פריז, סיפור אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פריז, סיפור אהבה
הוספה למועדפים

פריז, סיפור אהבה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים

ראובן מירן

ראובן מירן (נולד ב-1944 בכפר סבא) הוא סופר עברי, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים.

מירן גדל ולמד בכפר סבא. בשנים 1970-1995 שימש בתפקידים שונים בשירות משרד החוץ ו"המוסד". למד פילוסופיה בסורבון בפריז. החל לפרסם מסיפוריו הקצרים בגיל מאוד צעיר. סיפורו הראשון נדפס כשהיה כבן 17.
מירן החל לתרגם לאחר שובו ארצה. קודם מצרפתית, ואחר כך גם מאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנת 2003, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים את הוצאת הספרים הקטנה, נהר ספרים, המתמחה בתרגום ספרים ייחודיים, בצד ספרים מקוריים מאת מירן עצמו. מירן הוא גם מבקר ספרים ומפרסם ביקורות ספרים וסיקורות בעיתונות הארצית בישראל. בשנת 2003 זכה בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת - "אביר במסדר הדקלים האקדמי".
ב-2011 זכה בפרס אוסטנה האיטלקי על מפעל תרגום של ספרי מופת וטקסטים מכוננים משפות אירופיות לעברית.

נושאים

תקציר

דומה שאין עוד עיר על פני כדור הארץ שסופרים ומשוררים, אמנים והוגי דעות כה רבים — מכל התרבויות ובכל הזמנים — כתבו על אודותיה כה רבות. עם כל הכבוד השמור לערים מופלאות ברחבי תבל, אין עוד אחת שרבים כל כך נמשכו ונמשכים אליה בעבותות של קסם וחשים דחף לכתוב עליה. כי פריז היא סיפור אהבה, וכמו בכל סיפור אהבה, היא מקרינה על אוהביה משיכה עצומה ומזרימה לעורקי הדמיון אינסוף לחשים מפתים.
 
במשך כשנתיים אספתי מדבריהם של מאות סופרים, משוררים, אמנים ופילוסופים בני כל הזמנים והלאומים, שפריז עוררה בהם תחושות מרטיטות לב והִשרתה עליהם מחשבות ורגשות שהניעו רבות מיצירותיהם. כולם יחד, וכל אחת ואחד מהם בנפרד, יוצרים עומק ספרותי המאפשר לנו להכיר טוב יותר את העיר הזאת ולהמשיך לעשותה מקור השראה ומשיכה. מבחר צילומים שצילמתי המביעים את התרשמותי מאווירתה המיוחדת של פריז מלווים את הקטעים שבחרתי ושאת מרביתם תרגמתי. ר"מ

פרק ראשון

פריז היא עירם של הזרים. כאן עצם היותך טַייל מעניק לך מעין אזרחות. כאן הרחוב הוא סלון, הצגה מתמדת. לעתים קשה לנטוש את ההצגה הזאת כדי להיכנס למקום כלשהו. למרבה המזל, בכל חלק מחלקי העיר מצויות מרפסות בתי הקפה הללו לאלפיהן — לעניים, לעשירים — כולן מאירות פנים לאורחיהן. שם אפשר להמשיך ולצְפּות בהצגת הרחוב. לא חייבים ליטול בה חלק, ההתבוננות לבדה היא מקור עונג. פריז היא העיר שדבר אינו נפסק בה, עיר שבה העבר ממשיך לחיות. בפריז מתקיימת תמיד נוכחות ההווה לצד הזיכרון.
[...] פריז היא מטרופולין וכפר שכוח־אל, גן פורח וחורבה מטה לנפול. בפריז הזוהמה היא צבע, העוני והאימה צבועים יופי שאין להגדירו [...] הרחוב היפה ביותר בפריז הוא הנהר שלה, הסֵן.
פרנץ הסל (Hessel),י Flâneries parisiennes, רשימות משנות ה־30 של המאה ה־20
 
