כמים אנחנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמים אנחנו
הוספה למועדפים

כמים אנחנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 578 עמ' מודפסים

תקציר

אנני או – רעיה, אם ואמנית בגיל העמידה – מחוללת טלטלה אדירה בקרב בני משפחתה. אחרי עשרים ושבע שנות נישואים, עם שלושה ילדים, מתאהבת אנני בוִויוֶוקָה. אהובתה העשירה, התרבותית והבוטחת היא סוחרת אמנות ממנהטן, שהובילה אותה אל ההצלחה המקצועית.
 
ויווקה ואנני מתכננות להינשא זו לזו בעיר הולדתה של משפחת אוֹ בקונטיקט, שם הוּתרו נישואים חד-מיניים זה לא כבר. אבל החתונה הממשמשת ובאה מעוררת רגשות מעורבים ופותחת תיבת פנדורה של סודות ארסיים שתססו עד כה מתחת לפני השטח.
כמים אנחנו הוא דיוקן סבוך ורב-רבדים של נישואים, משפחה והצורך העקשני בהבנה ובקשר, שמסופר לסירוגין על ידי בני משפחת או השונים – אנני הנון-קונפורמיסטית. אוריון, בעלה לשעבר הפסיכולוג. אריאן, בתה מתקנת העולם ואנדרו המרדן, אחיה התאום, ואחרונה חביבה, מריסה – בת הזקונים בעלת הנפש החופשייה.
 
באמצעות הומור וחמלה מכמירת לב, מפליא וולי לאמב לתאר את מהות החוויה האנושית ומשרטט גיבורים מלאי חיים ובלתי נשכחים, שנאבקים כדי למצוא נחמה וגאולה בעיי החורבות של אובדן וטראומה.
כמים אנחנו הוא יצירת מופת מרתקת, רחבת יריעה ומרוממת רוח, המעמיקה לחקור את המורכבויות של הלב האנושי ואת הדרכים שבהן אנו מבקשים למצוא אהבה ומשמעות בחיינו.

פרק ראשון

אנני או
 
לשמלת החתונה של ויוֵוקה יש שם: גאיה. היא מקסימה. שכבות של שיפון משי בצבע ירקרק־טורקיז, חצי שרוול, קו מותן גבוה, החלק התחתון מתרחב בא־סימטריות עם רמז לשובל מאחור. שכחתי את שם המעצב. יאני משהו. ויווקה מכירה אותו מאגודת מעצבי האופנה ההלניסטים. השמלה הגיעה אל הדירה אתמול מאתונה, ומיני גיהצה אותה ותלתה אותה על דלת ארון הבגדים של ויווקה.
גאיה: חיפשתי בגוגל אתמול אחרי שהשמלה של ויווקה הגיעה, וכתבתי על כרטיסייה. היא על השידה. אני לוקחת אותה וקוראת.
מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה, אלת האדמה הקדומה ואם האלים האולימפיים. היא היתה אמו של אורנוס, שהיה התגלמותם היוונית הקדומה של השמים, ובהמשך בת זוגו. עם ילדיהם נמנים ההרים, הימים, הקיקלופים והענקים בעלי מאה הידיים שסייעו לזאוס בקרב המוצלח נגד הטיטאנים, שגם אותם ילדה גאיה.
תוהו ובוהו, גילוי עריות, מלחמות אחים: שם מוזר לשמלת חתונה.
גם שלוש השמלות של ורה וונג שוויווקה שלחה לי כדי להחליט ביניהן הגיעו אתמול. (ורה היא לקוחה של ויווקה בגלריה.) שמלה אחת בצבע שנהב, אחת אחרת עם נגיעה של ורוד ועוד אחת באפור פנינה. מיני פרשה אותן על המיטה בחדר השינה הנוסף, אבל אחרי שהיא הלכה הביתה הבאתי אותן לחדר השינה שלנו ותליתי אותן לשמאלה של הגאיה. כשהתעוררתי הבוקר הן הבהילו אותי. לשבריר שנייה היה נדמה לי שארבע נשים עומדות ליד הארון. ארבע כלות — אחת בירוק מקסים, שלוש בגרסאות של לבן.
ויווקה עדיין בחו״ל. היא נסעה לאתונה לפני שבוע למדידות, אבל אז החליטה להישאר עוד כמה ימים כדי לבקר דודה קשישה (אחותו של אביה) וכדי לסגור פרטים אחרונים בטיול החתונה שלנו למיקונוס. היא התקשרה אלי משם אתמול בערב. ״מתוקה שלי, כאן זה ארץ הקסם. ראית את התמונות ששלחתי לך במייל?״ אמרתי שעדיין לא — שהייתי יותר בסטודיו מאשר בדירה בימים האחרונים, מה שהיה שקר. ״אז תסתכלי,״ היא אמרה. ״לא שתמונות באמת יכולות להעביר את זה. באור יום הים האגאי פשוט מהמם, ובשקיעה הוא הופך לכחול עמוק יפהפה. והווילה ששכרתי? אנה, למות עליה! היא ממוקמת על גבעה גבוהה מעל העיר ויש לה נוף פנורמי של הנמל ושל כמה איים אחרים בשרשרת האיים. הבית מרוצף בשיש לבן ממחצבה בפּארוס, ויש בריכה אובלית, ומזרקה פנימית, ומרפסת שמשקיפה על סוכת גפנים עמוסה בפרי ומדהימה ביופייה.״ בשביל מה בריכה אם זה ממש על יד הים? אין לי מושג. ״הבתים כאן ממש צחורים מרוב שמש, אנה, ושיחי היביסקוס צומחים לאורך הקיר הדרומי של הווילה, ועל הרקע הלבן של הקיר, האדום שלהם הוא פשוט האדום הכי חזק שאפשר לדמיין. אני כבר מתה לחלוק את כל זה איתך. את תראי. המקום הזה הוא גן עדן לאמנים.״
״אני בטוחה,״ אמרתי. ״לאמנים שרוצים לתעד את היפה ואת הציורי. אני לא.״
״אני יודעת, אנה. זה מה שמשך אותי אל העבודה שלך מלכתחילה.״
״זה?״ אמרתי. ״מה זה 'זה'?״
השתררה שתיקה ארוכה לפני שהיא ענתה לי. ״זה כמו שאמרתי לזוג הזה שקנה שתי יצירות מסדרת 'פנדורה' שלך. היצירה שלך מסתכלת לאנשים בעיניים. היא מנחמת את הנסערים ומסעירה את המנוחמים. אבל זו תהיה חופשה, מתוקה שלי. את עובדת כל כך קשה. מיקונוס הוא המתנה שלי לך, אנה. המתנה שלי לנו. ארבעה שבועות בתוך כל מה שיפה ושופע חיים, בתחילת חיי הנישואים שלנו. זה לא מגיע לנו?״
החדר היטשטש לנגד עיני הדומעות. ״אני מתגעגעת אלייך,״ אמרתי.
״גם אני מתגעגעת אלייך, אנה. גם אני מתגעגעת אלייך.״
זה לא שאני לא רוצה להיות איתה במיקונוס. אבל ארבעה שבועות? בכל השנים שאני עוסקת באמנות, מעולם לא התרחקתי מעבודתי לכל כך הרבה זמן. נכון שגם היא תיעדר מעבודתה. ״זאת לא החלטה עסקית מזהירה,״ היא אמרה כשסיפרה לי ששכרה וילה לכל חודש אוקטובר. ״אנשים כבר יתעוררו מתרדמת ההמפטונס, ייטמעו שוב בעיר ויהיו בשלים לקנות. אבל אמרתי לעצמי, 'ויווקה, תשכחי מעסקים פעם אחת! תחיי את הרגע!'״ חייכתי והנהנתי כשהיא אמרה את זה, ובלעתי את רגשותי המעורבים במקום להביע אותם בקול.
זה מה שעושים למען מישהו שאוהבים, לא? סוגרים את הפה במקום לפתוח אותו. מתגמשים במקומות שאפשר. החתונה הזו, למשל. ויווקה היא זו שרוצה לעשות את האיחוד שלנו ״רשמי״. ואיפה נתחתן: גם פה הייתי צריכה להתגמש. בסדר, אני מבינה את זה. בקונטיקט נישואים חד־מיניים הם חוקיים ובניו יורק לא. אבל למה לא להתאכסן באיזה מקום יפה באזור הגולד קוסט, קצת יותר קרוב לעיר? קוס קובּ או דאריין? למה דווקא בעיר שבה אוריוֹן ואני גידלנו את ילדינו? היא רצתה להפתיע אותי, אמרה. היא בהחלט השיגה את המטרה שלה, אבל זה... מביך. זה מעורר תחושה לא נוחה.
טוב, אנני, אם את מתחרטת על משהו, למה את ממשיכה עם זה? למה לא להגיד לה שאת מתלבטת?... אני מרימה את ראשי ומעבירה את מבטי על פני הדירה המצוידת ומרוהטת להפליא, ורואה חלק מהתשובה תלוי על הקיר בכניסה: הכרזה הממוסגרת שהכריזה על פתיחת התערוכה הראשונה שלי בגלריה ויווקה סי. הכותרת, ״אנני או: הלם למערכת!״ ומתחתיה תמונה צבעונית של הפסל שלי ״לידות״: שורה של בובות תצוגה נטולות ראש, רגליהן מגואלות בדם ופתוחות בפישוק רחב, רחמיהן מגרשים מתוכם רוצחים סדרתיים. סְפֶּק, באנדי, גייסי. מפלצות כולם.
האמנות שלי מנחמת את הנסערים ומסעירה את המנוחמים: היא ניסחה את זה טוב יותר מכפי שאני יכולתי. זו אחת מהסיבות שאני אוהבת את ויווקה. העובדה שהיא לא רק מקדמת את העבודות שלי ומוכרת אותן במחירים שלא הייתי מעלה בדעתי, אלא שהיא גם קולטת אותן. וכן, הדירה שלה מקסימה בדיוק כמוה, וכשאנחנו עושות אהבה אני מרגישה מסופקת ומוגנת. אבל בשבילי יכול מאוד להיות שזה הבסיס לאינטימיות בינינו: העובדה שהיא מבינה מה העבודה שלי מנסה לעשות.
אוריון אף פעם לא הבין את זה. אבל למה שיבין בכלל? הייתי כל כך סגורה וזהירה כל השנים. עשרים ושבע שנות נישואים של עמידה על המשמר, שהתבססה רק על העובדה שהוא גבר, ולכן אין לבטוח בו עם הגרוע שבסודותי.
אבל באמת, אנני. גם לוויווקה לא גילית את הסודות שלך. למה? כי את חוששת שהיא תשנה את דעתה? שהיא תפסיק לטפל בך? תגידי את האמת. אמא שלך מתה בשיטפון בלילה ההוא. ואז אבא שלך פשוט שתה את דרכו מחוץ לחייך. וההורים האומנים שלך לא היו אלא תחליף זמני. הם האכילו אותך, קנו לך בגדים, אבל אף פעם לא אהבו אותך. את רצית את הדבר האמיתי. את חושבת שרק במקרה ויווקה ואוריון בני אותו גיל? שגם בעלך לשעבר וגם רעייתך לעתיד מבוגרים ממך בשבע שנים?
לא, זה לא קשור... או שכן? האם זו הסיבה האמיתית שבגללה התחתנת איתו? שבגללה את מתחתנת איתה? כי אנני היתומה הקטנה צריכה מישהו שיטפל בה?
אני חייבת להפסיק עם זה. להפסיק להקשות על עצמי כל כך. אני אוהבת את ויווקה. וגם את אוריון אהבתי... אבל למה? כי הוא לקח אותי תחת חסותו? כי לראשונה בחיי, אינטימיות עם גבר היתה מהנה? בטוחה? אולי לא בטוחה כפי שאני מרגישה עם ויווקה, או פרועה כפי שהיתה עם פריסילה. אבל מהנה דיה. ומהנה מאוד עבורו. קינאתי קצת, לפעמים. בעוצמה הזאת שהוא...
לא. רציתי להעניק לו הנאה. אבל להנאתו היה מחיר.
לא, זה לא הוגן. זו היתה החלטה משותפת. הפסקתי להשתמש בדיאפרגמה כי שנינו רצינו ילד. אבל כשההיריון הפך ממשאלה לעובדה, הפחד אחז בי פתאום. מה אם האימהוּת גדולה עלי? מה אם תהיה לי שוב הפלה, כמו שקרה לי כשהייתי בת שבע־עשרה? אף פעם לא סיפרתי לאוריון על ההיריון הראשון שלי, וחיכיתי יותר משבוע לפני שסיפרתי לו על ההיריון הזה. בערב שבו סיפרתי לו לבסוף, אוריון הבטיח לי שהוא יהיה האבא הכי טוב שהוא יכול — ההפך הגמור מאביו הנעדר. בכינו יחד, ונתתי לו להניח שאני מזילה דמעות שמחה כמוהו. הן לא היו שמחות. אבל פחדי דעכו לאט לאט, והתחלתי להרגיש מאושרת. נרגשת. עד האולטרסאונד. כשנודע לי שיש לנו תאומים, נבהלתי מחדש. וכאשר בחדר הלידה היה נדמה לרגע שאנחנו עומדים לאבד את אנדרו, פחדתי עד עמקי נשמתי...
ובכל זאת, אהבתי להיות אמא. אהבתי את שניהם מהרגע שבו ראיתי אותם, ויותר ויותר בשבועות הבאים. עד אז לא הבנתי כמה עמוקה יכולה אהבה להיות.
לא שגידולם היה נעדר אתגרים. לא שהוא לא תבע ממני את כל מה שהיה לי ועוד קצת. בזמן שאוריון היה בעבודה כל היום, אני הייתי בבית, החלפתי להם חיתולים, האכלתי אותם, וגנבתי לי עשר דקות תנומה בכל פעם ששניהם — באורח פלא ולעתים נדירות — ישנו באותו זמן. ונאמן למילתו, אוריון אכן היה אב מסור. כשהיה חוזר הביתה מהאוניברסיטה ורואה אותם, אור היה מציף את פניו. הוא היה רוחץ אותם, מתהלך עם שניהם בזרועותיו, מנענע אותם עד שהיו נרדמים לשנת הלילה. חלק ממנו, בכל אופן. אנדרו סבל מגזים, והייתי משתגעת כשהבכי שלו היה מעיר את אחותו. ואז גם אריאן היתה מתחילה לבכות. הזוגיות שלנו סבלה קשות בשנה הראשונה. אוריון היה חוזר הביתה עייף מההתמודדות עם כל המטופלים שלו, ואת שארית האנרגיה שלו העניק לתאומים. פיתחתי כלפיו טינה כי לא נשאר לו כלום בשבילי. אבל גם לי לא נשאר כלום בשבילו. כפליים עבודה, כפליים בלגן. להיסחב עם שניהם לרופא בכל פעם שאחד מהם היה חולה. ואז לחזור שבוע אחר כך כשאנדרו חלה במה שאריאן זה עתה החלימה ממנו. ישבתי בחדר ההמתנה עם שאר האמהות — אמהות שהיה להן רק ילד אחד ותמיד קבעו להיפגש לצהריים. ולהפגיש את הילדים. הן התלהבו בלי סוף מהתאומים אבל אף פעם לא הזמינו אותי להצטרף. לא שרציתי בכלל, אבל למה הן אף פעם לא הציעו? הן תמיד התנהגו בחשאיות כזו, האמהות האלה. כאילו כולם חוץ ממני קראו איזה ספר על איך להיות אמא טובה...
אבל כן קראתי את כל הספרים. התייעצתי עם דוקטור ספוק כל כך הרבה עד שהספר נקרע והדפים החלו להיתלש. אבל לא היתה לי אמא משלי להיעזר בה, כמו שלכל הנשים האלה היתה. סבתות שיכלו להקל על בנותיהן. לעשות בייביסיטר בשבילן, לייעץ להן...
ובכל זאת, יכולתי לקבל עזרה כזו. כמה פעמים התנדבה אמו של אוריון לבוא אלינו מפנסילבניה ולעזור? מריה כבר היתה בפנסיה אז, פנויה וזמינה. אבל היא פשוט התנהגה בצורה כל כך מתנשאת! היא רק העמיקה את חוסר הביטחון שלי. למשל, כשהיתה לי דלקת בשד ואמרתי שאני חושבת להאכיל את התינוקות מבקבוק כי נורא כואב לי? היא רק הסתכלה עלי — נעצה בי מבט של איך אני יכולה להיות כל כך אנוכית? ואז, אפילו בלי לשאול אותי, היא שלחה מישהי מליגת לה לֶצֶ'ה שתשכנע אותי להמשיך להניק.
כי היא רצתה את הטוב ביותר לנכדיה...
והיא תמיד ידעה מה הכי טוב, כן? לא אני, האמא שלהם. היא אף פעם לא ממש אמרה את זה, אבל קלטתי את המסר. בנה עשה טעות, התחתן עם מישהי נחותה ממנו. הוא היה צריך להישאר עם מה־שמה.
את זוכרת איך קוראים לה, אנני. איך את יכולה לשכוח אחרי שמריה כל הזמן הזכירה לו אותה? ״תיאה קיבלה חברות באקדמיה, תיאה מכרה את הספר שלה.״ תיאה פה ותיאה שם, כאילו אני בכלל לא עומדת שם. אז לא, לא רציתי את עזרתה ולא את העצות שלה. מי היא שתרחם עלי?
אבל את כבר הראית לה, לא? אפילו לא הלכת ללוויה שלה. הֵיי, לא יכולתי ללכת. שני התאומים היו חולים באבעבועות רוח. מה הייתי אמורה לעשות — להשאיר אותם עם בייביסיטר?
אבל כן השארתי אותם עם מישהי. בדיוק התחלתי ליצור את האמנות שלי. רציתי להיות למטה ולעבוד עליה, לא להיות למעלה עם שני ילדים חולים. לכן שכרתי אישה בשם גברת דנקל שתשמור עליהם... הוא היה בפנסילבניה כבר כמעט שלושה שבועות! ישב ליד המיטה של מריה בבית החולים. התקשר אלי למסור דיווחים יומיים. ״אני חושב שזה כבר ממש קרוב. היא מידרדרת במהירות.״ ואז, בשיחה הבאה זה היה, ״היא מרגישה יותר טוב היום. ערה, חיונית. האכלתי אותה קצת פודינג, והיא הצליחה לאכול חצי.״ התאומים היו עם חום גבוה, בכו כל הזמן, נדבקו אלי. אבל אני אמורה לחגוג כי היא אכלה קצת פודינג? ובסדר, מריה היתה אמא שלו. אבל אני הייתי אשתו, האמא של הילדים שלו. גם אנחנו היינו זקוקים לו. פשוט יצאתי מדעתי.
אבל זה לא תירוץ. לא הייתי צריכה להכות אותו, אפילו שהוא לא הפסיק לגרד את הפצעים של האבעבועות. הייתי אומרת לאריאן להפסיק לגרד, והיא היתה מפסיקה. אבל אנדרו לא. אז נתתי לו פליק בטוסיק, יותר חזק ממה שהתכוונתי. בהתחלה הוא רק הסתכל עלי, המום, ואז בכה ובכה. כל כך פחדתי. איזו אמא מכה את הילד שלה כל כך חזק? המכה השאירה סימן. אבל למחרת הוא כבר נעלם. אם הייתי נותנת לו להמשיך לגרד, הוא היה נשאר עם צלקות לכל החיים.
ומה היה אוריון אמור לעשות? הוא לא היה יכול לזנוח את אמו, לא משנה כמה זמן התארכה הגסיסה. אבל כאשר היא מתה סוף סוף, היו כל מיני סידורים, הלוויה, לפנות את הדירה שלה למכירה... ולא הסתדר לי עם הבייביסיטר בכל מקרה. איך יכולתי להתרכז בעבודה שלי כשהם צורחים למעלה, קוראים לי, הולמים על דלת המרתף?
אבל בשום אופן לא החרמתי את הלוויה של מריה. פשוט נשארתי עם הילדים החולים שלנו. ואז הוא מספר לי שתיאה הגיעה בטיסה כדי להביע את תנחומיה. שאחרי הטקס הם יצאו לארוחת ערב. והתחלתי לתהות באילו עוד דרכים היא הביעה את תנחומיה...
אוקיי, אנני, סבלת מחוסר ביטחון עצמי, אף שעמוק בפנים ידעת שהוא לעולם לא יבגוד בך. אבל אז, אחרי שהוא סגר את כל הקצוות בהריסבורג, הוא החנה מחוץ לבית והופיע בדלת כמו גיבור השב מן החזית. ״אבא! אבא הגיע! תרכיב אותנו על הגב, אבא. תקריא לנו סיפור.״ הוא מופיע שוב, הם כבר אחרי השיא של האבעבועות רוח, ופתאום אני לא רלוונטית. ההורה הכיפי חזר. השוטר הטוב. אבא חזר, למי אכפת מאמא? והרגשתי טינה. נאחזתי בטינה הזו עד שהגענו לטיפול זוגי.
