סאמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סאמה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"מעט מאוד עשיתי למען איש המחוז המזרחי. אך בקושי שיגרתי אליו כומר כדי שישמור עליו, והודעתי ליושבי הבית שהוא התארח בו, שלמחרת היום נערוך במקום רישום מדויק של הבגדים והכסף שנותרו, בנוכחות נוטריון. 
לא יכולתי להקדיש את כל כולי למטלות המידיות הללו, שכן הן היו עלולות לגזול מזמני ולהפריע לקיום הפגישה עם לוסיאנה. 

פרק ראשון

יצאתי מהעיר, עושה את דרכי במורד הנהר, הולך לבדי לפגוש את הספינה שלה המתנתי, בלי לדעת מתי היא תבוא.
הגעתי עד למזח הישן, אותו מבנה שאי אפשר להסבירו, שכן העיר ונמלהּ היו תמיד במקומם, רבע פרסה במעלה הנהר.
בין עמודי המזח, חלקת המים שנקלעה ביניהם מיטלטלת אנה ואנה.
עם הגלים הקטנים והמערבולות ללא מוצא, בא והלך בדייקנות קוף מת, שהיה עדיין שלם ולא התפורר. נוכח היער, המים היו תמיד הזמנה למסע שהוא לא יצא אליו, עד שלא חדל להיות קוף והיה לפגר של קוף. המים רצו לקחת אותו ואכן לקחו אותו, אבל הוא הסתבך להם בין עמודי המזח הרעועים ושם היה הוא, עומד לעזוב ולא, ושם היינו.
שם היינו, עומדים לעזוב ולא.
 
אף כי כה נוח הוא, נזהר אני מהטבע בארץ הזאת, שכן הוא ילדותי ומסוגל לסחוף אותי, וברפיון העֵרות-למחצה הוא אף שתל בי מחשבות בוגדניות, מאלה שאינן מעניקות נחת ומדי פעם גם אינן משרות שלווה. הוא גרם לכך שנתקלתי עם עצמי בדברים חיצוניים, שבהם, אם הסכנתי לדָבָר, יכולתי לזהות את עצמי.
הנושאים הללו נותרו שמורים רק לי, אינם נמנים על ענייני השיחה עם המושל ועם כולם, בשל יכולתי הדלה או האפסית לרכוש חברים קרובים שלהם אוכל לגלות את לבי. היה עלי לשאת את ההמתנה – ואת הסגירוּת – בשיחת יחיד, בלי למסור את הדברים לאיש. כפי שנהג לומר לי לעתים וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שלעתים מתגלה בחוצפתו, ואשר ניגש אלי באותו אחר צהריים, לא כיוון שהוא חיפש אותי, אלא תוך שעשה את דרכו באקראי. הוא סבר שבארץ המישורית הזאת, דומה שאני שקוע בבור. הוא אמר לי זאת פעם, ויותר מפעם הוא אמר זאת לאחרים, תוך שהוא מתעלם ממה שהיה ידוע לכול: שהייתי תרנגול קרבות, או לכל הפחות בעליה של מכלאת תרנגולי קרבות.
 
הוא הופיע בדיוק כשהקוף העסיק אותי והראיתי לו אותו, כדי להסיח את דעתו ולחסום את האפשרות שהוא ישאל אותי למעשיי במקום. והוא, וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שהיה נחות ממני, הרהר רגע, כמחפש את הדרך להדהים אותי בנושאים הנוגעים למוזרויות או לתגליות. לאחר מכן הוא הפנה את תשומת לבי לאחת מאותן חקירות – כך הוא כינה אותן – ואינני יודע האם אכן היו אלה חקירות, כיוון שעלה מהן חשד שהן רומזות להשוואה, והן היו מביכות ומבלבלות אותי וטורדות אותי לפעמים מעבר למידה הנסבלת.
הוא אמר שיש דג, באותו נהר עצמו, שהמים אינם אוהבים, ושהוא, כלומר הדג, נאלץ לבלות את חייו, את כל חייו, כמו הקוף, בלך ושוב בתוכם ובאורח עוד יותר כאוב, שכן הוא חי ועליו ללחום ללא הרף בזרם הנוזלי המבקש להשליכו ליבשה. ונטורה פרייטו אמר שהדגים האומללים הללו, הקשורים כל כך ליסוד הדוחה אותם ואולי קשורים אליו בעל כורחם, נאלצים להשתמש כמעט בכל כוחותיהם כדי להשיג אפשרות להישאר במקום, ואף כי הם תמיד מצויים בסכנה שיושלכו מחיקו של הנהר, ובמידה כזאת שלעולם אינך מוצא אותם בחלק המרכזי של הזרם אלא רק בשוליו, הרי שהם חיים חיים ארוכים, יותר מאשר משך החיים הרגיל של דגים אחרים. הוא אמר גם שהם נכנעים רק כשהמאמץ הנדרש מהם גדול מדי ואין עוד בכוחם להשיג לעצמם מזון.
עקבתי אחר הסיפור הזה בסקרנות חולנית, ולא האמנתי לתוכנו. כשבחנתי אותו, חששתי שמא אהרהר בדג ובעצמי בעת ובעונה אחת. לכן הזמנתי את ונטורה פרייטו לשוב, ושמרתי את דעותיי לעצמי.
דאגתי להעסיק את ראשי בסיבה להליכתי, בעובדה שאני ממתין לספינה, ושאם ספינה תיכנס הרי שהיא עשויה לשאת הודעה ממרתה ומהילדים, גם אם היא והם לא יבואו ואינם עתידים לבוא לעולם.