הרחוב, הרחוב בפריז, איזה סרט!... בלזק טען שהאנשים בפריז רצים בבוקר ברחובות, רצים כולם אחרי הכסף. המכירים אתם מחזה יותר שובה לב, יותר משעשע, יותר מרתק מלהתבונן ממרפסת של בית קפה — למשל בכיכר האופרה או בכיכר התיאטרון הצרפתי, בסביבות אחת עשרה לפני הצהריים — בתנועה המופלאה הזאת של אנשים שבאים והולכים, נכנסים לבתים ויוצאים מהם, יוצאים ממכוניות ונכנסים לתוכן, עוזבים וחוזרים, נדחפים ודוחפים, מופיעים שוב וללא הרף על המדרכות, עוברים וחולפים, חולפים ועוברים, עוברים ושבים... ואתה מלווה אותם במבט ומדמיין לעצמך את העסקים, את האהבות, את העיסוקים, הסיפורים, הסיבוכים שהם יכולים לגרום להם או שעלולים לקרות להם במשך היום!"
בלז סנדראר, Panorama de la pègreי (1935)
 
מעולם לא היה מקום אחר בפריז שאותו אהב כל כך, העצים המפוזרים, הבתים הישנים המטויחים לבן וצבועים חום בתחתיתם, הפס הירוק הנמרח של האוטובוס ברחבה העגולה, צבע פרחי הארגמן על אבני הרחוב, רחוב קרדינל לֶמוּאַן היורד במפתיע מהגבעה לנהר, ומנגד — רחוב מוּפְטַאר הצר וההומה אדם, עולם לעצמו.
ארנסט המינגוויי, The Snows of Kilimanjaroי (1936)
 
אך מדוע עלי לדבר על תמונות בעוד שפריז עצמה, במהלך הימים האחרונים, יצרה תמונה ענקית וזוהרת. [...] מעולם לא ראיתי את פריז מקסימה יותר מאשר בחג המולד האחרון. [...] השמים קרנו והאוויר היה רך כביום של אוויר דרומי. היה זה יום שחובה לבלותו ברחובות, ומרבית האנשים נהגו כך. [...] צעדתי לאורך הרציפים לעבר הנוטרדם ונדהמתי יותר מתמיד מצבעוניותה הרבגונית של פריז, כאשר מכל נקודה מול הלובר אתה יכול לִצפּוֹת מעלה־מטה בסֵן... [...] מכל הערים הגדולות, פריז היא המקום הנוח ביותר בימות חמה.
הנרי ג'יימס, Parisian Sketches, New York Tribune י(1876-1875)
 
אני אוהב את המקום הזה, הייתי רוצה להישאר כאן לנצח... כאן אכתוב, כאן אחיה ואכתוב... ובכל יום אראה עוד קצת מפריז, אחקור את זה, אלמד כאילו היה מדובר בספר... הרחובות שרים, האבנים מדברות ובתים נוטפים היסטוריה, תהילה, רומנטיקה.
הנרי מילר, מכתב לידיד (1934)
 
