מדעי החופש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדעי החופש
מכר
מאות
עותקים
מדעי החופש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מדעי החופש

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב ד"ר מיכאל דוד (מיכי) אברהם (נולד ב-15 בינואר 1960) הוא ד"ר לפיזיקה, עוסק בפילוסופיה כללית, לוגיקה ופילוסופיה יהודית. כתב כמה ספרים בנושאים אלו.

אברהם נולד בחיפה ולמד במדרשיית נועם שבפרדס חנה. עם משפחתו היה מראשוני התושבים באלקנה. לאחר מכן למד בישיבת הר עציון באלון שבות, ובצה"ל שימש כמדריך מפקדי טנקים. אחרי השירות הצבאי התקרב לדעות חילוניות (על אף שלדבריו מעולם לא הרגיש עצמו כשייך לסקטור זה סוציולוגית, אלא רק בחלק מדעותיו), אולם בהמשך חזר לדת ואף החל ללמוד בישיבת נתיבות עולם בבני ברק, בכולל של ישיבת פוניבז' ובכולל חזון איש (במקביל ללימודיו האקדמיים). אברהם בעל תואר מהנדס חשמל ואלקטרוניקה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בהצטיינות בפיזיקה עיונית באוניברסיטת בר-אילן בהדרכת פרופסור חיים הלפרן, ותואר שלישי בהצטיינות באותו התחום בהדרכת פרופ' משה קוה. על עבודה זו זכה בשנת 1996 בפרס לנדאו למדעים ולמחקר של מפעל הפיס. בהמשך עשה אברהם פוסט-דוקטורט במחלקה לפיזיקה כימית במכון ויצמן למדע אצל פרופ' איתמר פרוקצ'יה ובמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן אצל פרופ' משה גיטרמן. הוא התגורר מספר שנים בירוחם ושימש כר"מ בישיבת ההסדר ירוחם. נכון ל-2012 הוא מתגורר בלוד ומלמד בבית המדרש של המכון הגבוה לתורה שבאוניברסיטת בר-אילן, וכן מוסר שיעורים והרצאות במכללת קריית אונו, בבצלאל, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובמקומות נוספים. בעבר היה אחד מראשי המדברים בפורום האינטרנט הדתי "עצור כאן חושבים". אברהם נשוי ואב לשישה. אברהם מבחין במאמריו ובהרצאותיו בין הזהות הדתית של ציבור שומרי המצוות האורתודוקסי עמו הוא מזוהה, לבין המעמד הסוציולוגי "חרדים", שלדבריו מזוהה בטעות עם המעמד הדתי החרדי.

נושאים

תקציר

מתחת לחוטמנו מתרחשת מהפכה מדעית בעלת השלכות כבירות על חיינו. מדעי המוח, תחום המחקר המושקע ביותר כיום, הולך וחושף במהירות מרשימה את מכמניו של מוח האדם. מתוך כך עולות שאלות קשות, מרתקות ומורכבות מאוד על חופש הרצון שלנו, על האחריות המשפטית והמוסרית של האדם, מהי ה"נפש" שאנחנו כל כך רגילים לדבר עליה, ובעצם מהו אדם ומהו מותר האדם מן הבהמה והדומם, אם בכלל.
 
"מדעי החופש" עוסק בשאלת חופש הרצון ונוגע גם בשאלות של גוף ונפש, שעברו בעשורים האחרונים מתחום הפילוסופיה אל תחום המחקר המדעי. הדברים הגיעו לידי כך שנוצר הרושם שבעתיד נוכל להכריע בהן בכלים מדעיים-אמפיריים, ואכן אי-שם במעמקי עולם המחקר של מדעי המוח מתחיל להתגבש קונצנזוס דטרמיניסטי ומטריאליסטי הדולף בחלקו לעולם הרחב, אולם הדיון בו דל למדי. מדעי החופש מראה שרבים מן החוקרים שעוסקים בשאלות הללו, הן פילוסופים והן אנשי מדע מהטובים והבולטים בתחומיהם, אינם מקדימים לדיוניהם ניתוח מושגי ראוי, ועל כן טיעוניהם לוקים בחסר. החסר בדיון שיטתי ומושגי סדור מקשה גם עליהם להבין את משמעות ממצאיהם, ומכאן שהם מתקשים גם להגיע למסקנות מדויקות במישור הפילוסופי.
 
הספר מציג אפוא תמונה פנורמית ושיטתית של הנושא המורכב הזה בצורה נגישה ובהירה ובלי להתפשר על רמת הדיון. מטרתו היא לסייע לקורא המשכיל, כמו גם לחוקר המדעי, לגבש עמדה ביחס לשאלות הדטרמיניזם והמטריאליזם לאור הממצאים המדעיים החדשים ומתוך התחשבות בשיקולים פילוסופיים ומושגיים שונים, והכול מתוך עמדה בהירה ועקבית הדוגלת בחופש הרצון.

פרק ראשון

הקדמה
 
האדם המודרני חי בתודעה חצויה וקרועה. מחד גיסא, הוא מבין שמוחו וגופו הם חלק מהעולם הפיזיקלי, וככאלו הם כפופים לחוקי הפיזיקה ומדעי הטבע. חוקים אלו ודאי קובעים את מהלכינו הגופניים, אך לפי התובנות העולות ממדעי המוח הדבר נכון גם לאירועים המנטליים שמתרחשים בתוכנו (כמו זכירה, רגשות שונים, רצייה או חשיבה). מאידך גיסא, כל אדם, תהא תפיסתו הפילוסופית אשר תהא, חש שיש לו אפשרות לבחור בין אופציות שונות שניצבות בפניו, כלומר שהצעד הבא שלו אינו נקבע באופן מוחלט על ידי הנסיבות וחוקי הטבע. כיצד, אם בכלל, ניתן ליישב בין שתי הטענות הללו? האם עלינו לבחור (?!) רק אחת מהן ולזנוח את השנייה? האם אנחנו נידונים לבחור בין המדע לבין חופש הרצון? רבים מן החוקרים במדעי המוח טוענים שכן; לא רק שעלינו לבחור, הם אומרים, אלא שחופש הרצון סותר את התפיסה המדעית ואת הממצאים העדכניים של מדעי המוח. כלומר, הם ממליצים על בחירה במדע ועל דחיית ה"אשליה" בדבר חופש הרצון. מטרתי העיקרית בספר זה היא להראות שהדבר אינו הכרחי כלל ועיקר.
 
מטריאליזם ודטרמיניזם
 
ספר זה נוגע בשתי שאלות מרכזיות ועתיקות מאוד בהגות האנושית: שאלת המטריאליזם (שעוסקת בחומר וברוח) ושאלת הדטרמיניזם (שעוסקת בחופש הבחירה או ברצון). יש הגורסים כי שתי אלו הן השאלות הפילוסופיות החשובות ביותר בתולדות הפילוסופיה. בניגוד להפשטות פילוסופיות אחרות, נראה לכאורה שלשאלות אלו יש השלכות קרדינליות שנוגעות לחיינו היום־יומיים, הן במישור האישי והן במישור החברתי.
סוגיית המטריאליזם נוגעת בשאלה, האם האדם הוא יצור שונה מכל יצור אחר, שכן יש בו רוח יתרה ולא רק חומר, ומכאן יכולות להיגזר השלכות על מעמדו המוסרי ועל ערך החיים שלו לעומת שאר היצורים ביקום? האם יש בעיה בשיבוט של בני אדם, בשונה משאר בעלי החיים או הצמחים? האם הריגת אדם שונה מהותית מהריגת בעלי חיים? האם החובה לדאוג לאדם שונה מהותית מהחובה לדאוג לצומח ולחי, ואולי גם לדומם (כפי שגורסת האקו־אתיקה)?
גם סוגיית הדטרמיניזם יכולה לגעת בשאלות אלו, שכן יש שתוׂלים את "מוֹתר האדם מן הבהמה", את ערך האדם וחייו, בחופש הרצון שלו, כלומר ביכולתו לבחור באופן חופשי. הדטרמיניזם נוגע ישירות גם בשאלות מעשיות יותר, כמו הטלת אחריות, מוסרית, אזרחית או פלילית, על אדם. אם המקדחה שבידי אינה פועלת כראוי, אני לא מטיל עליה עונש אלא לכל היותר מתקן אותה. מה, לעומת זאת, ניתן לדרוש מאדם שאינו נוהג באופן מוסרי? האם ניתן לשפוט ולגנות אותו? ברובד המשפטי מתבקשת השאלה, האם ניתן לשפוט ולהעניש אותו או שמא עלינו "לתקן" אותו (אולי לתת לו חינוך מחדש, נוסח הגולאגים הסובייטיים)? דוגמה נוספת: מה ניתן לדרוש מילד שאינו מתנהג כראוי בכיתה? האם הוא יכול בכלל להיות "אשם"? האם עלינו להעניש אותו או לתקן אותו? האם עלינו לחנך אותו או רק לטפל בו? ואולי אין כלל הבדל בין חינוך לטיפול...?
ספר זה מתמקד בעיקר בשאלת הדטרמיניזם, שהיא שאלה חשובה גם מעבר לגבולות הפילוסופיה או המדע כאמור. המטריאליזם יידון בו רק ברקע, כאשר הוא מתקשר לשאלת הדטרמיניזם.
יודגש, עם זאת, כי הקשר בין שתי העמדות הללו אינו הכרחי, לפחות לא ברמה הלוגית. על פניה, הטענה המטריאליסטית, שהעולם כולו, ובכלל זה האדם, הוא חומרי, נראית כשוללת את התפיסה של חופש הבחירה (ליברטריאניזם),* ואילו הטענה הנגדית, שהעולם הוא דואליסטי (יש בו חומר ורוח), נתפסת כמאפשרת בחירה חופשית. כפי שנראה להלן, התלות בין שתי השאלות הללו אמנם קיימת, אך היא אינה כה פשוטה. שאלת הדטרמיניזם היא השאלה החשובה והקונטרוברסלית יותר מבין השתיים. רבים טוענים שגם אם האדם הוא יצור חומרי גרידא, כאשר יש לו אפשרות בחירה - יש מקום להטיל עליו אחריות מוסרית, ואולי יש מקום גם לתפיסה שיש ערך גבוה יותר לחייו מאשר לחיי בהמה, ושחשוב לחנך אותו ולא רק לטפל בו וכדומה.
[*. מלשון liberty - חופש. השימוש הרווח במושג הזה הוא בהקשר הפוליטי. מפלגה או תפיסה ליברטריאנית דוגלת בחופש של האדם לעשות מה שלבו חפץ ללא מגבלות (עד כמה שאפשר). במשמעות הזו, ליברטריאניזם הוא מערכת ערכית (שקשורה בדרך כלל לימין במשמעותו החברתית-כלכלית), והוא עוסק בראוי ולא במצוי. לעומת זאת, לכל אורך הספר הזה אני משתמש בַּמונח בהקשרו הפילוסופי: תפיסה שרואה את החלטות האדם כנובעות מרצונו באופן חופשי ולא נקבעות על ידי נסיבות אחרות כלשהן (אפרט על כך בהמשך). המשמעות הזו של ליברטריאניזם אינה מתייחסת למערכת ערכית (כלומר לראוי, ה-ought) אלא לתיאור עובדתי של מצב עניינים (כלומר למצוי, ה-is).]
 
על הקשר בין מטריאליזם ודטרמיניזם ביוון העתיקה:
דמוקריטוס ואפיקורוס
כבר לפני כאלפיים וחמש־מאות שנה, ביוון העתיקה, דמוקריטוס (חי בתראקיה בשנים 460-370 לפנה"ס) ואחריו גם אפיקורוס (בעל "הגן" הפילוסופי באתונה, 341-270 לפנה"ס) בנו מודל אטומיסטי, ולפיו כל מה שמצוי בעולם אינו אלא הרכבות והתקשרויות שונות של אטומים חומריים.
אולם בשאלת הדטרמיניזם לא היתה הסכמה בין שני ההוגים הקדומים הללו. בעוד דמוקריטוס דגל בדטרמיניזם מוחלט, אפיקורוס טען שהאטומים נעים אקראית, ובכך הוא חשב שהוא מבטל את הדטרמיניזם הדמוקריטי ומאפשר לכלול בתמונת העולם שלו את חופש הבחירה. הוא היה מטריאליסט, שכן לדעתו הנפש גם היא עשויה מאטומים (וכך גם האלים), אך לא דטרמיניסט.
למרבה האירוניה, דווקא הטעות של אפיקורוס, אשר מזהה אקראיות עם חופש בחירה, תעסיק אותנו לא מעט, ואילו ההשקפה המטריאליסטית, המשותפת לשניהם, תימצא חשובה פחות לדיון שלנו. טעותו של אפיקורוס חוזרת ומופיעה בצורות שונות לכל אורך ההיסטוריה, עד ימינו־אנו, גם אצל פילוסופים ואנשי מדע חשובים, הן דטרמיניסטים והן בעלי תפיסות ליברטריאניות. רבים מזהים אקראיות עם חופש, ורואים בה תשתית מספיקה לתפיסה הליברטריאנית; עוד נשוב לסוגיה הזו לא פעם בהמשך הדברים.
 
