התותח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התותח
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

התותח הוא סיפורם של חבורת גברים בני ספרד, שנסיבות המלחמה בה כבשו צבאות צרפת הנפוליאנית את ספרד הביאו אותם להתלכד סביב תותח ארד גדול וכבד, שביכולתו להכריע את המערכה. תותח זה שנפל לידיהם היה יכול לחולל את המפנה בקרבות, אולם כדי להפעילו היה על הגברים הצעירים - חלקם ילדים ונערים - להקריב את חייהם.
 
ססיל פורסטר טווה רומן היסטורי זה על בסיס עובדות היסטוריות, והנציח לדורי דורות את מלחמתם של לוחמי הגרילה - הפרטיזנים הספרדים - כנגד הצבא המקצועי הצרפתי. איש לא האמין כי יהיה ביכולתם של לוחמי הגרילה דלי הציוד לשאת את התותח הכבד, להפעילו ולנתץ את שלטונה של צרפת. אולם הם הוכיחו לכל כי אמונה, נאמנות ואומץ לב יכולים לגבור על כל מכשול. ספר מרתק, שבעקבותיו הופק גם סרט קולנוע רחב יריעה בשם על גאווה ועל תשוקה בכיכובם של פרנק סינטרה, קרי גרנט וסופיה לורן ובבימויו של סטנלי קריימר.

פרק ראשון

א
הצבא המובס עשה דרכו בהרים בחזרו מהמערכה באספינוזה1. המראה היה כה עלוב עד כי אדם מהצד היה רואה בו תמונה של הפסד וכישלון, אך בוודאי לא השתקפות של צבא. לאורך דרך בת עשרים מיילים2 השתרך צבא זה על 20,000 חייליו; החולים והמתים פזורים היו לצדי הדרך מאחור, לאורך מאה מיילים. בראש הטור רכבו אותם פרשים שמזלם שיחק להם ונותרו להם סוסים לרכיבה; אלה חשו בטוחים יותר ברֹכבם בראש, בעוד שמקומם הנכון היה לגונן על הנסיגה מאחור. מאחוריהם צעד חיל־הרגלים בקבוצות גדולות וקטנות, בודדים וזוגות. מדיהם הבורבוניים שהיו לבנים פעם היו עתה בלויי סחבות ממורטטים שלא הסתירו את עורם של החיילים, כחול מקור וממחלות. כמחציתם עדיין החזיקו ברובים וברבע מהם עוד היו כידונים. פה ושם נראו קבוצות קטנות שעדיין התיימרו להיראות כצבא וצעדו בצורה מסודרת עם דגלי יחידותיהם, אך קבוצות אלו מעטות היו; רוב הדגלים אבדו באספינוזה.
1 אספינוזה דה לוס מונטרוס — Espinosa de los Monteros — עיירה בצפון ספרד, במחוז בורגוס. ידועה בזכות חיל המשמר שלה — מעין מיליצייה מקומית — שתחילתו בשנת 1008, ולכן בחר בה פורסטר כנקודת מוצא בספרו. ויש גם קשר יהודי — מוצא משפחתו של ברוך שפינוזה הוא בעיירה זו.
 
2 מייל (מילה שפירושה אֶלֶף) שיעורו אלף צעדים ״ימין־שמאל״ שנקבע באימפריה הרומית, והוא זהה ל־1479 מטרים. האנגלים קבעו את המייל (היבשתי) ל־1609 מטרים. בספרד בראשית המאה ה־19 השתמשו במייל רומאי לציון מרחקים.
 