פריז היא אוקיינוס המפיץ שפע אוויר — רוגַע ומַרפא לאמנות. האם לא אצות־ים הצפות על פני הגלים הן רעמות השיער הנשי היפות הצפות מול עינינו מעל שובלֵי האדם? ידועה השפעתה הטובה של קרבת הים על מי שחוֹוים קושי מסוים לחיות, כמאמרו של מִישְלֶה. אך יצירת אמנות אף היא גוף חי; במקום אחר היא הייתה אולי חיה, אך במצב של רזון ודלות, בעוד שהים הזה, פריז, יעשיר אותה בכוחותיו החיוניים, בקִצבּו, בנפלאותיו התת־מימיות ובאינסוף שהוא מכיל בחובו. [...] זו הסיבה שבמחוזות הפריפריה כמעט אין סופרים גדולים, אמנים גדולים. [...] על סופרים כגונקור והויסמאנס לחיות בפריז, כשם שאיכר חי בשדותיו. אפילו משורר כבודלר לא היה כותב את "פרחי הרע" אלמלי היה — במשך שנים — תופס ברחובות שעבר בהם את הכאב, הצייקנות, איפור הפנים, איפור השמים, מחזות ולחנים צבאיים, סמרטוטים, עצבים, דם, סכיני רוצחים, כתרי מלכים נמלטים על נפשם — כל מה שאינו נצבר ומתרכז אלא בעיר בירה ענקית, ושהוא [בודלר] אסף והשליך באי־סדר למְכַל השטני של יצירתו. [...] אבל הקשר הזה עם פריז אינו צורך לסופרים או למשוררים הפריזאים בלבד. גוטייה [תֵאופיל גוטייה] למשל, לא יכול היה לעבוד על יצירותיו הפנטסטיות המוזרות אלא בפריז. [...] ובכן, מדוע אפוא הצורך הזה לגור בפריז? העניין הוא שמלבד האווירה המחשמלת של פריז שעליה דיברנו זה עתה, הסופרים שבמחוזות הפריפריה מוצאים בה יתרון נוסף ומיוחד: פריז מאפשרת להם להתרחק ויוצרת אצלם נוסטלגיה. והרי אפשר לומר שכל אמנות נולדת מנוסטלגיה כלשהי, תשוקה להתגבר על חֶסֶר, לשרוד ולשמֵר את מה שבקרוב יהיה רחוק — או לא יהיה כלל.
ז'ורז' רודנבך (Rodenbach)
Bruges, Saint-Malo, Paris et les petites patries,י (2008)
 
במהלך כל מסעותי ראיתי לא מעט ערי בירה, אלה הנולדות, אלה הגדֵלות, אלה הנמצאות במלוא פריחתן, אלה הגוועות, אלה שכבר מתו — אך לא ראיתי אף לא עיר אחת המותירה רושם כה עז כפריז, היוצרת רושם של אוכלוסייה בלתי נִלאית, תזזיתית; אנשים החיים באותה רמת פעילות, אם תחת אור השמש או בוהק הגַז, משולחי רסן למען תענוגותיהם ועסקיהם, מתאפיינים בתנועה בלתי פוסקת.
מקסים דו קַאן (Du Camp), יParis, ses organes, ses fonctions, sa vie dans la seconde moitié du 19e siècleי (1869-1875)
 
יש רק פריז אחת, ואין זה משנה עד כמה קשה לחיות בה, ואפילו אם יהיה קשה יותר ורע יותר — האוויר הצרפתי מנקה את המוח ומיטיב; עולם שלם של טוב.
וינסנט ואן גוך, מכתב לאמן אנגלי השוקל לעבור לפריז (1886)
 
המתבונן בעומקה של פריז מסתחרר. אין דבר פנטסטי יותר, טרגי יותר, עילאי יותר. [...] במאה העשרים תקום אומה יוצאת מן הכלל. אומה זו תהיה גדולה, והדבר לא ימנע ממנה להיות חופשית. היא תהיה מפורסמת, עשירה, נבונה, רודפת שלום ולבבית כלפי שאר האנושות. [...] בירתה של אומה זו תהיה פריז, אך היא לא תיקרא כלל וכלל "צרפת". שמה יהיה אירופה. היא תיקרא אירופה במאה העשרים; ובמאות הבאות, אחרי שינויים גדולים עוד יותר, היא תיקרא האנושות.
ויקטור הוגו, Paris – Guide de l'exposition universelleי (1869)
 
