על החזה. ולאן בכלל נעלמו כולם? איפה לי? איפה הנרי? אדי? קיפ? איפה החברים שלי? כנראה התחלתי להתפכח קצת, כי נהיה לי עוד יותר קר.
מילימטרים, סנטימטרים, מטרים. הכול נראה כמו קילומטרים. קילומטרים ארוכים וקרים. הירכיים כאבו לי מרוב קור, דרך הג’ינס העבים. הברכיים שלי היו כמו קוביות קרח. התחלתי לשיר, שרתי את אחד השירים הכי ראשונים של לי, שעוד זכרתי בעל פה. חשבתי שאולי מישהו ישמע אותי, ישמע את הזיופים האיומים שלי ויבוא לחפש אותי. וזה גם חימם אותי קצת, כמו ילד במחנה קיץ שהולך בגשם ושר שיר לכת עם החברים בשביל לא להרגיש כמה הוא רטוב ומלא בוץ. וכל הזמן השתדלתי שהידיים שלי יהיו קדימה, בשביל לנגוע במשהו, אבל כלום, אפילו פעם אחת לא נתקלתי בשום דבר, ואז, בערך כשהן כבר קפאו לגמרי וכבר לא הרגשתי בהן שום דבר, דחפתי אותן לכיסים של המכנסיים והמשכתי ללכת.
אולי עדיף שתשב, חשבתי, שתישאר במקום אחד. תקרא לעזרה. אז נשכבתי, והשלג היה כל כך סמיך ורך שזה היה כמעט כמו מיטה, ובכל מקרה, זה היה עדיף ממגפי הבוקרים הישנים שלי, עדיף מלהילחם בסופה מחורבנת בוויסקונסין. אבל רק אל תירדם. אולי רק שהעיניים ינוחו קצת, שהרגליים ינוחו, אבל אל תירדם. רק תמשיך לשיר. כולם מכירים את השיר הזה. רק תמשיך לשיר. זה יחמם אותך. תשיר בקול רם. אף פעם אל תפחד לשיר בקול רם. רק תמשיך לשיר, ככה לא תירדם.
זה כל מה שאני זוכר. רק שהרגשתי שנוראנורא קר לי, והתפלאתי לאן כולם נעלמו.
בת’
הטלפון על ארונית הלילה שלי צלצל באמצע הלילה והשתדלתי להרים מהר את השפופרת, לפני הצלצול השני. הלב שלי דפק חזק. שום בשורה טובה לא מגיעה בשעה כזאת - אף פעם. פחדתי שאחד ההורים שלי מת. אבל זאת היתה לוסי. לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה. היא בכתה בטלפון, כמעט צרחה, ומה שהכי מוזר - שברגע ששמעתי את הקול שלה נרגעתי כל כך שכמעט נרדמתי בחזרה. אני יודעת שזה בטח נשמע משונה, אפילו מפלצתי, אבל פשוט הרגשתי הקלה עצומה שזה לא אבא או אמא שלי שאומרים לי למהר לאיזה בית חולים כי לא נשאר הרבה זמן. נתתי להנרי את הטלפון והוא לקח אותו והתחיל לנסות להרגיע אותה. הוא התיישב על שפת המיטה, ואני הנחתי יד על הגב שלו, על עמוד השדרה. הווילון באחד החלונות היה פתוח, ובחוץ, אף על פי שהיה לילה, החושך היה בהיר יותר בגלל כל השלג.
״בסדר, אני כבר מגיע,״ אמר הנרי. ״חכי לי שם.״
הוא נתן לי את השפופרת כדי שאשים אותה בחזרה. ״מה קרה?״ שאלתי והתיישבתי. ״לאן אתה הולך?״
״רוני. הם לא מוצאים אותו.״
״מה זאת אומרת לא מוצאים אותו. רק עכשיו ראינו אותו.״
״אבל הם לא מוצאים אותו, בת’, בסדר? אני יוצא. לקחתי את הטלפון שלי.״
״רגע, אני אבוא איתך.״
הנרי לבש שני זוגות גרביים, תחתונים ארוכים, את המכנסיים הכי עבים שיש לו, חולצות פלנל וסוודר צמר.
״לא, לא. תקשיבי, אני אפילו לא יודע אם אני אצליח לעבור את דרך הכורכר ולצאת לכביש. את תישארי עם הילדים. אנחנו נמצא אותו.״
הוא כבר כמעט יצא מהחדר שלנו, והיתה לי הרגשה שאני לא אראה אותו שוב לעולם, וחשבתי שככה בטח מרגישה מישהי שנשואה לכבאי או לשוטר או לחייל שיוצא לקרב. אין זמן לפרידות ונשיקות, והכול נשאר באוויר - החיים פשוט מושעים, כדי שהאדם שאת הכי אוהבת בעולם יוכל להסתער לתוך שריפה, לתוך קרב, לתוך סופה, ולהיות ממוקד לגמרי בעזרה לאנשים אחרים, לעמיתים או לחברים שלו.
קמתי וירדתי אחריו למטבח, ושם הוא לבש במהירות את המעיל ולקח את המפתחות מהשולחן. הוא הסתובב לצאת אל המכונית ואני אחזתי בזרועו.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי ונישקתי אותו.
״גם אני אוהב אותך.״
״רגע.״
״מה,״ הוא אמר בעצבנות. ״בחייך, בת’, מה העניין?״
״קח.״ נתתי לו כובע צמר וכפפות וצעיף וחטיף גרנולה. פתחתי את המקרר ונתתי לו קוקה קולה וחפיסת שוקולד ותפוח. הידיים שלו היו מלאות.
״אני חייב ללכת,״ הוא אמר.
״ליתר ביטחון.״
״בסדר.״
״אני אוהבת אותך.״
הוא טרק את הדלת, התניע את הטנדר, וראיתי איך הוא יוצא לתוך הסערה, נוסע לאורך דרך הכורכר ויוצא אל הכביש, והאורות האדומים של הטנדר שלנו נעלמו. התיישבתי ליד שולחן המטבח. השעון במיקרוגל הראה 3:09. הילדים יתעוררו רק בעוד ארבע או חמש שעות, אבל אני הייתי ערה לגמרי. ניגשתי לסלון, צנחתי על הספה שלנו, והתחלתי לעלעל בירחונים שפלישה נתנה לי בתחילת השבוע.
היא מנויה על כמה ירחוני זבל שלפעמים דפדפתי בהם בסופרמרקט כשחיכיתי בתור לקופה. רק תמונות, בלי שום מאמרים, סיפורים או שירים. הכול תמונות של ידוענים, ובימינו יש כל כך הרבה, שאני אפילו לא מזהה את כולם. חיזורים וחתונות וגירושים - מתוכננים או אמיתיים? מי יודע בכלל. זוגות שנראו לך מושלמים נפרדים אחרי חודש, שנה, שנתיים. זוגות שרואים בטלוויזיה ואומרים, ״יואו, כמה הם יפים. והם בטח כל כך מאושרים. היא ממש מתאימה לו.״ או להפך.
ואחרי כמה זמן כתוב שהם מתגרשים, ותמיד אותם הדברים: ״מחלוקות שאינן ניתנות לגישור, התרחקנו, זאת לא אשמתו של אף אחד, פשוט האהבה דעכה.״ ישבתי שם על הספה והסתכלתי על הדפים המבריקים, וראיתי תמונה של קלואי ולי הולכים ברחוב בניו יורק. הולכים יד ביד, אבל אף אחד מהם לא מחייך, שניהם מתחבאים מאחורי משקפי שמש יקרים, שניהם בבגדים שחורים. חוץ מהסניקרס האופנתיים והג’ינס הצמודים, היה אפשר לחשוב שהם בדרך להלוויה. הפכתי את הדף והתחלתי לפתור תשבץ - כל דבר שירגיע אותי.
אחרי הלילה ההוא עם לי, לפני כל כך הרבה שנים, עברו עלי עוד כמה חודשים מעיקים במספרה וכמלצרית בפאב, ואפשר להגיד שאם איפעם החיים שלי ירדו מהפסים, זה היה בתקופה הזאת. לא שכבתי שוב עם לי, אבל במשך שבועות התקשרנו אחד לשני כל לילה, כמעט קצרי נשימה מרוב התרגשות, שכבנו על הגב כל אחד במיטה שלו, בבית שלו, כמו בני נוער מאוהבים, אלא שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות שאנחנו מאוהבים, או לא מאוהבים.
וזה נכון: בתקופה המבולבלת הזאת בחיים שלי שכבתי עם עוד שלושה גברים, אם כי אף אחד מהם לא נחקק לי בזיכרון. אני לא יודעת מה ניסיתי לעשות, או איזה גבולות בתוכי ניסיתי לבחון. אולי קיוויתי שאני אוכל פשוט לשכוח את הנרי אחת ולתמיד ולהמשיך הלאה. שאם אני אשכב עם מספיק אנשים, אם אני אבגוד בחברוּת איתו, החברות הכי ארוכה שהיתה לי איפעם, אולי אני אוכל להדוף אותו מעלי לתמיד ופשוט להיות חופשייה.
אבל לקח לי הרבה זמן להפסיק לחשוב עליו.
בערך שלושה חודשים אחרי ששכבתי עם לי, רוני התקשר אלי ביום שישי בבוקר. הוא התקשר אלי למספרה.
״רוני, איך הצלחת למצוא אותי כאן?״ שאלתי.
״לרוני טיילור יש קשרים. מה שלומך, מותק? יש לך תוכניות לשבת בערב או לראשון בבוקר?״
אני לא יודעת למה, אבל המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה שעכשיו רוני רוצה להשכיב אותי. שכל החברים של הנרי חיכו מעט מאוד זמן, וכבר הם יוצאים מהחורים ומחזרים אחרי. אני חייבת להודות שבאותו רגע זה החמיא לי והעליב אותי באותה מידה.
״תראה, רוני, אני לא יודעת. זאת אומרת, הנרי ואני, אנחנו רק עכשיו נפרדנו. זאת אומרת...״
המילים טפטפו לי מהפה עד שהשתתקתי כששמעתי אותו צוחק בצד השני של הקו. הצחוק העמוק של רוני. הרגשתי שאני מסמיקה, כיסיתי את השפופרת בכף היד והעברתי מבט על המספרה כדי לוודא שאף אחת מהבנות לא עדה להשפלה שלי.
״מה אתה צוחק?״ שאלתי. ״רוני! תפסיק כבר! רוני?״
הוא עצר את עצמו, נשם עמוק ובסוף אמר, ״אני מגיע למיניאפוליס לרודיאו בשבת בערב. חשבתי שאולי תרצי לבוא. יש לי כרטיסים בשבילך, אם את רוצה. ממש קרוב לכל הפעילות בזירה.״ המילה שוב עוררה בו גיחוך. ״בגלל זה צחקתי, אם את רוצה לדעת.״
״אה,״ אמרתי.
כבר יצא לי לראות את רוני מתחרה באירועים מקומיים ואזוריים, בתחרויות רודיאו קטנות באזור ליטל וינג, אבל זה היה כמה שנים לפני כן, לקראת סוף התיכון, קצת אחרי שרוני החליט לפרוש מפוטבול, היאבקות וסופטבול. כולנו תמיד נסענו לצפות בו כשרכב על סוסים עייפים ועל שוורים שבעים מדי בזירות רעועות, שבהן היציעים היו שבורים בכל מיני מקומות, והצבע התקלף מהגדרות בטלאים גדולים ומכוערים.
אבל הפעם זה היה שונה. בקהל היו אלפי אנשים, אולי עשרות אלפים, והפרצוף של רוני התנוסס על מסך הטלוויזיה הענקי במטרודום על שם יוברט ה’ המפרי כשהוא נופף במבוכה, וכמה בחורות שישבו מאחורי הצביעו עליו וכל הזמן אמרו, ״איזה חמוד הוא.״ רוני, הידיד הוותיק שלי.
באותו ערב במיניאפוליס הוא רכב בעיקר על שור אחד, ג’קס, ואני זוכרת שכיסיתי את הפה בכף ידי כשהסתכלתי על רוני במכלאה וראיתי את היצור הגדול הזה מתרומם ומשתולל מתחתיו. ואז השער נפתח, והוא טס לתוך הזירה והיטלטל כמו בובת סמרטוטים הכי אמיצה שראיתי איפעם: יד אחת באוויר, כוכבי הכסף של הדורבנות מטושטשים מרוב תזזית, ג’ינס כחולים כהים, וחתימת שפם קלושה מעל השפה העליונה.
הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן - 3.2 שניות - אבל אני הרעתי לו כשהוא יצא בריצה מהזירה, קפץ מעל הגדר ונופף בכובעו אל הקהל. ראו שיש לו מעריצים, אנשים שמכירים את שמו. הוא רכב עוד פעם באותו יום, אבל לא עלה לגמר. אחרי הרכיבה האחרונה שלו ואחרי שהכניסו את השור בחזרה למכלאה, רוני הסיר את כובע הסטטסון השחור שלו, השתחווה עמוק למעריציו, ואז איבק את הג’ינס ואת כיסויי העור שעל רגליו.
נפגשתי איתו אחר כך מחוץ למטרודום, שתקרת הבד הענקית שלו קרנה באור הזרקורים. הוא עישן סיגריה עם כמה בחורים, ואחד החברים שלו שרק כשהתקרבתי. רוני העיף לו בהלצה את הסיגריה מהפה, אחר כך חטף לו את הכובע והשליך אותו כמו פריזבי עשרים מטרים מאחוריו. כולם צחקו.
ואז הוא הושיט לי מרפק כדי שאשלב את זרועי בזרועו, כמו ג’נטלמן מושלם. טיילנו קצת, אף על פי שנשבה רוח והיה קר - ערב אופייני לתחילת אפריל במינסוטה - ואני הייתי בנעלי עקב, וכפות הרגליים שלי קפאו. כל הזמן הסטתי את השיער מהעיניים, ורוני נאלץ להחזיק את הכובע שלו כדי שלא יעוף. בטח נראינו כמו זוג אוהבים מלפני מאה שנה כשפסענו ככה ברחובות העיר שעל גדת הנהר, אבל למעשה היינו רק ידידים.
״בואי ניקח מונית,״ אמר רוני לבסוף, דחף אותי לתוך מכונית צהובה ואמר לנהג שייסע למלון שלו. ״אל תדאגי. אני לא אנסה להתחיל איתך.״
״מצטערת. זה היה טיפשי לגמרי מצדי. אני לא... אני לא יודעת מה הבעיה שלי בזמן האחרון.״ הרגשתי שתכף אני אתחיל לבכות. כיסיתי את העיניים ונשמתי עמוק. ״היית נהדר שם בזירה, דרך אגב.״
״מה פתאום. זה היה ביצוע נוראי. טוב שאת היחידה שהגיעה לראות את זה.״
״הממ, לא הייתי אומרת. שמתי לב שהיו בקהל לא מעט מעריצות של רוני טיילור. די צעירות בשביל בחור כמוך, אבל בהחלט מעריצות.״
״אה, אל תדאגי,״ אמר רוני, ״מדי פעם אני מוצא חברה קצת יותר בוגרת.״ הוא חייך אלי, כך שכמה משיניו התותבות נחשפו, ונקש במפרקי האצבעות על החלון רק כדי להשמיע איזשהו רעש. ״הֵיי. את בסדר?״ אמר כשלא הגבתי. ״מה קרה?״
״לא קרה כלום. אבל אני באמת מקווה שיש בר במלון שלך.״
שנינו חיסלנו שני משקאות יקרים מדי בבר המפונפן בקומה הראשונה של המלון, אולם גדול עם תאורה משונה, יותר מדי מראות ולא מספיק לקוחות. ישבנו בתא ישיבה, ורוני סיפר לי על המסעות שלו, איך הוא וחבר שלו התחלקו בהוצאות הדלק ונסעו בכל אמריקה, והגיעו לכל מיני תחרויות וזכו בקצת כסף פה ושם, וככה הצליחו איכשהו להתפרנס.
בניו מקסיקו הארנקים שלהם התרוקנו, והמכונית של החבר שלו היתה זקוקה לרדיאטור חדש, אז הם ישנו על הרצפה בדירה של חברה, ורוני שמר לה על הילד שלה, שהיה בן שנתיים, והחבר שלו, קלינט, עבד בשטיפת כלים במועדון ספורט, עד שהם הצליחו לגרד מספיק כסף כדי להמשיך הלאה. באוקלהומה הם החטיפו לעובד תחנת דלק שניסה לאנוס תלמידת תיכון בשירותים ציבוריים. הם נתקלו בסיפור הזה ממש לפני תחרות רודיאו, ורוני אמר לנערה שתלך למצוא את ההורים שלה. ואז רוני וקלינט לקחו את האיש למגרש החניה וריסקו לו את הצלעות וגנבו לו את הארנק והכובע והמגפיים.
״את רואה,״ אמר לי רוני והצביע על המגפיים שלו, ״הם כבר לא נראים כל כך טוב כמו פעם, כשלקחתי אותם, אבל בכל זאת אלה המגפיים הכי יפים שהיו לי בחיים.״
השקנו כוסות. בחוץ התחיל לרדת המון שלג, פתיתים רטובים בגודל של מפיות תחרה. חיסלנו צלחת כנפי עוף וצלחת טבעות בצל, והשומן נזל לנו על האצבעות והשפתיים והסנטר.
״אני שמח לראות אותך,״ אמר רוני בלי להביט בי, תוך כדי כרסום עצם של תרנגולת.
״גם אני שמחה לראות אותך.״
עלינו לחדר שלו, לא לגמרי שתויים, אבל בערך. בימים ההם רוני שתה הרבה מאוד, וכשנכנסנו לחדר, היו פחיות בירה ריקות בכל מקום, והשולחן הקטן בפינה היה מכוסה בקבוקי ויסקי, וודקה ורום מתוצרת זולה. על הדלת בחוץ היה פתק:
רוני,
אל תחכה לי. פגשתי בחורה
שנראית כמו שאניה טוֵויין.
ניפגש בבוקר.
קלינט
ישבנו כל אחד על מיטה נפרדת, מתחת לכיסוי, שתינו רום וקוקה קולה, השתכרנו יותר ויותר ודיברנו על ליטל וינג, על הנרי ולי, על קיפ ואדי.
״זה לא ענייני,״ אמר רוני, ״אבל את חייבת לחזור להנק. הוא אוהב אותך. את יודעת? הוא באמתבאמת אוהב אותך.״
הנהנתי לתוך הספל שבידי ולקחתי לגימה גדולה.
״זאת אומרת, אני לא יודע מה קורה ביניכם כרגע, אבל אני חייב להגיד לך. הנק הוא חבר שלי, והוא בחור טוב, והוא ממש משוגע עלייך. תמיד היה.״ רוני הניח את הספל שלו. ״אני יודע שכולנו רוצים לצאת לעולם הגדול, להשתולל ולהתפרע, אבל לדעתי, כל העניין הזה הוא זבל אחד גדול. בלאו הכי כל אחד מחפש אדם אחד.״ הוא זקר אצבע כדי להדגיש את הטענה שלו, אבל הוא היה שיכור, ולכן האצבע היטלטלה קצת, כאילו הוא נוזף בי. ״ותאמיני לי, אני יודע מה אני מדבר. אני מסתובב בשטח. טעמתי לא מעט.״ הוא ישב בלי חולצה, ומעל עצם החזה היתה לו פלומת שיער, וקו שיער דק יותר קישר בין הטבור הקטן והשטוח שלו לחגורת הג’ינס. הוא הטה את הכובע השחור שלו על עיניו ולגם קצת מהמשקה שלו. ״אני אומר לך. את תתחרטי על זה. תתחתני עם הנקי, בת’. הוא בחור טוב.״ הוא הנהן. ״בחור טוב.״
״רוני, אתה תחזור פעם לליטל וינג או מה?״
״אני מקווה שלא,״ הוא אמר. ״אני אוהב את ואיומינג. את יודעת? ממש נעים לי להיות שם.״
״אני אתגעגע אליך אם אף פעם לא תחזור.״
״אז תבואי לבקר אותי. נוכל לרכוב על סוסים. לטפס על הרים. להסתכל על הכוכבים.״
הוא נרדם בהדרגה, ונחרות קטנות גרגרו לו בגרון ובאף. גמרתי את תכולת הספל שלי.
״את באמת תחיי כל החיים בליטל וינג?״ הוא שאל בנמנום.
״כנראה.״
״יש מקומות יותר גרועים, זה בטוח.״
״רוני?״
״הה?״
״אל תירדם.״
הוא הרים את הכובע מעל העיניים והציץ לעברי. ״חשבתי שאת לא רוצה שום עניינים.״ הוא קרץ לאט.
״אני לא רוצה. אבל אולי נוכל לראות טלוויזיה. הנה״ - הרמתי את הספל שלי - ״תמלא לנו עוד.״
״טוב, בסדר. עכשיו את מדברת לעניין. חושבת שיש להם ערוצים כחולים?״
שבוע אחרי שנפגשתי עם רוני התקשרתי להנרי. בתוך שנה התחתנו. בתוך ארבע שנים נולדה הבת הבכורה שלנו, אלינור. יש אנשים שממלאים תפקיד של מלאך בחיים שלך. בדיוק ברגע הנכון הם מרימים טלפון ומתקשרים, כי הם דואגים לך, כי הם רוצים לשמוע את קולך. אנשים שאומרים לך שמותר לך לבכות, או שהגיע הזמן להפסיק לבכות, לקום ולהמשיך הלאה. אנשים שרואים את היופי שלך, שנותנים לך הרגשה שהכול בסדר אצלך, שהם אוהבים אותך. אולי זה נשמע מוזר, אבל כשאנשים שואלים אותי על רוני טיילור, אני אומרת להם שהוא מלאך.
מעבר לחלון בסלון השלג עדיין ירד, וכבר לא ראיתי את סימני הצמיגים במקום שהטנדר של הנרי עבר זמן לא רב קודם לכן.
לי
בחלום אני גולדן רטריבר, והשמש זורחת במין צבע לבן של חשיפת יתר שרואים רק בתמונות ובסרטים משנות השבעים. אני רץ בעשב הגבוה בשדות שלי, ומישהו זורק לי כדור בייסבול ישן. אני מרגיש אותו בין השיניים. אני לא יודע מי זה, אבל אני מניח שזה הבעלים שלי. אנחנו יוצאים לטיול. אני כל כך מאושר. נעים לי שיש לי כל כך הרבה שערות, פרווה עבה ויפה כזאת. הלשון שלי היא כמו חתיכת בייקון חם, לא מבושל מספיק. אנחנו הולכים לאורך דרך הכורכר של הבית שלי, והכורכר קריר מתחת לכפות שלי. אני מלקק מים מהשלוליות, אני רודף אחרי פסיון ומגרש אותו מהמחבוא שלו. הבעלים שלי עוצר ליד תיבת הדואר, אבל היא ריקה, יש בה רק עיתון, והוא זורק אותו לאורך דרך הכורכר, כמו צעצוע. אני רודף אחרי העיתון. פתאום אני מרגיש שאני חולם, שהמצעים שלי סתורים לגמרי, ואני עצבני נורא, כאילו אני רץ מרתון מתוך שינה.
הטלפון צלצל ליד המיטה שלי, ושעון הרדיו שמשמאלו הראה 3:01. קלואי רוצה לנסות שוב, חשבתי לרגע. זאת בטח קלואי. לא. זאת היתה לוסי, ומיד הבנתי שמשהו לא בסדר.
״בקשר לרוני. אני כל הזמן מתקשרת ומתקשרת והוא לא עונה. ניסיתי מאה פעמים והטלפון רק ממשיך לצלצל. התקשרתי לאדי והוא הלך לדירה של רוני ודפק בדלת ורוני לא ענה, אז אדי פרץ את הדלת, והוא לא שם. הוא לא שם! מה זה יכול להיות, לי? איפה האהוב שלי? איפה רוני?״
״תתקשרי למשטרה,״ אמרתי והשתדלתי לשמור על נימת קול שלווה. ״תתקשרי לסיירת התנועה. תתקשרי לכל מי שאת מכירה. שיבואו לממגורה. אני תכף מגיע.״
השלג כבר הגיע כמעט לתחתית הדלת של הטנדר שלי, אבל העברתי אותו להנעה של 4X4 בהילוך נמוך ויצאתי לדרך. שמתי בתא המטען ערימת עצים כדי שהטנדר יהיה כבד יותר, וזה עזר, אם כי בכל זאת החלקתי קצת כמה פעמים, עד שראיתי בסוף את אור הפנסים הקלוש של המכוניות האחרות, ואחר כך את מגדלי הממגורה של קיפ, שהגיחו מהשלג. כעשר מכוניות וטנדרים כבר נאספו במגרש החניה של הממגורה, וגם כמה אופנועי שלג הגיעו.
קיפ כבר היה שם, והוא תפס פיקוד, חילק אנשים לזוגות ונתן להם חבלים ארוכים חדשים, פנסים חדשים מצוידים בסוללות חדשות, וזיקוקי תאורה - פריטים שהוא החרים כנראה מהמלאי בכולבו שלו.
יצאנו אל הלילה ברגל, אדי ואני. חבל ארוך חיבר בינינו, קשור ללולאות החגורה שלנו. קראנו לרוני, בעטנו בשלג, נעצנו בתלוליות השלג מוטות סקי ומקלות הליכה. הרוח הצפונית היתה כמו שיניים של משור ישן וחלוד, והשלג המשיך לרדת כשהתרחקנו עוד ועוד מהממגורה ומהאור המועט שהבניין וכלי הרכב שמסביב לו הצליחו להפיץ. חשבתי על רוני, על האפשרות שאני אאבד את החבר שלי, ופתאום זה נראה מאוד מציאותי, מאוד אפשרי. המשכנו ללכת בכבדות, קראנו לו בצעקות.
•••
זמן קצר אחרי שקלואי ואני התחתנו, רוני התקשר אלי, תפס אותנו באמצע ארוחת ערב. בהתחלה לא רציתי לענות לשיחה. עוד לא עבר חודש מאז הנישואים שלנו, אבל המצב כבר התחיל להידרדר. אבל בערב ההוא די נהנינו - דיברנו, החזקנו ידיים, שתינו יין. ערב כזה שעורר בי תקווה. לכן, כשהטלפון צלצל וראיתי את הקידומת המוכרת 715, נתתי לו לצלצל חמש פעמים, עד שבסוף קמתי והשלכתי את המפית על מושב הכיסא שלי. הרמתי אצבע, אמרתי לקלואי בתנועת שפתיים תכף חוזר, ויצאתי לרחוב.
״היי, לי, זה רוני. מה שלומך, חבר? מה שלום קלואי?״
מוזיקת ריקודים שבקעה מפאב סמוך הציפה את המדרכה, והיה קשה לשמוע את קולו. סתמתי את האוזן באצבע. ״אנחנו בסדר, חבר, ממש בסדר. תשמע, לא נעים לי לקצר, אבל אנחנו במסעדה. אני יכול לחזור אליך?״
היתה שתיקה קצרה בצד השני של הקו, וידעתי שהוצאתי לו את האוויר. רוני הוא כמוני, לעזאזל, הוא לא אוהב טלפונים; תמיד מעדיף שיחות פנים אל פנים, אוהב להסתכל לאנשים בעיניים, הוא אומר שככה הוא קולט יותר את מי שעומד מולו.
״אה, פשוט יש לי חדשות טובות,״ הוא התחיל שוב. ״יש לך דקה לחדשות ממשממש טובות?״
נשפתי את האוויר מריאותי. ״בטח שכן, רוני. אני אשמח לשמוע חדשות טובות. תספר לי את החדשות הטובות.״
״אני מתחתן. אני מתחתן, חבוב. אתה מאמין? לעזאזל, אני מתחתן!״
הוא צחק, ושמעתי את הקול של לוסי ברקע, וחשבתי איך אני הודעתי על האירוסים שלי לרוני, להנרי - לאנשים הכי חשובים בחיים שלי: דחפתי למעטפה כרטיסי טיסה ופתק קטן. ואחר כך המזכירה האישית של קלואי שלחה הזמנות רשמיות. לא התקשרתי אליהם בכלל; היינו עסוקים מדי, או משהו כזה, אני לא זוכר. אבל בחיי, ככה צריך לעשות את זה! יכולתי לדמיין את רוני בדירה שלו, לוסי לידו, אולי הם מחובקים, ועל הפנים שלהם חיוך רחב כמו קשת בענן באמצע הערבה. נשענתי על הבניין מאחורי, אבל זה היה חלון של מסעדה, והלקוח בצד השני נקש מולי בכעס במפרקי האצבעות. התנתקתי מהחלון, זזתי לעבר מדחן סמוך ונשענתי עליו.
״רוני,״ אמרתי בגמגום, ולא הצלחתי לשמוח כמו שצריך מרוב תדהמה שהוא הצליח למצוא מישהי. ״זה נהדר, בנאדם. זה פשוט... בחיי, זה החדשות הכי טובות בעולם!״ ורק אז השמחה באמת הציפה אותי. הזדקפתי והרגשתי שההתלהבות שלי הולכת וגוברת. עוצמת הקול שלי עלתה, ופתאום באמת רציתי לחבק את החבר שלי, להרים אותו באוויר. ״בחיי, רוני! זה החדשות הכי טובות ששמעתי בחיים שלי. איזה יופי לך, חבר. איזה יופי.״ הנהנתי לעצמי.
״אתה זוכר את לוסי, נכון?״ הוא שאל. ״מהחתונה? בפעם הראשונה פגשתי אותה במסיבת הרווקים של קיפ. זוכר?״
״בטח שאני זוכר, חבוב. ברור, ברור. לוסי היפהפייה.״
שמעתי אותם מתנשקים, שמעתי אותה אומרת ברקע, ״היי, לי.״
ואז רוני שוב: ״טוב, הייתי שמח לדבר איתך עוד, אבל אני יודע שאתה עסוק שם. אז רק רציתי להגיד...״ והוא השתתק לרגע. שמעתי שהוא חושב, מחפש את המילים, כאילו הן מטבעות שנשפכו לו על המדרכה - כל ההון שלו. ״רק רציתי לשאול אותך אם תהיה מוכן להיות השושבין שלי. כי אתה החבר הכי טוב שלי. אז זה בסדר מצדך? אתה מוכן להיות השושבין שלי?״
מכונית צפרה בכעס, צליל נמוך וארוך שכאילו מילא את העולם שלי.
״לי?״
״כן, אני כאן, רוני. בטח. ברור שאני אהיה השושבין שלך. לכבוד יהיה לי.״
״מצוין! אז בסדר, בנאדם. אני אתן לך לחזור למה שאתה עושה שם. רק רציתי לספר לך ראשון, בנאדם. אתה הראשון שיודע. בחיי, אני כל כך מתרגש! אני בקושי יכול לחכות. ביי, לי. תודה. ביי.״
הוא ניתק לפני שהספקתי להגיד לו שאני אוהב אותו. כנראה הוא ניתק כי הוא חשב שהוא מפריע לי, לחבר הכי טוב שלו לכאורה.
נכנסתי בחזרה למסעדה. קלואי הביטה בריכוז באייפון שלה. החשבון כבר שולם. התיישבתי ושתיתי את כל היין שהיה לי בכוס. מילאתי את הכוס ושוב שתיתי.
״אני כבר מוכנה ללכת,״ היא אמרה.
״רוני מתחתן.״
״מי?״
״רוני. רוני מתחתן. רוני החבר שלי מתחתן.״ צחקתי, שתיתי, בלעתי.
״באמת?״ היא אמרה ועדיין הביטה בטלפון. ״מדהים. ממש נפלא.״
״אני רוצה עוד יין,״ אמרתי.
״בסדר. אבל יפריע לך אם אני אלך עכשיו, מותק? יש לי בראנץ’ מחר. הבמאי הצ’כי הזה.״
״קלואי, החבר שלי מתחתן.״
״אתה יודע מה? אני פשוט נורא עייפה. בסדר?״ היא רכנה ונישקה אותי במצח. השפתיים שלה היו צוננות מאוד. ״אני אקח מונית.״
•••
זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו כשדשדשתי כמו עיוור בסופה וקיוויתי למצוא את החבר שלי: הערב ההוא בניו יורק, ואיך לא רציתי לענות לשיחה שלו. איך רציתי להתחמק ולא לשמוע את הקול שלו.
״בוא נחזור,״ צעק אדי כדי להתגבר על הרוח. ״כמעט שעה עברה. כדאי לבדוק עם כל האחרים. בטח מישהו מצא אותו.״
״בחייך, אדי. הם היו מצפצפים בצופרים של המכוניות אם הם היו מוצאים אותו. אנחנו חייבים להמשיך.״
הוא גחן קרוב לאוזן שלי כדי שאוכל לשמוע אותו, גם אם בקושי יכולתי לראות את הפרצוף שלו. ״יש יותר מדי שלג, לי. אני לא יודע איך נוכל לראות אותו בכלל.״ הוא הניח יד על כתפי. ניערתי אותה מעלי. ״תשמע, לי. יש רגע שבו...״ הוא התחיל להגיד.
״לא, אדי, לעזאזל - אנחנו ממשיכים לחפש. אנחנו לא מתפצלים ואנחנו לא מוותרים. אנחנו נמשיך להתקדם. חייבים להמשיך לחפש.״
במקומות מסוימים השלג הגיע עד המפשעה, ובמקומות אחרים משבי הרוח ערמו אותו עד מעל לחגורה שלי. אם רוני נקבר מתחת למשב כזה, לעולם לא נמצא אותו. קראנו בשמו, ניסינו להאיר את החשיכה בפנסים. לא הצלחתי אפילו להיזכר מה הוא לבש, אם כי זכרתי שאחרי שהוא מדד את הטוקסידו שלו הוא נעל בחזרה את מגפי הבוקרים הישנים שלו, וחשבתי על כל הפעמים שהסתכלתי על העקבים של המגפיים האלה, שכבר היו שחוקים לגמרי, וראיתי שזה משפיע על צורת ההליכה שלו כשהוא עובר ברחוב הראשי, מגלגל לו פנימה את כפות הרגליים והברכיים. ונזכרתי שהצעתי לקנות לו מגפיים חדשים - איזה זוג שהוא ירצה - אבל הוא תמיד סירב, הגן על המגפיים האלה. ואז חשבתי על לוסי, שהיא בהיריון, וכל כך מפחדת לאבד אותו.
״לא יכול להיות שהוא התרחק מאוד,״ אמרתי. ״אנחנו נמצא אותו. מישהו חייב למצוא אותו.״
״ברור שנמצא,״ אמר אדי בהשלמה והתנשף בתשישות. ״אנחנו נמצא אותו. הֵיי, רוני! רוני!״
בבעיטות מגפיים פילסנו דרך בשלג, גיששנו בידיים דרך הלילה, צרחנו את שמו, הארנו בפנסים, אבל כלום. בחיים שלי לא ראיתי סערה עקשנית כזאת.
מצאנו אותו לא רחוק מהרחוב הראשי. הוא שכב בחצר בית הספר, קרוב למתקני השעשועים, במקום ששומעים את הנדנדות מיטלטלות בפרצי הרוח. הוא שר. ככה שמענו אותו. אדי ואני הלכנו לעבר הקול. בקושי האמנו למראה עינינו. התכופפנו לצדו.
״מצאתם אותי,״ הוא מלמל. ״לעזאזל, אני חושב שאני שיכור.״
״קדימה, חבוב. נסחב אותך בחזרה.״
״שמעת אותי שר? זה שיר שלך. תמיד אהבתי את השיר הזה.״
ניגבתי לו את השלג מהפנים. הרמנו אותו מהקרקע, אדי אחז בזרוע אחת ואני בזרוע השנייה, ורוני נתלה בינינו בראש מורכן.
״אני לא יכול להזיז את הרגליים,״ הוא אמר.
״טוב,״ אמר אדי, ״אז לפחות אתה יכול לשיר לנו.״
״כולם עזבו אותי,״ הוא מלמל. ״למה כולם עזבו אותי ככה?״
״עכשיו אנחנו כאן, רוני,״ אמרתי. ״מצאנו אותך.״
סחבנו אותו מאה מטר או יותר, עד שהתאומים ג’ירו שמעו את הקריאות שלנו ובאו בריצה. קמרון ג’ירו, עם כל המטר תשעים שלו והמאה ועשרה קילו, הרים את רוני ושם אותו על הכתפיים כמו שלוקחים כבשה, ונעלם לכיוון אורות המכוניות החונות שלנו והאורות החדשים של האמבולנס, שהגיע בליווי סירנות משטרה. ואז שמענו את צופרי המכוניות והטנדרים, והלילה כבר לא היה שקט.
קמרון השאיר אחריו נתיב של עקבות במידה חמישים, ובנתיב הזה צעדנו עכשיו בחזרה.
קיפ
אחרי שמצאו את רוני, נכנסתי בחזרה לממגורה, הכנתי קפה, ישבתי במשרד שלי והסתכלתי מהחלון. השעון שלי הראה 4:44. רק שתיםעשרה שעות נשארו עד המועד שנקבע לחתונה שלו. לפני החתונה שלי עשו לי בבוקר עיסוי באבנים חמות והגישו לי לאטה עם הרבה קינמון וחביתה משתי ביצים.
ניערתי את הראש כדי לסלק את הזיכרונות.
מאז יום החתונה שלנו הצטערתי שאני לא יכול להתחיל הכול מחדש, לעשות הכול אחרת. כי אז פלישה ואני היינו מדברים מראש על כל מה שהיינו צריכים לדבר, על כל מה שבעבע כל הזמן מתחת לפני השטח: ילדים, ליטל וינג, הממגורה, הכסף, הכול. וגם הצטערתי שהזמנתי את הפפראצי. מה יצא לי מזה? נכון, ככה הצלחתי לשלם כמה חשבונות, אבל אחר כך כל החברים שלי בעולם החליטו שהם מחרימים את העסק שלי, ואותי, וככה, במשך שמונה חודשים אובדן ההכנסות קיזז כנראה את כל מה שקיבלתי כשמכרתי את החבר שלי לחבורה של ציידי רכילות.
קמתי מהשולחן והתחלתי להסתובב בממגורה. זה בניין ענקי. הבניין הכי גדול בליטל וינג, בלי השוואה לשום דבר אחר. בטח אפשר להכניס אליו שלוש או ארבע כנסיות כפריות, במיוחד אם מביאים בחשבון את כל החללים במגדלי הדגנים ואת כל המרחב במרתף. מוזר לשוטט בממגורה בלילה, לבד, בכל החלל הענקי הזה.