טור היסורים הלך ונתארך; אלו החזקים יותר ניסו להגיע לראש הטור כדי להתרחק ככל האפשר מהצרפתים שבעקבותיהם, בעוד החלשים נותרו הרחק מאחור. ורבים היו חלשים; אפילו בקיץ היה לבושם דל ואפילו בעִתות נִצחון לא קיבלו די מזון. ועתה הגיע החורף. הם נלחמו באספינוזה והובסו, ודרך הנסיגה הובילה אותם מהערבות הפוריות מעלה, לעבר ההרים העוינים.
יום אחר יום צעדו בגשם סוחף ועתה, בטפסם במעלה הדרך, נוסף שלג לגשם ולרוח הקרה, החודרת עצמות, שהחלה נושבת. הם יכלו לראות מולם את רכסי ההרים המכוסים שלג כבד, רכסים אותם יצטרכו לעבור בלי מזון, בלי דלק ובלי מנוחה, כאשר הפחד מפני הצרפתים מדרבן אותם להמשיך. ואם לא די ביסורי הרעב, הקור והמלחמה, הגיע עתה, כמובן, תור המחלות. הטיפוס — ״המוות השחור׳׳ כפי שכינוהו — כבר הראה אותותיו בשורותיהם ויחד עמו גם הדיזנטריה, דלקת־הפרקים ודלקת־הריאות. אנשים צנחו ומתו באמצע הדרך וחבריהם המשיכו וצעדו הלאה כאשר הם רומסים את הגוויות, חלשים מכדי לעקפן, ורגליהם היחפות משאירות עקבות־דם עם כל פסיעה.
ואם כזה היה המצב בראש הטור, הרי שהמצב בעורף היה נורא פי כמה. כאן היו אלה שרגליהם לא נשאו אותם עוד אך עדיין ניסו להתקדם בזחילה. כאן היו הנשים והילדים — שהמרחק ביניהם ובין הטור הצועד גדל והלך — כשהם שולחים מבטי חרדה אחורה במורד הדרך, שמא נראות כבר באופק קסדותיהם של הפרשים הצרפתים הדולקים אחריהם. כאן היו שייריו האחרונים של הצבא, כל מה שנותר לפליטה מתבוסת אספינוזה וממאה המיילים של הנסיגה. סוסי־המטען מתו כולם ואת מעט העגלות והתותחים שנותרו משכו פרדות בכוחותיהן האחרונים, כשהנוהגים בהן מדדים לצדן. אבוי היה לזה שאפסו כוחותיו ושנפל על אם הדרך; לא היה בכוחם של נוהגי הפרדות למשוך את גלגלי התותחים ולהסיטם מתוך התלמים הארוכים שנוצרו בדרך; הם יכלו רק להמשיך הישר קדימה, מעל גופות הקורסים תחתם.
רק יחידה אחת בצבא בורבוני ספרדי עלוב זה, יחידת התותחנים, הראתה סימני גאווה ביחידתם ודבקות במטרה. לאנשי הארטילריה שנשארו עם התותחים הבודדים ששרדו את אספינוזה לא היתה כל סיבה לסכן את חייהם ולמשוך אחריהם את התותחים האלו. ברור היה כי אם ינתקו את הרתמות וישאירו מאחוריהם כלים כבדים אלה, לא יהיה איש שנותר בו עוד מרץ כדי להתנגד למעשה זה. אך העיקשות הטבועה בהם — או העיקשות ביחד עם הצייתנות שהוקנתה להם בצבא — היתה זו שדירבנה אותם להמשיך ולגרור את התותחים הלאה.
וביחידה האחרונה בטור הצבא הספרדי — אם לא ניקח בחשבון את אלו הגוססים מאחור — נגרר תותח ״שש־ליטראות״ גדול יותר, כבד יותר ומרשים יותר מהתותחים הקלים שהיו בראש טור הארטילריה. שלושה־עשר רגל היה אורכו, שני רגל קוטר לועו וקוטר נצרתו רגל שלם3. היה זה תותח ברונזה ענק מאותה מתכת כהה ויפה הידועה בשם ״מתכת־תותחים4״. סביב פתחו ולאורך קנהו מעוטר היה בפיתוחים ועיטורים נפלאים ביופיָם שהיו חלק מגוף התותח עצמו; קרוב לוודאי שדפוס תבנית מיוחד הוכן לתותח זה, ולו בלבד, בעת יציקתו, שמיועד היה כנראה לקשט את טירתו של אציל עשיר כלשהו. סביב הנצרה חקוק היה באותיות מתכת מוגבהות פסוק בלטינית מנוסח תפילת־החצות — ״ויהללוך פיותינו״. כנראה שתותח זה היה אחד מזוג תותחים דומים; בבן־זוגו היה חקוק הפסוק ״אלוהים, פתח שפתותינו״, ושניהם קרוב לוודאי ניצבו משני עבריה של סוללת שער הכניסה לאותה טירה בדרום המדינה. כאשר התקוממו הספרדים נגד הפולשים הצרפתים, ולאחר שגדוד צרפתי כותר בביילן, נעקר בוודאי צמד התותחים ממקום הייצוג הקבוע שלו כדי לתגבר את ציודה הדל של הארטילריה הספרדית.
3 פורסטר מתאר למעשה תותח ימי, שהוצב על ספינות, הידוע גם בשם ״18 ליטראות״. משקל מטען הירי בו הוא 2.7 ק״ג. טווח הירי המדוייק שלו, בזווית של 50, הוא כ־600 מטרים. משקל המתכת בו הוא 2060 ק״ג ואורכו 2.572 מטרים. יש להבדיל בינו ובין ״תותח־שדה שש־ליטראות״ הנפוץ בארטילריה יבשתית, שהינו קטן יותר והטווח שלו הוא כ־300 מטרים בלבד.
 