מטרת הספר, או: מה עוד יש כאן לחדש?
סוגיות אלו הן עתיקות מאוד, וימיהן כימי הפילוסופיה. מכאן עולה כמובן התהייה המתבקשת: מה עוד ניתן לומר ולכתוב בנושאים אלו, שלא נכתב במהלך אלפי שנות פילוסופיה?
ראשית, חשוב להבין שגם אם הדברים לא תמיד חדשים, הבלבול לגביהם רב, וחשוב לעשות סדר במושגים ובטיעונים.
שנית, שאלות אלו ממשיכות לעורר מחלוקות עזות עד ימינו, ואולי בעיקר בימינו. סיבה אחת לכך היא החילון והמודרנה, שבאו בעקבות ההשכלה. אלו פתחו פתח רחב לכניסתם של רעיונות אלה לרשות הרבים. בעולם דתי קשה היה לדבר על דטרמיניזם (אם כי יש דוגמאות גם לכך; ראו בנספח לספר), וקשה עוד יותר לדון במטריאליזם. משעה שהוסרו המגבלות הדתיות, סרה גם הרתיעה האינסטינקטיבית, ונפתח הפתח לדיון בגישות כאלו ולהפצה שלהן. לפעמים הן ממש מזוהות, שלא בצדק, עם חילוניות וחילון.
אך זו אינה הסיבה היחידה להתעוררותו המחודשת של הדיון. במהלך כמאה השנים האחרונות ישנה תחושה ששתי השאלות הללו (הדטרמיניזם והמטריאליזם) עוברות אט־אט מתחום הפילוסופיה לתחומו של המדע. למן המאה השבע־עשרה, עת החל המדע המודרני, התחיל הדטרמיניזם להתקרב לאִטו למרכז הזירה. אמנם במאתיים השנים הבאות התמודד איתו ההומניזם בגבורה ודחק אותו לפינה, אך ההשקפה הדטרמיניסטית חוזרת במלוא העוצמה למרכז הזירה של ההגות האנושית בשלהי המאה התשע־עשרה, בעקבות תיאוריית האבולוציה של דרווין וממשיכיו, והיא מגיעה לשיא במחקר העכשווי של מדעי המוח, שהולך ומתפתח בסערה בשנים אלו ממש. "מדעי המוח" מהווים אינטגרציה מרשימה בין תחומים כמו הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה המודרניות, האבולוציה, הגנטיקה, המתמטיקה והפסיכולוגיה. שילוב של כל הכלים התיאורטיים והניסיוניים הללו מביא לתובנות רבות ומגוונות על האופן שבו פועל המוח של יצורים חיים שונים, ובפרט מוחותיהם של בני האדם.
בכמה עשרות השנים האחרונות הולך ונוצר אצל חוקרי מוח בכל העולם קונסנזוס מטריאליסטי־דטרמיניסטי, עד שדיבורים על דואליזם וליברטריאניזם נעשים כמעט "לא חוקיים", ולכל הפחות חריגים מאוד בנוף. חוקרים רבים טוענים כי סוף־סוף אנחנו בדרך למצוא תשובות מדעיות סופיות לבעיות הללו שמלוות ומטרידות אותנו זמן רב כל כך. חוקרים והוגים לא מעטים אף מרחיקים לכת וטוענים כי התשובות הללו כבר מצויות בידינו. לדידם, מדעי המוח כבר מראים שהעולם הוא דטרמיניסטי, כלומר שלאדם אין כל בחירה חופשית. אחרים מוסיפים גם את המטריאליזם לסל הממצאים המדעיים. לשיטתם, האידיאות של רוח ונשמה, כמו גם חופש בחירה, הן אשליות (גם אם מועילות). כמה מהם אף מציעים הסברים אבולוציוניים ומדעיים להיווצרותן של "האשליות הברוכות" הללו.
מייקל גזניגה הוא מהאבות המייסדים והחלוצים של מחקר המוח המודרני, ועומד כיום בראש מכון Sage והמכון למדעי המוח והקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה. בתחילת ספרו,*  Who's in charge? (להלן: גזניגה), מתאר גזניגה את התחושה הרווחת הזו, ומנסה בדרכו־שלו (השגויה, לדעתי; ראו להלן) להסביר מדוע היא אינה נכונה. על אף מגמתו החריגה, די ברור מתוך דבריו שהעמדה שלו נראית לו־עצמו כסוג של פרובוקציה או חריגוּת מעניינת, שכן הוא יוצא נגד הקונסנזוס המקובל בתחום (powerful orthodoxy, בלשונו).
[*. הספר מבוסס על סדרת הרצאות גליפורד שלו, שנתנו באדינבורו בשנת 2009.  Michael S. Gazzaniga, Who's in charge? free will and the science of the brain, Harper Collins N.Y., 2009.]
גם שמעון מרום מהטכניון בחיפה, חוקר מוח בעצמו, עומד על התופעה הזו במאמרו המאלף, "הפיתוי הנצחי",* שנפתח בשתי הפסקאות הבאות:
[*. שמעון מרום, "הפיתוי הנצחי", אודיסיאה, גיליון 6, ינואר 2010. וברשת:  http://odyssey.org.il/209225]
 
מדע המוח עובר בשנים האחרונות שינוי עמוק, שבא לידי ביטוי בספרי הלימוד ובעיתונות המקצועית והפופולרית. לשיח של מדע המוח החלו להיכנס מושגים, אשר היו שייכים באורח מסורתי וייחודי לשפה ה"רכה" של מדעי החברה והרוח: הכרה, אלוהים, חופש, אהבה, מוסר, רציונליות, עמדות פוליטיות ועוד. מטבע הדברים, העיתונות היומית וירחוני מדע ודעת המיועדים לקהל הלא־מקצועי מעניקים בנדיבות מקום לכתבות נלהבות ומלהיבות ברוח זו. אני מבקש להעלות כאן מחשבת כפירה, עמדה שונה, ששותפים לה לא מעט מדענים. ברצוני להאיר, מנקודת המבט של פיזיולוג מן השורה, את הצד הבעייתי, הנסתר, הנוגע לפרשנות של ממצאים מודרניים בחקר המוח; צד אשר הקהל הרחב פחות נחשף אליו בדרך־כלל. אני מבקש לפוגג כאן, ולו במעט, את זחיחות הדעת שבה לוקים מדעני המוח בשנים האחרונות.
למדע המוח היום, כפי שהוא משתקף בספרות המדעית ובכותרות ההרצאות בכינוסים המקצועיים, יש חלום חדש: להבין את מוצא הרוח מן החומר. חלק מעמיתי ודאי חשים אי־נחת למקרא משפט זה, ממלמלים לעצמם משהו על כך שהבנת האופן שבו רוח נובעת מחומר אינה חלום שהם שותפים לו, וכנראה אינו שייך כלל לתחומי המדע. אולם איך ניתן לפרש אחרת את כותרות הפרקים בחלק מספרי הלימוד העדכניים של חקר המוח: "מנגנונים תאיים של למידה והבסיס הביולוגי לאינדיווידואליות", "שפה, מחשבה, מזג", "רגש ומצבים רגשיים", "תודעה והנוירוביולוגיה של המאה העשרים ואחת", "נוירוביולוגיה של קבלת החלטות"...?
 
בחלק ניכר ממכוני המחקר העוסקים במדעי המוח שוררת תחושה שהשיח הציבורי הרחב, שעדיין מדבר על חופש רצון ועל בחירה, או על דואליזם של חומר ורוח, פשוט אינו מודע לתובנות המדעיות העדכניות, שכן עדיין לא כולן יצאו לרשות הרבים. ואכן, נדמה שכאשר הן יֵצאו החוצה צפויה לרבים מאיתנו טלטלה לא פשוטה. אמות המידה המוסריות היסודיות שלנו עלולות לספוג מכה קשה (בין שמוצדקת ובין שלאו). ייתכן שזו סיבה לכך שהתובנות הללו דולפות בקצב אטי למדי לרשות הרבים, ולכך שבספרות הפופולרית הנפח שלהן הוא קטן למדי. דומה כי כמעט לא נערך ברשות הרבים דיון שיטתי בסוגיית הדטרמיניזם, בפרט לאור הממצאים המדעיים החדשים. מהתרשמות בלתי־אמצעית שלי, חוקרים רבים בתחומים אלו חשים לפעמים כקבוצה אוונגרדית, סוג של מחתרת אינטלקטואלית, שכבר יודעת לפני כולנו כמה דברים חשובים מאוד ואמיתיים מאוד על כולנו. יש שם סוג של לגלוג על ההדיוטות שם בחוץ, אלו שאינם יודעים עדיין את האמת שמצויה אצל מוצאי הגביע הקדוש או מחזיקיו. דומה שדבריהם מתקבלים בציבור בעניין מה, אך ללא הכרה ממשית בהשלכות החשובות של הטענות הללו במישור האתי.
כמו בנושאים אחרים, המצב בארץ דל הרבה יותר מאשר בחו"ל. במקומות אחרים ניטש ויכוח מר ונוקב (אם כי לא מספיק) על השאלות הללו, הן על רקע הומניסטי, הן על רקע משפטי והן על רקע דתי. נערכים כנסים בין פילוסופים, משפטנים, פסיכולוגים ואנשי מדעי המוח, כדי ללבן את הסוגיות הקשות שממצאים אלו מעלים. אך בישראל שורר במידה רבה שקט בעוד הרעיונות הללו מתפתחים לאִטם במעבדות ובמכוני המחקר, כמעט בלי דיון ציבורי בהשלכות הדרמטיות שלהם על חיינו ועל חשיבתנו וערכינו, ועוד לפני כן - בלי דיון משמעותי ברעיונות ובממצאים הללו עצמם; האם באמת מדובר כאן בטענות ובממצאים מדעיים, או שמא בפרשנות כזו או אחרת, לא הכרחית, שנותנים להם אנשי מדע מסוימים? האם מוצעת הצדקה סבירה למסקנות המרחיקות לכת הללו?
סיבה אחת להיעדר הדיון היא הצורך במיומנות ובידע מדעי כדי להיכנס לתחום הזה. אדם שלא מצויד בידע מדעי יסודי בפיזיקה או בפסיכולוגיה, עשוי להתקשות בבואו להשתתף בדיון, ואולי גם בבואו לקרוא ולהבין את הממצאים. סיבה נוספת להיעדר דיון בנושאים אלו היא העדינות והזהירות שבהן יש לטפל במושגים. ההבחנות הפילוסופיות הן לפעמים דקות ולא פשוט להבינן ולהעבירן הלאה. דומה כי ההתעלמות הזאת יוצרת פער חמור בשיח הציבורי, ולא מכינה את הקהל הרחב לאותה טלטלה שצפויה לו, ושבינתיים רק דולפת אליו קמעה־קמעה.
אך חשיבותו של שיח כזה היא גם ביחס לחוקרים הללו עצמם. מסקנותיהם הפילוסופיות (להבדיל מאלו המדעיות) מתקבלות לפעמים בלי בקרה ממשית. מטבע הדברים, במצב כזה התמונה שמוצגת לציבור היא תוצאה של תפיסת עולמו של איש המדע המסוים שמציג אותה, וכאמור התפיסות שיוצאות לרשות הרבים נראות מונוכרומטיות למדי. יתר על כן, המצב בשטח זה הוא שהפילוסופים חסרים מיומנות וידע מדעיים, ואילו אנשי המדע חסרים מיומנות פילוסופית. כתוצאה מכך, הסמכות בסוגיות הללו הולכת ונמסרת מפילוסופים לאנשי מדע, על אף האופי הפילוסופי המובהק של הדיונים ושל הטענות העולות בהם. חוקרי מוח מזהים לפעמים חופש בחירה עם אקראיות, ולכן מחפשים את האפשרות לחופש כזה בתוך תחומיה של הפיזיקה (וכמובן, באופן לא מפתיע, אינם מוצאים אותו שם). מעטים מהם טרחו להגדיר לעצמם מהי בכלל בחירה חופשית, כלומר מה הם מחפשים. כך נוצר עיוות מובנה בדיון בנושאים החשובים הללו.
גזניגה מתאר (בפרק השישי בספרו, החל בעמ' 187) כיצד בשנים האחרונות כבר נכנסות סריקות מוח לתוך בתי המשפט בארצות הברית. מומחים מגיעים מטעם עורכי הדין כדי לאבחן אם פעולה של נאשם נעשתה מתוך מודעות ואחריות. הסריקות הללו משמשות גם כחלק מהמרקם הראייתי, וגם לצורך טיעונים מן הצדק (ראו שם). הדברים התבססו עוד יותר בשנת 2002, כאשר במקרה של אטקינס נ' וירג'יניה עיגן בית המשפט העליון שם את תוקפן של סריקות כאלה כבסיס לקביעה שהנאשם אינו כשיר ולכן אינו נושא באחריות למעשיו, או לפחות לכך שהעונש המוטל על אדם כזה הוא אכזרי ומופרז (התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית אוסר להטיל עונש שהוא "cruel and unusual").
עקרון פרַיי (Frye) קובע במדינות רבות בארצות הברית את הקבילות של ממצאים מדעיים כראיות בבית המשפט: "ראיה מדעית תהיה קבילה כאשר הטכניקה, המידע או המתודה הרלוונטיים זכו להכרה כללית בקהילייה המדעית הרלוונטית." אבל מיהו שיקבע מהי הקהילה המדעית הרלוונטית? מי יקבע מתי הקהילה אכן זיכתה את המתודות הנדונות בהכרה כללית? את זה עושה השופט כמובן. אולם לשופטים בדרך כלל אין היכולת והכישורים לקבוע אם מדובר בשאלה מדעית או פילוסופית, וכאמור לעיל אפילו לרוב אנשי המדע אין יכולת כזו. כך העיוותים הללו מתקבעים ומקבלים תוקף משפטי ללא בקרה ציבורית ממשית.
כפי שגזניגה עצמו מתאר, המומחים עצמם לא תמיד מבהירים שמדובר במידע סטטיסטי מפוקפק ותלוי פרשנות, והשופטים והמושבעים ודאי אינם מצוידים בכלים שיאפשרו להם להתייחס בביקורתיות הראויה למידע המדעי הזה.* הוא מביא שם מחקרים שמראים שהסברים שגויים מתקבלים ביתר קלות כשהם מלווים בממצאים כמו סריקות מוח, גם אם אלו אינם קשורים כלל לטענות עצמן (בלשונו שם, השופטים "wowed by science").** אם מביאים בחשבון את חוסר המיומנות המשפטית והפילוסופית של המומחים בחקר המוח עצמם, שלא תמיד מבינים מה פירוש פעולה ללא אחריות (חלק גדול מהם, כולל גזניגה עצמו, חושב שכל הפעולות שלנו נעשות שלא מתוך בחירה, אז מהי בכלל המשמעות של אחריות מבחינתם?), הבעיה כמובן מועצמת מאוד, וגובר הצורך ללבן את הסוגיות הללו עבור כל הצדדים המעורבים.***
[*. בספרי אלוהים משחק בקוביות (עמ' 216-217) הבאתי דוגמה לכשל דומה בתחום האבולוציה, שם השופט, שהיה חסר כלים מדעיים, היה זה שצריך להכריע בשאלה מדעית שמתנהל לגביה ויכוח בין החוקרים (שאלת קיומם של פערים בשרשרת האבולוציונית). לגבי הטיות אידיאולוגיות של אנשי מדע, ראו גם בנספחים ה'-ו' שם.]
[**. דוגמה מובהקת נוספת של "wowed by science" היא התופעה של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שם רופא בריטי שלא היה מודע לניואנסים סטטיסטיים (לא מורכבים מדי) הביא לכליאתן של נשים באשמת רצח ילדיהן, שלמעשה מתו מוות בעריסה. ראו על כך גם במאמרי, "אמינותן הסטטיסטית של בדיקות לתופעות נדירות - כשל היציגות בהלכה", אסיא צא-צב, 2012.]
[***. לקראת סוף ספרו (עמ' 198-199) מביא גזניגה כמה וכמה סיבות לכך שלפחות נכון לעכשיו אין לקבל סריקות כאלה בבית המשפט. אבל בו-בזמן הוא גם אומר שזה מצב זמני, תוצאה של פער נוכחי בידע. לדעתו, בעתיד בהחלט יהיה לכך מקום. כפי שאראה במהלך הספר, אני מסכים לכך באופן חלקי בלבד. סריקת מוח אולי תוכל להראות לנו מוח פגוע שאינו יכול לשאת באחריות למעשיו, אבל היא לעולם לא תיתן לנו את מלוא התמונה על פעולתו של האדם. לכך, בין היתר, מוקדש הספר הזה.]
ספר זה מנסה לתרום להשלמת החסר שתואר כאן. אני סוקר בו את הטיעונים המרכזיים לגבי המטריאליזם והדטרמיניזם, הן במישור המדעי והן במישור הפילוסופי, ומגיע למסקנה (האופטימית, מבחינתי) שהקביעות כאילו המדע כבר הוביל אותנו למטריאליזם או לדטרמיניזם הן מופרזות מאוד. למיטב שיפוטי, הן אינן משקפות את הממצאים כשלעצמם, אלא לכל היותר מהוות פרשנות לא זהירה שלהם.
חשוב להבין שאף על פי שאני מגדיר את עצמי כליברטריאן, ואיני מסתיר זאת, מטרתו העיקרית של הספר אינה להוכיח את הליברטריאניזם, אלא להראות שלפחות נכון לרגע זה אין כל מניעה מדעית לאחוז בו. יתר על כן, ישנם נימוקים חזקים מאוד, גם אם לא מכריעים באופן מוחלט, לטובתו. טענתי היא שבמצב כזה, כיוון שהאינטואיציות של רוב בני האדם הן ליברטריאניות (ונראה זאת בעיקר בחלקו הראשון של הספר כמו גם בפרק השישה־עשר), סביר יותר להמשיך ולאחוז בהן. דרושות ראיות חזקות מאוד על מנת שאשתכנע בכך שתחושותי האינטואיטיביות היסודיות ביותר, והמוטיבציות היסודיות ביותר שלי לפעולה, אֶתית או אחרת, הן אוסף של אשליות.
מעבר לבחינת המצב הפילוסופי־מדעי בהווה, מטרתו של הספר היא לעשות סדר במושגים ובעקרונות היסודיים שנמצאים על המגרש הזה, על מנת לשפר את יכולתנו לקבל החלטות בסוגיות הללו גם לאור ממצאים שיגיעו לידיעתנו בעתיד. אנחנו נראה שטיעונים רבים לוקים בכשלים מושגיים. רבים מגיעים למסקנות חפוזות ולא זהירות, שלפעמים מוצגות כתוצאות מוצקות של מחקר מדעי. כך נוצר מצב שרבים מתלמידי מדעי המוח באוניברסיטאות השונות שומעים הטפה בלתי־פוסקת ואגרסיבית לטובת התֶזה הדטרמיניסטית־מטריאליסטית, בעוד שלפחות נכון לעכשיו אין לה הצדקה או ביסוס מדעי של ממש.
 
