הספרייה הציבורית
כאן ממלכתו של הסֵפר – זה מורגש מיד. עובדי הספרייה הם אנשים שדבקו בספר, בהשתקפות החיים, והם עצמם הפכו כאילו רק להשתקפות של בני אדם חיים, אמיתיים.
אפילו עובדי המלתחה שקטים באופן מסתורי, מלאי שלווה מתבוננת, לא כהים ולא בלונדינים אלא ככה, איזה דבר ממוצע.
בבית הם אולי שותים בימי ראשון כוהל מפוגל ומכים את האישה זמן ארוך, אבל בספרייה יש להם אופי לא רעשני, לא מתבלט, אפוף קדרות מצועפת.
ויש גם עובד שכזה: הוא מצייר. בעיניו עצב רך. פעם בשבועיים, כאשר הוא מסיר את המעיל מאדם שמן לבוש מקטורן שחור, הוא אומר בקול נמוך ש"ניקולאי סרגֵייֶביץ' הואיל להעריך את הציורים שלי וקונסטנטין וַסילייביץ' גם הוא מעריך אותם, את הצעד הראשון עשיתי, אבל איך לפרוץ קדימה, זאת אומרת, ממש לא ברור לי."
האיש השמן מקשיב. הוא כַּתָּב עיתונות, נשוי, עם משקל עודף ועבודת יתר. פעם בשבועיים הוא הולך לספרייה לנוח – הוא קורא על משפטים פליליים, מצייר בחריצות על פיסת נייר את תרשים האתר שבו התרחש הרצח, הוא מאוד שבע רצון, והוא שוכח שהוא נשוי ושיש לו עומס בעבודה.
הכתב מקשיב לעובד הספרייה בתהייה נפחדת וחושב: טוב, אבל איך צריך להתנהג עם בן אדם שכזה? לתת לו מטבע של עשר קופייקות תוך כדי יציאה – הוא עלול להיעלב: הוא הרי אמן; לא לתת – גם אז הוא ייעלב: בכל זאת הוא משרת אותך.
בחדר הקריאה יש עובדים בכירים יותר: הספרנים. אחדים מהם – "הראויים לציון" – הם בעלי ליקוי גופני ברור לעין: אצל זה האצבעות מעוותות, ואצל ההוא הראש נשמט הצִדה וכך הוא נשאר. לבושים גרוע, רזים באופן קיצוני. נראים כאילו רודפת אותם איזו מחשבה פנאטית, שאינה ידועה לעולם.
גוגול היה מיטיב לתאר אותם!
לספרנים ה"לא מצטיינים" יש התחלה של קרחת עדינה, חליפות אפורות נקיות, קורֶקְטיוּת בַּמבָּטים ואִטיות מַלְאָה בתנועות. הם כל הזמן לועסים משהו ומניעים את הלסתות, אף כי אין להם שום דבר בפה, מדברים בלחש מתוך הרגל; באופן כללי הם נפגעי ספר, בכך שאין להם רשות לפהק פיהוק עסיסי.
קהל הקוראים כעת, בזמן המלחמה,עבר שינוי. יש פחות סטודנטים. ממש מעט סטודנטים. לעתים נדירות מאוד אתה רואה סטודנט כָּלֶה ללא כאב בקרן זווית. זהו בעל "כרטיס לבן". יש לו משקפי מצבט עם מסגרת קרן, או שהוא צולע קלות. חוץ מזה יש גם סטודנט ממשלתי. הסטודנט הממשלתי הוא בן אדם שברירי, עם שפם משתפל, עייף מן החיים וצופה בהם בהתבוננות גדולה: הוא קורא קצת משהו, חושב קצת על משהו, מתבונן קצת בציורים שעל המנורות ומשתוחח על גבי הספר. הוא חייב לסיים את האוניברסיטה, חייב ללכת לצבא, אבל בכלל לשם מה למהר? הוא עוד יספיק.
