שביל בעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שביל בעולם
הוספה למועדפים

שביל בעולם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חילי טרופר

משה יחיאל (חילי) טרופר (נולד ב-22 באפריל 1978) הוא איש חינוך וחברה, ממקימי עמותת "במעגלי צדק", עמותת "שכן טוב" ו"קרן פסיפס". בעבר כיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי!" וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה. עד להתפטרותו, שימש כעוזר בכיר לשר החינוך שי פירון (2013-2014).

נושאים

תקציר

שביל בעולם הוא ספרו החדש של חילי טרופר, מחבר רב-המכר מקום בעולם, שהיה לספר החינוך הפופולרי ביותר בישראל בשנים האחרונות. ספר מעורר השראה זה צועד בעקבות קודמו אך נוספים בו רבדים וקומות ומרחבים חדשים ובשלים. שביל בעולם הואספר הכרחי לכל מחנך המבקש לצעוד בשבילי החינוך ולהיות דמות משמעותית עבור תלמידיו.

פרק ראשון

כוחות הנפש
 
טוב לו למעשה החינוכי שהנחת היסוד שלו, נקודת המוצא שלו ליציאה לדרך, תהיה ההנחה שכל אדם רוח בו, שבכל נפש מצויים הכוחות והתשוקות והרצונות הגדולים, ואנו רק מבקשים לתת להם כלים והזדמנויות ומקום.
גם מי שאפלה נופלת על עולמו וחייו מעוטי תקווה הם, טבועה בו אותה רוח ומצויים בו אותם כוחות מתגברים. הם אך ממתינים להתפרץ ולנשוב. הם שם.
אפילו בדגים שוחים בנהרות
יש זיכרון של ים, זרמים ומצולות
אפילו ציפורים שנולדות בכלוב
הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות
(רן אלמליח, "מעל הים")
גם דגים או ציפורים שלא הכירו דבר מלבד הצמצום והצרות והאין, טבועים בתוכם המרחב, החופש והחירות. אין כלוב או גדר שיוכלו למחות את כוחות הנפש שבאדם, לכל היותר יוכלו אולי להצר את תנועותיהם ואת עוצמתם לעת־עתה.
ברגע שבו יושב מולך ילד שלִבו מלא בכאב, ובימים שבהם אתה חווה כישלון צורב, קשה לאחוז בכל אלה. חומות כמו צומחות סביבך, חוסמות קרני אור, נוטלות חופש, מכבות תקווה. אך גם אז נבקש לזכור כי רוח טובה וכוחות הנפש וכל היפה והחזק שבאדם - כל אלה עוברים גם דרך קירות.
 
ציפור במעופה
 
תום ואני ישבנו בבית קפה בשולי רמלה. הוא בוגר שאהוב עלי במיוחד. סיים את לימודיו לפני שלוש שנים ומאז אנחנו שומרים על קשר. האמת היא שבדרך כלל אנו מדברים אחרי הסתבכות שלו. הוא או אמו מתקשרים אלי ומטון הדיבור שלהם, כבר מהמילים הראשונות, אני מבין ששוב תום הסתבך. פעם בקטטה, פעם במריבה בין חבורות, פעם על לבה של בחורה ופעם עם המשטרה. בכל פעם כזו היינו קובעים להיפגש, מנסים לאסוף את השברים, מחליטים איך יוצאים מהבור, מחשבים יחד מסלול מחדש.
זה היה עוזר, אך לאורך השנים הרגשתי שתום לא באמת פורץ דרך. הוא כמו לכוד בתוך מעגל שיש בו ימים טובים ויש בו ימים רעים, יש תקופות של עלייה ותקופות של קריסה, ובכל מקרה אין עליית מדרגה משמעותית, פתח חילוץ שבאמת מסמן יציאה ומעבר למקום אחר. אבל בחרתי להיאחז בסבלנות. ייקח כמה שייקח, אנחנו ממשיכים לנסות ולחפש ולהתאמץ. והנה קבענו שוב, הפעם לא אחרי הסתבכות, לפחות לא כזו שהוא סיפר לי עליה בטלפון או שנשמעה בקולו בין המילים.
כשהגעתי הוא חיבק אותי חיבוק חזק והוציא את הטלפון הנייד שלו. על המסך הופיע אישור הקבלה שלו ללימודי משפטים במכללה. חיוך ענק נמשך על פניו. התרגשתי איתו, שמחתי בשבילו.
התגלגלנו לשיחה על הבחירה האמיצה והחשובה שלו. לראשונה זה זמן רב, הרגשתי שיש כאן פריצת דרך. היא כמובן עוד רבה ומפותלת אך יש לה נקודת התחלה. המעגל נפתח עבור תום, הוא מעמיד רגל מחוץ למעגל, ויש לי תחושה שהפעם זה יחזיק.
במהלך השיחה, כשנזכרנו וניתחנו את כל הצעדים בדרך לכאן, שבחלקם הייתי מעורב, הוא סיפר לי על הריאיון שערכה עמו נציגת המכללה בתהליך המיון. היא שאלה אותו מדוע הוא רוצה ללמוד משפטים ולהיות עורך דין. תום ענה לה ש"אני ממש לא רוצה ללמוד כמו אחרים כדי להרוויח הרבה כסף ולנסוע בג'יפ מפואר. אני רוצה ללמוד כי חוויתי על בשרי חוסר צדק. לאבא שלי נעשה עוול ולחינם הוא ישב בכלא. אם הייתי יכול לעמוד על הצדק שלי, הרבה מההסתבכויות של אבא ושלי היו נחסכות. אני רוצה ללמוד כדי שכשיבוא אלי מישהו במצב דומה לזה שאני ואבא שלי היינו בו, אני אוכל לעזור לו. בשבילי זה יהיה שווה הכול. וגם אגיד לו לשלם כמה שהוא יכול. לא ארצה לנצל את המצוקה שלו כדי לגבות ממנו הרבה כסף. לא רוצה להיות עשיר דרך ניצול של אנשים ברגעים קשים." ואז תום סיכם ואמר: "אבא שלי כבר נפטר, ואני מתגעגע אליו. פעם הייתי הולך הרבה לקבר שלו ומתפרק שם. היום אני כמעט ולא הולך לשם, לא כי אני פחות מתגעגע, אלא כי אני רוצה לעמוד על הרגליים - כך הוא גאה בי, אני בטוח. אני הולך ללמוד באקדמיה, אני הולך להילחם על הצדק."
בהמשך השיחה דיברנו על כל הטלטלות שהספיק לעבור בחייו הקצרים. תום ניחן ביכולות יוצאות דופן. הוא היה גאון עם נטייה להרס עצמי. מבחינת יכולות וכישורים השמים היו הגבול עבורו, אבל כל כך הרבה פעמים הוא הוטח בחבטה עזה אל האדמה. נסיבות חיים קשות ומורכבות במיוחד משכו אותו למטה, גררו אותו אל הקרקע, עצרו את מעופו אל השמים.
הוא הסביר לי במילותיו היפות כי יש לו ממש נטייה להרס עצמי ונראה לו שזה תמיד קרה כי "בפנים ידעתי שאני אתרסק אז כאילו רציתי לנהל בעצמי את ההתרסקות שלי. הייתי בטוח שההתרסקות תבוא בכל מקרה, אז כאילו רציתי להקדים אותה. שאני אוביל אותה. לפחות שאת זה אני אוביל, גם אם זה לתוך האדמה."
אבל הנה כעת הוא ממריא. ברגעים האלה, בבית הקפה בשעת ערב מאוחרת, הוא נראה לי כמו ציפור במעופה.
 
מספרים
 
ברדיו שמעתי פרסומת לרכישת כרטיסי הימורים. הסיסמה שהתנגנה היתה: "תנו למספרים לסדר לכם את החיים." זה עשה לי רע לשמוע את הסלוגן הזה, שיותר משהוא מוכר כרטיסים ומזל הוא מוכר שקרים ואשליות.
הפנטזיה על כרטיס מזל ובחירה במספרי מזל היא כמובן פנטזיה מוכרת ושכיחה. גם אצלי בראש היא מבקרת לעתים. אך זוהי פנטזיה רחוקה, מין שעשוע שלא מתורגם לחיים שלי. אינני תולה בכך דבר, אינני מחכה לקלף שיסדר לי את החיים. אם תבוא איזו זכייה כספית, אקבל אותה בברכה, אך ברור לי שהיא לא תסדר לי את החיים, ובעיקר ברור לי שהיא כנראה לא תבוא.
אבל עבור מי שחייו בכאוס, עבור מי שידו אינה משגת כמעט דבר, הראש פתוח יותר לקבל פנטזיות, לפנות מקום לאשליות, לקוות שיש מספרים או קלפים שמסדרים חיים, כי הוא לא ממש מצליח לסדר אותם בעצמו.
התלמידים שלי נמשכו כמו פרפרים לאש לתקוות השווא של ההימורים. הם נאחזו בסיכויים האפסיים לזכות ובעיקר בפנטזיה התלושה כאילו יש אי שם מספרים או קלפים שמסדרים את החיים. כאילו אלה לא החיים שלהם וכאילו אין בכוחם לסדר את החיים שלהם בעצמם. לתחושתם, כלו כל הקִצין, אין מה להפסיד, שום דבר ממילא לא הולך. כל שנותר הוא להתפלל ולהסתמך על אלת המזל.
בהקשר זה נזכרתי בקטע מקסים בשם "קלף מנצח" מתוך גיליון של "הד החינוך", שכתב ידיד בשם מנדי רבינוביץ', שבין השאר ניהל מסגרת לנוער בסיכון. אמנם בהיבט אחר, אך גם הוא מתאר איך לעולם הקלפים, המזלות והמספרים היה כנראה תפקיד משמעותי בחייהם של בני נוער, בוודאי בני נוער בסיכון:
הדילר שמחלק לילדים את הקלפים בקזינו של החיים אדיש לגורלם. הילדים שפגשתי קיבלו את הקלפים הגרועים ביותר בחפיסה. עם הקלפים האלה הם צריכים להתחיל לשחק; אין החזרות. וזה לא הדבר הגרוע ביותר. מה שגרוע יותר הוא שהם מתאהבים בקלפים הגרועים שלהם, וכאשר יוצא להם פתאום קלף טוב, הם לא מאמינים שהוא אמיתי, מוותרים ומחזירים אותו לחפיסה. ניסיתי לשנות את הדיל, לעודד את הילדים לקחת קלפים טובים יותר, לשחק איתם ולנצח. דבר אחד בטוח: אני, שבחרתי כמעט במקרה לעבוד עם נוער בסיכון, קיבלתי קלף מנצח.
בהמשך הקטע מספר מנדי על אחד מתלמידיו, יוסף שמו:
כפר הנוער שבית הספר נמצא בתחומו מקבל את דייריו ואורחיו בתמונה של ים כחול, עצים ירוקים וגגות כתומים. בחמישים המטרים שבין החניה למשרד המנהל אני נפרד מן התמונה השלווה הזאת.
הכניסה למשרד דומה לחדר מיון - מורים ותלמידים זקוקים לטיפול, עכשיו, בלא דיחוי. גם יניב המדריך מחכה: "אני לא מצליח להעיר אותו, שוכב כמו מת", הוא אומר לי. אני יודע שזה יוסף, נער אתיופי. הוא לא הגיע לבית הספר כבר ארבעה ימים. ישן רוב הזמן. אני נכנס לחדר. יניב מאחוריי. אני נוגע בעדינות בראשו של יוסף: "יוסף, מה קורה?". זוג עיניים לבנות ועצובות נפקחות לעברי. אני לא יודע מה לומר וממילא אני חנוק. "תגיע למשרד שלי", אני אומר לבסוף. הוא מגיע, שותק.
ניסיונותיי לתקשר כושלים בזה אחר זה. אני קובע פגישה למחר. אנחנו מתחילים להיפגש בקביעות. נקשר דיבור, נפרצים מחסומים. הוא מקריית ים, שמונה אחים, אימא לא מצליחה למצוא עבודה, אבא נעלם. יוסף לא אוהב לדבר על העבר ולא על ההווה. אני מתחיל לדבר אתו על העתיד. אין לו בשלב זה חלומות. הוא לא יודע לחלום. הוא עסוק בהישרדות. אנחנו מדברים כמעט כל יום, אם לא פנים אל פנים אז במייל, לאחר שלמד כיצד להשתמש בו. אחרי שנה אנחנו כמעט ידידים. הוא יוצא אתי לסיבובי הבוקר, מזרז את חבריו להגיע לכיתות. הוא נרשם לחוג ימאות וחותר בהתלהבות בקיאק. תמונתו בקיאק היא "שומר מסך" במחשב שלי. יהודי טוב מאוסטרליה נתן תרומה ואני שולח את יוסף לקורס נהיגה בדחפורים. בכיתה י"ב עיניו מלאות תכניות, מלאות חיים. לפני זמן מה פגשתי אותו ברכבת, מדיו מגוהצים, חייל מצטיין בחיל החימוש. יש לו כבר תכנית לאזרחות.
שום מספר לא סידר ליוסף את החיים. יוסף סידר לעצמו את החיים. מנדי וצוותו עזרו לו.
 