כי הוא לא העריך את העבודה שלי. בגלל זה היו לנו בעיות. כי רק העבודה שלו היתה חשובה, ואת שלי לא ספרו בכלל. הייתי אמורה פשוט להיות בבית עם הילדים כל היום, ערוכה ומוכנה לפקודתם, ולגנוב שעה או שעתיים אחרי שהם סוף סוף הלכו לישון בלילה, כשהייתי עייפה מכדי להתחבר ליצירתיות שבי. חצי מהפעמים שירדתי למרתף הייתי נרדמת תוך כדי ניסיון לעבוד על משהו. הוא היה צריך לרדת למטה, להעיר אותי ולהוביל אותי למעלה למיטה.
וכמה התנגדתי לרעיון הטיפול הזוגי. חשבתי שהמשחק מכור. אני נגד שני פסיכולוגים. פחדתי שהיא תגיד לי לוותר על האמנות שלי. אבל סוזן דווקא העניקה אישור למה שעשיתי. היא עזרה לאוריון להבין מדוע עבודתי חשובה גם היא. והיא עזרה לי להבין את עומק אבלו על אמו. ״עכשיו שאמא שלי נפטרה, שנינו יתומים,״ הוא אמר במאמץ ניכר לעצור את דמעותיו. ״כלומר, אני נולדתי כתוצאה מרומן שהיה לאמי עם גבר נשוי. גבר סיני שלא הסכים לעזוב את אשתו הסינית למען חברתו האיטלקייה, ואז... נעלם. פשוט לקח את הרגליים שלו והתפוגג.״ הוא אף פעם לא דיבר הרבה על היעדרותו של אביו מחייו, ועד אז הנחתי שהוא פשוט קיבל את זה. ״הדבר היחיד שקיבלתי ממנו אי פעם היה שם המשפחה שלו,״ הוא אמר. ״וזה לא אותו דבר. אני יודע את זה. היתה לי אמא הרבה יותר זמן ממה שלך היתה, אבל...״ הוא פרץ בבכי בנקודה הזו, וכאבתי את כאבו. הושטתי את ידי והנחתי אותה על כתפו. הוצאתי ממחטות נייר מהקופסה שעל השולחן ונתתי לו אותן. התבוננתי בו כשהוא מחה את דמעותיו וקינח את אפו. בשניות הבאות איש מאיתנו לא דיבר. סוזן הסתכלה עלי כל הזמן. חיכתה שאומר משהו. ובאמצע השתיקה הלא נוחה הזו, כמעט הסתכנתי וסיפרתי לו את האמיתות שלי. סודותי עמדו על קצה לשוני. אבל סוזן הביטה בשעון ואמרה שצריך לסיים. שחרגנו קצת מהזמן שהוקצב לנו ושהמטופלים של שתיים כבר מחכים.
אני לא יודעת. אולי אם היינו ממשיכים ללכת לפגישות האלה הייתי מספרת לו. אבל הפסקנו. היחסים בין אוריון לביני השתפרו — ודמו יותר למה שהיה לנו בהתחלה. הקרבה, היכולת שלו להצחיק אותי. כמו היום הזה שהוא לקח אותי לבוסטון — להיימרקט סקוור — ולימד אותי לשאוב צדפות מהקונכייה הפתוחה. לקח אותי בפעם הראשונה למוזיאון גרדנר... ואז כבר התחיל להיות לי קל יותר להיות אמא. התאומים הלכו והתרחקו מגיל שנתיים הנורא. הם התחילו לשעשע זה את זה, לרדוף אחרי חרקים בחצר מאחורי הבית ולרדת לנחל לתפוס ראשנים וסרטני נהרות. הקשר שהתפתח ביניהם הקל עלי. יכולתי לשבת לידם. להשגיח עליהם בזמן שהכנתי רישומים של רעיונות חדשים לעבודות שרציתי ליצור. והודות לטיפול אוריון גילה תמיכה רבה יותר במה שניסיתי לעשות. הוא התחיל להחליף אותי בסופי שבוע כדי שאוכל לעבוד, לצאת לחיפושי אחר חומרים חדשים. כשזכיתי בפרס ״היצירה הטובה ביותר״, אוריון הוא זה שעודד אותי להשתתף בכלל בתחרות.
ואז, באמצע כל התקופה הטובה הזאת, קצת התרשלתי עם אמצעי מניעה ומריסה באה לעולם. הילדה הלא מתוכננת שלנו.
הוא כל הזמן הבטיח שיעשה ניתוח לקשירת צינור הזרע, אבל מעולם לא עשה זאת. רתחתי מזעם כשגיליתי שאני שוב בהיריון, אבל רק בהתחלה. אחר כך נרגעתי, בדיוק כמו שהיה עם התאומים. השלמתי עם זה. אבל העבודה שלי סבלה. הייתי צריכה להקריב כל מיני דברים כי העמדתי אותם במקום הראשון. כי הייתי אמא כל כך טובה...
רוב הזמן. אבל היו פעמים שלא הייתי כזו. כשאנדרו היה מעצבן אותי ברמות כאלה ש... כי הוא תמיד התגרה בי. קרא עלי תיגר. האם לא זו הסיבה שהוא חטף את הרוב הגדול? או האם היה זה משום שמבין שלושת הילדים הוא היה הכי אוֹדֵיי? השיער האדמוני, העיניים האיריות. הוא דמה לאבי סביב העיניים. והיתה לו אותה הליכה כמו שלו.
ולמי עוד אנדרו דומה? קדימה. תגידי את זה.
״מיז אנה?״
״הא?״ אני מרימה את ראשי בבהלה. העוזרת שלנו עומדת שם. ״כן? מה קרה, מיני?״
״שאלתי אם יש לך עוד מָשוּ לכביסה.״
״כביסה? אה, לא. רק מה שבסל. תודה.״
״הבהלתי אותך, מיז אנה?״
״מה? אה, לא. בדיוק חשבתי על משהו אחר.״
מיני לא אומרת את זה, כמובן, אבל יש לי הרגשה שהיא לא ממש בעד הרעיון ששתי נשים אמידות יתחתנו זו עם זו. או שאולי היא פשוט לא מבינה למה שנרצה לעשות את זה... העוזרת שלנו: אני מרגישה אשמה רק מלחשוב על זה, שלא לדבר על להגיד את זה, כמו שאמרתי אתמול להקטור כשהוא הראה לי את המטרייה שהוא מצא שעונה על הקיר בלובי. ״היא לא שלך, נכון, מיס או?״ הוא שאל אותי.
״לא, אבל אני אקח אותה. היא של העוזרת שלנו. תודה, הקטור.״ הוצאתי שטר של עשרים מהארנק ונתתי לו.
״לא, לא, זה בסדר. המטרייה הזאת אפילו לא שווה עשרים דולר, זה קודם כול. ואת לא צריכה לתת לי טיפים כל הזמן.״ אבל ביטלתי את מחאתו בתנועת יד והכרחתי אותו לקחת את הכסף. בדיוק הוצאתי מאתיים דולר מהכספומט במכולת הקוריאנית הזאת מעבר לפינה, והיו לי עוד תשעה שטרות כאלה בארנק. זה לא שהעשירי יחסר לי. עשרים דולר: כמה זה שווה היום? מונית לגוגנהיים כולל טיפ? שתי כוסות קפה מפונפנות בסטארבקס ופרוסה מהעוגה הבחושה היקרה שלהם? אני מעדיפה לתת אותם להקטור.
הקטור הוא אדם חביב שאוהב לדבר. במשך השבוע הוא עובד בבנייה באתר ההנצחה לאירועי האחד־עשר בספטמבר. בסופי שבוע הוא עובד בבניין שלנו. אני אוהבת שהוא מספר לי על החיים שלו. יש לו משמורת על שלושת ילדיו, מסיבות שהוא לא מפרט באוזני. בן אחד ושתי בנות — כמו לאוריון ולי, אבל ילדיו עדיין קטנים. הם ילדים יפים; הוא הראה לי תמונות שלהם מבית הספר הנוצרי. עכשיו ששנת הלימודים החדשה התחילה, הוא משלם לאחת הסבתות הספרדיות בשכונה שלו שתשמור על הילדים משעת חזרתם הביתה מבית הספר ועד שהוא חוזר מעבודתו. אחותו לוקחת אותם אליה בסופי שבוע, כשהוא כאן. כששאלתי אותו פעם אם מפריע לו לעבוד כל יום בבור הזה שבו היו פעם המגדלים, הוא משך בכתפיו ואמר מה שכולם אומרים עכשיו: ״זה מה שזה.״ לאריאן היה פעם פוסטר פמיניסטי בחדרה: רוזי המסמררת, עושה שריר, ומתחתיה המוטו: ״אנחנו יכולות לעשות את זה!״ המוטו בקמפיין של אובמה בשנה שעברה היה וריאציה של זה. ״כן, אנחנו יכולים!״ הוא הבטיח, ולנו היה צורך עז כל כך להאמין לו, עד שבחרנו אדם שחור. אני זוכרת את עצמי בוהה בכותרות העיתונים ובחדשות הטלוויזיה למחרת יום הבחירות בעיניים שמחות ולא מאמינות. אבל המצב הכלכלי אפילו גרוע יותר ממה שהיה, הילדים שלנו עדיין נהרגים במלחמות הרחוקות שהתחלנו אבל לא הצלחנו לסיים, והתברר שאחרי הכול אובמה הוא לא גיבור־על. אולי זו מורשתם של המגדלים שקרסו, של כל האנשים שמתו: תחושת חוסר התועלת הלאומי שלנו. לא, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. זה מה שזה. ומי מושפע יותר מכול מהמצב הנוכחי? לא האנשים שעדיין יכולים לשלם את מחירי הדלק והסטארבקס. שמעתי בחדשות לפני כמה ימים ששבעים ושבעה אחוזים מהילדים בניו יורק שלומדים בבתי ספר ציבוריים זכאים לארוחות בוקר וצהריים חינם. שעד השנה הבאה אחוז האבטלה צפוי לעלות מעבר לעשרה אחוזים.
בסוף השבוע שעבר הקטור היה במשמרת שנייה. מוקדם יותר באותו יום הוא שאל מאחותו את מכוניתה ולקח את ילדיו לפארק השעשועים ״סיקס פלאגס״ לבילוי אחרון לקיץ. אבל בדרך חזרה היתה בעיה עם המכונית והוא איחר ביותר משעה. אני בדיוק חזרתי מסרט, ומנהל הבניין גער בו קשות לנגד עיני בזמן שחיכיתי למעלית. הגיעו תלונות, הוא אמר, על כך שהכניסה לבניין הושארה ללא פיקוח. הקטור טועה אם הוא חושב שאין לו תחליף; ערמה של קורות חיים יושבת במגירה ומחכה. ״ומי לדעתך יצטרך לעמוד ביום שני מול הנהלת הבניין ולחטוף את הקיטורים שלהם? אתה, מרטינז? לא, אני.״ רציתי ללכת אל המנהל האידיוט ולשאול אותו אם הוא לא איחר אף פעם. אם הוא מושלם. מה אמר ישו כשהוא הגן על הנואפת? ״מִי בָכֶם חַף מִפֶּשָׁע, הוּא יַדֶּה בָּה אֶבֶן בָּרִאשוֹנָה.״1 אבל אז נפתחו דלתות המעלית, ואני נכנסתי ולחצתי על חמש בלי להגיד כלום. כשוויווקה התקשרה מיוון והזכרתי את התקרית עם הקטור ומנהל הבניין — אמרתי לה שחבל ששתקתי — היא אמרה שכנראה עדיף כך. ״ההנהלה לא אוהבת שדיירים מתערבים בבעיות הקשורות בכוח העזר,״ היא יעצה...
1 הבשורה על פי יוחנן, ח, 7.
 
בתי אריאן לא היתה מתקפלת ככה; היא היתה מזנקת מיד להגנתו של הקטור. היא נחלצה לעזרתו של החלש עוד כשהיתה ילדה. פעם, בערב נשף הסיום בתיכון, היא ערכה בביתנו מסיבה לכל הבנות שאף בן לא הזמין, כמוה. אני עדיין יכולה לשמוע אותן למטה, בחדר המשפחה שלנו, משמיעות מוזיקה וצוחקות, מקשקשות בלי הפסקה. ופעם היא הגנה על הילד המפגר ההוא שסבל מהצקות. קבוצה של כמה בנים החליטו שכיף להקיף אותו במעגל ולזרוק עליו מטבעות, ואריאן נדחקה ביניהם בכוח, אחזה בידו של הילד והוציאה אותו מהמעגל. המציקנים נטפלו אליה למשך כמה ימים, אבל כשראו שהם לא מצליחים להוציא אותה משלוותה, הם הפסיקו. זה כבר לא היה כיף...
כוח העזר: הכעיס אותי השימוש בטון המתנשא הזה, אבל סתמתי את הפה. ההנהלה הזו היא מעין גוף עליון כאן שכולם אמורים להתרפס בפניו. לפני שעברתי לבניין, ויווקה היתה צריכה לקבל את אישורם של חברי ההנהלה למגורי בחדר הנוסף שלה, מה שנשמע לי כמו שטות אחת גדולה. של מי הדירה? שלה או שלהם? ההנהלה. הם כמו הילדים הספורטאים האלה בחטיבת הביניים שהמנהל מינה אותם להיות משגיחי מסדרון. הם עונדים את הסרט הזה על השרוול ומורידים פקודות לשאר בני התמותה. ״זוזו ימינה! אסור לדבר בזמן המעבר! אמרתי לא לדבר! מה, אתה חירש? רוצה שאני אדווח עליך?״ משגיחי מסדרונות מהגסטפו. וזה היה רק ה״בקרוב״. זה לא שכשאתה מסיים את חטיבת הביניים אתה נפטר מהבריונים. הם עוקבים אחריך לאורך כל החיים. ונכון, אולי לא אמרתי כלום כשמנהל הבניין האידיוט שטף את הקטור. אבל האמנות שלי אומרת את זה. מה היה כתוב בביקורת הזאת ב״ווילג' וויס״ על התערוכה האחרונה שלי? שהעבודות שלי הן פוליטיות. זועקות מחאה נגד שימוש לרעה בכוח. משהו כזה...
קפה. אני צריכה קפה. אולי שתי כוסות קפאין יניעו אותי להגיע לסטודיו היום. אני לא יודעת למה בדיוק נמנעתי מללכת לשם, ולמה שיקרתי לוויווקה ואמרתי שאני הולכת. האם זה המתח שלפני חתונה? האם היצירתיות החלה לנטוש אותי? אני מוציאה את פולי הקפה מהמקפיא (סחר הוגן, מגואטמלה, עשרים ושבעה דולר לקילו במעדניית זאבָּארְס). טוחנת אותם, לוחצת על כפתור ״חליטה״. הכול כאן יוקרתי ומשוכלל. מכונת הקפה החדשה שוויווקה הזמינה מסאקס עושה אספרסו וקפוצ'ינו, ומקציפה חלב ללאטה. אני צריכה להסתכל בהוראות; אולי היא גם שואבת אבק מהרהיטים ומנגבת לך את האחוריים. כשהיא הגיעה, ראיתי את המחיר על הקבלה: שבע מאות דולר! בפעם האחרונה שבדקתי, אפשר היה לקנות מכונת מיסטר קופי ב־19.99 דולר... מנחמת את הנסערים, מסעירה את המנוחמים. אולי זה העניין. אולי אני לא הולכת לסטודיו כי החיים שלי פשוט נהיו נוחים ומנחמים מדי.
כדי להפסיק לחשוב אני מדליקה את הטלוויזיה, חדשות הבוקר, ורואה את דיאן סֹויֶיר, יפה כתמיד. היא בטח כבר בת שישים ומשהו. היא עשתה ניתוחים? השפתיים שלה תמיד היו כאלה מלאות, או שניפחו לה אותן עם קולגן? שאלות ניו יורקיות. לפני שעברתי למנהטן, זה לא היה מעניין לי את הזרת. טוב, בטח גם לה יש את החבילה שלה. מלחמות רייטינג, מטרידנים. בטח מוזר להיות מפורסם כל כך... בשבוע שעבר, כשזיהיתי את בעלה של דיאן קונה משחת שיניים בדואן ריד, לא הצלחתי להיזכר בשום סרט שהוא ביים, אבל מה שכן זכרתי היה שמשפחתו נמלטה מאימת הנאצים כשהוא היה קטן, ושבגלל מחלת ילדות כלשהי הוא נטול שיער גוף. כשעברתי לידו הסתכלתי כדי לראות אם יש לו גבות, אבל כשהוא תפס אותי מסתכלת הייתי חייבת להסב את ראשי. זה לא שאני סלבריטי. ממש לא, תודה לאל. אבל אני מוכרת במידה מסוימת בעולם האמנות — כאן במנהטן, לפחות. איך הייתי מרגישה אם איזה אספן היה יודע על הילדות הקשה שלי יותר ממה שהוא יודע על האמנות שלי?
יום אחד בתוכנית הבוקר הזו — בוולנטיין, נדמה לי שזה היה — דיאן אמרה שכשבעלה בנסיעת עבודה והיא מתגעגעת אליו, היא מתעטפת לפעמים בחולצה שלו ומתנחמת בריח שלה... ״הבוגר״: זה לא היה אחד מהסרטים שלו? ״גברת רובינסון, את מנסה לפתות אותי?״ בערב שוויווקה נכנסה לחדרי, התיישבה על מיטתי, ונגעה בשפתי בציפורניה המטופחות והמושלמות, נשקה להן, אני זוכרת שהרגשתי מבולבלת כמו דסטין הופמן בסצנה ההיא. אבל כשעשינו אהבה באותו לילה, והיא הביאה אותי לאורגזמה הארוכה והנינוחה הזאת, התייפחתי בדמעות של אושר. כל כך הרבה זמן התנזרתי, והייתי כל כך אסירת תודה על השחרור, שבקושי הצלחתי להשיב את נשימתי. אבל ויווקה היא לא טורפת כמו שגברת רובינסון היתה. והיחסים שלנו הם הרבה יותר מסקס טוב. היא אוהבת אותי, ואני אוהבת אותה. אני בוטחת בה. אני כל כך מתגעגעת אליה מאז הנסיעה שלה. מתגעגעת אליה כמו שהתגעגעתי לאוריון כשהוא נסע לסעוד את אמו. כמו שהתגעגעתי לאמא שלי אחרי שמי השיטפון סחפו אותה ממני. כמו שהתגעגעתי לאבא שלי בלילות שבהם חיכיתי לשובו מהברים. האם זו מהותה של האהבה? הצורך שאהובייך יחזרו אלייך כשהם נעדרים? שישובו הביתה ויגנו עלייך?
פעמון הדלת. אני קוראת למיני, ״אני פותחת!״
זה הקטור. ״חבילה למיז כריסטופולס־שאבָּאס,״ הוא אומר ומושיט לי את החבילה. כשאני אומרת לו שהוא לא היה צריך לעלות, שהוא היה יכול לתת לי אותה כשהייתי עוברת בלובי, הוא מניד את ראשו ומזכיר לי שההוראות של ויווקה הן להביא כל משלוח ישר לדירה.
״אה, בסדר,״ אני אומרת. ״חכה שנייה.״ אני מביאה את הארנק. יש בו כמה שטרות של דולר, אחד של חמישה ואחד של עשרים. חמישה נראה לי מעט מדי, ועשרים יותר מדי, אבל אני בכל זאת נותנת לו את השטר הגדול. הוא מעיף בו מבט מהיר ומכניס אותו לכיסו. ״תודה לך,״ הוא אומר.
החבילה הגיעה מנימן־מרקוס, ואני יודעת מה יש בה: הבושם היקר הזה שוויווקה אוהבת: קלייב כריסטיאן פלורל אוריינטל. כשדיברנו אתמול היא שאלה אם הוא כבר הגיע. כשאמרתי שלא, היא שאלה אם אני יכולה לעקוב אחרי המשלוח במחשב. אי אפשר להאשים אותה. אחרי שראיתי שהמשלוח בדרך, נכנסתי לאתר של נימן־מרקוס כדי לראות כמה הבושם הזה עולה. חבל שעשיתי את זה. אלף מאתיים דולר לשלושים מ״ל: זה פשוט מגוחך... אבל למה שהיא לא תקנה את כל הדברים היוקרתיים האלה אם זה מה שהיא רוצה? היא עובדת קשה, היא ירשה כסף גם מאביה וגם מבעלה המנוח, היא תורמת בנדיבות לכמה ארגוני צדקה — אפילו יושבת בהנהלות של שניים מהם: ארגון שמציע שיעורי ספרות למבוגרים בחינם, וארגון שמספק ארוחות מזינות לחולים. אני חייבת להפסיק להיות שיפוטית כל כך. להפסיק להרגיש אשמה שאני אוהבת את הריח של הבושם הזה עליה, אוהבת את טעם הקפה שמפיקה האסקלוסיבו מגניפיקה שלנו. אני מניחה שאני סובלת מ... איך אפשר לקרוא לזה? תסמונת המעושרת המיוסרת? אני צריכה לבקש מאוריון שיחפש את זה בספר שהוא תמיד בודק בו — הדי־אס־אם, או איך שלא קוראים לו. אולי יש לי איזו נוירוזה אופנתית של עשירות.