מבט על העיר הזאת במלוא חיותה, צפייה מן הצד בהדרהּ, מחדירים ברוח האדם רגש קורע לב. אין אזור רחב ידיים יותר; אין עוד נוף מטריד ונשגב יותר; אותם אנשים, שבאי־אלו מקרים בחיים נטשו את נוף פריז לטובת נוף האוקיינוס, לא חוו עם שינוי המראה, עלייה כלשהי במידת האינסוף. מעבר לכך, כשעוברים מהאופק של בני האדם לאופק הדברים, דבר אינו מתפוגג. [...] פריז, בהיותה רעיון ועיר בעת ובעונה אחת, נוכחת בכל מקום. פריז שייכת לפריזאים, ושייכת לעולם. גם אם היו רוצים להחלים ממנה, לא היו יכולים. פריז ניתנת לנשימה. היא נמצאת בקרבו של כל מי שנשמה בו, גם אם אינו מכיר אותה. קל וחומר בקרבו של מי שהכיר אותה. פיזור הנפש הפראי של האוקיינוס מסתבך מן הזיכרון הזה המשתווה לסערות. [...] היא עולה בדעתנו מעצמה, גגותיה בוקעים מבין הזרמים; העיר מורכבת מהגל הזה, ורעד אינסופי זה מתווסף לה. נדמה ששומעים בהמון הנחשולים את המולת תל הנמלים של הרחובות. קסם פראי. מביטים בים ורואים את פריז. השלוות הגדולות, המכילות מרחבים אלו, אינן סותרות את החלום. השכחות האדירות, המקיפות אתכם, אינן עושות דבר. המחשבה נעשית שלווה, אך לשלווה הסובלת טִרדה זו. עטיפתה הסמיכה של החשֵכה מאפשרת לַהילה הזוהרת המגיעה מבעד לאופק לעבור, וההילה הזאת היא פריז. די לחשוב עליה והיא כבר שלנו. היא נטמעת בחשאי בפיזור האילם של ההתבוננות. אין די בהירגעות הנעלה מהשמים זרועי הכוכבים כדי לפוגג בעומק הנפש את דמותה הגדולה של העיר הנעלה. המבנים המרשימים, ההיסטוריה, העם במלאכתו, הנשים האלילות, הילדים הגיבורים, המהפכות המתחילות בזעם ומסתיימות ביצירות מופת, היכולת העילאית הקדושה שבמערבולת הדעת, אותן דוגמאות רוגשות, אותם חיים, אותם נעורים. כל זאת עומד לנגד עיניו של הנעדר. ופריז נשארת בלתי נשכחת, נותרת בלתי מחיקה. בלתי ניתנת להעלמה, גם לָאדם השקוע בצל, המעביר את לילותיו בהרהור אל מול השלווה הנצחית, ובנשמתו מקננת הפליאה העמוקה מהכוכבים.
ויקטור הוגו, להיות גולה, מצרפתית: שי סנדיק, נהר ספרים, 2010
 
פריז אינה קיימת. פריז הגדולה הזאת, בירת העולם, שבהשוואה אליה אתונה, רומא, מֶמפִיס ובבל לא היו אלא עיירות פרובינציאליות [...] פריז הזאת, קוטב צפוני ודרומי כאחד של הציוויליזציה [...] פריז הזאת, שאדם חייב להתגורר בה כדי להיות משהו בעולם הזה [...] פריז הזאת, שהתגוררו בה האישים הגדולים ביותר בעבר ובהווה [...] פריז הזאת, שאף לא אוזן אנושית אחת נותרה אדישה למוצא פיה, שאף לא לב אחד שכח להִתאווֹת למראיה ולחיוכה; פריז הגדולה, העצומה, הנצחית הזאת — אינה קיימת. היא אינה קיימת כיוון שמה שאתם קוראים לה פריז אינה כלל וכלל פריז שאנחנו מכירים, זאת שמאז ומתמיד הורגלנו לקנא בה או לארור אותה.
פול־ארנסט דה ראטייה (de Rattier), יParis n'existe pasי (1857)
 