לב שלם הוא לב שבור
 
ביציאה מהחדר אחרי שיחה קשה עם תלמיד היינו משלימים יחד שיר. מורה אחד פתח ב"גלים גלים בא הכאב" של ברי סחרוף ומורה אחר השלים בסלסול דואב "לב שבור הוא לב שלם". שרנו את הכאב שלנו ושלהם, הרגשנו את הלב שלהם ואת הלב שלנו. והרגשנו שהלב השבור, הלב המאפשר לעצמו להישבר, להרגיש, להכניס פנימה, להיפתח, הוא במידה רבה לב שלם.
בויקרא רבה, פרשה ז, מובא קטע רב־עוצמה:
אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב", הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר.
הקטע מובא בהקשר של עבודת בית המקדש ומבקש להדגיש שעל אף הרצון של האדם להיות מושלם ולהביא את דבריו ואת תנובתו בכלים שלמים, ואף שעל פניו מי שישתמש בכלי שבור הדבר יעמוד לגנותו, מתברר שאלוהים דווקא מעדיף את הכלים השבורים. העומדים בעולם לפני האל ורוחם שבורה ולבם שבור ראויים הם בעיניו. אלוהים קרוב לנשברי לב.
כוחות-על
לכל הילדים בגן היו כוחות על. אחד הזיז עננים (ורהיטים) בכוח המחשבה. אחרת ידעה ללכת באוויר בגובה צמרות העצים. שלישית (שמה היה ספפו) יכולה היתה להתמתח ולהגיע בידה עד הירח. היה שם גם ילד שגמגומו כלל לא ניכר כששר.
(אלכס אפשטיין, "מחשב אהבה מחדש")
אלה רק אנחנו שלא מבחינים בכוחות־העל הללו. שמחמיצים את הילדים המזיזים הרים, הנוגעים בצמרות העצים, העושים דרך ארוכה עד הירח, וכאשר הם עוסקים בתחומי החוזק שלהם, חולשותיהם מתאדות, ולוּ לכמה רגעים.
אנו מסיקים כי הם חסרים את כל אלה, רק משום שאנו לא מצליחים להבחין בהם. משום שאנו לא מכירים במאמץ, בכוחות־העל הפלאיים ממש הנדרשים על מנת להגיע למקומות שלעתים נראים מובנים מאליהם.
בכולם יש כוחות גדולים, גם אם אלה טרם התפרצו החוצה, לפחות לא מול עינינו. גם אלה הנחשבים חלשים ונטולי כוחות הם בעצם סוג של סופרמנים בתחפושת של חלשים. תחפושת שהולבשה עליהם.
 
המתהלכים צמוד לקירות המסדרון
 
פגשתי כל כך הרבה ילדים מצולקים. מתהלכים צמודים לקירות המסדרון בפרצוף חמוץ ומבויש. והרי כל הילדים האלה, לפחות רובם, הגיעו לבושים בחגיגיות ליום הראשון של הלימודים בכיתה א', אחרי לילה ללא שינה רווי מתח והתרגשות, חלמו חלומות והגיעו חדורי עזוז לכבוש את העולם, חיוך מאוזן לאוזן נפרש על פניהם היפות וחלום גדול גועש בלִבם. אך כל המגדלים שהם בנו בדמיונם קרסו כה מהר ובדממה כה מהדהדת. הם כל כך רצו והיו איתנו והתרגשו איתנו וציפו וקיוו. ואיבדנו אותם, בקלות רבה מדי.
לפעמים איבדנו אותם בגלל מילים. הרי מילים מתעופפות בכיתה כמו סכינים חדות, או נושרות כמו צמר גפן רך.
פגשתי כל כך הרבה תלמידים שלא ידעו לצטט דבר מתוך אלפי המילים שהם שמעו בכיתה במשך שנים, למעט משפט אחד שמורה אחד אמר ביום אחד לפני שנים רבות. את הכול הם שכחו, מלבד אותו משפט. התלמידים שהמילים הללו כמו פתחו כמניפה את עלי הכותרת שלהם וסייעו בידיהם לפרוח, והתלמידים שהמילים הללו כמו מוטטו ומחצו אותם תחת סולייתן - כולם יחד חידדו את האחריות המוטלת עלינו.
החשש לעלוב, לפגוע, לשבור ילד, הוא נורת אזהרה, אולי החשובה ביותר בחינוך. לחפש אחר המילים שיחסכו כאב. להתייצב תמיד לימין הילד שיורדים עליו, בלי למצמץ ובמילים חדות. להתייחס לכל תלמיד בסבב המתקיים בשיעור למשל, תמיד בעדינות ובכבוד. לתור בלי מנוחה אחר הטוב שבילד ולתת לטוב הזה מילים. לנסח במילים את החוזקות שיש בו ואת הפרגון שלנו. לראות כל תלמיד. להיות רגישים וטובים.
אדם בן שלושים סיפר לי שכשהיה בכיתה ב' ארגנה המחנכת שלו פעילות של החלפת איגרות שנה טובה לקראת ראש השנה. היא לא ערכה הגרלה מסודרת או דאגה באופן אחר שלכל ילד תגיע ברכה. הילדים הרכים בחרו למי לכתוב והוא, שהיה אז ילד במעמד חברתי נמוך, חזר הביתה עצוב ופגוע, שכן לא קיבל ברכת שנה טובה מאף תלמיד. המורה לא ייחסה לכך חשיבות, לא ראתה את התלמיד הכאוב. גם לא לאחר מעשה. הוא התגבר על כך מאז כמובן אך הזיכרון הקשה בכל זאת נשאר חלק ממנו עד היום. ופעם שמעתי ממישהו על תלמיד בכיתה ג', עוד לא בן תשע, שהצטיין בחשבון. באולם הגדול בבית הספר התכנסו כל תלמידי בית הספר כדי לפרגן למצטיינים והוא ביניהם. כשהמנהלת הכריזה בשמו, הוא קפץ מרוב התרגשות, מעט מוגזמת בעיני המנהלת, והיא פלטה "מטומטם" לתוך המיקרופון וליד כולם. התלמיד המצטיין המתרגש, נכלם ומושפל, רץ החוצה מהאולם והתחבא. מצאו אותו יושב מבויש בחדר חשוך. אני שמעתי את הסיפור ולבי נשבר בי; ידעתי שבמובנים רבים ייתכן שהילד הזה כבר לא יֵצא לעולם מהחדר החשוך הזה. או שהחדר החשוך הזה לא יֵצא ממנו. יהיו לו כמובן רגעי אור, אך צל החדר החשוך ייתכן שילווה אותו תמיד. ייתכן שגם הוא יהיה מאלה המתהלכים צמודים לקירות המסדרון ופניהם כבושות באדמה.
למורה זכות גדולה להיות שותף בתיקון עולם, אך באותה מידה סכנה גדולה מרחפת מעליו - להיות שותף בחורבן. מילים לא במקום, פעולות לא רגישות, מעשים שלא הושקעה בהם מחשבה - ייתכן שידחקו את הילדים צמוד לקירות המסדרון עם מעט אוויר ומעט תקווה.
דברים מפורסמים המשויכים לרבי מקוצק מזכירים לנו במה אנו עוסקים במלאכת החינוך. על פי הרבי מקוצק, מחנך ונגר הנם מקצועות דומים, והבדל קטן מפריד ביניהם - נגר עלול לדרוך על נסורת בנגרייה שלו ואילו מחנך עלול לדרוך על נשמות בכיתה שלו. כל מילה, כל מבט, כל תנועת גוף, כל מעשה של המחנך - מתנדנדים בטווח שבין הפרחת נשמות למחיצת נשמות.
 