בהתחלה הבניין היה שייך לאיגוד החקלאים של ליטל וינג, שנוסד בסביבות 1885, לפי מה שהבנתי ממסמכים ישנים בספרייה. קבוצת חקלאים נורווגים שרצו לחזק את כוח הקנייה והמכירה שלהם. הם היו מאוגדים עד שנות השמונים של המאה העשרים בערך, ואז רבים מהמשקים הקטנים התמוטטו. האיגוד התפרק, ומישהו ששמו אֵיינטרי קנה את הבניין בשביל להשתמש בו כמחסן. זה היה רעיון לא רע בתיאוריה: הוא רצה לחלק את המקום ליחידות אחסון קטנות, לקחת איזה ארבעים דולר לחודש על כל יחידה, ופשוט לשבת על התחת ולאסוף את דמי השכירות. אלא שהבניין היה בתהליך התפוררות, המרתף התמלא מים, עכברים ועטלפים שרצו בכל מקום, ובקהילה כפרית קטנה, שבה כל אחד גר על חלקה של ארבעה דונם, אין הרבה ביקוש לשטח אחסון נוסף. אנשים פשוט מאחסנים את הדברים שלהם באסם, או באיזשהו מחסן עץ, או סתם בחצר הקדמית. ואז הממגורה עמדה ריקה וחיכתה בסבלנות לצו הריסה. או לטיפש כמוני.
נכנסתי למחסן הישן, שפעם היו מונחים בו אריזות של אבקת חלב או שקי דגן. הכול היה מוכן לחתונה של רוני. הכיסאות המתקפלים עמדו בשורות, במרווחים אחידים, פונים לרחבה מרכזית ובמה קטנה. ניגשתי לבמה, הסתכלתי על הכיסאות וחשבתי על החתונה שלי, חשבתי על פלישה.
החלטתי לנסוע אליה, למלונית הישנה בין ליטל וינג לאוקלייר. יצאתי מהממגורה, עליתי לאסקלייד שלי וחיממתי את המנוע. נסעתי בכבישים לאט. לקח לי שלושת רבעי שעה לעבור קילומטרים ספורים.
דפקתי על הדלת. בהתחלה בעדינות, כדי לא להפחיד אותה, ואחר כך קצת יותר חזק. היא פתחה מרווח קטן, וראיתי ששרשרת הביטחון מתוחה עד הסוף. היא נראתה עייפה.
״הַיי,״ אמרתי.
היא סגרה את הדלת - וגוש עלה לי בגרון - ואז היא פתחה אותה ונתנה לי להיכנס.
״תוריד את הבגדים הרטובים,״ היא אמרה.
השתחלתי למיטה לצדה, והיא כרכה את עצמה סביבי. הבטתי בארונית הלילה. פתחתי את המגירה וגיששתי אחרי הציוד הנדרש. מישהו חיסל אותו כנראה, ואצבעותי נגעו במאפרת זכוכית קרה. העברתי את אצבעותי על שפתה הרבועה והחלקה.
״בואי נעזוב את המקום הזה,״ אמרתי. ״את ליטל וינג.״
״אני רוצה ילד,״ היא אמרה. ״מישהו יעץ לי לרמות אותך. אבל אני לא רוצה לעשות את זה. תעשה לי ילד ואז נעזוב.״
הבטתי בווילונות הישנים של המלונית. תמונת ציד היתה מודפסת עליהם: ברווזים מעופפים בורחים משלושה אנשים חמושים ברובים, ותרמילים ריקים נפלטים בקלילות ממחסניות מעלות עשן. מתחת לקשת שיצרו הברווזים במעופם השתרעו קני סוף ומי ביצה שלווים. על קירות החדר נראו כתמי עשן, השטיח היה ישן ובלוי. מעל המיטה היה ציור של ספינת מפרשים בים סוער. נאנחתי וחשבתי, לא היה כל כך רע בשיקגו.
״בבוקר,״ אמרתי ועצמתי עיניים. ״מחר בבוקר נעשה ילד.״
אבל פלישה לא היתה מוכנה לחכות כל כך הרבה זמן.
לי
כל אנשי העיירה הגיעו, ולא היו מספיק כיסאות מתקפלים, אפילו בעמידה לא היה מספיק מקום לכל האנשים שבאו לצפות או לבהות בנו. הרבה עמדו מחוץ לממגורה, בקור, וניסו להציץ מהחלונות שכבר התכסו אדים מרוב חום. אחרים נאספו במרתף של הממגורה, שקיפ הפך אותו לאולם ריקודים מהמם: במקום עשרה סנטימטרים של מים עכורים שגוויות של חולדות ועכברים צפות בהם, היתה עכשיו רחבת אבן ענקית, שקרנה באור זהוב מתחת לנרות ולנורות צבעוניות. כאילו נערכת כאן חתונה מלכותית, איחוד של שתי משפחות אצולה מהמערב התיכון של אמריקה. אמנם החתונה של קיפ היתה גדולה, אבל החתונה של רוני היתה הרבה יותר גדולה. אולי גם בגלל כל ההתרגשות בערב הקודם. כי למרות פצעי הקור באצבעות והאף שבהק באדום, רוני התעקש להתחתן במועד שנקבע.
גם אני לחצתי עליו שיישאר בבית החולים ויחלים. ״רוני,״ אמרתי לו, ״לוסי תבין, אני מבטיח לך. תוכלו להתחתן בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה. זה טירוף. מזל שנשארת בחיים.״
לוסי הנהנה. היא ישבה צמוד כל כך למיטה שלו, שכבר כמעט היתה איתו מתחת לשמיכה. ״לי צודק, מותק,״ היא אמרה. ״אני בחיים לא אעזוב אותך. בחיים לא.״
״עד הצהריים אתם מוציאים אותי מפה,״ אמר רוני בהחלטיות. ״אני נשאר פה עד הצהריים. עד אז אני אנוח. אבל לא יותר מזה.״ הוא הצביע לפי הסדר על כולנו, שעמדנו מסביב למיטה - אני, הנרי, אדי, קיפ והתאומים ג’ירו. ״אם לא תהיה לי ברירה אני אחתום לבד על הניירת המזורגגת. אני לא נכה.״
בצהריים לקחנו אותו בכיסא גלגלים לכניסה של בית החולים סֵייקרֶד הארט, אל הדודג’ ניאון הישנה של לוסי, שעמדה שם במנוע דולק. תחבושות עבות היו כרוכות סביב כפות הידיים והרגליים של רוני והוא התנדנד כשהוא קם מכיסא הגלגלים, וכולנו מיהרנו לתמוך בו.
״תעשו לי טובה,״ הוא אמר, ״אני עוד לא מת. כבר הייתי במצבים יותר קשים. רק קחו אותי בחזרה הביתה. תכניסו אותי לטוקסידו.״
ישבתי במושב האחורי של הניאון. לוסי נהגה, והבטן הבולטת שלה התחככה בהגה. מדי פעם היא העיפה מבט מודאג לעבר רוני, החזיקה את ידו בידה ושאלה אם החימום לא מוגזם, והוא נופף בידו בביטול והעמיד פנים שהוא סוקר את העולם שמעבר לחלון.
״מותק,״ היא אמרה בשקט, ״מותק, מה עשית בחוץ אתמול בלילה?״
״אני לא יודע...״ הוא התחיל להגיד, וקולו גווע.
״מותק.״
צפיתי בהם מהמושב האחורי, בפנים שלהם, באצבעות שהעבירה בשערו, ובדרך שלפנינו.
״פשוט הלכתי לאיבוד, זה הכול.״
״אבל מה עשית בחוץ? למה לא היית בבית?״
״לא יודע. כנראה לא ידעתי מה השעה, ואז יצאתי להשתין, וכשחזרתי, הפאב זז למקום אחר או משהו כזה.״ רוני צחק והסתובב אלי. ״בחיי, אולי הפאב הוא זה שהלך לאיבוד.״
חייכתי אליו.
״מותק,״ אמרה לוסי. ״אתה תהיה עכשיו אבא. אתה יודע את זה. אתה תהיה אבא של מישהו. אסור לך ללכת לאיבוד, בסדר?״ היא התחילה לבכות עכשיו ועצרה את המכונית בשולי הכביש. ״אתה תישאר איתי, אתה שומע? אנחנו נישאר יחד עכשיו.״
הוא הביט בה. ״רציתי להיות איתך,״ הוא אמר. ״אבל חשבתי שאסור לנו להיות יחד בלילה שלפני החתונה. מסורת כזאת, לא יודע.״
היא שפשפה בידיה את פניו, את לחייו. ״אחרי הלילה הזה כבר לא תצטרך לדאוג לזה יותר.״
הם התנשקו, וחגורות הבטיחות שלהם נמתחו.
״אני יכול לנהוג במקומך עד הבית,״ אמרתי. ובלי אף מילה נוספת הם פתחו את החגורות, יצאו מהמכונית, פינו לי את מושב הנהג ועברו במהירות למושב האחורי, ושם העבירו את הקילומטרים האחרונים בחיבוקים הכי הדוקים שאפשר. הסתכלתי כמה שניות במראה הקדמית, ואז הסטתי את עיני וכיוונתי אותן בחזרה אל הכביש.
הטקס נערך באולם שהיה פעם המחסן המרכזי של הממגורה הישנה, אולם קמור שעדיין היה בו ריח קלוש של לֶתֶת. לא היה עוגב כנסייה, כמובן, אבל קיפ לא חסך אף פרוטה והתקין מערכת שמע עם תקליטן מקצועי, שיהיה אחראי על החלק המוזיקלי.
עמדתי בחלק הקדמי של האולם, ליד רוני, והחזקתי את טבעות הנישואים שהוא קיבל בירושה - הטבעת הישנה של סבא שלו, שאותה רוני ענד כבר כמה שבועות, כמו חוט שאדם שכחן קושר על האצבע כתזכורת, והטבעת של סבתא שלו, שאותה שפשפתי בתוך הכיס בין אצבע לאגודל, הרגשתי את הרכות של הזהב ודמיינתי את כל המקומות שהטבעת היתה בהם, את כל האצבעות והחפצים שנגעה בהם. הרגשתי את היהלום הקטן שמשובץ בה. זאת היתה טבעת נישואים של אנשים עניים, של מעמד הביניים באמריקה, לא טבעת מעצבים מפלצתית, מלאה אבנים מפוצצות, כמו זאת שקניתי לקלואי.
לידנו עמדה גם אחותה הצעירה של לוסי, השושבינה, בחורה שעוד לא הגיעה לגיל עשרים ואחת. האיפור שלה כבר נהרס מרוב דמעות והיא החזיקה את זר הוורדים כל כך חזק, ששמעתי את הגבעולים נשברים, והריח שבאוויר הזכיר לי דשא גזום או עשב. שיערתי שהידיים שלה כבר מכוסות כתמים ירוקים וסימני דקירה של קוצים.
זאת היתה חתונה לותרנית מסורתית, אותם פסוקים שחוקים מכתבי הקודש. הכומר דיבר על הזמן שחולף, על סבלנות וסלחנות, וקולו החמים נשמע עייף. אחותה של לוסי הצליחה בכל זאת לשיר ברעד את I Will Always Love You של דולי פרטון, בחירה מוזרה, שמעטים מהחברים שלי בצמרת הזמר האמריקאי היו מעזים לשיר גם ביום מוצלח במיוחד. למרבה המזל היא לפחות לא ניסתה את הגרסה האטית והמסולסלת של ויטני יוסטון.
רוני ולוסי הקשיבו לדברי הכומר בריכוז עמוק. קולותיהם היו חרישיים ורציניים כשהגיע שלב הנדרים, והם אמרו אותם במידה נכונה של מחשבה ורגש. רוני לא הוריד את העיניים מהכלה שלו, אלא כשהושיט יד לקחת ממני את הטבעת.
אחרי שהם התנשקו, עלתה תרועה שהיתה הקול הכי רם ששמעתי איפעם בליטל וינג, וצלצול פעמונים נשמע מהכנסייה הלותרנית הקטנה שברחוב הראשי. למרות התחבושות, רוני הצטרף אל לוסי ולחץ ידיים לכולם, לכל אחד ואחד מהאורחים. ואז הוגשו המתאבנים וארוחת ערב, ובסוף נערכה המסיבה.
•••
רוב הנשים כבר חלצו את נעלי העקב שלהן, והגברים הזיעו כמו שחקני הוקי, קשרו את העניבה סביב המצח והחזיקו כוסות פלסטיק מלאות מים עם קוביות קרח. החתונה היתה ״יבשה״, בלי אלכוהול, אבל לא נראה שזה מפריע למישהו. כל העיירה היתה שם, על רחבת הריקודים, והם רקדו עם כל הנשמה, עם כל הלב, הוציאו לעצמם את המיץ. אדי התפתל על הרצפה כמו תולעת, והנרי קרטע בתנועות מגושמות והשתדל למחוא כפיים בקצב המוזיקה, שהיה ברור שלא שמע כמוה מעולם. והחתן - רוני טיילור - נראה כמו מלך דיסקו אמיתי, עם גוף גמיש שאילולא התחבושות היה מאפיל על ג’ון טרבולטה. הוא חבש את כובע הבוקרים, הניח את כפות ידיו על אבזם החגורה, ורקד עם הכלה ההרה, שהגיעה מצוידת בסדרת תזוזות משלה, ולמרות ההיריון הראתה לבעלה תנועות שהבטיחו הרבה יותר ממה שראוי לחשוף לעין הציבור.
ואז כל העיירה הקיפה אותם במעגל ענקי, וכולם מחאו כפיים והריעו, הריעו לזוג הצעיר והמפתיע הזה, הריעו בפראות שהולכת ומצטברת בקהילה שקבורה בשלג, כמעט בלי אור שמש, מחג ההודיה עד חג הפסחא.
גם ילדים היו שם, אם כי שעת השינה שלהם עברה מזמן, והם התנועעו על רחבת הריקודים בדיוק כמו שהמוזיקה אמרה להם לעשות, בלי שום חשש או עכבה, ערכו גיחות אל שולחן העוגות, העבירו אצבעות חמדניות בזיגוג סמיך ושתו גזוז, שפשפו עיניים מנומנמות וחזרו לרקוד, לרקוד במעגלים, לרקוד עם ההורים שלהם.
בני נוער התבודדו בזעף בפינות, הרימו מבט מהטלפונים שלהם, רצו להצטרף אבל נרתעו במבוכה; התנועות של הוריהם על הרחבה העלו סומק בפניהם, איכס, מגעיל; הם פילחו סיגריה מהתיק של אמא או מכיס הז’קט של אבא והתגנבו לעשן בשירותים או ליד פסי הרכבת; הם התנשקו בחללים השקטים של הממגורה הישנה, בעיניים גדולות, מלאות אהבה ופליאה, תחושות עתיקותחדשות.
והקשישים ישבו על הכיסאות, צפו, מחאו כפיים, וחלקם רק ישבו בלי ניע, כמעט מנותקים לגמרי, ורק חיוך קל שבקלים סדק את פניהם המקומטים. כמה קשישות קמו כדי להצטרף לשמחה שעל רחבת הריקודים, אבל הגברים הקשישים הנידו את ראשיהם, לא, לא, לא, ושילבו ידיים ושיכלו רגליים, הכול כדי שלא יצליחו להתיק אותם ממקומם: גם כשהייתי צעיר לא רקדתי, אז בטח שאני לא אתחיל עכשיו.
וגם קיפ היה שם, נשען על הקיר. קוביות הקרח בכוס הפלסטיק שבידו נשמעו כמו קוביות משחק, ועל פניו היתה הבעה מוזרה, הבעה של אושר. של הישג. הוא לא ראה אותי, אבל אני ראיתי אותו, ראיתי אותו מהמקום שבו רקדתי עם החברים שלנו. ואז התרחקתי מהמהומה הפראית, ניגשתי אליו וניגבתי את הזיעה מפני. למעשה הייתי זקוק לגליל מגבות נייר, למקלחת קרה, אבל יותר מדי נהניתי. כולם נהנו. הבנזונה הצליח, הצליח איכשהו לאחֵד את כולם.
כשהוא ראה אותי מתקרב, הוא הזדקף, כאילו מורה ניגש לתקן את היציבה שלו. ראיתי שהוא מוחץ בלסתות קוביית קרח. הוא הנהן, הושיט לי יד, כמעט בכובד ראש. ״לילנד,״ הוא אמר. שמתי לב שהשתמש בשם המלא שלי, לילנד. לא ״לי״, לא ״חבוב״. זה היה עכשיו המצב בינו לביני.
״בוא החוצה,״ אמרתי. ״בוא נטייל קצת. אני אזמין אותך לבירה.״
הוא הניד את ראשו. ״לא, באמת שאני צריך להישאר כאן.״
״נו, בחייך,״ אמרתי. הנחתי יד על כתפו והרגשתי שגופו מתקשח. ״בחייך, בנאדם, בוא ננסה לפתוח דף חדש, טוב?״
הוא הביט בי רגע בלי להגיד מילה, ואז התנתק מהקיר. יצאנו יחד אל הקור, כמו שניים שמגיחים מתוך סאונה, ואדים עלו מראשינו כמו תימרות עשן. היו שם עוד אנשים שעמדו בלילה הקר מחוץ לממגורה, עישנו סיגריות, הביטו בכוכבים, נרגעו קצת. הם הנהנו לעברנו, אם כי אני חייב לומר שהיתה לי הרגשה שהם מהנהנים אל קיפ יותר מאשר אלי. הוא עשה דבר נדיר, דבר טוב. מסוג הדברים שכבר אבדו באמריקה, אני חושב. עיירה שלמה, קהילה שלמה, שמתכנסת לחגוג, ליהנות יחד. בלי פוליטיקה, בלי עסקים, בלי מצב חירום שדורש כינוס דחוף.
פעם, לפני הרבה זמן, כשרק התחלתי להופיע, הוזמנתי לחגיגה כפרית באיזה מקום ליד ימת סופיריור. מסוג העיירות הקטנות שכאילו כבר אין להן סיבה להתקיים. אין רובע מסחרי, אין עסקים, אין נמל פעיל, אין פסי רכבת. ובכל זאת, בשעה שבע ביום שישי בערב, ירדו אנשים מהגבעות והיערות אל האולם הישן שבמרכז העיירה, ואני הייתי מופע החימום ללהקת בלוגראס ומדריך ריקודי עם. כל אחד הביא איזה תבשיל מהבית, והיו קערות פונץ’, ותרכיזים ממותקים, וצידניות עם משקאות מוגזים, ומישהו עמעם את האורות, ואני ניגנתי בגיטרה במשך שעה או משהו, ניגנתי גם גרסות כיסוי של ספרינגסטין, והם היו מנומסים ומחאו כפיים, ושום טלפון סלולרי לא צלצל באמצע, ואף אחד לא התעסק במשהו אחר ולא דיבר. באותו רגע הייתי הדבר היחיד בעיירה.
כשההופעה שלי נגמרה, עלתה להקת הבלוגראס לבמה. נגני הכינור משחו את הקשתות בשרף, הפסנתרן נגע בקלילות בקלידים, נגן הבס הרטיט את המיתרים הגדולים והעבים שלו בצליל עמוק וחרישי. ואז, פתאום, המוזיקה שלהם פרצה, כמו דלי מים ענקי שנשפך על עץ גדול, שופע עלים. התווים התפצלו והתפזרו כלפי מטה, ובהדרגה נהיו יותר ויותר קטנים, והתרוצצו בשמחה, וקפצו וזרמו למטה, למטה, נשרו מֵעלה לעלה, כאילו הם רודפים אחד אחרי השני. וכל משפחה עם ילד אחד כאילו הוכפלה פתאום פי אלף ופי מיליון, עם כל אגל וכל דמעה וכל טיפה של אור שמש ושמחה. וכולם התחילו לרקוד, ובתוך זמן קצר האולם היה מלא חום גוף מהביל וצחוק מחריש אוזניים וריח צמר רטוב ורגליים, וכל העיירה חיבקה אותי - ממש חיבקה אותי - סחפה אותי לריקודי השורות, וכולם לימדו אותי את הצעדים והמחיאות והקריאות. ואני חייב להגיד שבפעם הראשונה בחיי הבנתי מהי אמריקה או מה היא יכלה להיות. והפעם השנייה היתה בחתונה של רוני טיילור, בממגורה שקיפ קנינגהם שיפץ בהמון אהבה.
לדעתי, אמריקה היא אנשים קשי יום שמנגנים וחולקים את האוכל שלהם ורוקדים, גם כשהחיים שלהם מלאים קשיים ועצב, ונראה שלא נשאר מקום למוזיקה, ואין אוכל עודף שאפשר לחלוק אותו, ולא נותר מרץ לריקודים. ואולי יגידו שאני טועה, ושאנחנו שמרנים, קנאים דתיים, אנשים אנוכיים, אבל אני לא מאמין בזה. אני לא מוכן להאמין בזה.
מי שלא היה בממגורה היה כנראה בפאב, כי המקום היה מפוצץ מרוב אנשים. קיפ ואני פילסנו דרך לתוך הפאב, וברגע שנכנסנו מישהו דחף לנו כוסות בירה ליד, ועמדנו אחד ליד השני, והדלת היתה פתוחה לגמרי ואוויר קר מאוד נכנס, ובכל זאת היה נעים מאוד. וֵיילון גֶ’נינגס שר במכונת התקליטים הישנה.
״עשית דבר טוב הערב,״ צעקתי באוזנו של קיפ. ״חתיכת מסיבה הרמת שם.״
קיפ הנהן בתודה אבל לא אמר כלום, רק לגם מהבירה. הוא השתנה, ראיתי. או אולי משהו השתנה בהסתכלות שלי עליו. ובכל זאת משהו בו היה אחר: קיפ שהכרתי, או חשבתי שהכרתי, היה נושא נאום בשבח עצמו, היה מעורר בכולם תחושה שהם חייבים לתמוך בעסק שלו, אולי אפילו היה מעביר ביניהם כובע כדי לאסוף כסף. אבל הוא לא עשה שום דבר כזה.
״הֵיי,״ צעקתי, ״אני רוצה שנהיה ביחסים טובים. אתה יודע? אני רוצה שנהיה...״ השתתקתי והבטתי בנעליים החגיגיות שלי. ״אני רוצה שנהיה חברים.״
הוא גחן אל אוזני. ״בוא,״ הוא אמר, ״תגמור את הבירה. נחזור למסיבה.״ הוא הסתובב בקושי בדוחק העצום, הניח את הכוס ליד זגוגית החלון, שחמימות אורות הניאון כאילו ריככה את הכפור שעליה. יצאתי בעקבותיו בחזרה אל הקור.
שמי הלילה היו מושלמים, צלילי מוזיקה התערבלו ברחוב הראשי, מכוניות צפרו והתרחקו אל המרחבים שמסביב, קולות צחוק נשמעו.
״אני מניח שבמקרה הטוב הפרויקט ימשיך לצוף עוד שנה ואז הוא יטבע סופית,״ אמר קיפ. הוא הלך עם הידיים בכיסים. הוא הסתכל עלי, לא בעצב אלא בנחישות, ואני הבנתי. ״מתברר שלקחתי על עצמי יותר מדי.״ הוא נשף ענן אדים ומשך בכתפיו. ״אני לא מבקש ממך עזרה. הממגורה המחורבנת הזאת כבר נכשלה בעבר, והיא כנראה תיכשל שוב.״
פסעתי לצדו, והזיעה שלי התקררה בצינה. המוזיקה במסיבה נהיה אטית ושקטה, ובעיני רוחי ראיתי זוגות רוקדים צמוד, יד ביד, נשים מניחות ראש על הכתף של בני זוגן. חשבתי על בת’, ואז ניערתי מראשי את המחשבה הזאת. מוזר שחשבתי על בת’ באותו רגע, ולא על קלואי.
״כמה אתה צריך?״ שאלתי.
הוא משך שוב בכתפיו. ״בחייך, לי. אני שקוע בבוץ עד הצוואר. אפילו אם העסק יתחיל לזוז, אני לא חושב שאני אוכל לעמוד בתשלומים. אתה מבין? שיפוץ כללי זה דבר אחד, והכנסה זה דבר אחר.״ הוא בעט בגוש קרח ונופף בידו. ״תשכח מה שסיפרתי לך. בטח יש מספיק אנשים שמבקשים ממך נדבות. בוא פשוט נעשה חיים.״ הוא צעד מהר יותר, התקדם הלאה לפני, ולחץ את ידיהם של התאומים ג’ירו שנשענו על קיר הממגורה ועישנו סיגריות. הם הנהנו אלי.
כשחזרתי למרתף הממגורה, כולם רקדו סלואו. רוני ולוסי הסתובבו יחד במעגלים אטיים, ובטנה הגדולה והקשה התהדקה אל בטנו הדקה והשטוחה. הסתכלתי עליהם, הסתכלתי על הנרי ובת’ שרקדו, ראיתי שפלישה מוצאת את קיפ וגוררת אותו לרחבה, ראיתי אבודים אחרים נמשכים לרחבה ומצטרפים אל שאר אנשי ליטל וינג, אבל אלי אף אחד לא ניגש, ולא היה בר משקאות שאפשר לפרוש אליו או טלפון חדיש להחביא בו את הפרצוף. רק האורות של כדור הדיסקו, והנהמה המתוקה של לואי ארמסטרונג, והתשוקה לא להיות לבד.
״הֵיי,״ שמעתי קול שואל, ״רוצה לרקוד?״
סובבתי את הראש וראיתי אישה עומדת לידי. פניה היו מכוסים בנמשים, וראיתי שיש לה שיער ג’ינג’י ארוך. השמלה שלה היתה ורודה, וכתפיה היו חיוורות מאוד.
״הַיי,״ אמרתי, ״אני לי.״
״רייצ’ל,״ היא אמרה ולחצה את ידי. ״אני בת דודה של לוסי. ממילווקי.״
הצבעתי על לוסי של רוני. ״בנות דודות?״
היא נשכה את שפתה והנהנה. ״אז אתה רוצה לרקוד?״
״כן, בטח.״
היא הובילה אותי לעבר החברים שלי ורקדנו, ובמשך זמןמה כבר לא הייתי לבד, והבטתי בכתפיה של רייצ’ל, ומדי פעם כדור הדיסקו פיזר פתיתי אור על עורה, והדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לגעת בנמשים האלה, בכל אחד ואחד מהם, עד סוף חיי.
בלילה ישנתי בחדר שלה במלונית, אבל בבוקר, כשהזמנתי אותה לבוא אלי לפנקייקים וקפה, היא רק חייכה, נישקה אותי במצח ואמרה, ״אני הולכת להתקלח.״
אז נסעתי הביתה, דרך ליטל וינג, שרחובותיה היו שקטים ביום שישי בבוקר. כמה מכוניות כבר חנו במגרש החניה של הכנסייה הלותרנית, וכמה מכוניות נוספות חנו מול בית הקפה קופיקאפ.
כשהגעתי הביתה התקשרתי בנוגע לקניית שני כרטיסים להוואי. ואז נשכבתי על הספה, חיבקתי את אחת הכריות ונרדמתי. כשהתעוררתי כבר היה שוב חושך, והאביב עוד היה רחוק.
הנרי
צנצנת ענקית של ביצים מוחמצות. עשרות ביצים, אולי מאות, שוחות באפלולית מי שפיר ירקרקה, כאילו זוחל גדול הטיל בכלי הזה שגר צאצאים שלו, שאולי לא יבקעו לעולם. צנצנת בגובה שישים סנטימטר, שקוטר הבסיס שלה שלושים סנטימטר בערך. ככה היא עמדה מאחורי הבר, צמודה למראת הקיר הענקית ששיקפה את האולם הארוך והצר. בחוץ הניאונים החמים הבהבו בחלון ומשכו ברחשים, יתושים ועשים. ובתוך הפאב הפיצה מכונת התקליטים אור חיוור בפינה. שני מלבני הלבד של שולחנות הביליארד קרנו בירוק, כל אחד מתחת לחרוט האור שלו, והשחקנים שחגו סביבם הצביעו על המהלכים שהם מתכוונים לבצע בעזרת המקלות הארוכים, באצבעותיהם העבות או בקיסמי השיניים שמצצו. ליד דלפק הבר טלטלו זקנים קוביות משחק בתוך ספלוני עור ושיחקו קריבג’, ומעשני הסיגריות, שכבר הוגלו אל מחוץ לפאב, עמדו בערפילי האביב, הנהנו תוך כדי שיחה, נישקו פילטרים צהובים והעלו עשן כחלחל באוויר הלילה.
יום שני בערב. לי ואני ישבנו ליד הבר, מדי פעם הבטנו זה בזה במראה, מאחורי כל בקבוקי המשקה, ושתינו את הבירה בלגימות מהירות. כבר לא ידענו איך לדבר אחד עם השני, כבר לא ידענו תורו של מי עכשיו. דלת נפתחה בתנופה לרחוב הראשי. גשם כבד ירד במשך היום, והתנועה הדלילה בכביש יצרה רעש אביבי נעים כשהצמיגים הרטובים עברו - וִווויייייששש. מכיוון שכבר גמרתי לשתול ולזרוע, שמחתי שיורד גשם.
פיצחנו בוטנים, והקליפות הצטברו מתחת לכיסאות הגבוהים. שנינו ישבנו בפרצופים זועפים, בלב כבד. באיזשהו מקום רצינו להיות שוב חברים, אבל לא ידענו אם זה עדיין אפשרי, לא ידענו מה נוכל או לא נוכל לשכוח או לתקן. נדמה לי ששנינו הרגשנו, בלי לדבר על זה, שאחרי יותר משלושים שנה הילדות שלנו הסתיימה סוףסוף. שהחברויות הקלילות והיציבות של נעורינו הגיעו אל סופן. חצי שעה עברה בלי שדיברנו כמעט. אפילו לא על מזג האוויר. הלגימות שלנו היו נואשות. שתינו כדי להשתכר, כדי להשתחרר.
״אני אגנוב את הצנצנת הזאת,״ אמר לילנד.
הצצתי בו. ״באמת?״ השלכתי בוטן אל פי. ״כמה ביצים יש בכלל בצנצנת הזאת, לדעתך?״ הברשתי שאריות בוטן מהשערות שעל זרועי וסקרתי את הצנצנת.
כבר חודשים לא התייחסתי ברצינות לשום דבר שהוא אמר. כבר לא היתה לי סבלנות. פעם הייתי לא רק חבר שלו אלא גם מעריץ שלו. אבל עכשיו הרגשתי כאילו כל זה היה נורא מזמן, נורא ילדותי. נתקפתי מבוכה כשנזכרתי כמה הערצתי את לי, כמו שאלכס, הבן הצעיר שלי, מעריץ את השחקנים של הגרין ביי פקרס, כמו שהוא לובש בלי שום בושה את החולצות שלהם ותולה כרזות שלהם על הקירות בחדר שלו. כל היום פחדתי מהרגע הזה שאני איאלץ להיפגש איתו בפאב, לדבר איתו. בשעה מוקדמת יותר עמדתי מאחורי פרה מספר 104, הצמדתי ציוד חליבה לפטמות שלה, ואז היא חרבנה בגדול, חצי מטר מהאף שלי. אבל זה לא הטריד אותי. לעומת זאת, הפגישה הזאת כן הטרידה אותי. היה אפשר לחשוב שאני אשמח לעזוב את הפרות והשדות שלי כדי לבלות כמה שעות עם חבר ותיק ולשתות בירה קרה, אבל בעצם רציתי רק לחלוץ נעליים, לשקוע בכורסה ולעצום עיניים, ולתת לאור הכחול של הטלוויזיה לשטוף לי את הפנים, לשתק אותי ולהרדים אותי.
״לא מעניין אותי כמה ביצים יש שם,״ לי אמר. ״אבל אני אומר לך, היום אני אגנוב את הצנצנת הזאת.״
״בטח יש בה איזה אלף ביצים,״ אמרתי. ״אתה חושב שתוכל בכלל לסחוב אותה? אתה נראה די רזה בזמן האחרון.״
הביצים המשיכו לצוף בנוזל העכור.
הוא הצביע על הצנצנת. ״ואתה תעזור לי לגנוב את הצנצנת הזאת.״
הוא התכוון להגיד, נעשה את זה יחד.
״היית מת, בנאדם. אני לא צריך לעזור לך בשום דבר. לא מספיק כמה בירות בשביל להכניס אותי למצב רוח של גניבה. וחוץ מזה,״ המשכתי ונעצתי אצבע נוקשה בשריר הזרוע הכחושה שלו, ״לדעתי יש לי זכות להעיף אותך בבעיטה מהפאב ברגע זה בגלל ההתנהגות שלך אלי.״ לא התכוונתי לנזוף בו, אבל מצד שני כבר באמת לא היה אכפת לי. מה הוא כבר יוכל לעשות שעוד לא נעשה?
״טוב, תמשיך לשתות.״
״אני ממשיך.״
טראח! משולש של כדורי ביליארד התפזר; בטלוויזיה נגמרה פריצה מהירה בהטבעה בסל; ובחוץ עברה בחרחור שברולט אימפָּלה 79’ בלי עמם על המַפלט, אם כי הרחוב הרטוב בכל זאת ריכך קצת את הקול הצרוד של כלי הרכב התשוש. לי רוקן בלגימה את כוס הבירה שלו. הוא הסב את מבטו ממני וניגב קצת קצף משפתיו.
״אני חייב לך התנצלות,״ הוא אמר.
״ועוד איך.״
״לא הייתי צריך לעשות מה שעשיתי, ואני מצטער.״
״תקשיב, אני באמת לא רוצה לדבר על זה. אתה יודע? לא ממש בא לי לעסוק בשאלה איך בדיוק שכבת עם אשתי.״
״אבל לא הייתם נשואים - בחייך, הנק! לכל הרוחות, זה היה לפני עשר שנים! מה הייתי צריך להגיד לך?״
״אולי היית צריך להגיד לי שאתה זבל של בן אדם? זה קודם כול. ושבשום אופן אסור לי לסמוך עליך. רוצה שאני אמשיך?״
כל אחד מאיתנו לגם ארוכות מהבירה.
״אז אתה רוצה שנלך מכות?״ הוא אמר. ״זה העניין? כי באמת, אני אתן לך לפוצץ לי את הצורה, אם זה אומר שנוכל להיות שוב חברים. ממש לא אכפת לי.״
״אם ככה, זה לא יהיה בדיוק קרב הוגן, לא?״
״אני מניח שלא. אז מה נעשה?״
לא ידעתי מה אנחנו אמורים לעשות, ואיפשהו בתוכי החלטתי כבר חודשים קודם לכן שאין מה לעשות, שגמרנו. כל פעם שחשבתי לסלוח לו ראיתי מול העיניים אותו ואת בת’ יחד במיטה, וזה הטריף אותי. נתקפתי זעם כזה, שהדבר היחיד שהרגיע אותי היה משחק כדורת בווייטהול, שבו יכולתי לזרוק בשיא הכוח כדור של שבעה קילו על עשרה חיילים, כאילו אני מנסה לנפץ משהו לרסיסים. בדרך לשם ובחזרה נהגתי בשיא המהירות, יותר ממאה ושישים קילומטר בשעה, וכל פעם שהתקרבתי לצומת דרכתי בכל הכוח על הבלמים רק בשביל להרגיש איך חגורת הבטיחות ננעצת לי חזק בחזה ובבטן, רק בשביל לשמוע איך צמיגי הפַיֶירסטון שלי צורחים במחאה, רק בשביל להרגיש משהו אחר חוץ מקנאה וזעם.
עכשיו העברתי יד בשיער, סיימתי את כוס הבירה והזמנתי עוד קנקן. ״לא יודע, לי. אין לי מושג מה נעשה.״
״טוב, איכשהו יש לי הרגשה שהפתרון הוא לגנוב את הביצים האלה.״
הקנקן הגיע, והמוזגת התרחקה והוסיפה את הנזק לרשימה. מילאתי את הכוסות שלנו, ואני חייב להגיד שמשהו בי התרכך לרגע מעצם העובדה שמזגתי בירה לכוס של לי, שעשיתי בשבילו משהו מוכר, מעשה של נתינה. כי באמת, הרבה שעות, ואפילו ימים שלמים, עברו עלינו בדיוק במה שעשינו עכשיו - בשתייה ודיבורים. ובכל זאת.
״אז אתה מסכים? תגנוב איתי את הצנצנת הזאת עם הביצים?״ הוא שאל.
״לא.״
״בבקשה, אדוני? אתה מוכן לגנוב איתי את צנצנת הביצים הזאת?״ הוא התלוצץ עכשיו, ויכול להיות שאפילו חייכתי, כי שאלתי את עצמי מה הוא זומם כאן, איך הוא חושב לצאת מהפאב עם צנצנת ענקית מלאה ביצים מוחמצות.
״לא, לצערי עוד לא הגעתי לשלב הזה.״
״אבל אתה לפחות שוקל את העניין, נכון?״
״יכול להיות. יכול להיות שזה קצת מסקרן אותי. אבל יכול להיות שאני חושב לעצמי שאתה... התחלקת על השכל.״
״כי אתה יודע, עכשיו אתה שותף לדבר עבירה. עכשיו אין לך ברירה, כי אחרת אתה חייב לדווח עלי בערוצים המתאימים.״ ראיתי שהוא כבר שיכור מהבירה הדלילה והזולה הזאת שהוא שתה בלי הפסקה. ״זאת אומרת, לרשויות המתאימות.״
״אתה רציני?״
״אני שיכור - אין לי מושג. אולי אין לי מושג מה אני מדבר. אבל כן, אני רציני. הביצים האלה מתגרות בי כרגע. תסתכל עליהן. ואני גם די נואש, בסדר? אני לא רואה שום דרך אחרת, לא יודע איך אתה ואני נוכל לסדר את העניינים בינינו בלי מעשה ילדותי כזה, אתה יודע, עם ערבות הדדית. וכשאני יושב כאן לידך ומסתכל על הביצים המוחמצות המגעילות האלה, פתאום יש לי הרגשה שאולי, אתה יודע, אולי אנחנו יכולים פשוט לגנוב את המגעילות האלה.״
״אתה מפגר לגמרי.״
״אז מה, כמה ביצים יש שם לדעתך?״ הוא הצביע על הצנצנת וניקר באצבעו באוויר כאילו הוא סופר אותן, צמצם את עיניו בריכוז מבודח וקימט את המצח באופן מצחיק כמעט.
״די, תפסיק!״ אמרתי בזעף, הכיתי על האצבע שלו ופתאום שוב התמלאתי כעס. ״זה תינוקי לגמרי.״ השתתקתי והנמכתי קצת את הקול. ״אתה... אתה דפקת לי את הנישואים! דפקת לי את המשפחה. ועכשיו אנחנו יושבים כאן וסופרים ביצים? יושבים כאן וסופרים ביצים מזוינות, מדברים על לגנוב איזה צנצנת מחורבנת של ביצים מוחמצות, כאילו ככה אתה תתקן את הכול? כאילו זה ימחק את כל מה שקרה?״
לי הסתכל עלי עכשיו, ישר בעיניים, וראיתי שהן מצועפות, שאין לו יותר מה להגיד, שהוא באמת מצטער. שלא נשאר יותר מה לעשות.