סטודנט-לשעבר חוזר אל הספרייה בצורת קצין פצוע, עם רטייה שחורה. הפצע שלו מחלים. הוא צעיר וסמוק לחיים. הוא סעד את לבו וטייל בשדרות נייֶבסקי. שדרות נייבסקי כבר מוארות. החל מִצְעד הניצחון של העיתון "מעריב הבורסה". בחלון הראווה של יֶליסֵייֶב מוצג אשכול ענבים בתוך גרעיני דוחן. לערוך ביקורים עוד מוקדם. הקצין הולך לספרייה מתוך נוסטלגיה, מותח מתחת לשולחנו רגליים ארוכות וקורא ב"אַפּולו". די משעמם. מולו יושבת סמינריסטית. לומדת אנטומיה ומעתיקה למחברתה קיבה. היא נראית כמי שנולדה באזור קַלוּגה – פניה רחבים, עצמותיה רחבות, ורודת לחיים, מסורה וסבלנית.
על ידה tableau ציורי – רכוש חובה בכל ספרייה ציבורית בקיסרות הרוסית: יהודי ישֵן. הוא מותש. שׂערו שחור-להבה. לחייו נפולות. על המצח חבורות, הפה פעור למחצה. הוא פולט נחירות קלות. מאין הוא – אין איש יודע. האם יש לו רישיון מגורים – אין איש יודע. הוא קורא יום-יום. הוא גם ישן יום-יום. על פניו עייפות איומה שאין לה תִכלה וכמעט טירוף. סגפן ספרים, סגפן מיוחד, יהודי, סגפן בוער באש תמיד.
בקרבת דוכן הספרנים אישה גדולה לבושה חולצה אפורה, בית חזָהּ רחב, קוראת בהתעניינות סוחפת. היא מאלה שמדברים בספרייה בקול רם בלתי צפוי, בפתיחות ובהתלהבות, מביעים פליאה על קטע שקראו בספר, ובמלוא ההתלהבות משוחחים עם שכניהם. למה היא קוראת – כי היא מחפשת מתכון להכנת סבון ביתי. היא בת ארבעים וחמש בערך. האם היא נורמלית? זו שאלה שרבים שואלים.
יש עוד מבקר קבוע אחד – אלוף משנה כחוש במעיל קצונה רחב מידות, במכנסיים רחבים ובמגפיים מצוחצחים למופת. הרגליים שלו קטנטנות. השפם בצבע אֵפר סיגרים. הוא מורח אותו במשחה מייצבת, ומזה מתקבלת קשת של צבעי אפור כהה. כל כך חסר כשרון היה עד כי לא הצליח לסיים את שירותו כאלוף משנה ולצאת לגמלאות כאלוף. כשנעשה גמלאי, עלה על העצבים לגנן, למשרתת ולנכד. בגיל שבעים ושלוש הכניס לעצמו לראש לכתוב את תולדות הגדוד שלו.
הוא כותב. עמוס חמישים קילו חומרי קריאה. הוא אהובם של הספרנים. הוא מברך אותם לשלום בנימוס מושלם. הוא כבר לא עולה על העצבים בבית. המשרתת מצחצחת לו בשמחה את המגפיים עד ברק מְרבי.
יש בספרייה עוד רבים ושונים. לא ניתן לתאר את כולם. יש גם הסובייקט הממורטט עד כדי כך, ששום דבר לא נאה לו חוץ מלכתוב מונוגרפיה מפוארת על בָּלֶט. תווי פניו הם מהדורה טרגית של האוּפּטמן, הגוף: לא משמעותי.
יש, כמובן, פקידים שתקועים בערמות של גיליונות "הנכה הרוסי" ו"המודיע הממשלתי". יש צעירים פרובינציאליים, הם משתלהבים תוך כדי הקריאה.
ערב. האולם חשוּך למחצה. דמויות חסרות תנועה ליד השולחנות – אסֵפה של עייפות, אהבת ידע, רדיפת כבוד...
מעבר לחלונות הרחבים מסתלסל שלג רך. לא רחוק – בשדרות נייבסקי – רותחים החיים. במרחקים – בהרי הקרפַּטים – נשפך דם.