4 מתכת־תותחים — מכונה גם ״נחושת אדומה״, סגסוגת של ארד שמכילה 88% נחושת, 10% בדיל ו־2% אבץ. סגסוגת זו שימשה ליציקת קני תותח עד שהוחלפה על־ידי פלדה.
 
התותח־התאום בוודאי נפל לידי הצרפתים באחת התבוסות שנחלה ספרד בעת שנפוליאון בזעמו הוליך את צבאו המפואר וחצה את הרי הפירנאים — אולי בגאמונאל, או ברירסקו, או בטודלה — ועתה בוודאי הוצב שוב כקישוט באחד מארמונות החצר הצרפתי כדי להאדיר את הוד־מלכותו.
ועתה נראה כי גורל דומה יהיה מנת־חלקו של תותח־תאום זה שנגרר מאחורי צבאו המובס של בלייק. תריסר הפרדות שגררו את התותח שמשקלו כשלושה טונות, לאורך הדרך הסלעית, קרובות היו לאפיסת־כוחות. עם כל פסיעה הכריחו נהגי הפרדות את הבהמות להתקדם בנעצם את דורבנותיהם בגופן הפצוע וזב הדם; והתותח הגדול והמסורבל התקדם עקב בצד אגודל, וכל פסיעה כרוכה היתה בסבל וכאב בשל תנודותיו והיתקלויותיו בסלעים ובאבנים שבדרך. ועתה הגיעו לנקודה שלעומתה נראו מאמצי הטיפוס הקודמים במעלה ההרים כמשחק ילדים. צלעות ההר שהתנשאו מולם נראו כחומות; מבעד לשלג היורד נראו מדרונות תלולים מתפתלים סביב ההר. גרירת התותח בכל אחת מהתפניות החדות דרשה מאמץ עליון מהפרדות ונהגי הבהמות האיצו בהן בצרחות ובנעיצת מקלותיהם המחודדים בגוף הבהמות עד שדמן ניגר קילוחים קילוחים. התותחנים נאבקו בשארית כוחותיהם כשהם אוחזים באופני התותח. הרוח שרקה והשתוללה סביבם, הממה אותם בכוחה והטיחה בהם שלג וגשם. ואז קרה הבלתי־נמנע. במאמץ־יאוש אחרון הצליחו האנשים להעביר אופן אחד מעל גוש סלע שעמד בדרכו; הפרדות משכו קדימה — ואז אבד לתותח שיווי־משקלו והוא התהפך על צדו באמצע הדרך במשכו אחריו את הפרדות הקרובות לגלגליו. אלה משכו את הבהמות שלפניהן, עד שמחצית מהפרדות קרסו ונפלו בעוד שהתותח רובץ על צדו, ענק וחסר־חן, כאשר אחד מגלגליו עדיין מסתובב לאטו באוויר.
ובנקודה זו הגיעו התותחנים למסקנה כי אין בידם להושיע. שעות תידרשנה כדי להרים את שלושה טונות הברונזה ולהציב את התותח שוב על גלגליו. ושום מאמץ לא יעזור כאשר מדובר בפרדות. אלה שנפלו תחתיהן רבצו בשקט בדרך הסלעית ונשימתן הכבדה והכאובה היתה סימן־חיים היחידי שהראו. עתה, כבר לא יעזרו דירבונים, או בעיטות וקללות כדי להקימן ממקומן. האנשים ידעו כי כאשר פרדה הקרובה למוות תמצא עצמה רבוצה, היא תמשיך בדרך כלל לשכב ולגווע בשקט, וכל דירבון שבעולם לא יעמידה על רגליה כדי שתשרת את האדם גם ברגעיה האחרונים. הבהמות העלובות שעוד עמדו על רגליהן היו מקובצות יחד כאשר גבן מופנה לרוח ולשלג. והפרשים הדולקים אחריהם עלולים היו להגיע כל רגע; אנשי הארטילריה שבמאסף כבר ראו אותם פעם או פעמיים בעת הנסיגה כשהם מנופפים בחרבותיהם ונראים מרחוק כילדים הנלחמים בקוצים. הרוח, הכפור, העייפות והרעב הותירו את אנשי יחידת התותחנים תשושים מכדי להיעזר בתבונה ולנסות ולהרים את התותח בעזרת מנופים פשוטים. מעט צלילות־הדעת שנותרה בהם הורתה להם להתיר את מוסרות התותח ותחמושתו התפזרה על הדרך; אחר כך, בהסירם את הרתמה שהחזיקה בתותח, הצליחו לאסור אליה את הפרדות שנותרו עומדות על רגליהן. ובלא המשא הכבד היה בכוחם להמשיך וללכת קדימה, במעלה דרך ההרים שאין לה סוף, אל תוך ליל החורף שירד במהירות בהרים, בעוד התותח הגדול נשאר מאחוריהם מעוות על צדו כשגלגל אחד באוויר והפרדות הגוססות רובצות סביבו — כמו היה אל אגדתי המוקף בחיות שהוקרבו לו, דימוי שאינו רחוק כל כך מהמציאות.
הצבא הספרדי המשיך בדרכו כשהוא משאיר את התותח מאחוריו. שלושים אלף איש נלחמו באספינוזה ועשרים אלף מהם נותרו בחיים. לאחר תלאות המסע בהרים והחורף במורדותיו השוממים נותרו באביב כשמונת־אלפים מהם, צללי־אנוש קודחים שנשארו בחיים וצצו והופיעו בפינה אחרת של ספרד רק כדי להפוך שוב לקרבנותיו של קרב מטופש נוסף. מאותו יום בו נותר התותח מאחור אִפשרו הצרפתים לצבא הספרדי המובס לסגת לאטו. אפילו הצבא הצרפתי המנצח לא היה מסוגל לחדור פנימה להרים השוממים רק כדי לחסל חיילים מובסים; הם סבו על עקבותיהם וצעדו חזרה אל המישורים, לעבר הערבות המובילות למדריד.