החייט
 
יש מי שמבקשים תמיד להצטלם רק מצד אחד שלהם. הם סבורים כי יש בהם צד יפה יותר וצד יפה פחות. אנרגיה רבה הם משקיעים בניסיון לכסות על חולשתם, להיראות רק בצִדם היפה. הם מכוונים את המצלמה שוב ושוב לזווית הנכונה, עסוקים בהעמדת פנים במובן דו־משמעי.
צדדיה הכעורים של הנפש וצדדיה היפים הם קרקע פורייה למאמצים אין־סופיים שאנו מקדישים כדי להבליט את היפה או לטשטש את המכוער. פעמים אתה מוצא אנשים שממש מותשים מהמאמצים הכבירים המושקעים בהבלטה ובטשטוש, בכיסוי ובגילוי, בחשיפה ובהסתרה.
יש תלמידים ההולכים לבית הספר, אבל הם לא באמת מגיעים לשם. כלומר פיזית הם נוכחים, אך מכל בחינה אחרת הם אינם שם.
בעיתון קראתי ריאיון עם זמר מוכשר ואהוב, דודו טסה. הוא סיפר על ימיו כתלמיד: "היו לי הפרעות קשב ולא באמת יכולתי ללמוד. הייתי אחד התלמידים הגרועים ביותר בתיכון, העתקתי בכל המבחנים. המצאתי שיטות העתקה, תפרתי אצל חייט מכנסיים עם טלאים פנימיים להסתרת שליפים; הדבקתי ניירות מתחת לגרביים צבאיים ארוכים; באתי עם קפוצ'ון, אמרתי למורה שיש לי דלקת באוזניים. מתחת לכובע שמתי אוזנייה שהתחברה לווקמן עם קסטה שבו הקלטתי את כל התשובות. הישרדות" (דודו טסה, ריאיון ל"ידיעות אחרונות", 28.3.14).
חשבתי לעצמי כמה אנרגיות מוכן אדם להשקיע רק כדי לכסות על חולשותיו. הוא מוכן לעשות הכול, להשקיע כסף, לשקר. כמה יצירתיות ומחשבה משקיע מי שרק מבקש לשרוד. דודו טסה לא בחר בייאוש. הוא בחר להמשיך לבוא לבית הספר, להיבחן במבחנים, להשיג ציונים מכובדים. למרות חולשותיו הוא רצה כל כך להיות חלק, עד שהוא תפר מכנסיים מיוחדים אצל החייט. נראה שהוא לא היה עוד אחד מהמקרים של המרימים ידיים ומוותרים על הסיכוי. הוא דווקא השתמש היטב בידיו ובמוחו, הוא ניסה ללכוד את הסיכוי, אך עשה זאת בדרכים עקלקלות. הרצון והמוטיבציה היו שם, גם הכישרון, היצירתיות והנכונות להשקיע - אך בהיעדר נתיב מתאים עבורו הוא הפנה את כל אלה למקום של הישרדות בכל מחיר.
המשתרכים מאחור מסגלים לעצמם מיומנויות יוצאות דופן כדי לשרוד. הם עושים עצמם כותבים במחברת כאשר המורה מבקש שיעתיקו מן הלוח, ובעצם הם משרבטים ציורים וקווים ועיגולים. הם קמים ויוצאים לשירותים בכל פעם שהם מזהים כי סבב התשובות מתקדם ומתקרב תורם. הם פותחים בשיעול כבד ומבהיל כל אימת שפונים אליהם בשאלה. ייתכן שלו היו מקשיבים לשאלה דווקא היו יודעים לענות עליה, אך אין בהם פניוּת להקשיב לה כלל.
המיומנות העיקרית שבה הם מתמחים היא להיבלע. בהמון, באדמה, במרחב, בתוך עצמם. להיות שקופים. את כל האנרגיות שלהם הם מפנים לפיתוח ולטיפוח ההסתתרות. לא נותרים בהם כוחות או אוויר כדי להתפתח ולצמוח במקומות אחרים. עד כמה רצינו ליטול מהם את הצורך הקיומי במיומנות הזו. עד כמה ביקשנו ללמד אותם מיומנויות נוספות, כאלה שיטעו בהם, גם אם רק מפעם לפעם, רצון להיראות, נכונות להישמע, נוכחות מורגשת.
נדמה כי כל אדם יודע על איזו חולשה של עצמו הוא מבקש לכסות. על אילו היבטים בחייו הוא מבקש להאיר ועל אילו הוא מבקש לסוכך בצל. זו מעין קריאה להכיר בכך שגם ילדינו ותלמידינו עסוקים בכך. לא כולם מכירים בביטחון מספק בצדדים שיש בהם ובברכה השורה עליהם ובאור הגדול המאיר עליהם. יש מי שמעדיפים צל ועלטה ושלעולם לא יגיע תורם וכל כוחותיהם מופנים לטשטוש ולכיסוי. שכבה אחר שכבה ובכבוד גדול נבקש לקלף את הכיסויים ולהאיר על כל היופי החבוי שם מתחת.
 
לכל אדם יש שעה
 
הוא [בן עזאי] היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.
(משנה, אבות ד, ג)
התלמידים שלי הסבירו לי את המשנה הזו. במעשיהם. ובעומק, דווקא התלמידים שלא הצלחתי איתם הבהירו לי אותה. אלה שהרגשתי שלא ראיתי ברכה בעמלי איתם. שלא למדו או לא הגיעו באופן מסודר לבית ספר, אלה שעזבו באמצע התהליך.
ואחרי כמה שנים פגשתי אותם או שמעתי עליהם: הופכים לחייל מצטיין, משלימים מבחני בגרות, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, עולים על דרך הישר והטוב. הם הסבירו לי מדוע אסור להפליג במחשבות חצופות ולחשוב שיש דברים שלעולם לא יקרו. מדוע אסור להאמין שיש אנשים שלעולם לא יקומו.
לכל אדם יש שעה. יש מקום שלו. רז - שאביו נטש אותו בגיל צעיר, ששנים היה הילד רחב הממדים הדחוי, שלא הצליח לקום בבוקר מהמיטה - הלך למכינה קדם־צבאית, התגייס ליחידת שריון וזכה להיות חייל מצטיין בטקס הצבאי. עכשיו זו השעה שלו והמקום שלו.
 
החלק המוצל
 
שוב ושוב שמעתי אנשים שיש להם ילד עם מוגבלות אומרים שהם מודים על הילד שזכו בו ומדברים על כמה זה לימד והעצים אותם. אבל לעצמי תהיתי, לו היו יכולים לבקש משאלה, לא היו מבקשים שילדם יהיה רגיל? האדם הישוב על כיסא גלגלים ומספר עד כמה זה בנה אותו ועיצב את נפשו, לא היה מבקש לעמוד על רגליו?
חבר טוב, שנפצע בשירותו הצבאי והפך משותק בחלק גופו התחתון, סיפר לי פעם שרבים שאינם מכירים אותו מקרוב מרגישים צורך לנחם אותו. יש שמגדילים לעשות ועוד אומרים לו משפטים בסגנון "אתה עוד תעמוד על הרגליים". והוא, זה בכלל לא החלום שלו. מבחינתו, כך הוא סיפר לי, "הנכות היא כבר חלק בלתי־נפרד ממני, ממי שאני ומהזהות שלי. ואם מחר בבוקר היה פתרון שיעמיד אותי על הרגליים הייתי משתמש בו, אבל בפחד גדול שאני מאבד משהו ממני."
אני מניח שאין תשובה אחת ולכל אדם משאלותיו שלו. אך לעצמי ידעתי, שברגעי כנות אני מרגיש שעד כמה שאני נפעם מתלמידַי המתמודדים עם קשיים גדולים במיוחד ומכמה שחזקים הם לעצמם וכמה חוזק הם לימדו אותי, הייתי מבקש שיחיו חיים קצת יותר רגילים. הייתי מבקש שיתמודדו עם קשיים קצת יותר נורמליים ויהיו קצת פחות מעוררי השראה.
חבר אחר, שסובל מקשיים גדולים ועבורי הוא דמות מופת, אמר לי פעם שהוא היה שמח להיות הרבה פחות דמות מופת ועם הרבה פחות קשיים. חשבתי שטוב שאזכיר זאת לעצמי מפעם לפעם, כי גם אור הסנוורים הבוקע מתלמידַי המופלאים לא מסתיר את הצל הגדול, שגם הוא מצוי בהם ובתוכם.
 
שיעור על זוויות
 
ישבתי עם תלמיד שהעביר לי שיעור על זוויות. לא במובן המתמטי, אלא במובן של החיים. הוא הסביר לי שכמעט תמיד אפשר למצוא זווית שבה ניבטת בפניך חתיכת שמים. אולי קטנה, דקה. אולי צריך להטות לשם כך מעט את הראש, לזוז שני צעדים לכאן או לשם עד שהיא נראית. אבל בסוף היא נראית.
אבל על עצמו הוא הסביר לי שהוא מצוי בבור עמוק שאפילו חתיכת שמים קטנה לא רואים מתוכו. עלטה מוחלטת. גם הטיית הראש לא תסייע, גם לא כמה צעדים לכאן או לשם. אין זווית ראייה, אין נצנוץ קל, אין פסים דקים, אין חתיכת שמים.
 
צלקות
 
החיים נותנים בנו סימנים. המבנה האנושי כמעט אינו מאפשר לחיים לדלג מעלינו. המאורעות והחוויות והמפגשים והמחשבות והרגשות משתחלים מתחת לעורנו. לפעמים אנו פותחים בפניהם שערים לרווחה ולפעמים אנו מעמידים בפני כל אלה חומות. וגם אז הרי שזו הגנה מוגבלת.
נפשם של תלמידַי מצולקת. החיים נתנו בהם סימנים, בלי רחמים. סיפוריהם, גם אלה שנאמרו מתוך צחוק מתגלגל או נבוך, לא החליקו בקלות בגרון. על פי רוב הם חנקו אותו מדמעות שנקוו בו.
יש ילדים שהפכו מרירים. הכאב והקושי הגדול חרתו סימניהם והקהו יצרים של תמימות וחיות. לראות ילדים מרי נפש זהו מראה צורב במיוחד. מרירות היא מחלה של מבוגרים; קשה לעכל אותה כאשר היא מוצאת אחיזה בילדים.
אך ברוב מוחץ של המקרים, כוחות הנפש שלהם סייעו בידם להמשיך ולחיות את חייהם. ביני לבין עצמי לא ידעתי אם נכון להגדיר זאת ככוחות נפש שסייעו בידם להתגבר על הצלקות, ספק אם אי פעם מתגברים על אוסף צלקות שכזה. אבל הם התמודדו, ובדרך כלל היה מדובר בהתמודדות מעוררת השראה.
ולא היו שם רק צלקות צורבות ואיומות. גם הדברים הטובים נותנים בנו סימנים ומטביעים בנו חותם. כמו צלקות טובות. והתלמידים שלי חרתו בסיפור חייהם סימנים יפים ומצחיקים ושמחים ומתוקים ונעימים.
 