האם יש קשר לקונפליקט החילוני־דתי?
אתגר להגות הליברלית־הומניסטית
כבר רמזתי על הקשר שקיים, לפחות דה־פקטו, בין שאלות אלו לבין עמדות בסוגיות תיאולוגיות. אנשים מאמינים הם בדרך כלל דואליסטים, ובדרך כלל גם מאמינים בחופש הבחירה. לעומת זאת, ישנה תחושה שהשקפת עולם חילונית מוצאת את עצמה בשנים אלו נגררת יותר ויותר לכיוונים המטריאליסטיים והדטרמיניסטיים (דומני שהדבר בולט יותר בישראל, שמפאת קוטנה אולי היא מדינה של אופנה מדעית ופילוסופית אחידה). פעמים רבות, ויכוחים בין דתיים לחילונים נסובים סביב השאלות הללו עצמן.
חשוב לציין שלפחות ברמה הלוגית, ההשלכות להקשרים התיאולוגיים אינן הכרחיות. אין שום מניעה לכך שאדם חילוני יהיה דואליסט, ועוד פחות מניעה לכך שהוא יהיה ליברטריאן. פחות סביר שאדם דתי יהיה מטריאליסט או דטרמיניסט, אם כי גם זה קיים (ראו על כך בנספח). אולם משום מה, על אף היעדר הקשר הלוגי, אנשים חילונים רבים חשים מחויבות כמעט דתית לדבוק בעמדה מטריאליסטית־דטרמיניסטית. הדבר מפתיע למדי אם מביאים בחשבון את ההשלכות הלא פשוטות של עמדה כזו, שכבר הוזכרו לעיל. כיצד ייתכן שאדם חילוני הומניסט וליברלי אינו מתקומם כנגד תפיסות שטוענות שהוא רובוט ביולוגי, או סוג של בעל חיים? כיצד הוא יכול לדבר על ערכי מוסר, על אחריות אנושית ועל צלם אדם, על זכויות שמוקנות לכל אדם באשר הוא אדם או על קדושת החיים, כאשר בו־בזמן הוא מאמץ את המטריאליזם הדטרמיניסטי?
בסקירה על ספרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, שנכשל לא אחת בכשלים שמאפיינים את הדטרמיניזם המטריאליסטי, מצאתי את הדברים המאלפים האלה:*
[*. אירי ריקין, הארץ, 27.7.2011.]
 
כך, למשל, עושה הררי השוואה מאלפת בין חוקי חמורבי של האימפריה הבבלית מ־1776 לפני הספירה לבין החוקה האמריקאית מ־1776 לספירה, שמראה שכבר מקדמת דנא כולנו חיים בסרט. שני הקודקסים טוענים שהם מתווים "עקרונות אוניברסליים ונצחיים של צדק". לפי חמורבי, יש חוסר שוויון מובנה בין בני האדם, המוכתב מן האלים, ואילו בחוקה האמריקאית נקבע בדיוק ההיפך אבל עם אותו תוקף אלוהי, לאמור "שכל בני האדם נבראו שווים".
הקטע המעניין הוא ששתי החוקות לא מחוברות לשום תוקף אובייקטיבי ומתקיימות רק בדימיונם של המאמינים. להומו ספיאנס אין זכויות "טבעיות", בדיוק כשם שלחרגולים אין זכויות כאלה. בני אדם משתמשים במה שמכנה הררי "סדר מדומיין", לא מפני שהוא "נכון", אלא מפני שאם נאמין בו נוכל ליצור סדר שיגן עלינו. בגלל זה ביקש וולטר לא לספר למְשׁרתו שאין אלוהים, כדי שזה לא ירצח אותו בשנתו.
 
כפי שנראה בהמשך הספר, האפשרויות המאולצות שמנסות באופן נואש להשאיר את חופש הרצון גם בתוך התמונה המטריאליסטית־דטרמיניסטית (כמו הגישה המכונה קומפטיביליזם) אינן אלא דטרמיניזם בכסות דקה, ולפעמים ערבוב מושגי גרידא.
אין בכוונתי לטעון שאדם צריך לכפות את האג'נדה המוסרית האפריורית שלו על הממצאים המדעיים או על התפיסות הפילוסופיות שלו. ברור שתפיסה שתכפור בממצאים מדעיים מאחר שהתוצאות שלהם אינן מוסריות, או אינן נוחות לניהול של חברה מתוקנת, לוקה בחוסר יושר ולא תוכל להחזיק מים. אני לא מאמין בפרגמטיזם של "פוליטיקלי קורקט", כלומר בחשיבה שמכפיפה את המצוי לרצוי ואת האמיתי לראוי. אני פונה כנגד עמדת המוצא: כיצד ייתכן שרק אנשים מאמינים חשים במצוקה הגדולה שמעוררים הרעיונות החדשים הללו ובהשלכות הדרמטיות שלהם על המוסר ועל החברה שלנו? מדוע לא מוצאים בעולם ההגות הכללי (לפחות לא בישראל) את המוטיבציה הגדולה לבחון את הממצאים, ולחפש מוצא ופתרונות שיותירו את חופש הבחירה על כנו גם בתוך תמונת העולם המדעית העכשווית? כיצד מתקבלים רעיונות דרמטיים כל כך בנינוחות ובשלווה סטואית, וכיצד כל זה לא משנה מאומה במינוחים ובגישות האתיות היסודיות ביותר שלנו? אנחנו ממשיכים לחיות בנוחות בתוך השניוּת הזו, בלי לתת לעצמנו דין וחשבון על כך. הוגי דעות רבים נותרים אדישים, ואולי אף נלהבים מההשלכות התיאולוגיות של התוצאות החדשות, בלי לתת את הדעת על המחיר המוסרי הכבד שיכול להיות להן על החברה האנושית.
אם לאדם הדתי יש עוגן טרנסצנדנטי לערכיו, צו האלוהים, הרי שהחילוני ההומניסט מאמין באדם ובאוטונומיה המוסרית שלו, ואף רואה בה תחליף למוסר הדתי ("צלם אנוש" במקום "צלם אלוהים"). אם כן, נראה שהוא זקוק באופן נואש יותר לדואליזם, ועוד יותר מכך לליברטריאניזם. אין בכוונתי לטעון שבני אדם חילונים, או אתיאיסטים, הם פחות מוסריים; בהחלט לא. לדעתי אין הבדל ממשי בין שתי הקבוצות הללו מבחינת התנהגותן המוסרית. אבל דווקא זה מעורר את השאלה ביתר שֹאת: על מה מבוסס המוסר החילוני הזה? כפי שנראה לא פעם במהלך הספר, בתמונת עולם דטרמיניסטית־מטריאליסטית, ההתנהגות המוסרית נותרת ללא גיבוי תיאורטי שיטתי. בעצם מדובר בנטייה לא רציונלית שנותרה בנו מהעבר הדתי שלנו, או בשריד אבולוציוני (רבים יאמרו: מבורך). אך האם ישנה משמעות ערכית אמיתית להתנהגות מוסרית, או שמדובר בנטייה מובנית ותו לא? תפיסות אלו רואות את המוסר כאנכרוניזם, אבל ממשיכות להשתמש במערכת המושגים ובצורת החשיבה שכרוכה בו (קדושת החיים, מותר האדם, חובות מוסריות, צלם אנוש וכדומה). אנשים לא שֹמים לב לכך שלאחר הטרנספורמציה שעברנו ושאנחנו עדיין עוברים, הבניין הפילוסופי והמושגי הזה נותר תלוי באוויר.
מדוע קיימת קורלציה כזו? למה אדם חילוני מוצא עצמו נוטה למטריאליזם ולדטרמיניזם, אף על פי שכפי שנראה להלן הקשר הזה כלל אינו הכרחי? סיבה אחת לכך היא הנטייה להתנגד לתפיסות דתיות. אם התפיסה הדתית אומרת שיש נשמה ויש רוח ויש בחירה חופשית, אזי התפיסה החילונית מוצאת את עצמה נגררת לעמדות ההפוכות, על אף המחירים הלא פשוטים שכרוכים בהן. נוסף לכך, המטריאליזם והדטרמיניזם מוצגים כנגזרות הכרחיות של ממצאים מדעיים ושל המתודה המדעית. הנימוקים והאינטואיציות (שיובאו להלן) שתומכים בליברטריאניזם נדחקים לקרן זווית, ולפעמים אף מוסתרים, כדי לא לשחק לידיהם של המאמינים. יעידו על כך האתרים האתיאיסטיים ברשת, שמלאים טיעונים (רובם ככולם כושלים) לטובת המטריאליזם הדטרמיניסטי. סיבה נוספת היא השיח הרווח כיום ולפיו אמון במדע (ש"כמובן" מנוגד לאמונה הדתית) ובממצאי המחקר העדכניים מחייב אחיזה בתפיסות אלו. מי שרוצה להיחשב נאור ורציונלי חייב לקבל זאת. כך הופכות העמדות הליברטריאניות, האינטואיטיביות והפשוטות כל כך, על אף נחיצותן ליצירת תשתית לחשיבה הומניסטית, לנחלתם של המאמינים באלוהים.
 
בספרי הקודם, אלוהים משחק בקוביות, תיארתי תופעה דומה. גם בנושא האבולוציה נראה כאילו מדובר במאבק בין מאמינים לאתיאיסטים, כאשר הדתיים דוחים את ממצאי תורת האבולוציה משום שנדמה להם שאלו סותרים את אמונתם הדתית; ואילו החילונים מאמצים בהתלהבות לא מבוקרת פרשנויות בעייתיות ולחלוטין לא הכרחיות לממצאי המדע, רק מפני שהן תומכות בגישה האתיאיסטית, גם אם הן כרוכות במחיר מוסרי ואינטלקטואלי בעייתי ביותר.
בספר ההוא הראיתי שהשיח שמתנהל ביחס לאבולוציה הוא דו־שיח של חירשים, שבו כל צד עיוור לטיעונים של הצד השני ולמשמעותם. הצגת האדם כיצור ביולוגי גרידא היתה אמורה לעורר אי־נחת גם, ואולי בעיקר, בתפיסה חילונית־הומניסטית־ליברלית. ומאידך גיסא, אי־התאמה לממצאי המדע אמורה לעורר אי־נחת אצל כל אדם אינטליגנטי, גם אם הוא מאמין. הזכרתי שם שגם בהקשר של תורת האבולוציה ישנה בשני הצדדים של הוויכוח הסתרה מגמתית של טיעונים וממצאים שאינם מתאימים לפרדיגמה האידיאולוגית. זהו המצב גם בנושא של הדטרמיניזם (למעט ההסתרות, שככל הידוע לי כאן עדיין לא מופיעות, כנראה מאחר שהנושא עוד לא "חם" מספיק). בשני המקרים מוצאים עצמם המאמינים מתמודדים מול המדע, תוקפים אותו ומנסים להפריך את מסקנותיו המדעיות. אולם בשני המקרים, הטקטיקה הזו אינה נחוצה וגם אינה נכונה. לא ממצאי המדע סותרים את התפיסות שעליהן הם מגנים, אלא רק פרשנויות לא הכרחיות שניתנות לממצאים הללו.
 