עוד על הספר

התותח ססיל סקוט פורסטר
א
הצבא המובס עשה דרכו בהרים בחזרו מהמערכה באספינוזה1. המראה היה כה עלוב עד כי אדם מהצד היה רואה בו תמונה של הפסד וכישלון, אך בוודאי לא השתקפות של צבא. לאורך דרך בת עשרים מיילים2 השתרך צבא זה על 20,000 חייליו; החולים והמתים פזורים היו לצדי הדרך מאחור, לאורך מאה מיילים. בראש הטור רכבו אותם פרשים שמזלם שיחק להם ונותרו להם סוסים לרכיבה; אלה חשו בטוחים יותר ברֹכבם בראש, בעוד שמקומם הנכון היה לגונן על הנסיגה מאחור. מאחוריהם צעד חיל־הרגלים בקבוצות גדולות וקטנות, בודדים וזוגות. מדיהם הבורבוניים שהיו לבנים פעם היו עתה בלויי סחבות ממורטטים שלא הסתירו את עורם של החיילים, כחול מקור וממחלות. כמחציתם עדיין החזיקו ברובים וברבע מהם עוד היו כידונים. פה ושם נראו קבוצות קטנות שעדיין התיימרו להיראות כצבא וצעדו בצורה מסודרת עם דגלי יחידותיהם, אך קבוצות אלו מעטות היו; רוב הדגלים אבדו באספינוזה.
1 אספינוזה דה לוס מונטרוס — Espinosa de los Monteros — עיירה בצפון ספרד, במחוז בורגוס. ידועה בזכות חיל המשמר שלה — מעין מיליצייה מקומית — שתחילתו בשנת 1008, ולכן בחר בה פורסטר כנקודת מוצא בספרו. ויש גם קשר יהודי — מוצא משפחתו של ברוך שפינוזה הוא בעיירה זו.
 