"למצוא את האוזניים החבויות"
 
במוסף "הארץ", ב־28 במרץ 2014, הופיעה כתבה מרתקת על אוטיזם שעובדה מהספר "Life Animated" מאת רון סאסקינד, בהוצאת קינגסוויל.
בכתבה מתאר סאסקינד, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, את חייו של בנו אוון, שלוקה באוטיזם. בכתבה מובאת דרך ההתמודדות המדהימה של אוון ומשפחתו עם האוטיזם, בעיקר דרך הזדהות ושימוש בדמויות מסרטי וולט דיסני. באחד הקטעים הוא מתאר את אוון, שכבר הגיע לגיל עשרים ונמצא במסגרת לימודית, שם הקים יחד עם חברים אוטיסטים אחרים את "מועדון דיסני": מדי שבוע נפגשים החברים לצפייה בסרט של דיסני, אכילת פופקורן ושיח חברי. לאחד מהמפגשים הגיע גם רון וכך הוא מתאר את המפגש:
הסרט הנבחר הערב הוא דמבו, סיפור גדוש מסרים על הכרה בערך עצמך וגדילה. אחרי זמן־מה אנחנו עוצרים את הסרט ומדברים על כך שהדבר שהופך את הפיל הקטן למנודה, האוזניים הענקיות שלו, הוא גם מה שמאפשר לו בסופו של דבר להתרומם ולעוף. אני שואל כל אחד מהילדים על "האוזניים החבויות" שלו, הדבר "שהופך אותם לשונים, אולי אפילו למנודים, אבל שהם גילו גם שהוא נותן להם כוח אדיר".
הילדים משתתקים, ברור שרוב התלמידים לא נתקלו ביחס כזה לאהבתם לדיסני. אף אחד לא התייחס אליה כמשהו בעל ערך ומשמעות.
אשה צעירה אחת מדברת על האופי העדין שלה, שהופך אותה לפגיעה מצד אחד, אבל מסייע לה מאוד בטיפול בכלבי הצלה. תלמיד אחר מדבר על "המוח שלי, כי הוא יכול להוביל להרפתקאות בדמיון".
בחור צעיר פונה אלי בקול מונוטוני שמזכיר את דפוסי הדיבור נוסח "איש הגשם" שמקושרים לתפיסה הרווחת של אוטיזם. הוא שואל אותי מה תאריך הלידה שלי. אני עונה לו והוא ממצמץ. "זה היה יום שישי".
אני שואל את הנוכחים עם איזו דמות של דיסני הם מזדהים יותר מכל. התשובה של אותו בחור צעיר, נלהב יותר כעת, היא פינוקיו. והוא מסביר: "אני מרגיש כמו ילד מעץ, ותמיד חלמתי להרגיש כמו ילדים רגילים"...
הסכר נפרץ, והשיחה נמשכת כך עוד כשעה. התלמידים, חלקם בעלי יכולת דיבור מוגבלת, מצליחים להביע אמיתות עמוקות ומרגשות.
יש סיבה טובה לכך שכל ילד אוטיסט אימץ לעצמו תחום מסוים. אם תצליחו לגלות את הסיבה, תצליחו גם לגלות את הילדים, ואולי לקבל הצצה לעולמם הפנימי. מניסיוננו, אם תפגינו עניין אמיתי, הם יחושו בכך שמכבדים אותם ואולי יסכימו לגלות עוד - לחשוף גם את המפה ואת מכשירי הניווט הדרושים כדי להוביל אותם קדימה. היכולות החדשות המתגלות במסגרת התהליך עשויות לספק תובנות לגבי האפשרויות העומדות בפני האנשים המאותגרים האלה בהמשך חייהם.
כפי שנוהגים כעת חברי מועדון דיסני לומר, העניין הוא "למצוא את האוזניים החבויות".
נזכרתי במשפט המיוחס לוולט דיסני עצמו: "כל חלומותינו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו האומץ ללכת בעקבותיהם." יש כאן צירוף נדיר של חלום ואומץ.
וחשבתי לעצמי שהמשפטים הנפלאים הללו, של אב לילד אוטיסט, נכונים לכל הילדים. לכל בני האדם. עד כמה אנחנו חשים ומפגינים עניין ורצון כדי למצוא את הסיבות ואת הנתיבים המיוחדים לכל ילד ולכל אדם? עד כמה פתוחים אנו לאפשרויות השונות והמגוונות? עד כמה אנו מסוגלים להיות איתם במקום שלהם ומשם לצאת לדרך, משם לגלות, להבין ולקבל?
יותר מכול, עד כמה אנו יודעים "למצוא את האוזניים החבויות" שלנו? ושל אחרים? ולהפוך אותם מחולשה ורפיון לחוזק ומעוף?
 
משה רבנו
 
באמצע היום, בין פגישות, "משה רבנו" בא לשבת בחדרי. את הכינוי "משה רבנו" נתנו לו התלמידים. שמו האמיתי היה אבי, אך המראה המיוחד שלו - זקן לבן ארוך, מבט הדור ואופי נעים וחם במיוחד - העניק לו את הכינוי.
במשך דקות ארוכות פתח בפני את סגור לבו. הוא הביא לי ספר שכתב, והוסיף בנימה אישית ופתוחה במיוחד את הפירושים וההסברים שמאחורי המילים. הוא סיפר שמעולם לא קיבל אהבה מהוריו או מסביבתו ועל כן הוא פשוט לא יכול לתת אהבה. תהיתי על כך. הרי בתחושה שלי, אבי מעניק אהבה אין־סוף. והוא הסביר לי שהוא עושה אהבה "כמצוות אנשים מלומדה" ולא מתוך כוונה אמיתית. בפנים עצובות הוא תיאר בפני כיצד היה מרחיק ממנו את האישה שלו במיטה, כיצד היה יכול לשכוח את הילדים שלו בתקופות עמוסות. הוא לא הצליח להתקרב, להיקשר בעומק. הוא לא מצליח לאהוב באמת. גם מה שנראה כאהבה הוא בעצם יותר ממקום של רחמים וחמלה, הסביר לי.
התפתחה שיחה כנה באופן חריג. לא מסוג השיחות שמתפתחות לעתים קרובות בחיים. בוודאי לא באמצע היום במשרד. בנו של אבי שוכב כבר יותר משלוש שנים ללא נוע. הוא גולש גלים שטבע בים ומצוי במצב של קומה. מדי בוקר, כבר יותר משלוש שנים מבלי להחסיר יום, אבי יושב ליד מיטת בנו, מדבר אליו ומלטף אותו. שאלתי אותו אם זו לא אהבה במלוא מובן המילה. האם יש אהבה גדולה מזו? ואז משהו בביטחון שבו הוא פסל כל רגש או ביטוי של אהבה נסדק בקרבו. הוא אמר בזהירות כי בשנה האחרונה הוא מרגיש בכל זאת איך לאט־לאט הוא מצליח לאהוב את הבן המשותק שלו. אוהב אותו יותר ויותר. הוא מרגיש שזו הופכת להיות אהבה גדולה. הוא שם לב לשינויים בהתנהגות שלו. כיצד הוא כבר מלטף אותו אחרת, כיצד הוא מרגיש שאלה כבר לא רק נגיעות מהסוג שחייבים אלא נגיעות מהסוג של אב האוהב באמת את בנו. משהו בליטופים ובמילים הפך רך יותר, עמוק יותר, קרוב יותר. בעיקר אוהב יותר.
אחר כך שאלתי אותו איך הוא מחזיק מעמד. והוא ענה שהוא עושה זאת בעיקר משום שהוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. ועם הזמן הצטרפה גם האהבה לבן שלו. אך מבחינתו אין אפשרות אחרת. זו המחויבות של אב לבנו. ועכשיו גם האהבה של אב לבנו.
משם התגלגלנו לסדנאות שהוא מעביר בבתי כלא. שנים ארוכות שהוא עובר בין בתי כלא, יושב עם האסירים הכי קשים, שעשו את המעשים השפלים ביותר, ומנסה לתת כוח ותקווה. לתרום לשיקום שלהם. באחת הפעמים הצטרפתי אליו לסדנה מטלטלת. ישבתי בין רוצחים והייתי עד לדינמיקה יוצאת דופן של שיחה שמשכיחה את החומות שסוגרות עלינו ונותנת תחושה שלפחות לשעות אחדות הכול פתוח. אבי היה אמפתי, קשוב ורגיש באופן חריג כלפי הרוצחים האלה, ושאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפי הרוצח שיושב מולו. אבי ענה שכאשר הוא יושב מול הרוצח בכלא, הוא רואה את עצמו. הוא מרגיש שגם הוא שם בכלא. הוא רואה את עצמו כאסיר ובעיקר הוא רואה מישהו שכשל. נראה לי שאבי זיהה שאני מתקשה להבין והוא המשיך להסביר: "שהרי גם אני בגיל תשע התפללתי לאל שהוא ירצח את אמי." ואז הוא סיפר לי על ההתעללות שעבר על ידי אמו ועל כך שהוא הגיע למצב שהוא רצה במותה, רצה שמישהו ירצח אותה. "אני הייתי במקום של הרוצחים האלה, מבחינת המקום הנפשי. אני רואה את עצמי בהם. לפחות צד שבתוכי. במידה מסוימת אני הייתי במקום שלהם. המקום שנופל, כושל, עד כדי רצון ליטול חיים."
לא הייתי במקום לשפוט את דבריו, או אפילו להבין אותם בכל עומקם. ניסיתי להקשיב להם. גם לעובדה שהוא ציין באגביות, שהוריו היו עניים מאוד. וכאשר בהמשך חייו התבסס כלכלית הוא תמך בהם, עד שקנה להם את הדירה בדמי מפתח שבה התגוררו.
אחרי שהוא יצא ואני חזרתי לשגרת יומי, נזכרתי בהיכרות שלי איתו. היו לי תלמידים שהלכו פעם בשבוע לרכוב על סוסים בחווה טיפולית. הם חזרו משם וסיפרו לי על מישהו שהם מאוד אוהבים ומחוברים אליו. מישהו ש"נראה בול משה רבנו". באחת הפעמים הצטרפתי אליהם לחווה, רציתי לראות מי זה. ופגשתי באבי, פגשתי באדם שמקדיש את זמנו ואת כוחותיו בצניעות, בתבונה, ברגישות ובאכפתיות לאלה שהחברה פולטת. לאלה שלא קיבלו אהבה. הוא מבין בדיוק מה המשמעות של לגדול בלי אהבה. של להיכשל.
לא היו לו תעודות מטפל, הוא לא עבר הכשרות מיוחדות, אבל היתה לו יכולת לגעת בנערים שלי. להפוך עבורם לאותה דמות משמעותית שאנו כה מרבים לדבר עליה. "משה רבנו" היה הביטוי שהם טבעו, לכאורה בגלל המראה המיוחד שלו, אך עם הזמן נטיתי לחשוב שהוא היה כמו משה רבנו במובנים עמוקים בהרבה. מבחינתם הוא היה המושיע שלהם, מי שעזר להם למצוא בתוך עצמם את הישועה. מישהו שישב בסבלנות אין־סופית עם מי שאף אחד כבר לא רצה לשבת איתו; שהקשיב למי שאף אחד לא רצה לשמוע; שהאמין באלה שכולם כבר התייאשו מהם; שהתעקש לצעוד פנימה לתוך תאים סגורים ומעבר לחומות גבוהות כדי לא להותיר אותם שם בבדידותם.
וברור שאדם כזה לא יעזוב לעולם את בנו ויֵשב בוקר־בוקר במשך שלוש שנים לצד מיטת בנו שאינו מגיב וילטף את ראשו וילחש לו מילים טובות. ולי היה ברור שהוא מלא אהבה. נראה לי שעם הזמן גם אבי עצמו התחיל להשלים עם העובדה שיש בו אהבה.
 