בִּשְׁמֵי פָּרִיס יָצְאוּ לַקְּרָב / שְנֵי מְטוֹסִים גְּדוֹלֵי מִדוֹת / אֶחָד אָדֹם שֵנִי שָחֹר / שָׁעָה שֶׁבַּמָּרוֹם זָרַח / מְטוֹס הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּצְחִי
[...]
אַךְ כַּמָּה נֹעַם מִסָּבִיב / פָּרִיס כְּמוֹ נַעֲרָה יָפָה / נֵעוֹרָה בְּכִסוּף רָחָב / הִתְנַעֲרָה סְתוּרַת שֵׂעָר / וְעַל שְׂפָתֶיהָ שִיר חָדָש
גיוֹם אפולינר, "הגבעות", מצרפתית: דורי מנור, אמצע הבשר, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2011

ראובן מירן

ראובן מירן (נולד ב-1944 בכפר סבא) הוא סופר עברי, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים.

מירן גדל ולמד בכפר סבא. בשנים 1970-1995 שימש בתפקידים שונים בשירות משרד החוץ ו"המוסד". למד פילוסופיה בסורבון בפריז. החל לפרסם מסיפוריו הקצרים בגיל מאוד צעיר. סיפורו הראשון נדפס כשהיה כבן 17.
מירן החל לתרגם לאחר שובו ארצה. קודם מצרפתית, ואחר כך גם מאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנת 2003, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים את הוצאת הספרים הקטנה, נהר ספרים, המתמחה בתרגום ספרים ייחודיים, בצד ספרים מקוריים מאת מירן עצמו. מירן הוא גם מבקר ספרים ומפרסם ביקורות ספרים וסיקורות בעיתונות הארצית בישראל. בשנת 2003 זכה בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת - "אביר במסדר הדקלים האקדמי".
ב-2011 זכה בפרס אוסטנה האיטלקי על מפעל תרגום של ספרי מופת וטקסטים מכוננים משפות אירופיות לעברית.

עוד על הספר

  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים

נושאים

פריז, סיפור אהבה ראובן מירן
פריז היא עירם של הזרים. כאן עצם היותך טַייל מעניק לך מעין אזרחות. כאן הרחוב הוא סלון, הצגה מתמדת. לעתים קשה לנטוש את ההצגה הזאת כדי להיכנס למקום כלשהו. למרבה המזל, בכל חלק מחלקי העיר מצויות מרפסות בתי הקפה הללו לאלפיהן — לעניים, לעשירים — כולן מאירות פנים לאורחיהן. שם אפשר להמשיך ולצְפּות בהצגת הרחוב. לא חייבים ליטול בה חלק, ההתבוננות לבדה היא מקור עונג. פריז היא העיר שדבר אינו נפסק בה, עיר שבה העבר ממשיך לחיות. בפריז מתקיימת תמיד נוכחות ההווה לצד הזיכרון.
[...] פריז היא מטרופולין וכפר שכוח־אל, גן פורח וחורבה מטה לנפול. בפריז הזוהמה היא צבע, העוני והאימה צבועים יופי שאין להגדירו [...] הרחוב היפה ביותר בפריז הוא הנהר שלה, הסֵן.
פרנץ הסל (Hessel),י Flâneries parisiennes, רשימות משנות ה־30 של המאה ה־20
 
הרחוב, הרחוב בפריז, איזה סרט!... בלזק טען שהאנשים בפריז רצים בבוקר ברחובות, רצים כולם אחרי הכסף. המכירים אתם מחזה יותר שובה לב, יותר משעשע, יותר מרתק מלהתבונן ממרפסת של בית קפה — למשל בכיכר האופרה או בכיכר התיאטרון הצרפתי, בסביבות אחת עשרה לפני הצהריים — בתנועה המופלאה הזאת של אנשים שבאים והולכים, נכנסים לבתים ויוצאים מהם, יוצאים ממכוניות ונכנסים לתוכן, עוזבים וחוזרים, נדחפים ודוחפים, מופיעים שוב וללא הרף על המדרכות, עוברים וחולפים, חולפים ועוברים, עוברים ושבים... ואתה מלווה אותם במבט ומדמיין לעצמך את העסקים, את האהבות, את העיסוקים, הסיפורים, הסיבוכים שהם יכולים לגרום להם או שעלולים לקרות להם במשך היום!"
בלז סנדראר, Panorama de la pègreי (1935)
 