2 מייל (מילה שפירושה אֶלֶף) שיעורו אלף צעדים ״ימין־שמאל״ שנקבע באימפריה הרומית, והוא זהה ל־1479 מטרים. האנגלים קבעו את המייל (היבשתי) ל־1609 מטרים. בספרד בראשית המאה ה־19 השתמשו במייל רומאי לציון מרחקים.
 
טור היסורים הלך ונתארך; אלו החזקים יותר ניסו להגיע לראש הטור כדי להתרחק ככל האפשר מהצרפתים שבעקבותיהם, בעוד החלשים נותרו הרחק מאחור. ורבים היו חלשים; אפילו בקיץ היה לבושם דל ואפילו בעִתות נִצחון לא קיבלו די מזון. ועתה הגיע החורף. הם נלחמו באספינוזה והובסו, ודרך הנסיגה הובילה אותם מהערבות הפוריות מעלה, לעבר ההרים העוינים.
יום אחר יום צעדו בגשם סוחף ועתה, בטפסם במעלה הדרך, נוסף שלג לגשם ולרוח הקרה, החודרת עצמות, שהחלה נושבת. הם יכלו לראות מולם את רכסי ההרים המכוסים שלג כבד, רכסים אותם יצטרכו לעבור בלי מזון, בלי דלק ובלי מנוחה, כאשר הפחד מפני הצרפתים מדרבן אותם להמשיך. ואם לא די ביסורי הרעב, הקור והמלחמה, הגיע עתה, כמובן, תור המחלות. הטיפוס — ״המוות השחור׳׳ כפי שכינוהו — כבר הראה אותותיו בשורותיהם ויחד עמו גם הדיזנטריה, דלקת־הפרקים ודלקת־הריאות. אנשים צנחו ומתו באמצע הדרך וחבריהם המשיכו וצעדו הלאה כאשר הם רומסים את הגוויות, חלשים מכדי לעקפן, ורגליהם היחפות משאירות עקבות־דם עם כל פסיעה.
ואם כזה היה המצב בראש הטור, הרי שהמצב בעורף היה נורא פי כמה. כאן היו אלה שרגליהם לא נשאו אותם עוד אך עדיין ניסו להתקדם בזחילה. כאן היו הנשים והילדים — שהמרחק ביניהם ובין הטור הצועד גדל והלך — כשהם שולחים מבטי חרדה אחורה במורד הדרך, שמא נראות כבר באופק קסדותיהם של הפרשים הצרפתים הדולקים אחריהם. כאן היו שייריו האחרונים של הצבא, כל מה שנותר לפליטה מתבוסת אספינוזה וממאה המיילים של הנסיגה. סוסי־המטען מתו כולם ואת מעט העגלות והתותחים שנותרו משכו פרדות בכוחותיהן האחרונים, כשהנוהגים בהן מדדים לצדן. אבוי היה לזה שאפסו כוחותיו ושנפל על אם הדרך; לא היה בכוחם של נוהגי הפרדות למשוך את גלגלי התותחים ולהסיטם מתוך התלמים הארוכים שנוצרו בדרך; הם יכלו רק להמשיך הישר קדימה, מעל גופות הקורסים תחתם.