הגישה היסודית שלי בספר זה
בדומה לספר הקודם, גם בספר זה אני יוצא מנקודת מוצא שיש לקבל הנחות סבירות, ובוודאי ממצאים מדעיים, בלי שום קשר להשלכות האידיאולוגיות־תיאולוגיות שלהם. בשום אופן אין להכפיף את המצוי לרצוי ויש להתנהל ביושר אינטלקטואלי. זו אינה רק חובה מוסרית, אלא כלי קוגניטיבי ראשון במעלה. חשיבה לא ישרה והתעלמות מממצאי המדע מרחיקות אותנו מן האמת. אם מדובר בממצאים תקפים וסבירים יש לקבל אותם אפילו אם יש להם השלכות מוסריות ו/או אידיאולוגיות דרמטיות, שכן זוהי האמת. כמו שאינני אוהב את אלו שדוחים ממצאים על הבדלים בין גברים לנשים, או בין גזעים שונים, רק מחמת הסכנות המוסריות והאידיאולוגיות שכרוכות בהשלכות אפשריות שלהם, כך לא הייתי מצפה שהדבר ייעשה בסוגיות שבהן אנחנו דנים כאן.
השאלה היתה ונותרה במישור של האינטרפרטציות: האומנם השלכות ופרשנויות פילוסופיות מסוימות אכן מתחייבות מהממצאים המדעיים? המוטיבציה לבחון את השאלה הזו, ולהפוך כל אבן בדרך לתשובות לא סטנדרטיות, היא שנובעת מהשורשים האידיאולוגיים, ובזה אין כל רע; לפחות כל עוד המוטיבציה האידיאולוגית שמוליכה אותנו לחיפוש לא מטה את שיקול הדעת ואינה קובעת את תוצאותיו.*
[*. בפילוסופיה של המדע מקובל להבחין בין הֶקשר הגילוי להקשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא הדרך שבה הגיע איש מדע לתיאוריה שהוא מציג. הקשר זה יכול להיות סובייקטיבי לגמרי (כמו גילוי בחלום או לפי גימטריות בספר צ'יפופו), ואופיו אינו רלוונטי לדיון הענייני. הדיון הענייני אמור להתנהל אך ורק במישור הצידוק, כלומר בשאלה האם התיאוריה המוצעת עומדת במבחנים אמפיריים ובמבחני סבירוּת.]
ההנחה שלי היא שאין לדחות ממצאים מדעיים סבירים, ואם אין נימוקים טובים מאוד לכך, לא כדאי גם לדחות את המסקנות של שיקולים אפריוריים סבירים ושל האינטואיציות היסודיות שלנו. אולם כפי שאראה כאן, שוב, הפרשנות המקובלת של הממצאים המדעיים אינה תמיד מתחייבת מתוכם, ולכן יש מקום להתאים אותה למסקנות השיקול הפילוסופי־אפריורי ולאינטואיציות הראשוניות שלנו. לפעמים זה לא משחק סכום אפס, וניתן ליישב את ממצאי המדע עם השיקולים הפילוסופיים־אפריוריים.
יתר על כן, אנחנו נראה שאנשי המדע אינם מוסמכים לקבוע את הפרשנות הזו יותר מכל אחד אחר, במיוחד כאשר יש לפרשנויות הללו (ולא לממצאים עצמם) משמעויות מוסריות, אידיאולוגיות וחברתיות כה דרמטיות, ועוד יותר כאשר הפרשנויות דורשות הזדקקות לטיעונים ולשיקולים פילוסופיים, שלגביהם הסמכות המקצועית של איש המדע אינה רלוונטית. בספר הקודם הראיתי שביחס לאבולוציה חורגים אנשי מדע רבים מתחום מומחיותם, וכתוצאה מכך גם טועים לא מעט. כאן אראה זאת שוב, והפעם בהקשר של פיזיקה ומדעי המוח.
בקצרה, מטרתי בספר זה, כמו בקודמו, היא כפולה: 1. לנתק את הקשר בין המישור המדעי למישור הפילוסופי. מדעי המוח אינם מחייבים שום מסקנה לגבי שאלות הדטרמיניזם והמטריאליזם, ואנחנו חופשיים להחליט על כך בכלים פילוסופיים או אחרים; 2. להראות שהמסקנה הפילוסופית המתבקשת, כעת כמו שהיה גם לפני התפתחות מדעי המוח, היא שיש לנו חופש רצון וחופש בחירה.
אני מציב את הסיכום שלי כבר כאן בנקודת המוצא של המסלול שלנו: אל ייאוש, השמועות על מותו של ההומניזם הן מוקדמות ומוגזמות. מאידך גיסא, אין גם צורך לוותר על המחקר המדעי ועל ממצאיו כדי להשאיר אותו בחיים. ואתם יודעים מה? אפילו לא צריך להיות אדם מאמין בשביל זה...
 
מבנה הספר
בשני הפרקים הראשונים בספר מוצגות שתי האלטרנטיבות זו מול זו. הלוגיקה של הדיון בהן במהלך הספר היא משלושה סוגים:
* הדיון הפילוסופי כולל טיעונים פילוסופיים אפריוריים בעד ונגד הדטרמיניזם (וגם המטריאליזם, שכפי שנראה קשור אליו מאוד). בחלק זה נכללים בעיקר הפרק השלישי, הרביעי והאחד־עשר. אנסה להראות שבדיון זה, הליברטריאניזם מצליח לעמוד טוב הרבה יותר.
* הדיון המדעי כולל דיון בסוגיות הללו לאור ממצאים והנחות של המדע האמפירי המודרני. לחלק זה מוקדשים רוב פרקי הספר (רובם של החלק השני והחלק השלישי). כאן ברצוני להראות שהשאלה נותרת פתוחה; לפחות במצב הידע העכשווי שלנו, המדע המודרני לא אומר מאומה לגביה.
* הדיון הדיאגנוסטי. לאחר שנראה כי אין הכרעה אמפירית, השאלה נותרת להכרעתו של כל אחד מאיתנו, על פי שיקול דעתו. בפרק השישה־עשר נציע סדרת ניסויים מחשבתיים שיסייעו לקורא לגבש ולאבחן את עמדתו בסוגיה.
 
חלקו הראשון של הספר עוסק בשאלת הדטרמיניזם, ומטרתו להגדיר באופן בהיר ככל האפשר את העמדות ולהעמידן זו מול זו. עמימויות ושגיאות רבות בדיונים על שאלת הדטרמיניזם נובעות מהגדרה לא בהירה של העמדות השונות, והסרתן היא מטרתו העיקרית של החלק הראשון. בנוסף, כללתי בו גם דיון אפריורי (פילוסופי, עוד לפני הבירור המדעי) בשאלת הדטרמיניזם.
בחלקו השני של הספר אני קושר את שאלת הדטרמיניזם לשאלת המטריאליזם, ומסלק מהדרך כמה טיעונים כושלים שתוׂלים את חופש הרצון בממצאים מתחומים שונים של הפיזיקה, ובעיקר בתחום הכאוס ובתחום תורת הקוונטים. בסופו של חלק זה מתברר לנו ששתי האידיאות שעומדות זו מול זו הן מטריאליזם דטרמיניסטי מול דואליזם אינטראקציוניסטי. ההכרעה צריכה להתקבל בין שתי אלו. אותה מסקנה עולה גם ביחס לתחום מדעי נוסף, המורכבות, שנדון בו בחלק השלישי.
בחלק השלישי עובר הספר לבירור המחלוקת בין שתי התפיסות הללו לאור הממצאים העדכניים שקיימים בידינו מן המחקר במדעי המוח. מטרתי בחלק זה היא להראות שהשאלה רחוקה מהכרעה במישור המדעי, ואלו הסבורים שהיא כבר הוכרעה כנראה אינם מבינים מהו חופש רצון או שאינם מבינים מה אומרים מדעי המוח והפיזיקה המודרנית בנושאים אלו.
החלק הרביעי והאחרון מהווה סיכום. הפרק השישה־עשר שפותח אותו מוקדש לסדרה של ניסויים מחשבתיים שמטרתם לסייע לקורא לגבש עמדה לאחר כל מה שקרא בספר. כאמור, מדובר בעיקר בכלים לדיאגנוזה עצמית. הפרק האחרון הוא סיכום כללי של מהלך הספר המציע מתווה כללי להכרעה בסוגיית הדטרמיניזם. אחריו מגיע אפילוג שמציע טיעון קוגיטו אחר שנוגע לדטרמיניזם (המקורי נגע למטריאליזם), ובכך סוגר את המעגל שנפתח בפרולוג. הספר מסתיים בנספח שבוחן את הקשר לאמונה הדתית, שעולה מדי פעם בשולי הדיון הפילוסופי.
במהלך הספר משולבים חמישה קטעי ביניים ("אינטרמצו"), שמרחיבים היבטים תורניים הקשורים לנקודה כלשהי שעלתה במהלך הדיון.
הספר מיועד לקהל הרחב, ולכן הוספתי בסופו מילון מונחים להקלת הקריאה. הדיון בו משלב כמה וכמה דיסציפלינות (מתמטיקה, פיזיקה, מדעי המוח, אבולוציה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תלמוד ומחשבת ישראל ועוד). מטבע הדברים, ההפניות בספר הן בעיקר למקורות נגישים ופופולריים בעברית, ופחות לספרות מקצועית ובוודאי לספרות באנגלית. לאלו נזקקתי בעיקר כאשר לא היתה חלופה עברית מתאימה. יש לציין שהספר אינו מיועד להציג בפני הקורא את כל מגוון האפשרויות והניואנסים שעולים בספרות ביחס לסוגיות הנדונות בו. מדובר במונוגרפיה, שפורשׂת בפני הקורא את עמדתי־שלי, תוך ניסיון לעמוד על הגישות המרכזיות בתחומים השונים שעולים כאן, לפחות עד כמה שנחוץ להבנה ולנימוק של טענותי־שלי.
 
תודות
הספר הזה נולד מתוך פניות של כמה סטודנטים שלומדים מדעי המוח באוניברסיטאות שונות. הם מצאו את עצמם נבוכים מול התפיסות שהוצגו בפניהם ומול הנחרצות והביטחון המלא שבהם נאמרים הדברים, ועוד יותר מכך - מול ההסכמה הרחבה בין החוקרים והמרצים ביחס אליהן. רבים מהם חשים שחסר טיפול שיטתי בסוגיות הפילוסופיות והאתיות שמעוררים הממצאים הללו, לפחות בשיח הציבורי הרחב (הלא־מקצועי). משיחות עמם התברר לי שפעמים רבות מעמידים בפניהם תמונה לא מבוססת ולא מנומקת, ולפעמים אפילו לא מוגדרת ברמה המושגית, כאילו היו אלו קביעות מדעיות גרידא. לכן מצאתי לנכון לתרום משהו להבהרה ולמיקוד של התמונה, וכן לבירור היחס בין ההקשרים השונים שלה. תודתי הראשונה היא לסטודנטים הללו.
את ההקשרים הפילוסופיים של הנושאים הללו כבר הכרתי מתוך עיסוק קודם בספרות פילוסופית, ועקב היותי פיזיקאי בהשכלתי אני מכיר היטב גם את התשתית המדעית־פיזיקלית הבסיסית שנדרשת לדיון. אולם במהלך גיבוש הדברים הוברר לי שללא היכרות עם המתודות ועם הממצאים המדעיים העכשוויים במדעי המוח, דיון כזה אינו יכול להיות שלם ומעודכן. אמנם כפי שניתן יהיה להיווכח מקריאת הספר, אין צורך להיות איש מקצוע בתחום מדעי המוח על מנת לגבש עמדה בשאלות הנדונות, אך בכל זאת חשוב להכיר את הממצאים ואת הטיעונים הבסיסיים בתחום. לא מעט מהידע הראשוני שלי בנושא הזה (בעיקר הממדים הביולוגיים והנוירולוגיים) שאבתי מסדרת ההרצאות המאלפת (באינטרנט) של פרופ' עידן שגב מהאוניברסיטה העברית, שנקראת "משב מוח", ואני מנצל כאן את ההזדמנות להודות לו עליהן.
בתחילת שנת הלימודים התשע"א נפתח בקמפוס גבעת רם בירושלים קורס לתלמידי מחקר מדיסציפלינות שונות בנושא "פיזיקה, מוח ורצון חופשי". הקורס הועבר במשותף על ידי שני מרצים מעולים: פרופ' חיים סומפולינסקי, פיזיקאי נודע, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, ופרופ' ימימה בן מנחם מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מעבר להרצאות עצמן, שהציגו את הנושא בבהירות רבה ומזוויות שונות, ומעבר למקורות שניתנו לנו לעיון ולהעמקה, מצאתי בהם שני אנשים סבלניים, שנענים לפניות ולשאלות, ולכן גם הרשיתי לעצמי להשמיע דעות אחרות משלהם ואפילו ביקורת על הכיוון, על המבנה ועל הנחות היסוד של הקורס עצמו. הטרדתי אותם לא מעט, ובדרך כלל נעניתי בסבלנות רבה ולמדתי רבות משניהם. תודתי נתונה לשניהם מקרב לב. נעזרתי גם במתרגל של הקורס, ד"ר אריאל פורסטנברג, ואני מודה גם לו. תודה מיוחדת לאריאל גם על הערות מועילות ביותר ששלח לי לאחר קריאה של גרסה מוקדמת של הספר.
כדי למנוע אי־הבנות, חשוב לי לציין כי משיחותינו עלה שגם סומפולינסקי וגם בן מנחם (כל אחד מסיבותיו־שלו) לא מסכימים עם עיקרי מסקנותיו של ספר זה. על כן, אין לראות בתודתי להם משום הסכמה של מי מהם לדבר מן הדברים שנכתבו בספר, ולא הסכמה שלי לעמדות שלהם.
לעונג לי להודות גם לעמיחי ברהולץ, שליווה אותי ואת כתב היד מאז הגעתו למערכת "ידיעות ספרים", ולכל צוות המערכת ולעומד בראשה דובי איכנולד, על הליווי המקצועי והמסור. אני מודה מאוד לקותי טפר וצוותו, על ההפקה המקצועית ועל הסבלנות הרבה, ולמימי ברעם על שיפורים רבים. תודה גם לפיני חמו וצוותו על הכריכה, על המקצועיות והסובלנות שהם גילו. אסיים בתודה מיוחדת לעורכת המופלאה של הספר, מתת עשת, שבשלבה מקצועיות עם חסד ורחמים (פעמים עלי ופעמים על הקוראים) שיפרה את הספר לאין שיעור.