עוד על הספר

סאמה אנטוניו די בנדטו
יצאתי מהעיר, עושה את דרכי במורד הנהר, הולך לבדי לפגוש את הספינה שלה המתנתי, בלי לדעת מתי היא תבוא.
הגעתי עד למזח הישן, אותו מבנה שאי אפשר להסבירו, שכן העיר ונמלהּ היו תמיד במקומם, רבע פרסה במעלה הנהר.
בין עמודי המזח, חלקת המים שנקלעה ביניהם מיטלטלת אנה ואנה.
עם הגלים הקטנים והמערבולות ללא מוצא, בא והלך בדייקנות קוף מת, שהיה עדיין שלם ולא התפורר. נוכח היער, המים היו תמיד הזמנה למסע שהוא לא יצא אליו, עד שלא חדל להיות קוף והיה לפגר של קוף. המים רצו לקחת אותו ואכן לקחו אותו, אבל הוא הסתבך להם בין עמודי המזח הרעועים ושם היה הוא, עומד לעזוב ולא, ושם היינו.
שם היינו, עומדים לעזוב ולא.
 
אף כי כה נוח הוא, נזהר אני מהטבע בארץ הזאת, שכן הוא ילדותי ומסוגל לסחוף אותי, וברפיון העֵרות-למחצה הוא אף שתל בי מחשבות בוגדניות, מאלה שאינן מעניקות נחת ומדי פעם גם אינן משרות שלווה. הוא גרם לכך שנתקלתי עם עצמי בדברים חיצוניים, שבהם, אם הסכנתי לדָבָר, יכולתי לזהות את עצמי.
הנושאים הללו נותרו שמורים רק לי, אינם נמנים על ענייני השיחה עם המושל ועם כולם, בשל יכולתי הדלה או האפסית לרכוש חברים קרובים שלהם אוכל לגלות את לבי. היה עלי לשאת את ההמתנה – ואת הסגירוּת – בשיחת יחיד, בלי למסור את הדברים לאיש. כפי שנהג לומר לי לעתים וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שלעתים מתגלה בחוצפתו, ואשר ניגש אלי באותו אחר צהריים, לא כיוון שהוא חיפש אותי, אלא תוך שעשה את דרכו באקראי. הוא סבר שבארץ המישורית הזאת, דומה שאני שקוע בבור. הוא אמר לי זאת פעם, ויותר מפעם הוא אמר זאת לאחרים, תוך שהוא מתעלם ממה שהיה ידוע לכול: שהייתי תרנגול קרבות, או לכל הפחות בעליה של מכלאת תרנגולי קרבות.
 
הוא הופיע בדיוק כשהקוף העסיק אותי והראיתי לו אותו, כדי להסיח את דעתו ולחסום את האפשרות שהוא ישאל אותי למעשיי במקום. והוא, וֶנְטוּרָה פְּרִייֵטוֹ, שהיה נחות ממני, הרהר רגע, כמחפש את הדרך להדהים אותי בנושאים הנוגעים למוזרויות או לתגליות. לאחר מכן הוא הפנה את תשומת לבי לאחת מאותן חקירות – כך הוא כינה אותן – ואינני יודע האם אכן היו אלה חקירות, כיוון שעלה מהן חשד שהן רומזות להשוואה, והן היו מביכות ומבלבלות אותי וטורדות אותי לפעמים מעבר למידה הנסבלת.
הוא אמר שיש דג, באותו נהר עצמו, שהמים אינם אוהבים, ושהוא, כלומר הדג, נאלץ לבלות את חייו, את כל חייו, כמו הקוף, בלך ושוב בתוכם ובאורח עוד יותר כאוב, שכן הוא חי ועליו ללחום ללא הרף בזרם הנוזלי המבקש להשליכו ליבשה. ונטורה פרייטו אמר שהדגים האומללים הללו, הקשורים כל כך ליסוד הדוחה אותם ואולי קשורים אליו בעל כורחם, נאלצים להשתמש כמעט בכל כוחותיהם כדי להשיג אפשרות להישאר במקום, ואף כי הם תמיד מצויים בסכנה שיושלכו מחיקו של הנהר, ובמידה כזאת שלעולם אינך מוצא אותם בחלק המרכזי של הזרם אלא רק בשוליו, הרי שהם חיים חיים ארוכים, יותר מאשר משך החיים הרגיל של דגים אחרים. הוא אמר גם שהם נכנעים רק כשהמאמץ הנדרש מהם גדול מדי ואין עוד בכוחם להשיג לעצמם מזון.
עקבתי אחר הסיפור הזה בסקרנות חולנית, ולא האמנתי לתוכנו. כשבחנתי אותו, חששתי שמא אהרהר בדג ובעצמי בעת ובעונה אחת. לכן הזמנתי את ונטורה פרייטו לשוב, ושמרתי את דעותיי לעצמי.
דאגתי להעסיק את ראשי בסיבה להליכתי, בעובדה שאני ממתין לספינה, ושאם ספינה תיכנס הרי שהיא עשויה לשאת הודעה ממרתה ומהילדים, גם אם היא והם לא יבואו ואינם עתידים לבוא לעולם.