אני עצמאית ולא תלויה בוויווקה, וחיה עכשיו בנוחות כלכלית — יותר מנוחות, למען האמת, בגלל הסכומים שאספנים משלמים על עבודותי. כלומר, אני לא תלויה בה, ואני עצמאית בזכותה. יצירות האמנות שלי נמכרות באופן בלעדי בגלריה שלה, ואני האמן הבולט באתר viveca.com. אבל אני זוכרת מה זה לספור כל סנט שיש לך. להיות תלויה בטיפים ממלצרות — קילו מטבעות קטנים בסוף משמרת, ושטרות של דולר שאליהם התווסף מדי פעם שטר של חמישה או של עשרה דולרים. אני לא חושבת שהקטור היה לובש את מדי השוער האפורים ועומד בלובי כל שבת וראשון אילו לא היה זקוק להכנסה הנוספת. ובכל זאת, הוא תמיד כל כך נעים ונחמד. הקטור הוא אולי הניו יורקי הכי פחות ציני שהכרתי בארבע השנים שאני גרה כאן... אלא אם כן זו סתם הצגה. אולי החיוך החם והרחב שלו מסתיר מאחוריו טינה. ״אנשי השירות הם לא חברים שלך,״ הזהירה אותי ויווקה פעם, קצת אחרי שעברתי לגור פה. ״והם גם לא רוצים להיות. תכבדי את זה.״
פעם, קצת אחרי שהתחלתי לגור אצל ויווקה אבל לפני שהתחלנו לישון ביחד, לקוח של הגלריה — בנקאי השקעות — קנה יצירה שלי בשלושים אלף דולר, ואני כל כך התלהבתי והרגשתי כל כך חופשייה, שזרקתי מהחלון שטר של מאה דולר. ראיתי אותו מסתחרר בדרכו למטה אל הרחוב, והסבתי את מבטי לפני שהוא נחת. לא רציתי לראות אף אחד רודף אחריו, או גרוע מזה, שני אנשים רבים עליו. רציתי רק לדמיין שמישהו שלא קל לו בחיים בדיוק עבר שם וקיבל הפתעה נעימה. שהוא הרים אותו והמשיך בדרכו, ושהוקל לו קצת בגלל השטר הבלתי צפוי הזה של מאה דולר.
אני מתיישבת ליד השולחן, מקלפת בננה ואוכלת אותה בזמן שאני פותרת את הסודוקו שתלשתי מהעיתון של אתמול. האסקלוסיבו מגניפיקה משמיעה קטע קצרצר של מוזיקה קלאסית, לסמן שהקפה מוכן. אני קמה, לוקחת כוס, מוזגת, לוגמת. בקונטיקט, כשאוריון ואני רק התחתנו, הייתי ממחזרת שקיקי תה כדי לחסוך. במכולת הייתי קונה את הקפה שהיה במבצע באותו שבוע: מותג הבית של החנות או יובּן או צ'וק פול או'נאטס. צ'וק פול או'נאטס הוא קפה נפלא. שום קפה של מיליונרים לא משתווה לו. ממש! הקפה הזה מהמכונה היקרה שלנו מעורר וטעים להפליא. אז תשתקי ותיהני ממנו, אנני. את לא יכולה לתפוס את החבל בשני קצותיו — לחיות ככה ולשנוא את זה באותו זמן. תפסיקי להיות כזאת צבועה.
אני מתייאשת מהסודוקו; הוא קשה במיוחד וגם ככה אני לא מי יודע מה טובה בזה. אני גרועה בזה, למען האמת. מספרים, היגיון: זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי. בטלוויזיה, הבן של מריו קומו — החמוד, לא הפוליטיקאי — מקריין חדשות. אני מוציאה יוגורט מהמקרר ושומעת אותו אומר משהו על קייפ קוד. אני מסתכלת על הטלוויזיה. הם מראים כרישי עמלץ לבן שוחים במים. האם אוריון שמע על כך? הוא אוהב לשחות בים. כדאי שאתקשר אליו. הבן של מריו אומר שבעלי עסקים באזור חוששים שעונת התיירות, שנמצאת לקראת סופה, תספוג פגיעה קשה בשנה הזאת, שגם כך היתה חלשה בגלל המצב הכלכלי.
הגעת לתא הקולי של דוקטור אוריון או...
אני לא מבינה. למה הוא עדיין לא שינה את ההודעה שלו? אוריון עזב את המרפאה באוניברסיטה לפני יותר מחודש, ובחר בפרישה מוקדמת — צעד שעוד לא הצלחתי להבין. מה גורם לאדם המכור לעבודתו להתפטר ממנה בפתאומיות כזו? ולמה פתאום הוא רוצה למכור את הבית לאחר שבדיוני הגירושים הוא עמד בתוקף על כך שלא נמכור אותו? שהוא נשאר שם בכל מקרה, אם אני עוזבת ואם לא.
אם זה מקרה חירום, אנא התקשרו...
הייתי בהלם כשאוריון קיבל את הצעתה של ויווקה להתאכסן בבית החוף שלה בחופשתו בקייפ קוד. בהתחלה הוא סירב, אבל אחר כך שינה את דעתו. למה? מה שזה לא יהיה שעובר עליו, אני חושבת שהוא לא שיתף את הילדים. דיברתי עם שלושתם השבוע, ואף אחד מהם לא הביע דאגה לאביהם. האם הכיר מישהי? לא, לא יכול להיות. אילו היה מכיר, מריסה היתה מחלצת את זה ממנו ומתקשרת אלי. אנדרו ואריאן יודעים לשמור סוד, אבל אחותם הקטנה לא.
נשמע צפצוף ארוך, וזה אומר שהוא לא מושך הודעות. ״היי, זו אני,״ אני אומרת. ״אתה כבר בדרך לקייפ? רק רציתי להגיד לך, במקרה שלא שמעת, שראו שם כרישים. אז תיזהר, טוב? מקווה שהכול בסדר. תתקשר.״
מריסה בטח צודקת. אני באמת צריכה ללמוד לשלוח הודעות טקסט. ״אבא כמעט אף פעם לא עונה לטלפון, אמא. אבל כשאני מסמסת לו, הוא מסמס לי ישר בחזרה,״ היא אמרה לי אתמול. יופי לה, אבל אני מעדיפה לדבר עם אבא שלה — לשמוע בקולו שהוא בסדר. או שלא. מי שהיה נשוי כל כך הרבה זמן כמונו, יכול לשמוע בשיחה אם משהו לא בסדר — לא כל כך בדברים שאומרים אלא יותר באופן שאומרים אותם. בטון, בהיסוסים...
האם זה בגלל החתונה? העובדה שהיא תתקיים בתרי ריברז? זה מה שמטריד אותו? לא רציתי לא להזמין את אוריון. בואו של אנדרו מוטל בספק, אבל שתי בנותינו יהיו שם ואני יודעת שהוא ירצה לראות אותן. ודונלד ומימְזי יגיעו מפנסילבניה; אוריון תמיד חיבב את אחי ואת אשתו והוא לא ראה אותם שנים. אבל אני לא רוצה שהוא ירגיש שהוא צריך לבוא. אתמול העוזרת של ויווקה שלחה לי במייל את רשימת האנשים שאישרו את בואם, וראיתי שאוריון עדיין לא שלח את כרטיס התשובה שלו... אבל שמחתי מאוד לראות את שמו של מר אניילו ברשימה. אני רוצה להכיר לוויווקה את האיש שנתן משנה תוקף לניסיונות האמנותיים שלי לפני כל כך הרבה שנים, בתקופה שבה נאבקתי בספקות עצמיים והתלבטתי אם עלי להפסיק להשלות את עצמי ופשוט לוותר. מר אניילו בטח כבר בן תשעים ומשהו עכשיו. הוא ואני מחליפים כרטיסי ברכה לחג המולד כבר כעשרים שנים, וכאשר לא קיבלתי ממנו כרטיס ברכה בחג המולד האחרון, חששתי שאולי הוא...
האם זה כי אני מתחתנת עם אישה? האם זו הסיבה שאוריון לא ענה עדיין? הוא אף פעם לא היה הומופוב, אבל אולי זה קרוב אליו מדי במקרה הזה. פוגע באגו הגברי שלו. כשנפגשנו אז עם עורכי הדין כדי לדון בהסכם הגירושים, הוא כבר התחיל לשתות. הרחתי. וזו לא היתה בדיוק שעת קוקטייל; זה היה באחת־עשרה בבוקר. רציתי להגיד לו משהו על זה בדרך החוצה, אבל לא אמרתי. עדיין ניסיתי להבין מהם הכללים החדשים בדברים מהסוג הזה, עכשיו שאנחנו כמעט גרושים. לפני כמה ימים ניסיתי לדמיין איך זה היה אילו המצב היה הפוך — אם הוא היה עוזב אותי למען גבר. זה היה תרגיל מגוחך: לדמיין שני גברים שעירי חזה במיטה ביחד, ואחד מהם הוא אוריון. LOL, זה מה שמריסה היתה אומרת. הזוי.
האמת היא, גם אם אוריון לא מאמין שזה כך, שלא עזבתי אותו למען ויווקה. עזבתי אותו למען ניו יורק — בשביל ההזדמנויות שהיא הציעה לי, מבחינה יצירתית ומבחינה מסחרית. מה שהתפתח ביני לבין ויווקה לא היה מתוכנן, זה לא היה בכוונה...
ה״עריקה״ שלי, ככה כינה זאת אוריון ביום ראשון האיום ההוא בקונטיקט, כשהודיתי סוף סוף שוויווקה ואני בקשר רומנטי, שהתאהבתי בה. אני ״יהודה איש קריות״, הוא אמר. ושאני יכולה לקחת את עצמי לתחנת הרכבת, כי הוא בשום אופן לא ייקח אותי לשם. הוא גמר להיות ״פראייר אידיוט״. נאלצתי לקחת מונית לניו הייבן, וברכבת משם שִחזרתי שוב ושוב את הוויכוח בינינו. אם אני יהודה איש קריות, זה אומר שהוא ישו, לא? אז אולי כדאי שהוא יֵרד מהצלב שלו ויתחיל לקחת על עצמו חלק מהאחריות לכישלון נישואינו. מי משנינו גידל את אנדרו ואת הבנות לבד כל השנים שבהן הוא יצא מוקדם לעבודה וחזר הביתה מאוחר? מי ישב במשרד כל היום, ואל תוך הערב, ועזר לסטודנטים הצעירים להתמודד עם בעיותיהם? מה עם הבעיות שלי? מה עם העובדה שהרגשתי מתוסכלת ומוזנחת כל השנים בזמן שהוא שיחק את המושיע הגואל של הסטודנטים שלו ואחר כך חזר הביתה וריחם על עצמו בגלל המחיר שעבודתו גבתה ממנו? הוא היה שותה את הבירה שלו ונרדם לפני תשע, בזמן שלי עדיין היתה כביסה לקפל ולחלק, ושלוש ארוחות צהריים להכין למחר, לפני שאוכל לרדת לסטודיו הקטן והעגום שלי ולגנוב שעה או שעתיים עלובות לעבודה שלי.
תודה לאל שמפלס המרירות ירד אצל שנינו. זה קרה הודות לילדינו ולמעורבות ההדדית שיש לנו בחייהם, דאגתנו המשותפת בגלל הקשיים שלהם ובקשר לביטחונם: הרומנים הכושלים של אריאן, חששותינו מהמקומות שאליהם עשוי שירותו הצבאי של אנדרו להוביל אותו, מהמקומות שאליהם עלולה פזיזותה של מריסה להוביל אותה. דאגתנו לשלומם של הילדים מאחדת אותנו למרות הגירושים. וכך יהיה תמיד. והוא התרצה קצת, השתדל עם ויווקה אפילו שאני יודעת שהוא לא אוהב אותה... בין שוויווקה מבינה זאת ובין שלא, אוריון עדיין חשוב לי, ולכן אני דואגת לו. אולי לא הייתי צריכה לכלול את שמו ברשימת המוזמנים — אולי הייתי צריכה להחליט בעצמי במקום להקשיב למריסה. ״אבא הוא אדם מבוגר, אמא. הוא יכול להחליט בעצמו אם לבוא או לא.״ הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לו להרגיש שהוא חייב לבוא, במקרה שזה מוזר לו מדי או מכאיב מדי...
לא יודעת. נישואים, הורות, גירושים: זו משוואה מסובכת, אבל אין טעם להעמיד פנים שכבר אין בינינו רגשות הדדיים, בלי קשר לעובדה שאכזבנו אחד את השני. או שצריך להגיד זה את זה? זה את זו? חמישים ושתיים שנה ועדיין לא הבנתי מתי צריך להגיד מה. מה היתה הטעות שעשיתי פעם, כשמריסה היתה באמצע גיל ההתבגרות הנוראי שלה והיא הוכיחה אותי על הדקדוק הגרוע שלי? ״אני והיא״. כן. אריאן ואני הכנו ארוחת ערב, ומריסה נשענה על השיש במטבח והשתדלה כמיטב יכולתה לעצבן אותי. ואני עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להראות לה שהיא לא יכולה לעלות לי על העצבים. אבל כשסיפרתי להן שנתקלתי ברות סטנלי בדואר, וש״אני והיא״ לא נפגשנו כבר המון זמן, מריסה הרגישה שהיא חייבת להראות לי כמה אני טיפשה. ״אומרים 'היא ואני', אמא'לה.״ תמיד כשהיא היתה כועסת עלי בתקופה הזאת — מה שקרה רוב הזמן — פתאום הייתי ״אמא'לה״ ולא ״אמא״ או ״אימוש״. היא הוסיפה והודיעה לי שאני רוצחת את השפה האנגלית ומביכה אותה לעיני חבריה, ולכן כשהם באים אולי אני מוכנה בבקשה לעשות לה טובה ולא לדבר איתם? זה כבר פגע בעצב חשוף. פרצתי בבכי וכעסתי על עצמי שנתתי לה לראות אותי בוכה. אבל ארי נחלצה להגנתי. פנתה לאחותה הקטנה ודרשה שתתנצל בפני. והיא התנצלה. אריאן נוחה ונעימה בדרך כלל, אבל אי צדק מוציא ממנה צד חזק ותקיף. הרבה פעמים חשבתי שהיא יכולה להיות עורכת דין טובה. בעקבות ההערה של מריסה קניתי ספר דקדוק בסגנון ״מדריך למתחילים״. קראתי אותו, דיברתי בחוסר ביטחון תקופה מסוימת. אני די בטוחה שזה ״אכזבנו זה את זה״, עכשיו שאני חושבת על זה, אבל אני לא זוכרת למה...
זה לפחות דבר אחד שמשותף לאוריון ולוויווקה: אינטליגנציה והשכלה טובה, היכולת שלהם לדבר נכון בלי להצטרך לחשוב על זה. ויווקה שולטת בשלוש שפות, והוא היה נוהג לפתור בעט את התשבץ ב״טיימס״ של יום ראשון. ברוב סופי השבוע הוא פתר אותם עד הסוף. מעניין ששניהם נקשרו בסוף אלי, הבחורה עם שלוש שנות לימוד בתיכון ובלי תעודת בגרות. זה מצחיק. בכל השנים שאוריון ואני היינו ביחד אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהוא תיקן את דברי. וההתייחסות היחידה של ויווקה היתה פעם אחת, קצת אחרי שהתחלתי לגור כאן. היא נשקה לי על המצח וקראה לי ״אלייזה דוליטל״ שלה. Do Little. עושה מעט. הנחתי שהיא מתכוונת לכך שאני לא עוזרת מספיק בבית. אבל מאוחר יותר באותו יום כשהיא נכנסה ואני בדיוק שאבתי אבק, היא ניתקה את השואב מהחשמל והזכירה לי שזה תפקידה של מיני. רק שבועות לאחר מכן, כשהקרינו את ״גברתי הנאווה״ בערוץ הסרטים הישנים, קלטתי סוף סוף: בראשה של ויווקה אני הייתי אודרי הפבורן הנבערת והיא רקס הריסון בן המעמד הגבוה. זה היה מה שיועצת הנישואים שאוריון ואני נפגשנו איתה כינתה ״רגע כואב״: כשבן או בת הזוג אומרים משהו פוגע. אתה אמור לדבר מיד, להודיע שנפגעת. אבל לא אמרתי לוויווקה כלום על זה. ובכל מקרה, גם ויווקה אף פעם לא תיקנה את הדיבור שלי. היא בטח רק מתכווצת בשקט בכל פעם שאני עושה טעות. אולי זה מה שגם אוריון עשה כל השנים...
ביום ההוא שאריאן זינקה להגנתי אחרי שמריסה הביכה אותי, הזמנתי את בתי התלמידה המצטיינת להעיר לי בכל פעם שאומר משהו לא נכון. ידעתי שהיא תעשה את זה בעדינות. תסביר לי בפרטיות. אבל אריאן מעולם לא עשתה זאת. היא היתה לא רק התלמידה הטובה בין שלושת ילדי, אלא גם טובת הלב ביותר — והיתה בה חמלה רבה יותר מכפי שהיתה באחיה התאום או באחותה הקטנה. היא ירשה את מזגו של אביה, את הצורך לעזור לאחרים. וזו כנראה הסיבה שהיא מנהלת בית תמחוי ולא עורכת דין. היא ואביה תמיד היו קרובים. אריאן היא ילדה של אבא. כשסיפרתי לה ביום ההוא שאנחנו מתגרשים, היא מיד קפצה להגנתו של אוריון, וזה היה עוד לפני שאמרתי לה מהי הסיבה לגירושים. אלוהים, כשסיפרתי לה בסוף היא השתוללה עלי. אבל היא נרגעה, וכעבור זמן לא רב חזרה לדבר איתי. אמא שלי עוזבת את אבא שלי כי היא מאוהבת באישה, כך בוודאי פסקה. זה מה שזה...
כשהתקשרתי לארי אתמול להגיד לה שאני רוצה לשלם על הטיסה שלה מקליפורניה לחתונה, היא אמרה, ״לא, לא, אמא. את לא צריכה.״ אבל אני רוצה. אני מעריכה את העובדה שהיא טורחת לבוא. מסן פרנסיסקו לבוסטון: כמה זה עולה? ארבע מאות דולר? חמש מאות? זה יותר מדי בשבילה עם מה שהיא מרוויחה בניהול בנק המזון הזה שם. ההכנסה השנתית שלה היא בטח פחות ממה שמריסה מרוויחה מהתמלוגים על הפרסומת לביטוח שהיא עשתה. מראים אותה הרבה: מריסה היא נשואה טרייה ויחד עם ״בעלה״ הם רוכשים פוליסת ביטוח מסוכנת שיכורה מאושר, עם סרט על הראש ושיער נפוח. מעניין כמה השחקנית הזאת מרוויחה? רואים אותה בטלוויזיה כל הזמן, והיא גם ברדיו ובפרסומות באינטרנט. היא תמיד כל כך מתלהבת מהביטוח שהיא מוכרת, כאילו שהיא על ספידים או משהו. אני אכתוב צ'ק לאריאן ואשלח לה אותו וזהו, לא אכפת לי כמה היא מתנגדת.
הצעתי לשלם גם עבור טיסתם של אנדרו וארוסתו מטקסס, אבל לדבריו הוא לא חושב שהם יבואו. אין להם זמן. הפריע לי שהוא אמר את זה בבוז כזה. אמרתי לו שציפיתי להכיר את כלתו המיועדת, אבל שאני מבינה, כמובן. אבל קלטתי את המסר: הוא לא רואה בעין יפה את נישואי לוויווקה. אני רק לא בטוחה אם הטינה שהוא חש היא בשם אביו, בשם המין הגברי או בשמה של השמרנות הדתית החדשה שלו.
מבין שלושת ילדי, אנדרו הוא האחרון שהייתי מצפה שייכנס אל חיק הנצרות האוונגליסטית. להפך, הוא תמיד היה הראשון שהפר את הכללים, אם לא את הדיברות — היחיד מהשלושה שאביו ואני נאלצנו לשבת איתו בבית המשפט. המעצר על המריחואנה, המעצר על הגנבה מהחנות, הפעם שהוא וחבריו השתכרו וריססו בצבע את האוטובוסים של בית הספר. ואז, בתחילת השנה האחרונה בתיכון, המטוסים נחטפו והתנגשו במגדלי התאומים, וזה שינה אותו. אני עדיין רואה אותו בעיני רוחי, צמוד לטלוויזיה ביום הנורא ההוא, דמעות זולגות על פניו. כשהוא התחיל לדבר על הרצון שלו להיות חלק מהתגובה האמריקאית, זה הפחיד אותי.