הרב ד"ר מיכאל דוד (מיכי) אברהם (נולד ב-15 בינואר 1960) הוא ד"ר לפיזיקה, עוסק בפילוסופיה כללית, לוגיקה ופילוסופיה יהודית. כתב כמה ספרים בנושאים אלו.

אברהם נולד בחיפה ולמד במדרשיית נועם שבפרדס חנה. עם משפחתו היה מראשוני התושבים באלקנה. לאחר מכן למד בישיבת הר עציון באלון שבות, ובצה"ל שימש כמדריך מפקדי טנקים. אחרי השירות הצבאי התקרב לדעות חילוניות (על אף שלדבריו מעולם לא הרגיש עצמו כשייך לסקטור זה סוציולוגית, אלא רק בחלק מדעותיו), אולם בהמשך חזר לדת ואף החל ללמוד בישיבת נתיבות עולם בבני ברק, בכולל של ישיבת פוניבז' ובכולל חזון איש (במקביל ללימודיו האקדמיים). אברהם בעל תואר מהנדס חשמל ואלקטרוניקה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בהצטיינות בפיזיקה עיונית באוניברסיטת בר-אילן בהדרכת פרופסור חיים הלפרן, ותואר שלישי בהצטיינות באותו התחום בהדרכת פרופ' משה קוה. על עבודה זו זכה בשנת 1996 בפרס לנדאו למדעים ולמחקר של מפעל הפיס. בהמשך עשה אברהם פוסט-דוקטורט במחלקה לפיזיקה כימית במכון ויצמן למדע אצל פרופ' איתמר פרוקצ'יה ובמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן אצל פרופ' משה גיטרמן. הוא התגורר מספר שנים בירוחם ושימש כר"מ בישיבת ההסדר ירוחם. נכון ל-2012 הוא מתגורר בלוד ומלמד בבית המדרש של המכון הגבוה לתורה שבאוניברסיטת בר-אילן, וכן מוסר שיעורים והרצאות במכללת קריית אונו, בבצלאל, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובמקומות נוספים. בעבר היה אחד מראשי המדברים בפורום האינטרנט הדתי "עצור כאן חושבים". אברהם נשוי ואב לשישה. אברהם מבחין במאמריו ובהרצאותיו בין הזהות הדתית של ציבור שומרי המצוות האורתודוקסי עמו הוא מזוהה, לבין המעמד הסוציולוגי "חרדים", שלדבריו מזוהה בטעות עם המעמד הדתי החרדי.

סקירות וביקורות

ספרו של אברהם הוא מלאכת אמן של דה־קונסטרוקציה מדעית גיל מורלי מקור ראשון 06/12/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
איך מצילים את הרצון החופשי אירי ריקין הארץ 14/11/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
אני רובוט: יש לכם בחירה חופשית? טלי פרקש ynet 02/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

נושאים

סקירות וביקורות

ספרו של אברהם הוא מלאכת אמן של דה־קונסטרוקציה מדעית גיל מורלי מקור ראשון 06/12/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
איך מצילים את הרצון החופשי אירי ריקין הארץ 14/11/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
אני רובוט: יש לכם בחירה חופשית? טלי פרקש ynet 02/10/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
מדעי החופש מיכאל אברהם
הקדמה
 
האדם המודרני חי בתודעה חצויה וקרועה. מחד גיסא, הוא מבין שמוחו וגופו הם חלק מהעולם הפיזיקלי, וככאלו הם כפופים לחוקי הפיזיקה ומדעי הטבע. חוקים אלו ודאי קובעים את מהלכינו הגופניים, אך לפי התובנות העולות ממדעי המוח הדבר נכון גם לאירועים המנטליים שמתרחשים בתוכנו (כמו זכירה, רגשות שונים, רצייה או חשיבה). מאידך גיסא, כל אדם, תהא תפיסתו הפילוסופית אשר תהא, חש שיש לו אפשרות לבחור בין אופציות שונות שניצבות בפניו, כלומר שהצעד הבא שלו אינו נקבע באופן מוחלט על ידי הנסיבות וחוקי הטבע. כיצד, אם בכלל, ניתן ליישב בין שתי הטענות הללו? האם עלינו לבחור (?!) רק אחת מהן ולזנוח את השנייה? האם אנחנו נידונים לבחור בין המדע לבין חופש הרצון? רבים מן החוקרים במדעי המוח טוענים שכן; לא רק שעלינו לבחור, הם אומרים, אלא שחופש הרצון סותר את התפיסה המדעית ואת הממצאים העדכניים של מדעי המוח. כלומר, הם ממליצים על בחירה במדע ועל דחיית ה"אשליה" בדבר חופש הרצון. מטרתי העיקרית בספר זה היא להראות שהדבר אינו הכרחי כלל ועיקר.
 
מטריאליזם ודטרמיניזם
 
ספר זה נוגע בשתי שאלות מרכזיות ועתיקות מאוד בהגות האנושית: שאלת המטריאליזם (שעוסקת בחומר וברוח) ושאלת הדטרמיניזם (שעוסקת בחופש הבחירה או ברצון). יש הגורסים כי שתי אלו הן השאלות הפילוסופיות החשובות ביותר בתולדות הפילוסופיה. בניגוד להפשטות פילוסופיות אחרות, נראה לכאורה שלשאלות אלו יש השלכות קרדינליות שנוגעות לחיינו היום־יומיים, הן במישור האישי והן במישור החברתי.
סוגיית המטריאליזם נוגעת בשאלה, האם האדם הוא יצור שונה מכל יצור אחר, שכן יש בו רוח יתרה ולא רק חומר, ומכאן יכולות להיגזר השלכות על מעמדו המוסרי ועל ערך החיים שלו לעומת שאר היצורים ביקום? האם יש בעיה בשיבוט של בני אדם, בשונה משאר בעלי החיים או הצמחים? האם הריגת אדם שונה מהותית מהריגת בעלי חיים? האם החובה לדאוג לאדם שונה מהותית מהחובה לדאוג לצומח ולחי, ואולי גם לדומם (כפי שגורסת האקו־אתיקה)?
גם סוגיית הדטרמיניזם יכולה לגעת בשאלות אלו, שכן יש שתוׂלים את "מוֹתר האדם מן הבהמה", את ערך האדם וחייו, בחופש הרצון שלו, כלומר ביכולתו לבחור באופן חופשי. הדטרמיניזם נוגע ישירות גם בשאלות מעשיות יותר, כמו הטלת אחריות, מוסרית, אזרחית או פלילית, על אדם. אם המקדחה שבידי אינה פועלת כראוי, אני לא מטיל עליה עונש אלא לכל היותר מתקן אותה. מה, לעומת זאת, ניתן לדרוש מאדם שאינו נוהג באופן מוסרי? האם ניתן לשפוט ולגנות אותו? ברובד המשפטי מתבקשת השאלה, האם ניתן לשפוט ולהעניש אותו או שמא עלינו "לתקן" אותו (אולי לתת לו חינוך מחדש, נוסח הגולאגים הסובייטיים)? דוגמה נוספת: מה ניתן לדרוש מילד שאינו מתנהג כראוי בכיתה? האם הוא יכול בכלל להיות "אשם"? האם עלינו להעניש אותו או לתקן אותו? האם עלינו לחנך אותו או רק לטפל בו? ואולי אין כלל הבדל בין חינוך לטיפול...?
ספר זה מתמקד בעיקר בשאלת הדטרמיניזם, שהיא שאלה חשובה גם מעבר לגבולות הפילוסופיה או המדע כאמור. המטריאליזם יידון בו רק ברקע, כאשר הוא מתקשר לשאלת הדטרמיניזם.
יודגש, עם זאת, כי הקשר בין שתי העמדות הללו אינו הכרחי, לפחות לא ברמה הלוגית. על פניה, הטענה המטריאליסטית, שהעולם כולו, ובכלל זה האדם, הוא חומרי, נראית כשוללת את התפיסה של חופש הבחירה (ליברטריאניזם),* ואילו הטענה הנגדית, שהעולם הוא דואליסטי (יש בו חומר ורוח), נתפסת כמאפשרת בחירה חופשית. כפי שנראה להלן, התלות בין שתי השאלות הללו אמנם קיימת, אך היא אינה כה פשוטה. שאלת הדטרמיניזם היא השאלה החשובה והקונטרוברסלית יותר מבין השתיים. רבים טוענים שגם אם האדם הוא יצור חומרי גרידא, כאשר יש לו אפשרות בחירה - יש מקום להטיל עליו אחריות מוסרית, ואולי יש מקום גם לתפיסה שיש ערך גבוה יותר לחייו מאשר לחיי בהמה, ושחשוב לחנך אותו ולא רק לטפל בו וכדומה.
[*. מלשון liberty - חופש. השימוש הרווח במושג הזה הוא בהקשר הפוליטי. מפלגה או תפיסה ליברטריאנית דוגלת בחופש של האדם לעשות מה שלבו חפץ ללא מגבלות (עד כמה שאפשר). במשמעות הזו, ליברטריאניזם הוא מערכת ערכית (שקשורה בדרך כלל לימין במשמעותו החברתית-כלכלית), והוא עוסק בראוי ולא במצוי. לעומת זאת, לכל אורך הספר הזה אני משתמש בַּמונח בהקשרו הפילוסופי: תפיסה שרואה את החלטות האדם כנובעות מרצונו באופן חופשי ולא נקבעות על ידי נסיבות אחרות כלשהן (אפרט על כך בהמשך). המשמעות הזו של ליברטריאניזם אינה מתייחסת למערכת ערכית (כלומר לראוי, ה-ought) אלא לתיאור עובדתי של מצב עניינים (כלומר למצוי, ה-is).]
 
על הקשר בין מטריאליזם ודטרמיניזם ביוון העתיקה:
דמוקריטוס ואפיקורוס
כבר לפני כאלפיים וחמש־מאות שנה, ביוון העתיקה, דמוקריטוס (חי בתראקיה בשנים 460-370 לפנה"ס) ואחריו גם אפיקורוס (בעל "הגן" הפילוסופי באתונה, 341-270 לפנה"ס) בנו מודל אטומיסטי, ולפיו כל מה שמצוי בעולם אינו אלא הרכבות והתקשרויות שונות של אטומים חומריים.
אולם בשאלת הדטרמיניזם לא היתה הסכמה בין שני ההוגים הקדומים הללו. בעוד דמוקריטוס דגל בדטרמיניזם מוחלט, אפיקורוס טען שהאטומים נעים אקראית, ובכך הוא חשב שהוא מבטל את הדטרמיניזם הדמוקריטי ומאפשר לכלול בתמונת העולם שלו את חופש הבחירה. הוא היה מטריאליסט, שכן לדעתו הנפש גם היא עשויה מאטומים (וכך גם האלים), אך לא דטרמיניסט.
למרבה האירוניה, דווקא הטעות של אפיקורוס, אשר מזהה אקראיות עם חופש בחירה, תעסיק אותנו לא מעט, ואילו ההשקפה המטריאליסטית, המשותפת לשניהם, תימצא חשובה פחות לדיון שלנו. טעותו של אפיקורוס חוזרת ומופיעה בצורות שונות לכל אורך ההיסטוריה, עד ימינו־אנו, גם אצל פילוסופים ואנשי מדע חשובים, הן דטרמיניסטים והן בעלי תפיסות ליברטריאניות. רבים מזהים אקראיות עם חופש, ורואים בה תשתית מספיקה לתפיסה הליברטריאנית; עוד נשוב לסוגיה הזו לא פעם בהמשך הדברים.
 