״בחיי,״ אמרתי. ״אז זה העולם האמיתי.״ קפצתי אגרוף, כל כך רציתי פשוט להרביץ לו.
״אני מצטער,״ לי אמר. ״באמת שאני מצטער. חשבתי שסוףסוף מצאתי בת זוג. את קלואי. אבל... זה לא עבד. אני לא יודע מה הבעיה שלי. אבל אני מקווה שאתה תוכל - אתה יודע - שאתה תסכים לסמוך עלי שוב. ואם לא תוכל - אני חושב שאני אבין אותך. אבל אתה החבר הכי טוב שלי בכל העולם, אתה מבין? ואני אוהב אותך. אני פשוט לא יודע מה עוד להגיד.״
ואז הוא קם מהכיסא, שתה את כל תכולת הכוס, והלך לחלק האחורי של הפאב, לשירותים.
המשכתי לשבת, הסתכלתי על הקווים המעוקלים בדלפק העץ, ואחר כך הסתכלתי החוצה, לרחוב הראשי. פנסי הרחוב הטילו אור נעים על האספלט הרטוב והחלק. ואני נאנחתי. כי לא נשאר יותר מה לעשות, ולפעמים סליחה היא פשוט אנחה עמוקה. אהבתי מאוד את אבא שלי, אבל אף פעם לא הייתי חזק כמוהו, ועכשיו לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלי לילנד, או אפילו בלי רוני, וגם לא בלי קיפ, אדי או התאומים ג’ירו. רציתי לראות שוב את לי בבית שלנו, רציתי שהוא יבוא למדורות ולארוחות ערב, רציתי לשמוע על החיים שלו ועל סיורי ההופעות והמוזיקה שהוא יוצר. אז מה הייתי אמור לעשות? לגרור כל החיים מין משא כבד של כעס? ואיך זה ישפיע על הנישואים שלי? על בת’? על הילדים?
נאנחתי שוב, שמעתי את כרית הכיסא שלידי נמחצת שוב תחת משקלו, ושמעתי שהוא מוזג לעצמו עוד משקה. ברחוב עבר כלב רטוב, זנבו בין רגליו, ראשו מורכן.
״אז איך אנחנו מוציאים מכאן את הצנצנת הזאת?״ לי אמר. ״זאת אומרת, בלי שיראו.״ הוא סקר את העדים האפשריים בפאב - היו שם עשרה בערך. ערב חלש.
״תראה,״ אמרתי, ״אני לא יודע איך להגיד לך את זה.״
״אני לא נסוג מההחלטה שלי,״ הוא אמר והצביע על צנצנת הביצים.
״אני לא צוחק. יש לי משהו להגיד לך, ואני פשוט צריך להוציא את זה, ואני לא רוצה שתקטע אותי עם הדיבורים שלך על הביצים המוחמצות הדביליות האלה.״ נשמתי עמוק. ״אני כל כך כועס עליך, שיכולתי להרוג אותך. באמת. אתה מבין? עד השנה האחרונה, בחיים לא חשדתי בבת’. תמיד סמכתי עליה. תמיד הרגשתי שאני מאוהב בה. ועכשיו מה? הה? היא כל מה שיש לי, בנאדם. הילדים, הם כל מה שיש לי. ואני פשוט מרגיש כאילו...״ שתקתי רגע.
״כאילו לקחתי לך את זה.״
״תסתום... את... הפה!״
הוא הרים את ידיו.
״כן. לכל הרוחות. כאילו לקחת לי את זה.״
שוב לגמנו מהבירה.
״ותראה, אני כמעט יכול להבין את זה. זה היה לפני שנים,״ המשכתי. ״לא היינו נשואים. אבל השאלה אם אתה יכול להבין את זה. אני לא עשיר, לי. אני לא מפורסם. ובת’ היא כל מה שיש לי. המשפחה שלי - זה כל מה שיש לי. ואם הייתי יכול, הייתי מרביץ לך עד שלא היה נשאר ממך כלום.״
שתיתי את הבירה עד שהיא נזלה לי מזוויות הפה, וניגבתי אותה בזרוע שלי. ״לעזאזל,״ אמרתי וחבטתי בכף היד בדלפק, חבטתי כל כך חזק עד שהכוסות שלנו קפצו, עד שכל הפאב השתתק והלקוחות האחרים הרימו את העיניים מתוך תאי הישיבה שלהם ומשולחנות הביליארד.
״אני כל כך מצטער, הנק. באמת.״
הנדתי את הראש.
״אני מתנצל. אני כל כך מצטער. אני פשוט כל כך מצטער, בנאדם. זה כל מה שאני יכול להגיד.״
״בסדר, אתה מצטער. נהדר. אז תשמע - בתור התחלה, תשחק את העשיר הגדול והמפורסם ותזמין לנו עוד סיבוב. מה דעתך?״
ניגשתי אל מכונת התקליטים והקַשתי כמה שירים של קְרידֶנס קלירווֹטֶר ריבַייבל ושל קרוסבּי, סטילס, נאש ויאנג. כשחזרתי לבר מצאתי את הכוס שלי מלאה, ולי זלל שקית צ’יפס והציע גם לי. לקחתי את השקית, ניערתי כמה צ’יפס לתוך הפה ולעסתי, והסתכלתי על כל דבר בפאב חוץ מאשר על לי.
״הצ’יפסים האלה הם כמו נסורת,״ אמרתי.
״כן, כאילו מישהו דרך על השקית או משהו.״
״אבל בכל זאת,״ אמרתי, ״זה יותר טוב מכלום.״
״אף אחד לא יתגעגע לביצים המחורבנות האלה, אני אומר לך,״ הוא אמר בשקט. ״מתי בפעם האחרונה ראית בכלל מישהו מזמין ביצה כזאת? בטח הביצים האלה שוכבות שם מאז שאבא שלי בא לכאן בתור ילד. אני אומר לך, הביצים האלה הן בנות עשרים או שלושים שנה. מגיע להן שיגנבו אותן. הן רוצות שיגנבו אותן. אני אומר לך. ואף אחד לא יצליח לעצור אותי.״ הוא דיבר בחשאיות ולגם מהבירה. ״בשום אופן לא.״
לא יכולתי להרפות מהנושא. ״כמה פעמים זה קרה?״ שאלתי.
לי הפסיק לשתות והסתכל עלי, והקצף מהבירה נצמד לזיפי הזקן שלו, שלא גולחו חמישה ימים בערך. הוא העביר את אצבעותיו הדקות והחיוורות על פניו, סידר את כובע הבייסבול על ראשו והביט בי בלי למצמץ. החזרתי לו מבט.
״פעם אחת.״
״פעם אחת?״
״אחת.״ הוא הרים אצבע ומיד קיפל אותה בחזרה. ואז משך בכתפיו בהתנצלות, מחווה שלא כל כך מצאה חן בעיני.
״אחת?״
״מצטער.״
״אני יכול להאמין לך?״
״כן.״ הוא הנהן.
״רצית שזה יקרה עוד פעמים?״
הוא הניד את ראשו. ״תשמע... לא. זאת פשוט היתה טעות.״
הוא משקר. הבנזונה משקר. ״באמת? אני לא מאמין לך. אתה רואה, זה מה שאני מתכוון. גם אם אני באמת סולח לך, איך אני יכול לסמוך עליך שוב? אתה שקרן מחורבן.״
״טוב, בסדר. כן, רציתי שזה יקרה עוד פעם. אוקיי? הייתי בודד. בחייך, הייתי תקוע בבית חווה באמצע שומקום, עם שלושה מקסיקנים וגברת זקנה, והייתי די משוכנע שאני לא שווה כלום. ברור שרציתי לשכב עם מישהי.״
״ולא חשוב עם מי?״
ראיתי שהוא חושב על השאלה שלי. הסתכלתי עליו ושתיתי את הבירה.
״כן. כן, אני מניח שלא חשוב עם מי.״
״אתה חושב שבת’ רצתה שזה יקרה שוב?״
״לא, בנאדם! תשמע, היא אוהבת אותך. כולם יודעים את זה. היא תמיד אהבה אותך.״
״ואתה אהבת אותה?״
״לא. בחייך.״ הוא נקש במפרקי אצבעותיו על הדלפק. ״קצת. כן. אבל עכשיו כבר לא. בימים ההם - קצת. ברור. איך אפשר אחרת? כן, קצת.״
הסבתי את מבטי ממנו בחזרה אל הצנצנת.
״גילויים מסעירים,״ אמרתי. ״גילויים מסעירים על ימין ועל שמאל.״
הרמתי שתי אצבעות לעבר המוזגת המיוזעת, ג’ויס, והיא התקרבה אלינו לאט, סיגריה לא דלוקה בין שפתיה המקומטות.
״מה לתת לכם, חבר’ה?״ היא שאלה בקול חדגוני.
״שתי כוסיות של משהו זול, ועוד קנקן,״ אמרתי.
״מה אתם מנסים לעשות? לגמור לי את כל הבירה?״
״אנחנו משתדלים,״ אמרתי.
״משתדלים כמו בימי המכללה העליזים,״ הוסיף לי.
ג’ויס התחילה להתרחק לעבר ברזי הבירה, אבל לי נעמד פתאום במהירות על הכיסא שלו. ״רגע, ג’ויס! בואי הנה מהר. כמה ביצים יש בצנצנת הזאת?״
היא הביטה בנו. ״מאיפה לי לדעת? אתה רוצה ביצה? חמישים סנט.״
״לא,״ הוא אמר. ״אני לא רוצה ביצה. הן נראות לי מגעילות לגמרי. אני רק רוצה לדעת כמה יש שם.״
היא נאנחה עמוקות, כאילו היא משלימה מראש עם תבוסתה. היא הכירה אותנו, היא עבדה במזנון בבית הספר היסודי, שמה לנו אוכל על מגשי הפלסטיק כשבקושי הגענו לגובה המותניים שלה. עכשיו, בבגרותנו, לא פעם היינו בקשר מקצועי עם בעלה, שהיה חקלאי. היא הסתכלה על הצנצנת, החזירה את מבטה אלינו ואמרה, ״מאתיים ושתיםעשרה.״ היא התחילה להתרחק.
״לא! לא! לא!״ לי צעק. ״תחזרי לכאן! זה לא יכול להיות!״
״לי!״ היא צעקה. ״אתה שיכור! וגם הנק שיכור. אני מביאה לכם את הבירה והמשקאות, ואז אני מביאה לכם חשבון ולוקחת כסף. ואחרי זה אתם יוצאים מפה. לא מעניין אותי אם קיבלת פרס גראמי מאה פעמים. אתה יכול לדחוף אותו לתחת. וזהו זה.״ והיא התרחקה.
״כל הכבוד לך, טמבל,״ אמרתי. ״בחיים שלי לא סילקו אותי מפאב.״
״טוב,״ לי אמר, ״אז איפה אנחנו עומדים? התפייסנו?״
״לא יודע,״ אמרתי. ״אני לא חושב שככה זה עובד. לדעתי זה פשוט ייקח זמן, אתה יודע. אם זה אפשרי בכלל. אני צריך לסמוך עליך שוב. אני צריך לסמוך עליך כשאתה ליד אשתי. זאת אומרת...״
שיר אטי עלה ממכונת התקליטים, ואז, אני חושב, היה בינינו איזה רגע שבו הזמן קפא, שבו כלום לא השתנה מבחינת האחרים בפאב, אבל בין שנינו היה איזה משהו פגום שהתנתק בלי קול, כמו גוש אדמה קטן שמתנתק וגולש לאוקיינוס. והייתי עצוב יותר מאיפעם, וגם בודד יותר. כי ידעתי שנוכל להמשיך להיות חברים, אבל גם ידעתי שאף פעם לא אוכל שוב לסמוך על לי כשהוא יהיה בבית שלי או ליד אשתי. דברים קרו. החלטות התקבלו.
ג’ויס הלכה והתקרבה אלינו, וזרועותיה היטלטלו במאמץ כשנשאה ביד אחת קנקן בירה זהובה, וביד השנייה שלוש כוסיות של נוזל בצבע סירופ מייפל. היא הניחה את הכול על הדלפק וחילקה את הכוסיות: אחת בשבילי, אחת בשביל לי, ואחת היא לקחה לעצמה.
״שתהיו לי בריאים,״ היא אמרה ורוקנה בלגימה את הכוסית.
״לחיים,״ נבחנו יחד. שתינו במהירות וחבטנו את הכוסיות בדלפק העץ.
״בראבו,״ לי אמר.
״עשרה דולר,״ אמרה ג’ויס.
הושטתי לה את הכסף, והיא גחנה אלינו מעל לדלפק. ״ברצינות, תגמרו לשתות ותצאו מפה. אתם מבהילים את הלקוחות האחרים, בסדר? אז תיקחו את עצמכם ותסתלקו מפה.״
חיסלנו את הקנקן במהירות. השקנו את הכוסות בכעס, כאילו אנחנו רוצים לשבור אותן או לשבור זה לזה את האגרוף. היינו עצובים, מנותקים, תלושים, ורעש הפאב גאה סביבנו.
״מה שבאמת צריך,״ לי אמר, ״זה משהו שיסיח את הדעת. מין מסך עשן כזה.״
״אין לי מושג איך עושים את זה.״
״תוכל להתחיל איזה קטטה.״
״לא. זה מגוחך. אני רוצה ללכת הביתה. מה השעה בכלל?״ הסתכלתי בשעון שלי. 23:39.
״רגע.״
״מה?״
״יש לי רעיון.״
הוא קם מהדלפק, התגנב לעבר מכונת התקליטים וחיטט בכיסי הג’ינס שלו, כנראה חיפש כמה מטבעות קטנים. ואז הוא נקש אות ומספר, ולפי הצלילים הראשונים שבקעו ממכונת התקליטים ידעתי שזה A1, השיר הראשון בתקליט שהיה הפסקול של לילות נעורינו. הנדתי את ראשי. בעיירה קטנה קשה נורא להתרחק ממישהו, להתנתק.
לי עמד עכשיו על כיסא בר ליד החלק האחורי של הפאב וקרא בבריטון העמוק שלו, ״הֵיי! הֵיי! תקשיבו, חברים! מישהו רוצה לשיר איתי? יש מישהו? כי זה השיר הכי טוב בעולם, ואני רוצה לשיר את השיר הזה בדיוק כאן, ובדיוק עכשיו.״
ארבע או חמש נשים בנות חמישים ושישים נאספו סביבו כאשר אל צלילי הפסנתר הראשונים הצטרפו תופים וגיטרה בס, והיצירה הקלאסית הזאת של התרבות האמריקאית יצאה לדרך... ואז הוא קרץ לי, רמז לעבר הצנצנת, ובאמת ג’ויס הביטה בו מקצה הבר ועמדה בגבה אלי.
כעבור כמה שניות כבר הייתי בדרך אל מאחורי הדלפק, פסעתי על קצות האצבעות בלי שום סיבה מוצדקת, ועל פני היה חיוך קלוש שלא הצלחתי לרסן, וככה התקרבתי לאטלאט אל הצנצנת הענקית והמגוחכת, המלאה ביצים מוחמצות. אם כי בלבי חשבתי, מה זה השטויות האלה? מה אתה עושה, לכל הרוחות?
וברקע שמעתי את המקהלה הקטנה שרה עם מכונת התקליטים את ״אמריקן פאי״ של דון מקלין:
I was a lonely, teenage broncin’ buck
With a pink carnation and a pickup truck
But I knew I was out of luck
The day the music died
ילדון בודד, בועט כמו סוס פראי,
עם פרח בדש וטנדר משלי,
אבל ידעתי שהכול נשבר
כשהניגון נגמר.
ולי הנהן לפי הקצב, וסימן לי ביד ובשפתיים: ״נו! עכשיו! קח את הצנצנת!״ והוא ממש העלה שם מופע כדי להסיח את דעתם - קפץ מהכיסא הגבוה לרצפה, הפך בדרך כמה כוסות בירה, הפיל מקלות ביליארד וצבט בתחת פה ושם.
ואני כרכתי את זרועותי סביב הצנצנת כאילו אני מנסה לבלום שחקן פוטבול ענקי, פישקתי את הרגליים וכופפתי את הברכיים כדי לא לדפוק לעצמי את הגב, והרמתי אותה! הרמתי את הצנצנת המחורבנת כאילו אני בתחרות אולימפית... והורדתי אותה ממדף העץ... ובמקום שהיא עמדה נשאר עיגול בהיר, בגוון אחר לגמרי, וסביבו מעגל אבק שסימן את גבולותיה המדויקים. ולילנד חייך אלי חיוך רחב ומחא כפיים, והביצים שכשכו בצנצנת באופן מבחיל, ולי התחיל להתנתק מהקהל, המשיך לשיר אבל דשדש לעבר הדלת, וככה יצאנו אל הלילה, שני גנבי ביצים, מצחקקים בטירוף, באווילות, בלב שבור. והלכנו לתוך הלילה הערפילי של ויסקונסין, בלי מטרה ובלי יעד, ובינינו צנצנת ענקית של ביצים מוחמצות.
•••
״אז מה עכשיו?״ שאלתי והתנשפתי כשדידיתי בכבדות. הרגשתי שעוד רגע הצנצנת נשמטת לי מהידיים, אבל לי ייצב אותה ועזר לי לשפר את האחיזה, וככה הלכנו במהירות לאורך הרחוב הראשי והתרחקנו מהפאב לעבר מאות הבתים של ליטל וינג, שרובם היו חשוכים. רק כמה חלונות עדיין קרנו בכחול מטלוויזיית חצות שריצדה מול צופים רדומים על ספות מהוהות.
״לא יודע,״ לי אמר. ״אבל כרגע אני לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי.״
חצינו את הרחוב הראשי ומיהרנו לאורך רחוב הבוקיצה, שכבר עשרות שנים היו בו רק גדמים עיקשים שעדיין לא גמרו להירקב סופית מאז אותה מחלת עצים שחיסלה את כל הבוקיצות ברחובות ליטל וינג. לי עצר רגע, פתח את מכסה הצנצנת והשליך אותו לחצר הבית שלידו עמדנו.
״הנה,״ פקד עלי, ״קח ביצה.״
״רגע, רגע! עכשיו יש לנו הזדמנות לספור אותן,״ אמרתי במעורפל והמשכתי להחזיק את הצנצנת, ופתאום הרגשתי שיכור מאוד. ״אתה יודע מה, אני שם אותה רגע על הרצפה, בסדר?״
״לספור? במצבך? אין שום סיכוי,״ לי אמר.
״אני סופר יותר טוב ממך.״
״עזוב. רק קח ביצה כמו שאמרתי לך, טוב? קח ביצה לפני שהן נהיות קרות כמו קרח.״
״בשביל מה? המצב הזה טיפשי לגמרי.״
הוא צחק והצביע עלי. ״אבל לפחות המצב כבר לא עצוב, נכון?״
הנחתי את הצנצנת, הכנסתי יד לתוך ים הביצים המוחמצות, תפסתי ארבע מהן, ושערות הזרוע שלי נרטבו במיץ העכור.
״נכון שהמצב כבר לא עצוב?״ הוא התעקש.
כשהוצאתי את היד מהצנצנת היא הבריקה בחשיכה כאילו היא מצופה בלכה.
״זה לא היה רעיון טוב,״ אמרתי. ״לא היינו צריכים לגנוב את הביצים המסריחות האלה.״
״תזרוק ביצה על המכונית הזאת, שם.״
״זאת המכונית של אדי,״ אמרתי. ״אני לא יכול לזרוק ביצה על המכונית שלו. הוא חבר שלנו.״
״כן, אבל למי יש ביטוח טוב אם לא לאדי? לא ככה?״
והוא לקח ממני את אחת הביצים שהחזקתי, בדק את משקלה בכף ידו, מישש את הקליפה האפורה, הקרה והדביקה, ואז הניף את היד לאחור והשליך את הביצה בכוח - כדור אליפטי מהיר - ישר על הפורד טַאוּרוּס של אדי.
הביצה לא התפוצצה, לא ממש. היא התנגשה בחבטה עזה בפלדה האמריקאית של דלת הנהג וקימטה את המתכת. לי צחק. בטח היה נעים לזרוק את הביצה - משקל קליל, צורה מושלמת לאחיזה בין האצבע והאמה לאגודל לפני שזורקים אותה לתוך הלילה.
אבל באותו רגע, בקצה הרחוב, האירו פנסי מכונית את הכביש הרטוב והכריזו על התקרבותו של נהג לילי.
״תסתתר מאחורי עץ,״ לי לחש. הוא הרים את הצנצנת אל מותניו, מכנסיו נרטבו לגמרי מהמיץ החמוץ, וסירחון מבחיל עלה פתאום משנינו. התחבאנו מאחורי עצי אדר צעירים ודקים, שבקושי הצליחו להסתיר אותנו, הקשבנו למכונית המתקרבת וחיכינו שתעבור, ואז לי יצא מבין העצים והניף יד לאחור לזריקה נוספת. הביצה התעופפה, הסתחררה באווירה, רטטה במסלולה ולבסוף חבטה בפגוש של הטויוטה קאמְרי המתרחקת. זינקנו בחזרה לתוך הצללים וראינו שהמכונית נעצרת בפתאומיות, עומדת רגע ואחר כך ממשיכה בדרכה.
״אפשר כבר ללכת הביתה?״ שאלתי. ״הספיק לך? זאת אומרת, יש לי ילדים, אתה יודע. אני לא יכול להרשות לעצמי להיתפס במעשה כזה.״
״אוי, בחייך! תן לעצמך לחיות קצת.״ הוא הרים את הצנצנת והמשיך ללכת לאורך רחוב הבוקיצה, להתרחק מהרחוב הראשי. ״תסמוך עלי.״
״לאן אתה הולך?״ צעקתי. לא רציתי ללכת אחריו, אבל הוא לא ענה לי, ולכן בכל זאת נגררתי הלאה, כחמישה מטרים מאחוריו, ותוך כדי הליכה ראיתי שהוא מועד מדי פעם על המדרכה השבורה או על שורשי עצים עיקשים שהרימו את הבטון. ״רגע, חכה, בסדר. תן לי לסחוב את זה. אני יותר חזק ממך.״
הוא העביר לי את הצנצנת והוציא מתוכה שמונה ביצים, שמילאו את שתי ידיו. ״אני רוצה לשבת על גשר הרכבת הזה. מעל הכביש המהיר,״ הוא אמר.
״בסדר,״ אמרתי, ושנינו הלכנו לשם, שיכורים מאוד.
גשר הפלדה כבר נשחק לסדרה ארוכה של קורות חלודות, שדורות של תיכוניסטים כתבו עליהן בתרסיסים צעקניים את השמות שלהם או הצהרות אהבה ובוז.
התיישבנו שם ושלשלנו את רגלינו בנעליים הכבדות מעל הכביש המהיר. הצנצנת ניצבה בינינו, והביצים כמעט זרחו בחשכת הלילה.
״רק אנחנו נשארנו,״ לי אמר.
״מה זאת אומרת?״
״כולם עזבו. רוני ולוסי. קיפ ופלישה. רק אנחנו נשארנו. המוהיקנים האחרונים.״
משכתי בכתפי, הפלתי ביצה מעל הגשר, והיא התפוצצה על הכביש שמתחתנו. לא פיצוץ רטוב, אלא כמו שזורקים גוש ג’לי - החלקיקים של הביצה פשוט נכנעו ללחץ והתפזרו קצת. הפלתי עוד ביצה, ועוד אחת ועוד אחת, אבל הצנצנת לא התחילה בכלל להתרוקן.
״אני היחיד שקשור לאדמה,״ אמרתי. ״אתם כולכם - אני לא יכול להאשים אתכם. אפילו אתה,״ אמרתי, ״אתה שוב תעזוב. אתה תמצא מישהי אחרת, וגם היא לא תרצה לגור כאן. היא תגרור אותך ללוס אנג’לס, לפריז או לניו יורק. עוד תראה. אנשים כמוך,״ אמרתי והשלכתי עוד ביצה לתוך הלילה, והתפכחתי קצת ונהייתי מרושע יותר, ״אתם לא שייכים לכאן. אתה לא מתאים לכאן יותר. לא ממש. יש לך יותר מדי.״
לי הביט בכביש הרטוב וקילף פתית צבע גדול מהגשר. ראיתי שהדברים שאמרתי פגעו בו.
״אתה טועה,״ הוא אמר. ״אני נשאר כאן לתמיד, חבר. קניתי את הממגורה. קניתי אותה מקיפ. אז אני מושקע פה, כמו שאומרים. יכול להיות שזאת תהיה נפילה רצינית, אבל אני מושקע פה בקצת יותר ממיליון, ובשום אופן אני לא עוזב. אני אפתח שם אולפן הקלטות, אולי איזה אולם הופעות קטן, ובעיירה הזקנה הזאת יהיו מופעי מוזיקה, גם אם זה לא ימצא חן בעיני מישהו. לא אכפת לי אם רק עשרה חקלאים יגיעו לאיזה מופע מחורבן. אנחנו נמשוך אנשים מכל הסביבה, ממינסוטה ואוקלייר ולה קרוס ומילווקי, והם יבואו, כי זאת הממגורה שלי בעיירה הקטנה והמושתנת הזאת, ליטל וינג. ויכול להיות שאני אף פעם לא אמצא מישהי, אבל אני אגיד לך מה - אין לי שום כוונה לחפש אותה בניו יורק.״
הוא נגס בהיסח הדעת באחת הביצים, ומיד ירק וניגב את הלשון בפינת החולצה. ״איכס.״
הייתי המום. ״קנית את הממגורה?״
הוא משך בכתפיו. ״זה מה שהייתי צריך לעשות. אלא מה? לתת לקיפ להתייבש? גם בשבילך הייתי עושה דבר כזה, חבוב, אם רק היית מרשה לי. היינו יכולים להיות שותפים.״
״כן, בטח. היית מת.״
הוא השקיף על אורות פנסים רחוקים שהתקרבו אלינו. המכונית נעה במהירות, זגזגה בכביש החלקלק - שנינו ראינו את זה, שמענו את הצמיגים חורקים בכל סיבוב. נהיגה רשלנית ומהירה מדי של שיכור כפרי, שמפצה באיחור על תגובות מעומעמות וראייה מטושטשת.
לי לקח ביצה בידו, ואצבעותיו יצרו שקעים קטנים בקליפתה האפורה והחלקלקה. בזרוע מורמת הוא חיכה עד שהמכונית היתה במרחק חמישהעשר מטר בערך, ואז הניף את היד אחורה והשליך את הביצה - חזק, ישר ובדייקנות. באותן אלפיות שנייה של מעוף הביצה נעשו פרטי הרכב ברורים יותר ויותר: מאזדה קטנה ומלוקקת שאיש משנינו לא זיהה, ג’אנטים מבריקים, ניאון בוהק מסביב בסגול זרחני, מוזיקה רועמת שהלכה והתקרבה, שמשה קדמית כהה ואז - טראח! - הביצה התנפצה כמו פצצת סירחון לבנה על הזכוכית השחורה הזאת, צרחת צמיגים מחליקים קרעה את הלילה, וניצוצות כמעט ניתזו כשבלמי הרכב הזר התחככו בכביש בכל הכוח עד שנעצר בטלטלה.
״וואו,״ אמרתי. ״אתה שיפדת אותם, חבוב. בול קליעה!״
דממה השתררה מסביב. קמנו על רגלינו והסתכלנו למטה, אל הרכב שעמד ולא זז. ואז נפתחה הדלת ויצא בחור צנום, כמעט נער בעצם, לבוש בבגדי כדורסל שהיו גדולים עליו. כמה שרשרות זהב ארוכות השתלשלו לו מהצוואר, ומכנסי המשי הרחבים שלו נגמרו לא רחוק מקרסוליו הדקים. ביד ימין הוא החזיק אקדח בֶּרֶטה מצופה כרום. הוא לא ראה אותנו בהתחלה, כי פנסי המאזדה משכו את תשומת לבו אל מתחת לגשר ואל הכביש שמעבר לו. ״מי זה? מי שבר לי את החלון המזורגג?״ הוא צעק לתוך הלילה. הוא נשמע מהוסס, וראיתי שהוא משתדל להעמיד פני גיבור, משתדל שהקול שלו יישמע עמוק יותר על רקע הלילה החשוך והעצום. וידעתי שהוא רק ילד, רק נער מתבגר, אבל למרות זאת פחדתי ממנו, פחדתי מהאקדח שלו.
״נו, אז מה עכשיו, חוכמולוג שכמוך?״ לחשתי אל לי.
״לעזאזל,״ הוא אמר, ופתאום נשמע פיכח. ״לא חשבתי שיהיה לו אקדח!״
״אתה מכיר אותו?״
״לא. נראה לי שהוא תעה בדרך.״
הנער עמד לא רחוק לפנינו, חולצת הטריקו הלבנה שלו התנפנפה סביבו, וזרועותיו המתוחות החזיקו בהתרסה באקדח הבוהק. כובע הבייסבול שלו התלכסן לו על הראש, המצחייה שלו היתה שטוחה כמו עטיפת ספר, ושמנו לב שהוא רועד קצת. זקן זהוב קלוש עיטר את סנטרו השקוע, הרועד, ושערו הזהוב הארוך היה קלוע מאחורי ראשו.
ואז לי פתח את הפה. ״אני כאן למעלה,״ הוא אמר והרים את ידיו בכניעה.
הנער הרים את מבטו, כיוון את האקדח וירה. הצנצנת התפוצצה, והביצים המוחמצות נשרו במפל אדיר של מיץ ומשקע עכור. נחשול החומץ לא ירד ישירות על הנער, אבל הביצים התפוצצו באלימות על הכביש והרטיבו את נעלי הכדורסל שלו, את המכנסיים הקצרים ואת החולצה הלבנה.
עצרנו את נשימתנו. ידיו של לי עדיין היו באוויר. השתופפתי בין הצללים ומיששתי בידי את פסי הרכבת הרטובים והצוננים.
״מה זה היה?״ אמר הנער בבהלה.
הבטנו בו כשעמד המום, בפה פעור ובזרועות פשוטות לצדדים, וסקר את עצמו. האוויר היה מלא פתאום בריח של כריכי סלט ביצים.
הנער הרים את מבטו אלינו, גיחך בבוז וירה באקדחו.
לי נפל כשהקליע ננעץ ברגלו, אבל הוא לא צרח אלא התאמץ לשאוף אוויר. בסיפוק רב תחב הנער את האקדח בחגורת הגומי של תחתוניו, נכנס בחזרה אל המכונית הדולקת ונעלם בשאגה לתוך הלילה. שוב השתרר חושך. ניגשתי אל לי, אל החבר שלי, והתכופפתי מעליו.
״זה כואב,״ הוא גנח. ״אני אומר לך, הנק - זה שורף כמו אש.״
״אני אביא את המכונית, חבר,״ אמרתי. ״אני כבר חוזר. ניקח אותך לבית חולים.״
״תביא את המכונית.״
״ברור. אני אביא את המכונית וניקח אותך לבית חולים.״
ידו נשלחה בחשיכה ולפתה אותי. ״לא,״ הוא אמר. ״איאפשר.״
״למה לא?״
הוא שאף אוויר בחוזקה מבעד לשיניו, וקול שריקה נשמע כשנשף אותו. ״קודם כול, זה פרסום שלילי.״ הוא שאף עוד נשימה כאובה. ״ודבר שני, כשמדובר במישהו כמוני, השוטרים ירצו לבדוק את העניין. ודבר שלישי, אל תשכח שכל הסיפור הזה התחיל מגניבה!״
״אז מה אתה רוצה שאני אעשה?״
״פשוט לך למכונית ותחזור לקחת אותי.״
״בסדר, תחזיק מעמד, חבר. אני הולך למכונית ואני חוזר לקחת אותך.״
״אני אתקדם בינתיים לכביש.״
״לא - אל תזוז,״ אמרתי ורצתי לכיוון הרחוב הראשי.
•••
עד שחזרתי לגשר עם הטנדר, לי לא עבר מרחק גדול, אלא רק התקדם לאט במדרון הגבעה שמובילה אל הכביש. מצחו החיוור כבר היה מכוסה זיעה.
״חייבים לקחת אותך לבית חולים,״ אמרתי. ״זה מגוחך.״ שמתי את זרועו על כתפי ובצעדים אטיים ומהוססים ירדנו במורד הגבעה.
״לא! שום בית חולים. זה אפילו לא מדמם כל כך. נוכל לטפל בזה.״ הוא העיף מבט לעבר רגלו. ״נדמה לי שזה לא יצא מאחור, אז אנחנו פשוט ניקח... פינצטה, או משהו כזה, ונשלוף משם את הקליע, ונחבוש לי את הרגל. אין בעיה. תשמע, זה יהיה סיפור מוצלח, אולי אפילו יצא מזה שיר חדש. משהו שהעיתונאים המזוינים יוכלו לכתוב עליו, הה? אחרי שכל האבק ישקע.״ הוא ניסה לצחקק, אבל מיד שאף שוב אוויר, לפת את הרגל בשתי ידיים ועצם את עיניו בכוח.
״זה מה שקורה כשגונבים.״
״לעזאזל,״ לי אמר. ״אף פעם לא תיארתי לעצמי. אף פעם לא חשבתי שזה שורף כל כך.״ הנשימה שלו היתה רצופה שריקות והתנשפויות חדות, והכאב היה עז כל כך שמדי פעם הוא צרח מחרוזת של קללות, או אפילו צחק על עצמו, הכול כדי לנשום עמוק, לפלוט את האוויר שבתוכו ולשאוף אוויר חדש. על בד המכנס שלו נוצר כתם ארגמן כהה מאוד, כמעט שחור. עזרתי לו לפשוט את החולצה ולקשור אותה מסביב לרגל. ואז הוא התיישב בצד הדרך, סקר את הכוכבים כדי להסיח את דעתו ועקב אחרי התקדמותו של לוויין חולף. נתתי לו לנוח רגע, ואז עזרתי לו לקום והעליתי אותו לטנדר שלי, רצתי מסביב לחלק הקדמי והשתחלתי לתוך הרכב.
״לאן?״ שאלתי.
״איייי. אני לא מדמם לך על המושב, נכון?״
״לא, שמתי עליו כמה שקיות אשפה. קדימה - לאן?״
״לבית שלי,״ הוא חרחר. ״שם יש לי גלולות, משקאות. ואני יכול לדמם איפה שאני רוצה. בלאו הכי צריך להחליף את השטיח.״ ואז, אחרי רגע של העוויות, הוא אמר, ״אייי, לעזאזל! טוב, תיסע.״
״בסדר,״ אמרתי. ״החלטה שלך.״ ואז אחזתי לרגע ברגלו הפצועה בלפיתה חזקה, והוא פלט צרחת כאב והביט בי בתדהמה ובכעס, אבל מיד התרכך קצת והניח את ראשו על החלון הצונן והמעורפל.
״לעזאזל,״ הוא אמר. ״זה הגיע לי, כנראה.״
הנהנתי ולחצתי על דוושת הדלק.
רוני
בדיוק הייתי אז בווטרלו, במדינת איווה, עם הדוד שלי דֶלמאר, שבדיוק יצא מהכלא אחרי שהוא ישב איזה שנתיים על זה שהוא גנב אופני שטח של חברה שלו לשעבר. הוא גר בקרוואן ליד נהר שאני לא זוכר את השם שלו, והקרוואן היה די בסדר, אבל לא היו לו שם רהיטים, והדיירים הקודמים לקחו את כל הדברים שלהם חוץ משולחן סלוני ומנורה ומזרן ישן ומלוכלך שהם שרפו, ועכשיו הוא היה סתם ערימה של קפיצים חלודים שכבר חצי נמסו בתנור חימום של דל.
לא היינו הכי קרובים, דל ואני, אבל בדיוק עברתי בווטרלו בסיבוב תחרויות, ואמא שלי אמרה לי לחפש אותו, אז זה מה שעשיתי. הוא שמח שהתקשרתי אליו, אמר שאני יכול לעזור לו לחפש קצת רהיטים. אמרתי לו בסדר, בתנאי שהוא ייתן לי להיות אצלו כמה לילות.
אז ביומיים שאחרי זה הסתובבנו בווטרלו, נסענו לאט באֶלקמינו, שהוא נשבע שהיא שלו. נסענו בכל מיני שכונות וחיפשנו רהיטים שאנשים זרקו ונוכל לקחת. ובאמת מצאנו כמה דברים. שולחן למטבח, כמה כיסאות, מזרן זוגי, ספה. העמסנו את הכול על האלקמינו, נסענו חזרה לקרוואן שלו והתחלנו לעשות אותו מקום קצת יותר נוח. כשגמרנו דל הדליק סיגריה, פלט שיעול מחוספס ואמר, ״בחיי. לא האכלתי אותך כל היום. רוצה נקניקיות?״ הוא הכניס יד למקרר הריק וזרק לי חבילת נקניקיות אחרי שהוא לקח אחת ונגס בה כמו שהיא, קרה.
סובבתי את הראש מצד לצד. ״דוד דל, אני צריך לצלות את זה לפני שאני אוכל, אם לא אכפת לך.״
״איך שנוח לך,״ הוא אמר. ״בוא נעשה מדורה קטנה. נשב ליד הנהר. נקשקש קצת. אין לי הרבה אוכל, אבל יש לי שישיית בירות.״
אז השתכרנו, ודל דיבר על הכלא, שאל אותי על הרודיאו, על מה שקורה בליטל וינג. מאז התאונה הזיכרון שלי ממש דפוק, אבל את השיחה הזאת אני זוכר די טוב, כי בלילה ההוא עשיתי את הקעקוע קורבוס על החזה שלי, ולידו עורב קטן, שזה הפירוש של ״קורבוס״, כמה שאני יודע.
דל למד לעשות קעקועים בכלא, וכשישבנו ליד המדורה הוא הראה לי את כל הקעקועים שלו; כי הוא השתמש בגוף שלו בשביל להתאמן, וגם נתן לאסירים אחרים להתאמן עליו. רוב הקעקועים לא היו כל כך טובים, אבל חלק היו דווקא די בסדר, כולל הקעקוע של מובי דיק, שהוא טען שהוא קרא את כולו מאחורי הסורגים.
״אני אעשה לך קעקוע, אם אתה רוצה,״ הוא אמר לי. ״בחינם.״
״אבל אנחנו יכולים פשוט לקפוץ לעיר ולעשות קעקוע,״ אמרתי.
״כן, בטח, ברור. רק ששם אתה תצטרך לשלם.״
דל הושיב אותי ליד השולחן החדש במטבח וגילח את השתייםוחצי שערות שהיו לי על החזה, ממש מעל הלב. הוא השתמש בסכין גילוח חדפעמי של ביק, אני זוכר את זה, ואז הוא חיטא את המקום בקצת וודקה שהוא שפך על מטפחת.