התחננתי בפניו של אנדרו שלא ילך לצבא. אמרתי את כל הדברים הלא נכונים. טענתי שכל סרטי רמבו האידיוטיים שהוא גדל עליהם הם סתם קשקוש מאצ'ואיסטי מהוליווד. אבל אוריון היה נהדר. הוא הרגיע אותי, והזכיר לי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות זה לדחוק בו ולגרום לו להיכנס למגננה. הוא הרי בן שמונה־עשרה. הוא לא צריך את האישור שלנו כדי להתגייס. ואז אוריון נכנס לאינטרנט. הוא נסע למרכז העיר ושוחח עם המגייס ההוא. חמוש במידע שליקט הוא הלך אל אנדרו עם הגישה המדודה וההגיונית הזאת שלו. הסביר לו שאם ילך לקולג', יסיים את התואר שלו ועדיין ירצה לשרת, הוא יוכל להתחיל בדרגת סגן משנה ולהתקבל אוטומטית לבית הספר לצוערי קצונה. וככה אנדרו הלך ללמוד במקום להילחם... קורס הכימיה האורגנית הארור שהוא למד בשנה לפני האחרונה קלקל הכול. הוא הוצף בספקות עצמיים בכל פעם שנכשל במבחן קטן. זה, והעובדה שהחברה שלו, שאיתה יצא מאז השנה הראשונה, נפרדה ממנו. הוא בכלל לא אמר לנו שהפסיק את הלימודים והתגייס עד שנותרו רק שבועיים למועד התייצבותו לטירונות. לפחות הוא סיים את התואר אחרי שהוא התגייס. טיפל בעסק הלא גמור הזה...
עכשיו הוא מצא את אדונו ומושיעו ישו הנוצרי. ואני מנחשת שהאל שהוא התמסר לו אינו רואה נישואים חד־מיניים בעין יפה. כשאריאן שלחה לי את הקישור לכתבה על אירוסיו של אנדרו בעיתון המקומי, זה היה ברור, פחות או יותר. ״מר וגברת בּראנץ' קומרפורד מוואקו מכריזים בשמחה על אירוסי בתם, קייסי־לי, למר אנדרו או, בנם של דוקטור וגברת אוריון או מתרי ריברז, קונטיקט.״ הגירושים של אוריון ושלי נכנסו לתוקף לפני שנה כמעט, ואני לא גרה בתרי ריברז כבר ארבע שנים. או שאנדרו בהכחשה, או שהוא משקר להורי הכלה המיועדת. היא יפה וחמודה, בלונדינית קטנה. קייסי־לי: שם של מתמודדת בתחרות יופי. קראתי או שמעתי פעם שטקסס ייצרה יותר זוכות בתואר מיס אמריקה מכל מדינה אחרת בארצות הברית. ושמות ההורים — בראנץ' וארלין. ארלין: אני בטוחה שיש לה שיער גבוה ונפוח. ויש גם אח שמריסה אומרת שכולם קוראים לו בראנץ' הקטן: אלוהים ישמור. טוב, אם אנדרו צריך להסתיר את העובדה שאני מתחתנת עם ויווקה, אני מניחה שאני יכולה לשמור על דיסקרטיות בנושא. אבל כשהם יתחתנו, אין לי שום כוונה לטוס לשם ולהעמיד פנים שאביו ואני עדיין מר וגברת ביחד. אם הם בכלל יזמינו אותי לחתונה. אולי יצפו ממני להדיר את רגלי, להסתיר את עצמי. איך קראו לספר הזה שהכריחו אותנו לקרוא בתיכון — זה עם האישה המשוגעת שהיתה סגורה בעליית הגג...
זה אירוני, בעצם, שהבן שלי סולד עכשיו מלסביות. הוא בהחלט גילה בהן עניין רב כשהוא היה בתיכון. אני זוכרת שפעם אחת, אחרי שאמרתי לו מאה פעם לסדר את החדר שלו שנראה כמו דיר חזירים, ושמעתי מאה פעם ״בסדר, אמא... אני אסדר״, נשברתי. החלטתי לעלות ולסדר את החדר בעצמי. וזה מה שעשיתי — חדורת תחושת נקם. מילאתי שלוש שקיות אשפה גדולות בשטויות שהתכוונתי לזרוק, לא משנה מה. הייתי חדורת שליחות. וכשעמדתי להפוך את המזרן שלו גיליתי את אוסף החוברות הגסות שלו ואת כל גרבי הספורט שמעולם לא מצאו את דרכם אל סל הכביסה, רובם נוקשים מאני־יודעת־בדיוק־מה... ה״פלייבוי״ וה״פנטהאוז״ לא הפריעו לי כל כך. תיארתי לעצמי שחצי מהמתבגרים באמריקה מחזיקים את החוברות האלה בהיחבא. אבל גרב אחד היה דבוק לשער של חוברת בשם ״בנות עם בנות״. עמדתי שם ודפדפתי בגיליון — וראיתי תמונות מחרידות של נשים מקיימות יחסי מין עם מלפפונים ונשים אחרות עם דילדו קשור ברצועות למותניהן. סקס מלאכותי, לי זה היה ברור אבל לאנדרו כנראה לא. לכולן היו שדיים מפלצתיים, ולאחת מהן, אני זוכרת, היו פטמות בגודל המסננת של כיור המטבח שלנו. כולן נראו על סמים. בתמונה שהרתיחה אותי יותר מכול, שתי נשים לא לבשו דבר פרט לכובעי בוקרים על ראשיהן ונרתיק אקדחים על מותניהן, ואחת מהן החדירה את קנה אקדחה לתוך הווגינה של השנייה. כשראיתי את התמונה הזאת איבדתי שליטה! שעטתי למטה ויצאתי בזעם אל החניה, שם התעסק אנדרו עם ההילוכים של אופניו. ״מאיפה זה הגיע?״ שאלתי בכעס, וכשהוא ראה מה אני מחזיקה ביד, אפילו אוזניו הסמיקו. הוא אמר לי שילד אחד מהכיתה שלו דחף לו את זה לתיק ללא ידיעתו. ״שטויות!״ אמרתי. ״תקשיב לי, אדוני הצעיר. וגם תסתכל לי בעיניים.״ חיכיתי שהוא יעשה את זה. ״מי שמצלם את התמונות האלה, ומי שמפרסם את הזבל הזה, מה שהם עושים זה אלימות נגד נשים. אתה מבין? וגם מי שמסתכל על התמונות האלה אשם. יש לך שתי אחיות, אנדרו. הזבל הזה הוא פגיעה בהן ובי ובכל אישה אחרת, כולל הנשים שבתמונה.״ הוא מלמל משהו שלא שמעתי. ״מה? לא שמעתי אותך. מה אמרת?״
״אמרתי שהן עמדו ודגמנו לתמונות, לא?״
״כן, הן דגמנו. בטח בשביל סמים. או כי הסרסור יכה אותן אם הן לא יעשו את זה. זו פנטזיה גברית אלימה, אנדרו. אתה חושב שנשים רוצות שידחפו לתוכן אקדחים?״
״בסדר,״ הוא אמר. ״הבהרת את הנושא.״
אבל אני רק התחלתי. נופפתי את שתי ה״בוקרות״ מול פניו.
״אתה חושב שלנשים באמת יש שדיים בגודל הזה?״
הוא משך בכתפיו. ״לחלק,״ הוא אמר.
״הא! תשובה לא נכונה. לבחורות המסכנות האלה חתכו את השדיים והכניסו לתוכם שקיות סיליקון כדי שגברים — ונערים — יוכלו להזיל עליהם ריר. אתה יודע מה קורה כשזה מתחיל לדלוף בתוך הגוף של האישה? אני מתביישת בך, אנדרו. ואם אי פעם תכניס את הזבל הזה לבית שלי...״
״הבית שלך? חשבתי שזה הבית שלנו.״
גלגלתי את החוברת שבידי לגליל והרבצתי בו בפניו. ״שלא תעז להתחכם איתי, אנדרו או! מה אתה חושב שאבא יגיד כשאני אראה לו את ה'חומר קריאה' שלך?״
שוב המשיכה בכתפיים. ״הוא בטח לא יתחרפן כמוך.״ פתאום מפתח הברגים שהוא עבד איתו היה בידי. הנפתי אותו והתנפלתי עליו, אבל החטאתי. הוא קפא בהלם לשנייה או שתיים. ואחר כך הגן על ראשו בשתי זרועותיו. ״אלוהים, אמא, תפסיקי! את אמא שלי לעזאזל!״
שמטתי את מפתח הברגים מידי. ראיתי אותו רץ בכביש הגישה שלנו אל הכביש הראשי. ״ומעכשיו תשים את הגרביים המלוכלכים שלך בסל הכביסה!״ צרחתי. ״ואל תכניס לתוכם שום דבר חוץ מהרגליים הגדולות והמסריחות שלך!״ בשלב הזה קלטתי שמר ג'נוביז השכן ממול עומד בפתח ביתו וצופה במתרחש. מחוממת עדיין צעקתי אליו, ״תפסיק לדחוף את האף! תסגור כבר את הדלת שלך!״ למזלו הוא ציית.
מתודלקת עדיין בזעם צדקני עליתי שוב לחדרו של אנדרו, העפתי מתוכו את שלוש שקיות האשפה וזרקתי אותן למטה במדרגות. גררתי אותן החוצה אל המכונית, נסעתי למזבלה, ובעונג אדיר השלכתי אותן על הר האשפה. עד שחזרתי הביתה כבר נרגעתי. החלטתי בכל זאת לא לספר לאוריון על ״בנות עם בנות״, והייתי אסירת תודה שאנדרו לא סיפר לאביו שהתנפלתי עליו עם מפתח ברגים — משהו שהתביישתי בו לאחר מעשה. אבל אני חייבת להודות שבתקופה שלאחר הסדר שעשיתי בחדר שלו נהניתי מאוד בכל פעם שהוא שאל אותי על הדברים שלו.
״אמא, החולצה שלי עם אלונזו מורנינג עדיין בכביסה?״
״לא. היא במזבלה.״
״אמא, את יודעת איפה המחברת הכחולה שאני רושם בה את האימונים בהרמת משקולות?״
״אני מניחה שהיא שוכבת אי שם במדמנה.״
״אמא, גברת קילגולן מנג'סת לי על 'לב המאפליה'. אני מקווה שאותו לא זרקת?״
״אם הוא היה על הרצפה בחדר שלך, אז כן.״
״אמא, זה רכוש בית הספר! מה אני אמור להגיד לגברת קילגולן?״ יעצתי לו להגיד לה שהוא ילך לחנות הספרים ויקנה לה עותק אחר. ״אז את יכולה לתת לי כסף בשביל זה?״
״לא ממני. תקנה מהכסף שלך.״
אנדרו המסכן. באמת תמיד הייתי קשה איתו יותר מאשר עם אחיותיו. אולי העובדה שהוא ״עסוק מדי״ בשביל לבוא לחתונה זאת נקמה. אולי אני מקבלת בדיוק את מה שמגיע לי...
בניגוד לאחִיה, מריסה, הנשמה החופשית שלנו, לגמרי בעד ויווקה והחתונה הקרבה. אמא שלה מתחתנת עם אישה: היא חושבת שזה מגניב. ואני קצת חוששת שוויווקה מרעיפה עליה יותר מדי תשומת לב. הן מקשקשות בטלפון. הן יצאו ביחד פעמיים, רק שתיהן. זה לא שאני לא מכירה תודה לוויווקה שהיא כל כך משתדלת עם הבת שלי. אני מעריכה את זה. אבל בשתי הפעמים שהן חזרו מארוחת צהריים משותפת, מריסה חזרה בידיים מלאות שקיות וקופסאות של ברגדורף. ויווקה קנתה לה את התיק ג'ימי צ'ו שהיא נדלקה עליו, את הפלטפורמות של פראדה שאני הייתי שוברת את המפרקת אילו הייתי מנסה לנעול אותן. פריטי מעצבים שאין סיכוי שמלצרית במשרה חלקית ששואפת להיות שחקנית תוכל לממן. מריסה ילדה טובה, אבל תמיד היה לה עודף מודעות מעמדית, וזה כמעט כאילו ויווקה מנסה לקנות את חיבתה. וזה עובד, כנראה. מה מריסה אמרה בשבוע שעבר כששלושתנו היינו בברנס אנד נובל ביוניון סקוור? כשהיא הצביעה על ספר הילדים ההוא? ״תראו. להתר יש שתי אמהות, בדיוק כמו לי.״ הרגשתי צורך לצאת להגנתו של אוריון. היא הבת שלו, לא של ויווקה...
מה קורה לי היום? למה אני דואגת מכל הדברים האלה שבטח לא משנים בכלל? אני מתהלכת בדירה, משוטטת בלי מטרה מחדר לחדר. כשאני עוברת ליד שירותי האורחים אני מסתכלת על מיני. היא על הרצפה, לובשת את מגני הברכיים שלה, מקרצפת את חריצי האריחים. ויווקה מקפידה מאוד על חריצים נקיים; היא אמרה למיני להשתמש באקונומיקה כדי להלבין אותם. אני עוברת ליד הכרזה שלי, ״אנני או: הלם למערכת! 1.2 עד 31.3 בגלריה ויווקה סי״. היא לא חסכה בקידום התערוכה ההיא: מודעות ב״טיימס״, ב״ניו יורקר״ וב״ניו יורקר״. שכרה את שירותיה של היחצנית הטובה ביותר, שסידרה לי ראיונות בטלוויזיה שהייתי כל כך מתוחה בגללם... אני שוב במטבח, לוקחת את השלט ומעבירה ערוץ. ב״טודיי שואו״ מתארחת הדוקטור ננסי הזאת, והיא מזהירה את אן קורי על איזה משהו רפואי חדש שכולנו צריכים להתחיל לדאוג בגללו. אני עוברת בין הערוצים, עוגיפלצת, סרטים מצוירים, קישוט עוגות. ב־CNBC מדברים על הכלכלה העולמית — איום משבר החובות ביוון, שייתכן שהגרמנים יחלצו אותם ממנו וייתכן שלא. גם ויווקה הזכירה את האפשרות שיוון לא תוכל להיחלץ מהחוב, ושאולי, מסיבה שלא הבנתי, זה יהיה טוב לעסק שלה אם ערך היורו ירד. זה מצחיק: היא מזדהה כל כך עם המורשת היוונית שלה. אפשר היה לצפות שהיא תחשוש יותר למאזן הלאומי מאשר למאזנה הפרטי... בערוץ הסרטים הישנים מראים את ״מילדרד פּירס״. הנה ג'ואן קרופורד עם כריות בכתפיים וגבות חמורות סבר, מדברת אל העוזרת שלה, שאני מכירה אותה. או שצריך להגיד שאותה אני מכירה? זו השחקנית הקטנה מ״חלף עם הרוח״ — השפחה עם הקול הצפצפני שאמרה ״לא'דעת שום כלום על ליילד תינוקות״. עבדים, שפחות: זה לא שהאולפנים היו שוכרים את השחקנית הזאת לגלם תפקידים אחרים.
לפחות ויווקה לא מצפה ממיני להגיע לעבודה בשביס קטן וסינר עם מלמלה, כמו פעם. מיני לובשת אותם בגדים כמעט בכל יום: חליפת טרנינג בז' של שון ג'ון ונעלי ספורט משובצות. מריסה אמרה לי ששון ג'ון הוא הראפר הזה, פי דידי או פאף דאדי, או איך שהוא לא קורא לעצמו. באחת הפעמים שהיא היתה פה היא החמיאה למיני על הטעם שלה. אמרה שגם היא אוהבת את הבגדים של שון ג'ון. ומיני חייכה את החיוך שלה עם השיניים החסרות ואמרה לה שהיא קנתה אותם ״בזול״ ביריד רחוב בניוארק... בערוץ הנוצרי המנחה עם תסרוקת הפומפדור מדברת על אהבתו של ישו עם קשישה שמנמנה בשמלת ערב בצבע פסטל ואודם אדום בוהק. אני קולטת פתאום שזאת דייל אבנס. היא מתה, לא? זה בטח שידור חוזר. האמא במשפחת האומנה הראשונה שלי היתה שולחת אותי לבית הספר כל יום עם תפוח וכריך גבינה אמריקאית וחרדל, ארוזים בקופסת אוכל חלודה עם תמונה של רוי רוג'רס ודייל אבנס. (לא היה לי תרמוס כמו לשאר הילדים; נאלצתי לשתות מהברזייה.) רוי ודייל היו פאסה כבר אז, ואני קינאתי בקופסאות האוכל המגניבות שחלק מהבנות בכיתה שלי הביאו: דוקטור קילדר, כוכבי הסדרה ״בוורלי הילביליס״, ובפסגת קופסאות האוכל, הכירו את החיפושיות...
בדרכי עם החבילה של ויווקה מהכניסה לחדר השינה שלנו, אני שולחת מבט נוסף אל מיני. היא יושבת על קצה האמבט שלנו, בהפסקה מניקיון אריחי הרצפה. המגנים על ברכיה ורגליה פתוחות בפישוק רחב מספיק בשביל ללדת. אני מנופפת אליה; היא מנופפת בחזרה. כשאני נכנסת לחדר השינה הן מבהילות אותי שוב: השמלות האלה. הכלות.
שלוש הוורה ואנג יפהפיות, אבל אף אחת מהן היא לא אני. מה שכן אני היא השמלה שכבר קניתי בחנות הווינטג' ההיא שאני אוהבת בטרייבקה: שמלה ארוגה בצהוב בוהק עם קווים אלכסוניים בטורקיז עז — מאתיים דולר ואחרי הנחה 129.99 דולר. אני אוהבת את הפסים המגניבים, את האורך מעל הברך. על התווית כתוב מארי קואנט. חיפשתי אותה בגוגל. בוויקיפדיה כתוב שהיא מעצבת אופנה בריטית שהיתה פופולרית בעיקר בשנות השישים. מגניב, חשבתי, אבל כשמדדתי אותה והראיתי לוויווקה, היא אמרה, ״מתוקה שלי, היא חמודה ונראית מקסים עלייך, אבל בעיני היא שמלת קיץ, לא שמלת חתונה. היא... צעירה. ביום המיוחד שלנו, אני רוצה לראות אותך עם משהו קצת יותר אלגנטי וחגיגי. תחשבי על כל הלסביות בכל השנים שלא יכלו להיות כלות. אנחנו עושות את זה גם לכבודן. בתקופה אחרת היינו נאלצות להתחזות לרווקות זקנות שלא הצליחו למצוא גברים שיסכימו להתחתן איתן.״ היא צחקה כשהיא אמרה ״רווקות זקנות״, זה כל כך רחוק ממי שהיא, ממי שהיא חושבת שאנחנו.
לסביות, זה מה שאני עכשיו. נכון? אני מתחתנת עם אישה, לא? ושכבתי גם עם אישה אחרת — פריסילה, הטומבוי הרזה שמִלצרה איתי בפרנדלי'ס. אבל אני לא רואה את העובדה שאנחנו מתחתנות כמשהו שחייב לאזן את מאזני הצדק או לחלוק כבוד ללסביות כל הזמנים... רווקות זקנות שלא הצליחו למצוא גברים שיסכימו להתחתן איתן: למה היא אמרה את זה? שתינו היינו נשואות לגברים. ויווקה אומרת שאני צריכה לארוז את השמלה ולהביא אותה לנסיעה — שאני יכולה ללבוש אותה כשאנחנו יוצאות לקניות או לארוחת צהריים. היא גם הציעה שאצטרף אליה בפעם הבאה שהיא עושה שעווה. ״בחופים של מיקונוס יש יותר עירום מלבוש, וכוסים נטולי שיער הם הסטנדרט החברתי המקובל,״ היא אמרה. ויווקה הולכת לעיסוי ולשעווה כל שבועיים. שיער הערווה שלה הוא קו אופנתי, אנכי ודק, שעוצר מעל השפתיים שלה. יש סיכוי שאני אשתזף טופלס בחופים האלה כשאנחנו שם, אבל אני בהחלט לא מורידה חלק תחתון. ובכל מקרה אני לא יותר מדי מתה על החוף. אצל ויווקה זה לא אותו דבר. היא יוונייה. שמה המקורי הוא וסיליקי, לא ויווקה. היא אִנגלזה אותו מסיבות שיווקיות. היא משתזפת בלי שום מאמץ. אבל אני, עם השיער הג'ינג'י שלי והעור האירי, חייבת להיזהר. אני יכולה להישרף בקלות.
אני מסתכלת על השידה ורואה את הכרטיס שעליו כתבתי אתמול. אני לוקחת אותו וקוראת את הכתוב. מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה, אלת האדמה הקדומה... בין ילדיהם הקיקלופים והענקים בעלי מאה הידיים. מפלצות. כמו המפלצות שנולדות בכרזה שתלויה בכניסה, המפלצת בעלת מאה הראשים של חיי — הכריש ששוחה במֵימֵי זיכרונותי. שמקולו אני יראה ובה בעת מזמינה אותו להתארח בראשי, כי הוא מניע את האמנות שלי... דקירת געגוע אל ויווקה מכאיבה לי: צליל קולה, החמימות המסוככת של גופה הסמוך לשלי. אני מתקרבת אל השמלה גאיה. נוגעת בה. מעבירה את המשי הירקרק והיפה בין אצבעותי. מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה. אני מתיישבת על מיטתנו ופותחת את הקופסה מנימן־מרקוס. פותחת את הפקק של הבושם של ויווקה ושואפת את הניחוח: פריחת הדרים, וניל. אני אוהבת אותה. מתגעגעת אליה כמו שדיאן סוייר מתגעגעת למייק ניקולס ולובשת את חולצתו כשהוא נוסע...