רק יחידה אחת בצבא בורבוני ספרדי עלוב זה, יחידת התותחנים, הראתה סימני גאווה ביחידתם ודבקות במטרה. לאנשי הארטילריה שנשארו עם התותחים הבודדים ששרדו את אספינוזה לא היתה כל סיבה לסכן את חייהם ולמשוך אחריהם את התותחים האלו. ברור היה כי אם ינתקו את הרתמות וישאירו מאחוריהם כלים כבדים אלה, לא יהיה איש שנותר בו עוד מרץ כדי להתנגד למעשה זה. אך העיקשות הטבועה בהם — או העיקשות ביחד עם הצייתנות שהוקנתה להם בצבא — היתה זו שדירבנה אותם להמשיך ולגרור את התותחים הלאה.
וביחידה האחרונה בטור הצבא הספרדי — אם לא ניקח בחשבון את אלו הגוססים מאחור — נגרר תותח ״שש־ליטראות״ גדול יותר, כבד יותר ומרשים יותר מהתותחים הקלים שהיו בראש טור הארטילריה. שלושה־עשר רגל היה אורכו, שני רגל קוטר לועו וקוטר נצרתו רגל שלם3. היה זה תותח ברונזה ענק מאותה מתכת כהה ויפה הידועה בשם ״מתכת־תותחים4״. סביב פתחו ולאורך קנהו מעוטר היה בפיתוחים ועיטורים נפלאים ביופיָם שהיו חלק מגוף התותח עצמו; קרוב לוודאי שדפוס תבנית מיוחד הוכן לתותח זה, ולו בלבד, בעת יציקתו, שמיועד היה כנראה לקשט את טירתו של אציל עשיר כלשהו. סביב הנצרה חקוק היה באותיות מתכת מוגבהות פסוק בלטינית מנוסח תפילת־החצות — ״ויהללוך פיותינו״. כנראה שתותח זה היה אחד מזוג תותחים דומים; בבן־זוגו היה חקוק הפסוק ״אלוהים, פתח שפתותינו״, ושניהם קרוב לוודאי ניצבו משני עבריה של סוללת שער הכניסה לאותה טירה בדרום המדינה. כאשר התקוממו הספרדים נגד הפולשים הצרפתים, ולאחר שגדוד צרפתי כותר בביילן, נעקר בוודאי צמד התותחים ממקום הייצוג הקבוע שלו כדי לתגבר את ציודה הדל של הארטילריה הספרדית.
3 פורסטר מתאר למעשה תותח ימי, שהוצב על ספינות, הידוע גם בשם ״18 ליטראות״. משקל מטען הירי בו הוא 2.7 ק״ג. טווח הירי המדוייק שלו, בזווית של 50, הוא כ־600 מטרים. משקל המתכת בו הוא 2060 ק״ג ואורכו 2.572 מטרים. יש להבדיל בינו ובין ״תותח־שדה שש־ליטראות״ הנפוץ בארטילריה יבשתית, שהינו קטן יותר והטווח שלו הוא כ־300 מטרים בלבד.
 