אין להם מקום
 
בהפסקות יש תלמידה שנשארת באופן קבוע בכיתה. כמעט תמיד לבד. היא מרגישה שמנה. היא מרגישה שכאשר היא יוצאת ומסתובבת בחצר כולם מביטים עליה ומצחקקים. בהפסקות, כששאון הצחוק של הילדים משמח ומתפזר בחצרות הסובבים את בית הספר, ביקשנו לתת את דעתנו גם למתעצבים בין ארבעה קירות. בכיתות יושבים תלמידים שנותרים בכיתות, מפחדים לצאת. יש מי שפוחד שמא יכו אותו, ויש מי שמפחד שמא יצחקו עליו, כמו תלמידה זו. ויש מי שפשוט יודע שאין סיכוי שהוא ישתלב במשחק או במעגל. יש מי שיודע שאין סיכוי שיישאר לו מקום ישיבה על הספסל, גם אם יגיע לשם ראשון.
בשיעור יש תלמיד שלא מבין מילה ממה שנכתב על הלוח. לא מבין מילה ממה שנאמר. זה לא רק שאינו יודע את התשובה, הוא בכלל לא מבין את השאלה. הוא לא הולך לאיבוד בשלב ההסברים, אלא הרבה לפני. ואם יבקש הבהרה הכיתה כולה תתגלגל מצחוק, כך הוא מניח. זה קרה כבר פעם אחת כשהוא ביקש שהמורה יחזור על ההסבר, ומאז הוא לא מנסה שוב.
בבית הספר יש תלמיד שלומד בו כבר שנתיים. הוא כמעט אינו מוציא מילה. שנתיים של שתיקה כמעט מלאה. יש מי שפוטר את העניין בכך שמדובר בתלמיד שתקן. מופנם. והתלמיד דווקא יודע שהיה מאוד רוצה לדבר ולא פעם הוא גם חושב שיש לו מה להגיד אבל אז הוא תמיד נמלך בדעתו. הוא משוכנע שמה שיש לו להגיד אלה שטויות, דברי הבל, דברים מטופשים וילדותיים. ילעגו לו, הוא משוכנע, אם רק יפתח את פיו.
תלמיד אחר מתנדב תמיד. בכל פעם שאחד מחברי הקבוצה רוצה לשתות, הוא מיד מציע ללכת ולרכוש לו פחית. פעמים הוא גם מזמין את החבר לכאורה לפחית על חשבונו. וכשהקבוצה רוצה שיעור חופשי הוא תמיד מתגייס להיות התלמיד שפונה אל המנהל בבקשה. תמיד הוא נענה בשלילה. תמיד הוא לא מבחין שמדובר בפנטזיה של התלמידים ולא במציאות אפשרית. ותמיד הוא מבקש שוב בקשה שנועדה מראש להישלל. בטיול, הוא הולך לאסוף עצים למדורה, להקים אוהלים לכולם, לנקות אחרי שכולם קמים ממקום רבצם, לטאטא את האוטובוס המטונף מחטיפים בסוף היום. את הכדורגל שעף מעבר לגדר הגבוהה התוחמת את המגרש הוא רץ להביא. ואם הוא הגיע בין הראשונים למגרש אך יש יותר מדי שחקנים, הוא מתנדב להישאר בחוץ ולהיכנס במשחק הבא. וגם אליו הוא לא ייכנס כי הוא מציע לחכות למשחק הבא כדי שאחרים ישחקו לפניו. וגם על המשחק שאחריו הוא מוותר. וההפסקה נגמרת. כולם שיחקו, מלבדו. אף פעם לא הורו לו לעשות כך, ואפילו לא נידבו אותו בעצבנות או במתיקות. תמיד הוא זה שבחר וויתר ורץ ונתן. בחר לכאורה. בחר להיפרש כשטיח לפני חבריו. חברים לכאורה, כי כל שהם יודעים עליו זהו שמו. הם מעולם לא ביקרו בביתו, הם לא יודעים מה הוא באמת אוהב או רוצה או חולם. לא בטוח שגם הוא יודע, מלבד האהבה המפוקפקת לרַצות את כולם כדי שיהיה לו מקום. אבל אין לו באמת מקום.

חילי טרופר

משה יחיאל (חילי) טרופר (נולד ב-22 באפריל 1978) הוא איש חינוך וחברה, ממקימי עמותת "במעגלי צדק", עמותת "שכן טוב" ו"קרן פסיפס". בעבר כיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי!" וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה. עד להתפטרותו, שימש כעוזר בכיר לשר החינוך שי פירון (2013-2014).

עוד על הספר

נושאים

שביל בעולם חילי טרופר
כוחות הנפש
 
טוב לו למעשה החינוכי שהנחת היסוד שלו, נקודת המוצא שלו ליציאה לדרך, תהיה ההנחה שכל אדם רוח בו, שבכל נפש מצויים הכוחות והתשוקות והרצונות הגדולים, ואנו רק מבקשים לתת להם כלים והזדמנויות ומקום.
גם מי שאפלה נופלת על עולמו וחייו מעוטי תקווה הם, טבועה בו אותה רוח ומצויים בו אותם כוחות מתגברים. הם אך ממתינים להתפרץ ולנשוב. הם שם.
אפילו בדגים שוחים בנהרות
יש זיכרון של ים, זרמים ומצולות
אפילו ציפורים שנולדות בכלוב
הן זיכרון של אור, רוחות וצמרות
(רן אלמליח, "מעל הים")
גם דגים או ציפורים שלא הכירו דבר מלבד הצמצום והצרות והאין, טבועים בתוכם המרחב, החופש והחירות. אין כלוב או גדר שיוכלו למחות את כוחות הנפש שבאדם, לכל היותר יוכלו אולי להצר את תנועותיהם ואת עוצמתם לעת־עתה.
ברגע שבו יושב מולך ילד שלִבו מלא בכאב, ובימים שבהם אתה חווה כישלון צורב, קשה לאחוז בכל אלה. חומות כמו צומחות סביבך, חוסמות קרני אור, נוטלות חופש, מכבות תקווה. אך גם אז נבקש לזכור כי רוח טובה וכוחות הנפש וכל היפה והחזק שבאדם - כל אלה עוברים גם דרך קירות.
 
ציפור במעופה
 
תום ואני ישבנו בבית קפה בשולי רמלה. הוא בוגר שאהוב עלי במיוחד. סיים את לימודיו לפני שלוש שנים ומאז אנחנו שומרים על קשר. האמת היא שבדרך כלל אנו מדברים אחרי הסתבכות שלו. הוא או אמו מתקשרים אלי ומטון הדיבור שלהם, כבר מהמילים הראשונות, אני מבין ששוב תום הסתבך. פעם בקטטה, פעם במריבה בין חבורות, פעם על לבה של בחורה ופעם עם המשטרה. בכל פעם כזו היינו קובעים להיפגש, מנסים לאסוף את השברים, מחליטים איך יוצאים מהבור, מחשבים יחד מסלול מחדש.
זה היה עוזר, אך לאורך השנים הרגשתי שתום לא באמת פורץ דרך. הוא כמו לכוד בתוך מעגל שיש בו ימים טובים ויש בו ימים רעים, יש תקופות של עלייה ותקופות של קריסה, ובכל מקרה אין עליית מדרגה משמעותית, פתח חילוץ שבאמת מסמן יציאה ומעבר למקום אחר. אבל בחרתי להיאחז בסבלנות. ייקח כמה שייקח, אנחנו ממשיכים לנסות ולחפש ולהתאמץ. והנה קבענו שוב, הפעם לא אחרי הסתבכות, לפחות לא כזו שהוא סיפר לי עליה בטלפון או שנשמעה בקולו בין המילים.
כשהגעתי הוא חיבק אותי חיבוק חזק והוציא את הטלפון הנייד שלו. על המסך הופיע אישור הקבלה שלו ללימודי משפטים במכללה. חיוך ענק נמשך על פניו. התרגשתי איתו, שמחתי בשבילו.
התגלגלנו לשיחה על הבחירה האמיצה והחשובה שלו. לראשונה זה זמן רב, הרגשתי שיש כאן פריצת דרך. היא כמובן עוד רבה ומפותלת אך יש לה נקודת התחלה. המעגל נפתח עבור תום, הוא מעמיד רגל מחוץ למעגל, ויש לי תחושה שהפעם זה יחזיק.
במהלך השיחה, כשנזכרנו וניתחנו את כל הצעדים בדרך לכאן, שבחלקם הייתי מעורב, הוא סיפר לי על הריאיון שערכה עמו נציגת המכללה בתהליך המיון. היא שאלה אותו מדוע הוא רוצה ללמוד משפטים ולהיות עורך דין. תום ענה לה ש"אני ממש לא רוצה ללמוד כמו אחרים כדי להרוויח הרבה כסף ולנסוע בג'יפ מפואר. אני רוצה ללמוד כי חוויתי על בשרי חוסר צדק. לאבא שלי נעשה עוול ולחינם הוא ישב בכלא. אם הייתי יכול לעמוד על הצדק שלי, הרבה מההסתבכויות של אבא ושלי היו נחסכות. אני רוצה ללמוד כדי שכשיבוא אלי מישהו במצב דומה לזה שאני ואבא שלי היינו בו, אני אוכל לעזור לו. בשבילי זה יהיה שווה הכול. וגם אגיד לו לשלם כמה שהוא יכול. לא ארצה לנצל את המצוקה שלו כדי לגבות ממנו הרבה כסף. לא רוצה להיות עשיר דרך ניצול של אנשים ברגעים קשים." ואז תום סיכם ואמר: "אבא שלי כבר נפטר, ואני מתגעגע אליו. פעם הייתי הולך הרבה לקבר שלו ומתפרק שם. היום אני כמעט ולא הולך לשם, לא כי אני פחות מתגעגע, אלא כי אני רוצה לעמוד על הרגליים - כך הוא גאה בי, אני בטוח. אני הולך ללמוד באקדמיה, אני הולך להילחם על הצדק."
בהמשך השיחה דיברנו על כל הטלטלות שהספיק לעבור בחייו הקצרים. תום ניחן ביכולות יוצאות דופן. הוא היה גאון עם נטייה להרס עצמי. מבחינת יכולות וכישורים השמים היו הגבול עבורו, אבל כל כך הרבה פעמים הוא הוטח בחבטה עזה אל האדמה. נסיבות חיים קשות ומורכבות במיוחד משכו אותו למטה, גררו אותו אל הקרקע, עצרו את מעופו אל השמים.
הוא הסביר לי במילותיו היפות כי יש לו ממש נטייה להרס עצמי ונראה לו שזה תמיד קרה כי "בפנים ידעתי שאני אתרסק אז כאילו רציתי לנהל בעצמי את ההתרסקות שלי. הייתי בטוח שההתרסקות תבוא בכל מקרה, אז כאילו רציתי להקדים אותה. שאני אוביל אותה. לפחות שאת זה אני אוביל, גם אם זה לתוך האדמה."
אבל הנה כעת הוא ממריא. ברגעים האלה, בבית הקפה בשעת ערב מאוחרת, הוא נראה לי כמו ציפור במעופה.
 