״טוב, מה אתה רוצה לכתוב?״
״קורבוס.״
״מי זה? בחורה?״
״לא, זה חבר שלי.״
״אתה רוצה שם של גבר על החזה שלך? מה קרה? הוא מת?״
״הוא חבר שלי. והוא יהיה מפורסם. אתה תראה - די בקרוב אני לא יהיה היחיד שיש לו את הקעקוע הזה.״
״טוב, תכתוב לי את המילה. באותיות דפוס גדולות. ותדאג לאיית את זה כמו שצריך. זה לא יורד במים.״
הוא השתמש במחט תפירה ובדיו מכמה עטים שהיו בתא הכפפות של האלקמינו. כשהוא גמר לעשות את האותיות הוא שאל אותי, ״מה זה אומר בכלל?״ הפרצוף שלו היה נורא קרוב לשלי, והוא נשף לי בפרצוף את העשן מהסיגריה שלו. הסתכלתי על הקמטים מסביב לעיניים ולפה שלו. הסתכלתי על השיניים הצהובות שבתוך הפה שלו, על החניכיים הכהים.
״נדמה לי שזה אומר עורב. לפחות זה מה שרואים על כל החולצות שלו - עורבים.״
״אתה רוצה גם עורב? יכול להיות שאני יכול לעשות לך עורב לא רע.״
״עשית פעם עורב?״
הוא הסתכל עלי.
״טוב, בסדר,״ אמרתי. ״אבל אולי קודם אני אשתה עוד בירה.״
״רעיון טוב. תביא גם לי.״
אני די אוהב את שיקגו. לפעמים אני נוסע ברכבת העילית עם הבת שלנו, כריסטינה, רק בשביל לצאת קצת מהדירה. היא ממש מלאך. נדמה לי שהיא אוהבת את הרכבת. אנשים ניגשים, מציצים לתוך הסלקל שלה. אנחנו יכולים לנסוע כל היום אם אנחנו רוצים, ולפעמים זה מה שאנחנו עושים. אני מסתכל החוצה על הבניינים הגדולים, ואני כבר יכול לזהות את מגדל סירס או איך שלא קוראים לו עכשיו. ואת בניין ג’ון הנקוק, שפעם קיפ גר בו, אני חושב. אנחנו עוברים ליד אצטדיון ריגְלי פילד ועולים עד אוונסטון, ואז יורדים חזרה דרומה ועוברים את אצטדיון קומיסקי ואת צ’יינה טאון, עד לאיפה שהעיר מתחילה להיות שטוחה.
ואף אחד לא מסתכל עלי בכלל. ואף אחד לא אומר לי מה לעשות או לא לעשות. וכשאני הולך לאיבוד אני פשוט מבקש עזרה, ובגלל שאני עם תינוקת אז זה תמיד עובד.
בת’
כשהיינו בסוף התיכון, הנרי לקח אותי בלילה לראש הממגורה. זה היה בקיץ, לא היתה שום רוח, ואני התפלחתי מהבית אחרי שהורי שכבו לישון. הלכנו לאורך העיירה, יד ביד, וכולם יכלו לראות אותנו, אבל אף אחד לא היה בחוץ, אף אחד לא הסתכל, רק איזה אלמן זקן שישב על הנדנדה במרפסת הכניסה שלו והתנדנד ונופף אלינו בחושך.
בראש הממגורה בהחלט היתה רוח, ורחוקרחוק, מעבר למרחבים, התרוצצו ברקים בין השמים לארץ. חלצנו נעליים ושלשלנו את הרגליים מעבר למעקה. התנשקנו, והרגשתי שיש לי קצת זיעה על השפה העליונה, אבל זה לא הפריע להנרי. הוא נגע לי באוזניים, בצוואר. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. ככה הוא אמר לי כשהוא היה בן שמונהעשרה.
ובסופו של דבר כל זה היה כדאי. כל המריבות, שנים של ניסיונות ילדותיים, שיברון לב מדי פעם, חשבון הבנק המרוקן, הטנדרים הישנים והמשומשים - כל זה היה כדאי כדי לחיות לצדו של אדם אחר ממני, אישיות אחרת, האיש הזה, לחיות לצדו כל כך הרבה זמן ולראות אותו משתנה וגדל. לראות איך הוא נעשה צנוע וסבלני יותר, חזק ומוכשר יותר, לראות איך הוא אוהב את הילדים שלנו - איך הוא מתגושש איתם על הרצפה ומנשק אותם בפומבי בלי שום בושה. לשמוע את קולו בערבים כשהוא קורא להם סיפור, או מספר להם על אבא שלו כשעוד היה חי, או מתאר להם אותי כילדה, כנערה, כאישה צעירה. לשמוע שהוא מסביר להם למה האזור שאנחנו חיים בו מיוחד כל כך. לשמוע איך הוא מתפלל למען העצים, האדמה והגשם, ולמען אנשים שיש להם פחות מזל מאשר לנו. לשמוע את הקול שלו בכנסייה כשהוא שר. לשמוע אותו מעודד את הילדים שלנו להגן על ילדים חלשים בבית הספר אם מישהו מציק להם. לראות אותו עוצר את הטנדר באמצע הדרך כדי להוריד צב מהכביש לתוך בריכה סמוכה. לראות אותו על אחד הטרקטורים שלנו באור כתום של סוף יום.
כשאלינור נולדה, היה לי קרע ברחם. ירד לי דם בכמויות איומות, אבל הרופא אמר שהכול בסדר, שזה רק דימום טבעי אחרי לידה. אבל הנרי התעקש שמשהו לא בסדר, והוא אמר שאם הרופא לא יעשה משהו תכף ומיד, הוא יכניס לו אגרוף בפרצוף. קראו לשני אחים שירסנו אותו, ואפילו אני אמרתי, ״הנרי, הכול בסדר, כל עוד התינוקת בריאה, בבקשה אל תדאג. תיגש רגע למסדרון ותיקח כוס מים.״
אני זוכרת את הרופא, כאילו זה היה אתמול, כשהוא אמר, ״תקשיב לאשתך, אדוני. תקשיב לאשתך לפני שאני איאלץ לקרוא למשטרה.״
רוב הגברים, רוב האנשים, היו נסוגים במצב כזה, היו נכנעים לסמכותו של הרופא, לשני האחים שמחזיקים אותם, לשלווה שבקולי. אבל הנרי לא נסוג.
הוא אמר בנימה שאני עדיין זוכרת, ״דוקטור, משהו לא בסדר אצל אשתי, ואם אתה לא תטפל בזה תכף ומיד, אני לא אתבע אותך, אני אשבור לך את כל העצמות בגוף.״
ואז אחת האחיות, אחות זקנה, ותיקה, בדקה שוב, ראתה את כמות הדם, שמה לב שהפנים שלי מחווירים, ומיד תפסה פיקוד וקראה לרופא שיחזור לעבודה. הם עצרו את הדימום, ואולי הם היו מגלים את הדימום גם בלי הנרי, אבל אין לי ספק שהייתי מאבדת הרבה יותר דם אם הוא לא היה פותח את הפה, והמצב היה מחמיר הרבה יותר, וההתעקשות שלו היתה מוצדקת לגמרי כל הזמן הזה.
אחרי כמה ימים, כשהיינו שוב בבית ושכבתי במיטה והינקתי את אלינור, שאלתי אותו, ״איך ידעת שמשהו לא בסדר? אפילו אני לא ידעתי. איך אתה ידעת?״
והוא אמר, ״לא יודע. פשוט ידעתי. זה לא נראה בסדר.״
אבל באותה מידה הוא היה יכול להגיד, אני מכיר אותך יותר משאת מכירה את עצמך.
ולדעתי זאת בדיוק המהות של נישואים.
לי
ככה היה יום החתונה של בת’ והנרי:
עננים נמוכים חלפו על פני האדמה השופעת, הנחלים והנהרות היו גדושים ועכורים, וטרקטורים ירוקים וצהובים משכו משדדות ברחבי השדות. ראשי חץ של אווזי בר חלפו בשמים האפורים הצמריריים, בגיחתם השנתית הקבועה, ונצים אדומי זנב עמדו על עמודי טלפון וסקרו את השטח בחיפוש אחרי חולדה או עכבר שדה. פרות בוססו בבוץ, ושריפה רחוקה הכתימה פיסת שמים.
כנסייה לותרנית בודדת על פיסת ערבה, ולצדה מגרש חניה צנוע שנסלל מחדש וחולק בקווים צהובים. שורת ברושים כדי לשבור את הרוח, ושורת אורנים מצלים. בית הקברות: מאה תשעים ותשע מצבות, הראשונה מ1877. המילים ״ביורן אריקסון״ עדיין נראות, אף שהחריתה כבר נשחקה מרוב גשם חומצי, חזזיות, רוחות מערביות, קרח ושלג. מתקן נדנדות ששרשרותיו החלודות מוחות בקול אפילו נגד רוח קלה. מגדל הפעמון - גבוה מכל דבר אחר במרחק קילומטרים, מלבד שנייםשלושה מגדלי תבואה וצפצפה אחת ליד תעלת ההשקיה.
בתוך הכנסייה ישבו הנוכחים על ספסלי האלון, מוללו את תוכניות הנייר, עלעלו בתנ״ך, שיחקו איקסמיקסדריקס, ריפו קצת את העניבות, יישרו גרבונים, קינחו את האף, מלמלו דברי רכילות, כיווננו מכשירי שמיעה או חזרו על דברי רכילות. אלמנה בגיל העמידה התחילה לנגן בעוגב הכנסייה הישן והנפחני, וכולם קמו בהמולה. המנגינה היתה צריכה להישמע כמו שיר לכת, אבל האלמנה ניגנה אותה כמו קינה.
סבלנו מהנגאובר קשה, קצות עצבים שחוקים ועור רגיש מדי, שהנקבוביות שבו הגירו רעל אחרי שתיית בירה ומשקאות חריפים. האמהות הביטו בנו בזעף מבעד לדמעות שלא התכוונו להזיל, האבות נראו יגעים ואדישים. אפילו יחסית לאביב היה חם מדי בכנסייה, וכולם נופפו על עצמם בדפי התוכנייה. העפתי מבט לאורך המעבר אל אחת השושבינות, שקעקוע חדקרן התנוסס על כתפה הימנית. על החזה של השושבינה השנייה היה מקועקע פרפר שחור ענקי. שני היצורים נראו לי מתנועעים ממש, עד כדי כך שנתקפתי בחילה, ואין לי ספק שהתנדנדתי קלות קדימה ואחורה, כמו שרך ירוק ברוח. חיכינו שבת’ תופיע.
אולי היה משהו בזה שהנרי החליט שלא אני אהיה השושבין הראשון שלו אלא אחיו הצעיר סיימון, שבאותה תקופה עוד לא סיים תיכון. הבחירה בסיימון היתה נכונה, כמובן. לבני משפחה יש עדיפות, וחוץ מזה, אם הנרי היה מודע למחשבות שעברו לי בראש או לרגשות שבעבעו בתוכי כשעמדתי לצדו בקדמת הכנסייה, הוא לא היה מזמין אותי לחתונה, ובטח לא היה מצרף אותי לפמליית החתן.
בלילה הקודם השתוללנו - לא גרמנו נזקים, רק שתינו הרבה בפאב, ואחר כך, בשתיים בלילה, סחבנו שני ארגזי בירה פושרת לראש הממגורה, ישבנו שם, שתינו וצחקנו.
המילה ״מלנכוליה״ נשמעת נורא דרמטית, אבל לפעמים היא המילה הנכונה - כשמרגישים גם שמחים וגם קצת עצובים. ככה רוב האנשים מרגישים בטקס הסיום של התיכון, אני מניח, או כשהם רואים את הילד שלהם עולה בפעם הראשונה על ההסעה לבית הספר. מלנכוליה זה בדיוק מה שהרגשתי בלילה לפני החתונה של הנרי ובת’. בכל פעם שהרשיתי לעצמי להשתחרר, ליהנות, חשבתי שוב על בת’ ועל הלילה המשותף שלנו, על העובדה שדווקא אליה הושטתי יד כדי שתעזור לי, ולמה בעצם? למה אליה, ולא אל רוני או הנרי, או אפילו אדי? ושאלתי את עצמי אם גם היא חושבת עלי. אם היא אהבה אותי איפעם.
רכבת משא עברה בשאגה בלילה, ואני ישבתי והסתכלתי עליה ותהיתי לאן היא נוסעת. התקליט הראשון שלי, ״אהבה באיומי רובה״, בדיוק יצא אז לאור בחברת תקליטים קטנה, ונמכר במספרים שאף אחד לא ציפה להם (כמה מאות תקליטים כל שבוע). עוד לא קיבלתי כסף, אבל עיתונאים התחילו להתקשר. בתקופה ההיא שמחתי על כל ריאיון, על כל אפשרות לדבר על התקליט שלי, על לול התרנגולות, על ויסקונסין, על החורף ועל זה שאני חולה אהבה.
רוני רקד סביבנו והשליך את הבקבוקים הריקים על רכבת שעברה. כמה ימים קודם לכן הוא חזר מתחרות עם פנס בעין ושן חסרה, מזכרות משור פראי במיוחד בעיר קודי שבוואיומינג.
״אתה מתוח?״ שאלתי את הנרי והרמתי את הקול כדי להתגבר על רעש הרכבת.
הוא משך בכתפיים והתקרב אל אוזני. ״לא יודע, אולי קצת,״ הוא אמר. ״אבל מצד שני יש גם הרגשה שבאמת כבר הגיע הזמן, אתה יודע? אני רק מתוח קצת לקראת הטקס, אני פוחד שאני אגיד משהו לא בסדר או אתעלף או משהו טיפשי כזה.״
״הכול יהיה בסדר גמור,״ אמר רוני ונפנף את דאגותיו של הנרי כמו זבובים.
״יש לך מזל שזכית בה,״ אמרתי.
״אני יודע.״
״בת’ היא... היא נהדרת. אני כל כך שמח בשביל שניכם.״ לגמתי מהבירה ושמחתי שחשוך מסביב, שהנרי לא יכול לראות את הפנים שלי.
״תודה.״ הוא אמר. ואז שאל, ״אתה בסדר, לי? אתה נראה קצת, לא יודע, לא הכי מאופס.״
הרכבת סיימה סוףסוף לעבור בקול שקשוק וקרקוש ותקתוק, ואז פלטה צפירה, ג’ז מתוק של חצות, חצוצרה ומקצב של שקשוק וקרקוש ותקתוק...
״לא... מה פתאום... אני בסדר, חבוב, בסדר גמור.״
״טוב.״ הנרי טפח על שכמי, חיסל את הבירה שלו ואז קם ואמר, ״כדאי שאני אתפוס כמה שעות שינה. מחר היום הגדול.״ הוא הושיט אלי יד ללחיצה, ואני העברתי את הבקבוק ליד שמאל ולחצתי את ידו.
״כבר אתה פורש? עוד מוקדם.״
״כבר שלוש בלילה, לי. גם אתה צריך לשכב לישון.״
״מה שתגיד, אבא’לה. השחר בעוד שעתיים בערך. בוא, נתפוס כאן את הזריחה, כמו פעם.״
הנרי רק צחקק, נופף בחביבות, ירד במדרגות המתכת של הממגורה ונעלם בצד הבניין. אחריו פרשו גם אדי, התאומים ג’ירו, ואז גם קיפ, עד שבסוף נשארנו רק רוני ואני, כמו תמיד. ישבנו עם הפנים מזרחה, שתינו את הבירות שנשארו והתחממו לאטלאט, ומדי פעם אחד מאיתנו קם והשתין מראש המגדל (התרגשות ילדותית), עד שהאופק התחיל להתרכך וללבוש צורות מטושטשות, הלך והתבהר עד שנהיה כחלחל.
״הנה, תכף תראה איזה זריחה יפה,״ אמרתי.
״לא חושב,״ אמר רוני. ״Blasé. היא תהיה עמומה. אני אומר לך. לדעתי ירד גשם.״
״מה אמרת? בּלָזֶה?״
הוא הנהן. ״זה בצרפתית, משהו כמו ‘לא משהו מיוחד’. מה אתה חושב, אני יודע כמה דברים, טמבל.״
חיכינו שצבעי הבוקר יתעוררו לחיים, אבל זה לא קרה. בסוף ויתרנו וירדנו, תשושים ושיכורים, והתגנבנו אל בית הוריו של רוני, ושם רוני צנח על מיטת הילדות שלו ואני השתטחתי על הרצפה. אמא שלו כיסתה אותי כנראה אחר כך בשמיכה, ובצהריים היא הביאה לחדר שני ספלי קפה, פתחה את הווילונות ואמרה בכעס, ״אתם כבר מבוגרים מדי בשביל כל השטויות האלה. אתם גברים בוגרים. בחייך, לי, תתחיל להתכונן. החתונה בעוד כמה שעות.״ ואז היא בעטה בי בעדינות בחרטום קטיפה של נעל בית ורודה.
העוגב השתתק פתאום, וכל המבטים שעד עכשיו הופנו אלינו, אל החלק הקדמי של הכנסייה, הופנו עכשיו אחורה, אל המקום שבו עמדה בת’ ליד אבא שלה. היא היתה יפהפייה. מעולם לא ראיתי אותה יפה כל כך, אם כי הכרתי אותה לא פחות מכל אחד אחר, עוד מהתקופה שהיינו בגן ובת’ רצתה להיות וטרינרית. הגרון שלי התכווץ כל כך, שכאב לי כשבלעתי.
ואז העוגב התחיל שוב לנגן, בקול רם עוד יותר (האלמנה הזקנה ניגנה בכל המרץ עכשיו), ובת’ התקדמה לאט, בלי מאמץ, כאילו היא מחליקה קדימה. אני מניח שכל הנוכחים התפעלו ממנה בדיוק כמוני: שרירי הזרוע, השומות על הכתפיים, הגידים בצוואר, השיניים הלבנות, העיניים הלחות, גלי השיער החום, השפתיים באדוםרבלון. אני בטוח שבכל ההיסטוריה של ליטל וינג לא היתה אישה יפה כמו שבת’ היתה באותו רגע. כשראיתי אותה ככה, מתקדמת לעברנו, הרגשתי שאני מתפכח פתאום, והרגשתי צורך לעמוד זקוף יותר. הסתכלתי על הגברים בקהל כשהיא חלפה על פניהם וראיתי שחלקם מורידים את הראש וסוקרים את אריחי הרצפה ואת הקווים המצטלבים ביניהם; היא היתה כל כך יפה, שכמעט היה בלתיאפשרי להסתכל עליה. רק עוד דבר אחד אני זוכר בפרטי פרטים - את הכומר הקירח שאמר כמה מילים כך שהקהל התיישב בשקט על הספסלים ואנחנו, השושבינים, הסתובבנו ונעמדנו עם הפנים אליו ואל החתן והכלה. זזתי בזהירות על רגלי השיכורות.
רוב הטקס לא נקלט לי בראש. שירי הסולו היו משעממים, קטעי הקריאה היו מוכרים ומעייפים, והמונולוג של הכומר עסק כמובן בחשיבות המשפחה, באושר שילדים מביאים איתם, באדמה השופעת יבולים וכן הלאה. העברתי את משקל גופי מרגל לרגל ודמיינתי את בת’ שוכבת מעלי במיטה, דמיינתי את שפתיה, את שערה הארוך שעוטף אותי, את הריח שלה, את עיניה הבהירות מאחורי הריסים המושחרים במסקרה. די, חשבתי, אתה חייב להפסיק!
בסוף הנרי הרים בעדינות את ההינומה שלה, ביד בוטחת, ואז הוא נישק אותה, וקו הלסת שלו היה כמו להב של חרמש, והעיניים שלה נעצמו במתיקות, וידיו היו על פניה. נשיקה יפה ומלאת ביטחון של זוג מיומן ומתורגל.
בתום הנשיקה התמלאה הכנסייה בפרץ שריקות ומחיאות כפיים, ובני הזוג הטרי צעדו לאורך המעבר, יד ביד, התרחקו מהמקום שבו עמדתי, והחיוכים שלהם הקרינו אושר בלתיאפשרי ממש, ובת’ נראתה קלילה כאילו בעוד רגע היא תרחף מעל המעבר המרכזי. ראיתי את אמא של רוני, מרילין, עומדת בין הספסלים, מעוכה לגמרי, מספיגה ממחטות נייר אחת אחרי השנייה, לופתת את השרוול של ססיל, בעלה, ואומרת, ״אף פעם לא היתה כלה יפה כזאת. אף פעם.״
קבלת הפנים נערכה במבואה, והכלה והחתן זכו בשפע של איחולים ליד פירמידה של עוגיות חתונה מקסיקניות שנערמו באיזון עדין על השולחן, ואחר כך הם עצמם הודו לכל אחד ואחד מהדודים ובני הדודים והחברים והשכנים והמורים. יצאתי בעקבות רוני אל מגרש החניה, מאחת הדלתות הצדדיות של הכנסייה, ושם עמדו כמה חקלאים זקנים שעישנו סיגריות בלי פילטר, וצעירים שירקו טבק לעיסה על הכורכר. רוני שנורר שתי סיגריות, ושנינו עמדנו בצד, עישנו בשקט ושפשפנו את המצח שהדופק עדיין הלם בו. הפעמונים במגדל התחילו לדנדן מעל המישור, ומתוך עצי הברוש פרצו פתאום חמישים זרזירים אל השמים.
ואז, מעבר לפינת הכנסייה, הגיחה אחת הדודות של בת’, ניגשה אלינו בחיפזון ואמרה לנו לקער את כפות הידיים, וכשצייתנו לפקודתה היא שפכה לתוכן תלוליות עלי כותרת של ורדים - הדבר הכי אדום ורך שראיתי או הרגשתי איפעם. העלעלים נראו שבריריים כמו הרגשות שלי, משהו שכל משב רוח קל עלול להעיף, וכך עמדתי ליד רוני, עדיין מטושטש ועגמומי קצת, והבטתי במשא הקליל שבידי, עד ששמענו תרועה גדולה ופסענו לעבר חזית הכנסייה, והאוויר שם כבר היה מלא באלפי עלי כותרת שהתעופפו באוויר ונשרו על שערן של הנשים.
ואז הם הסתלקו, צללו לתוך לימוזינת הלינקולן, שלא היתה מדגם חדיש במיוחד, כמובן, אבל בכל זאת היתה מצוידת בוודאי בשמפניה ושוקולד. ובת’ צצה פתאום מתוך הפתח בגג, מאושרת ויפה וקורנת כל כך. אני לא חושב שהיא הסתכלה לעברי או אפילו ראתה אותי כשהיא הפריחה נשיקות לחברים ולקרובים שלה, ואחר כך נעלמה בחזרה לתוך הלימוזינה. אבל אני ראיתי אותה, ולעולם לא אשכח את הרגע הזה, כשעלי הכותרת עדיין היו בכפות ידי, ואחר כך באגרופי, וחיכו שאשליך אותם.
כשהקהל התפזר, רוני ואני התיישבנו על מדרגות האבן של הכנסייה הקטנה. הפעמונים עדיין צלצלו מעלינו, עלי כותרת היו פזורים מתחת לנעלינו, ואנחנו השקפנו על מרחבי השדות. טרקטור בודד חרש את האדמה השחורה, וציפורים קטנות ריחפו מעליו וחיפשו תולעים שנחשפו.
״הראש שלי מתפוצץ,״ אמר רוני.
״כן.״
״אתה לא נראה שמח במיוחד, אחי. קצת מדכא אותי.״
״סתם מזג האוויר, אני חושב. מעיק כזה.״
״טוב, בקרוב הכול יהיה ירוק.״
״שנלך?״
״אני יכול לבקש מאמא שלי שתקפיץ אותנו.״
״בסדר.״
רוני והוריו נכנסו למועדון הפלדיום, שבו נערכו מסיבות וארוחות ערב חגיגיות, אבל אני נשארתי די הרבה זמן במגרש החניה. חששתי לאחר, אבל הגאווה שלי גם לא הרשתה לי להקדים, וככה התהלכתי בחליפת הטוקסידו השכורה והטרגית, והאבנט התהדק לי על הבטן עד כדי כך שמדי פעם הרגשתי כאילו אני לובש מחוך. ראיתי בעיקר בני משפחה של בת’ נכנסים לאולם, ואז הגיעו גם חמש מכוניות ובהן קרובים של הנרי, כולם אנשים גדולים, חסונים, שזופים בפנים ובעורף, אם כי שיערתי שהחזה המוצק והבטן השטוחה שלהם לבנים כמו בטן של דג. הם באו מכל העיירות החקלאיות שמסביב לליטל וינג, שכל אחת מהן היתה גרסה שונה קצת של דעיכה עצובה: אולם קולנוע שנסגר, כולבו ריק של וולוורת או סירס רובּאק, ומגרש מכוניות משומשות שלא מצליח למכור שום מכונית. נופפתי לכמה מהקרובים של הנרי, שהכרתי אותם במעומעם. העננים הלכו והתפזרו, השמים כבר היו בצבע גלידת פירות - כל צבעי הפסטל של אמריקה התערבלו באופק הפורה.
״טוב,״ אמרתי לעצמי בקול רם בסופו של דבר, ״אתה לא יכול לעמוד כאן כל הלילה.״ ואז גררתי את התחת העלוב שלי לתוך האולם. אנשים עמדו בקבוצות קטנות פה ושם, לגמו בירה מפחית או שתו קוקטייל מכוס פלסטיק אדומה. חשתי הקלה כשרוני ניגש אלי עם שתי פחיות בירה.
״נגד ההנגאובר,״ הוא אמר והקיש את הפחית שלו בשלי.
״קצת מאוחר מדי לתרופה הזאת.״
״קדימה, טמבל, תתעודד ותשתה את הבירה שלך.״
תקליטן התמקם על במה בקצה האולם המלבני, גבר שמנמן בטוקסידו וכתפיות אדומות, שהציץ במחשב נייד וכיוונן קיר שלם של רמקולים ענקיים. גם הכומר היה שם, נח לו על כיסא מתכת מתקפל, ובקבוק בירה גרֵיין בֶּלט היה אחוז באצבעותיו העבות. פעם היתה לו חוות חזירים, ולכן הדרשות שלו כללו גם התייחסות לענייני חקלאות ויבולים. מבעד לשורת חלונות גדולים הבחנתי בחוץ בכמה מחברינו לתיכון. הם עמדו יחפים על הדשא האביבי המגודל, שיחקו בהשלכת פרסות ועישנו סיגריות מאחורי משקפי רייבאן. כולם היו שם, סגרו פערים של שנים, פטפטו בשמחה, התלוצצו בחביבות - כל הרגשות שאני לא הייתי מסוגל להרגיש באותו רגע. קולות צלצול עלו כשהפרסות פגעו ביתד הפלדה הנעוץ באדמה, ואחריהם קריאות התפעלות או אכזבה.
החדר הלך והתמלא, קשישים התיישבו סביב השולחנות העגולים, צעירים יותר העדיפו את הבר. השושבינים והשושבינות נכנסו לקול מחיאות כפיים מנומסות, ואחריהם הגיעו בת’ והנרי, נכנסו לפלדיום לצלילי We Are the Champions של להקת קווין, ידיהם מורמות בניצחון, טבעות חדשות בורקות על אצבעותיהם. הם חיבקו את כל מי שנקרה בדרכם כשהתקדמו לעבר הבמה, אל השולחן החגיגי הארוך שניצב עליה והשקיף על כל החלל.
״בואו נקבל במחיאות כפיים סוערות את הזוג הצעיר, הנרי ובת’אני בראון!״ קרא התקליטן.
הקהל השתולל עד שהנרי ובת’ הגיעו אל מקומם המוגבה, ואז התחלפה המהומה בצלצולים מוכרים ונעימים של נקישות סכו״ם בכוסות, וכל הקרובים והידידים והמכרים התלכדו בקריאה אחת: ״נשיקה! נשיקה! נשיקה! נשיקה!״ הנרי חיבק את בת’, הצמיד את שפתיו לשפתיה, וכופף אותה לאחור כאילו הם גבעול אחד, שרך אחד, עד שגופה היה כמעט מקביל לרצפה, וזרועותיו החזקות אחזו בה כאילו גופה חסר משקל.
וכשכולם התכוונו כבר לגשת לארוחה, קם הכומר ממקומו, ובלי שום טקסט ביד (הוא כבר עשה את זה אלפי פעמים) פנה אל הקהל ואמר: ״אנא, הצטרפו אלי בתפילה. אלוהים שבשמים, ברך נא את בני הזוג הנפלאים האלה, בת’ והנרי. מלא את לבם בכל יום באהבה, בהערכה, בסבלנות ובנדיבות. קרב אותם בכל יום עוד ועוד זה אל זה, ומי ייתן והברכה תשרה במעונם, ויזכו להרחיב את משפחתם ולגדל את ילדיהם בשלווה ובאחווה. אמן.״
וכולם ענו, ״אמן.״
וגם אני אמרתי ״אמן.״
רוני ואני השקפנו על הכול מהבר: הריקוד הראשון של הכלה והחתן, הריקוד של הכלה עם אביה, ריקוד הציפורים, ריקוד המַמבּו, אלקטריק סלַייד. לא התחשק לי לרקוד. הוריו של רוני, שהכירו אותי מילדות, קמו מהשולחן שלהם וניגשו אלינו.
״נכון שהיא נראית נהדר?״ אמרה מרילין ונישקה אותי בלחי.
״הֵיי, גברת טיילור,״ אמרתי.
״מסיבה יפה,״ אמר ססיל. ״ממש יפה.״ פחית הבירה נראתה קטנה בידו. הוא היה פועל, תמיד שזוף, מדיף ריח של אוויר צח ואספלט. והוא נורא אהב מוזיקה, ראה את לינֶרד סקינֶרד בהופעה. את להקת קְרים, מוטור סיטי פייב, הרולינג סטונס, לד זפלין. הוא היה הבן אדם הראשון שעישנתי איתו ג’וינט, במרתף שלהם בבית. ״איך מתקדמת המוזיקה, לי?״ קולו היה אפוף עשן סיגריות, מחוספס כמו הכבישים שסלל.
״מתקדמת,״ אמרתי.
״ריקוד הדולר מתקרב,״ אמרה מרילין וקולה עלה בהתרגשות. ״ססיל, יש לך שטר של חמש?״
״חמש?!״ הוא צחק. ״זאת בת’! אנחנו מכירים אותה שנים!״
״בשביל שיהיה להם ירח דבש יפה!״ היא התעקשה. ״וחוץ מזה, אני רוצה לרקוד עם הנרי. הוא כזה חתיך. תגידו, הוא כבר לקח על עצמו את המשק של אבא שלו?״
ססיל הושיט שטר של חמישה דולר, ומרילין לקחה אותו וניגשה לעמוד בתור לריקוד עם הנרי. המון נשים כבר עמדו בתור לפניה.
״טוב, חבר’ה,״ אמר ססיל, ״אז זהו זה. שני חברים טובים שלכם התחתנו אחד עם השני. אם תשאלו אותי, ככה צריך לעשות. להתחתן עם החברה הכי טובה. תשמעו ממני, הסקס מתייבש בסופו של דבר, אין אפס. ואז נשאר רק להסתכל אחד על השני. אז עדיף למצוא מישהי שאפשר לדבר איתה. שבאמת אכפת לה ממך.״
רוני ואני בהינו בססיל.
״תשמעו, אני יודע טוב מאוד מה אתם מרגישים,״ הוא אמר, לגם מהבירה ומשך לעצמו כיסא. ״אני יודע איך זה.״ הוא הנהן ותופף באצבעותיו על הפחית. ״כולם מתחתנים חוץ מכם. והנה, תראו מה זה. כל אחד מכם היה יכול להתחתן איתה. גם אתם חברים שלה, לעזאזל. רק מה, הנרי היה יותר פיקח משניכם יחד. הוא ידע מה הוא רוצה.״
״אבא...״ אמר רוני.
״אני זוכר שבאתי למופע כישרונות בבית ספר שלכם. היא שרה שיר... נדמה לי California Dreaming. ואני פשוט... אני זוכר שישבתי שם וחשבתי לעצמי - זאתי בחורה מיוחדת. זה היא ששרה אז, נכון?״
למעשה, שכחתי שבת’ שרה נהדר, כי היא לא שרה לעתים קרובות, שמרה את זה לעצמה, אפילו לא השתתפה במקהלה. אבל לפעמים, במסיבה או בנסיעה במכונית, היא נסחפה והשתחררה, ואז בקע ממנה הקול הזה, יפה, מתוק ומלא ביטחון. אם היה לי שכל הייתי מבקש ממנה להקליט איתי דואט, אבל אולי, לטובתו של הנרי, טוב שלא ביקשתי.
ססיל קם עכשיו, יישר את העניבה ואת דשי החולצה והבריש אבק בלתינראה מהשרוולים והכתפיים. אחר כך לקח לגימה אחרונה מהבירה והביט אל רחבת הריקודים. בת’ והנרי רקדו עם האורחים, והשושבין והשושבינה החזיקו כובעים שכבר היו גדושים במזומנים.
״ועוד דבר אחד, לי,״ אמר ססיל לבסוף. ״אני לא יודע מה הבעיה שלך, אבל כל אחר הצהריים אתה מסתובב פה כמו ענן שחור. לא בדיוק התנהגות מתאימה לחבר הכי טוב של החתן. ועכשיו אתה מחזיק איתך פה גם את רוני, שני פרצופים חמוצים. אז נכון שאני לא אבא שלך, אבל אני יודע שאם אבא שלך היה כאן, הוא היה אומר לשניכם - תפסיקו להיות טומטומים, ותצאו לשם ותרקדו עם החברים שלכם, שמצטרפים עכשיו לעולם האמיתי.״ ואז הוא הלך בלי לחכות לשמוע את ההכחשות שלנו, אם כי למען האמת לא היה לנו מה להגיד. השפלנו את הראש כמו ילדים נזופים, לקחנו עוד כמה לגימות מהבירה, ואז הלכנו בעקבות ססיל אל התור של הגברים. רוני עמד לפני, וככה היינו הזנב של התור לריקוד הדולר.
במשך עשרים דקות התקדמנו עוד קצת ועוד קצת, לצלילים של שירי אהבה אמריקאיים מתקופות שונות. ראיתי שרוני מחזיק ביד כמה דולרים מקומטים, והכנסתי יד לכיס ומצאתי שטר של חמישה. זה כל מה שנשאר לי אחרי כמעט יומיים של שתייה בלי הפסקה. ואז הגיע התור של ססיל. הוא מסר לשושבינה את הכסף שהיה לו ביד וניגש לרקוד עם בת’, והיא הסיטה מפניה קווצת שיער ומחאה כפיים בשמחה כשראתה שססיל טיילור בא לרקוד איתה במגפי הבוקרים השחורים והמצוחצחים שלו.
ססיל עצר וכרע ברך לפניה - מחווה אבירית שמעולם לא ראיתי כמוה בשום חתונה, ואיש בוודאי לא ציפה לה מססיל, פועל בניין ומעריץ של סקינרד. בת’ הניחה יד על חזה, ואז התקרבה אליו ועזרה לו לקום כמו מלכה רבת חסד שעוזרת לאביר זקן. וכשהם אחזו זה בזה והתחילו לרקוד, הבחנתי פתאום במבטו האוהב. הבטתי בו כשרקד עם בת’, ולבי כמעט נשבר מחדש למיליון רסיסים קטנים. אדם מבוגר, שאולי תמיד השתוקק שתהיה לו גם בת, רוקד עם אישה בוגרת שהיא אחת החברות הטובות של בנו.
הבטתי בכפות ידי ונזכרתי בעלי הכותרת הקלילים והרכים.
אני לא זוכר את סוף הריקוד של ססיל ובת’, או את תחילת הריקוד של רוני עם בת’. אני רק זוכר שעמדתי בתור וחיכיתי, חולה אהבה ועצוב. כשהגיע תורי, נתתי את השטר לשושבינה ועליתי כמהופנט אל רחבת הפרקט השחוקה. אחזתי בידה של בת’ והיא הניחה את ידה השנייה על כתפי, ידי הימנית מצאה את המותן שלה, והתחלנו להסתובב באטיות, כמו בריקוד סלואו במסיבה בתיכון. יותר משנה לא הרגשתי את המגע שלה. בהתחלה זזנו בהיסוס, אבל בסופו של דבר מצאנו לנו מין תבנית סיבוב קבועה. ידינו היו מיוזעות. אני הבטתי בפניה, והיא הביטה לכאן ולשם, בעיניים שלא היה בהן עצב, אבל גם לא שמחה. ובסופו של דבר, גם אם מתוך תשישות בלבד, היא הניחה ברפרוף את ראשה על כתפי.
״אתה בסדר?״ היא שאלה. ״אתה לא נראה כל כך טוב...״
״הכול בסדר. זאת אומרת, אני לא יודע מה יש לי. אבל מה שחשוב זה שאת נראית נהדר הערב.״
״הֵיי.״
״מה.״
״אל תתחיל להתנהג מוזר, בסדר? הנרי ואני תמיד היינו יחד. אתה יודע את זה.״
״אני יודע את זה.״
״אתה חלק מהמשפחה שלנו, בסדר, לי? בחייך. תיראה שמח.״
״כן, אני יודע. אני מבין את זה.״
רציתי לנשק אותה. רציתי להשתיק את המוזיקה, להפסיק את הריקודים, לעצור את זרם השמפניה, ולספר לכולם, לכל הנוכחים, שהיה משהו ביני לבין בת’, משהו מיוחד ואמיתי, ואולי - אולי - אני עדיין מאוהב בה. ואולי גם היא מאוהבת בי. אבל לא יכולתי לעשות דבר כזה, כמובן. בשום אופן לא הייתי עושה דבר כזה. הצמדתי אותה אלי והסתכלתי לה ישר בעיניים. ידעתי שחלק מהאנשים מסתכלים עלינו, וכמה מהם, כמו ססיל ורוני, בטח חושבים, בחיי, הם רוקדים נורא צמוד.
כף ידה התאימה כל כך לכף ידי, שהנחתי לעצמי להזות לרגע: הנה אנחנו שוכבים יחד במיטה לבנה, ידינו ורגלינו נכרכות אלה באלה, השיער הערמוני שלה פרוש על הכר, אור הבוקר שוטף אותנו, אנחנו עושים ילד משותף. ואחר כך ראיתי איך השיער שלה הולך ומלבין - בהתחלה כמה שערות מכסיפות, ולאטלאט השיער כולו מאפיר, נהיה שברירי, אולי נושר. ראיתי את פניה עכשיו, ואז דמיינתי אותם במרחק השנים, צרובים משמש, מקור, מרוחות הערבה, מלאים קמטי צחוק ודאגה. ועצב נורא מילא אותי כשאילצתי את עצמי להתנתק מההזיה ולהביט בעתידי האמיתי, כפי שהוא נפרש לפני - עשרות שנים בלי האישה הזאת, עשרות שנים שבהן אראה אותה לצדו של חברי הטוב. אבל זהו. לא היתה שום אפשרות אחרת.