מטרת הספר, או: מה עוד יש כאן לחדש?
סוגיות אלו הן עתיקות מאוד, וימיהן כימי הפילוסופיה. מכאן עולה כמובן התהייה המתבקשת: מה עוד ניתן לומר ולכתוב בנושאים אלו, שלא נכתב במהלך אלפי שנות פילוסופיה?
ראשית, חשוב להבין שגם אם הדברים לא תמיד חדשים, הבלבול לגביהם רב, וחשוב לעשות סדר במושגים ובטיעונים.
שנית, שאלות אלו ממשיכות לעורר מחלוקות עזות עד ימינו, ואולי בעיקר בימינו. סיבה אחת לכך היא החילון והמודרנה, שבאו בעקבות ההשכלה. אלו פתחו פתח רחב לכניסתם של רעיונות אלה לרשות הרבים. בעולם דתי קשה היה לדבר על דטרמיניזם (אם כי יש דוגמאות גם לכך; ראו בנספח לספר), וקשה עוד יותר לדון במטריאליזם. משעה שהוסרו המגבלות הדתיות, סרה גם הרתיעה האינסטינקטיבית, ונפתח הפתח לדיון בגישות כאלו ולהפצה שלהן. לפעמים הן ממש מזוהות, שלא בצדק, עם חילוניות וחילון.
אך זו אינה הסיבה היחידה להתעוררותו המחודשת של הדיון. במהלך כמאה השנים האחרונות ישנה תחושה ששתי השאלות הללו (הדטרמיניזם והמטריאליזם) עוברות אט־אט מתחום הפילוסופיה לתחומו של המדע. למן המאה השבע־עשרה, עת החל המדע המודרני, התחיל הדטרמיניזם להתקרב לאִטו למרכז הזירה. אמנם במאתיים השנים הבאות התמודד איתו ההומניזם בגבורה ודחק אותו לפינה, אך ההשקפה הדטרמיניסטית חוזרת במלוא העוצמה למרכז הזירה של ההגות האנושית בשלהי המאה התשע־עשרה, בעקבות תיאוריית האבולוציה של דרווין וממשיכיו, והיא מגיעה לשיא במחקר העכשווי של מדעי המוח, שהולך ומתפתח בסערה בשנים אלו ממש. "מדעי המוח" מהווים אינטגרציה מרשימה בין תחומים כמו הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה המודרניות, האבולוציה, הגנטיקה, המתמטיקה והפסיכולוגיה. שילוב של כל הכלים התיאורטיים והניסיוניים הללו מביא לתובנות רבות ומגוונות על האופן שבו פועל המוח של יצורים חיים שונים, ובפרט מוחותיהם של בני האדם.
בכמה עשרות השנים האחרונות הולך ונוצר אצל חוקרי מוח בכל העולם קונסנזוס מטריאליסטי־דטרמיניסטי, עד שדיבורים על דואליזם וליברטריאניזם נעשים כמעט "לא חוקיים", ולכל הפחות חריגים מאוד בנוף. חוקרים רבים טוענים כי סוף־סוף אנחנו בדרך למצוא תשובות מדעיות סופיות לבעיות הללו שמלוות ומטרידות אותנו זמן רב כל כך. חוקרים והוגים לא מעטים אף מרחיקים לכת וטוענים כי התשובות הללו כבר מצויות בידינו. לדידם, מדעי המוח כבר מראים שהעולם הוא דטרמיניסטי, כלומר שלאדם אין כל בחירה חופשית. אחרים מוסיפים גם את המטריאליזם לסל הממצאים המדעיים. לשיטתם, האידיאות של רוח ונשמה, כמו גם חופש בחירה, הן אשליות (גם אם מועילות). כמה מהם אף מציעים הסברים אבולוציוניים ומדעיים להיווצרותן של "האשליות הברוכות" הללו.
מייקל גזניגה הוא מהאבות המייסדים והחלוצים של מחקר המוח המודרני, ועומד כיום בראש מכון Sage והמכון למדעי המוח והקוגניציה באוניברסיטת קליפורניה. בתחילת ספרו,*  Who's in charge? (להלן: גזניגה), מתאר גזניגה את התחושה הרווחת הזו, ומנסה בדרכו־שלו (השגויה, לדעתי; ראו להלן) להסביר מדוע היא אינה נכונה. על אף מגמתו החריגה, די ברור מתוך דבריו שהעמדה שלו נראית לו־עצמו כסוג של פרובוקציה או חריגוּת מעניינת, שכן הוא יוצא נגד הקונסנזוס המקובל בתחום (powerful orthodoxy, בלשונו).
[*. הספר מבוסס על סדרת הרצאות גליפורד שלו, שנתנו באדינבורו בשנת 2009.  Michael S. Gazzaniga, Who's in charge? free will and the science of the brain, Harper Collins N.Y., 2009.]
גם שמעון מרום מהטכניון בחיפה, חוקר מוח בעצמו, עומד על התופעה הזו במאמרו המאלף, "הפיתוי הנצחי",* שנפתח בשתי הפסקאות הבאות:
[*. שמעון מרום, "הפיתוי הנצחי", אודיסיאה, גיליון 6, ינואר 2010. וברשת:  http://odyssey.org.il/209225]
 
מדע המוח עובר בשנים האחרונות שינוי עמוק, שבא לידי ביטוי בספרי הלימוד ובעיתונות המקצועית והפופולרית. לשיח של מדע המוח החלו להיכנס מושגים, אשר היו שייכים באורח מסורתי וייחודי לשפה ה"רכה" של מדעי החברה והרוח: הכרה, אלוהים, חופש, אהבה, מוסר, רציונליות, עמדות פוליטיות ועוד. מטבע הדברים, העיתונות היומית וירחוני מדע ודעת המיועדים לקהל הלא־מקצועי מעניקים בנדיבות מקום לכתבות נלהבות ומלהיבות ברוח זו. אני מבקש להעלות כאן מחשבת כפירה, עמדה שונה, ששותפים לה לא מעט מדענים. ברצוני להאיר, מנקודת המבט של פיזיולוג מן השורה, את הצד הבעייתי, הנסתר, הנוגע לפרשנות של ממצאים מודרניים בחקר המוח; צד אשר הקהל הרחב פחות נחשף אליו בדרך־כלל. אני מבקש לפוגג כאן, ולו במעט, את זחיחות הדעת שבה לוקים מדעני המוח בשנים האחרונות.
למדע המוח היום, כפי שהוא משתקף בספרות המדעית ובכותרות ההרצאות בכינוסים המקצועיים, יש חלום חדש: להבין את מוצא הרוח מן החומר. חלק מעמיתי ודאי חשים אי־נחת למקרא משפט זה, ממלמלים לעצמם משהו על כך שהבנת האופן שבו רוח נובעת מחומר אינה חלום שהם שותפים לו, וכנראה אינו שייך כלל לתחומי המדע. אולם איך ניתן לפרש אחרת את כותרות הפרקים בחלק מספרי הלימוד העדכניים של חקר המוח: "מנגנונים תאיים של למידה והבסיס הביולוגי לאינדיווידואליות", "שפה, מחשבה, מזג", "רגש ומצבים רגשיים", "תודעה והנוירוביולוגיה של המאה העשרים ואחת", "נוירוביולוגיה של קבלת החלטות"...?
 
בחלק ניכר ממכוני המחקר העוסקים במדעי המוח שוררת תחושה שהשיח הציבורי הרחב, שעדיין מדבר על חופש רצון ועל בחירה, או על דואליזם של חומר ורוח, פשוט אינו מודע לתובנות המדעיות העדכניות, שכן עדיין לא כולן יצאו לרשות הרבים. ואכן, נדמה שכאשר הן יֵצאו החוצה צפויה לרבים מאיתנו טלטלה לא פשוטה. אמות המידה המוסריות היסודיות שלנו עלולות לספוג מכה קשה (בין שמוצדקת ובין שלאו). ייתכן שזו סיבה לכך שהתובנות הללו דולפות בקצב אטי למדי לרשות הרבים, ולכך שבספרות הפופולרית הנפח שלהן הוא קטן למדי. דומה כי כמעט לא נערך ברשות הרבים דיון שיטתי בסוגיית הדטרמיניזם, בפרט לאור הממצאים המדעיים החדשים. מהתרשמות בלתי־אמצעית שלי, חוקרים רבים בתחומים אלו חשים לפעמים כקבוצה אוונגרדית, סוג של מחתרת אינטלקטואלית, שכבר יודעת לפני כולנו כמה דברים חשובים מאוד ואמיתיים מאוד על כולנו. יש שם סוג של לגלוג על ההדיוטות שם בחוץ, אלו שאינם יודעים עדיין את האמת שמצויה אצל מוצאי הגביע הקדוש או מחזיקיו. דומה שדבריהם מתקבלים בציבור בעניין מה, אך ללא הכרה ממשית בהשלכות החשובות של הטענות הללו במישור האתי.
כמו בנושאים אחרים, המצב בארץ דל הרבה יותר מאשר בחו"ל. במקומות אחרים ניטש ויכוח מר ונוקב (אם כי לא מספיק) על השאלות הללו, הן על רקע הומניסטי, הן על רקע משפטי והן על רקע דתי. נערכים כנסים בין פילוסופים, משפטנים, פסיכולוגים ואנשי מדעי המוח, כדי ללבן את הסוגיות הקשות שממצאים אלו מעלים. אך בישראל שורר במידה רבה שקט בעוד הרעיונות הללו מתפתחים לאִטם במעבדות ובמכוני המחקר, כמעט בלי דיון ציבורי בהשלכות הדרמטיות שלהם על חיינו ועל חשיבתנו וערכינו, ועוד לפני כן - בלי דיון משמעותי ברעיונות ובממצאים הללו עצמם; האם באמת מדובר כאן בטענות ובממצאים מדעיים, או שמא בפרשנות כזו או אחרת, לא הכרחית, שנותנים להם אנשי מדע מסוימים? האם מוצעת הצדקה סבירה למסקנות המרחיקות לכת הללו?
סיבה אחת להיעדר הדיון היא הצורך במיומנות ובידע מדעי כדי להיכנס לתחום הזה. אדם שלא מצויד בידע מדעי יסודי בפיזיקה או בפסיכולוגיה, עשוי להתקשות בבואו להשתתף בדיון, ואולי גם בבואו לקרוא ולהבין את הממצאים. סיבה נוספת להיעדר דיון בנושאים אלו היא העדינות והזהירות שבהן יש לטפל במושגים. ההבחנות הפילוסופיות הן לפעמים דקות ולא פשוט להבינן ולהעבירן הלאה. דומה כי ההתעלמות הזאת יוצרת פער חמור בשיח הציבורי, ולא מכינה את הקהל הרחב לאותה טלטלה שצפויה לו, ושבינתיים רק דולפת אליו קמעה־קמעה.
אך חשיבותו של שיח כזה היא גם ביחס לחוקרים הללו עצמם. מסקנותיהם הפילוסופיות (להבדיל מאלו המדעיות) מתקבלות לפעמים בלי בקרה ממשית. מטבע הדברים, במצב כזה התמונה שמוצגת לציבור היא תוצאה של תפיסת עולמו של איש המדע המסוים שמציג אותה, וכאמור התפיסות שיוצאות לרשות הרבים נראות מונוכרומטיות למדי. יתר על כן, המצב בשטח זה הוא שהפילוסופים חסרים מיומנות וידע מדעיים, ואילו אנשי המדע חסרים מיומנות פילוסופית. כתוצאה מכך, הסמכות בסוגיות הללו הולכת ונמסרת מפילוסופים לאנשי מדע, על אף האופי הפילוסופי המובהק של הדיונים ושל הטענות העולות בהם. חוקרי מוח מזהים לפעמים חופש בחירה עם אקראיות, ולכן מחפשים את האפשרות לחופש כזה בתוך תחומיה של הפיזיקה (וכמובן, באופן לא מפתיע, אינם מוצאים אותו שם). מעטים מהם טרחו להגדיר לעצמם מהי בכלל בחירה חופשית, כלומר מה הם מחפשים. כך נוצר עיוות מובנה בדיון בנושאים החשובים הללו.
גזניגה מתאר (בפרק השישי בספרו, החל בעמ' 187) כיצד בשנים האחרונות כבר נכנסות סריקות מוח לתוך בתי המשפט בארצות הברית. מומחים מגיעים מטעם עורכי הדין כדי לאבחן אם פעולה של נאשם נעשתה מתוך מודעות ואחריות. הסריקות הללו משמשות גם כחלק מהמרקם הראייתי, וגם לצורך טיעונים מן הצדק (ראו שם). הדברים התבססו עוד יותר בשנת 2002, כאשר במקרה של אטקינס נ' וירג'יניה עיגן בית המשפט העליון שם את תוקפן של סריקות כאלה כבסיס לקביעה שהנאשם אינו כשיר ולכן אינו נושא באחריות למעשיו, או לפחות לכך שהעונש המוטל על אדם כזה הוא אכזרי ומופרז (התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית אוסר להטיל עונש שהוא "cruel and unusual").
עקרון פרַיי (Frye) קובע במדינות רבות בארצות הברית את הקבילות של ממצאים מדעיים כראיות בבית המשפט: "ראיה מדעית תהיה קבילה כאשר הטכניקה, המידע או המתודה הרלוונטיים זכו להכרה כללית בקהילייה המדעית הרלוונטית." אבל מיהו שיקבע מהי הקהילה המדעית הרלוונטית? מי יקבע מתי הקהילה אכן זיכתה את המתודות הנדונות בהכרה כללית? את זה עושה השופט כמובן. אולם לשופטים בדרך כלל אין היכולת והכישורים לקבוע אם מדובר בשאלה מדעית או פילוסופית, וכאמור לעיל אפילו לרוב אנשי המדע אין יכולת כזו. כך העיוותים הללו מתקבעים ומקבלים תוקף משפטי ללא בקרה ציבורית ממשית.
כפי שגזניגה עצמו מתאר, המומחים עצמם לא תמיד מבהירים שמדובר במידע סטטיסטי מפוקפק ותלוי פרשנות, והשופטים והמושבעים ודאי אינם מצוידים בכלים שיאפשרו להם להתייחס בביקורתיות הראויה למידע המדעי הזה.* הוא מביא שם מחקרים שמראים שהסברים שגויים מתקבלים ביתר קלות כשהם מלווים בממצאים כמו סריקות מוח, גם אם אלו אינם קשורים כלל לטענות עצמן (בלשונו שם, השופטים "wowed by science").** אם מביאים בחשבון את חוסר המיומנות המשפטית והפילוסופית של המומחים בחקר המוח עצמם, שלא תמיד מבינים מה פירוש פעולה ללא אחריות (חלק גדול מהם, כולל גזניגה עצמו, חושב שכל הפעולות שלנו נעשות שלא מתוך בחירה, אז מהי בכלל המשמעות של אחריות מבחינתם?), הבעיה כמובן מועצמת מאוד, וגובר הצורך ללבן את הסוגיות הללו עבור כל הצדדים המעורבים.***
[*. בספרי אלוהים משחק בקוביות (עמ' 216-217) הבאתי דוגמה לכשל דומה בתחום האבולוציה, שם השופט, שהיה חסר כלים מדעיים, היה זה שצריך להכריע בשאלה מדעית שמתנהל לגביה ויכוח בין החוקרים (שאלת קיומם של פערים בשרשרת האבולוציונית). לגבי הטיות אידיאולוגיות של אנשי מדע, ראו גם בנספחים ה'-ו' שם.]
[**. דוגמה מובהקת נוספת של "wowed by science" היא התופעה של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שם רופא בריטי שלא היה מודע לניואנסים סטטיסטיים (לא מורכבים מדי) הביא לכליאתן של נשים באשמת רצח ילדיהן, שלמעשה מתו מוות בעריסה. ראו על כך גם במאמרי, "אמינותן הסטטיסטית של בדיקות לתופעות נדירות - כשל היציגות בהלכה", אסיא צא-צב, 2012.]
[***. לקראת סוף ספרו (עמ' 198-199) מביא גזניגה כמה וכמה סיבות לכך שלפחות נכון לעכשיו אין לקבל סריקות כאלה בבית המשפט. אבל בו-בזמן הוא גם אומר שזה מצב זמני, תוצאה של פער נוכחי בידע. לדעתו, בעתיד בהחלט יהיה לכך מקום. כפי שאראה במהלך הספר, אני מסכים לכך באופן חלקי בלבד. סריקת מוח אולי תוכל להראות לנו מוח פגוע שאינו יכול לשאת באחריות למעשיו, אבל היא לעולם לא תיתן לנו את מלוא התמונה על פעולתו של האדם. לכך, בין היתר, מוקדש הספר הזה.]
ספר זה מנסה לתרום להשלמת החסר שתואר כאן. אני סוקר בו את הטיעונים המרכזיים לגבי המטריאליזם והדטרמיניזם, הן במישור המדעי והן במישור הפילוסופי, ומגיע למסקנה (האופטימית, מבחינתי) שהקביעות כאילו המדע כבר הוביל אותנו למטריאליזם או לדטרמיניזם הן מופרזות מאוד. למיטב שיפוטי, הן אינן משקפות את הממצאים כשלעצמם, אלא לכל היותר מהוות פרשנות לא זהירה שלהם.
חשוב להבין שאף על פי שאני מגדיר את עצמי כליברטריאן, ואיני מסתיר זאת, מטרתו העיקרית של הספר אינה להוכיח את הליברטריאניזם, אלא להראות שלפחות נכון לרגע זה אין כל מניעה מדעית לאחוז בו. יתר על כן, ישנם נימוקים חזקים מאוד, גם אם לא מכריעים באופן מוחלט, לטובתו. טענתי היא שבמצב כזה, כיוון שהאינטואיציות של רוב בני האדם הן ליברטריאניות (ונראה זאת בעיקר בחלקו הראשון של הספר כמו גם בפרק השישה־עשר), סביר יותר להמשיך ולאחוז בהן. דרושות ראיות חזקות מאוד על מנת שאשתכנע בכך שתחושותי האינטואיטיביות היסודיות ביותר, והמוטיבציות היסודיות ביותר שלי לפעולה, אֶתית או אחרת, הן אוסף של אשליות.
מעבר לבחינת המצב הפילוסופי־מדעי בהווה, מטרתו של הספר היא לעשות סדר במושגים ובעקרונות היסודיים שנמצאים על המגרש הזה, על מנת לשפר את יכולתנו לקבל החלטות בסוגיות הללו גם לאור ממצאים שיגיעו לידיעתנו בעתיד. אנחנו נראה שטיעונים רבים לוקים בכשלים מושגיים. רבים מגיעים למסקנות חפוזות ולא זהירות, שלפעמים מוצגות כתוצאות מוצקות של מחקר מדעי. כך נוצר מצב שרבים מתלמידי מדעי המוח באוניברסיטאות השונות שומעים הטפה בלתי־פוסקת ואגרסיבית לטובת התֶזה הדטרמיניסטית־מטריאליסטית, בעוד שלפחות נכון לעכשיו אין לה הצדקה או ביסוס מדעי של ממש.
 