מספרים
 
ברדיו שמעתי פרסומת לרכישת כרטיסי הימורים. הסיסמה שהתנגנה היתה: "תנו למספרים לסדר לכם את החיים." זה עשה לי רע לשמוע את הסלוגן הזה, שיותר משהוא מוכר כרטיסים ומזל הוא מוכר שקרים ואשליות.
הפנטזיה על כרטיס מזל ובחירה במספרי מזל היא כמובן פנטזיה מוכרת ושכיחה. גם אצלי בראש היא מבקרת לעתים. אך זוהי פנטזיה רחוקה, מין שעשוע שלא מתורגם לחיים שלי. אינני תולה בכך דבר, אינני מחכה לקלף שיסדר לי את החיים. אם תבוא איזו זכייה כספית, אקבל אותה בברכה, אך ברור לי שהיא לא תסדר לי את החיים, ובעיקר ברור לי שהיא כנראה לא תבוא.
אבל עבור מי שחייו בכאוס, עבור מי שידו אינה משגת כמעט דבר, הראש פתוח יותר לקבל פנטזיות, לפנות מקום לאשליות, לקוות שיש מספרים או קלפים שמסדרים חיים, כי הוא לא ממש מצליח לסדר אותם בעצמו.
התלמידים שלי נמשכו כמו פרפרים לאש לתקוות השווא של ההימורים. הם נאחזו בסיכויים האפסיים לזכות ובעיקר בפנטזיה התלושה כאילו יש אי שם מספרים או קלפים שמסדרים את החיים. כאילו אלה לא החיים שלהם וכאילו אין בכוחם לסדר את החיים שלהם בעצמם. לתחושתם, כלו כל הקִצין, אין מה להפסיד, שום דבר ממילא לא הולך. כל שנותר הוא להתפלל ולהסתמך על אלת המזל.
בהקשר זה נזכרתי בקטע מקסים בשם "קלף מנצח" מתוך גיליון של "הד החינוך", שכתב ידיד בשם מנדי רבינוביץ', שבין השאר ניהל מסגרת לנוער בסיכון. אמנם בהיבט אחר, אך גם הוא מתאר איך לעולם הקלפים, המזלות והמספרים היה כנראה תפקיד משמעותי בחייהם של בני נוער, בוודאי בני נוער בסיכון:
הדילר שמחלק לילדים את הקלפים בקזינו של החיים אדיש לגורלם. הילדים שפגשתי קיבלו את הקלפים הגרועים ביותר בחפיסה. עם הקלפים האלה הם צריכים להתחיל לשחק; אין החזרות. וזה לא הדבר הגרוע ביותר. מה שגרוע יותר הוא שהם מתאהבים בקלפים הגרועים שלהם, וכאשר יוצא להם פתאום קלף טוב, הם לא מאמינים שהוא אמיתי, מוותרים ומחזירים אותו לחפיסה. ניסיתי לשנות את הדיל, לעודד את הילדים לקחת קלפים טובים יותר, לשחק איתם ולנצח. דבר אחד בטוח: אני, שבחרתי כמעט במקרה לעבוד עם נוער בסיכון, קיבלתי קלף מנצח.
בהמשך הקטע מספר מנדי על אחד מתלמידיו, יוסף שמו:
כפר הנוער שבית הספר נמצא בתחומו מקבל את דייריו ואורחיו בתמונה של ים כחול, עצים ירוקים וגגות כתומים. בחמישים המטרים שבין החניה למשרד המנהל אני נפרד מן התמונה השלווה הזאת.
הכניסה למשרד דומה לחדר מיון - מורים ותלמידים זקוקים לטיפול, עכשיו, בלא דיחוי. גם יניב המדריך מחכה: "אני לא מצליח להעיר אותו, שוכב כמו מת", הוא אומר לי. אני יודע שזה יוסף, נער אתיופי. הוא לא הגיע לבית הספר כבר ארבעה ימים. ישן רוב הזמן. אני נכנס לחדר. יניב מאחוריי. אני נוגע בעדינות בראשו של יוסף: "יוסף, מה קורה?". זוג עיניים לבנות ועצובות נפקחות לעברי. אני לא יודע מה לומר וממילא אני חנוק. "תגיע למשרד שלי", אני אומר לבסוף. הוא מגיע, שותק.
ניסיונותיי לתקשר כושלים בזה אחר זה. אני קובע פגישה למחר. אנחנו מתחילים להיפגש בקביעות. נקשר דיבור, נפרצים מחסומים. הוא מקריית ים, שמונה אחים, אימא לא מצליחה למצוא עבודה, אבא נעלם. יוסף לא אוהב לדבר על העבר ולא על ההווה. אני מתחיל לדבר אתו על העתיד. אין לו בשלב זה חלומות. הוא לא יודע לחלום. הוא עסוק בהישרדות. אנחנו מדברים כמעט כל יום, אם לא פנים אל פנים אז במייל, לאחר שלמד כיצד להשתמש בו. אחרי שנה אנחנו כמעט ידידים. הוא יוצא אתי לסיבובי הבוקר, מזרז את חבריו להגיע לכיתות. הוא נרשם לחוג ימאות וחותר בהתלהבות בקיאק. תמונתו בקיאק היא "שומר מסך" במחשב שלי. יהודי טוב מאוסטרליה נתן תרומה ואני שולח את יוסף לקורס נהיגה בדחפורים. בכיתה י"ב עיניו מלאות תכניות, מלאות חיים. לפני זמן מה פגשתי אותו ברכבת, מדיו מגוהצים, חייל מצטיין בחיל החימוש. יש לו כבר תכנית לאזרחות.
שום מספר לא סידר ליוסף את החיים. יוסף סידר לעצמו את החיים. מנדי וצוותו עזרו לו.
 
לב שלם הוא לב שבור
 
ביציאה מהחדר אחרי שיחה קשה עם תלמיד היינו משלימים יחד שיר. מורה אחד פתח ב"גלים גלים בא הכאב" של ברי סחרוף ומורה אחר השלים בסלסול דואב "לב שבור הוא לב שלם". שרנו את הכאב שלנו ושלהם, הרגשנו את הלב שלהם ואת הלב שלנו. והרגשנו שהלב השבור, הלב המאפשר לעצמו להישבר, להרגיש, להכניס פנימה, להיפתח, הוא במידה רבה לב שלם.
בויקרא רבה, פרשה ז, מובא קטע רב־עוצמה:
אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב", הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר.
הקטע מובא בהקשר של עבודת בית המקדש ומבקש להדגיש שעל אף הרצון של האדם להיות מושלם ולהביא את דבריו ואת תנובתו בכלים שלמים, ואף שעל פניו מי שישתמש בכלי שבור הדבר יעמוד לגנותו, מתברר שאלוהים דווקא מעדיף את הכלים השבורים. העומדים בעולם לפני האל ורוחם שבורה ולבם שבור ראויים הם בעיניו. אלוהים קרוב לנשברי לב.
כוחות-על
לכל הילדים בגן היו כוחות על. אחד הזיז עננים (ורהיטים) בכוח המחשבה. אחרת ידעה ללכת באוויר בגובה צמרות העצים. שלישית (שמה היה ספפו) יכולה היתה להתמתח ולהגיע בידה עד הירח. היה שם גם ילד שגמגומו כלל לא ניכר כששר.
(אלכס אפשטיין, "מחשב אהבה מחדש")
אלה רק אנחנו שלא מבחינים בכוחות־העל הללו. שמחמיצים את הילדים המזיזים הרים, הנוגעים בצמרות העצים, העושים דרך ארוכה עד הירח, וכאשר הם עוסקים בתחומי החוזק שלהם, חולשותיהם מתאדות, ולוּ לכמה רגעים.
אנו מסיקים כי הם חסרים את כל אלה, רק משום שאנו לא מצליחים להבחין בהם. משום שאנו לא מכירים במאמץ, בכוחות־העל הפלאיים ממש הנדרשים על מנת להגיע למקומות שלעתים נראים מובנים מאליהם.
בכולם יש כוחות גדולים, גם אם אלה טרם התפרצו החוצה, לפחות לא מול עינינו. גם אלה הנחשבים חלשים ונטולי כוחות הם בעצם סוג של סופרמנים בתחפושת של חלשים. תחפושת שהולבשה עליהם.
 