״אולי אני צריך להתנצל.״
היא הביטה בי ונעצרה. ״על מה?״
״לא,״ אמרתי, ״בבקשה, אל תפסיקי לרקוד איתי. אני רק מתכוון... אני אפילו לא יודע איך להגיד את זה. אני פשוט... אני מצטער על הלילה ההוא. אני מצטער על מה שקרה.״
היא החזירה את ראשה אל כתפי וכבר לא יכולתי לראות את עיניה. ״אני לא יודעת מה להגיד,״ היא אמרה. ״כבר חודשים לא חשבתי בכלל על הלילה ההוא. הנרי ואני היינו כל כך מאושרים. כולם היו מאושרים, אתה יודע.״
״אני לא הייתי מאושר.״
״טוב, אני לא רוצה לדבר על זה יותר, בסדר? אף פעם. אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.״
״בסדר.״
״אני גם לא רוצה שאתה תחשוב על זה. בסדר? בסדר, לי? זה עבר ונגמר,״ היא אמרה, ״ועכשיו אנחנו כאן.״
״בת’?״
היא הרימה את עיניה אלי.
רציתי להגיד, אני אוהב אותך. ״לא, שום דבר,״ אמרתי. ״אל תדאגי.״
ואז שתקנו, ורק המשכנו להעביר את המשקל מרגל לרגל, בתנועות זעירות: הדם הסתחרר בעורקינו, הדופק הלם, ריאותינו התמלאו והתרוקנו, ברקי מחשבות חלפו במוחנו, זרמי אוויר קלים והבל נשימתנו דחפו מפנינו קווצות שיער, ועינינו העצובות מצמצו, קלטו אור, קלטו חושך. רצפת הפרקט שמתחתינו שקעה והתיישרה באופן בלתימורגש כמעט. ונזכרתי בלילה אחד, לפני המון שנים, כשהנרי, בת’ ואני היינו ילדים והקמנו אוהל קנבס קטן ליד אגם וינג. נזכרתי בלילה הזה עכשיו, באלומות הפנסים המרצדות ובקולות הצחוק בחצות.
השיר נגמר, וגבר קשיש, מקומט ונשען על מקל, צץ פתאום לידי, נקש באצבע על כתפי וחייך. ״סליחה שאני מפריע,״ הוא אמר, ״אבל לעתים רחוקות מזדמן לי כיום לרקוד עם צעירות נחמדות.״ והוא הושיט לי את המקל שלו, כאילו אני קולב למעילים וכובעים. בת’ נישקה אותי בקלילות בלחי, ואחר כך קדה בנימוס אל הזקן. הם התחילו לרקוד, ואני חזרתי אל הבר, הזמנתי בירה ונעמדתי ליד רוני ואדי.
״צריך להיזהר מהזקנים האלה,״ אמר אדי. ״הם חסרי רחמים.״
נשארתי עד הסוף, עד שהדליקו בחזרה את כל האורות, וכולם גנחו באכזבה כי רצו עוד - עוד מוזיקה ועוד בירה, עוד ריקודים ועוד בילויים. בת’ והנרי נופפו לנו כשיצאו מהמועדון ונכנסו בחזרה ללימוזינה שלהם בדרך למלון באוקלייר. נופפתי להם לשלום עם כל האחרים, נופפתי להם עד שלא ראיתי יותר את האורות האחוריים האדומים.
ואז הלכתי הביתה עם רוני והוריו, נשכבתי על הספה שלהם, בהיתי במאוורר שהסתובב על התקרה, ולא הרגשתי אפילו מנומנם.
ארבע לפנות בוקר. ידי הימנית היתה מורמת באוויר, ומילימטרים ספורים הפרידו בין מפרקי אצבעותי לדלת החדר שבו ישנו הנרי ובת’, זוג טרי, בלי שום דאגה בעולם. מסדרונות המלון היו שוממים, שומר הלילה צפה במסך טלוויזיה קטן מאחורי דלפק הקבלה. הצליל היחיד היה המהום של מכונת הקרח.
אבל לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי לדפוק. כי עבר זמן, וכולנו אנשים בוגרים, ויש גבולות שאנשים בוגרים לא חוצים, וזה אחד מהם. שני אנשים שרק עכשיו התחתנו - איזו סיבה יש לי להרוס להם את זה? ולמה? למה עכשיו? למה לא לפני שנה? או שנתיים? או חמש? ססיל צדק: כל חיי היא גרה עשרה קילומטרים ממני, ועכשיו אני עומד כאן, במסדרון טחוב, עינית של דלת נועצת מבט אטום בפני העלובים, ואגרופי מונף כדי להכריז על... מה? אהבה? חברות?
חשבתי על העתיד, על העתיד שלי, על החיים שלי, וראיתי אותו עכשיו פרוש בבירור לנגד עיני, ממש כמו שאני מכיר כל תוואי קרקע באזור ליטל וינג - הגבעות, העמקים, הביצות, הגיאיות, הרכסים, כבישים קטנים ושדות דגן, פסי רכבת ושבילי ציד. ראיתי הכול בבירור: שאני אמשיך לכתוב מוזיקה ולנגן ולצאת לסיבובי הופעות, ובקרוב הדברים יתחילו לזוז, וכתבי עת יתחילו לפרסם ביקורות, ואחר כך כתבות. ויזמינו אותי לכתוב שירים למופעי טלוויזיה ופסקולים לסרטים, עד שיום אחד אני אעמוד על במה, אחזיק ביד פטפון זהב קטן ואדבר אל הקהל, באולם שבו ישבו כל הגיבורים שלי. ראיתי את כל זה כי האמנתי במוזיקה, האמנתי בקול שלי, האמנתי בצלילים שבוקעים מהעולם סביבי. ראיתי שהנרי ואני נלך ונתרחק, בהתחלה במרווחים של שבועות וחודשים, ואחר כך במרווחים של שנים, עד שיום אחד אני אתקשר אליו והוא אפילו לא יזהה את הקול שלי. לחברים שלי יהיו משפחות, ילדים, בתים נוחים עם רהיטים בלויים ונוחים. ואילו אני אתחתן עם נשים שיאהבו אותי ואחר כך יתעבו אותי, שלא יֵדעו עלי כלום, שישתעממו ממני, שיבוזו לעיירה שבה גדלתי ובקושי יהיו מסוגלות לסבול את החברים שלי. ואז, יום אחד, כבר לא תהיה לי שום סיבה לחזור הביתה. שום חברים, שום משפחה, שום פנים מחייכים וברכות שלום ולילה טוב. ראיתי את עצמי קונה פנטהאוז גדול, אולי בית חוף עם נוף עצום ומלא אנוכיות, וראיתי את עצמי משוטט בבית הזה, חסר מנוחה כמו כלב זקן.
הורדתי את האגרוף לצד גופי ונשפתי מתוכי שנים של אהבה. פסעתי לאורך המסדרון, יצאתי אל שעת הבוקר המוקדמת, נכנסתי למכונית שלקחתי מההורים של רוני ונסעתי את כל הדרך חזרה לליטל וינג.
הנרי
לא העלינו אבק כשדהרנו בחצות לכיוון הבית של לי בדרכי הכורכר המלאות טל. ברחשים ריחפו מעל התעלות והשדות, כמו פנסים קטנטנים. עשים נמחצו על השמשה.
״מקווה שאתה לא מדמם יותר מדי על המושב,״ אמרתי.
״רק על השקית אשפה המחורבנת שלך. זה כל כך כואב, לכל הרוחות.״
״כבר מגיעים,״ אמרתי. ובאמת אחרי כמה שניות ראינו את תיבת הדואר של לי בחרוטי האור של פנסי הטנדר, ולצדה השור המפוחלץ, שבבואת הטנדר המתקרב השתקפה בעיני הזכוכית האדומות שלו. פנינו אל השביל הגבשושי, שהשקעים בו נהפכו לאגמי מים זעירים. צפרדעי לילה נמלטו מפנינו למקום מבטחים, ולי השתדל בכל הכוח להחזיק מעמד, הוא לפת את חגורת הבטיחות, עיווה את הפנים ומלמל משהו על סלילת השביל באספלט. ואז, סוףסוף, ראינו את השדה שלו, את האיילים שרעו בו והפנו אלינו חרטומים עצובים והביטו בנו כשהתקרבנו, ואת אורות הבית והחניה המקורה ובנייני העזר. השתדלתי לקרב ככל האפשר את הטנדר אל דלת הכניסה, כיביתי את המנוע, יצאתי במהירות מהרכב וניגשתי אל הצד של לי. הוא יצא בזהירות, כרך זרוע סביב כתפי, ויחד דידינו פנימה.
״רק תביא אותי לאמבטיה, בסדר?״ הוא אמר. ״תשים אותי במקלחת. פחות לכלוך לנקות.״
״מחשבה נכונה,״ אמרתי, אם כי שובל הדם לא הטריד אותי. הלכלוך הזה יהיה כולו של לי. הוא יצטרך לנקות אותו.
עזרתי ללי לקלף את המכנסיים, ואחר כך את התחתונים והגרביים. פתחנו את החולצה ששימשה כחוסם עורקים.
״אלוהים ישמור, כמה שאתה חיוור.״
״אני זורק את כל הבגדים האלה,״ הוא אמר. ״שורף אותם. זה הלילה הכי גרוע בחיים שלי.״ הוא התיישב בזהירות בתוך האמבט, ואני פתחתי את המים ובדקתי את החום שלהם בכף היד, עד שהאצבעות שלי נהיו ורודות ואחר כך אדומות.
״רוצה שזה יהיה ממש חם?״
״בטח, שישרוף כמו גיהינום. לעזאזל הביצים המוחמצות האלה.״
חדר האמבטיה התמלא אדים. ישבתי על מכסה האסלה, השענתי את הראש על כפות הידיים והקשבתי למים שממלאים את האמבט. לי השמיע נאקות קטנות עם כל תזוזת גוף.
״הנרי?״ הוא שאל.
השכרות שלי הלכה והתפוגגה, אפילו פעימות הדופק בראשי התחילו להירגע. אבל הייתי עייף, אלוהים, כמה שהייתי עייף. הייתי מוכן לצלול ישר למיטה שלי. להתכרבל עם בת’. לדחוף את הסירה של לילנד רחוק מהחוף שלי, לדחוף אותו הלאה, לתוך הגלים והערפל. ״כן,״ אמרתי.
״אתה מוכן לבדוק בארון התרופות שלי? לראות אם נשאר לי איזה ויקודין? או קודאין? אני חייב משהו נגד הכאבים.״
״בטח,״ אמרתי, ״עוד רגע.״
בדקתי את התכולה בארון התרופות שלו, חיטטתי בין מכלים כתומים ריקים שקרקשו כשסובבתי אותם כדי לקרוא מה כתוב עליהם. הנה - ויקודין שתאריך התפוגה שלו עבר לא מזמן. שתיםעשרה גלולות נשארו. נתתי ללי שתי גלולות, ואחר כך פתחתי את הברז בכיור, מילאתי את כף היד במים קרים ובלעתי שתי גלולות בעצמי, ליתר ביטחון.
״אתה חושב שזה יעזור לך?״ שאלתי.
״אולי גם קצת ויסקי,״ הוא אמר. ״משהו חזק, מהיר. שיעזור לי לבלוע. אני מרגיש מיובש.״
המים באמבט נהיו ורודים עכשיו. הסתכלתי על הפצע בירך של לי: זרם דם נוצתי ניגר מהחור. הקליע עדיין היה בפנים. ניגשתי למטבח, מצאתי את הוויסקי, לקחתי לגימה מהבקבוק ואז מזגתי כוסית ללי. בדרך חזרה לחדר האמבטיה עברתי ליד פינת האוכל, וכבר כמעט נכנסתי למסדרון כשפתאום נעצרתי וחזרתי אחורה: ציור חדש היה תלוי מעל המזנון. הציור שלי. הציור שנעלם מחנות הצדקה.
״הנרי!״ קרא לי בעצבנות, כמעט בייאוש.
״כן!״
״עוד רגע אני מת!״
״תשתוק. אני כבר בא.״
כשחזרתי לחדר האמבטיה ראיתי שהוא מתפתל מכאבים. עיניו היו עצומות בחוזקה, והוא הלם בקיר באגרופו.
״הנה, קח,״ אמרתי והושטתי לו את כוסית הוויסקי.
״תודה,״ הוא אמר, גמר אותה בלגימה, עצם שוב את עיניו וקפץ את אגרופיו.
ישבנו יחד די הרבה זמן, ומדי פעם נרדמנו - לי באמבט, מדמם, ואני על האסלה. בשלב מסוים קמתי לסגור את הברז והסתכלתי עליו. הוא השתרע ככל שממדי האמבט אפשרו לו, הזרועות והצוואר שלו היו חומים כהים, ושאר הגוף היה לבן כמו החרסינה שסביבו. שערות גופו התנועעו בעדינות במים, כמו אצות.
״יש לך ציור חדש,״ אמרתי כבדרך אגב.
״כן. קניתי אותו ברחוב הראשי.״ הוא פקח עין אחת והציץ בי. ״למה?״
״מכוער משהו פחד.״
״דווקא מוצא חן בעיני.״
״מה שם מוצא חן בעיניך?״
הוא משך בכתפיו ועצם שוב את עיניו. שתקנו.
״הנרי, אני צריך להגיד לך משהו עלי ועל בת’.״
עצמתי את עיני וכיווצתי את פני לקראת הדברים שהוא עלול לומר.
״זה לא היה כמו שאתה חושב, הנק. זאת אומרת, אני אפילו לא יודע איך אתה חושב שזה היה. אבל זה לא היה ככה. ומה שיש לי להגיד לך, זה לא דבר קל, אבל זאת האמת, בסדר? ולכן אני אגיד לך, ואז אתה תדע, ונוכל להיפרד אם תרצה.״ היה ברור שכואב לו נורא. הוא חשק שיניים והרים אלי את עיניו. ישבתי על מכסה האסלה, וילון האמבטיה היה מוסט לצד אחד, והאוויר בינינו היה כמו מלמלה מרוב אדים שהתעבו, שבטח היו בהם מולקולות של הדם שלו.
״תשמע, לי, אנחנו כבר לא במקום שהיינו פעם. אני לא חושב שאתה יכול להגיד עכשיו משהו שישפר את המצב או יחמיר אותו. אז אני פשוט אעצום חזרה את העיניים, אבל אני מקשיב.״
״אני מצטער, בנאדם,״ הוא אמר. ״אני כל כך מצטער. אתה כמו אח שלי. יותר מכל אח מחורבן, ואני מצטער.״
״אני לא רוצה לשמוע את זה.״
״אני חייב להגיד לך.״
״אמרתי לך שאני כבר לא צריך לשמוע שום דבר יותר.״ הבטתי בו בעיניים עייפות, שבטח היו אדומות לגמרי. הגוף שלי היה כל כך תשוש.
״תמיד קינאתי במה שיש ביניכם. אבל האהבה שלי אליה היא בלשון עבר. אני כבר לא מרגיש ככה. ואני נורא מצטער על מה שעשיתי. אבל אמרתי את מה שאמרתי רק מפני שתמיד רציתי את מה שיש לך. כי היא הכיהכי. אתה יודע? בת’ היא הכיהכי.״
הוא מילא אוויר בריאותיו והניח לגופו לצלול מתחת למים. בועות קטנות עלו מנחיריו.
ספרתי את השניות שעברו כשהוא היה מתחת למים, עד שהתבלבלתי בחשבון, ואז השענתי שוב את הראש על כפות הידיים, בתשישות מוחלטת, ואמרתי, ״אני סולח לך,״ אם כי אני די בטוח שהוא לא שמע אותי. אבל אולי זה לא היה חשוב. בלאו הכי מה שעניין את לי זה לשמוע את עצמו.
קמתי, ניגשתי למטבח והתקשרתי אל בת’ מהטלפון הנייח של לי, כי השארתי את הסלולרי שלי בבית. השעה היתה כמעט שתיים בלילה, ואני שפשפתי את הפרצוף, פיהקתי וחיכיתי שהיא תענה. בטח הפחדתי אותה נורא. הרי אמרתי לה שאני אחזור לפני חצות. היא ענתה אחרי הצלצול השני, שמעתי אותה מתעסקת עם שפופרת הטלפון שליד המיטה שלנו.
״לי?״ היא אמרה, לפי המספר המזוהה.
״זה אני, מותק. הנרי. מצטער שלא התקשרתי קודם. אני בבית של לי.״
״למה? איפה היית? השארת כאן את הטלפון שלך, ניסיתי להתקשר איזה עשר פעמים, עד שמצאתי את הטלפון שלך בחדר של אלכס. אתה בסדר? מה קרה?״
״אני בסדר. שנינו בסדר. תשמעי, אני אשאר כאן הלילה, בסדר? אני יותר מדי שיכור לנהוג הביתה.״ החלטתי לא להזכיר את הפצע של לי.
״אתה בסדר?״
״כן, בת’, אנחנו בסדר, שנינו. באמת, אני בסדר.״
״הכול בסדר?״
״הֵיי. אני אוהב אותך.״
״בסדר, אבל... אתה יכול להתקשר אלי שוב בבוקר?״
״בטח. אני אוהב אותך.״
סגרתי את הטלפון והלכתי בחזרה לחדר האמבטיה, לראות אם לי טבע. הוא כבר עמד על הרגליים, וזרזיף של דם נזל לו מהירך. כנראה הוא חיטט בפצע באצבע.
״אולי היינו צריכים לנסוע לבית חולים,״ הוא אמר חלושות.
״אמרתי לך.״
״עוד רגע אני מתעלף.״
״שב, בסדר? בוא נחבוש אותך. אני אביא לך מיץ תפוזים. אתה תחזיק מעמד.״
״הבנזונה ירה בי.״
״כן, זרקת לו ביצה על המכונית.״
״ואז הוא ירה בי, הבנזונה.״
בבוקר התעוררתי מקול הצרחות של לי. השמש בדיוק עלתה במזרח. ניגשתי לחדר שלו ומצאתי אותו שוכב במיטה, קודח. הסדינים היו רטובים מזיעה, ובחדר היה חם נורא ומחניק. הסתכלתי מהחלון וראיתי עורב דואה מעל השדה ונוחת על עמוד של גדר ישנה, במקום שבו חוט התיל היה מלופף לפקעת הדוקה של קוצים חלודים. ענן בצורת מלאך תקע בחצוצרה בשמים, ובקצה השדה ראיתי זאב ערבות רץ לאורך קו העצים, מרחרח את האוויר האביבי. לי גירד חזק את הרגל, מסביב לפצע. פתחתי את החלון.
״אנחנו נוציא את הכדור בעצמנו,״ הוא אמר לי בקול סדוק ודואב.
״באמת?״
״תרתיח מים.״
״בסדר.״
לי הוריד את הרגליים מהמיטה, נשען על היד שלו והתיישב, וגירד את הפצע שנסגר חלקית, עד שדם טרי נזל ממנו.
״צריך עזרה?״ שאלתי.
הוא הניד את ראשו. ״לא. רק תרתיח מים. נכין ארוחת בוקר, ואז נוציא לי את הדבר המחורבן הזה מהרגל. נעשה ניתוחון קטן, חבוב. אתה ואני.״
הלכתי אחריו, ולו מתוך סקרנות, כשצלע אל חדר האמבטיה. למען האמת, גם לא רציתי שהוא יתעלף וישבור את הראש על החרסינה. הוא עמד מול ראש המקלחת, סיבן בקצף לבן את שיער החזה ואחר כך את הראש ובתי השחי, שתה את רסס המים, הרים את כפות הרגליים וסיבן אותן בידיים. בסוף הוא הפנה את תשומת לבו אל הפצע, שפשף אותו בזהירות ורחץ אותו, ואחר כך הוא לקח סכין גילוח וניקה את כל האזור משערות. מדי פעם הוא ניער את הסכין והפיל מעליו את קצף הסבון המלא שערות חומות ארוכות. אחר כך הוא לקח במהירות שתי גלולות מבקבוקון הוויקודין הכתום, פתח את הפה אל רסס המקלחת ובלע אותן עם המים.
״לעזאזל,״ הוא קילל לסיום וירק את מי המקלחת.
כשיצא מהאמבט, הוא אסף את השערות המגולחות שהצטברו בפתח הניקוז וזרק אותן לאסלה. הן נראו כמו קן ציפורים קטן ורטוב. כשהוא התחיל להתנגב ניגשתי למטבח, שמתי מים להרתחה והתחלתי להכין ארוחת בוקר.
״מה יש לאכול?״ הוא שאל כשנכנס למטבח בצליעה, תוך כדי לבישת חולצה. ״אני מת מרעב.״
״אני מכין לנו ביצים, חבילת בייקון, כמה טוסטים, וגם נקניקיות. הקפה מתבשל. מיץ תפוזים על הדלפק,״ אמרתי והנדתי את הראש בכיוון. לי מזג לעצמו ספל קפה, נשף לתוכו, מלמל משהו והביט מהחלון. עמדתי ליד הכיריים, קשקשתי את הביצים והפכתי את רצועות הבייקון המרחששות.
״יכול להיות שזה לא היה רעיון כל כך טוב לקנות את הממגורה,״ הוא אמר. ״מה דעתך?״
״אה... לא יודע, לי. נראה שיש לך המון רעיונות מעולים בזמן האחרון.״
״אולי עדיף שאני פשוט אעבור ללוס אנג’לס, אשב כל היום על שפת הבריכה, אבקר באחוזה של פלייבוי.״
״לא יזיק לך לספוג קצת שמש. או לפחות בצורה קצת יותר מפוזרת.״ שרוולי החולצה הקצרים שלו חשפו סנטימטר של עור לבן מאוד מעל הזרוע השזופה והמקועקעת.
לי הנהן ואז דשדש אל הדלת למרתף וצלע בקפיצות במורד המדרגות. שמעתי אותו למטה, מקרקש בפחיות מלאות מסמרים או ברגים ישנים, בצנצנות מלאות כלי עבודה, וכעבור כמה דקות הוא גרר את עצמו במעלה המדרגות, חזר למטבח והשליך צבת לתוך סיר המים החמים. הוא השקיף שוב מחלון המטבח אל הנחל שלמטה, שלידו ישבנו פעם ודיברנו, כשהכול עוד היה נורמלי ותקין. ואז הוא הביט לעברי, אל הכיריים שעליהם התחילו המים להעלות בועות זעירות בקרקעית הסיר. הבייקון כבר התחיל להשחיר ולהעלות עשן. הביצים נהרסו לגמרי. הסתכלנו אחד על השני, ואף אחד משנינו לא ידע איך להמשיך.
עמדתי מחוץ לבית וחיכיתי לו. הצבת היתה חמה בידי. השמש המשיכה לעלות. קיוויתי שבת’ ניגשה לחלוב את העדר שלנו, או ביקשה עזרה מהשכנים. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה החמצתי את חליבת הבוקר. אולי רק אז, כשנסענו לניו יורק לחתונה של לי.
לי עדיין היה בתוך הבית, התכונן. הוא כבר בלע עוד שני ויקודין ולגם מהוויסקי. ראיתי אותו מהחלון, מסתובב בחדר, ופתאום נזכרתי באחד הסיפורים המכוננים של נעורי - סיפור על חקלאי, חבר של אבא שלי, שאיבד את שתי הידיים כשטיפל בקומביין רעב. למרות הפציעה הוא פסע בשלווה אל הבית ונכנס לאמבטיה, ואז חייג תשעאחתאחת בעזרת עיפרון שהחזיק בשיניו. הוא ישב במים הקרים עד שהפרמדיקים מצאו אותו בסוף, רועד, מדמם בשפע, אבל חי. הוא ירק את העיפרון ולחש לפרמדיקים, ״השארתי אותן ליד הטרקטור.״ הוא התכוון לידיים שלו. בבית החולים חיברו לו בחזרה את הידיים, ובסופו של דבר הוא חזר לעסוק בחקלאות. אבא שלי אהב לספר את הסיפור הזה, ובכל פעם שסיפר אותו, הוא הוסיף לסיכום, ״זה אומר הכול, לא?״
לי יצא לבסוף מהבית בתחתוני בוקסר לבנים, ובידו הימנית החזיק מוט עץ קטן ששימש בדרך כלל כמתקן למגבות נייר. הוא התקדם בנחישות משונה, מפחידה קצת. הוא נשכב על הקרקע וסימן לי שאגש ואשעין עליו את הברך כדי להצמיד אותו לאדמה. ואז הוא עצם את העיניים, הצביע על הצבת שבידי, נשך את מוט העץ בין שיניו, ואני עשיתי את מה שהוא רצה.
הוא שכב מתחתי ונאבק בי, התגלגל על הקרקע בתחתוניו שהתלכלכו עכשיו בעפר, שיניו התהדקו על המוט, ורגליו נצבעו בדם. ואילו אני הצמדתי אותו בברכי אל העפר, אל החצץ והעשב, שני חודי הצבת היו חצי קבורים בתוך בשר הרגל שלו, ואישם עמוק בתוך כל הרקמה הזאת היה רסיס קליע שנורה כמעט יממה קודם לכן. העפר נדבק לגופנו המיוזע, הדם כיסה את ידינו, דמעות עמדו בעינינו המלאות פראות ועצב, ולבנו עדיין היה מלא כאב, אם כי אולי באותם רגעים הוא התחיל להחלים...
הבהלנו חגבים, פרפרים, דבורים... התגלגלנו בחלקות סרפדים ונדקרנו בקוצים קטנים של שיחי פטל. ומבעד למוט שהתחיל להשיר שבבים, מבעד לרסיסי חיינו ההרוסים, מבעד לשיניים חשופות, לגלי הכאב העז ולמינון הוויסקי והוויקודין, הוא מלמל -
״אני כל כך מצטער, בנאדם! אני כל כך מצטער!״
ואילו אני, בשיניים חשוקות, בשרירים שאיימו לפקוע מרוב מאמץ, בעיניים שקדחו בחיפוש נואש, וגוף שכמעט התפרק מרוב רעד, כאילו אני מיילד עגל, אבל גרוע מזה, הרבה יותר גרוע, אמרתי במאמץ -
״אל תזוז. תנסה לא לזוז. אני מרגיש שם משהו. תחזיק מעמד.״
חתולים חולפים בהו בנו, דביבונים מתגנבים הביטו בעיניים שחורות, בואש מבוהל נמלט בין השיחים; ברקיע אמריקאי כחול של שעת צהריים חלפו מעלינו מטוסים תמימים שהותירו מאחוריהם שובלים לבנים, והנוסעים שבתוכם עלעלו בוודאי בירחונים מבריקים ודפדפו בטלפונים יקרים כשהדיילות פסעו במעברים עם עגלת משקאות; ונשר בודד חג גבוה מעל והביט בזירת הקטל.
״תחזיק מעמד, חבר, בסדר? תחזיק מעמד. תנשום עמוק עכשיו. תחזיק מעמד...״
הרבה זמן אחרי שרוני עבר לשיקגו, ואחרי שהממגורה נמכרה ללי, שהחיה את הבניין והפך אותו לאולם מופעים ואולפן הקלטות, ואחרי שקיפ ופלישה קנו בית בשכונת לינקולן פארק ועגלה בחמש מאות דולר לתינוקת שלהם, הרבה זמן אחר כך הלקוחות בפאב עדיין צחקו למראה החלל החדש שנוצר על המדף האחורי, שעליו עמדה פעם צנצנת ענקית של ביצים מוחמצות. ולפעמים, בליל קיץ חם, סיפרתי את הסיפור על החבר המפורסם שלי לילנד סאטון, ששכב מעולף בקצה השדה שלו, וצבת הזדקרה לו מתוך הרגל. ואנשים קנו לי בירה וביקשו ממני לספר שוב את הפרטים המשונים האלה: איך החבר שלי החוויר ומלמל הברות חסרות פשר, ואיך רצתי בחזרה למטבח להביא מים קרים בקנקן הקפה, והתזתי עליו כדי שיתעורר ודרבנתי אותו ואמרתי, ״לעזאזל, לי! אתה רוצה לעשות את זה אז בוא נעשה את זה - בוא נעשה את זה יחד! אני אוהב אותך, בסדר? אבל כן, זה יכאב נורא.״ וכל החקלאים הזקנים ומוכרי הזרעים, סוחרי הציוד והמורים, סוכני הנדל״ן והתיירים תמיד צחקו בפליאה כששמעו איך שנינו, שני גברים בוגרים, חברים, מכוסים ברפש, אמרנו אחד לשני, ״אני אוהב אותך, חבר,״ או ״תנשום עמוק, חבר.״
צנצנת חדשה מונחת עכשיו על המדף שבאחורי הבר, אבל זאת צנצנת קטנה, שמתאימה לריבה או לשעועית יבשה. והצנצנת הזאת כמעט ריקה לגמרי, חוץ מדבר אחד שמונח על הקרקעית שלה, כבד וצעקני - הקליע של לי, בלי שום מיץ חמוצים, שנורה מאקדחו של זר שעבר בעיר במקרה.
תודות
למורים שלי: ג’יימס אלן מקפרסון, סם צ’נג, דין בקופּולוס, איתן קֵיינין, ג’יימס גלווין, רבּקה וולקוביץ, רובּ ניקסון, דייוויד דאולינג, ברידג’ט דרקסלר, ביל קרונין, ג’ואל רֶני, מרי מיקֶל, סטיב אומנוס, פרד פּוֹס ודאג סמית. לסדנת הכתיבה של איווה, שבה החל הספר הזה. לידיים שסייעו: קוני בראדרס, דבּ וסט, ג’ן לַסינָה זֶניסק, ניקול נימאייר, בן פֶּרסי, מריסה לארו, מתיו רוטשילד, ג’ן ווּדס, הנרי דֶוויט, ריק בס, ״פלאושיירס״, ״נרטיב מגזין״, ״קניון ריוויו אונליין״, ״לַמבֶּריארד״.
על שפע של הדרכה, סבלנות ועיקשות - לסוכן שלי, רוב מקילקין, שעבד איתי במשך חודשים כדי לגהץ את הדבר המחוספס הזה למשהו שעולה על כל ציפיותי. התמזל מזלי שזכיתי בתומך מוכשר וביועץ מתחשב כל כך.
על כך שאיתרה אותי - תודה לכריסטינה שַיידלר.
לעורכת שלי, קייטי גיליגן, שנלחמה למען הספר הזה וגייסה צבא שלם לשם כך: אני אסיר תודה לנצח.
לחברים שלי: ג’וש ושרמיין סוואן, ניק נובאק, ניקולס גוּליג, מייק והילרי וולטרס, שרה וכריס מיקס, צ’אק ושנון סטיוארט, שרידן ובטסי ג’ונסון, וירג’יניה אוונג’ליסט, טוני וקייט טראפ, טים וגייל קול, טרה מתיסון, טרייסי הרוסקה, דאג מילק, מארק הורטון, ג’ף מור. לאנשים שלי באיווה, שגברו על סופות: האיש הראשי שלי, מרקוס בֶּרק, והחברוּת והעישונים ב״סטארלייט״ שלו; עמיתי לציד המנומס עד מאוד סקוט סמית; קנן מהדיבן, כריסטינה קמינסקי, צ’אנדה גראבּס, אדם סוטו, ג’סיקה דוֶול, איימי פארקר, לורי בייקר מרטין, טד קיהו, דון ווטרס, הנרי פינץ’, וחברתי למשרד סטפני גרינג. ל״סטאר ליקר״: על שעזרתם לי להמשיך לצוף. לארין סֶלֶלוֹ, אהרן אולבֶר, קרי קילמן, כריס ביטלר (ושוב, מריסה לארו): תודה על העידוד בתחילת הדרך. ל״ראונד ריבר מחקרי שיח״, על ששיניתם את חיי ופקחתם את עיני.
לאבי, ריימונד פ’ באטלר הבן, שנתן לי מכונת כתיבה בחג המולד באחת השנים, ואמר לי, אני מאמין בך. לאחי, אלכס, ולאשתו סינתיה, בעלי הלב הגדול ביותר בעולם. לאמא שלי, שנושאת את עול העולם על כתפיה ואף פעם לא מנסה להתנער ממנו או לבקש עזרה. אני אוהב אותך כל כך. לג’ים ולין גַליקסראד - החותנים הכי טוב שאפשר לייחל להם. לריידאר - שותפי לדירה לעת מצוא וגיסי תמיד. לקרובי משפחתי, אני אוהב אתכם: כל בני באטלר, לאנג, גליקסראד, הייטמן, גאמזס, פיטרסון, ויגמור ופֶריס. לסבַי וסבתותי - כולכם, על כל מה שעשיתם. לאלינור באטלר - אני מתגעגע אלייך מאוד.
לעיר אוקלייר שבוויסקונסין. לעיר מדיסון שבוויסקונסין, ובמיוחד לרחוב איסט מיפלין.
אבל חשוב מכול - לרג’ינה.
ולהנרי ונורה, לעד.

עוד על הספר

נושאים

אהבה באיומי רובה ניקולס באטלר
הנרי
 
המשכנו להזמין אותו לכל החתונות שלנו, גם כשהוא נהיה מפורסם. שלחנו את ההזמנות לחברת התקליטים שלו, בגורד השחקים בניו יורק, כדי שהמעטפה המעוטרת תגיע אליו בסיור ההופעות שלו בהלסינקי, בטוקיו או בבֵּיירות - מקומות שהיו מעבר לתפיסתנו ומעבר למשאבינו המוגבלים. הוא מצדו המשיך לשלוח לנו מתנות יום הולדת בקופסאות קרטון חבוטות עם המון בולים זרים: בשמים או צעיפים עדינים לרעיות שלנו, או צעצועים ואביזרים קטנים ועדינים כשהילדים שלנו נולדו - רעשנים מיוהנסבורג, בובות מטריושקה ממוסקבה, נעלי משי קטנות מטאיפֵּיי. לפעמים הוא התקשר אלינו, אבל הקו היה מלא רעשים והדהודים, מקהלת בחורות מצחקקות נשמעה ברקע, וקולו אף פעם לא נשמע עליז כמו שציפינו.
חודשים עברו עד שראינו אותו שוב, ואז הוא הגיע הביתה, מזוקן וכחוש, ועיניו היו עייפות אבל מלאות הקלה. ראינו שהוא שמח לראות אותנו, להיות שוב איתנו. תמיד חיכינו בסבלנות שיתאושש, יתפכח ויחזור לחיות בינינו. ידענו שהוא זקוק לזמן כדי להתאקלם ולמצוא שוב את שיווי המשקל, ולכן נתנו לו לישון ולישון, ומדי פעם הבאנו לו תבשילים ולזניות, קערות סלטים ופשטידות טריות.
הוא אהב לנסוע בטרקטור בשטח האדמה הגדול שלו. שיערנו שהוא נהנה מהשמש החמה, מהאור והאוויר הצח על פניו החיוורים. מהקצב האטי של הג’וֹן דִיר הישן, הסבלני והאמין. מהאדמה שמתגלגלת לאחור מתחתיו. בשטח שלו לא היו יבולים, כמובן, אבל הוא הסיע את הטרקטור בשדות הבור, המלאים עשבי ערבה ופרחי בר, עם סיגריה או ג’וינט בין השפתיים. תמיד חייך כשישב על הטרקטור הזה, ושערו שהתנופף ברוח היה זהוב באור השמש, כמו ראשסבא של שן הארי.
על הבמה הוא קרא לעצמו בשם אחר, אבל אנחנו אף פעם לא השתמשנו בשם ההוא. אנחנו קראנו לו לילנד, או פשוט לִי, כי זה היה השם שלו. הבית שלו היה פעם בית ספר כפרי קטן; בית מבודד, במרחק שמונה קילומטרים בערך מהעיירה שלנו, ליטְל וינְג. על תיבת הדואר היה רשום: ל’ סאטון. באולם הספורט הקטן שבמבנה הישן הוא בנה אולפן הקלטות וריפד את הקירות בגומאוויר ובשטיחים עבים. על הקירות הוא תלה תקליטי פלטינה, וגם תצלומים שלו עם שחקניות ושחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, שפים וסופרים. דרך הכורכר שמובילה מהכביש אל הבית היתה ארוכה ומלאה בורות, אבל אפילו זה לא הרתיע את הבחורות שחיפשו אותו. הן באו מכל העולם. והן תמיד היו יפהפיות.
ההצלחה של לי לא הפתיעה אותנו, כי במשך כל השנים הוא אף פעם לא ויתר על המוזיקה שלו. כשאנחנו למדנו במכללה או התגייסנו לצבא או נשארנו במשק המשפחתי, הוא התבודד באיזה לול תרנגולות נטוש וניגן בגיטרה החבוטה שלו בלב הדממה המוחלטת בעיצומו של החורף. הוא שר בקול פַלסֶט מוזר, שלפעמים העלה דמעות בעיניים כשישבנו סביב המדורה, בין הצללים המתעתעים של הלהבות הכתמתמות והעשן האפרפר.
הוא היה המוצלח מכולנו. הוא כתב שירים על המקום הזה שאנחנו חיים בו: שדות הדגן שנפרשים לכל עבר, היערות שמתחדשים בלי הרף, הגבעות המגובננות, הגֵיאיות העמוקים, הקור החד כמו סכין, הימים הקצרים מדי, והשלג, השלג, השלג. שיריו היו ההמנונים שלנו - ברמקולים, במיקרופונים ובמכונות התקליטים שלנו. הערצנו אותו. הרעיות שלנו העריצו אותו. ידענו את כל המילים של השירים שלו, ולפעמים גם היינו חלק מהשירים שלו.
קיפּ עמד להתחתן באוקטובר, באסם גדול שהוא שיפץ לכבוד המאורע. האסם היה חלק מחוות סוסים תחומה בגדרות תיל, לא רחוק מבית הקברות הקטן של העיירה, שבו אפשר לספור כל מצבה מכוסת חזזיות ולדעת כמה מתים נחים על משכבם מתחת לאדמת העשב הסמיכה. מין מפקד תושבים כזה.
כולם הוזמנו לחתונה. לי אפילו קיצר את סיור ההופעות שלו באוסטרליה כדי להגיע לחתונה, אם כי כולנו חשבנו תמיד שקיפ ולי פחות קרובים אחד לשני מכל החברים האחרים. למיטב ידיעתי, קיפ אף פעם לא קנה תקליטים של לי. בכל פעם שראינו אותו נוסע בעיירה היתה תקועה לו באוזן דיבורית אישית, והפה שלו עבד בלי הפסקה, כאילו הוא עדיין בזירת המסחר של הבורסה החקלאית.