אני קוראת את הכרטיס שוב ושוב, ותוך כדי קריאה אני מתחילה לחוש התחלה של חרדה, מוכרת וזרה. גאיה... גאיה. האם אני על סף משהו? האם זה מגיע?
אולי לא. אולי החיים הנוחים כאן החלו לכבות את היצירתיות שלי. אולי אני כבר אחרי השיא שלי ומעכשיו זה רק יתדרדר.
אני מנערת את ראשי. מנערת מעלי את הספק העצמי. מוחי מסתחרר. אצבעותי נמתחות, יוצרות אמנות בלתי נראית. זה מרגש ומפחיד כשזה מגיע, כמו לראות ציקלון מתקרב ולעמוד בדרכו בהתרסה. אולי מזג האוויר שבתוך ראשי ישלח אותי לסחרור עוד היום. אולי אמצא את עצמי בסטודיו שלי, עם הצורך שלי לצרוח. להשיב מלחמה למפלצת. לעשות אמנות.

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 578 עמ' מודפסים
כמים אנחנו וולי לאמב
אנני או
 
לשמלת החתונה של ויוֵוקה יש שם: גאיה. היא מקסימה. שכבות של שיפון משי בצבע ירקרק־טורקיז, חצי שרוול, קו מותן גבוה, החלק התחתון מתרחב בא־סימטריות עם רמז לשובל מאחור. שכחתי את שם המעצב. יאני משהו. ויווקה מכירה אותו מאגודת מעצבי האופנה ההלניסטים. השמלה הגיעה אל הדירה אתמול מאתונה, ומיני גיהצה אותה ותלתה אותה על דלת ארון הבגדים של ויווקה.
גאיה: חיפשתי בגוגל אתמול אחרי שהשמלה של ויווקה הגיעה, וכתבתי על כרטיסייה. היא על השידה. אני לוקחת אותה וקוראת.
מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה, אלת האדמה הקדומה ואם האלים האולימפיים. היא היתה אמו של אורנוס, שהיה התגלמותם היוונית הקדומה של השמים, ובהמשך בת זוגו. עם ילדיהם נמנים ההרים, הימים, הקיקלופים והענקים בעלי מאה הידיים שסייעו לזאוס בקרב המוצלח נגד הטיטאנים, שגם אותם ילדה גאיה.
תוהו ובוהו, גילוי עריות, מלחמות אחים: שם מוזר לשמלת חתונה.
גם שלוש השמלות של ורה וונג שוויווקה שלחה לי כדי להחליט ביניהן הגיעו אתמול. (ורה היא לקוחה של ויווקה בגלריה.) שמלה אחת בצבע שנהב, אחת אחרת עם נגיעה של ורוד ועוד אחת באפור פנינה. מיני פרשה אותן על המיטה בחדר השינה הנוסף, אבל אחרי שהיא הלכה הביתה הבאתי אותן לחדר השינה שלנו ותליתי אותן לשמאלה של הגאיה. כשהתעוררתי הבוקר הן הבהילו אותי. לשבריר שנייה היה נדמה לי שארבע נשים עומדות ליד הארון. ארבע כלות — אחת בירוק מקסים, שלוש בגרסאות של לבן.
ויווקה עדיין בחו״ל. היא נסעה לאתונה לפני שבוע למדידות, אבל אז החליטה להישאר עוד כמה ימים כדי לבקר דודה קשישה (אחותו של אביה) וכדי לסגור פרטים אחרונים בטיול החתונה שלנו למיקונוס. היא התקשרה אלי משם אתמול בערב. ״מתוקה שלי, כאן זה ארץ הקסם. ראית את התמונות ששלחתי לך במייל?״ אמרתי שעדיין לא — שהייתי יותר בסטודיו מאשר בדירה בימים האחרונים, מה שהיה שקר. ״אז תסתכלי,״ היא אמרה. ״לא שתמונות באמת יכולות להעביר את זה. באור יום הים האגאי פשוט מהמם, ובשקיעה הוא הופך לכחול עמוק יפהפה. והווילה ששכרתי? אנה, למות עליה! היא ממוקמת על גבעה גבוהה מעל העיר ויש לה נוף פנורמי של הנמל ושל כמה איים אחרים בשרשרת האיים. הבית מרוצף בשיש לבן ממחצבה בפּארוס, ויש בריכה אובלית, ומזרקה פנימית, ומרפסת שמשקיפה על סוכת גפנים עמוסה בפרי ומדהימה ביופייה.״ בשביל מה בריכה אם זה ממש על יד הים? אין לי מושג. ״הבתים כאן ממש צחורים מרוב שמש, אנה, ושיחי היביסקוס צומחים לאורך הקיר הדרומי של הווילה, ועל הרקע הלבן של הקיר, האדום שלהם הוא פשוט האדום הכי חזק שאפשר לדמיין. אני כבר מתה לחלוק את כל זה איתך. את תראי. המקום הזה הוא גן עדן לאמנים.״
״אני בטוחה,״ אמרתי. ״לאמנים שרוצים לתעד את היפה ואת הציורי. אני לא.״
״אני יודעת, אנה. זה מה שמשך אותי אל העבודה שלך מלכתחילה.״
״זה?״ אמרתי. ״מה זה 'זה'?״
השתררה שתיקה ארוכה לפני שהיא ענתה לי. ״זה כמו שאמרתי לזוג הזה שקנה שתי יצירות מסדרת 'פנדורה' שלך. היצירה שלך מסתכלת לאנשים בעיניים. היא מנחמת את הנסערים ומסעירה את המנוחמים. אבל זו תהיה חופשה, מתוקה שלי. את עובדת כל כך קשה. מיקונוס הוא המתנה שלי לך, אנה. המתנה שלי לנו. ארבעה שבועות בתוך כל מה שיפה ושופע חיים, בתחילת חיי הנישואים שלנו. זה לא מגיע לנו?״
החדר היטשטש לנגד עיני הדומעות. ״אני מתגעגעת אלייך,״ אמרתי.
״גם אני מתגעגעת אלייך, אנה. גם אני מתגעגעת אלייך.״
זה לא שאני לא רוצה להיות איתה במיקונוס. אבל ארבעה שבועות? בכל השנים שאני עוסקת באמנות, מעולם לא התרחקתי מעבודתי לכל כך הרבה זמן. נכון שגם היא תיעדר מעבודתה. ״זאת לא החלטה עסקית מזהירה,״ היא אמרה כשסיפרה לי ששכרה וילה לכל חודש אוקטובר. ״אנשים כבר יתעוררו מתרדמת ההמפטונס, ייטמעו שוב בעיר ויהיו בשלים לקנות. אבל אמרתי לעצמי, 'ויווקה, תשכחי מעסקים פעם אחת! תחיי את הרגע!'״ חייכתי והנהנתי כשהיא אמרה את זה, ובלעתי את רגשותי המעורבים במקום להביע אותם בקול.
זה מה שעושים למען מישהו שאוהבים, לא? סוגרים את הפה במקום לפתוח אותו. מתגמשים במקומות שאפשר. החתונה הזו, למשל. ויווקה היא זו שרוצה לעשות את האיחוד שלנו ״רשמי״. ואיפה נתחתן: גם פה הייתי צריכה להתגמש. בסדר, אני מבינה את זה. בקונטיקט נישואים חד־מיניים הם חוקיים ובניו יורק לא. אבל למה לא להתאכסן באיזה מקום יפה באזור הגולד קוסט, קצת יותר קרוב לעיר? קוס קובּ או דאריין? למה דווקא בעיר שבה אוריוֹן ואני גידלנו את ילדינו? היא רצתה להפתיע אותי, אמרה. היא בהחלט השיגה את המטרה שלה, אבל זה... מביך. זה מעורר תחושה לא נוחה.
טוב, אנני, אם את מתחרטת על משהו, למה את ממשיכה עם זה? למה לא להגיד לה שאת מתלבטת?... אני מרימה את ראשי ומעבירה את מבטי על פני הדירה המצוידת ומרוהטת להפליא, ורואה חלק מהתשובה תלוי על הקיר בכניסה: הכרזה הממוסגרת שהכריזה על פתיחת התערוכה הראשונה שלי בגלריה ויווקה סי. הכותרת, ״אנני או: הלם למערכת!״ ומתחתיה תמונה צבעונית של הפסל שלי ״לידות״: שורה של בובות תצוגה נטולות ראש, רגליהן מגואלות בדם ופתוחות בפישוק רחב, רחמיהן מגרשים מתוכם רוצחים סדרתיים. סְפֶּק, באנדי, גייסי. מפלצות כולם.
האמנות שלי מנחמת את הנסערים ומסעירה את המנוחמים: היא ניסחה את זה טוב יותר מכפי שאני יכולתי. זו אחת מהסיבות שאני אוהבת את ויווקה. העובדה שהיא לא רק מקדמת את העבודות שלי ומוכרת אותן במחירים שלא הייתי מעלה בדעתי, אלא שהיא גם קולטת אותן. וכן, הדירה שלה מקסימה בדיוק כמוה, וכשאנחנו עושות אהבה אני מרגישה מסופקת ומוגנת. אבל בשבילי יכול מאוד להיות שזה הבסיס לאינטימיות בינינו: העובדה שהיא מבינה מה העבודה שלי מנסה לעשות.
אוריון אף פעם לא הבין את זה. אבל למה שיבין בכלל? הייתי כל כך סגורה וזהירה כל השנים. עשרים ושבע שנות נישואים של עמידה על המשמר, שהתבססה רק על העובדה שהוא גבר, ולכן אין לבטוח בו עם הגרוע שבסודותי.
אבל באמת, אנני. גם לוויווקה לא גילית את הסודות שלך. למה? כי את חוששת שהיא תשנה את דעתה? שהיא תפסיק לטפל בך? תגידי את האמת. אמא שלך מתה בשיטפון בלילה ההוא. ואז אבא שלך פשוט שתה את דרכו מחוץ לחייך. וההורים האומנים שלך לא היו אלא תחליף זמני. הם האכילו אותך, קנו לך בגדים, אבל אף פעם לא אהבו אותך. את רצית את הדבר האמיתי. את חושבת שרק במקרה ויווקה ואוריון בני אותו גיל? שגם בעלך לשעבר וגם רעייתך לעתיד מבוגרים ממך בשבע שנים?
לא, זה לא קשור... או שכן? האם זו הסיבה האמיתית שבגללה התחתנת איתו? שבגללה את מתחתנת איתה? כי אנני היתומה הקטנה צריכה מישהו שיטפל בה?
אני חייבת להפסיק עם זה. להפסיק להקשות על עצמי כל כך. אני אוהבת את ויווקה. וגם את אוריון אהבתי... אבל למה? כי הוא לקח אותי תחת חסותו? כי לראשונה בחיי, אינטימיות עם גבר היתה מהנה? בטוחה? אולי לא בטוחה כפי שאני מרגישה עם ויווקה, או פרועה כפי שהיתה עם פריסילה. אבל מהנה דיה. ומהנה מאוד עבורו. קינאתי קצת, לפעמים. בעוצמה הזאת שהוא...
לא. רציתי להעניק לו הנאה. אבל להנאתו היה מחיר.
לא, זה לא הוגן. זו היתה החלטה משותפת. הפסקתי להשתמש בדיאפרגמה כי שנינו רצינו ילד. אבל כשההיריון הפך ממשאלה לעובדה, הפחד אחז בי פתאום. מה אם האימהוּת גדולה עלי? מה אם תהיה לי שוב הפלה, כמו שקרה לי כשהייתי בת שבע־עשרה? אף פעם לא סיפרתי לאוריון על ההיריון הראשון שלי, וחיכיתי יותר משבוע לפני שסיפרתי לו על ההיריון הזה. בערב שבו סיפרתי לו לבסוף, אוריון הבטיח לי שהוא יהיה האבא הכי טוב שהוא יכול — ההפך הגמור מאביו הנעדר. בכינו יחד, ונתתי לו להניח שאני מזילה דמעות שמחה כמוהו. הן לא היו שמחות. אבל פחדי דעכו לאט לאט, והתחלתי להרגיש מאושרת. נרגשת. עד האולטרסאונד. כשנודע לי שיש לנו תאומים, נבהלתי מחדש. וכאשר בחדר הלידה היה נדמה לרגע שאנחנו עומדים לאבד את אנדרו, פחדתי עד עמקי נשמתי...
ובכל זאת, אהבתי להיות אמא. אהבתי את שניהם מהרגע שבו ראיתי אותם, ויותר ויותר בשבועות הבאים. עד אז לא הבנתי כמה עמוקה יכולה אהבה להיות.
לא שגידולם היה נעדר אתגרים. לא שהוא לא תבע ממני את כל מה שהיה לי ועוד קצת. בזמן שאוריון היה בעבודה כל היום, אני הייתי בבית, החלפתי להם חיתולים, האכלתי אותם, וגנבתי לי עשר דקות תנומה בכל פעם ששניהם — באורח פלא ולעתים נדירות — ישנו באותו זמן. ונאמן למילתו, אוריון אכן היה אב מסור. כשהיה חוזר הביתה מהאוניברסיטה ורואה אותם, אור היה מציף את פניו. הוא היה רוחץ אותם, מתהלך עם שניהם בזרועותיו, מנענע אותם עד שהיו נרדמים לשנת הלילה. חלק ממנו, בכל אופן. אנדרו סבל מגזים, והייתי משתגעת כשהבכי שלו היה מעיר את אחותו. ואז גם אריאן היתה מתחילה לבכות. הזוגיות שלנו סבלה קשות בשנה הראשונה. אוריון היה חוזר הביתה עייף מההתמודדות עם כל המטופלים שלו, ואת שארית האנרגיה שלו העניק לתאומים. פיתחתי כלפיו טינה כי לא נשאר לו כלום בשבילי. אבל גם לי לא נשאר כלום בשבילו. כפליים עבודה, כפליים בלגן. להיסחב עם שניהם לרופא בכל פעם שאחד מהם היה חולה. ואז לחזור שבוע אחר כך כשאנדרו חלה במה שאריאן זה עתה החלימה ממנו. ישבתי בחדר ההמתנה עם שאר האמהות — אמהות שהיה להן רק ילד אחד ותמיד קבעו להיפגש לצהריים. ולהפגיש את הילדים. הן התלהבו בלי סוף מהתאומים אבל אף פעם לא הזמינו אותי להצטרף. לא שרציתי בכלל, אבל למה הן אף פעם לא הציעו? הן תמיד התנהגו בחשאיות כזו, האמהות האלה. כאילו כולם חוץ ממני קראו איזה ספר על איך להיות אמא טובה...
אבל כן קראתי את כל הספרים. התייעצתי עם דוקטור ספוק כל כך הרבה עד שהספר נקרע והדפים החלו להיתלש. אבל לא היתה לי אמא משלי להיעזר בה, כמו שלכל הנשים האלה היתה. סבתות שיכלו להקל על בנותיהן. לעשות בייביסיטר בשבילן, לייעץ להן...
ובכל זאת, יכולתי לקבל עזרה כזו. כמה פעמים התנדבה אמו של אוריון לבוא אלינו מפנסילבניה ולעזור? מריה כבר היתה בפנסיה אז, פנויה וזמינה. אבל היא פשוט התנהגה בצורה כל כך מתנשאת! היא רק העמיקה את חוסר הביטחון שלי. למשל, כשהיתה לי דלקת בשד ואמרתי שאני חושבת להאכיל את התינוקות מבקבוק כי נורא כואב לי? היא רק הסתכלה עלי — נעצה בי מבט של איך אני יכולה להיות כל כך אנוכית? ואז, אפילו בלי לשאול אותי, היא שלחה מישהי מליגת לה לֶצֶ'ה שתשכנע אותי להמשיך להניק.
כי היא רצתה את הטוב ביותר לנכדיה...
והיא תמיד ידעה מה הכי טוב, כן? לא אני, האמא שלהם. היא אף פעם לא ממש אמרה את זה, אבל קלטתי את המסר. בנה עשה טעות, התחתן עם מישהי נחותה ממנו. הוא היה צריך להישאר עם מה־שמה.
את זוכרת איך קוראים לה, אנני. איך את יכולה לשכוח אחרי שמריה כל הזמן הזכירה לו אותה? ״תיאה קיבלה חברות באקדמיה, תיאה מכרה את הספר שלה.״ תיאה פה ותיאה שם, כאילו אני בכלל לא עומדת שם. אז לא, לא רציתי את עזרתה ולא את העצות שלה. מי היא שתרחם עלי?
אבל את כבר הראית לה, לא? אפילו לא הלכת ללוויה שלה. הֵיי, לא יכולתי ללכת. שני התאומים היו חולים באבעבועות רוח. מה הייתי אמורה לעשות — להשאיר אותם עם בייביסיטר?
אבל כן השארתי אותם עם מישהי. בדיוק התחלתי ליצור את האמנות שלי. רציתי להיות למטה ולעבוד עליה, לא להיות למעלה עם שני ילדים חולים. לכן שכרתי אישה בשם גברת דנקל שתשמור עליהם... הוא היה בפנסילבניה כבר כמעט שלושה שבועות! ישב ליד המיטה של מריה בבית החולים. התקשר אלי למסור דיווחים יומיים. ״אני חושב שזה כבר ממש קרוב. היא מידרדרת במהירות.״ ואז, בשיחה הבאה זה היה, ״היא מרגישה יותר טוב היום. ערה, חיונית. האכלתי אותה קצת פודינג, והיא הצליחה לאכול חצי.״ התאומים היו עם חום גבוה, בכו כל הזמן, נדבקו אלי. אבל אני אמורה לחגוג כי היא אכלה קצת פודינג? ובסדר, מריה היתה אמא שלו. אבל אני הייתי אשתו, האמא של הילדים שלו. גם אנחנו היינו זקוקים לו. פשוט יצאתי מדעתי.
אבל זה לא תירוץ. לא הייתי צריכה להכות אותו, אפילו שהוא לא הפסיק לגרד את הפצעים של האבעבועות. הייתי אומרת לאריאן להפסיק לגרד, והיא היתה מפסיקה. אבל אנדרו לא. אז נתתי לו פליק בטוסיק, יותר חזק ממה שהתכוונתי. בהתחלה הוא רק הסתכל עלי, המום, ואז בכה ובכה. כל כך פחדתי. איזו אמא מכה את הילד שלה כל כך חזק? המכה השאירה סימן. אבל למחרת הוא כבר נעלם. אם הייתי נותנת לו להמשיך לגרד, הוא היה נשאר עם צלקות לכל החיים.
ומה היה אוריון אמור לעשות? הוא לא היה יכול לזנוח את אמו, לא משנה כמה זמן התארכה הגסיסה. אבל כאשר היא מתה סוף סוף, היו כל מיני סידורים, הלוויה, לפנות את הדירה שלה למכירה... ולא הסתדר לי עם הבייביסיטר בכל מקרה. איך יכולתי להתרכז בעבודה שלי כשהם צורחים למעלה, קוראים לי, הולמים על דלת המרתף?
אבל בשום אופן לא החרמתי את הלוויה של מריה. פשוט נשארתי עם הילדים החולים שלנו. ואז הוא מספר לי שתיאה הגיעה בטיסה כדי להביע את תנחומיה. שאחרי הטקס הם יצאו לארוחת ערב. והתחלתי לתהות באילו עוד דרכים היא הביעה את תנחומיה...
אוקיי, אנני, סבלת מחוסר ביטחון עצמי, אף שעמוק בפנים ידעת שהוא לעולם לא יבגוד בך. אבל אז, אחרי שהוא סגר את כל הקצוות בהריסבורג, הוא החנה מחוץ לבית והופיע בדלת כמו גיבור השב מן החזית. ״אבא! אבא הגיע! תרכיב אותנו על הגב, אבא. תקריא לנו סיפור.״ הוא מופיע שוב, הם כבר אחרי השיא של האבעבועות רוח, ופתאום אני לא רלוונטית. ההורה הכיפי חזר. השוטר הטוב. אבא חזר, למי אכפת מאמא? והרגשתי טינה. נאחזתי בטינה הזו עד שהגענו לטיפול זוגי.
כי הוא לא העריך את העבודה שלי. בגלל זה היו לנו בעיות. כי רק העבודה שלו היתה חשובה, ואת שלי לא ספרו בכלל. הייתי אמורה פשוט להיות בבית עם הילדים כל היום, ערוכה ומוכנה לפקודתם, ולגנוב שעה או שעתיים אחרי שהם סוף סוף הלכו לישון בלילה, כשהייתי עייפה מכדי להתחבר ליצירתיות שבי. חצי מהפעמים שירדתי למרתף הייתי נרדמת תוך כדי ניסיון לעבוד על משהו. הוא היה צריך לרדת למטה, להעיר אותי ולהוביל אותי למעלה למיטה.