האם יש קשר לקונפליקט החילוני־דתי?
אתגר להגות הליברלית־הומניסטית
כבר רמזתי על הקשר שקיים, לפחות דה־פקטו, בין שאלות אלו לבין עמדות בסוגיות תיאולוגיות. אנשים מאמינים הם בדרך כלל דואליסטים, ובדרך כלל גם מאמינים בחופש הבחירה. לעומת זאת, ישנה תחושה שהשקפת עולם חילונית מוצאת את עצמה בשנים אלו נגררת יותר ויותר לכיוונים המטריאליסטיים והדטרמיניסטיים (דומני שהדבר בולט יותר בישראל, שמפאת קוטנה אולי היא מדינה של אופנה מדעית ופילוסופית אחידה). פעמים רבות, ויכוחים בין דתיים לחילונים נסובים סביב השאלות הללו עצמן.
חשוב לציין שלפחות ברמה הלוגית, ההשלכות להקשרים התיאולוגיים אינן הכרחיות. אין שום מניעה לכך שאדם חילוני יהיה דואליסט, ועוד פחות מניעה לכך שהוא יהיה ליברטריאן. פחות סביר שאדם דתי יהיה מטריאליסט או דטרמיניסט, אם כי גם זה קיים (ראו על כך בנספח). אולם משום מה, על אף היעדר הקשר הלוגי, אנשים חילונים רבים חשים מחויבות כמעט דתית לדבוק בעמדה מטריאליסטית־דטרמיניסטית. הדבר מפתיע למדי אם מביאים בחשבון את ההשלכות הלא פשוטות של עמדה כזו, שכבר הוזכרו לעיל. כיצד ייתכן שאדם חילוני הומניסט וליברלי אינו מתקומם כנגד תפיסות שטוענות שהוא רובוט ביולוגי, או סוג של בעל חיים? כיצד הוא יכול לדבר על ערכי מוסר, על אחריות אנושית ועל צלם אדם, על זכויות שמוקנות לכל אדם באשר הוא אדם או על קדושת החיים, כאשר בו־בזמן הוא מאמץ את המטריאליזם הדטרמיניסטי?
בסקירה על ספרו של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, שנכשל לא אחת בכשלים שמאפיינים את הדטרמיניזם המטריאליסטי, מצאתי את הדברים המאלפים האלה:*
[*. אירי ריקין, הארץ, 27.7.2011.]
 
כך, למשל, עושה הררי השוואה מאלפת בין חוקי חמורבי של האימפריה הבבלית מ־1776 לפני הספירה לבין החוקה האמריקאית מ־1776 לספירה, שמראה שכבר מקדמת דנא כולנו חיים בסרט. שני הקודקסים טוענים שהם מתווים "עקרונות אוניברסליים ונצחיים של צדק". לפי חמורבי, יש חוסר שוויון מובנה בין בני האדם, המוכתב מן האלים, ואילו בחוקה האמריקאית נקבע בדיוק ההיפך אבל עם אותו תוקף אלוהי, לאמור "שכל בני האדם נבראו שווים".
הקטע המעניין הוא ששתי החוקות לא מחוברות לשום תוקף אובייקטיבי ומתקיימות רק בדימיונם של המאמינים. להומו ספיאנס אין זכויות "טבעיות", בדיוק כשם שלחרגולים אין זכויות כאלה. בני אדם משתמשים במה שמכנה הררי "סדר מדומיין", לא מפני שהוא "נכון", אלא מפני שאם נאמין בו נוכל ליצור סדר שיגן עלינו. בגלל זה ביקש וולטר לא לספר למְשׁרתו שאין אלוהים, כדי שזה לא ירצח אותו בשנתו.
 
כפי שנראה בהמשך הספר, האפשרויות המאולצות שמנסות באופן נואש להשאיר את חופש הרצון גם בתוך התמונה המטריאליסטית־דטרמיניסטית (כמו הגישה המכונה קומפטיביליזם) אינן אלא דטרמיניזם בכסות דקה, ולפעמים ערבוב מושגי גרידא.
אין בכוונתי לטעון שאדם צריך לכפות את האג'נדה המוסרית האפריורית שלו על הממצאים המדעיים או על התפיסות הפילוסופיות שלו. ברור שתפיסה שתכפור בממצאים מדעיים מאחר שהתוצאות שלהם אינן מוסריות, או אינן נוחות לניהול של חברה מתוקנת, לוקה בחוסר יושר ולא תוכל להחזיק מים. אני לא מאמין בפרגמטיזם של "פוליטיקלי קורקט", כלומר בחשיבה שמכפיפה את המצוי לרצוי ואת האמיתי לראוי. אני פונה כנגד עמדת המוצא: כיצד ייתכן שרק אנשים מאמינים חשים במצוקה הגדולה שמעוררים הרעיונות החדשים הללו ובהשלכות הדרמטיות שלהם על המוסר ועל החברה שלנו? מדוע לא מוצאים בעולם ההגות הכללי (לפחות לא בישראל) את המוטיבציה הגדולה לבחון את הממצאים, ולחפש מוצא ופתרונות שיותירו את חופש הבחירה על כנו גם בתוך תמונת העולם המדעית העכשווית? כיצד מתקבלים רעיונות דרמטיים כל כך בנינוחות ובשלווה סטואית, וכיצד כל זה לא משנה מאומה במינוחים ובגישות האתיות היסודיות ביותר שלנו? אנחנו ממשיכים לחיות בנוחות בתוך השניוּת הזו, בלי לתת לעצמנו דין וחשבון על כך. הוגי דעות רבים נותרים אדישים, ואולי אף נלהבים מההשלכות התיאולוגיות של התוצאות החדשות, בלי לתת את הדעת על המחיר המוסרי הכבד שיכול להיות להן על החברה האנושית.
אם לאדם הדתי יש עוגן טרנסצנדנטי לערכיו, צו האלוהים, הרי שהחילוני ההומניסט מאמין באדם ובאוטונומיה המוסרית שלו, ואף רואה בה תחליף למוסר הדתי ("צלם אנוש" במקום "צלם אלוהים"). אם כן, נראה שהוא זקוק באופן נואש יותר לדואליזם, ועוד יותר מכך לליברטריאניזם. אין בכוונתי לטעון שבני אדם חילונים, או אתיאיסטים, הם פחות מוסריים; בהחלט לא. לדעתי אין הבדל ממשי בין שתי הקבוצות הללו מבחינת התנהגותן המוסרית. אבל דווקא זה מעורר את השאלה ביתר שֹאת: על מה מבוסס המוסר החילוני הזה? כפי שנראה לא פעם במהלך הספר, בתמונת עולם דטרמיניסטית־מטריאליסטית, ההתנהגות המוסרית נותרת ללא גיבוי תיאורטי שיטתי. בעצם מדובר בנטייה לא רציונלית שנותרה בנו מהעבר הדתי שלנו, או בשריד אבולוציוני (רבים יאמרו: מבורך). אך האם ישנה משמעות ערכית אמיתית להתנהגות מוסרית, או שמדובר בנטייה מובנית ותו לא? תפיסות אלו רואות את המוסר כאנכרוניזם, אבל ממשיכות להשתמש במערכת המושגים ובצורת החשיבה שכרוכה בו (קדושת החיים, מותר האדם, חובות מוסריות, צלם אנוש וכדומה). אנשים לא שֹמים לב לכך שלאחר הטרנספורמציה שעברנו ושאנחנו עדיין עוברים, הבניין הפילוסופי והמושגי הזה נותר תלוי באוויר.
מדוע קיימת קורלציה כזו? למה אדם חילוני מוצא עצמו נוטה למטריאליזם ולדטרמיניזם, אף על פי שכפי שנראה להלן הקשר הזה כלל אינו הכרחי? סיבה אחת לכך היא הנטייה להתנגד לתפיסות דתיות. אם התפיסה הדתית אומרת שיש נשמה ויש רוח ויש בחירה חופשית, אזי התפיסה החילונית מוצאת את עצמה נגררת לעמדות ההפוכות, על אף המחירים הלא פשוטים שכרוכים בהן. נוסף לכך, המטריאליזם והדטרמיניזם מוצגים כנגזרות הכרחיות של ממצאים מדעיים ושל המתודה המדעית. הנימוקים והאינטואיציות (שיובאו להלן) שתומכים בליברטריאניזם נדחקים לקרן זווית, ולפעמים אף מוסתרים, כדי לא לשחק לידיהם של המאמינים. יעידו על כך האתרים האתיאיסטיים ברשת, שמלאים טיעונים (רובם ככולם כושלים) לטובת המטריאליזם הדטרמיניסטי. סיבה נוספת היא השיח הרווח כיום ולפיו אמון במדע (ש"כמובן" מנוגד לאמונה הדתית) ובממצאי המחקר העדכניים מחייב אחיזה בתפיסות אלו. מי שרוצה להיחשב נאור ורציונלי חייב לקבל זאת. כך הופכות העמדות הליברטריאניות, האינטואיטיביות והפשוטות כל כך, על אף נחיצותן ליצירת תשתית לחשיבה הומניסטית, לנחלתם של המאמינים באלוהים.
 
בספרי הקודם, אלוהים משחק בקוביות, תיארתי תופעה דומה. גם בנושא האבולוציה נראה כאילו מדובר במאבק בין מאמינים לאתיאיסטים, כאשר הדתיים דוחים את ממצאי תורת האבולוציה משום שנדמה להם שאלו סותרים את אמונתם הדתית; ואילו החילונים מאמצים בהתלהבות לא מבוקרת פרשנויות בעייתיות ולחלוטין לא הכרחיות לממצאי המדע, רק מפני שהן תומכות בגישה האתיאיסטית, גם אם הן כרוכות במחיר מוסרי ואינטלקטואלי בעייתי ביותר.
בספר ההוא הראיתי שהשיח שמתנהל ביחס לאבולוציה הוא דו־שיח של חירשים, שבו כל צד עיוור לטיעונים של הצד השני ולמשמעותם. הצגת האדם כיצור ביולוגי גרידא היתה אמורה לעורר אי־נחת גם, ואולי בעיקר, בתפיסה חילונית־הומניסטית־ליברלית. ומאידך גיסא, אי־התאמה לממצאי המדע אמורה לעורר אי־נחת אצל כל אדם אינטליגנטי, גם אם הוא מאמין. הזכרתי שם שגם בהקשר של תורת האבולוציה ישנה בשני הצדדים של הוויכוח הסתרה מגמתית של טיעונים וממצאים שאינם מתאימים לפרדיגמה האידיאולוגית. זהו המצב גם בנושא של הדטרמיניזם (למעט ההסתרות, שככל הידוע לי כאן עדיין לא מופיעות, כנראה מאחר שהנושא עוד לא "חם" מספיק). בשני המקרים מוצאים עצמם המאמינים מתמודדים מול המדע, תוקפים אותו ומנסים להפריך את מסקנותיו המדעיות. אולם בשני המקרים, הטקטיקה הזו אינה נחוצה וגם אינה נכונה. לא ממצאי המדע סותרים את התפיסות שעליהן הם מגנים, אלא רק פרשנויות לא הכרחיות שניתנות לממצאים הללו.
 