המתהלכים צמוד לקירות המסדרון
 
פגשתי כל כך הרבה ילדים מצולקים. מתהלכים צמודים לקירות המסדרון בפרצוף חמוץ ומבויש. והרי כל הילדים האלה, לפחות רובם, הגיעו לבושים בחגיגיות ליום הראשון של הלימודים בכיתה א', אחרי לילה ללא שינה רווי מתח והתרגשות, חלמו חלומות והגיעו חדורי עזוז לכבוש את העולם, חיוך מאוזן לאוזן נפרש על פניהם היפות וחלום גדול גועש בלִבם. אך כל המגדלים שהם בנו בדמיונם קרסו כה מהר ובדממה כה מהדהדת. הם כל כך רצו והיו איתנו והתרגשו איתנו וציפו וקיוו. ואיבדנו אותם, בקלות רבה מדי.
לפעמים איבדנו אותם בגלל מילים. הרי מילים מתעופפות בכיתה כמו סכינים חדות, או נושרות כמו צמר גפן רך.
פגשתי כל כך הרבה תלמידים שלא ידעו לצטט דבר מתוך אלפי המילים שהם שמעו בכיתה במשך שנים, למעט משפט אחד שמורה אחד אמר ביום אחד לפני שנים רבות. את הכול הם שכחו, מלבד אותו משפט. התלמידים שהמילים הללו כמו פתחו כמניפה את עלי הכותרת שלהם וסייעו בידיהם לפרוח, והתלמידים שהמילים הללו כמו מוטטו ומחצו אותם תחת סולייתן - כולם יחד חידדו את האחריות המוטלת עלינו.
החשש לעלוב, לפגוע, לשבור ילד, הוא נורת אזהרה, אולי החשובה ביותר בחינוך. לחפש אחר המילים שיחסכו כאב. להתייצב תמיד לימין הילד שיורדים עליו, בלי למצמץ ובמילים חדות. להתייחס לכל תלמיד בסבב המתקיים בשיעור למשל, תמיד בעדינות ובכבוד. לתור בלי מנוחה אחר הטוב שבילד ולתת לטוב הזה מילים. לנסח במילים את החוזקות שיש בו ואת הפרגון שלנו. לראות כל תלמיד. להיות רגישים וטובים.
אדם בן שלושים סיפר לי שכשהיה בכיתה ב' ארגנה המחנכת שלו פעילות של החלפת איגרות שנה טובה לקראת ראש השנה. היא לא ערכה הגרלה מסודרת או דאגה באופן אחר שלכל ילד תגיע ברכה. הילדים הרכים בחרו למי לכתוב והוא, שהיה אז ילד במעמד חברתי נמוך, חזר הביתה עצוב ופגוע, שכן לא קיבל ברכת שנה טובה מאף תלמיד. המורה לא ייחסה לכך חשיבות, לא ראתה את התלמיד הכאוב. גם לא לאחר מעשה. הוא התגבר על כך מאז כמובן אך הזיכרון הקשה בכל זאת נשאר חלק ממנו עד היום. ופעם שמעתי ממישהו על תלמיד בכיתה ג', עוד לא בן תשע, שהצטיין בחשבון. באולם הגדול בבית הספר התכנסו כל תלמידי בית הספר כדי לפרגן למצטיינים והוא ביניהם. כשהמנהלת הכריזה בשמו, הוא קפץ מרוב התרגשות, מעט מוגזמת בעיני המנהלת, והיא פלטה "מטומטם" לתוך המיקרופון וליד כולם. התלמיד המצטיין המתרגש, נכלם ומושפל, רץ החוצה מהאולם והתחבא. מצאו אותו יושב מבויש בחדר חשוך. אני שמעתי את הסיפור ולבי נשבר בי; ידעתי שבמובנים רבים ייתכן שהילד הזה כבר לא יֵצא לעולם מהחדר החשוך הזה. או שהחדר החשוך הזה לא יֵצא ממנו. יהיו לו כמובן רגעי אור, אך צל החדר החשוך ייתכן שילווה אותו תמיד. ייתכן שגם הוא יהיה מאלה המתהלכים צמודים לקירות המסדרון ופניהם כבושות באדמה.
למורה זכות גדולה להיות שותף בתיקון עולם, אך באותה מידה סכנה גדולה מרחפת מעליו - להיות שותף בחורבן. מילים לא במקום, פעולות לא רגישות, מעשים שלא הושקעה בהם מחשבה - ייתכן שידחקו את הילדים צמוד לקירות המסדרון עם מעט אוויר ומעט תקווה.
דברים מפורסמים המשויכים לרבי מקוצק מזכירים לנו במה אנו עוסקים במלאכת החינוך. על פי הרבי מקוצק, מחנך ונגר הנם מקצועות דומים, והבדל קטן מפריד ביניהם - נגר עלול לדרוך על נסורת בנגרייה שלו ואילו מחנך עלול לדרוך על נשמות בכיתה שלו. כל מילה, כל מבט, כל תנועת גוף, כל מעשה של המחנך - מתנדנדים בטווח שבין הפרחת נשמות למחיצת נשמות.
 
החייט
 
יש מי שמבקשים תמיד להצטלם רק מצד אחד שלהם. הם סבורים כי יש בהם צד יפה יותר וצד יפה פחות. אנרגיה רבה הם משקיעים בניסיון לכסות על חולשתם, להיראות רק בצִדם היפה. הם מכוונים את המצלמה שוב ושוב לזווית הנכונה, עסוקים בהעמדת פנים במובן דו־משמעי.
צדדיה הכעורים של הנפש וצדדיה היפים הם קרקע פורייה למאמצים אין־סופיים שאנו מקדישים כדי להבליט את היפה או לטשטש את המכוער. פעמים אתה מוצא אנשים שממש מותשים מהמאמצים הכבירים המושקעים בהבלטה ובטשטוש, בכיסוי ובגילוי, בחשיפה ובהסתרה.
יש תלמידים ההולכים לבית הספר, אבל הם לא באמת מגיעים לשם. כלומר פיזית הם נוכחים, אך מכל בחינה אחרת הם אינם שם.
בעיתון קראתי ריאיון עם זמר מוכשר ואהוב, דודו טסה. הוא סיפר על ימיו כתלמיד: "היו לי הפרעות קשב ולא באמת יכולתי ללמוד. הייתי אחד התלמידים הגרועים ביותר בתיכון, העתקתי בכל המבחנים. המצאתי שיטות העתקה, תפרתי אצל חייט מכנסיים עם טלאים פנימיים להסתרת שליפים; הדבקתי ניירות מתחת לגרביים צבאיים ארוכים; באתי עם קפוצ'ון, אמרתי למורה שיש לי דלקת באוזניים. מתחת לכובע שמתי אוזנייה שהתחברה לווקמן עם קסטה שבו הקלטתי את כל התשובות. הישרדות" (דודו טסה, ריאיון ל"ידיעות אחרונות", 28.3.14).
חשבתי לעצמי כמה אנרגיות מוכן אדם להשקיע רק כדי לכסות על חולשותיו. הוא מוכן לעשות הכול, להשקיע כסף, לשקר. כמה יצירתיות ומחשבה משקיע מי שרק מבקש לשרוד. דודו טסה לא בחר בייאוש. הוא בחר להמשיך לבוא לבית הספר, להיבחן במבחנים, להשיג ציונים מכובדים. למרות חולשותיו הוא רצה כל כך להיות חלק, עד שהוא תפר מכנסיים מיוחדים אצל החייט. נראה שהוא לא היה עוד אחד מהמקרים של המרימים ידיים ומוותרים על הסיכוי. הוא דווקא השתמש היטב בידיו ובמוחו, הוא ניסה ללכוד את הסיכוי, אך עשה זאת בדרכים עקלקלות. הרצון והמוטיבציה היו שם, גם הכישרון, היצירתיות והנכונות להשקיע - אך בהיעדר נתיב מתאים עבורו הוא הפנה את כל אלה למקום של הישרדות בכל מחיר.
המשתרכים מאחור מסגלים לעצמם מיומנויות יוצאות דופן כדי לשרוד. הם עושים עצמם כותבים במחברת כאשר המורה מבקש שיעתיקו מן הלוח, ובעצם הם משרבטים ציורים וקווים ועיגולים. הם קמים ויוצאים לשירותים בכל פעם שהם מזהים כי סבב התשובות מתקדם ומתקרב תורם. הם פותחים בשיעול כבד ומבהיל כל אימת שפונים אליהם בשאלה. ייתכן שלו היו מקשיבים לשאלה דווקא היו יודעים לענות עליה, אך אין בהם פניוּת להקשיב לה כלל.
המיומנות העיקרית שבה הם מתמחים היא להיבלע. בהמון, באדמה, במרחב, בתוך עצמם. להיות שקופים. את כל האנרגיות שלהם הם מפנים לפיתוח ולטיפוח ההסתתרות. לא נותרים בהם כוחות או אוויר כדי להתפתח ולצמוח במקומות אחרים. עד כמה רצינו ליטול מהם את הצורך הקיומי במיומנות הזו. עד כמה ביקשנו ללמד אותם מיומנויות נוספות, כאלה שיטעו בהם, גם אם רק מפעם לפעם, רצון להיראות, נכונות להישמע, נוכחות מורגשת.
נדמה כי כל אדם יודע על איזו חולשה של עצמו הוא מבקש לכסות. על אילו היבטים בחייו הוא מבקש להאיר ועל אילו הוא מבקש לסוכך בצל. זו מעין קריאה להכיר בכך שגם ילדינו ותלמידינו עסוקים בכך. לא כולם מכירים בביטחון מספק בצדדים שיש בהם ובברכה השורה עליהם ובאור הגדול המאיר עליהם. יש מי שמעדיפים צל ועלטה ושלעולם לא יגיע תורם וכל כוחותיהם מופנים לטשטוש ולכיסוי. שכבה אחר שכבה ובכבוד גדול נבקש לקלף את הכיסויים ולהאיר על כל היופי החבוי שם מתחת.
 
לכל אדם יש שעה
 
הוא [בן עזאי] היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.
(משנה, אבות ד, ג)
התלמידים שלי הסבירו לי את המשנה הזו. במעשיהם. ובעומק, דווקא התלמידים שלא הצלחתי איתם הבהירו לי אותה. אלה שהרגשתי שלא ראיתי ברכה בעמלי איתם. שלא למדו או לא הגיעו באופן מסודר לבית ספר, אלה שעזבו באמצע התהליך.
ואחרי כמה שנים פגשתי אותם או שמעתי עליהם: הופכים לחייל מצטיין, משלימים מבחני בגרות, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, עולים על דרך הישר והטוב. הם הסבירו לי מדוע אסור להפליג במחשבות חצופות ולחשוב שיש דברים שלעולם לא יקרו. מדוע אסור להאמין שיש אנשים שלעולם לא יקומו.
לכל אדם יש שעה. יש מקום שלו. רז - שאביו נטש אותו בגיל צעיר, ששנים היה הילד רחב הממדים הדחוי, שלא הצליח לקום בבוקר מהמיטה - הלך למכינה קדם־צבאית, התגייס ליחידת שריון וזכה להיות חייל מצטיין בטקס הצבאי. עכשיו זו השעה שלו והמקום שלו.
 