מעולם לא היה מקום אחר בפריז שאותו אהב כל כך, העצים המפוזרים, הבתים הישנים המטויחים לבן וצבועים חום בתחתיתם, הפס הירוק הנמרח של האוטובוס ברחבה העגולה, צבע פרחי הארגמן על אבני הרחוב, רחוב קרדינל לֶמוּאַן היורד במפתיע מהגבעה לנהר, ומנגד — רחוב מוּפְטַאר הצר וההומה אדם, עולם לעצמו.
ארנסט המינגוויי, The Snows of Kilimanjaroי (1936)
 
אך מדוע עלי לדבר על תמונות בעוד שפריז עצמה, במהלך הימים האחרונים, יצרה תמונה ענקית וזוהרת. [...] מעולם לא ראיתי את פריז מקסימה יותר מאשר בחג המולד האחרון. [...] השמים קרנו והאוויר היה רך כביום של אוויר דרומי. היה זה יום שחובה לבלותו ברחובות, ומרבית האנשים נהגו כך. [...] צעדתי לאורך הרציפים לעבר הנוטרדם ונדהמתי יותר מתמיד מצבעוניותה הרבגונית של פריז, כאשר מכל נקודה מול הלובר אתה יכול לִצפּוֹת מעלה־מטה בסֵן... [...] מכל הערים הגדולות, פריז היא המקום הנוח ביותר בימות חמה.
הנרי ג'יימס, Parisian Sketches, New York Tribune י(1876-1875)
 
אני אוהב את המקום הזה, הייתי רוצה להישאר כאן לנצח... כאן אכתוב, כאן אחיה ואכתוב... ובכל יום אראה עוד קצת מפריז, אחקור את זה, אלמד כאילו היה מדובר בספר... הרחובות שרים, האבנים מדברות ובתים נוטפים היסטוריה, תהילה, רומנטיקה.
הנרי מילר, מכתב לידיד (1934)
 
פריז היא אוקיינוס המפיץ שפע אוויר — רוגַע ומַרפא לאמנות. האם לא אצות־ים הצפות על פני הגלים הן רעמות השיער הנשי היפות הצפות מול עינינו מעל שובלֵי האדם? ידועה השפעתה הטובה של קרבת הים על מי שחוֹוים קושי מסוים לחיות, כמאמרו של מִישְלֶה. אך יצירת אמנות אף היא גוף חי; במקום אחר היא הייתה אולי חיה, אך במצב של רזון ודלות, בעוד שהים הזה, פריז, יעשיר אותה בכוחותיו החיוניים, בקִצבּו, בנפלאותיו התת־מימיות ובאינסוף שהוא מכיל בחובו. [...] זו הסיבה שבמחוזות הפריפריה כמעט אין סופרים גדולים, אמנים גדולים. [...] על סופרים כגונקור והויסמאנס לחיות בפריז, כשם שאיכר חי בשדותיו. אפילו משורר כבודלר לא היה כותב את "פרחי הרע" אלמלי היה — במשך שנים — תופס ברחובות שעבר בהם את הכאב, הצייקנות, איפור הפנים, איפור השמים, מחזות ולחנים צבאיים, סמרטוטים, עצבים, דם, סכיני רוצחים, כתרי מלכים נמלטים על נפשם — כל מה שאינו נצבר ומתרכז אלא בעיר בירה ענקית, ושהוא [בודלר] אסף והשליך באי־סדר למְכַל השטני של יצירתו. [...] אבל הקשר הזה עם פריז אינו צורך לסופרים או למשוררים הפריזאים בלבד. גוטייה [תֵאופיל גוטייה] למשל, לא יכול היה לעבוד על יצירותיו הפנטסטיות המוזרות אלא בפריז. [...] ובכן, מדוע אפוא הצורך הזה לגור בפריז? העניין הוא שמלבד האווירה המחשמלת של פריז שעליה דיברנו זה עתה, הסופרים שבמחוזות הפריפריה מוצאים בה יתרון נוסף ומיוחד: פריז מאפשרת להם להתרחק ויוצרת אצלם נוסטלגיה. והרי אפשר לומר שכל אמנות נולדת מנוסטלגיה כלשהי, תשוקה להתגבר על חֶסֶר, לשרוד ולשמֵר את מה שבקרוב יהיה רחוק — או לא יהיה כלל.
ז'ורז' רודנבך (Rodenbach)
Bruges, Saint-Malo, Paris et les petites patries,י (2008)
 