וכמה התנגדתי לרעיון הטיפול הזוגי. חשבתי שהמשחק מכור. אני נגד שני פסיכולוגים. פחדתי שהיא תגיד לי לוותר על האמנות שלי. אבל סוזן דווקא העניקה אישור למה שעשיתי. היא עזרה לאוריון להבין מדוע עבודתי חשובה גם היא. והיא עזרה לי להבין את עומק אבלו על אמו. ״עכשיו שאמא שלי נפטרה, שנינו יתומים,״ הוא אמר במאמץ ניכר לעצור את דמעותיו. ״כלומר, אני נולדתי כתוצאה מרומן שהיה לאמי עם גבר נשוי. גבר סיני שלא הסכים לעזוב את אשתו הסינית למען חברתו האיטלקייה, ואז... נעלם. פשוט לקח את הרגליים שלו והתפוגג.״ הוא אף פעם לא דיבר הרבה על היעדרותו של אביו מחייו, ועד אז הנחתי שהוא פשוט קיבל את זה. ״הדבר היחיד שקיבלתי ממנו אי פעם היה שם המשפחה שלו,״ הוא אמר. ״וזה לא אותו דבר. אני יודע את זה. היתה לי אמא הרבה יותר זמן ממה שלך היתה, אבל...״ הוא פרץ בבכי בנקודה הזו, וכאבתי את כאבו. הושטתי את ידי והנחתי אותה על כתפו. הוצאתי ממחטות נייר מהקופסה שעל השולחן ונתתי לו אותן. התבוננתי בו כשהוא מחה את דמעותיו וקינח את אפו. בשניות הבאות איש מאיתנו לא דיבר. סוזן הסתכלה עלי כל הזמן. חיכתה שאומר משהו. ובאמצע השתיקה הלא נוחה הזו, כמעט הסתכנתי וסיפרתי לו את האמיתות שלי. סודותי עמדו על קצה לשוני. אבל סוזן הביטה בשעון ואמרה שצריך לסיים. שחרגנו קצת מהזמן שהוקצב לנו ושהמטופלים של שתיים כבר מחכים.
אני לא יודעת. אולי אם היינו ממשיכים ללכת לפגישות האלה הייתי מספרת לו. אבל הפסקנו. היחסים בין אוריון לביני השתפרו — ודמו יותר למה שהיה לנו בהתחלה. הקרבה, היכולת שלו להצחיק אותי. כמו היום הזה שהוא לקח אותי לבוסטון — להיימרקט סקוור — ולימד אותי לשאוב צדפות מהקונכייה הפתוחה. לקח אותי בפעם הראשונה למוזיאון גרדנר... ואז כבר התחיל להיות לי קל יותר להיות אמא. התאומים הלכו והתרחקו מגיל שנתיים הנורא. הם התחילו לשעשע זה את זה, לרדוף אחרי חרקים בחצר מאחורי הבית ולרדת לנחל לתפוס ראשנים וסרטני נהרות. הקשר שהתפתח ביניהם הקל עלי. יכולתי לשבת לידם. להשגיח עליהם בזמן שהכנתי רישומים של רעיונות חדשים לעבודות שרציתי ליצור. והודות לטיפול אוריון גילה תמיכה רבה יותר במה שניסיתי לעשות. הוא התחיל להחליף אותי בסופי שבוע כדי שאוכל לעבוד, לצאת לחיפושי אחר חומרים חדשים. כשזכיתי בפרס ״היצירה הטובה ביותר״, אוריון הוא זה שעודד אותי להשתתף בכלל בתחרות.
ואז, באמצע כל התקופה הטובה הזאת, קצת התרשלתי עם אמצעי מניעה ומריסה באה לעולם. הילדה הלא מתוכננת שלנו.
הוא כל הזמן הבטיח שיעשה ניתוח לקשירת צינור הזרע, אבל מעולם לא עשה זאת. רתחתי מזעם כשגיליתי שאני שוב בהיריון, אבל רק בהתחלה. אחר כך נרגעתי, בדיוק כמו שהיה עם התאומים. השלמתי עם זה. אבל העבודה שלי סבלה. הייתי צריכה להקריב כל מיני דברים כי העמדתי אותם במקום הראשון. כי הייתי אמא כל כך טובה...
רוב הזמן. אבל היו פעמים שלא הייתי כזו. כשאנדרו היה מעצבן אותי ברמות כאלה ש... כי הוא תמיד התגרה בי. קרא עלי תיגר. האם לא זו הסיבה שהוא חטף את הרוב הגדול? או האם היה זה משום שמבין שלושת הילדים הוא היה הכי אוֹדֵיי? השיער האדמוני, העיניים האיריות. הוא דמה לאבי סביב העיניים. והיתה לו אותה הליכה כמו שלו.
ולמי עוד אנדרו דומה? קדימה. תגידי את זה.
״מיז אנה?״
״הא?״ אני מרימה את ראשי בבהלה. העוזרת שלנו עומדת שם. ״כן? מה קרה, מיני?״
״שאלתי אם יש לך עוד מָשוּ לכביסה.״
״כביסה? אה, לא. רק מה שבסל. תודה.״
״הבהלתי אותך, מיז אנה?״
״מה? אה, לא. בדיוק חשבתי על משהו אחר.״
מיני לא אומרת את זה, כמובן, אבל יש לי הרגשה שהיא לא ממש בעד הרעיון ששתי נשים אמידות יתחתנו זו עם זו. או שאולי היא פשוט לא מבינה למה שנרצה לעשות את זה... העוזרת שלנו: אני מרגישה אשמה רק מלחשוב על זה, שלא לדבר על להגיד את זה, כמו שאמרתי אתמול להקטור כשהוא הראה לי את המטרייה שהוא מצא שעונה על הקיר בלובי. ״היא לא שלך, נכון, מיס או?״ הוא שאל אותי.
״לא, אבל אני אקח אותה. היא של העוזרת שלנו. תודה, הקטור.״ הוצאתי שטר של עשרים מהארנק ונתתי לו.
״לא, לא, זה בסדר. המטרייה הזאת אפילו לא שווה עשרים דולר, זה קודם כול. ואת לא צריכה לתת לי טיפים כל הזמן.״ אבל ביטלתי את מחאתו בתנועת יד והכרחתי אותו לקחת את הכסף. בדיוק הוצאתי מאתיים דולר מהכספומט במכולת הקוריאנית הזאת מעבר לפינה, והיו לי עוד תשעה שטרות כאלה בארנק. זה לא שהעשירי יחסר לי. עשרים דולר: כמה זה שווה היום? מונית לגוגנהיים כולל טיפ? שתי כוסות קפה מפונפנות בסטארבקס ופרוסה מהעוגה הבחושה היקרה שלהם? אני מעדיפה לתת אותם להקטור.
הקטור הוא אדם חביב שאוהב לדבר. במשך השבוע הוא עובד בבנייה באתר ההנצחה לאירועי האחד־עשר בספטמבר. בסופי שבוע הוא עובד בבניין שלנו. אני אוהבת שהוא מספר לי על החיים שלו. יש לו משמורת על שלושת ילדיו, מסיבות שהוא לא מפרט באוזני. בן אחד ושתי בנות — כמו לאוריון ולי, אבל ילדיו עדיין קטנים. הם ילדים יפים; הוא הראה לי תמונות שלהם מבית הספר הנוצרי. עכשיו ששנת הלימודים החדשה התחילה, הוא משלם לאחת הסבתות הספרדיות בשכונה שלו שתשמור על הילדים משעת חזרתם הביתה מבית הספר ועד שהוא חוזר מעבודתו. אחותו לוקחת אותם אליה בסופי שבוע, כשהוא כאן. כששאלתי אותו פעם אם מפריע לו לעבוד כל יום בבור הזה שבו היו פעם המגדלים, הוא משך בכתפיו ואמר מה שכולם אומרים עכשיו: ״זה מה שזה.״ לאריאן היה פעם פוסטר פמיניסטי בחדרה: רוזי המסמררת, עושה שריר, ומתחתיה המוטו: ״אנחנו יכולות לעשות את זה!״ המוטו בקמפיין של אובמה בשנה שעברה היה וריאציה של זה. ״כן, אנחנו יכולים!״ הוא הבטיח, ולנו היה צורך עז כל כך להאמין לו, עד שבחרנו אדם שחור. אני זוכרת את עצמי בוהה בכותרות העיתונים ובחדשות הטלוויזיה למחרת יום הבחירות בעיניים שמחות ולא מאמינות. אבל המצב הכלכלי אפילו גרוע יותר ממה שהיה, הילדים שלנו עדיין נהרגים במלחמות הרחוקות שהתחלנו אבל לא הצלחנו לסיים, והתברר שאחרי הכול אובמה הוא לא גיבור־על. אולי זו מורשתם של המגדלים שקרסו, של כל האנשים שמתו: תחושת חוסר התועלת הלאומי שלנו. לא, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. זה מה שזה. ומי מושפע יותר מכול מהמצב הנוכחי? לא האנשים שעדיין יכולים לשלם את מחירי הדלק והסטארבקס. שמעתי בחדשות לפני כמה ימים ששבעים ושבעה אחוזים מהילדים בניו יורק שלומדים בבתי ספר ציבוריים זכאים לארוחות בוקר וצהריים חינם. שעד השנה הבאה אחוז האבטלה צפוי לעלות מעבר לעשרה אחוזים.
בסוף השבוע שעבר הקטור היה במשמרת שנייה. מוקדם יותר באותו יום הוא שאל מאחותו את מכוניתה ולקח את ילדיו לפארק השעשועים ״סיקס פלאגס״ לבילוי אחרון לקיץ. אבל בדרך חזרה היתה בעיה עם המכונית והוא איחר ביותר משעה. אני בדיוק חזרתי מסרט, ומנהל הבניין גער בו קשות לנגד עיני בזמן שחיכיתי למעלית. הגיעו תלונות, הוא אמר, על כך שהכניסה לבניין הושארה ללא פיקוח. הקטור טועה אם הוא חושב שאין לו תחליף; ערמה של קורות חיים יושבת במגירה ומחכה. ״ומי לדעתך יצטרך לעמוד ביום שני מול הנהלת הבניין ולחטוף את הקיטורים שלהם? אתה, מרטינז? לא, אני.״ רציתי ללכת אל המנהל האידיוט ולשאול אותו אם הוא לא איחר אף פעם. אם הוא מושלם. מה אמר ישו כשהוא הגן על הנואפת? ״מִי בָכֶם חַף מִפֶּשָׁע, הוּא יַדֶּה בָּה אֶבֶן בָּרִאשוֹנָה.״1 אבל אז נפתחו דלתות המעלית, ואני נכנסתי ולחצתי על חמש בלי להגיד כלום. כשוויווקה התקשרה מיוון והזכרתי את התקרית עם הקטור ומנהל הבניין — אמרתי לה שחבל ששתקתי — היא אמרה שכנראה עדיף כך. ״ההנהלה לא אוהבת שדיירים מתערבים בבעיות הקשורות בכוח העזר,״ היא יעצה...
1 הבשורה על פי יוחנן, ח, 7.
 
בתי אריאן לא היתה מתקפלת ככה; היא היתה מזנקת מיד להגנתו של הקטור. היא נחלצה לעזרתו של החלש עוד כשהיתה ילדה. פעם, בערב נשף הסיום בתיכון, היא ערכה בביתנו מסיבה לכל הבנות שאף בן לא הזמין, כמוה. אני עדיין יכולה לשמוע אותן למטה, בחדר המשפחה שלנו, משמיעות מוזיקה וצוחקות, מקשקשות בלי הפסקה. ופעם היא הגנה על הילד המפגר ההוא שסבל מהצקות. קבוצה של כמה בנים החליטו שכיף להקיף אותו במעגל ולזרוק עליו מטבעות, ואריאן נדחקה ביניהם בכוח, אחזה בידו של הילד והוציאה אותו מהמעגל. המציקנים נטפלו אליה למשך כמה ימים, אבל כשראו שהם לא מצליחים להוציא אותה משלוותה, הם הפסיקו. זה כבר לא היה כיף...
כוח העזר: הכעיס אותי השימוש בטון המתנשא הזה, אבל סתמתי את הפה. ההנהלה הזו היא מעין גוף עליון כאן שכולם אמורים להתרפס בפניו. לפני שעברתי לבניין, ויווקה היתה צריכה לקבל את אישורם של חברי ההנהלה למגורי בחדר הנוסף שלה, מה שנשמע לי כמו שטות אחת גדולה. של מי הדירה? שלה או שלהם? ההנהלה. הם כמו הילדים הספורטאים האלה בחטיבת הביניים שהמנהל מינה אותם להיות משגיחי מסדרון. הם עונדים את הסרט הזה על השרוול ומורידים פקודות לשאר בני התמותה. ״זוזו ימינה! אסור לדבר בזמן המעבר! אמרתי לא לדבר! מה, אתה חירש? רוצה שאני אדווח עליך?״ משגיחי מסדרונות מהגסטפו. וזה היה רק ה״בקרוב״. זה לא שכשאתה מסיים את חטיבת הביניים אתה נפטר מהבריונים. הם עוקבים אחריך לאורך כל החיים. ונכון, אולי לא אמרתי כלום כשמנהל הבניין האידיוט שטף את הקטור. אבל האמנות שלי אומרת את זה. מה היה כתוב בביקורת הזאת ב״ווילג' וויס״ על התערוכה האחרונה שלי? שהעבודות שלי הן פוליטיות. זועקות מחאה נגד שימוש לרעה בכוח. משהו כזה...
קפה. אני צריכה קפה. אולי שתי כוסות קפאין יניעו אותי להגיע לסטודיו היום. אני לא יודעת למה בדיוק נמנעתי מללכת לשם, ולמה שיקרתי לוויווקה ואמרתי שאני הולכת. האם זה המתח שלפני חתונה? האם היצירתיות החלה לנטוש אותי? אני מוציאה את פולי הקפה מהמקפיא (סחר הוגן, מגואטמלה, עשרים ושבעה דולר לקילו במעדניית זאבָּארְס). טוחנת אותם, לוחצת על כפתור ״חליטה״. הכול כאן יוקרתי ומשוכלל. מכונת הקפה החדשה שוויווקה הזמינה מסאקס עושה אספרסו וקפוצ'ינו, ומקציפה חלב ללאטה. אני צריכה להסתכל בהוראות; אולי היא גם שואבת אבק מהרהיטים ומנגבת לך את האחוריים. כשהיא הגיעה, ראיתי את המחיר על הקבלה: שבע מאות דולר! בפעם האחרונה שבדקתי, אפשר היה לקנות מכונת מיסטר קופי ב־19.99 דולר... מנחמת את הנסערים, מסעירה את המנוחמים. אולי זה העניין. אולי אני לא הולכת לסטודיו כי החיים שלי פשוט נהיו נוחים ומנחמים מדי.
כדי להפסיק לחשוב אני מדליקה את הטלוויזיה, חדשות הבוקר, ורואה את דיאן סֹויֶיר, יפה כתמיד. היא בטח כבר בת שישים ומשהו. היא עשתה ניתוחים? השפתיים שלה תמיד היו כאלה מלאות, או שניפחו לה אותן עם קולגן? שאלות ניו יורקיות. לפני שעברתי למנהטן, זה לא היה מעניין לי את הזרת. טוב, בטח גם לה יש את החבילה שלה. מלחמות רייטינג, מטרידנים. בטח מוזר להיות מפורסם כל כך... בשבוע שעבר, כשזיהיתי את בעלה של דיאן קונה משחת שיניים בדואן ריד, לא הצלחתי להיזכר בשום סרט שהוא ביים, אבל מה שכן זכרתי היה שמשפחתו נמלטה מאימת הנאצים כשהוא היה קטן, ושבגלל מחלת ילדות כלשהי הוא נטול שיער גוף. כשעברתי לידו הסתכלתי כדי לראות אם יש לו גבות, אבל כשהוא תפס אותי מסתכלת הייתי חייבת להסב את ראשי. זה לא שאני סלבריטי. ממש לא, תודה לאל. אבל אני מוכרת במידה מסוימת בעולם האמנות — כאן במנהטן, לפחות. איך הייתי מרגישה אם איזה אספן היה יודע על הילדות הקשה שלי יותר ממה שהוא יודע על האמנות שלי?
יום אחד בתוכנית הבוקר הזו — בוולנטיין, נדמה לי שזה היה — דיאן אמרה שכשבעלה בנסיעת עבודה והיא מתגעגעת אליו, היא מתעטפת לפעמים בחולצה שלו ומתנחמת בריח שלה... ״הבוגר״: זה לא היה אחד מהסרטים שלו? ״גברת רובינסון, את מנסה לפתות אותי?״ בערב שוויווקה נכנסה לחדרי, התיישבה על מיטתי, ונגעה בשפתי בציפורניה המטופחות והמושלמות, נשקה להן, אני זוכרת שהרגשתי מבולבלת כמו דסטין הופמן בסצנה ההיא. אבל כשעשינו אהבה באותו לילה, והיא הביאה אותי לאורגזמה הארוכה והנינוחה הזאת, התייפחתי בדמעות של אושר. כל כך הרבה זמן התנזרתי, והייתי כל כך אסירת תודה על השחרור, שבקושי הצלחתי להשיב את נשימתי. אבל ויווקה היא לא טורפת כמו שגברת רובינסון היתה. והיחסים שלנו הם הרבה יותר מסקס טוב. היא אוהבת אותי, ואני אוהבת אותה. אני בוטחת בה. אני כל כך מתגעגעת אליה מאז הנסיעה שלה. מתגעגעת אליה כמו שהתגעגעתי לאוריון כשהוא נסע לסעוד את אמו. כמו שהתגעגעתי לאמא שלי אחרי שמי השיטפון סחפו אותה ממני. כמו שהתגעגעתי לאבא שלי בלילות שבהם חיכיתי לשובו מהברים. האם זו מהותה של האהבה? הצורך שאהובייך יחזרו אלייך כשהם נעדרים? שישובו הביתה ויגנו עלייך?
פעמון הדלת. אני קוראת למיני, ״אני פותחת!״
זה הקטור. ״חבילה למיז כריסטופולס־שאבָּאס,״ הוא אומר ומושיט לי את החבילה. כשאני אומרת לו שהוא לא היה צריך לעלות, שהוא היה יכול לתת לי אותה כשהייתי עוברת בלובי, הוא מניד את ראשו ומזכיר לי שההוראות של ויווקה הן להביא כל משלוח ישר לדירה.
״אה, בסדר,״ אני אומרת. ״חכה שנייה.״ אני מביאה את הארנק. יש בו כמה שטרות של דולר, אחד של חמישה ואחד של עשרים. חמישה נראה לי מעט מדי, ועשרים יותר מדי, אבל אני בכל זאת נותנת לו את השטר הגדול. הוא מעיף בו מבט מהיר ומכניס אותו לכיסו. ״תודה לך,״ הוא אומר.
החבילה הגיעה מנימן־מרקוס, ואני יודעת מה יש בה: הבושם היקר הזה שוויווקה אוהבת: קלייב כריסטיאן פלורל אוריינטל. כשדיברנו אתמול היא שאלה אם הוא כבר הגיע. כשאמרתי שלא, היא שאלה אם אני יכולה לעקוב אחרי המשלוח במחשב. אי אפשר להאשים אותה. אחרי שראיתי שהמשלוח בדרך, נכנסתי לאתר של נימן־מרקוס כדי לראות כמה הבושם הזה עולה. חבל שעשיתי את זה. אלף מאתיים דולר לשלושים מ״ל: זה פשוט מגוחך... אבל למה שהיא לא תקנה את כל הדברים היוקרתיים האלה אם זה מה שהיא רוצה? היא עובדת קשה, היא ירשה כסף גם מאביה וגם מבעלה המנוח, היא תורמת בנדיבות לכמה ארגוני צדקה — אפילו יושבת בהנהלות של שניים מהם: ארגון שמציע שיעורי ספרות למבוגרים בחינם, וארגון שמספק ארוחות מזינות לחולים. אני חייבת להפסיק להיות שיפוטית כל כך. להפסיק להרגיש אשמה שאני אוהבת את הריח של הבושם הזה עליה, אוהבת את טעם הקפה שמפיקה האסקלוסיבו מגניפיקה שלנו. אני מניחה שאני סובלת מ... איך אפשר לקרוא לזה? תסמונת המעושרת המיוסרת? אני צריכה לבקש מאוריון שיחפש את זה בספר שהוא תמיד בודק בו — הדי־אס־אם, או איך שלא קוראים לו. אולי יש לי איזו נוירוזה אופנתית של עשירות.