קיפ חזר לוויסקונסין אחרי תשע שנות עבודה בבורסה של שיקגו, ואנחנו הרגשנו כאילו העולם נהיה שוב קטן. במשך שנים - כל החיים שלנו, בעצם - הקשבנו לחדשות החקלאות ברדיו שבטנדרים שלנו. לפעמים אפילו שמענו את הקול של קיפ בשידורים האלה, כשהוא התראיין מהמשרד שלו בשיקגו, ובבריטון מוּכּר ומלא ביטחון סיפר על כל מיני תנודות שבגללן נוכל או לא נוכל לממן יישור שיניים לילדים, חופשות חורף או נעליים חדשות; הוא סיפר לנו דברים שלא לגמרי הבנו, ובכל זאת כבר ידענו. העתיד שלנו נשזר בדיווחים האלה על מחירי החלב והתירס, החיטה והסויה, בשר חזיר ובשר בקר. הרחק מהחוות ומהממגורות שלנו, קיפ שיחק בפירות עמלנו וקצר הצלחה. ובכל זאת הערכנו אותו. קודם כול, הוא היה פיקח כמו שד, ועיניו הבריקו כשהקשיב בתשומת לב לתלונות שלנו על מוכרי זרעים, חומרי הדברה, מחירי דשנים, כלים חקלאיים ומזג אוויר הפכפך. בכיס האחורי של מכנסיו הוא החזיק תמיד את לוח השנה לחקלאי, והוא הבין טוב מאוד למה אנחנו עוקבים בכפייתיות כזאת אחרי הגשם. אם הוא לא היה עוזב את העיירה, יכול להיות שהוא היה חקלאי מצליח. לוח השנה לחקלאי כבר כמעט היה חסר שימוש, הוא אמר לי פעם, ובכל זאת הוא אהב להסתובב איתו בכיס. ״נוסטלגיה,״ הוא הסביר.
כשהוא חזר לעיירה, הוא קנה את הממגורה הישנה במרכז המסחרי, שהיתה המבנה הכי גבוה אצלנו - מחסני תבואה בגובה שש קומות, מגדלים שתמיד התנשאו מעלינו והטילו צל ארוך, כאילו הם שעון השמש של חיינו. בילדותנו, המקום הזה שקק פעילות. לכאן הביאו את הדגן כדי שיחכה לרכבות שעוברות, ולכאן באו החקלאים לקנות דלק, זרעים וחומרים אחרים. אבל בסוף שנות השמונים הידרדר מצבו של הבניין, והבעלים ניסו למכור אותו בתקופה שאף אחד לא רצה לקנות. אחרי כמה חודשים התחילו תיכוניסטים לזרוק אבנים על החלונות ולרסס כתובות על מגדלי הממגורה, וכך, רוב חיינו, היה הבניין הזה רק מבצר קודר ליד פסי רכבת, שהחליד והתמלא עשבים. הרצפה התכסתה בשכבה עבה של לשלשת יונים וגללי עטלפים, ובמרתף האבן הישן נוצר אגם מים עומדים. חולדות ועכברים התרוצצו בממגורה ואכלו את הגרעינים שנשארו, ובנעורינו פרצנו לפעמים פנימה וירינו בהם ברובי אוויר, והקליעים הקטנים ניתזו מהקירות הגבוהים. בעזרת פנסים איתרנו את העיניים הקטנות והמבריקות שלהם, ופעם רוני אפילו גנב נור תאורה מתא המטען במכונית של אמא שלו וזרק אותו לתוך אחד המגדלים. הנור הפיץ אור ורוד זוהר בחשיכה הגופריתית, ואנחנו ירינו.
בתוך עשרה חודשים קיפ שיקם את רוב הממגורה. הוא שילם לבעלי מלאכה מקומיים שיעשו את העבודה, ופיקח על כל פרט. בכל בוקר הוא הגיע לאתר לפני כולם, ולא היסס לקחת פטיש ביד או לרדת על הברכיים כדי ליישר אריח או כל דבר אחר. ניסינו לשער איזה סכום הוא שפך על הבניין הזה: מאות אלפי דולרים, בלי שום ספק. אולי אפילו מיליונים.
כשפגשנו אותו בדואר או בסופרמרקט הוא דיבר בהתרגשות על התוכניות שלו. ״כל המבנה הזה,״ הוא אמר, ״רק תחשבו כמה מקום יש בו. נוכל לעשות שם כל מה שנרצה. משרדים. תעשייה קלה. מסעדות, פאבים, בתי קפה. אני רוצה שיהיה שם בית קפה, זה ברור לי לגמרי.״ השתדלנו מאוד להשתתף בחלום שלו. כילדים הכרנו את הממגורה כמקום שבו האמהות קנו לנו אוברולים, גרביים עבים וערדליים; מקום שיש בו ריחות של מזון כלבים, אבק דגנים ומוצרי עור חדשים, וגם הבל פה מצחין ומי קולון זולים של גברים זקנים. אבל הזיכרונות האלה היו רחוקים מאוד.
״אתה באמת חושב שאנשים ירצו לאכול ארוחת ערב בתוך ממגורה ישנה?״ שאלנו אותו.
״תחשבו מחוץ לקופסה, חבר’ה,״ הוא דחק בנו. ״החשיבה המרובעת הזאת - זה מה שהורג את העיירה הזאת. תחשבו בגדול.״
לצד הקופה הרושמת החדישה, על הדלפק המצוחצח, הציב קיפ גם את הקופה הישנה. וכך, בזמן שאחד העובדים תקתק את הקניות של הלקוחות בקופה האלקטרונית, נשען קיפ על הקופה הישנה והעיף מבט בארבע הטלוויזיות השטוחות שתלה מעל הקופות כדי שיהיה לו קל יותר לפקח על הבורסות הרחוקות, לראות את מכ״ם הגשם, לעקוב אחרי פוליטיקה בשידור חי, ולדבר עם הלקוחות שלו בחצי פה כשעיניו עדיין נעוצות בחדשות. לפעמים הוא אפילו לא הביט בלקוחות. אבל הוא בהחלט הקים לתחייה את הממגורה. גברים זקנים הגיעו בטנדרים החלודים שלהם אל מגרש הכורכר של הממגורה, שתו כוס קפה חלש ונשענו על כלי הרכב החמימים בזמן שהמנועים התקררו בקול תקתוק. הם פטפטו ביניהם, ירקו מיץ טבק חום על הכורכר ונהנו מהפעילות החדשה שנוצרה סביב הממגורה - משאיות משלוחים, נציגי מכירות, צוותי בנייה. הם אהבו לדבר עם החקלאים הצעירים (ביניהם גם אני והתאומים ג’ירוּ), שביקרו שם לעתים קרובות והקניטו את קיפ כשצפה בכל הפלזמות החדשות האלה והשתדל כמיטב יכולתו להתעלם מהם.
לִי אפילו כתב שיר על הממגורה הישנה, כמו שהיא היתה לפני השיקום. הממגורה שעדיין זכרנו, שעדיין היתה ממשית מבחינתנו.
החבר שלנו רוני טיילור היה אלכוהוליסט. השתייה חוללה תפנית רעה מאוד בחיים שלו. ערב אחד, כשהוא היה שיכור, הוא נפל על המדרכה מחוץ לפאב ברחוב הראשי, חטף מכה חזקה בראש ושבר כמה שיניים. מתחילת הערב הוא היה תוקפני וקולני, התחיל עם בנות זוג של אחרים, שפך את המשקאות שלו, ופעמיים ראו אותו משתין בסמטה מאחורי הפאב, חושף את הזין שלו לרוח ושורק את Raindrops Keep Fallin’ on My Head - ״גשם יורד לי על הראש״ - מהסרט ״קיד וקסידי״. כך שבסוף לשריף בַּרטמן לא היתה ברירה והוא עצר אותו על שכרות בציבור. ולא מפני שהיה לו משהו נגד רוני, אלא דווקא מפני שהוא רצה שרוני יתאושש במקום מבטחים, ולא יתיישב מאחורי הגה של איזה טנדר וייכנס בעץ במהירות מאה קילומטר בשעה בשעת לילה מאוחרת. אבל בפועל, כך בדיוק נגרם הנזק: כל הלילה, כשרוני שכב בכלא בגלל שכרות בציבור, המוח שלו דימם מבפנים, ובבוקר, כשהשריף לקח אותו לניתוח חירום בבית החולים באוֹקלֵייר, כבר היה מאוחר מדי. הנזק היה בלתיהפיך. אף אחד לא דיבר על זה במפורש, אבל שיערנו שהאלכוהול דילל לו את הדם והחמיר את הדימום. רוני אף פעם לא החלים מהתקרית הזאת, אלא נשאר מין גרסה אטית של עצמו. אולי הוא נהיה שמח יותר, אבל הוא גם נהיה פחות מודע לעצמו, ואני מניח שאדם זר היה עלול לחשוב שהוא קצת מפגר. אבל אולי לא, אולי הוא היה נראה לו נורמלי. בכל מקרה, האדם שחי פעם בגוף הזה כבר לא היה שם עכשיו. הדיבור כבר לא קלח כמו קודם, והרבה פעמים הוא חזר על עצמו. זה לא אומר שהוא היה טיפש או נכה, אבל נדמה לי שלפעמים התייחסנו אליו ככה.
רוני נשאר בבית החולים כמה חודשים, להתאושש ולהתנקות מהאלכוהול. לא פעם נאלצו לקשור אותו למיטה, ואנחנו באנו להחזיק לו את היד. הוא אחז בנו בכוח, בפראות, ונראה כאילו עוד רגע הוורידים יקפצו מעורו המיוזע. בחיים שלי לא ראיתי עיניים מפוחדות כל כך, חוץ מאשר אצל סוסים. ואנחנו ניגבנו לו את המצח והשתדלנו כמיטב יכולתנו להחזיר אותו לקרקע.
גם הרעיות והילדים שלנו באו לבקר אותו, והוא נהנה מזה. זה אילץ אותו להתרכך. הילדים הביאו איתם דפים ועפרונות צבעוניים, ציירו אותו בצבעים עליזים, וליד הראש הוסיפו תמיד שמש זורחת או עץ מלא עלים. לפעמים, אחרי שהילדים הלכו, ראינו שהוא מחזיק את הציורים האלה ובוכה, ולפעמים הוא החזיק אותם ונגע בהם בעדינות כאילו הם חפצי קודש. הוא שמר את הציורים האלה, ואחר כך הוא תלה אותם בדירה שלו.
אחרי תקופה מסוימת הוא התחיל לצאת מזה, ואנחנו טיפלנו בו כמיטב יכולתנו, כי הוא היה שלנו ולא היתה לו משפחה אחרת. הוריו מתו כשהיינו בני עשרים ומשהו, מהרעלת פחמן חדחמצני בבקתה שלהם באגם ספַּיידֶר, ליד בּירצ’ווּד. רוני היה היתום של ליטל וינג.
לפני כן הוא היה רוכב רודיאו מקצועי, אז אל סוסים הוא התנהג בעדינות, אבל אל שוורים הוא התנהג בגסות. הוא היה רוכב מנוסה, וגם לפני התאונה ספג כמה פציעות קשות ופגיעות גופניות. לפעמים, כשהוא בא אלינו לארוחת ערב, הילדים שלי ביקשו ממנו לפרט להם את רשימת כל העצמות שנשברו לו. ספירת המלאי הזאת נמשכה לא מעט זמן.
״בואו נראה,״ הוא אמר וחלץ את מגפי הבוקרים השחוקים שלו. ״טוב. כל אצבע ברגל נשברה לי באיזשהו שלב, את זה אני יודע.״ הוא הסיר את הגרביים המחוררים. הציפורניים שנשארו לו ברגליים היו צהובות או אפורות כמו קוורץ, וכאילו צמחו בניגוד לרצון הגוף שלו. ״לדעתי, חלק אפילו נשברו פעמיים. כי אתם מבינים, שור משתולל קופץ מתי שמתחשק לו, ולפעמים זה בדיוק על הרגל שלך.״ ואז הוא הרים את הבן שלנו, אלכס, השכיב אותו על הגב על הרצפה בסלון, והוא עצמו גילם את תפקיד השור, מחץ לו בעדינות את הגוף ודגדג אותו בצלעות, בבתי השחי ובאצבעות הרגליים. ״בבית החולים בקַליספֶּל רצו להוריד לי את האצבע הקטנה בשתי הרגליים, אבל ברחתי משם לפני שהצליחו להרדים אותי. התקשרתי למישהי והיא חיכתה לי במנוע דולק.״
״והצלקת הזאת כאן,״ הוא אמר והצביע על הקרסול הימני החיוור, ״זה בגלל שור שקראו לו טַייקוֹנדֶרוֹגָה, שירד לי על הקרסול ושבר לי אותו לשניים.״
בעיני הילדים שלי זה היה המשחק הכי כיפי בעולם - לבדוק כמה בגדים הם יצליחו לקלף מעל רוני, כמה עצמות שבורות הוא יצליח לזכור, וכמה צלקות מזעזעות הם יזכו למשש באצבעותיהם הקטנות.
אבל הנפילה באותו ערב, כשהוא היה שיכור, שמה קץ לקריירת הרודיאו שלו, וזה היה עצוב מאוד. הרי רוני פרש מהלימודים באמצע התיכון כדי להשתתף ברודיאו, ועכשיו לא היה לו מקצוע וגם לא כישורים אחרים.
לִי שילם את ההוצאות הרפואיות שלו, מימן לו את שכר הדירה, את האוכל והבגדים. לא היינו אמורים לדעת את זה, אבל רונדה בלייק, שעבדה במשרד בבית החולים אוקלייר, היתה חברת ילדות שלנו, והיא סיפרה את זה לאדי מוֹפִיט, באחד הערבים בפאב.
״יכולים לפטר אותי בגלל שאני מספרת לך,״ אמרה רונדה, ״אבל באמת שאנשים צריכים לדעת. בחיים שלי לא ראיתי מעשה כל כך יפה. בחיי, עוד יעיפו אותי מהעבודה, אבל נשבעת לך שזה שווה את זה.״
ואז היא סיפרה לאדי שלרוני לא היה ביטוח רפואי, וחשבון האשפוז היה יותר ממאה אלף דולר.
״ואז, יום אחד,״ היא אמרה, ״אנחנו מקבלים מכתב מניו יורק. מעטפה בשביל רוני, מאיזושהי חברת תקליטים. ובתוכה - צ’ק על מאה עשרים אלף דולר, לא פחות ולא יותר.״
היא שתתה את הבירה במהירות, ועיניה היו לחות.
״זה היה כל כך יפה,״ היא אמרה, ״שאני לא יכולה לשמור את זה בסוד.״
אדי סיפר את זה לכולנו באחד הערבים, אחרי משחק פוטבול בתיכון (הנבחרת שלנו נגד אוֹסֵיאוֹ). לאף אחד מאיתנו עוד לא היה ילד בתיכון, אבל כשגרים בעיירה קטנה כמו ליטל וינג שבוויסקונסין, משחקי הפוטבול והכדורסל של התיכון המקומי נחשבים יציאה לבילוי; בכל זאת זה אירוע זול, לכל המשפחה. אז עמדנו מתחת ליציע, חלק מאיתנו לעסו טבק רֶד מֶן משקית משותפת, אחרים העבירו ביניהם שקית גרעינים שחורים, וכולנו הקשבנו לסיפור של אדי. הקהל מעלינו שאג בהתלהבות, נעליים כבדות רקעו על ספסלי העץ, פיגומי המתכת הרעועים השירו פתיתי חלודה, ופחיות ריקות ועטיפות נייר מקומטות ירדו כמו גשם. חלק מאיתנו שילבו ידיים, חלק ירקו את מיץ הטבק, וכולנו ניסינו לדמיין איך נראה בכלל צ’ק של מאה עשרים אלף דולר.
עוד לפני כן לי היה הגיבור שלנו, אבל המעשה הזה רק העמיק את האהבה שרחשנו לו והעצים את האגדה שנרקמה סביבו. למחרת הלכנו יחד, וכל אחד מאיתנו קנה עוד עשרה תקליטים שלו, על אף שכבר היו לנו בבית אותם תקליטים בדיוק, ולמרות שלא היה לנו קל להוציא את הכסף הזה. חלק גדול מאיתנו בקושי הצליחו לגמור את החודש, והיינו זקוקים לכסף הזה בשביל לקנות מצרכים או לחסוך ליום סגריר. ובכל זאת קנינו את התקליטים, ושלחנו אותם בדואר לקרובי משפחה וחברים רחוקים, או תרמנו אותם לספריות ובתי אבות.
אפילו חשבון אחד לא הגיע אל רוני; עורכי הדין של לי טיפלו בכל הפרטים הדרושים ודאגו שרוני יהיה מסודר לתמיד. רוני לא ידע כנראה שיש לו פטרון. ואולי הוא כן ידע? אין לי מושג. לי אף פעם לא דיבר על זה, וגם רוני לא. ומצד שני, היה בזה משהו כל כך מוצדק. בדירה של רוני היו המון פוסטרים של לי, הרבה לפני התאונה והניתוח. רובם כבר דהו קצת מאור השמש או נהיו שמנוניים מהעשן שבמטבח. הם קישטו את הקירות העלובים האלה הרבה לפני ההצלחה הגדולה של לי. רוני תמיד אהב את לי יותר מכולם.
ההזמנות לחתונה של קיפ היו כבדות מרוב נייר וסרטים ונצנצים. כל אחד מאיתנו לקח את ההזמנה מתיבת הדואר ואחר כך מהמכונית שלו והכניס אותה הביתה בזהירות, ביראת קודש, כאילו יש בה חדשות ייחודיות, שלא יסולאו בפז. לא ממש הכרנו את פֶלישָה, האישה שהוא עמד להתחתן איתה. היא הגיעה משיקגו, ועכשיו עבדה כיועצת, מהבית; הבית החדש שלהם שהיה קצת מחוץ לעיירה. למי היא מייעצת ובאיזה תחום - לא ידענו בדיוק, אם כי אדי טען שזה קשור לרוקחות. כבר כמה פעמים היא באה לפאב עם קיפ, ותמיד נראתה מצוין, איפור מושלם, שיער מושלם, ציפורניים מושלמות. במיוחד זכרנו אותה בגלל סנדלי העקב שהיא נעלה כל החורף, סנדלים שחשפו ציפורני רגליים אדומות ומבריקות. היא היתה די נחמדה, אבל משהו בהתנהגות שלה כאילו אמר לנו שהעיירה שלנו היא מקום זמני מבחינתה, מין חניית ביניים, וגם אנחנו חניית ביניים. שיום אחד היא תעוף הלאה ותנופף לנו מלמעלה. שאנחנו חברים ממעוף הציפור.
סקרנו את ההזמנה והופתענו לראות שלִי ישיר בטקס. בחתונות שלנו הוא לא שר. כולנו רצינו שהוא ישיר, אבל אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו לבקש ממנו טובה כזאת. לרגע לא שקלנו את האפשרות שהוא יבוא לחתונה כזמר. רק כחבר שלנו.
זמן קצר אחרי שההזמנות האלה הגיעו, לי חזר הביתה מאוסטרליה. אף פעם לא ראינו אותו תשוש ורצוץ כל כך. כמו תמיד נתַנו לו להתאושש כמה ימים, ואחר כך אשתי, בֶּת’, הזמינה אותו אלינו לארוחת ערב ומדורה בחוץ. הוא תמיד אהב לשחק עם הילדים שלנו. וגם מצא חן בעיניו שאנחנו לא מאלה שמחוברים לטלוויזיה בכבלים. למעשה, הטלוויזיה היחידה שלנו היתה דגם עתיק שירשנו מהורי - רהיט עץ ענקי שבקושי יכול לקשר מישהו לעולם החיצון. אבל היה לנו פטפון די חדש (אני אוסף תקליטי ויניל ישנים), ולא פעם ראיתי את לי מסמיק כשהוא עבר ליד הפטפון וראה שאחד התקליטים שלו מונח מתחת למחט. הילדים שלנו ידעו את המילים של כל השירים שלו.
באותו ערב הילדים צווחו בשמחה כשהם ראו את פנסי הטנדר הישן של לי מתקרבים לאורך שביל הכורכר אל ביתנו. הם דהרו במעגלים ושרו בהתלהבות את כל השורות המוכרות שלו.
״בסדר, בסדר!״ אמרה בת’ וצחקה. ״עכשיו מספיק. תנו לדוד לי לנשום, טוב? הוא עייף, הוא רק חזר מאוסטרליה, אז אל תציקו לו יותר מדי.״ היא סילקה אותם מדלת הכניסה ואחר כך סקרה את עצמה במראה, הידקה את השפתיים והעבירה את אצבעותיה במהירות בשיער.
לי הגיע לדלת עם זר ציפורנים שבטח קנה במהירות בסופרמרקט. בת’ לקחה את הפרחים והם התחבקו. במהלך השנים הוא רזה, וקו השיער שלו נסוג במהירות, אם כי מאחור הוא בכל זאת נתן לשיער להתארך. חוץ מזה היה לו זקן, וגם כל מיני קעקועים על אמות הידיים.
״הֵיי, אחי,״ הוא אמר וחייך אלי. ״טוב לחזור הביתה. התגעגעתי אליכם בטירוף.״
לי תמיד ידע לחבק כמו שצריך. הרגשתי את צלעותיו מול צלעותי, את זרועותיו הארוכות סביבי. את ריח הטבק בזקנו ובשערו.
״גם אנחנו התגעגענו אליך,״ אמרתי. ואז הילדים התנפלו עליו, והוא נפל ארצה בתבוסה מדומה. בת’ ואני ניגשנו למטבח והבאנו את התבשילים לשולחן בפינת האוכל, שנרות כבר דלקו עליו. בת’ ניגשה לפטפון, הפכה את התקליט שלו והניחה את המחט על החריץ השחור הרחב בשוליים.
שמענו את לי גונח בחדר הכניסה, ואז הוא דשדש לעברנו, גורר אחריו את אלינור ואלכס, זרועותיו מתחת לבתי השחי שלהם. הוא הניד את ראשו, ״בואו נשמע משהו אחר, טוב?״ הוא אמר. ״כבר נמאסתי על עצמי לגמרי.״
הבטנו בו כשאכל, כשטרף את האוכל. שמחנו להאכיל אותו. שתינו יין והקשבנו למוזיקת ג’ז, ובחוץ רחששו עלי סתיו יבשים על הענפים שמעבר לחלון. האפשרות שיֵרד שלג נראתה די סבירה.
״אז אתה שר בחתונה של קיפ,״ אמרתי אחרי כמה זמן.
לי נשען אחורה בכיסא ונשף את האוויר מריאותיו. ״כן, כנראה,״ הוא אמר. ״יום אחד קיבלתי ממנו מסרון, בלי שום הכנה מראש. כל כך הופתעתי, שלא חשבתי הרבה לפני שעניתי. אולי הייתי צריך לחשוב.״
״אז זה בסדר מצדך?״ שאלה בת’. ״זאת אומרת, לשיר. דווקא בשביל קיפ?״
הוא משך בכתפיו. ״אני מחבב את קיפ, אתם יודעים, אם כי אנחנו באמת לא קרובים במיוחד. עכשיו הוא כבר יותר מכר מאשר חבר. אבל חזרתי בשביל לראות את כולכם, אתם יודעים, ו... לא יודע... גם בשביל לתמוך בו. לזכר הימים הטובים וכל זה. הוא באמת עשה כמה דברים טובים. הממגורה, לדוגמה. אני חושב שהוא מועיל לעיירה הזאת. בכל מקרה, אני מעדיף להיות כאן ולא באוסטרליה הרחוקה.״
״נו באמת,״ אמרה בת’, השעינה את סנטרה על כף היד וחייכה, ״החיים שלך לא כל כך גרועים.״ בידה השנייה העבירה אצבע על פני קו כלשהו בלוח העץ של השולחן.
״נכון,״ הוא אמר. ״החיים שלי טובים. טובים מאוד. אבל אני גם מרגיש בודד. אני מתגעגע לאנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים שלא רוצים ממני כלום. ו... המצב הזה משנה אותך במשך הזמן, אתם מבינים? ואני לא רוצה להשתנות. אני רוצה להמשיך לחזור לכאן ולחיות כאן, ופשוט להיות מי שאני. איתכם.״ הוא פלט נשיפה עמוקה ולגם לגימה ארוכה מהיין.
גם אנחנו הרמנו לעברו את הכוסות שלנו, שצלצלו כמו פעמונים עמומים, ושתינו את היין. ואז השתררה דממה. רק הרגליים של הילדים היטלטלו מתחת לשולחן, והרוח טלטלה את גבעולי הדגן היבשים ואת ענפי העצים בחוץ, ולי חייך שוב ומזג לעצמו עוד כוס יין, וראינו שהשיניים שלו כבר מוכתמות בארגמן ושהוא מרגיש טוב.
״הלוואי שהיו לי חיים כמו שלכם,״ אמר לבסוף. ״אתם מבינים?״
נישקתי את ידה של בת’ ואחזתי בה והבטתי בפניה. בת’ חייכה אלי והסמיקה והורידה את מבטה אל הרצפה.
ואז לי קם מהשולחן, לחץ את אגרופיו אל שקע גבו והתמתח כמו חתול, ואחר כך אסף את הצלחות ולקח אותן לכיור במטבח. בת’ הלכה אחריו, החזיקה את כוסיות היין בין אצבעותיה הארוכות, ואני הסתכלתי בהם רגע כשעמדו קרובים אחד לשני וניקו את הכלים. הוא נתן לה כלים רטובים והיא ניגבה אותם במגבת. הידיים שלו היו מכוסות קצף סבון, ואחר כך גם הידיים שלה, ושניהם התנועעו קצת מצד לצד לקצב הג’ז. הרגשתי טוב ככה, שכולם יחד, שהוא חזר. לקחתי גליל עיתון וגפרורים ויצאתי אל החושך להדליק מדורה.
הרוח הביאה איתה קור וכל הכוכבים יצאו, והצעיף התכלכל של שביל החלב נפרש מעל. ניגשתי אל ערימת עצי ההסקה, סחבתי גזרי עץ אל מעגל האבנים שמיועד למדורה, ואז שברתי כמה זרדים, הדלקתי אותם בגפרור ונשפתי בזהירות על הלהבות החדשות והרכות. תמיד אהבתי מדורות.
לי יצא מהבית בשלב כלשהו, הרגשתי שהוא מאחורי.
״רוצה ג’וינט?״ הוא שאל.
הבטתי מסביב, אם כי לא היו לנו שכנים במרחק מאות מטרים מכל צד. ״הילדים כבר במיטה?״ שאלתי, שפשפתי את ידי כדי להתחמם ונשפתי לתוכן. עדיין היה בהן ריח קלוש של אלכוהול.
״בת’ משכיבה אותם עכשיו,״ הוא אמר וחייך. שתקנו רגע. ״הייתי זקוק לערב הזה, בנאדם,״ הוא אמר בסוף. ״להיות איתכם ככה. רק בשביל - אתה יודע - לנשום עמוק. לאכול אוכל טוב. אתה לא מתאר לעצמך כמה.״
הוא החזיק ניירות גלגול ונתן לי את שקית הניילון, שהיתה כבדה וריחנית אפילו מבעד לניילון. הוא צבט את אניצי העשב לתוך הנייר וליקק אותו לאורך השוליים. תמיד הצטיין בקיפול מטוסי נייר.
״אולי נתחלק בסיגריה אחת?״ שאלתי.
״למה לא.״
וככה עמדנו, בפנים אדומים וכתומים מהאש, שני ניחוחות עשן שונים התערבלו סביבנו, מעל ראשינו הסתובבו השמים באטיות, ואורות מוזרים ויפים התקמרו לעבר האדמה מדי פעם.
בשלב מסוים לי צחק וטלטל את ראשו. נגעתי בז’קט הפלנל שלו ואמרתי, ״מה? מה העניין?״
״אני יוצא עם מישהי.״
״אתה תמיד יוצא עם מישהי.״
״לא ככה,״ הוא אמר. הוא הסתכל עלי והרים גבה. העשן מילא את ריאותינו, דביק ונעים. העברנו בינינו את הג’וינט.
״אז מי זאת? קדימה, תספר.״
נחנקתי מהעשן כשהוא אמר לי, השתעלתי לתוך הלילה ואחר כך חבטתי באגרוף על החזה. זאת היתה כוכבת קולנוע שהתנוססה בקביעות בעמודים המבריקים של כל מיני כתבי עת, שלפחות שלושה מהם היו מונחים אצלי בבית באותו רגע. אישה אלגנטית, יפהפייה מדהימה ומוכשרת ברמות.
הוא הנהן אלי ועדיין חייך.
״ומה היא עושה עם בטלן כמוך?״
״לפעמים יש מזל, אתה יודע,״ הוא אמר ומשך בכתפיו, אם כי ראיתי בבירור שהוא מאוהב בה.
״אני אביא אותה לחתונה של קיפ,״ הוא אמר כעבור רגע. ״אני כבר מת שתכירו אותה.״
״בחיי, לי, אני... באמת, אני ממש שמח בשבילך,״ אמרתי, אם כי משהו דומה לקנאה נתפס לי בחזה. ״אני כל כך שמח בשבילך,״ אמרתי שוב והבטתי לתוך האש, מעבר ללהבות, אל המקום שבו הגחלים פעמו בבוהק כתום חיוור. תהיתי איך זה לגעת בגוף שלה, להיות עם אישה יפה כל כך. ואז התנערתי, סילקתי את המחשבות האלה ושוב הייתי לצדו של לי, בלב מלא שמחה וגאווה.
מוזר, חשבתי לעצמי באותו רגע, פעם החיים שלו היו נורא דומים לחיים שלי, אבל עכשיו הם ממש שונים, אף על פי ששנינו מאותו מקום קטן על כדור הארץ. ולמה? איך קרה שהדרכים שלנו התפצלו? ולמה עדיין יש בינינו קשר בכלל? למה הוא יושב בחצר שלי, במשק שלי, כשברקע נשמעים צלילים עמומים של מאתיים פרות שגועות פה ושם? איך יכול להיות שהוא חזר, הבן אדם המפורסם הזה, שכולם יודעים את שמו, וקולו מוּכּר למיליוני אנשים, עד כדי כך שבהרבה מקומות הוא לא יכול בכלל להיות זר?
היה לי קשה להרים את המבט אל שמי הלילה ולא לחשוב על לי ועל התהילה שלו. אנשים בכל העולם הקשיבו באותו רגע למוזיקה שלו. הסתכלתי עליו כשמצץ את סוף הג’וינט וזרק את הקצה לאש. הוא היה אפוף זוהר.
כל עוד לי לא היה בסיור הופעות, רוני שרץ אצלו ימים שלמים, בבית הספר הישן שהיה עכשיו הבית שלו. הם ניגנו יחד, רוני חבט בתופים בכל המרץ, ולי חייך בחיבה אל חברו הפגוע. הם נסעו יחד בטרקטור של לי, בשמש. לי הכין לרוני ארוחות בוקר, צהריים וערב. שניהם ישבו במרפסת הכניסה הענקית של לי וסתם שתקו. הם צפו בעטלפים שצללו בשמי הלילה על רקע הכוכבים. הם הקשיבו לינשופים. ראו איילים מלחכים עשב בשדות.
לי הקפיד שרוני יישאר פיכח. הם ישבו יחד בכורסאות העץ הגדולות עם ספלי קפה או שוקו חם, ומבחינתם זה היה טוב ונעים ומספק לגמרי. בחברתו של רוני, לי היה נקי או כמעט נקי. לפעמים הם יצאו בערב לפאב, לראות משחק פוטבול של הגרין בֵּיי פֶּקֶרס, לאכול המבורגר או להתחלק בקערת נייר מלאה חטיפי גבינה. וגם אז לי דאג שרוני יישאר לידו כל הזמן, הזמין לו עוד ועוד קוקה קולה והקדיש תשומת לב עמוקה וכנה לדבריו של חברו ולהערות שלו, שלא תמיד היו מובנות לגמרי. לפני התאונה אף אחד מאיתנו לא הבין לגמרי את ההתמכרות של רוני לאלכוהול, שכמעט הרגה אותו, אבל האלכוהול נהיה כנראה החבר הכי טוב שלו במסעות הרודיאו. אחרי כל תחרות, כשהשתרע באמבטיה באיזה מלונית ושם קרח על החבורות הסגולות בכל הגוף, הוא נהג להשתכר מבירה זולה או וודקה ירודה. השתייה היתה המאהבת שלו, שיר הערש שלו, הסם וכרית השינה שלו.
•••
בשלב מסוים לי סידר שיפחלצו לו שור שלם ויעמידו אותו ליד הבית שלו, על משטח עץ מחובר לארבעה צמיגים גדולים ועבים. ואז שניהם גלגלו את השור המת לשדות של לי ונסעו מסביבו בטרקטור, ורוני החזיק פלצור, סחרר אותו במומחיות מעל פרצופו המחייך, השליך אותו בתנופה ואף פעם לא פספס את קרניו המבריקות של היצור המת.
״כל מה שהשרירים שלו עוד זוכרים,״ לי אמר והניד את ראשו בעצב. ואחר כך הוסיף, ״אני צריך לקנות לו סוס.״
מסיבת הרווקים נהייתה עניין מעיק. קיפ שכר לימוזינה ארוכה וקנה לכולנו חולצות פולו תואמות כדי שנלבש אותן ביום הזה, שאותו היינו אמורים לבלות במשחק גולף - שלושים ושש גומות. קיפ שכר את כל המסלול ואת כל המועדון, והשמועה אמרה שיהיו גם חשפניות. אבל הוא לא הזמין את רוני. ולי כעס. לא הופתעתי. קיפ תמיד פעל מהר מדי, דיבר מהר מדי, כמעט לא הקשיב. הוא תמיד היה כזה, והוא ורוני לא הסתדרו כל כך. אולי אף אחד מאיתנו לא כל כך הסתדר עם קיפ, אבל בטח לא רוני, שעוד בצעירותנו היה אומר לו, לדוגמה, ״בוא’נה, קיפ, מי שם קצוץ על מבחני כניסה למכללות? עזוב אותך. בסוףהשבוע יש מסיבה במחצבה. וזה מה שמעסיק אותי. מעסיק אותי להשיג זיון.״ כשדמיינתי את מסיבת הרווקים הזאת, תיארתי לעצמי שיהיו שם גם העמיתים של קיפ, משיקגו - אנשים בחליפה ועניבה, עם כוס מרטיני ביד, רואי חשבון שלמדו באוניברסיטאות יוקרתיות ונוהגים במכוניות יפות. האנשים האלה יגיעו עם ערכה אישית של מחבטי גולף, נעלי גולף עם דוקרנים בסוליה, וידיים שהתרככו מרוב עבודה משרדית. אולי קיפ לא הזמין את רוני כי הוא רצה להגן עליו, ואולי הוא לא הזמין אותו כי המצב שלו הביך אותו. אבל ידעתי שאף אחד מהתירוצים האלה לא יספק את לי, שאהב את רוני בצורה קנאית כמעט.
רוני כבר סימן מזמן את תאריך החתונה בלוח שנה שהיה תלוי לו על המקרר, ובמשך חודשים שאל אותי ואת לי, שוב ושוב, מתי תהיה מסיבת הרווקים.
״חייבים לעשות מסיבת רווקים,״ הוא אמר. ״איאפשר בלי זה. זאת החגיגה האחרונה, לא? המסיבה האחרונה.״
העציב אותי לחשוב שרוני עצמו אולי לא יתחתן אף פעם.
ביום של מסיבת הרווקים, לי ואני ניגשנו לדירה של רוני.
״קיבלת הזמנה?״ שאל לי והביט בדאגה בערימת דברי הדואר שהצטברו על שולחן המטבח. הרוב היה דואר זבל - קופונים, תעמולה פוליטית, הצעות לקנייה בכרטיס אשראי. שום חשבונות לא נשלחו לדירה של רוני.
״לא,״ אמר רוני. ״כנראה היא הלכה לאיבוד בדואר. הוא רוצה שאני אבוא, אני יודע את זה.״
״כן, בלי ספק, חבוב,״ אמר לו לי, ורתח מזעם בלבו, ״בלי ספק. חכו לי פה רגע, בסדר? אני חייב להתקשר רגע.״ הוא נעץ בי מבט רציני, וידעתי שאני צריך להשגיח על רוני, להעסיק אותו. הפעלתי את הטלוויזיה והעברתי ערוצים, עד שמצאנו סרט טבע על עדרי תאואים במונטנה.
״אתה יכול להשתמש בטלפון שלי!״ צעק רוני, אבל לי כבר ירד במדרגות ויצא. הבטתי בו מהחלון כשהוא הסתובב הלוך ושוב על המדרכה וצעק בנייד שלו. הוא נראה כמו מישהו שמתחשק לו לבעוט במשהו.
כעבור כמה רגעים הוא עלה בחזרה במדרגות. פניו היו אדומים. ״תשמע, חבר, אין בעיה, הכול בסדר!״ הוא אמר כשנכנס בחזרה לדירה. ״דיברתי עם קיפ, והוא הסביר לי הכול. מתברר שההזמנה שלך בדיוק חזרה אליו בדואר. כנראה הוא טעה בכתובת או משהו.״
רוני צפה בטלוויזיה, בעדרי התאואים שליחכו ערבה אינסופית. ״אבל אני לא מבין,״ הוא אמר. ״למה הוא לא נתן לי אותה ביד וזהו? כל יום אני עושה לו שלום כשאני עובר ליד הממגורה.״ רוני הניד את ראשו בפליאה על חוסר ההיגיון הזה וצחקק ברוח טובה.
לי נשף את האוויר מריאותיו. ״לא יודע, חבר. שאלה טובה.״ אגרופיו היו קפוצים. הוא הסתכל החוצה. זה היה יום יפהפה בחודש אוקטובר. השמש בהקה, עלי הסתיו בערו בצינה על פני המרחבים. באוויר עמד ריח של תפוחים בשלים מדי ושל דשן.
אחרי זמן לא רב נעצרה לימוזינה ליד הדירה של רוני וצפרה שש פעמים. לי הסתכל עלי, ובאותו רגע הבנתי בפעם הראשונה שהוא אדם בעל כוח עצום, ובשיחת טלפון אחת הוא יכול לוודא שדברים ייעשו. ראיתי שהוא אדם שמשיג את מה שהוא רוצה, שהוא לא רגיל לאכזבות.
רוני קם מהטלוויזיה, ופניו קרנו מהתרגשות. ״החגיגה מתחילה!״ הוא אמר בחיוך והחליף עם כל אחד מאיתנו חבטת הייפייב חזקה וקולנית. כף היד שלי כאבה.
הנהַנו. ״החגיגה מתחילה,״ אמרנו במרב ההתלהבות שהצלחנו לגייס.