במהלך כל מסעותי ראיתי לא מעט ערי בירה, אלה הנולדות, אלה הגדֵלות, אלה הנמצאות במלוא פריחתן, אלה הגוועות, אלה שכבר מתו — אך לא ראיתי אף לא עיר אחת המותירה רושם כה עז כפריז, היוצרת רושם של אוכלוסייה בלתי נִלאית, תזזיתית; אנשים החיים באותה רמת פעילות, אם תחת אור השמש או בוהק הגַז, משולחי רסן למען תענוגותיהם ועסקיהם, מתאפיינים בתנועה בלתי פוסקת.
מקסים דו קַאן (Du Camp), יParis, ses organes, ses fonctions, sa vie dans la seconde moitié du 19e siècleי (1869-1875)
 
יש רק פריז אחת, ואין זה משנה עד כמה קשה לחיות בה, ואפילו אם יהיה קשה יותר ורע יותר — האוויר הצרפתי מנקה את המוח ומיטיב; עולם שלם של טוב.
וינסנט ואן גוך, מכתב לאמן אנגלי השוקל לעבור לפריז (1886)
 
המתבונן בעומקה של פריז מסתחרר. אין דבר פנטסטי יותר, טרגי יותר, עילאי יותר. [...] במאה העשרים תקום אומה יוצאת מן הכלל. אומה זו תהיה גדולה, והדבר לא ימנע ממנה להיות חופשית. היא תהיה מפורסמת, עשירה, נבונה, רודפת שלום ולבבית כלפי שאר האנושות. [...] בירתה של אומה זו תהיה פריז, אך היא לא תיקרא כלל וכלל "צרפת". שמה יהיה אירופה. היא תיקרא אירופה במאה העשרים; ובמאות הבאות, אחרי שינויים גדולים עוד יותר, היא תיקרא האנושות.
ויקטור הוגו, Paris – Guide de l'exposition universelleי (1869)
 