אני עצמאית ולא תלויה בוויווקה, וחיה עכשיו בנוחות כלכלית — יותר מנוחות, למען האמת, בגלל הסכומים שאספנים משלמים על עבודותי. כלומר, אני לא תלויה בה, ואני עצמאית בזכותה. יצירות האמנות שלי נמכרות באופן בלעדי בגלריה שלה, ואני האמן הבולט באתר viveca.com. אבל אני זוכרת מה זה לספור כל סנט שיש לך. להיות תלויה בטיפים ממלצרות — קילו מטבעות קטנים בסוף משמרת, ושטרות של דולר שאליהם התווסף מדי פעם שטר של חמישה או של עשרה דולרים. אני לא חושבת שהקטור היה לובש את מדי השוער האפורים ועומד בלובי כל שבת וראשון אילו לא היה זקוק להכנסה הנוספת. ובכל זאת, הוא תמיד כל כך נעים ונחמד. הקטור הוא אולי הניו יורקי הכי פחות ציני שהכרתי בארבע השנים שאני גרה כאן... אלא אם כן זו סתם הצגה. אולי החיוך החם והרחב שלו מסתיר מאחוריו טינה. ״אנשי השירות הם לא חברים שלך,״ הזהירה אותי ויווקה פעם, קצת אחרי שעברתי לגור פה. ״והם גם לא רוצים להיות. תכבדי את זה.״
פעם, קצת אחרי שהתחלתי לגור אצל ויווקה אבל לפני שהתחלנו לישון ביחד, לקוח של הגלריה — בנקאי השקעות — קנה יצירה שלי בשלושים אלף דולר, ואני כל כך התלהבתי והרגשתי כל כך חופשייה, שזרקתי מהחלון שטר של מאה דולר. ראיתי אותו מסתחרר בדרכו למטה אל הרחוב, והסבתי את מבטי לפני שהוא נחת. לא רציתי לראות אף אחד רודף אחריו, או גרוע מזה, שני אנשים רבים עליו. רציתי רק לדמיין שמישהו שלא קל לו בחיים בדיוק עבר שם וקיבל הפתעה נעימה. שהוא הרים אותו והמשיך בדרכו, ושהוקל לו קצת בגלל השטר הבלתי צפוי הזה של מאה דולר.
אני מתיישבת ליד השולחן, מקלפת בננה ואוכלת אותה בזמן שאני פותרת את הסודוקו שתלשתי מהעיתון של אתמול. האסקלוסיבו מגניפיקה משמיעה קטע קצרצר של מוזיקה קלאסית, לסמן שהקפה מוכן. אני קמה, לוקחת כוס, מוזגת, לוגמת. בקונטיקט, כשאוריון ואני רק התחתנו, הייתי ממחזרת שקיקי תה כדי לחסוך. במכולת הייתי קונה את הקפה שהיה במבצע באותו שבוע: מותג הבית של החנות או יובּן או צ'וק פול או'נאטס. צ'וק פול או'נאטס הוא קפה נפלא. שום קפה של מיליונרים לא משתווה לו. ממש! הקפה הזה מהמכונה היקרה שלנו מעורר וטעים להפליא. אז תשתקי ותיהני ממנו, אנני. את לא יכולה לתפוס את החבל בשני קצותיו — לחיות ככה ולשנוא את זה באותו זמן. תפסיקי להיות כזאת צבועה.
אני מתייאשת מהסודוקו; הוא קשה במיוחד וגם ככה אני לא מי יודע מה טובה בזה. אני גרועה בזה, למען האמת. מספרים, היגיון: זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי. בטלוויזיה, הבן של מריו קומו — החמוד, לא הפוליטיקאי — מקריין חדשות. אני מוציאה יוגורט מהמקרר ושומעת אותו אומר משהו על קייפ קוד. אני מסתכלת על הטלוויזיה. הם מראים כרישי עמלץ לבן שוחים במים. האם אוריון שמע על כך? הוא אוהב לשחות בים. כדאי שאתקשר אליו. הבן של מריו אומר שבעלי עסקים באזור חוששים שעונת התיירות, שנמצאת לקראת סופה, תספוג פגיעה קשה בשנה הזאת, שגם כך היתה חלשה בגלל המצב הכלכלי.
הגעת לתא הקולי של דוקטור אוריון או...
אני לא מבינה. למה הוא עדיין לא שינה את ההודעה שלו? אוריון עזב את המרפאה באוניברסיטה לפני יותר מחודש, ובחר בפרישה מוקדמת — צעד שעוד לא הצלחתי להבין. מה גורם לאדם המכור לעבודתו להתפטר ממנה בפתאומיות כזו? ולמה פתאום הוא רוצה למכור את הבית לאחר שבדיוני הגירושים הוא עמד בתוקף על כך שלא נמכור אותו? שהוא נשאר שם בכל מקרה, אם אני עוזבת ואם לא.
אם זה מקרה חירום, אנא התקשרו...
הייתי בהלם כשאוריון קיבל את הצעתה של ויווקה להתאכסן בבית החוף שלה בחופשתו בקייפ קוד. בהתחלה הוא סירב, אבל אחר כך שינה את דעתו. למה? מה שזה לא יהיה שעובר עליו, אני חושבת שהוא לא שיתף את הילדים. דיברתי עם שלושתם השבוע, ואף אחד מהם לא הביע דאגה לאביהם. האם הכיר מישהי? לא, לא יכול להיות. אילו היה מכיר, מריסה היתה מחלצת את זה ממנו ומתקשרת אלי. אנדרו ואריאן יודעים לשמור סוד, אבל אחותם הקטנה לא.
נשמע צפצוף ארוך, וזה אומר שהוא לא מושך הודעות. ״היי, זו אני,״ אני אומרת. ״אתה כבר בדרך לקייפ? רק רציתי להגיד לך, במקרה שלא שמעת, שראו שם כרישים. אז תיזהר, טוב? מקווה שהכול בסדר. תתקשר.״
מריסה בטח צודקת. אני באמת צריכה ללמוד לשלוח הודעות טקסט. ״אבא כמעט אף פעם לא עונה לטלפון, אמא. אבל כשאני מסמסת לו, הוא מסמס לי ישר בחזרה,״ היא אמרה לי אתמול. יופי לה, אבל אני מעדיפה לדבר עם אבא שלה — לשמוע בקולו שהוא בסדר. או שלא. מי שהיה נשוי כל כך הרבה זמן כמונו, יכול לשמוע בשיחה אם משהו לא בסדר — לא כל כך בדברים שאומרים אלא יותר באופן שאומרים אותם. בטון, בהיסוסים...
האם זה בגלל החתונה? העובדה שהיא תתקיים בתרי ריברז? זה מה שמטריד אותו? לא רציתי לא להזמין את אוריון. בואו של אנדרו מוטל בספק, אבל שתי בנותינו יהיו שם ואני יודעת שהוא ירצה לראות אותן. ודונלד ומימְזי יגיעו מפנסילבניה; אוריון תמיד חיבב את אחי ואת אשתו והוא לא ראה אותם שנים. אבל אני לא רוצה שהוא ירגיש שהוא צריך לבוא. אתמול העוזרת של ויווקה שלחה לי במייל את רשימת האנשים שאישרו את בואם, וראיתי שאוריון עדיין לא שלח את כרטיס התשובה שלו... אבל שמחתי מאוד לראות את שמו של מר אניילו ברשימה. אני רוצה להכיר לוויווקה את האיש שנתן משנה תוקף לניסיונות האמנותיים שלי לפני כל כך הרבה שנים, בתקופה שבה נאבקתי בספקות עצמיים והתלבטתי אם עלי להפסיק להשלות את עצמי ופשוט לוותר. מר אניילו בטח כבר בן תשעים ומשהו עכשיו. הוא ואני מחליפים כרטיסי ברכה לחג המולד כבר כעשרים שנים, וכאשר לא קיבלתי ממנו כרטיס ברכה בחג המולד האחרון, חששתי שאולי הוא...
האם זה כי אני מתחתנת עם אישה? האם זו הסיבה שאוריון לא ענה עדיין? הוא אף פעם לא היה הומופוב, אבל אולי זה קרוב אליו מדי במקרה הזה. פוגע באגו הגברי שלו. כשנפגשנו אז עם עורכי הדין כדי לדון בהסכם הגירושים, הוא כבר התחיל לשתות. הרחתי. וזו לא היתה בדיוק שעת קוקטייל; זה היה באחת־עשרה בבוקר. רציתי להגיד לו משהו על זה בדרך החוצה, אבל לא אמרתי. עדיין ניסיתי להבין מהם הכללים החדשים בדברים מהסוג הזה, עכשיו שאנחנו כמעט גרושים. לפני כמה ימים ניסיתי לדמיין איך זה היה אילו המצב היה הפוך — אם הוא היה עוזב אותי למען גבר. זה היה תרגיל מגוחך: לדמיין שני גברים שעירי חזה במיטה ביחד, ואחד מהם הוא אוריון. LOL, זה מה שמריסה היתה אומרת. הזוי.
האמת היא, גם אם אוריון לא מאמין שזה כך, שלא עזבתי אותו למען ויווקה. עזבתי אותו למען ניו יורק — בשביל ההזדמנויות שהיא הציעה לי, מבחינה יצירתית ומבחינה מסחרית. מה שהתפתח ביני לבין ויווקה לא היה מתוכנן, זה לא היה בכוונה...
ה״עריקה״ שלי, ככה כינה זאת אוריון ביום ראשון האיום ההוא בקונטיקט, כשהודיתי סוף סוף שוויווקה ואני בקשר רומנטי, שהתאהבתי בה. אני ״יהודה איש קריות״, הוא אמר. ושאני יכולה לקחת את עצמי לתחנת הרכבת, כי הוא בשום אופן לא ייקח אותי לשם. הוא גמר להיות ״פראייר אידיוט״. נאלצתי לקחת מונית לניו הייבן, וברכבת משם שִחזרתי שוב ושוב את הוויכוח בינינו. אם אני יהודה איש קריות, זה אומר שהוא ישו, לא? אז אולי כדאי שהוא יֵרד מהצלב שלו ויתחיל לקחת על עצמו חלק מהאחריות לכישלון נישואינו. מי משנינו גידל את אנדרו ואת הבנות לבד כל השנים שבהן הוא יצא מוקדם לעבודה וחזר הביתה מאוחר? מי ישב במשרד כל היום, ואל תוך הערב, ועזר לסטודנטים הצעירים להתמודד עם בעיותיהם? מה עם הבעיות שלי? מה עם העובדה שהרגשתי מתוסכלת ומוזנחת כל השנים בזמן שהוא שיחק את המושיע הגואל של הסטודנטים שלו ואחר כך חזר הביתה וריחם על עצמו בגלל המחיר שעבודתו גבתה ממנו? הוא היה שותה את הבירה שלו ונרדם לפני תשע, בזמן שלי עדיין היתה כביסה לקפל ולחלק, ושלוש ארוחות צהריים להכין למחר, לפני שאוכל לרדת לסטודיו הקטן והעגום שלי ולגנוב שעה או שעתיים עלובות לעבודה שלי.
תודה לאל שמפלס המרירות ירד אצל שנינו. זה קרה הודות לילדינו ולמעורבות ההדדית שיש לנו בחייהם, דאגתנו המשותפת בגלל הקשיים שלהם ובקשר לביטחונם: הרומנים הכושלים של אריאן, חששותינו מהמקומות שאליהם עשוי שירותו הצבאי של אנדרו להוביל אותו, מהמקומות שאליהם עלולה פזיזותה של מריסה להוביל אותה. דאגתנו לשלומם של הילדים מאחדת אותנו למרות הגירושים. וכך יהיה תמיד. והוא התרצה קצת, השתדל עם ויווקה אפילו שאני יודעת שהוא לא אוהב אותה... בין שוויווקה מבינה זאת ובין שלא, אוריון עדיין חשוב לי, ולכן אני דואגת לו. אולי לא הייתי צריכה לכלול את שמו ברשימת המוזמנים — אולי הייתי צריכה להחליט בעצמי במקום להקשיב למריסה. ״אבא הוא אדם מבוגר, אמא. הוא יכול להחליט בעצמו אם לבוא או לא.״ הדבר האחרון שאני רוצה הוא לגרום לו להרגיש שהוא חייב לבוא, במקרה שזה מוזר לו מדי או מכאיב מדי...
לא יודעת. נישואים, הורות, גירושים: זו משוואה מסובכת, אבל אין טעם להעמיד פנים שכבר אין בינינו רגשות הדדיים, בלי קשר לעובדה שאכזבנו אחד את השני. או שצריך להגיד זה את זה? זה את זו? חמישים ושתיים שנה ועדיין לא הבנתי מתי צריך להגיד מה. מה היתה הטעות שעשיתי פעם, כשמריסה היתה באמצע גיל ההתבגרות הנוראי שלה והיא הוכיחה אותי על הדקדוק הגרוע שלי? ״אני והיא״. כן. אריאן ואני הכנו ארוחת ערב, ומריסה נשענה על השיש במטבח והשתדלה כמיטב יכולתה לעצבן אותי. ואני עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להראות לה שהיא לא יכולה לעלות לי על העצבים. אבל כשסיפרתי להן שנתקלתי ברות סטנלי בדואר, וש״אני והיא״ לא נפגשנו כבר המון זמן, מריסה הרגישה שהיא חייבת להראות לי כמה אני טיפשה. ״אומרים 'היא ואני', אמא'לה.״ תמיד כשהיא היתה כועסת עלי בתקופה הזאת — מה שקרה רוב הזמן — פתאום הייתי ״אמא'לה״ ולא ״אמא״ או ״אימוש״. היא הוסיפה והודיעה לי שאני רוצחת את השפה האנגלית ומביכה אותה לעיני חבריה, ולכן כשהם באים אולי אני מוכנה בבקשה לעשות לה טובה ולא לדבר איתם? זה כבר פגע בעצב חשוף. פרצתי בבכי וכעסתי על עצמי שנתתי לה לראות אותי בוכה. אבל ארי נחלצה להגנתי. פנתה לאחותה הקטנה ודרשה שתתנצל בפני. והיא התנצלה. אריאן נוחה ונעימה בדרך כלל, אבל אי צדק מוציא ממנה צד חזק ותקיף. הרבה פעמים חשבתי שהיא יכולה להיות עורכת דין טובה. בעקבות ההערה של מריסה קניתי ספר דקדוק בסגנון ״מדריך למתחילים״. קראתי אותו, דיברתי בחוסר ביטחון תקופה מסוימת. אני די בטוחה שזה ״אכזבנו זה את זה״, עכשיו שאני חושבת על זה, אבל אני לא זוכרת למה...
זה לפחות דבר אחד שמשותף לאוריון ולוויווקה: אינטליגנציה והשכלה טובה, היכולת שלהם לדבר נכון בלי להצטרך לחשוב על זה. ויווקה שולטת בשלוש שפות, והוא היה נוהג לפתור בעט את התשבץ ב״טיימס״ של יום ראשון. ברוב סופי השבוע הוא פתר אותם עד הסוף. מעניין ששניהם נקשרו בסוף אלי, הבחורה עם שלוש שנות לימוד בתיכון ובלי תעודת בגרות. זה מצחיק. בכל השנים שאוריון ואני היינו ביחד אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהוא תיקן את דברי. וההתייחסות היחידה של ויווקה היתה פעם אחת, קצת אחרי שהתחלתי לגור כאן. היא נשקה לי על המצח וקראה לי ״אלייזה דוליטל״ שלה. Do Little. עושה מעט. הנחתי שהיא מתכוונת לכך שאני לא עוזרת מספיק בבית. אבל מאוחר יותר באותו יום כשהיא נכנסה ואני בדיוק שאבתי אבק, היא ניתקה את השואב מהחשמל והזכירה לי שזה תפקידה של מיני. רק שבועות לאחר מכן, כשהקרינו את ״גברתי הנאווה״ בערוץ הסרטים הישנים, קלטתי סוף סוף: בראשה של ויווקה אני הייתי אודרי הפבורן הנבערת והיא רקס הריסון בן המעמד הגבוה. זה היה מה שיועצת הנישואים שאוריון ואני נפגשנו איתה כינתה ״רגע כואב״: כשבן או בת הזוג אומרים משהו פוגע. אתה אמור לדבר מיד, להודיע שנפגעת. אבל לא אמרתי לוויווקה כלום על זה. ובכל מקרה, גם ויווקה אף פעם לא תיקנה את הדיבור שלי. היא בטח רק מתכווצת בשקט בכל פעם שאני עושה טעות. אולי זה מה שגם אוריון עשה כל השנים...
ביום ההוא שאריאן זינקה להגנתי אחרי שמריסה הביכה אותי, הזמנתי את בתי התלמידה המצטיינת להעיר לי בכל פעם שאומר משהו לא נכון. ידעתי שהיא תעשה את זה בעדינות. תסביר לי בפרטיות. אבל אריאן מעולם לא עשתה זאת. היא היתה לא רק התלמידה הטובה בין שלושת ילדי, אלא גם טובת הלב ביותר — והיתה בה חמלה רבה יותר מכפי שהיתה באחיה התאום או באחותה הקטנה. היא ירשה את מזגו של אביה, את הצורך לעזור לאחרים. וזו כנראה הסיבה שהיא מנהלת בית תמחוי ולא עורכת דין. היא ואביה תמיד היו קרובים. אריאן היא ילדה של אבא. כשסיפרתי לה ביום ההוא שאנחנו מתגרשים, היא מיד קפצה להגנתו של אוריון, וזה היה עוד לפני שאמרתי לה מהי הסיבה לגירושים. אלוהים, כשסיפרתי לה בסוף היא השתוללה עלי. אבל היא נרגעה, וכעבור זמן לא רב חזרה לדבר איתי. אמא שלי עוזבת את אבא שלי כי היא מאוהבת באישה, כך בוודאי פסקה. זה מה שזה...
כשהתקשרתי לארי אתמול להגיד לה שאני רוצה לשלם על הטיסה שלה מקליפורניה לחתונה, היא אמרה, ״לא, לא, אמא. את לא צריכה.״ אבל אני רוצה. אני מעריכה את העובדה שהיא טורחת לבוא. מסן פרנסיסקו לבוסטון: כמה זה עולה? ארבע מאות דולר? חמש מאות? זה יותר מדי בשבילה עם מה שהיא מרוויחה בניהול בנק המזון הזה שם. ההכנסה השנתית שלה היא בטח פחות ממה שמריסה מרוויחה מהתמלוגים על הפרסומת לביטוח שהיא עשתה. מראים אותה הרבה: מריסה היא נשואה טרייה ויחד עם ״בעלה״ הם רוכשים פוליסת ביטוח מסוכנת שיכורה מאושר, עם סרט על הראש ושיער נפוח. מעניין כמה השחקנית הזאת מרוויחה? רואים אותה בטלוויזיה כל הזמן, והיא גם ברדיו ובפרסומות באינטרנט. היא תמיד כל כך מתלהבת מהביטוח שהיא מוכרת, כאילו שהיא על ספידים או משהו. אני אכתוב צ'ק לאריאן ואשלח לה אותו וזהו, לא אכפת לי כמה היא מתנגדת.
הצעתי לשלם גם עבור טיסתם של אנדרו וארוסתו מטקסס, אבל לדבריו הוא לא חושב שהם יבואו. אין להם זמן. הפריע לי שהוא אמר את זה בבוז כזה. אמרתי לו שציפיתי להכיר את כלתו המיועדת, אבל שאני מבינה, כמובן. אבל קלטתי את המסר: הוא לא רואה בעין יפה את נישואי לוויווקה. אני רק לא בטוחה אם הטינה שהוא חש היא בשם אביו, בשם המין הגברי או בשמה של השמרנות הדתית החדשה שלו.
מבין שלושת ילדי, אנדרו הוא האחרון שהייתי מצפה שייכנס אל חיק הנצרות האוונגליסטית. להפך, הוא תמיד היה הראשון שהפר את הכללים, אם לא את הדיברות — היחיד מהשלושה שאביו ואני נאלצנו לשבת איתו בבית המשפט. המעצר על המריחואנה, המעצר על הגנבה מהחנות, הפעם שהוא וחבריו השתכרו וריססו בצבע את האוטובוסים של בית הספר. ואז, בתחילת השנה האחרונה בתיכון, המטוסים נחטפו והתנגשו במגדלי התאומים, וזה שינה אותו. אני עדיין רואה אותו בעיני רוחי, צמוד לטלוויזיה ביום הנורא ההוא, דמעות זולגות על פניו. כשהוא התחיל לדבר על הרצון שלו להיות חלק מהתגובה האמריקאית, זה הפחיד אותי.
התחננתי בפניו של אנדרו שלא ילך לצבא. אמרתי את כל הדברים הלא נכונים. טענתי שכל סרטי רמבו האידיוטיים שהוא גדל עליהם הם סתם קשקוש מאצ'ואיסטי מהוליווד. אבל אוריון היה נהדר. הוא הרגיע אותי, והזכיר לי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות זה לדחוק בו ולגרום לו להיכנס למגננה. הוא הרי בן שמונה־עשרה. הוא לא צריך את האישור שלנו כדי להתגייס. ואז אוריון נכנס לאינטרנט. הוא נסע למרכז העיר ושוחח עם המגייס ההוא. חמוש במידע שליקט הוא הלך אל אנדרו עם הגישה המדודה וההגיונית הזאת שלו. הסביר לו שאם ילך לקולג', יסיים את התואר שלו ועדיין ירצה לשרת, הוא יוכל להתחיל בדרגת סגן משנה ולהתקבל אוטומטית לבית הספר לצוערי קצונה. וככה אנדרו הלך ללמוד במקום להילחם... קורס הכימיה האורגנית הארור שהוא למד בשנה לפני האחרונה קלקל הכול. הוא הוצף בספקות עצמיים בכל פעם שנכשל במבחן קטן. זה, והעובדה שהחברה שלו, שאיתה יצא מאז השנה הראשונה, נפרדה ממנו. הוא בכלל לא אמר לנו שהפסיק את הלימודים והתגייס עד שנותרו רק שבועיים למועד התייצבותו לטירונות. לפחות הוא סיים את התואר אחרי שהוא התגייס. טיפל בעסק הלא גמור הזה...