הגישה היסודית שלי בספר זה
בדומה לספר הקודם, גם בספר זה אני יוצא מנקודת מוצא שיש לקבל הנחות סבירות, ובוודאי ממצאים מדעיים, בלי שום קשר להשלכות האידיאולוגיות־תיאולוגיות שלהם. בשום אופן אין להכפיף את המצוי לרצוי ויש להתנהל ביושר אינטלקטואלי. זו אינה רק חובה מוסרית, אלא כלי קוגניטיבי ראשון במעלה. חשיבה לא ישרה והתעלמות מממצאי המדע מרחיקות אותנו מן האמת. אם מדובר בממצאים תקפים וסבירים יש לקבל אותם אפילו אם יש להם השלכות מוסריות ו/או אידיאולוגיות דרמטיות, שכן זוהי האמת. כמו שאינני אוהב את אלו שדוחים ממצאים על הבדלים בין גברים לנשים, או בין גזעים שונים, רק מחמת הסכנות המוסריות והאידיאולוגיות שכרוכות בהשלכות אפשריות שלהם, כך לא הייתי מצפה שהדבר ייעשה בסוגיות שבהן אנחנו דנים כאן.
השאלה היתה ונותרה במישור של האינטרפרטציות: האומנם השלכות ופרשנויות פילוסופיות מסוימות אכן מתחייבות מהממצאים המדעיים? המוטיבציה לבחון את השאלה הזו, ולהפוך כל אבן בדרך לתשובות לא סטנדרטיות, היא שנובעת מהשורשים האידיאולוגיים, ובזה אין כל רע; לפחות כל עוד המוטיבציה האידיאולוגית שמוליכה אותנו לחיפוש לא מטה את שיקול הדעת ואינה קובעת את תוצאותיו.*
[*. בפילוסופיה של המדע מקובל להבחין בין הֶקשר הגילוי להקשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא הדרך שבה הגיע איש מדע לתיאוריה שהוא מציג. הקשר זה יכול להיות סובייקטיבי לגמרי (כמו גילוי בחלום או לפי גימטריות בספר צ'יפופו), ואופיו אינו רלוונטי לדיון הענייני. הדיון הענייני אמור להתנהל אך ורק במישור הצידוק, כלומר בשאלה האם התיאוריה המוצעת עומדת במבחנים אמפיריים ובמבחני סבירוּת.]
ההנחה שלי היא שאין לדחות ממצאים מדעיים סבירים, ואם אין נימוקים טובים מאוד לכך, לא כדאי גם לדחות את המסקנות של שיקולים אפריוריים סבירים ושל האינטואיציות היסודיות שלנו. אולם כפי שאראה כאן, שוב, הפרשנות המקובלת של הממצאים המדעיים אינה תמיד מתחייבת מתוכם, ולכן יש מקום להתאים אותה למסקנות השיקול הפילוסופי־אפריורי ולאינטואיציות הראשוניות שלנו. לפעמים זה לא משחק סכום אפס, וניתן ליישב את ממצאי המדע עם השיקולים הפילוסופיים־אפריוריים.
יתר על כן, אנחנו נראה שאנשי המדע אינם מוסמכים לקבוע את הפרשנות הזו יותר מכל אחד אחר, במיוחד כאשר יש לפרשנויות הללו (ולא לממצאים עצמם) משמעויות מוסריות, אידיאולוגיות וחברתיות כה דרמטיות, ועוד יותר כאשר הפרשנויות דורשות הזדקקות לטיעונים ולשיקולים פילוסופיים, שלגביהם הסמכות המקצועית של איש המדע אינה רלוונטית. בספר הקודם הראיתי שביחס לאבולוציה חורגים אנשי מדע רבים מתחום מומחיותם, וכתוצאה מכך גם טועים לא מעט. כאן אראה זאת שוב, והפעם בהקשר של פיזיקה ומדעי המוח.
בקצרה, מטרתי בספר זה, כמו בקודמו, היא כפולה: 1. לנתק את הקשר בין המישור המדעי למישור הפילוסופי. מדעי המוח אינם מחייבים שום מסקנה לגבי שאלות הדטרמיניזם והמטריאליזם, ואנחנו חופשיים להחליט על כך בכלים פילוסופיים או אחרים; 2. להראות שהמסקנה הפילוסופית המתבקשת, כעת כמו שהיה גם לפני התפתחות מדעי המוח, היא שיש לנו חופש רצון וחופש בחירה.
אני מציב את הסיכום שלי כבר כאן בנקודת המוצא של המסלול שלנו: אל ייאוש, השמועות על מותו של ההומניזם הן מוקדמות ומוגזמות. מאידך גיסא, אין גם צורך לוותר על המחקר המדעי ועל ממצאיו כדי להשאיר אותו בחיים. ואתם יודעים מה? אפילו לא צריך להיות אדם מאמין בשביל זה...
 
מבנה הספר
בשני הפרקים הראשונים בספר מוצגות שתי האלטרנטיבות זו מול זו. הלוגיקה של הדיון בהן במהלך הספר היא משלושה סוגים:
* הדיון הפילוסופי כולל טיעונים פילוסופיים אפריוריים בעד ונגד הדטרמיניזם (וגם המטריאליזם, שכפי שנראה קשור אליו מאוד). בחלק זה נכללים בעיקר הפרק השלישי, הרביעי והאחד־עשר. אנסה להראות שבדיון זה, הליברטריאניזם מצליח לעמוד טוב הרבה יותר.
* הדיון המדעי כולל דיון בסוגיות הללו לאור ממצאים והנחות של המדע האמפירי המודרני. לחלק זה מוקדשים רוב פרקי הספר (רובם של החלק השני והחלק השלישי). כאן ברצוני להראות שהשאלה נותרת פתוחה; לפחות במצב הידע העכשווי שלנו, המדע המודרני לא אומר מאומה לגביה.
* הדיון הדיאגנוסטי. לאחר שנראה כי אין הכרעה אמפירית, השאלה נותרת להכרעתו של כל אחד מאיתנו, על פי שיקול דעתו. בפרק השישה־עשר נציע סדרת ניסויים מחשבתיים שיסייעו לקורא לגבש ולאבחן את עמדתו בסוגיה.
 
חלקו הראשון של הספר עוסק בשאלת הדטרמיניזם, ומטרתו להגדיר באופן בהיר ככל האפשר את העמדות ולהעמידן זו מול זו. עמימויות ושגיאות רבות בדיונים על שאלת הדטרמיניזם נובעות מהגדרה לא בהירה של העמדות השונות, והסרתן היא מטרתו העיקרית של החלק הראשון. בנוסף, כללתי בו גם דיון אפריורי (פילוסופי, עוד לפני הבירור המדעי) בשאלת הדטרמיניזם.
בחלקו השני של הספר אני קושר את שאלת הדטרמיניזם לשאלת המטריאליזם, ומסלק מהדרך כמה טיעונים כושלים שתוׂלים את חופש הרצון בממצאים מתחומים שונים של הפיזיקה, ובעיקר בתחום הכאוס ובתחום תורת הקוונטים. בסופו של חלק זה מתברר לנו ששתי האידיאות שעומדות זו מול זו הן מטריאליזם דטרמיניסטי מול דואליזם אינטראקציוניסטי. ההכרעה צריכה להתקבל בין שתי אלו. אותה מסקנה עולה גם ביחס לתחום מדעי נוסף, המורכבות, שנדון בו בחלק השלישי.
בחלק השלישי עובר הספר לבירור המחלוקת בין שתי התפיסות הללו לאור הממצאים העדכניים שקיימים בידינו מן המחקר במדעי המוח. מטרתי בחלק זה היא להראות שהשאלה רחוקה מהכרעה במישור המדעי, ואלו הסבורים שהיא כבר הוכרעה כנראה אינם מבינים מהו חופש רצון או שאינם מבינים מה אומרים מדעי המוח והפיזיקה המודרנית בנושאים אלו.
החלק הרביעי והאחרון מהווה סיכום. הפרק השישה־עשר שפותח אותו מוקדש לסדרה של ניסויים מחשבתיים שמטרתם לסייע לקורא לגבש עמדה לאחר כל מה שקרא בספר. כאמור, מדובר בעיקר בכלים לדיאגנוזה עצמית. הפרק האחרון הוא סיכום כללי של מהלך הספר המציע מתווה כללי להכרעה בסוגיית הדטרמיניזם. אחריו מגיע אפילוג שמציע טיעון קוגיטו אחר שנוגע לדטרמיניזם (המקורי נגע למטריאליזם), ובכך סוגר את המעגל שנפתח בפרולוג. הספר מסתיים בנספח שבוחן את הקשר לאמונה הדתית, שעולה מדי פעם בשולי הדיון הפילוסופי.
במהלך הספר משולבים חמישה קטעי ביניים ("אינטרמצו"), שמרחיבים היבטים תורניים הקשורים לנקודה כלשהי שעלתה במהלך הדיון.
הספר מיועד לקהל הרחב, ולכן הוספתי בסופו מילון מונחים להקלת הקריאה. הדיון בו משלב כמה וכמה דיסציפלינות (מתמטיקה, פיזיקה, מדעי המוח, אבולוציה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תלמוד ומחשבת ישראל ועוד). מטבע הדברים, ההפניות בספר הן בעיקר למקורות נגישים ופופולריים בעברית, ופחות לספרות מקצועית ובוודאי לספרות באנגלית. לאלו נזקקתי בעיקר כאשר לא היתה חלופה עברית מתאימה. יש לציין שהספר אינו מיועד להציג בפני הקורא את כל מגוון האפשרויות והניואנסים שעולים בספרות ביחס לסוגיות הנדונות בו. מדובר במונוגרפיה, שפורשׂת בפני הקורא את עמדתי־שלי, תוך ניסיון לעמוד על הגישות המרכזיות בתחומים השונים שעולים כאן, לפחות עד כמה שנחוץ להבנה ולנימוק של טענותי־שלי.
 
תודות
הספר הזה נולד מתוך פניות של כמה סטודנטים שלומדים מדעי המוח באוניברסיטאות שונות. הם מצאו את עצמם נבוכים מול התפיסות שהוצגו בפניהם ומול הנחרצות והביטחון המלא שבהם נאמרים הדברים, ועוד יותר מכך - מול ההסכמה הרחבה בין החוקרים והמרצים ביחס אליהן. רבים מהם חשים שחסר טיפול שיטתי בסוגיות הפילוסופיות והאתיות שמעוררים הממצאים הללו, לפחות בשיח הציבורי הרחב (הלא־מקצועי). משיחות עמם התברר לי שפעמים רבות מעמידים בפניהם תמונה לא מבוססת ולא מנומקת, ולפעמים אפילו לא מוגדרת ברמה המושגית, כאילו היו אלו קביעות מדעיות גרידא. לכן מצאתי לנכון לתרום משהו להבהרה ולמיקוד של התמונה, וכן לבירור היחס בין ההקשרים השונים שלה. תודתי הראשונה היא לסטודנטים הללו.
את ההקשרים הפילוסופיים של הנושאים הללו כבר הכרתי מתוך עיסוק קודם בספרות פילוסופית, ועקב היותי פיזיקאי בהשכלתי אני מכיר היטב גם את התשתית המדעית־פיזיקלית הבסיסית שנדרשת לדיון. אולם במהלך גיבוש הדברים הוברר לי שללא היכרות עם המתודות ועם הממצאים המדעיים העכשוויים במדעי המוח, דיון כזה אינו יכול להיות שלם ומעודכן. אמנם כפי שניתן יהיה להיווכח מקריאת הספר, אין צורך להיות איש מקצוע בתחום מדעי המוח על מנת לגבש עמדה בשאלות הנדונות, אך בכל זאת חשוב להכיר את הממצאים ואת הטיעונים הבסיסיים בתחום. לא מעט מהידע הראשוני שלי בנושא הזה (בעיקר הממדים הביולוגיים והנוירולוגיים) שאבתי מסדרת ההרצאות המאלפת (באינטרנט) של פרופ' עידן שגב מהאוניברסיטה העברית, שנקראת "משב מוח", ואני מנצל כאן את ההזדמנות להודות לו עליהן.
בתחילת שנת הלימודים התשע"א נפתח בקמפוס גבעת רם בירושלים קורס לתלמידי מחקר מדיסציפלינות שונות בנושא "פיזיקה, מוח ורצון חופשי". הקורס הועבר במשותף על ידי שני מרצים מעולים: פרופ' חיים סומפולינסקי, פיזיקאי נודע, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, ופרופ' ימימה בן מנחם מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מעבר להרצאות עצמן, שהציגו את הנושא בבהירות רבה ומזוויות שונות, ומעבר למקורות שניתנו לנו לעיון ולהעמקה, מצאתי בהם שני אנשים סבלניים, שנענים לפניות ולשאלות, ולכן גם הרשיתי לעצמי להשמיע דעות אחרות משלהם ואפילו ביקורת על הכיוון, על המבנה ועל הנחות היסוד של הקורס עצמו. הטרדתי אותם לא מעט, ובדרך כלל נעניתי בסבלנות רבה ולמדתי רבות משניהם. תודתי נתונה לשניהם מקרב לב. נעזרתי גם במתרגל של הקורס, ד"ר אריאל פורסטנברג, ואני מודה גם לו. תודה מיוחדת לאריאל גם על הערות מועילות ביותר ששלח לי לאחר קריאה של גרסה מוקדמת של הספר.
כדי למנוע אי־הבנות, חשוב לי לציין כי משיחותינו עלה שגם סומפולינסקי וגם בן מנחם (כל אחד מסיבותיו־שלו) לא מסכימים עם עיקרי מסקנותיו של ספר זה. על כן, אין לראות בתודתי להם משום הסכמה של מי מהם לדבר מן הדברים שנכתבו בספר, ולא הסכמה שלי לעמדות שלהם.
לעונג לי להודות גם לעמיחי ברהולץ, שליווה אותי ואת כתב היד מאז הגעתו למערכת "ידיעות ספרים", ולכל צוות המערכת ולעומד בראשה דובי איכנולד, על הליווי המקצועי והמסור. אני מודה מאוד לקותי טפר וצוותו, על ההפקה המקצועית ועל הסבלנות הרבה, ולמימי ברעם על שיפורים רבים. תודה גם לפיני חמו וצוותו על הכריכה, על המקצועיות והסובלנות שהם גילו. אסיים בתודה מיוחדת לעורכת המופלאה של הספר, מתת עשת, שבשלבה מקצועיות עם חסד ורחמים (פעמים עלי ופעמים על הקוראים) שיפרה את הספר לאין שיעור.