מבט על העיר הזאת במלוא חיותה, צפייה מן הצד בהדרהּ, מחדירים ברוח האדם רגש קורע לב. אין אזור רחב ידיים יותר; אין עוד נוף מטריד ונשגב יותר; אותם אנשים, שבאי־אלו מקרים בחיים נטשו את נוף פריז לטובת נוף האוקיינוס, לא חוו עם שינוי המראה, עלייה כלשהי במידת האינסוף. מעבר לכך, כשעוברים מהאופק של בני האדם לאופק הדברים, דבר אינו מתפוגג. [...] פריז, בהיותה רעיון ועיר בעת ובעונה אחת, נוכחת בכל מקום. פריז שייכת לפריזאים, ושייכת לעולם. גם אם היו רוצים להחלים ממנה, לא היו יכולים. פריז ניתנת לנשימה. היא נמצאת בקרבו של כל מי שנשמה בו, גם אם אינו מכיר אותה. קל וחומר בקרבו של מי שהכיר אותה. פיזור הנפש הפראי של האוקיינוס מסתבך מן הזיכרון הזה המשתווה לסערות. [...] היא עולה בדעתנו מעצמה, גגותיה בוקעים מבין הזרמים; העיר מורכבת מהגל הזה, ורעד אינסופי זה מתווסף לה. נדמה ששומעים בהמון הנחשולים את המולת תל הנמלים של הרחובות. קסם פראי. מביטים בים ורואים את פריז. השלוות הגדולות, המכילות מרחבים אלו, אינן סותרות את החלום. השכחות האדירות, המקיפות אתכם, אינן עושות דבר. המחשבה נעשית שלווה, אך לשלווה הסובלת טִרדה זו. עטיפתה הסמיכה של החשֵכה מאפשרת לַהילה הזוהרת המגיעה מבעד לאופק לעבור, וההילה הזאת היא פריז. די לחשוב עליה והיא כבר שלנו. היא נטמעת בחשאי בפיזור האילם של ההתבוננות. אין די בהירגעות הנעלה מהשמים זרועי הכוכבים כדי לפוגג בעומק הנפש את דמותה הגדולה של העיר הנעלה. המבנים המרשימים, ההיסטוריה, העם במלאכתו, הנשים האלילות, הילדים הגיבורים, המהפכות המתחילות בזעם ומסתיימות ביצירות מופת, היכולת העילאית הקדושה שבמערבולת הדעת, אותן דוגמאות רוגשות, אותם חיים, אותם נעורים. כל זאת עומד לנגד עיניו של הנעדר. ופריז נשארת בלתי נשכחת, נותרת בלתי מחיקה. בלתי ניתנת להעלמה, גם לָאדם השקוע בצל, המעביר את לילותיו בהרהור אל מול השלווה הנצחית, ובנשמתו מקננת הפליאה העמוקה מהכוכבים.
ויקטור הוגו, להיות גולה, מצרפתית: שי סנדיק, נהר ספרים, 2010
 
פריז אינה קיימת. פריז הגדולה הזאת, בירת העולם, שבהשוואה אליה אתונה, רומא, מֶמפִיס ובבל לא היו אלא עיירות פרובינציאליות [...] פריז הזאת, קוטב צפוני ודרומי כאחד של הציוויליזציה [...] פריז הזאת, שאדם חייב להתגורר בה כדי להיות משהו בעולם הזה [...] פריז הזאת, שהתגוררו בה האישים הגדולים ביותר בעבר ובהווה [...] פריז הזאת, שאף לא אוזן אנושית אחת נותרה אדישה למוצא פיה, שאף לא לב אחד שכח להִתאווֹת למראיה ולחיוכה; פריז הגדולה, העצומה, הנצחית הזאת — אינה קיימת. היא אינה קיימת כיוון שמה שאתם קוראים לה פריז אינה כלל וכלל פריז שאנחנו מכירים, זאת שמאז ומתמיד הורגלנו לקנא בה או לארור אותה.
פול־ארנסט דה ראטייה (de Rattier), יParis n'existe pasי (1857)
 
בִּשְׁמֵי פָּרִיס יָצְאוּ לַקְּרָב / שְנֵי מְטוֹסִים גְּדוֹלֵי מִדוֹת / אֶחָד אָדֹם שֵנִי שָחֹר / שָׁעָה שֶׁבַּמָּרוֹם זָרַח / מְטוֹס הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּצְחִי
[...]
אַךְ כַּמָּה נֹעַם מִסָּבִיב / פָּרִיס כְּמוֹ נַעֲרָה יָפָה / נֵעוֹרָה בְּכִסוּף רָחָב / הִתְנַעֲרָה סְתוּרַת שֵׂעָר / וְעַל שְׂפָתֶיהָ שִיר חָדָש
גיוֹם אפולינר, "הגבעות", מצרפתית: דורי מנור, אמצע הבשר, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2011