ירדנו שלושתנו אל הלימוזינה שהמתינה במנוע דולק. הרבה חברים שלנו היו דחוסים בה, אבל היו בה גם כמה פרצופים זרים, כולל צלמת עם שתי מצלמות שונות שהיו תלויות לה על הצוואר. נראה שהיא מנסה לתעד כל רגע ורגע בניקון המתוחכמת שלה, ובמיוחד היא הקדישה תשומת לב לידיים של כולם, שהחזיקו כוסות ובקבוקים עם שפע של נוזלים משתכשכים - שמפניה, בירה וגם ויסקי עם סודה.
״כן!״ צעק רוני כשראה את כל זה. ״כן! כן! כן! החגיגה מתחילההההה!״ הקהל הקטן והצפוף ענה לו בתרועה מיידית.
השתחלנו בעקבות רוני לתוך הלימוזינה והתמקמנו בה, וכלי הרכב הענקי עזב את הרחוב הראשי ופנה כמו מחט מצפן ענקית לעבר מסלול הגולף. בחלל המכונית רעמה מוזיקה שלא זיהיתי, ולי התכופף והתקרב אלי. ״אל תוריד את העיניים מרוני. אל תאבד אותו לרגע,״ הוא אמר. ״אתה מבין אותי?״ הנהנתי. הבנתי שכל עניין הלימוזינה והמסיבה הוא רעיון רע מאוד, אבל כבר היינו בתוך המערבולת. לי דרש מקיפ שיזמין את רוני, אבל עכשיו, כשהבין שהמסיבה מסוכנת מאוד לחבר שלו, ישב בנוקשות, ידיו היו מאוגרפות ולסתו היתה קפוצה.
״תן לו משהו לשתות,״ הוא נהם אלי מעל המהומה. ״אבל לא בירה, שום אלכוהול.״
הושטתי יד לפחית קוקה קולה, פתחתי אותה ונתתי לרוני, והוא הרים אותה אל פיו ולגם ארוכות. ״יש!״ אמר, כשהפסיק רגע כדי לנשום וניגב את פיו באמת ידו. ״יש!״
״הֵיי, היי, היי!״ קרא קיפ ונקש באולר שווייצרי על כוס השמפניה שלו. ״אני צריך להודיע משהו, בסדר? יש לי הודעה חשובה!״ הוא הזכיר לי מדריך בצופים שלא מסוגל לשלוט בחניכים שלו. ״אתם מוכנים לסתום את הפה? הֵיי!״
״נאוּוּוּוּם!״ קרא האספסוף. ״נאום! נאום!״
הכרתי את רוב האנשים במכונית, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו רק אני ולי נמצאים שם, ורוני לידנו. הצלמת כיוונה את המצלמה אלינו, אל לי, והמבזֵק סנוור אותנו לרגע. זה לא היה מפתיע כנראה, אבל הרגשתי שהיא מעוניינת לצלם רק את לי, ובעיני רוחי כבר ראיתי אותה גוזרת מהתמונה אותי ואת רוני. חשבתי בלבי שככה זה כנראה כשאתה מפורסם - הרבה אנשים זרים עם מצלמות, שמסנוורים אותך בצילומים בלתיצפויים. נזכרתי במה שלמדנו בשיעור היסטוריה בחטיבת הביניים - שילידי אמריקה חשבו בהתחלה שהצילום גונב להם את הנשמה.
״חבר’ה,״ אמר קיפ, ״אתם לא מתארים לעצמכם כמה חשוב לי שכולכם הגעתם היום, לעזור לי לחגוג לקראת היום הגדול שלי מחר. אני ממש נרגש, חברים, באמת.״ אבל הוא לא נראה נרגש. שערו האדמוני, השופע והארוך, היה מסורק אחורה בג’ל, פניו היו שלווים וחלקים, זקנו המטופח היה קצוץ לאורך קו הלסת הנחוש שלו, וחיוכו היה מאופק לגמרי וכמעט אירוני. ״פֶלישה ואני,״ הוא אמר, ״כל כך שמחים שכולכם קיבלתם אותנו בזרועות פתוחות כשחזרנו לקהילה. ושגם אתם כל כך מתלהבים מכל מה שקשור לממגורה. זה כל כך חשוב לנו, אתם יודעים. ומחר״ - והוא השתתק לרגע בחגיגיות מזויפת ובדרמטיות מסוגננת של מנחה מקצועי ומשופשף - ״כולנו נצא לאסם הישן והגדול כדי לערוך את החתונה הגדולה ולחגוג עד לב השמים!״
הוא לא הספיק לסיים את הנאום, ורוני כבר צעק, ״החגיגה מתחילה!״ וחבט באגרופיו בחלל הדחוס, האפוף אדי אלכוהול. חלק מהנוכחים צחקו קצת בהיסוס, אבל לי כרך זרוע סביב חברו ולחש בנחישות באוזנו. הסתכלתי על שפתיו הנעות של לי, ואף על פי שלא הצלחתי לשמוע את דבריו, תיארתי לעצמי שהוא אומר, אתה תישאר קרוב אלי, חבוב. אנחנו נחגוג עד לב השמים, בסדר? אתה ואני.
קיפ הנהן בסלחנות אל רוני והמשיך. ״אז תקשיבו,״ הוא אמר, ״הכנתי מתנה קטנה לכולכם, בסדר? חולצות כאלה. זה לא הרבה, אבל הֵיי - גם זה משהו, לא? אני רוצה שתלבשו אותן עכשיו. כי היום אנחנו צוות. צוות של חברים. הבנתם? אני רוצה שתיהנו. אני רוצה שתשכחו כל דבר אחר היום, בסדר? טוב. אז זהו. אמרתי את מה שהיה לי להגיד. עכשיו בואו נעשה חיים.״
הוא הכניס יד לתוך שקית אשפה שחורה ושלף המון חולצות פולו אדומות, שעל כולן היתה רקמה מיוחדת, על החזה מצד שמאל - שני מחבטי גולף מוצלבים והתאריך. קיפ התחיל לחלק את החולצות. הוא אפילו נקש על מחיצת הפֶּרספֶּקס של הלימוזינה ונתן חולצה אחת לנהג. ואז הוא נתן חולצה גם לצלמת. החולצה היתה כנראה קטנה עליה במידה אחת או שתיים, ואני הסטתי את מבטי כשהיא פשטה באומץ את חולצת הכפתורים שלה כדי ללבוש את הבגד המגביל הזה. חלק מהנוכחים הריעו כשהיא חשפה את הבטן והחזייה שלה לרגע קצרצר עד תסכול. ואז קיפ השליך חולצה לכל אחד מהחברים שלו. זאת אומרת, לכל אחד חוץ מאשר לרוני, שפניו נפלו באופן בלתימורגש כמעט, כשידיו המצפות נותרו ריקות. לי הבחין בזה מיד והושיט לו את שלו.
״הנה, קח, חבוב,״ הוא אמר. ״כנראה קיפ שכח להכין לי חולצה.״
אבל רוני הביט בחברו בפנים עצובים, מבינים. הוא היסס רגע. כשהוא הוריד סוףסוף את החולצה ראינו את הצלקות שנשארו לו מתקופת הרודיאו, את השקע בבשר ליד הכתף והתפרים הגסים שעשה לו איזה פרמדיק בזירה או כונן חדר מיון בעיירה קטנה. הבטן שלו עדיין היתה שטוחה להפליא ושרירית. מעל הלב, באותיות כחולות מטושטשות, היתה מקועקעת לו המילה קוֹרבוּס - עורב, שֵם הבמה של לי - וליד המילה היה מקועקע ציור מגושם של עורב על חוט טלפון. הקעקוע, שהיה כבר כמעט בן עשר שנים, נעשה עוד לפני הפרסום של לי, כשכולנו רק התחלנו את חיינו.
״אני עדיין לא מאמין שעשית את זה,״ לי אמר עכשיו והושיט יד לגעת בקעקוע של חברו. הוא הניד את ראשו וחייך.
״אני האמנתי בך,״ אמר רוני בכל הרצינות שבעולם. ״וגם עכשיו אני מאמין בך. אתה חבר שלי.״
כל העיניים בלימוזינה הופנו אליהם. מחוץ למכונית הארוכה המשיך העולם לנוע - כלי רכב עברו באטיות ונעלמו, טרקטור נראה מדי פעם, חקלאי זקן הלך על שולי הכורכר, לבנק או לספרייה; אבל בתוך המכונית נהפכו החיים לתמונה פנורמית קפואה של פיות פעורים, עיניים קרועות לרווחה ונשימה עצורה. ואז קיפ קטע את השקט. ״הֵיי, לי, איפה החולצה שלך?״
״לא קיבלתי חולצה,״ לי אמר. ידו היתה מונחת על ברכו של רוני. קולו היה נוקשה. ״אבל אל תדאג, צ’יף. באמת שזה לא חשוב.״
״אבל,״ קיפ התחיל להגיד, עד שמבטו נתקל בחולצה של לי שהיתה עכשיו על גופו של רוני, וכולנו ידענו מההיסוס בקולו שהוא לא ימשיך ללחוץ על לי. כל האנשים בלימוזינה לבשו עכשיו חולצות זהות, ורק לי נשען בכבדות על ריפוד העור המבריק בחולצת הפלנל הנצחית שלו והג’ינס הקרועים, ובכל זאת כולנו ידענו שקיפ לא יריב איתו עכשיו. הוא נקש באצבעותיו על מחיצת הפרספקס, הנהג האיץ, והמוזיקה עתירת הבסים התעצמה כשהרכב הענקי מיהר הלאה.
רובנו היינו חקלאים, לא שחקני גולף. אבל היה יום יפה, המסלול המרהיב נפרש לפנינו, מגרש הגולף היה ירוק בוהק, ובשמים לא היה אפילו ענן אחד. קיפ שכר קרוניות גולף, והתחלקנו לזוגות לפי רשימה שהוכנה מראש. אדי מופיט ואני היינו צריכים לחלוק קרונית, וראיתי שקיפ שיבץ את עצמו עם לי. הצלמת הזדרזה לצלם את שניהם שוב ושוב כשהם עמדו אחד ליד השני והחזיקו את מחבטי הגולף. רוני עמד בצד ובדק את הרשימה, העביר אצבע על פני הדף אבל לא מצא את שמו. ראיתי שהוא מגרד את הראש בתמיהה, ואז גחנתי אל אוזנו של אדי ואמרתי, ״תקשיב, אדי, אני אהיה עם רוני, בסדר?״
אדי היה בחור טוב, סוכן הביטוח של כולם, והוא תכף הבין. ״הֵיי, רוני!״ הוא קרא. ״רוני! בוא, אתה כאן עם הֶנק.״ הוא טפח בחביבות על גבי בידו העבה והגדולה, משך את ראשי אליו ולחש, ״אני לא יודע מה קיפֶּר מנסה לעשות כאן, אבל זה ממש על הפנים. בכל מקרה, תבלו יפה. אני אגש למועדון. נראה אם החשפניות האלה כבר הגיעו.״ ושוב טפח לי על הגב. אדי עסק בחקלאות הרבה שנים, עד שתאונת טרקטור הביאה את המשק שלו לפשיטת רגל. לא היה לו ביטוח רפואי, כי לא היה לו מספיק כסף לממן את הביטוח, וחשבונות בית החולים פשוט קברו אותו.
לחצתי את ידו של רוני, מצאנו קרונית גולף ששני תיקי גולף היו מחוברים לחלקה האחורי, ונסענו אל התלולית הראשונה. מעל המחבטים היה מדף ועליו צידנית אלומיניום מלאה פחיות בירה. עיניו של רוני נמשכו אליה מיד, כי הקרח שבתוכה קרקש על דופנות המתכת הקרות עם כל טלטול של הקרונית. עצרתי וקמתי להוריד את הצידנית. התאומים ג’ירו התקרבו במהירות בקרונית שלהם, וכשהם עקפו אותנו הושטתי את הצידנית לקָמֶרוֹן, שהצדיע לנו בהשתאות, ואחיו קוֹרדֶל האיץ מיד הלאה, כנראה כדי לברוח לפני שנתחרט. רוני נראה מאוכזב קצת, וראיתי שהוא מלקק את שפתיו היבשות למראה החברים שלנו, ששתו באור השמש החמים, בלעו בשקיקה את הבירה הזולגת וליקקו את השפתיים הרטובות. ניחוח מתוק של בירה אמריקאית זולה התפשט באוויר. זה היה ניחוח ילדותנו, שהתלווה לריח הממגורה, האסמים ושדות הקציר. בירה היתה סם המרץ שלנו, ויכולתי להבין למה רוני מתענה. מוחו לא נפגע עד כדי כך ששכח את האורות העמומים בפאבים החביבים עלינו ואת המוזיקה הרועמת ממכונות התקליטים האהובות עלינו; את הלילות שבהם חנינו אישם במרחב הפתוח, השתרענו בחלק האחורי של איזה טנדר ישן, רוקנו עשרות פחיות בירה והשלכנו את הריקות אל התעלות בשדות הדגן האינסופיים; וההתעלסות השיכורה שאחרי כן: אצבעות נוגעות, שדיים כבדים, רגליים מלטפות, מאבק ברוכסנים עיקשים ובג’ינס הדוקים מדי שנמשכים כלפי מטה. כל הזיכרונות הטובים שלנו תודלקו בבירה, וראיתי כמה רוני מתגעגע לחטא האהוב עליו. הבנתי שאישם במעגלים החשמליים המקולקלים של מוחו עדיין נותר צמא שלא בא על סיפוקו. משהו בי רצה לעזור לו, אבל ידעתי שאני לא יכול ולעולם לא אוכל. יכולנו אולי להציע לו בירה מדי פעם, אבל אף אחד לא רצה לקחת את הסיכון הזה. בשביל מה? איזו תועלת יכלה לצמוח מזה?
במשך שעות שיחקנו גולף, הפנים שלנו נצרבו בשמש, והשפתיים התייבשו ונסדקו. קרוניות נוספות הביאו צ’יזבורגרים ונקניקיות וגם בקבוקי מים ופחיות קוקה קולה, ובכל זאת המשחק התיש אותנו. השמש חלפה בקשת מעל הראש והתחילה לרדת במערב. רוני ואני שיחקנו בפראות, אבל מדי פעם ריסנו את עצמנו, ובחבטה עדינה שלחנו את הכדור על פני הדשא לעבר דגל קטן שהתנוסס ליד גומה קרובה. צחקנו יחד, ופתאום הבנתי למה לִי נהנה כל כך להיות עם רוני. שניהם היו רווקים, חברי ילדות שאין להם ילדים או בנות זוג שיפריעו להם לבלות. ואולי זאת הסיבה שאני כמעט לא התקשרתי לרוני, לא הזמנתי אותו לצאת איתי לצוד תרנגולי בר או לנסוע לספקי ציוד לברר מחירים. לא יודע. הרי הוא היה נחמד ועדין ומלא כנות.
כל אחר הצהריים נסענו יחד על הדשא, חבטנו לפי התור ועודדנו אחד את השני, והוא שאל אותי שאלות לעניין - על בת’ והילדים, על המשק שלי והטרקטורים. הוא לא התעניין בהכנסה הזעומה שלנו, ברכבים המשומשים או בהשקעות העלובות. האכפתיות שלו היתה אמיתית. הזמנתי אותו לבוא אלינו לארוחת ערב.
״תודה,״ הוא אמר. ואז שאל, ״מה אני יכול להביא?״
״תביא את עצמך, רוני. זה הכול. רק את עצמך.״
אחרי שלושים ושש גומות, בכפות ידיים מיובלות לגמרי, פנינו בחזרה לעבר המועדון, אם כי נראה שרוני היה שמח להמשיך לנסוע בשטח ולהסתכל על כל הגומות והמכשולים - תלוליות, מלכודות חול, אגמים ומשטחי דשא. לא היינו הראשונים שחזרו למועדון. רוב האורחים כבר היו שם, ורובם היו שיכורים וכבר התחילו לגלוש לידידותיות מוגזמת או לעוינות זועמת. על דלפק הבר עמדו שתי רקדניות עירומות, שגופן נצץ מציפוי כלשהו שנראה כמו נתזי שמפניה. הבטתי ברוני כשחיוך צרוב שמש עלה על פניו. גם אני חייכתי.
״החגיגה מתחילה!״ הוא הכריז בקול רם, וכל החוגגים הסתובבו אליו ושאגו בהסכמה. מאותו רגע נהפך רוני לקמע שלהם. מישהו חטף אותו ממני ודחף אותו לעבר הבר והרקדניות, ושם הוא עמד בפה פעור והביט בגופן המוצק והשזוף. הן היו חתיכות בסגנון שנעשה יותר ויותר נפוץ לאחרונה - משופצות בגלוי, עם צלקות כהות של ניתוחים פלסטיים מתחת לשדיים. המבט שלהן חלף על כולנו, מלא מרץ וגם משועמם ביותר. הבנתי שבעיניהן רוני נראה נורמלי לגמרי, אפילו נאה. לפני התאונה הוא נבחר למלך נשף הבוגרים ויצא עם הבחורות הכי יפות בעיירה. גם עכשיו היה לו גוף חטוב של רוכב רודיאו, ובפניו המסותתים היה יופי פראי. הוא הביט ברקדניות, וראיתי שהוא נזכר באיזה פרק קודם בחייו - אולי באיזו עיירה דרומית שבה הרגיש מאוהב במשך לילה או שניים, רגעי קסם במלונית בבּיוּט, בבּילינגס או בבּוֹזמֶן. לפעמים היה קל מדי לשכוח שרוני עדיין גברי מאוד.
בשלב זה פרשתי אל שולי החבורה והשגחתי על רוני מרחוק, כשהרים את מבטו אל הנשים הרוקדות ומדי פעם שלח אצבעות אל שוק שחומה, ציפורני רגליים צבועות או קרסול גמיש.
השמש כבר שקעה כשקיפ ולי נכנסו סוףסוף למועדון. פניהם היו צרובים מאוד, שערם היה פרוע לגמרי מהרוח, ושניהם הביטו אחד בשני בזעף. כל אחד מהם ניגש לקצה אחר של הבר, התעלם מהנשים העירומות הרוקדות עליו והזמין משהו שנראה כמו ויסקי. ברגע שרוקנו את הכוס, הזמינו עוד אחת. עיניהם היו כעוסות. בסופו של דבר, אחרי שהזמין כוס שלישית, עזב לי את הדלפק ושקע בכורסה לידי.
״האידיוט הזה הכריח אותי להגיע לכל גומה וגומה,״ הוא אמר. ״כל השלושים ושש. צעדת מוות מחורבנת.״ קוביות הקרח הצטלצלו בכוסו כאילו הן משתכשכות בתוך בנזין. ״הוא ייבש אותי! כל גומה! ולא חבטה אחת או שתיים - שש או שבע חבטות. בלי שום הנחות, כלום. ועוד הכריח אותי לספור את הכול. וצחק עלי כל הזמן. אידיוט.״ לי הביט בקיפ שעדיין ישב ליד הדלפק.
״תירגע, לי,״ אמרתי לו. ״כולנו צריכים להיות חברים מחר.״
מבטי עדיין היה מופנה אל רוני, ליד הבר. הוא הרים גבוה שטר של דולר, כאילו זה לפיד. אחת הנשים קיבלה את השטר בין שדיה, וראיתי שהוא נאנח במין התלהבות כזאת. כל שאר החוגגים התרחקו מהבר, וגם הם צפו בו. הזרימו אליו שטרות של דולר.
״שילך להזדיין,״ לי אמר. ״בחיי! שילך להזדיין. לפעמים משלמים לי עשרת אלפים דולר רק בשביל שאני אואיל בטובי להגיע לאיזשהו מקום ולנגן שיר אחד דפוק. והאידיוט הזה מתייחס אלי ככה. חתיכת זבל.״
ואז הוא השתתק, וגם אני שתקתי, והמילים שאמר נותרו תלויות באוויר כמו עשן שלא נסחף ברוח. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה, ואף פעם לא שמעתי אותו מדבר על כסף. הוא אגרף את ידיו בחיקו ופתח אותן בחזרה, ואחר כך הושיט יד והחליק את השיער על קודקודו.
״מצטער,״ הוא אמר. ״לא יפה מצדי. זה היום הגדול שלו. מה זה משנה אם הוא קרע לי את הצורה בגולף? אני אף פעם לא משחק גולף. טיול טבע של יאפים.״
המשכנו לשבת שם ככה, ולא היה לי מה להגיד. עברה עלי שנה קשה במשק, בגלל מחירי החלב הנמוכים והמחירים המופקעים של הדיזל והדשנים. ולא מזמן נאלצתי גם להחליף את הקומביין ולממן לאלינור ניתוח להוצאת שקדים. לגבי עדר החולבות שלנו הגענו למסקנה שצריך לגדול או להתחסל, אחת משתיים; או שנשקיע בו ונוסיף עוד פרות, או שנתחיל לחשוב איך לצאת מזה. בת’ ואני היינו חנוקים מהמשכנתה ולא יכולנו לחסוך להשכלה של הילדים, כי ההשקעות שלנו היו תקועות בדיוק כמו של כל האחרים. רק יומיים קודם לכן בת’ דיברה איתי על תלושי קיצוב וביטוח בריאות ממלכתי. לא ישנתי טוב בלילה, ולא ידעתי מה אני אעשה אם המשק יקרוס. עד אותו רגע לא היה לי מושג כמה לי מרוויח, אם כי ברור שהשאלה הזאת עלתה במוחנו לפעמים. אבל הבנתי שההכנסה שלו, כמו סיורי ההופעות שלו, היא בסדר גודל שאני לא מסוגל לקלוט. והעובדה הפשוטה הזאת, המציאות הבוטה הזאת, העציבה אותי.
כבר שקלתי פעם לבקש מלי הלוואה, כשהמצב היה קשה במיוחד; בת’ אפילו עודדה אותי לבקש ממנו. אבל אף פעם לא ביקשתי.
״תשמע, לי,״ התחלתי להגיד. הוא הפנה אלי את מבטו, ואישוניו עדיין היו קטנים וכעוסים. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך.
״קדימה,״ הוא אמר, ״בוא ניקח את רוני ונסתלק מכאן. מחר, מוקדם בבוקר, אני צריך לקחת את קלואי מנמל התעופה. כדאי שנצא מכאן לפני שיקרה משהו.״
אבל באותו רגע קיפ ניגש אלינו וגחן מעלינו, וממש מעבר לכתף שלו הצלמת עלתה על קצות האצבעות וצילמה תמונות באפלולית המועדון. קיפ החזיק בקבוק ג’וני ווֹקר בּלוּ, ושפתיו נצצו מאלכוהול.
״אז איפה החולצה האחידה שלך?״ הוא נבח על לי, ועל שפתיו היה משהו בין חיוך לגיחוך. הוא טפח קלות על זרועו של לי. ״הה?״
לי הניד את ראשו. ״שכחת להכין לי, זוכר?״
״לא נכון,״ אמר קיפ. ״אתה נתת אותה, זה מה שקרה.״
לי משך בכתפיו והביט בקיפ, ואז ראיתי שמשהו השתנה - שהם כבר לא חברים, ואפילו לא ידידים, אלא שני גברים שלא אוהבים אחד את השני, שני גברים שכבר אין להם שום דבר משותף חוץ ממקום גיאוגרפי. שמעכשיו והלאה, בכל פעם שהחיים שלהם יצטלבו זה יהיה סתם צירוף מקרים.
״אז מתי אני אזכה להכיר אותה?״ שאג קיפ כדי להתגבר על המוזיקה הרועשת. מאחוריו ירדו הרקדניות מהדלפק וחיככו את ירכיהן השחומות ברוני.
לי נעץ מבט בקיפ. ״תזכה? מה זה צריך להביע? אתה רוצה ממנה חתימה מזורגגת?״
קיפ עיכל רגע את דבריו של לי, חייך, ואז הסתובב ונעץ מבט תאוותני ברקדניות. ״הנהג יחזיר אתכם הביתה אם תרצו, חבר’ה. אני בטח לא רוצה שתהרוס לעצמך את הקול בצעקות עלי.״ הוא לגם מהבקבוק וחזר אל שאר החברים, אם כי רוב הפרצופים כבר לא היו מוכרים לי בשלב הזה. התאומים ג’ירו כבר הלכו. גם אדי הלך.
קמנו, לקחנו את רוני, שלא כל כך רצה לעזוב, ויצאנו משם עם פעימות בסים באוזניים, ריח בושם זר בשיער, ואף בוער מכוויית שמש. רוני התפרקד על מושבי העור הרכים והביט מעלה אל שמי הלילה מבעד לגג הפתוח. חיוך היה פרוש על פניו, ושני פתקים היו תחובים בכיסי הרֶנגלֶר שלו: מספרי הטלפון של שתי הרקדניות, לצד השמות שלהן, לוסי וברנדי, מוקפים בעיגולי שפתון אדום מנשיקת לילה טוב שנתנו לנייר.
״זאת לא הפעם הראשונה שלי ברודיאו, חבר’ה,״ אמר רוני שוב ושוב. ״ממש לא הפעם הראשונה שלי ברודיאו.״
לי כרך את זרועו סביב רוני והם הביטו בכוכבים שבשמים. חייכתי אל שניהם, עצמתי את העיניים ונתתי לנהג לקחת אותי בחזרה הביתה, אל המיטה שלי, אל אשתי, אל ילדי.
הבוקר שלמחרת זכור לי בפרטי פרטים. מהומה שררה בבית. ההורים של בת’ היו למטה עם הילדים, וסרטים מצוירים טרטרו בטלוויזיה. בת’ התקלחה והתעכבה קצת יותר מהרגיל. רדיו באחד החדרים שידר משחק פוטבול. עמדתי מול המראה וקשרתי את העניבה שלי. למעשה, העניבה היתה של אבא שלי, המשי היה בלוי בכמה מקומות, והדוגמה היתה מיושנת. הפרצוף שלי במראה לא מצא חן בעיני באותו בוקר - אף אדום מהשמש של אתמול, חתך גילוח מתחת ללסת, קפלים ראשונים של סנטר כפול. הכנסתי את הבטן כשכפתרתי את המכנסיים. כבר הייתי צריך חליפה חדשה, אני מניח, אבל לא היה כסף לחליפות חדשות. קשרתי את העניבה שוב ושוב, אבל בכל פעם היא נראתה רפויה וצרה מדי. קו השיער שלי נראה כמעט פחדני, הולך ונסוג מהגבות, ופתאום נתקפתי עצבנות לקראת ההיכרות עם קלואי. לי הזמין אותי ואת בת’ לבראנץ’ בבית שלו לפני שניסע לחתונה של קיפ. הוא לקח אותה מוקדם בבוקר מנמל התעופה במיניאפוליס. ובדרך לחתונה נאסוף גם את רוני.
בת’ החליפה בגדים חמש פעמים באותו בוקר, ובהתאם החליפה גם נעליים, שרשרת ועגילים. הבנתי אותה. אם היתה לי יותר מחליפה אחת, גם אני הייתי עושה כמוה. אבל במצב הנוכחי פשוט ישבתי בכורסה הישנה והבלויה בחדר השינה שלנו והסתכלתי על בת’. היא היתה יפה בעיני. ראיתי שהיא גילחה את רגליה, שהיו גמישות ומתוחות מעל הקרסוליים הדקים. עכשיו פרעה קצת את השיער והידקה את שפתיה מול המראה.
״מה דעתך?״ אמרה לבסוף והסתובבה אלי.
קמתי וניגשתי אליה. הבנתי שאנחנו כבר מזדקנים, שנזדקן יחד.
״לדעתי את יפהפייה,״ אמרתי ונישקתי אותה.
״הֵיי - תיזהר על השפתון,״ אמרה, הרחיקה אותי בחבטה מבודחת וקירבה אותי בחזרה במשיכה. היא השעינה את סנטרה על כתפי וככה רקדנו לאט, בחדר השינה שלנו, על השטיח המרופט שהיה מונח מתחת לנעליים החגיגיות השחוקות שלנו. ״אני אוהבת אותך,״ היא אמרה, ״גם אם אתה לא כוכב רוק.״
״אני אוהב אותך,״ אמרתי, ״ גם אם את לא כוכבת קולנוע.״
התנשקנו שוב, ואחר כך ירדנו במדרגות יד ביד, בבגדים נאיםמספיק. הילדים ניגשו אלינו וחיבקו אותנו לפני שיצאנו. אבא של בת’ לחץ לי את היד, ושמתי לב שהעור בקמיצה השמאלית שלו כבר מתחיל לעלות על טבעת הנישואים. הטבעת נהפכה לחלק ממנו, כמו עץ שהוא חלק מגדר ובהדרגה הוא סופח את חוט התיל שנכרך סביב הקליפה שלו. והרגשתי שמח יותר, או פחות מודאג, או משהו כזה. ידעתי שאנחנו נצליח, בת’ ואני, בלי קשר למצב המשק או לכל דבר אחר.
העיירה שקקה פעילות. כל המלוניות היו מלאות וגם החדרים להשכרה בבתים. כל הפאבים המקומיים היו מפוצצים. אפילו בית הקפה קופיקאפ היה מלא, ודלת הרשת נטרקה שוב ושוב כשלקוחות יצאו ממנו עם כוסות קלקר מעלות אדים. הרחוב הראשי המה מכלי רכב זרים עם לוחיות רישוי ממדינות אחרות. אדי שמע שרשימת האורחים כוללת יותר מחמש מאות איש. משאית מלאה חביות בירה הגיעה ממילווקי, ואחריה משאית מלאה משקאות חריפים. המסעידים לא היו מקומיים אלא באו ממיניאפוליס הרחוקה. אני משער שקיפ לא רצה לקחת שום סיכון; רק המובחר שבמובחר.
היום היה אפורזהבהב, ומלמלת עננים בשמים טשטשה מדי פעם את מטבע השמש הבוהק. יום שמצריך ז’קט.
רוני ישב על המדרכה בחזית הבניין שלו, בשיער רטוב מסורק לאחור. חתיכת טישו שכבר האדימה היתה דבוקה לו לסנטר במקום שבו נחתך בגילוח. כשהתקרבנו הוא נופף לנו בשמחה ובטבעיות מוחלטת, למרות חליפת הפוליאסטר הצמודה, החולצה הלבנה ועניבת הבוקרים. מגפי הבוקרים הישנים שלו נראו מצוחצחים ומבריקים.
״אתה נראה טוב, רוני טיילור!״ אמרה בת’ וזזה לעברי על מושב הטנדר שלנו, כשרוני תפס את מקומה ליד החלון. היא נישקה אותו בלחי, והוא הסמיק כששפשפה את השפתון שלה מעל עורו המגולח והחלק.
״תודה, בת’,״ אמר בביישנות.
הקשבנו לרדיו במשך כל הנסיעה לשם: תוצאות של משחקי ספורט מקומיים, תחזית מזג האוויר, כתבה על פומה שנראתה לא רחוק מהעיירה. הטנדר ליטף בקלילות את הכבישים הצרים כשנסענו אל הבית של לי, בשקט, בהתרגשות, בשמחה. קלואי היתה שחקנית מפורסמת, נערצת ואהובה. בין סרט לסרט היא הופיעה בברודוויי. היא זכתה בגלובוס הזהב על גילום איזו משוררת שכבר לא זכרנו את שמה.
שניהם ישבו על מרפסת הכניסה כשהטנדר שלנו קיפץ בשביל הכורכר לעבר הבית. כפות רגליהם היחפות היו מורמות על המעקה, והם נופפו לנו בעליצות ברגע שנכנסנו לטווח ראייה. מרחוק כבר ראינו אדים עולים מספלי הקפה שלהם, ושיערתי שהעשן במאפרה החביבה על לי מיתמר משני ג’וינטים בוערים. עדר איילים גדול רעה בשדה הסמוך, ולי הצביע עליהם כשהתקרבנו אל הבית.
״כל הבוקר הם כאן!״ קראה קלואי וחייכה אלינו, ובידה הצלה על עיניה מקרני שמש שבקעו מבעד לחור בעננים.
״חמודים,״ אמר רוני בעליצות. ״אני מת על בשר איילים.״ בת’ הכניסה לו אגרוף קטן בצלעות, וכולנו צחקנו כשהטנדר נעצר בחזית הבית.
עד אז לא פגשתי מישהו מפורסם חוץ מלי, והוא, כמו שאמרתי, נשאר מבחינתנו אותו חבר ותיק. הפרסום שלו לא ממש חדר למודעות שלנו. אבל הפגישה עם קלואי... זה ממש חִרפן אותי. לשיער שלה היה ריח וניל, ואני זוכר שהרגשתי את השלד שלה, כשידי נגעו בעצמות הדקות שלה בזמן שחיבקה אותי. השיער הזהוב שלה היה מבריק ושופע, ועיניה היו גדולות ואדמדמות קצת מהמריחואנה. היא אחזה בקלילות בשרירי הזרוע שלי וסקרה את פני (קיוויתי שהיא מתרשמת לטובה) עד שהסטתי את מבטי והורדתי אותו אל נעלי הישנות.
״לי אומר שאתה החבר הכי טוב שלו,״ היא אמרה ועדיין אחזה בי. ״לכבוד לי לפגוש אותך, הֶנק.״
״חשבתי שאני החבר הכי טוב שלך,״ מחה רוני, ועלבון אמיתי נראה בעיניו.
לי נגע בו. ״נכון, רוני. אבל אל תספר להנק.״
״אני מת על הסרטים שלך,״ אמרתי לקלואי. ״אַת היוליה הכי אהובה עלי.״
היא הסמיקה בנימוס ומתחה את כף רגלה היפה. החלק התחתון של כף רגלה היה מלוכלך, ולרגע התחשק לי לעסות לה את כפות הרגליים.
בת’ חבטה בעדינות בזרועי והעירה אותי מהחלום בהקיץ. ״חשבתי שאני היוליה הכי אהובה עליך,״ אמרה. כולנו צחקנו, ובת’ וקלואי התחבקו. לי נכנס רגע אל הבית וחזר עם גליל תרופות מפלסטיק כתום, שבתוכו היו עוד שני ג’וינטים. הוא נתן אותם לי ולבת’.
״שכחנו להכין את הבראנץ’, אז תצטרכו להסתפק בזה. רוצה קוקה קולה?״ שאל את רוני, אבל רוני רק בהה בקלואי ולא הצליח להתיק את מבטו ממנה, ולא הצליח להפסיק לחייך.
בוקר נעים עבר עלינו. ישבנו על מרפסת הכניסה עד הצהריים, סרוחים בבגדים החגיגיים, אחרי שחלצנו את הנעליים בבעיטה. הסתכלנו על האיילים, עישנו מריחואנה, האוויר התחמם באטיות, והשמש אידתה את ענני הנוצות הדקיקים. קלואי התעניינה בילדים שלנו, ובת’ ואני שלפנו מהארנקים כמה תצלומים דהויים עם פינות מעוכות, שבהן הילדים היו הרבה יותר צעירים.
״סליחה,״ התנצלנו, ״אנחנו באמת צריכים לצלם תמונות חדשות. הם כל כך גדלו מאז.״ כמעט לכל החברים שלי היו סמארטפונים חדשים ומשוכללים, אבל בת’ ואני עדיין הסתדרנו עם ניידים ישנים, שבמצלמה שלהם לא היו מספיק פיקסלים כדי לצלם תמונה ראויה לשמה. אלינור ואלכס תמיד ירדו עלינו בגלל הטלפונים האלה, קראו להם ״דינוזאורים״. אבל כשישבנו שם והצבענו על התמונות הישנות, וסיפרנו לקלואי בן כמה אלכס בתמונה הזאת, או שהתמונה הזאת היא מהטיול המשפחתי שלנו לנמל דוּלוּת במינסוטה, פתאום נמלאתי גאווה והרגשתי עד כמה אנחנו בני תמותה, וכאילו באותו רגע היינו מבוגרים יותר מלי וקלואי, אם כי אנחנו באותו גיל בערך. אבל החיים שלנו היו שונים לגמרי.
״ילדים נהדרים,״ לי אמר. ״אני מת עליהם. ילדים כל כך טובים.״
״והם מתים עליו,״ אמרה בת’ וחייכה אל לי. ובהפסקה הקצרצרה שנוצרה בשיחה הבנתי שבת’ רצתה כנראה להגיד לקלואי - הוא יהיה אבא נהדר, כדאי שהוא יהיה אבא.
רוני נכנס לבית להביא עוד קוביות קרח, וכשהוא חזר הוא אמר, ״כבר אחת, אתם יודעים... אנחנו לא אמורים להיות שם באחת וחצי?״
רגע של צלילות מופלאה פקד את רוני, וארבעתנו בהינו בו כמה שניות בזמן שעיכלנו את השאלה. ואז, בלי לומר מילה, קפצו בת’ וקלואי ממקומן והחליקו את רגליהן לתוך נעלי העקב. כולנו רצנו אל הטנדר, והאיילים בשדה התפזרו בבהלה. היינו על סף איחור לחתונה, והיינו מסטולים.
בת’ נהגה, קלואי ישבה לצדה, ורוני, לי ואני ישבנו בארגז המטען של הטנדר ונאחזנו בכל מה שאפשר. חייכנו זה אל זה, הרוח פרעה לנו את השיער, והאוויר הצלול והנעים חדר ישר לנחיריים. טפחנו בכפות ידינו על דופנות המתכת הישנות של הטנדר הדוהר, והיינו מאושרים ומלאי חיים, בדרך לְחתונה. באותו רגע לא טרחנו כנראה לזכור של מי החתונה שאליה אנחנו דוהרים.
״כן! כן! קדימה!״ צעקנו לתוך פרצי הרוח. רוני נמלא התרגשות ממהירות הנסיעה ולא הפסיק לצחקק. קלואי ובת הביטו זו בזו ופרצו גם הן בצחוק. האסם היה במרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מהבית של לי, אבל הטנדר נסע עכשיו מאה ושלושים קילומטר בשעה.
לי ואני ישבנו בחלק הקדמי של ארגז המטען, השענו את הגב על תא הנהג והסתכלנו על העולם שנסוג במהירות מאחורי הטנדר: צבעי הסתיו גיוונו את הירוק התמידי של עצי האשוח והאורן ואת הפסים הצהובים והלבנים שנמתחו על הכביש החולף מתחתנו, קילומטרים על גבי קילומטרים. חלפנו על פני חוות ואסמים בצבעי אדום ולבן, על פני פרות, סוסים וכבשים, ומדי פעם על פני עגלה אטית של בני האַמיש. בשלב מסוים קם רוני ונעמד בארגז המטען. לי ואני תפסנו בלולאות החגורה שלו כדי למשוך אותו בחזרה למטה, אבל הוא המשיך לעמוד מול הרוח העזה, זרועותיו פשוטות לצדדים, עיניו עצומות ושערו מתנופף. וכשישבנו שם והבטנו בו בתערובת של דאגה והערצה, עדיין היה אפשר לראות את רוני של פעם - את האיזון, העוצמה והמרץ הפראי.