4 מתכת־תותחים — מכונה גם ״נחושת אדומה״, סגסוגת של ארד שמכילה 88% נחושת, 10% בדיל ו־2% אבץ. סגסוגת זו שימשה ליציקת קני תותח עד שהוחלפה על־ידי פלדה.
 
התותח־התאום בוודאי נפל לידי הצרפתים באחת התבוסות שנחלה ספרד בעת שנפוליאון בזעמו הוליך את צבאו המפואר וחצה את הרי הפירנאים — אולי בגאמונאל, או ברירסקו, או בטודלה — ועתה בוודאי הוצב שוב כקישוט באחד מארמונות החצר הצרפתי כדי להאדיר את הוד־מלכותו.
ועתה נראה כי גורל דומה יהיה מנת־חלקו של תותח־תאום זה שנגרר מאחורי צבאו המובס של בלייק. תריסר הפרדות שגררו את התותח שמשקלו כשלושה טונות, לאורך הדרך הסלעית, קרובות היו לאפיסת־כוחות. עם כל פסיעה הכריחו נהגי הפרדות את הבהמות להתקדם בנעצם את דורבנותיהם בגופן הפצוע וזב הדם; והתותח הגדול והמסורבל התקדם עקב בצד אגודל, וכל פסיעה כרוכה היתה בסבל וכאב בשל תנודותיו והיתקלויותיו בסלעים ובאבנים שבדרך. ועתה הגיעו לנקודה שלעומתה נראו מאמצי הטיפוס הקודמים במעלה ההרים כמשחק ילדים. צלעות ההר שהתנשאו מולם נראו כחומות; מבעד לשלג היורד נראו מדרונות תלולים מתפתלים סביב ההר. גרירת התותח בכל אחת מהתפניות החדות דרשה מאמץ עליון מהפרדות ונהגי הבהמות האיצו בהן בצרחות ובנעיצת מקלותיהם המחודדים בגוף הבהמות עד שדמן ניגר קילוחים קילוחים. התותחנים נאבקו בשארית כוחותיהם כשהם אוחזים באופני התותח. הרוח שרקה והשתוללה סביבם, הממה אותם בכוחה והטיחה בהם שלג וגשם. ואז קרה הבלתי־נמנע. במאמץ־יאוש אחרון הצליחו האנשים להעביר אופן אחד מעל גוש סלע שעמד בדרכו; הפרדות משכו קדימה — ואז אבד לתותח שיווי־משקלו והוא התהפך על צדו באמצע הדרך במשכו אחריו את הפרדות הקרובות לגלגליו. אלה משכו את הבהמות שלפניהן, עד שמחצית מהפרדות קרסו ונפלו בעוד שהתותח רובץ על צדו, ענק וחסר־חן, כאשר אחד מגלגליו עדיין מסתובב לאטו באוויר.
ובנקודה זו הגיעו התותחנים למסקנה כי אין בידם להושיע. שעות תידרשנה כדי להרים את שלושה טונות הברונזה ולהציב את התותח שוב על גלגליו. ושום מאמץ לא יעזור כאשר מדובר בפרדות. אלה שנפלו תחתיהן רבצו בשקט בדרך הסלעית ונשימתן הכבדה והכאובה היתה סימן־חיים היחידי שהראו. עתה, כבר לא יעזרו דירבונים, או בעיטות וקללות כדי להקימן ממקומן. האנשים ידעו כי כאשר פרדה הקרובה למוות תמצא עצמה רבוצה, היא תמשיך בדרך כלל לשכב ולגווע בשקט, וכל דירבון שבעולם לא יעמידה על רגליה כדי שתשרת את האדם גם ברגעיה האחרונים. הבהמות העלובות שעוד עמדו על רגליהן היו מקובצות יחד כאשר גבן מופנה לרוח ולשלג. והפרשים הדולקים אחריהם עלולים היו להגיע כל רגע; אנשי הארטילריה שבמאסף כבר ראו אותם פעם או פעמיים בעת הנסיגה כשהם מנופפים בחרבותיהם ונראים מרחוק כילדים הנלחמים בקוצים. הרוח, הכפור, העייפות והרעב הותירו את אנשי יחידת התותחנים תשושים מכדי להיעזר בתבונה ולנסות ולהרים את התותח בעזרת מנופים פשוטים. מעט צלילות־הדעת שנותרה בהם הורתה להם להתיר את מוסרות התותח ותחמושתו התפזרה על הדרך; אחר כך, בהסירם את הרתמה שהחזיקה בתותח, הצליחו לאסור אליה את הפרדות שנותרו עומדות על רגליהן. ובלא המשא הכבד היה בכוחם להמשיך וללכת קדימה, במעלה דרך ההרים שאין לה סוף, אל תוך ליל החורף שירד במהירות בהרים, בעוד התותח הגדול נשאר מאחוריהם מעוות על צדו כשגלגל אחד באוויר והפרדות הגוססות רובצות סביבו — כמו היה אל אגדתי המוקף בחיות שהוקרבו לו, דימוי שאינו רחוק כל כך מהמציאות.
הצבא הספרדי המשיך בדרכו כשהוא משאיר את התותח מאחוריו. שלושים אלף איש נלחמו באספינוזה ועשרים אלף מהם נותרו בחיים. לאחר תלאות המסע בהרים והחורף במורדותיו השוממים נותרו באביב כשמונת־אלפים מהם, צללי־אנוש קודחים שנשארו בחיים וצצו והופיעו בפינה אחרת של ספרד רק כדי להפוך שוב לקרבנותיו של קרב מטופש נוסף. מאותו יום בו נותר התותח מאחור אִפשרו הצרפתים לצבא הספרדי המובס לסגת לאטו. אפילו הצבא הצרפתי המנצח לא היה מסוגל לחדור פנימה להרים השוממים רק כדי לחסל חיילים מובסים; הם סבו על עקבותיהם וצעדו חזרה אל המישורים, לעבר הערבות המובילות למדריד.