עכשיו הוא מצא את אדונו ומושיעו ישו הנוצרי. ואני מנחשת שהאל שהוא התמסר לו אינו רואה נישואים חד־מיניים בעין יפה. כשאריאן שלחה לי את הקישור לכתבה על אירוסיו של אנדרו בעיתון המקומי, זה היה ברור, פחות או יותר. ״מר וגברת בּראנץ' קומרפורד מוואקו מכריזים בשמחה על אירוסי בתם, קייסי־לי, למר אנדרו או, בנם של דוקטור וגברת אוריון או מתרי ריברז, קונטיקט.״ הגירושים של אוריון ושלי נכנסו לתוקף לפני שנה כמעט, ואני לא גרה בתרי ריברז כבר ארבע שנים. או שאנדרו בהכחשה, או שהוא משקר להורי הכלה המיועדת. היא יפה וחמודה, בלונדינית קטנה. קייסי־לי: שם של מתמודדת בתחרות יופי. קראתי או שמעתי פעם שטקסס ייצרה יותר זוכות בתואר מיס אמריקה מכל מדינה אחרת בארצות הברית. ושמות ההורים — בראנץ' וארלין. ארלין: אני בטוחה שיש לה שיער גבוה ונפוח. ויש גם אח שמריסה אומרת שכולם קוראים לו בראנץ' הקטן: אלוהים ישמור. טוב, אם אנדרו צריך להסתיר את העובדה שאני מתחתנת עם ויווקה, אני מניחה שאני יכולה לשמור על דיסקרטיות בנושא. אבל כשהם יתחתנו, אין לי שום כוונה לטוס לשם ולהעמיד פנים שאביו ואני עדיין מר וגברת ביחד. אם הם בכלל יזמינו אותי לחתונה. אולי יצפו ממני להדיר את רגלי, להסתיר את עצמי. איך קראו לספר הזה שהכריחו אותנו לקרוא בתיכון — זה עם האישה המשוגעת שהיתה סגורה בעליית הגג...
זה אירוני, בעצם, שהבן שלי סולד עכשיו מלסביות. הוא בהחלט גילה בהן עניין רב כשהוא היה בתיכון. אני זוכרת שפעם אחת, אחרי שאמרתי לו מאה פעם לסדר את החדר שלו שנראה כמו דיר חזירים, ושמעתי מאה פעם ״בסדר, אמא... אני אסדר״, נשברתי. החלטתי לעלות ולסדר את החדר בעצמי. וזה מה שעשיתי — חדורת תחושת נקם. מילאתי שלוש שקיות אשפה גדולות בשטויות שהתכוונתי לזרוק, לא משנה מה. הייתי חדורת שליחות. וכשעמדתי להפוך את המזרן שלו גיליתי את אוסף החוברות הגסות שלו ואת כל גרבי הספורט שמעולם לא מצאו את דרכם אל סל הכביסה, רובם נוקשים מאני־יודעת־בדיוק־מה... ה״פלייבוי״ וה״פנטהאוז״ לא הפריעו לי כל כך. תיארתי לעצמי שחצי מהמתבגרים באמריקה מחזיקים את החוברות האלה בהיחבא. אבל גרב אחד היה דבוק לשער של חוברת בשם ״בנות עם בנות״. עמדתי שם ודפדפתי בגיליון — וראיתי תמונות מחרידות של נשים מקיימות יחסי מין עם מלפפונים ונשים אחרות עם דילדו קשור ברצועות למותניהן. סקס מלאכותי, לי זה היה ברור אבל לאנדרו כנראה לא. לכולן היו שדיים מפלצתיים, ולאחת מהן, אני זוכרת, היו פטמות בגודל המסננת של כיור המטבח שלנו. כולן נראו על סמים. בתמונה שהרתיחה אותי יותר מכול, שתי נשים לא לבשו דבר פרט לכובעי בוקרים על ראשיהן ונרתיק אקדחים על מותניהן, ואחת מהן החדירה את קנה אקדחה לתוך הווגינה של השנייה. כשראיתי את התמונה הזאת איבדתי שליטה! שעטתי למטה ויצאתי בזעם אל החניה, שם התעסק אנדרו עם ההילוכים של אופניו. ״מאיפה זה הגיע?״ שאלתי בכעס, וכשהוא ראה מה אני מחזיקה ביד, אפילו אוזניו הסמיקו. הוא אמר לי שילד אחד מהכיתה שלו דחף לו את זה לתיק ללא ידיעתו. ״שטויות!״ אמרתי. ״תקשיב לי, אדוני הצעיר. וגם תסתכל לי בעיניים.״ חיכיתי שהוא יעשה את זה. ״מי שמצלם את התמונות האלה, ומי שמפרסם את הזבל הזה, מה שהם עושים זה אלימות נגד נשים. אתה מבין? וגם מי שמסתכל על התמונות האלה אשם. יש לך שתי אחיות, אנדרו. הזבל הזה הוא פגיעה בהן ובי ובכל אישה אחרת, כולל הנשים שבתמונה.״ הוא מלמל משהו שלא שמעתי. ״מה? לא שמעתי אותך. מה אמרת?״
״אמרתי שהן עמדו ודגמנו לתמונות, לא?״
״כן, הן דגמנו. בטח בשביל סמים. או כי הסרסור יכה אותן אם הן לא יעשו את זה. זו פנטזיה גברית אלימה, אנדרו. אתה חושב שנשים רוצות שידחפו לתוכן אקדחים?״
״בסדר,״ הוא אמר. ״הבהרת את הנושא.״
אבל אני רק התחלתי. נופפתי את שתי ה״בוקרות״ מול פניו.
״אתה חושב שלנשים באמת יש שדיים בגודל הזה?״
הוא משך בכתפיו. ״לחלק,״ הוא אמר.
״הא! תשובה לא נכונה. לבחורות המסכנות האלה חתכו את השדיים והכניסו לתוכם שקיות סיליקון כדי שגברים — ונערים — יוכלו להזיל עליהם ריר. אתה יודע מה קורה כשזה מתחיל לדלוף בתוך הגוף של האישה? אני מתביישת בך, אנדרו. ואם אי פעם תכניס את הזבל הזה לבית שלי...״
״הבית שלך? חשבתי שזה הבית שלנו.״
גלגלתי את החוברת שבידי לגליל והרבצתי בו בפניו. ״שלא תעז להתחכם איתי, אנדרו או! מה אתה חושב שאבא יגיד כשאני אראה לו את ה'חומר קריאה' שלך?״
שוב המשיכה בכתפיים. ״הוא בטח לא יתחרפן כמוך.״ פתאום מפתח הברגים שהוא עבד איתו היה בידי. הנפתי אותו והתנפלתי עליו, אבל החטאתי. הוא קפא בהלם לשנייה או שתיים. ואחר כך הגן על ראשו בשתי זרועותיו. ״אלוהים, אמא, תפסיקי! את אמא שלי לעזאזל!״
שמטתי את מפתח הברגים מידי. ראיתי אותו רץ בכביש הגישה שלנו אל הכביש הראשי. ״ומעכשיו תשים את הגרביים המלוכלכים שלך בסל הכביסה!״ צרחתי. ״ואל תכניס לתוכם שום דבר חוץ מהרגליים הגדולות והמסריחות שלך!״ בשלב הזה קלטתי שמר ג'נוביז השכן ממול עומד בפתח ביתו וצופה במתרחש. מחוממת עדיין צעקתי אליו, ״תפסיק לדחוף את האף! תסגור כבר את הדלת שלך!״ למזלו הוא ציית.
מתודלקת עדיין בזעם צדקני עליתי שוב לחדרו של אנדרו, העפתי מתוכו את שלוש שקיות האשפה וזרקתי אותן למטה במדרגות. גררתי אותן החוצה אל המכונית, נסעתי למזבלה, ובעונג אדיר השלכתי אותן על הר האשפה. עד שחזרתי הביתה כבר נרגעתי. החלטתי בכל זאת לא לספר לאוריון על ״בנות עם בנות״, והייתי אסירת תודה שאנדרו לא סיפר לאביו שהתנפלתי עליו עם מפתח ברגים — משהו שהתביישתי בו לאחר מעשה. אבל אני חייבת להודות שבתקופה שלאחר הסדר שעשיתי בחדר שלו נהניתי מאוד בכל פעם שהוא שאל אותי על הדברים שלו.
״אמא, החולצה שלי עם אלונזו מורנינג עדיין בכביסה?״
״לא. היא במזבלה.״
״אמא, את יודעת איפה המחברת הכחולה שאני רושם בה את האימונים בהרמת משקולות?״
״אני מניחה שהיא שוכבת אי שם במדמנה.״
״אמא, גברת קילגולן מנג'סת לי על 'לב המאפליה'. אני מקווה שאותו לא זרקת?״
״אם הוא היה על הרצפה בחדר שלך, אז כן.״
״אמא, זה רכוש בית הספר! מה אני אמור להגיד לגברת קילגולן?״ יעצתי לו להגיד לה שהוא ילך לחנות הספרים ויקנה לה עותק אחר. ״אז את יכולה לתת לי כסף בשביל זה?״
״לא ממני. תקנה מהכסף שלך.״
אנדרו המסכן. באמת תמיד הייתי קשה איתו יותר מאשר עם אחיותיו. אולי העובדה שהוא ״עסוק מדי״ בשביל לבוא לחתונה זאת נקמה. אולי אני מקבלת בדיוק את מה שמגיע לי...
בניגוד לאחִיה, מריסה, הנשמה החופשית שלנו, לגמרי בעד ויווקה והחתונה הקרבה. אמא שלה מתחתנת עם אישה: היא חושבת שזה מגניב. ואני קצת חוששת שוויווקה מרעיפה עליה יותר מדי תשומת לב. הן מקשקשות בטלפון. הן יצאו ביחד פעמיים, רק שתיהן. זה לא שאני לא מכירה תודה לוויווקה שהיא כל כך משתדלת עם הבת שלי. אני מעריכה את זה. אבל בשתי הפעמים שהן חזרו מארוחת צהריים משותפת, מריסה חזרה בידיים מלאות שקיות וקופסאות של ברגדורף. ויווקה קנתה לה את התיק ג'ימי צ'ו שהיא נדלקה עליו, את הפלטפורמות של פראדה שאני הייתי שוברת את המפרקת אילו הייתי מנסה לנעול אותן. פריטי מעצבים שאין סיכוי שמלצרית במשרה חלקית ששואפת להיות שחקנית תוכל לממן. מריסה ילדה טובה, אבל תמיד היה לה עודף מודעות מעמדית, וזה כמעט כאילו ויווקה מנסה לקנות את חיבתה. וזה עובד, כנראה. מה מריסה אמרה בשבוע שעבר כששלושתנו היינו בברנס אנד נובל ביוניון סקוור? כשהיא הצביעה על ספר הילדים ההוא? ״תראו. להתר יש שתי אמהות, בדיוק כמו לי.״ הרגשתי צורך לצאת להגנתו של אוריון. היא הבת שלו, לא של ויווקה...
מה קורה לי היום? למה אני דואגת מכל הדברים האלה שבטח לא משנים בכלל? אני מתהלכת בדירה, משוטטת בלי מטרה מחדר לחדר. כשאני עוברת ליד שירותי האורחים אני מסתכלת על מיני. היא על הרצפה, לובשת את מגני הברכיים שלה, מקרצפת את חריצי האריחים. ויווקה מקפידה מאוד על חריצים נקיים; היא אמרה למיני להשתמש באקונומיקה כדי להלבין אותם. אני עוברת ליד הכרזה שלי, ״אנני או: הלם למערכת! 1.2 עד 31.3 בגלריה ויווקה סי״. היא לא חסכה בקידום התערוכה ההיא: מודעות ב״טיימס״, ב״ניו יורקר״ וב״ניו יורקר״. שכרה את שירותיה של היחצנית הטובה ביותר, שסידרה לי ראיונות בטלוויזיה שהייתי כל כך מתוחה בגללם... אני שוב במטבח, לוקחת את השלט ומעבירה ערוץ. ב״טודיי שואו״ מתארחת הדוקטור ננסי הזאת, והיא מזהירה את אן קורי על איזה משהו רפואי חדש שכולנו צריכים להתחיל לדאוג בגללו. אני עוברת בין הערוצים, עוגיפלצת, סרטים מצוירים, קישוט עוגות. ב־CNBC מדברים על הכלכלה העולמית — איום משבר החובות ביוון, שייתכן שהגרמנים יחלצו אותם ממנו וייתכן שלא. גם ויווקה הזכירה את האפשרות שיוון לא תוכל להיחלץ מהחוב, ושאולי, מסיבה שלא הבנתי, זה יהיה טוב לעסק שלה אם ערך היורו ירד. זה מצחיק: היא מזדהה כל כך עם המורשת היוונית שלה. אפשר היה לצפות שהיא תחשוש יותר למאזן הלאומי מאשר למאזנה הפרטי... בערוץ הסרטים הישנים מראים את ״מילדרד פּירס״. הנה ג'ואן קרופורד עם כריות בכתפיים וגבות חמורות סבר, מדברת אל העוזרת שלה, שאני מכירה אותה. או שצריך להגיד שאותה אני מכירה? זו השחקנית הקטנה מ״חלף עם הרוח״ — השפחה עם הקול הצפצפני שאמרה ״לא'דעת שום כלום על ליילד תינוקות״. עבדים, שפחות: זה לא שהאולפנים היו שוכרים את השחקנית הזאת לגלם תפקידים אחרים.
לפחות ויווקה לא מצפה ממיני להגיע לעבודה בשביס קטן וסינר עם מלמלה, כמו פעם. מיני לובשת אותם בגדים כמעט בכל יום: חליפת טרנינג בז' של שון ג'ון ונעלי ספורט משובצות. מריסה אמרה לי ששון ג'ון הוא הראפר הזה, פי דידי או פאף דאדי, או איך שהוא לא קורא לעצמו. באחת הפעמים שהיא היתה פה היא החמיאה למיני על הטעם שלה. אמרה שגם היא אוהבת את הבגדים של שון ג'ון. ומיני חייכה את החיוך שלה עם השיניים החסרות ואמרה לה שהיא קנתה אותם ״בזול״ ביריד רחוב בניוארק... בערוץ הנוצרי המנחה עם תסרוקת הפומפדור מדברת על אהבתו של ישו עם קשישה שמנמנה בשמלת ערב בצבע פסטל ואודם אדום בוהק. אני קולטת פתאום שזאת דייל אבנס. היא מתה, לא? זה בטח שידור חוזר. האמא במשפחת האומנה הראשונה שלי היתה שולחת אותי לבית הספר כל יום עם תפוח וכריך גבינה אמריקאית וחרדל, ארוזים בקופסת אוכל חלודה עם תמונה של רוי רוג'רס ודייל אבנס. (לא היה לי תרמוס כמו לשאר הילדים; נאלצתי לשתות מהברזייה.) רוי ודייל היו פאסה כבר אז, ואני קינאתי בקופסאות האוכל המגניבות שחלק מהבנות בכיתה שלי הביאו: דוקטור קילדר, כוכבי הסדרה ״בוורלי הילביליס״, ובפסגת קופסאות האוכל, הכירו את החיפושיות...
בדרכי עם החבילה של ויווקה מהכניסה לחדר השינה שלנו, אני שולחת מבט נוסף אל מיני. היא יושבת על קצה האמבט שלנו, בהפסקה מניקיון אריחי הרצפה. המגנים על ברכיה ורגליה פתוחות בפישוק רחב מספיק בשביל ללדת. אני מנופפת אליה; היא מנופפת בחזרה. כשאני נכנסת לחדר השינה הן מבהילות אותי שוב: השמלות האלה. הכלות.
שלוש הוורה ואנג יפהפיות, אבל אף אחת מהן היא לא אני. מה שכן אני היא השמלה שכבר קניתי בחנות הווינטג' ההיא שאני אוהבת בטרייבקה: שמלה ארוגה בצהוב בוהק עם קווים אלכסוניים בטורקיז עז — מאתיים דולר ואחרי הנחה 129.99 דולר. אני אוהבת את הפסים המגניבים, את האורך מעל הברך. על התווית כתוב מארי קואנט. חיפשתי אותה בגוגל. בוויקיפדיה כתוב שהיא מעצבת אופנה בריטית שהיתה פופולרית בעיקר בשנות השישים. מגניב, חשבתי, אבל כשמדדתי אותה והראיתי לוויווקה, היא אמרה, ״מתוקה שלי, היא חמודה ונראית מקסים עלייך, אבל בעיני היא שמלת קיץ, לא שמלת חתונה. היא... צעירה. ביום המיוחד שלנו, אני רוצה לראות אותך עם משהו קצת יותר אלגנטי וחגיגי. תחשבי על כל הלסביות בכל השנים שלא יכלו להיות כלות. אנחנו עושות את זה גם לכבודן. בתקופה אחרת היינו נאלצות להתחזות לרווקות זקנות שלא הצליחו למצוא גברים שיסכימו להתחתן איתן.״ היא צחקה כשהיא אמרה ״רווקות זקנות״, זה כל כך רחוק ממי שהיא, ממי שהיא חושבת שאנחנו.
לסביות, זה מה שאני עכשיו. נכון? אני מתחתנת עם אישה, לא? ושכבתי גם עם אישה אחרת — פריסילה, הטומבוי הרזה שמִלצרה איתי בפרנדלי'ס. אבל אני לא רואה את העובדה שאנחנו מתחתנות כמשהו שחייב לאזן את מאזני הצדק או לחלוק כבוד ללסביות כל הזמנים... רווקות זקנות שלא הצליחו למצוא גברים שיסכימו להתחתן איתן: למה היא אמרה את זה? שתינו היינו נשואות לגברים. ויווקה אומרת שאני צריכה לארוז את השמלה ולהביא אותה לנסיעה — שאני יכולה ללבוש אותה כשאנחנו יוצאות לקניות או לארוחת צהריים. היא גם הציעה שאצטרף אליה בפעם הבאה שהיא עושה שעווה. ״בחופים של מיקונוס יש יותר עירום מלבוש, וכוסים נטולי שיער הם הסטנדרט החברתי המקובל,״ היא אמרה. ויווקה הולכת לעיסוי ולשעווה כל שבועיים. שיער הערווה שלה הוא קו אופנתי, אנכי ודק, שעוצר מעל השפתיים שלה. יש סיכוי שאני אשתזף טופלס בחופים האלה כשאנחנו שם, אבל אני בהחלט לא מורידה חלק תחתון. ובכל מקרה אני לא יותר מדי מתה על החוף. אצל ויווקה זה לא אותו דבר. היא יוונייה. שמה המקורי הוא וסיליקי, לא ויווקה. היא אִנגלזה אותו מסיבות שיווקיות. היא משתזפת בלי שום מאמץ. אבל אני, עם השיער הג'ינג'י שלי והעור האירי, חייבת להיזהר. אני יכולה להישרף בקלות.
אני מסתכלת על השידה ורואה את הכרטיס שעליו כתבתי אתמול. אני לוקחת אותו וקוראת את הכתוב. מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה, אלת האדמה הקדומה... בין ילדיהם הקיקלופים והענקים בעלי מאה הידיים. מפלצות. כמו המפלצות שנולדות בכרזה שתלויה בכניסה, המפלצת בעלת מאה הראשים של חיי — הכריש ששוחה במֵימֵי זיכרונותי. שמקולו אני יראה ובה בעת מזמינה אותו להתארח בראשי, כי הוא מניע את האמנות שלי... דקירת געגוע אל ויווקה מכאיבה לי: צליל קולה, החמימות המסוככת של גופה הסמוך לשלי. אני מתקרבת אל השמלה גאיה. נוגעת בה. מעבירה את המשי הירקרק והיפה בין אצבעותי. מהתוהו ובוהו עלתה גאיה שופעת החזה. אני מתיישבת על מיטתנו ופותחת את הקופסה מנימן־מרקוס. פותחת את הפקק של הבושם של ויווקה ושואפת את הניחוח: פריחת הדרים, וניל. אני אוהבת אותה. מתגעגעת אליה כמו שדיאן סוייר מתגעגעת למייק ניקולס ולובשת את חולצתו כשהוא נוסע...
אני קוראת את הכרטיס שוב ושוב, ותוך כדי קריאה אני מתחילה לחוש התחלה של חרדה, מוכרת וזרה. גאיה... גאיה. האם אני על סף משהו? האם זה מגיע?
אולי לא. אולי החיים הנוחים כאן החלו לכבות את היצירתיות שלי. אולי אני כבר אחרי השיא שלי ומעכשיו זה רק יתדרדר.
אני מנערת את ראשי. מנערת מעלי את הספק העצמי. מוחי מסתחרר. אצבעותי נמתחות, יוצרות אמנות בלתי נראית. זה מרגש ומפחיד כשזה מגיע, כמו לראות ציקלון מתקרב ולעמוד בדרכו בהתרסה. אולי מזג האוויר שבתוך ראשי ישלח אותי לסחרור עוד היום. אולי אמצא את עצמי בסטודיו שלי, עם הצורך שלי לצרוח. להשיב מלחמה למפלצת. לעשות אמנות.