איחרנו רק בדקות מעטות. השדות מסביב לאסם היו גדושים כלי רכב, ואורחים עדיין דשדשו לעבר האסם בעקבים גבוהים ובנעלי עור לוחצות, שכורות כנראה. קשישים נשענו על קרובי משפחה צעירים. הסוסים בשדות הביטו והמשיכו ללעוס. ירדנו בקפיצה מהטנדר, קצרי נשימה ומחייכים. קלואי ובת’ נראו צעירות וזוהרות. השמלה של קלואי היתה עשויה מבד משובח ומעוטרת בנצנצים עדינים. היא הסיטה שיער מעיניה, ובזריזות הברישה קצת מייקאפ על פניה. היא ובת’ השתמשו בשפתון אחד ותיקנו זו לזו את השפתיים בקצה הזרת, כי לא היתה מראה ולא היה זמן למצוא מראה. לי החליק את שערו בכף יד שהרטיב ברוק. אני עשיתי כמוהו ויישרתי את העניבה. רוני רק חייך בשמחה לכל עבר. ואז הצטרפנו להמון, שמחנו להיכנס כולנו יחד. אבל פתאום לי נעצר, ופניו החווירו.
גם אנחנו נעצרנו והבטנו בו.
״אוי לא,״ הוא אמר בתדהמה. ״אוי לא, אוי לא. לעזאזל.״
״הגיטרה שלך,״ אמרתי. הוא הנהן ואחר כך טלטל את הראש מצד לצד.
״אז פשוט תצטרך לשיר בלי ליווי,״ אמרה קלואי ברוח טובה ואחזה במרפקו. ״לא נורא, נכון?״
נעצתי בו מרפק. ״אל תדאג, חבר,״ אמרתי. ״שקיפר יזיע קצת, לא יזיק לו.״
המשכנו להתקדם לעבר האסם. בחזית המבנה ראינו קהל צפוף, שנראה כמו ערבוביה של אורחים וצלמים, וכל אלה התחילו להתקרב אלינו פתאום, החזיקו את המצלמות מעל הראש, צברו מהירות וחלקם אפילו רצו עכשיו.
״לא יכול להיות שהוא שכר כל כך הרבה צלמים,״ אמרה בת’ כשהלכנו והתקרבנו אליהם.
קלואי היתה הראשונה שהבינה. ״הכול בסדר,״ היא אמרה. ״באמת שזה בסדר. נדמה לי שאני אפילו מכירה כמה מהליצנים האלה. אולי נוכל לדבר איתם, אתה יודע? לתת להם מה שהם רוצים, צ’יק צ’ק. לגמור עם זה ודי, נכון?״ היא נשענה על זרועו של לי, וראינו שפניו מאדימים, שהוא רותח מכעס. קלואי הניחה את כפות ידיה העדינות משני צדי פניו, כמבקשת להסב את עיניו אליה, לנסות להרגיע אותו.
ואז הפפראצי הסתערו עליהם. הם כמעט הפילו את רוני כשהם שעטו משני צדיו כמו עדר מבוהל. הם צעקו את שמה של קלואי ואת שמו של לי, את שֵם הבמה שלו. הם אמרו לקלואי ולקוֹרבוּס שיעמדו, שיתחבקו. הם התקרבו אליהם. אחד מהם אפילו הושיט יד לסדר את שולי שמלתה של קלואי. לי שלח לעברו בעיטה, אבל קלואי החזיקה חזק את ידו, וראינו שפניה משתנים, מתאבנים אפילו, חשבתי בלבי. שפתיה נראו תפוחות יותר, עיניה היו צוננות ומצודדות כמו חלוקי נחל. היא שלחה רגל קדימה, ועקביה ננעצו בביטחון בבוץ. היא ידעה איך היא נראית.
לי התנתק ממנה בנוקשות וצעד לעבר האסם. התלוויתי אליו, ורוני הלך מאחורינו. קיפ עמד בפתח האסם, עסוק בקבלת פניהם של האורחים, ובדיוק העיף מבט בשעונו כאשר לי לפת את כתפו, הרחיק אותו מהקהל ולקח אותו מעבר לפינה. הוא משך את קיפ בעניבה השחורה שלו כך שפניהם היו קרובים זה לזה.
״מה זה צריך להיות!״ הוא אמר. ״לעזאזל, מה זה צריך להיות!״
קיפ משך בכתפיו, חייך, הסיר את ידו של לי מהעניבה שלו והחליק אותה בחזרה. ״הֵיי, כל פרסום הוא פרסום מועיל, לא?״ אמר. ״תראה, אתה מפורסם, החברה שלך מפורסמת. לא יודע, חשבתי שאתם בטח רגילים לדברים כאלה.״ הוא גיחך. ״לא נראה לי כל כך נורא. חוץ מזה,״ אמר בסיפוק גלוי, ״הרי אתה הזמנת אותה, לא אני.״
״לא כאן, בנאדם!״ לי נהם. ״אף פעם לא כאן! זה הבית שלי, אתה מבין? זה הבית שלי.״ הוא רתח, הוא היה על סף דמעות. הוא פסע הלוך וחזור מול קיפ, קפץ את אגרופיו עד שהלבינו.
״ועוד דבר אחד,״ לי הוסיף ואמר, וקולו היה שוב מרוסן פתאום. הוא נעמד שוב מול פרצופו של קיפ, והוורידים במצחו פעמו. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל כך. רוני הניח יד על כתפו ומשך אותו בעדינות. ״אני אשיר שיר אחד, ואחר כך הכול נגמר בינינו. אתה שומע אותי? לתמיד. ושלא תתקשר אלי שוב אף פעם! אתה מבין אותי?״
״די, הכול בסדר,״ אמר רוני. ״הכול בסדר, אחי.״
ואז נכנסנו לאסם ומצאנו את המקומות שלנו. היו שם המוני אנשים: חלקם בקומה העליונה, רובם על רחבת העץ בקומת הקרקע, וחלק מהעודפים אפילו ירדו אל מרתף האבן, שעמודי חליבה עתיקים עדיין היו מרותקים לרצפתו. אורחים נוספים שוטטו להם בחוץ והציצו מהפתחים. נרות היו נעוצים בבתי נרות שהשתלשלו מקורות התקרה, ובד שקוף עיטר את המשקופים.
אור הסתנן פנימה מבעד לסדקים בקירות האסם, מערכת השמע התחילה להרעים פתאום את הקנון ברה מז’ור של פָּכֶלבֶּל, ומהחלק האחורי של האסם הופיעה הכלה, בשמלה לבנה, זרועה כרוכה חזק סביב מרפקו הימני של אביה. פניה קרנו. לחייו המקומטות של אביה היו רטובות מדמעות. הם התקדמו לאט בין הנאספים, לעבר קיפ והכומר, וכשהבטתי בהם בזמן שהתקדמו חשבתי לרגע אם הקצב האטי של מארש החתונה נועד לכלה ביומה היפה ביותר, או לאביה המזדקן שעומד למסור אותה. מצלמות הבזיקו; חלקן עדיין היו מכוונות אל לי וקלואי.
באמצע הטקס אותת הכומר אל לי, והוא קם בשקט מכיסאו וניגש אל החלק הקדמי של האסם. הבטתי בו כשלחץ את ידו של קיפ ונישק את הכלה על לחייה, ואז לחש באוזנה משהו שהעלה חיוך על פניה. בשום אופן לא ראו שהוא כועס על קיפ. ההתנהגות שלו היתה חביבה ומלאת קסם. הוא ניגש אל המיקרופון. כל המצלמות כוונו אליו. הוא יישר את הקמטים בחליפה והחליק את שערו.
״שכחתי את הגיטרה שלי,״ אמר בביישנות.
הקהל צחק ברוחב לב, וזה היה נעים, כי ככה השתחרר חלק מהמתח שנוצר בטקס, וכמה מהנוכחים אפילו מחאו כפיים ושרקו. לי משך בכתפיו והרים את ידיו הריקות באוויר בהבעה שאמרה, זה מה יש.
״אז תקשיבו,״ הוא אמר, ״חשבתי שפשוט נשיר יחד. שירה בציבור. כולנו ניתן ידיים, אתם יודעים, ונשיר יחד. נדמה לי שרובכם מכירים את המילים של השיר הזה, אבל אם לא - אני מכיר, ואני אוביל אתכם. אז אל תפחדו, בסדר? אף פעם אל תפחדו לשיר.״
ביד אחת אחזתי בידה של בת’, וביד השנייה החזקתי את ידו של רוני. הסתכלנו אל קדמת האולם, אל החבר שלנו, שהתחיל לשיר. ושרנו איתו. כולנו הכרנו את המילים.
Wise men say only fools rush in,
But I can’t help falling in love with you.
ובאותו רגע היינו עיירה אחת, כולנו יחד, חברים וזרים, לבושים בבגדים חגיגיים, אוחזים יד ביד, שרים את השיר של אלביס, וקולותינו נסקו מעלה אל קורות התקרה והרטיטו את שלהבות הנרות, ובוודאי בקעו מבעד לגג הפח החלוד והדהדו לעבר השדות, שם הרימו הסוסים את ראשיהם הכבדים, זקרו את אוזניהם הארוכות ותהו מהו הצליל המוזר הזה. הרגשתי את ידו של רוני, את עורו המחוספס, ואחזתי חזק בידו וריחמתי עליו, וגם שמחתי להיות לצדו, שמחתי שהוא שם. ואז נזכרתי איך החזקתי לו פעם את היד בבית החולים, לפני הרבה שנים, והרגשתי עכשיו מחנק בגרון. וביד השנייה שלי הרגשתי את ידה הרכה של אשתי, והעברתי את האגודל שלי על ורידיה וציפורניה, ובלבי היה מעיין עצום של אהבה, מעיין שופע, שידעתי שלעולם לא ייבש. מולנו עמד החבר שלנו, קולו התערבב בקולות שלנו, ואני חייכתי אליו, והוא החזיר לי חיוך.
השיר הסתיים, אבל לא הרפיתי מידיהם של שני האנשים האהובים עלי, וידעתי שבכל רחבי האסם אנשים עושים כמוני - אוחזים בחבריהם ובבני משפחתם ובאורחים מזדמנים שבאו לראות את החתונה שנערכת באסם. לי התרחק מהמיקרופון, הנהן פעם אחת אל קיפ, ואז נישק שוב את פֶלישה והתיישב. קלואי נישקה אותו ברוך על רקתו, והם נראו מאוהבים.
קיפ פנה אל אשתו החדשה ונישק אותה, וכולנו קמנו ומחאנו כפיים. שקיות אורז חולקו במהירות כשהזוג הטרי צעד לאורך המעבר המרכזי אל מחוץ לאסם. כולנו השלכנו עליהם את הפתיתונים הלבנים, והאורז נתפס בהינומה של הכלה, בשערה ובשקע השזוף בין שדיה. אחר כך יצאנו אל האוויר הצח, וכולם נעמדו בתור לברך את החתן והכלה. שמתי לב שקלואי ולי פרשו אל פינה מרוחקת מחוץ לאסם, ליד מגדל תבואה ישן, ושם הם עמדו ועישנו, ונראו מקסימים כמעט בעל כורחם. בת’ ואני בירכנו את קיפ ואת פלישה, שהיתה כלה חביבה ולבבית מאין כמוה.
ארוחת הערב הוגשה על שולחנות גדולים וארוכים שהוצבו בשדה סמוך. שתינו יין ופטפטנו, אכלנו פסיונים, ניוקי, ירקות ולחם חמים וטרי. אנשים שתו לחיים, כלי כסף נקשו בכוסות, ומדי פעם קמו החתן והכלה, התנשקו עמוקות והפיקו מהקהל עוד מחיאות כפיים ותרועות. כולם היו עליזים. אפילו לי נראה מרוצה, ורוני הרים אליו יד לעוד הייפייב ועוד אחד, ושר עוד שורה מהשיר של אלביס: ״Darling so it goes, some things are meant to beeeee!״ מותק, כך נקבע, אין שום נתיב אחר.
דמדומים ירדו, ואנחנו נשענו לאחור בכיסאות המתקפלים, בבטן גדושה מדי, ושתינו יותר מדי יין. מלצרים פינו את הצלחות המלוכלכות וערכו ספלים ותחתיות לקפה. זרועותיהם נעו במהירות מעבר לכתפינו כשהניחו על השולחנות עוגות, כפיות נקיות, קנקני חלב קטנים וקעריות סוכר. זיגוג עוגה נמרח על פניו של רוני, ובת’ הסירה אותו בציפורן וליקקה אותו בשובבות. לי שלף חפיסת סיגריות וניער החוצה כמה מהן. הוא הדליק שלוש סיגריות בפיו ונתן אחת לקלואי ואחת לבת’. אשתי לקחה את הסיגריה בחיוך ושאפה עמוקות. היא החזיקה את העשן זמן רב בריאותיה ואז נשפה, וסילון של עשן אפור בקע מבין שפתיה. נשענתי לאחור והתבוננתי בה.
״את לא מעשנת,״ אמרתי, ומצחי התקמט יותר ממה שהתכוונתי.
היא משכה בכתפיה וחייכה אל קלואי. ״ערב מוצלח לסיגריה.״ הן השיקו כוסות וצחקו. גם רוני ואני קיבלנו סיגריות, וכולנו עישנו והבטנו בכוכבים שבצבצו מבעד לצמר הלילה הכחול, שהלך והתכהה.
מעבר לעצים ולשדות נשמע תקתוק קצבי משונה. בהתחלה כמעט לא הבחנו בו, אבל בהדרגה הוא הלך והתחזק. פקפקפקפקפק. הסתובבנו בכיסאות וסקרנו את השדות. הסוסים נתקפו אישקט, צנפו בבהלה, ושיניהם היו ענקיות ולבנות בחשיכה הגוברת. ופתאום, מעל צמרות העצים, ראינו מסוק גדול, במרחק קילומטר מאיתנו, מכופף ענפים גדולים ופורע בפראות את העלווה. העשבים בשדות רקדו כמו משוגעים. למסוק היה זרקור שסרק עכשיו את החוגגים, ורבים מהם זקרו מולו אצבע משולשת. לבסוף התמקד האור בקלואי ולי. מישהו עם מצלמה גחן מבטן המסוק. לי השליך את מפית הבד שלו על השולחן וצעד לעבר האסם.
״אני מצטערת, חבר’ה,״ אמרה קלואי לכולם בקול רם, ״אני כל כך מצטערת.״ וראינו שהיא מתכוונת לזה.
המסוק ריחף קצת מעל השולחן שלנו, מפת השולחן התנפחה כמו מפרש במקומות שהסכו״ם והצלחות לא החזיקו אותה, והבד התנופף על ברכינו. רוני קם מכיסאו ועלה על השולחן, ומגפי הבוקרים שלו נראו חדים ומבריקים על הבד הלבן. בחגורה שלו היה אבזם שהוא זכה בו פעם ברודיאו מוצלח במיזוּלה.
״תעזבו את החבר שלי!״ צרח רוני. ״תעזבו אותו במנוחה!״
משכנו אותו למטה.
המסוק ריחף עוד כמה רגעים, חג פעם אחת מעל האסם והסתלק. חשיכה ירדה על האסם וסביבותיו. חלק מהנרות הקטנים עדיין דלקו, וגם חלק מהעששיות, והחוגגים הסתובבו משועשעים עם מציתים וגפרורים והדליקו את שאר הנרות, שכבו בגלל המסוק. קולו של סינטרה בקע מהאסם, ואנחנו לקחנו את המשקאות שלנו והלכנו לשם. רוני עדיין היה נסער.
מצאנו אותם במרתף, בפינה. קלואי ישבה על ברכיו של לי והעבירה את אצבעותיה בשערו המידלל. הוא נראה מבוגר יותר באותו רגע. הושטתי ללי בקבוק בירה חום, והוא לקח אותו ממני, הטה את הראש לאחור ושתה. אבל הוא לא הסתכל עלינו. עמדנו שם כמה זמן, בשקט, בזרועות שלובות.
״זאת לא אשמתך,״ אמרה לו בת’ לבסוף. ״אנחנו יודעים שאתה לא מעוניין בזה.״
״אני לא מעוניין בזה,״ הוא אמר במעומעם. רגע עבר כשחיכינו שימשיך. ואז הוא אמר, ״אולי אני צריך לנשום קצת אוויר.״
יצאנו אחריו החוצה, לשדה, וקלואי ובת’ חלצו את נעלי העקב. אני רופפתי את העניבה שלי. ניגשנו אל הסוסים, שעיניהם עדיין היו קרועות לרווחה ומלאות בהלה. רוני כבר עמד לידם ודיבר איתם, וקולו היה שקט ומרגיע. ואז הוא שר להם בקול מחוספס, כמו שיר ערש חרישי, ואנחנו עצרנו והבטנו בו. הוא חזר על השיר ששרנו בחתונה: ״Shall I stay, would it be a sin, if I can’t help, falling
in love with you...״ אשאר ולא אעזוב, כי איך אפשר אותך לא לאהוב.
הוא נגע בסוס שלפניו, וידי הרודיאו המסוקסות שלו היו רכות על חרטומו הקטיפתי של הסוס ועל שרירי חזהו הגדולים. פיו של רוני היה סמוך לאוזנו של הסוס, והוא שר לו. התיישבנו על העשב, הבטנו בו והקשבנו למלמולו המתוק.
זמן קצר אחרי החתונה לי עבר לניו יורק, והתראינו איתו פחות ופחות. החבילות המשיכו להגיע, ולפעמים הגיעו גם מכתבים, אבל פרקי הזמן בין ביקוריו התארכו יותר ויותר. עשב התחיל לכסות את שביל הכורכר שמוביל לביתו. במשך הזמן ילדינו הפסיקו לשאול עליו. אבל עדיין הקשבנו לתקליטים שלו, ובתי אפילו התחילה לנגן בגיטרה. היא הדביקה מעל מיטתה תצלום שלו מכתב העת ״רולינג סטון״. בתצלום הוא נראה על במה אישם בעולם, זרקור חזק מאיר את פניו המיוזעים, עיניו עצומות בריכוז, פיו כמעט עוטף את המיקרופון שלצדו, ובזרועותיו הגיטרה שפעם שכח להביא לחתונה.
רוני סבל יותר מכולנו, אבל עשינו כמיטב יכולתנו למלא את החלל שנותר אחרי העזיבה של לי. הסעתי את רוני לרופא ולקניות. בישלנו לו, ולפעמים הוא שמר על הילדים שלנו כשרצינו לצאת. הוא נהג בהם בעדינות רבה. הם ישבו על ברכיו ועל ידיות הכורסה כשהוא קרא להם את ״ד״ר סוס״. לא פעם הם תיקנו לו הגייה של מילים, ולפעמים הם עצמם קראו לו ספרים.
באחת השבתות, אחר הצהריים, הלכתי לאורך שביל הכורכר שלנו אל תיבת הדואר. האביב הגיע, התעלות היו מלאות מי שלגים, והשדות והעצים התכסו בירוק מהוסס. זמן קצר קודם לכן החלפתי שמן באחד הטרקטורים הישנים. החריש והזריעה יתחילו בקרוב. הכנסתי יד לתוך התיבה והוצאתי ממנה מעטפה עבה, שנשלחה מהכתובת של לי בניו יורק. נייר איכותי. השמות והכתובת שלנו נכתבו בסלסול אמנותי. פתחתי את המעטפה.
הזמנה לחתונה: לי מתחתן עם קלואי. בפנים היו גם ארבעה כרטיסי טיסה ופתק בכתב ידו:
הנרי, אני מתגעגע אליכם משהו פחד. תבואו.
תוודא שרוני קיבל את ההזמנה שלו.
ותגיד לו שיביא מישהי.
אוהב אתכם, לי
לי
יום אחרי החתונה של קיפ הם הגיעו לאורך שביל הכורכר עד הבית שלי, כמו תיירים מחורבנים בספארי, כיוונו מצלמות גדולות מחלונות הג’יפים השכורים, נעצו מבטים מאחורי משקפי שמש יקרים. הראשון הגיע ממש עד הבית עוד לפני ששמתי לב, ואז לקחתי רובה ויצאתי למרפסת הכניסה בתחתוני בוקסר. הם לא ידעו שהרובה לא טעון, שהתחמושת נגמרה לי כבר לפני חודשים. רובה נהדר, האיתָקה שלי, מנגנון דריכה ידני, מתכת תכלכלה עם עיטורים מסולסלים. קניתי לי אותו במתנה אחרי ש״אהבה באיומי רובה״ קיבל פלטינה בפעם הראשונה. נראה לי די מתאים.
״תסתלקו מפה מיד!״ צרחתי ודרכתי שום דבר לתוך בית הבליעה. ״קדימה! לפני שאני קורא למשטרה!״ האמת, ידעתי שייקח חצי שעה או יותר עד שהשוטרים יגיעו לבית שלי, וזאת אחת הסיבות שאני מחזיק את האיתקה הזה. הם נסוגו במהירות, כורכר ניתז באוויר וענן אבק היתמר מאחוריהם. ראיתי את הראשים שלהם מקפצים אל תקרת הג’יפ כשהם דהרו בחזרה לאורך דרך הכורכר עד הכביש. עוד שני מסיגי גבול נכנסו לשביל באותו בוקר, עד שבסוף נמאס לי, העמדתי את השור המפוחלץ של רוני בפתח השביל, ותליתי לו על הצוואר שלט מקרטון: שטח פרטי! דמך בראשך!
קלואי חשבה שזה די משעשע, כמו שהרבה דברים בחיים משעשעים אותה, עכשיו אני כבר יודע. באותה תקופה נראה ששום דבר אף פעם לא מרגיז אותה. השבועות האלה שהיינו אצלי בבית, אחרי החתונה של קיפ, זאת היתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי. קלואי הסתובבה בבית יחפה, בחולצת פלנל ישנה שלי. בלילה הבערנו מדורה קטנה ליד הנחל, כדי שאחרי השחייה בעירום תהיה לנו אש שתגן עלינו מקרירות הסתיו. לפעמים הלכנו אל הנרי ובת’ ובישלנו לכולם במטבח, וכשעמדתי ליד תנור הבישול הסתכלתי מדי פעם על קלואי שישבה על הרצפה ושיחקה עם הילדים דמקה או חמש אבנים. אבל רוב הזמן רציתי שהיא תהיה רק איתי. רציתי להראות לה את העולם שלי, רציתי שהיא תאהב את ויסקונסין.
בבית שלי הקליטה הסלולרית די גרועה, ולכן תמיד התעקשתי שיהיה בבית טלפון נייח, והוא מחובר לקיר במטבח. גם האינטרנט לא משהו, מקרטע קשות לפעמים, ולכן קלואי התעקשה שניסע לאיזו גבעה גבוהה באזור כדי שהיא תוכל לבדוק אימיילים או לדבר עם הסוכן שלה בניו יורק. בדרך כלל נשארנו שם שעה או משהו כזה, ואני ישבתי לידה, העברתי את האצבעות בשיער שלה או חיממתי לה את היד בין כפות הידיים שלי.
לפעמים, כשהשתעממנו בערב, נסענו לפאב, ישבנו ליד הבר, טלטלנו קוביות משחק בכוס עור ישנה או סתם ראינו משחק פוטבול בטלוויזיה. ובערבים האלה קרה לא פעם שבחורה או גבר מבוגר נקשו באצבע על הכתף של קלואי וביקשו ממנה לחתום על כתב עת או על תחתיתכוס מקרטון. אבל ממני כבר אף אחד לא ביקש חתימה, וככה בדיוק רציתי שיהיה. ועוד יותר מפתיע - שהיו הערבים שבהם אף אחד לא פנה אלינו, הפאב היה כמעט ריק, ואנחנו ישבנו על השרפרפים הגבוהים עם איזה זקן או שניים ופשוט שיחקנו קְריבֶּג’ או רֶמי ושתינו קוקטיילים, מנהטן או אולְד פַאשֶן, ובערבים האלה הרגשתי שאולי באמת יש סיכוי שנישאר בליטל וינג, ושקלואי תלמד לאהוב את ויסקונסין.
באחד הלילות נסענו בחזרה לבית שלי, והיא ישבה קרוב אלי על המושב והחזקנו ידיים ואני אמרתי, ״את חושבת ש... את חושבת שאיפעם תוכלי לראות את עצמך גרה כאן, איתי?״
היא נצמדה אלי, התכרבלה לתוך הכתף הימנית שלי. הרגשתי את הברנדי בנשימה שלה וידעתי שהעיניים שלה נעצמות והיא כמעט נרדמת.
״קלואי?״
״כל כך שקט כאן.״
״אבל זה נחמד, לא? אף אחד לא מטריד אותנו, אנחנו בדיוק כמו אנשים רגילים. וכאן יש לנו חברים רגילים...״
״בחייך, לי,״ היא אמרה. ״בוא נהיה בשקט עכשיו, אפשר?״
״לא, באמת. אנחנו צריכים לדבר על זה.״ מאחורי כל זה חשבתי, אני רוצה להתחתן איתך.
״לא יודעת, מותק. כבר הרבה זמן לא רציתי להיות רגילה. אני אוהבת את החיים שלי. אני אוהבת את ניו יורק. הכול נמצא בניו יורק. כולם רוצים להיות בניו יורק.״
לא הייתי מסוגל להגיד, אני לא רוצה להיות בניו יורק.
״חוץ מזה,״ היא פיהקה, ״תחשוב: אנחנו אנשים עסוקים. אתה בסיבובי הופעות. אני בצילומים. ניו יורק זה פשוט מקום הגיוני. קל לטוס משם. כל כלי התקשורת שם. הפרויקטים שם. אנשים כמוך וכמוני לא גרים בעיירות קטנות, לי.״ היא נישקה את כף ידי. ״אתה מבין?״
בכל פעם שלא היה לי לאן ללכת, חזרתי לכאן. כשלא היה לי כלום, חזרתי לכאן. חזרתי לכאן ועשיתי משהו מהכלום. כאן יכולתי לחיות מאוויר כמעט; אין על מה לבזבז כסף, אין את מי להרשים. לאף אחד כאן לא אכפת משום דבר חוץ ממוסר העבודה שלך, הנדיבות שלך והיכולות שלך. חזרתי לכאן ומצאתי את הקול שלי, כמו משהו שנפל לי מהכיס, כמו מזכרת ששכחתי מזמן. ובכל פעם שאני חוזר לכאן אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, שאכפת להם ממני, שמגִנים עלי כמו אוהל של חמימות. כאן אני יכול לשמוע דברים, כאן העולם פועם בצורה שונה, הדממה נשמעת כמו אקורד שנפרט לפני אלפי שנים, כאן יש מוזיקה בעצי הצפצפה, באשוחים ובאלונים, ואפילו בשדות הדגן שמתייבשים.
איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר את זה למישהו שאוהבים? ומה עושים אם הוא לא מבין?
קיפ
לפני שלושעשרה או ארבעעשרה שנה נהגנו לעלות לשם עם תרמיל מלא בירה שפילחנו מאיפשהו, ואולי גם עם ג’וינט או שניים. או שלושה. אף פעם לא עישנתי, אבל הם עישנו - הנרי, לי ורוני. תמיד היינו שם למעלה, במיוחד בקיץ, כשלא היה שום דבר אחר לעשות. הממגורה היתה סגורה באותה תקופה, נטושה, ותמיד נראה שעוד רגע יגלחו אותה, אבל אז מישהו היה מחולל מהומה, מכנס אסיפת תושבים, אולי אפילו יוזם אירוע לגיוס תרומות - חזיר על האש, עוגות למכירה, הגרלה של טנדר פורד חדש - וההוצאה להורג של הממגורה היתה נדחית. חוב המסים היה נסגר, והיו מתחילות שמועות על איזשהו מושיע מבחוץ שבא להציל את המצב, איזשהו תאגיד שבא להפיח חיים חדשים בכל הקורות והלבנים והאבנים הישנות. בניינים אחרים - בניינים יפים - כבר נהרסו: תחנת הרכבת הישנה, סניף הדואר מהימים הראשונים של העיירה, בית האופרה הישן, ואפילו מלון בן ארבע קומות שבהתחלה נהפך לאכסניה לעובדים זרים, לרוכבי אופניים שעברו בסביבה ולחיילים שחזרו מווייטנאם, ואחר כך למשהו כמו בית אבות. הבניין היה כל כך ישן שאפילו פיר למעלית לא היה בו, והדיירים הכי חלשים שוכנו תמיד בקומה הראשונה. בערבי אביב נעימים, בשעות אחר צהריים קרירות של סתיו, רבים מהם ישבו על מרפסת הכניסה המוגבהת - שארית אדריכלית מהמערב הפרוע של פעם, כשהמקום הזה היה אזור סְפר. הם ישבו שם בכיסאות גלגלים או על ספסלי הנדנדה במרפסת, התנדנדו והביטו בכלי הרכב שעברו מדי פעם ברחוב הראשי. ביום העצמאות הזקנים האלה החזיקו בידיים רועדות דגלים קטנים של ארצות הברית, נופפו בהם למצעד הבוקר, ובשבועות ובחודשים שלאחר מכן עדיין נופפו בהם אל הולכי רגל, אל מסעות הלוויה ואל מתפללים שמיהרו לחזור מהכנסייה כדי לצפות בשידורי הפוטבול של יום ראשון, עד שהבד האדוםלבןכחול דהה והתחיל להיפרם בקצוות.
סבא שלי גר שם שנתיים לפני שהוא מת. בימי שישי בערב באנו לבקר אותו באולם עם התקרה הגבוהה, שהיה פעם חדר האוכל של המלון הישן. התאורה באולם הזה היתה די קלושה, והאור המועט הסתנן לחלל הגדול בעיקר דרך החלונות הישנים והמעוקמים, שהזכוכית בחלק התחתון שלהם היתה עבה יותר מאשר בחלק העליון. יכולתי לדמיין איך זה נראה פעם, כשנרות ועששיות נפט הפיצו אור זהוב מסוג אחר על מפות הפשתן. אכלנו דג בקלה מבושל, מחית תפוחי אדמה, אפונה ולחמניות. סבא שלי חיטט בפיו היבש, הוציא מתוכו עצמות של דג והניח אותן בשולי הצלחת. תמיד לקח לו המון זמן להוציא את העצמות מהפה, כאילו הוא בעצמו בלע את קרס החכה. היה שם גם בר משקאות, והשמועה סיפרה שפעם, לפני המוןהמון שנים, המלון היה בית בושת. לפעמים יכולת לראות זקן או זקנה נכנסים לבר, מסתכלים לפה ולשם ומחפשים את המוזג, ואומרים בקול עצוב ונבוך, ״אני בסך הכול רוצה לגימה קטנה, רק לטעום קצת.״ אבל הבר היה נטול בקבוקים מאז שהאכסניה נהפכה לבית אבות.
המלון הישן נהרס בסוף ב1988, כשהייתי בן תשע. עד אז סבא כבר מת, נקבר בבית הקברות שמחוץ לעיר, ליד נהר הליטל וינג, במקום שבו הערוץ נסתם והמים ירוקים מאצות בקיץ וסמיכים מקרח בחורף. לקטע הזה של הנהר קראנו אגם וינג, ובקיץ עשינו שם לפעמים סקי מים, אם כי ה״אגם״ לא היה הרבה יותר גדול מבריכה, והמסלול היה מוגבל למעגלים קטנים שעושים סחרחורת, מאחורי מנוע קטן שהיה מביא תועלת רבה יותר בחלק האחורי של סירת דיג מאלומיניום. וחוץ מזה, המים שם היו כל כך סמיכים מבוץ ואצות ועלי נופרים, שכמעט היה אפשר ללכת עליהם בנעלי שלג.
הריסת המלון לא הצריכה מומחה להריסת מבנים. סרקו את הבניין כדי לוודא ששום אזרח ותיק לא מתחבא בחדרון ציוד או באחד מגרמי המדרגות; ואז, אחרי שאישרו סופית שהמלון ריק לגמרי, טרטר לאורך הרחוב הראשי הדחפור הגדול ביותר שראיתי בחיים שלי, וכף הפלדה המשוננת שלו היתה מורמת בהיכון. מתנדב ממחלקת הכבאות כיוון זרם מים קבוע אל המלון, והדחפור התחיל לנגוס בלבנים ובקורות העץ הישנות. משפחות שלמות באו לצפות בהריסה, פרשו שמיכות על המדרכה, ערכו פיקניק. זה היה באחת השבתות באוקטובר, והאוויר היה צונן ויבש. אמא שלי חילקה לנו כריכי עוף מטוגן עטופים בנייר מגבת. שתינו סיידר תפוחים חמים מתוך תרמוס, ואכלנו סלט תפוחי אדמה, גזר גמדי ומלפפון חמוץ. אבא שלי התנדב במחלקת הכבאות, וזאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שראינו אותו בפעולה. כשהוא היה ככה במדים, מתחת לקסדה בצבע צהוב זרחני, הוא נראה כל כך רשמי, כל כך גיבור ואמיץ.
אמא רמזה לנו בנגיעת מרפק. ״איזה אבא יפה יש לכם, מה?״
לאורך המדרכות עמדו הדיירים לשעבר של בית האבות וצפו בתהליך, לעסו את לשונם כמו בשר משומר ונראו מובסים וחלולים. אין לי מושג לאן הם עברו אחרי הריסת הבניין, אם כי אני מניח שרובם הועברו לאוקלייר, מצפון לליטל וינג. ריחמתי עליהם כי שיערתי שיפזרו אותם במוסדות שונים, כמו תלמידי בית ספר שההורים שלהם מחליטים פתאום לעבור לעיר אחרת או לשכונה חדשה, והילדים נאלצים להיגרר אחריהם בלי שמישהו שואל אותם מה דעתם.
כשהמלון הישן נעלם בסוף, לא נשאר שם כלום חוץ מחור חדש בצדי הרחוב הראשי, חלל שנפער בין בית המרקחת לחנות חומרי הבניין, ורק ערימה של הריסות נשארה בו. בימים שאחרי זה הגענו לשם אחרי הצהריים עם מריצה אדומה וליקטנו את הלבנים שנשארו שלמות, אם כי בגיל הזה יכולנו למלא רק חצי מריצה, אחרת היא נהייתה כבדה מדי. את הלבנים האלה הבאנו לאבא שלי, והוא שילם לנו עשרה סנט על כל לבנה שחילצנו. מהלבנים האלה הוא בנה אח בחצר, גומחת אש קטנה שלידה התקבצנו בחודשים חמימים יותר וצלינו בה מרשמלו או נקניקיות.
לפעמים לקחנו בנות אל ראש הממגורה, אבל בדרך כלל עלינו לשם רק ארבעתנו: לי, רוני, הנרי ואני. בלילות המקום הזה היה מוצלח יותר מכל טלסקופ, מוצלח יותר מהפלנטריום שביקרנו בו עם המורים שלנו בחטיבת הביניים או בתיכון. כי בראש הממגורה הישנה הזאת, העשויה עץ ומלט, היו מקומות צרים שבהם יכולנו לשכב על הגב ולהסתכל בכוכבים, לשתות בירה, להשוויץ, לחלום. למטה, בעיירה שלנו, ליטל וינג, כמעט לא היה מה לראות. עם השנים היא רק הלכה והצטמקה, אפילו רמזור לא נצנץ בה על רקע הלילה, וכולנו, ארבעתנו, השמצנו אותה ותכננו איך נעזוב אותה ונעבור למקום אחר, לאן שלא יהיה, רק לא להישאר כאן. כי אם נישאר בעיירה - זאת אומרת שנכשלנו, שאנחנו סתם חקלאים טמבלים. מי יכול להבין איזה מחשבות היו לנו אז בראש, בלילות ההם.
הנרי ואני העדפנו את הבקרים. את השחר, את הזריחה. מצחיק, אבל אני מניח שכבר אז הוא התחיל להיות חקלאי, קם מוקדם, עזר לאביו במחלבה המשפחתית, תיקן מנועים ישנים, והקשיב לכל החקלאים הוותיקים (שכבר פרשו או פשטו את הרגל) כשיצאנו מהכנסייה. לעתים רחוקות הגענו לממגורה בבוקר, ובכל זאת היו כמה בקרים שבהם עלינו במדרגות האלה, העשויות בטון ומתכת, עד למעלה, אל ראש הממגורה, וחיכינו שם. האוויר היה כחול וצונן, והנשימה שלנו יצרה אדים קלים. לפעמים היה בינינו תרמוס קפה, או בקבוק ברנדי או שנאפס דובדבנים שסחבנו מארון המשקאות של ההורים. ובטח היו גם בוקר או שניים שלא הבאנו כלום, ורק חיבקנו את הברכיים, נשפנו אוויר חם לתוך כפות הידיים וחיכינו שהשמש תעלה, שהיום יתחיל להתחמם. באותה תקופה לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, נדמה לי שבדרך כלל ההזמנה באה מצדי, אני קראתי להנרי, אני הזמנתי אותו לבוא איתי. לא דיברנו הרבה בבקרים האלה. רק ישבנו והסתכלנו, כאילו אנחנו מחכים לספינה.
אף פעם לא ביקרתי בגרנד קניון, בפארק יוֹסֶמיטי, ביֶלוֹסטון, או בכל המקומות האלה שאנשים מדברים עליהם - מקומות מדהימים כאלה, אני מתכוון. ולמרות שלא ביקרתי בגרנד קניון, אני מניח שזריחה שם היא בטח התנסות שגובלת בחוויה דתית - כל הסלעים הקדומים, האדומים, הכתומים והצהובים, שהפסים השכבתיים שלהם מוארים פתאום ומתמלאים בצללי ארגמן מלכותי. אבל הלוואי שיכולתם לראות את הזריחה מראש המגדלים של הממגורה, מגורדי השחקים של הערבה שלנו. הלוואי שיכולתם לראות את המרבדים הירוקים באביב, את ציצות הדגן הצהובות אחרי כמה חודשים, את צללי הבוקר הכחולים, את הפלגים שמתפתלים בנתיבים אטיים, ואת האדמה שמשתרעת הלאה, הלאה, מנוקדת פה ושם באסמים אדומים גאים, בבתי משק לבנים, בדרכי כורכר חיוורות. והשמש שמגיחה במזרח, ורודה וכתומה וגדולה כל כך. והערפל שנאסף בביצות ובעמקים, כמו נהרות אד אטיים שממתינים לחום שיפוגג אותם.
אני לא מצליח להיזכר מי הייתי אז או מה חשבתי; אני לא זוכר את גרסת הנעורים של עצמי. אני משער שהייתי חסר מנוחה, כמו כולם. אולי הייתי בודד. וכשהייתי שם, בראש הממגורה, אולי חשבתי שאצליח לראות משהו, את העתיד שלי, איזושהי נקודה באופק שבה אנחת מתישהו, איזושהי גרסה עתידית של עצמי, איזושהי בחורה שעדיין לא פגשתי, את אשתי לעתיד. לא יודע.