החלק המוצל
 
שוב ושוב שמעתי אנשים שיש להם ילד עם מוגבלות אומרים שהם מודים על הילד שזכו בו ומדברים על כמה זה לימד והעצים אותם. אבל לעצמי תהיתי, לו היו יכולים לבקש משאלה, לא היו מבקשים שילדם יהיה רגיל? האדם הישוב על כיסא גלגלים ומספר עד כמה זה בנה אותו ועיצב את נפשו, לא היה מבקש לעמוד על רגליו?
חבר טוב, שנפצע בשירותו הצבאי והפך משותק בחלק גופו התחתון, סיפר לי פעם שרבים שאינם מכירים אותו מקרוב מרגישים צורך לנחם אותו. יש שמגדילים לעשות ועוד אומרים לו משפטים בסגנון "אתה עוד תעמוד על הרגליים". והוא, זה בכלל לא החלום שלו. מבחינתו, כך הוא סיפר לי, "הנכות היא כבר חלק בלתי־נפרד ממני, ממי שאני ומהזהות שלי. ואם מחר בבוקר היה פתרון שיעמיד אותי על הרגליים הייתי משתמש בו, אבל בפחד גדול שאני מאבד משהו ממני."
אני מניח שאין תשובה אחת ולכל אדם משאלותיו שלו. אך לעצמי ידעתי, שברגעי כנות אני מרגיש שעד כמה שאני נפעם מתלמידַי המתמודדים עם קשיים גדולים במיוחד ומכמה שחזקים הם לעצמם וכמה חוזק הם לימדו אותי, הייתי מבקש שיחיו חיים קצת יותר רגילים. הייתי מבקש שיתמודדו עם קשיים קצת יותר נורמליים ויהיו קצת פחות מעוררי השראה.
חבר אחר, שסובל מקשיים גדולים ועבורי הוא דמות מופת, אמר לי פעם שהוא היה שמח להיות הרבה פחות דמות מופת ועם הרבה פחות קשיים. חשבתי שטוב שאזכיר זאת לעצמי מפעם לפעם, כי גם אור הסנוורים הבוקע מתלמידַי המופלאים לא מסתיר את הצל הגדול, שגם הוא מצוי בהם ובתוכם.
 
שיעור על זוויות
 
ישבתי עם תלמיד שהעביר לי שיעור על זוויות. לא במובן המתמטי, אלא במובן של החיים. הוא הסביר לי שכמעט תמיד אפשר למצוא זווית שבה ניבטת בפניך חתיכת שמים. אולי קטנה, דקה. אולי צריך להטות לשם כך מעט את הראש, לזוז שני צעדים לכאן או לשם עד שהיא נראית. אבל בסוף היא נראית.
אבל על עצמו הוא הסביר לי שהוא מצוי בבור עמוק שאפילו חתיכת שמים קטנה לא רואים מתוכו. עלטה מוחלטת. גם הטיית הראש לא תסייע, גם לא כמה צעדים לכאן או לשם. אין זווית ראייה, אין נצנוץ קל, אין פסים דקים, אין חתיכת שמים.
 
צלקות
 
החיים נותנים בנו סימנים. המבנה האנושי כמעט אינו מאפשר לחיים לדלג מעלינו. המאורעות והחוויות והמפגשים והמחשבות והרגשות משתחלים מתחת לעורנו. לפעמים אנו פותחים בפניהם שערים לרווחה ולפעמים אנו מעמידים בפני כל אלה חומות. וגם אז הרי שזו הגנה מוגבלת.
נפשם של תלמידַי מצולקת. החיים נתנו בהם סימנים, בלי רחמים. סיפוריהם, גם אלה שנאמרו מתוך צחוק מתגלגל או נבוך, לא החליקו בקלות בגרון. על פי רוב הם חנקו אותו מדמעות שנקוו בו.
יש ילדים שהפכו מרירים. הכאב והקושי הגדול חרתו סימניהם והקהו יצרים של תמימות וחיות. לראות ילדים מרי נפש זהו מראה צורב במיוחד. מרירות היא מחלה של מבוגרים; קשה לעכל אותה כאשר היא מוצאת אחיזה בילדים.
אך ברוב מוחץ של המקרים, כוחות הנפש שלהם סייעו בידם להמשיך ולחיות את חייהם. ביני לבין עצמי לא ידעתי אם נכון להגדיר זאת ככוחות נפש שסייעו בידם להתגבר על הצלקות, ספק אם אי פעם מתגברים על אוסף צלקות שכזה. אבל הם התמודדו, ובדרך כלל היה מדובר בהתמודדות מעוררת השראה.
ולא היו שם רק צלקות צורבות ואיומות. גם הדברים הטובים נותנים בנו סימנים ומטביעים בנו חותם. כמו צלקות טובות. והתלמידים שלי חרתו בסיפור חייהם סימנים יפים ומצחיקים ושמחים ומתוקים ונעימים.
 
"למצוא את האוזניים החבויות"
 
במוסף "הארץ", ב־28 במרץ 2014, הופיעה כתבה מרתקת על אוטיזם שעובדה מהספר "Life Animated" מאת רון סאסקינד, בהוצאת קינגסוויל.
בכתבה מתאר סאסקינד, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, את חייו של בנו אוון, שלוקה באוטיזם. בכתבה מובאת דרך ההתמודדות המדהימה של אוון ומשפחתו עם האוטיזם, בעיקר דרך הזדהות ושימוש בדמויות מסרטי וולט דיסני. באחד הקטעים הוא מתאר את אוון, שכבר הגיע לגיל עשרים ונמצא במסגרת לימודית, שם הקים יחד עם חברים אוטיסטים אחרים את "מועדון דיסני": מדי שבוע נפגשים החברים לצפייה בסרט של דיסני, אכילת פופקורן ושיח חברי. לאחד מהמפגשים הגיע גם רון וכך הוא מתאר את המפגש:
הסרט הנבחר הערב הוא דמבו, סיפור גדוש מסרים על הכרה בערך עצמך וגדילה. אחרי זמן־מה אנחנו עוצרים את הסרט ומדברים על כך שהדבר שהופך את הפיל הקטן למנודה, האוזניים הענקיות שלו, הוא גם מה שמאפשר לו בסופו של דבר להתרומם ולעוף. אני שואל כל אחד מהילדים על "האוזניים החבויות" שלו, הדבר "שהופך אותם לשונים, אולי אפילו למנודים, אבל שהם גילו גם שהוא נותן להם כוח אדיר".
הילדים משתתקים, ברור שרוב התלמידים לא נתקלו ביחס כזה לאהבתם לדיסני. אף אחד לא התייחס אליה כמשהו בעל ערך ומשמעות.
אשה צעירה אחת מדברת על האופי העדין שלה, שהופך אותה לפגיעה מצד אחד, אבל מסייע לה מאוד בטיפול בכלבי הצלה. תלמיד אחר מדבר על "המוח שלי, כי הוא יכול להוביל להרפתקאות בדמיון".
בחור צעיר פונה אלי בקול מונוטוני שמזכיר את דפוסי הדיבור נוסח "איש הגשם" שמקושרים לתפיסה הרווחת של אוטיזם. הוא שואל אותי מה תאריך הלידה שלי. אני עונה לו והוא ממצמץ. "זה היה יום שישי".
אני שואל את הנוכחים עם איזו דמות של דיסני הם מזדהים יותר מכל. התשובה של אותו בחור צעיר, נלהב יותר כעת, היא פינוקיו. והוא מסביר: "אני מרגיש כמו ילד מעץ, ותמיד חלמתי להרגיש כמו ילדים רגילים"...
הסכר נפרץ, והשיחה נמשכת כך עוד כשעה. התלמידים, חלקם בעלי יכולת דיבור מוגבלת, מצליחים להביע אמיתות עמוקות ומרגשות.
יש סיבה טובה לכך שכל ילד אוטיסט אימץ לעצמו תחום מסוים. אם תצליחו לגלות את הסיבה, תצליחו גם לגלות את הילדים, ואולי לקבל הצצה לעולמם הפנימי. מניסיוננו, אם תפגינו עניין אמיתי, הם יחושו בכך שמכבדים אותם ואולי יסכימו לגלות עוד - לחשוף גם את המפה ואת מכשירי הניווט הדרושים כדי להוביל אותם קדימה. היכולות החדשות המתגלות במסגרת התהליך עשויות לספק תובנות לגבי האפשרויות העומדות בפני האנשים המאותגרים האלה בהמשך חייהם.
כפי שנוהגים כעת חברי מועדון דיסני לומר, העניין הוא "למצוא את האוזניים החבויות".
נזכרתי במשפט המיוחס לוולט דיסני עצמו: "כל חלומותינו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו האומץ ללכת בעקבותיהם." יש כאן צירוף נדיר של חלום ואומץ.
וחשבתי לעצמי שהמשפטים הנפלאים הללו, של אב לילד אוטיסט, נכונים לכל הילדים. לכל בני האדם. עד כמה אנחנו חשים ומפגינים עניין ורצון כדי למצוא את הסיבות ואת הנתיבים המיוחדים לכל ילד ולכל אדם? עד כמה פתוחים אנו לאפשרויות השונות והמגוונות? עד כמה אנו מסוגלים להיות איתם במקום שלהם ומשם לצאת לדרך, משם לגלות, להבין ולקבל?
יותר מכול, עד כמה אנו יודעים "למצוא את האוזניים החבויות" שלנו? ושל אחרים? ולהפוך אותם מחולשה ורפיון לחוזק ומעוף?
 
משה רבנו
 
באמצע היום, בין פגישות, "משה רבנו" בא לשבת בחדרי. את הכינוי "משה רבנו" נתנו לו התלמידים. שמו האמיתי היה אבי, אך המראה המיוחד שלו - זקן לבן ארוך, מבט הדור ואופי נעים וחם במיוחד - העניק לו את הכינוי.
במשך דקות ארוכות פתח בפני את סגור לבו. הוא הביא לי ספר שכתב, והוסיף בנימה אישית ופתוחה במיוחד את הפירושים וההסברים שמאחורי המילים. הוא סיפר שמעולם לא קיבל אהבה מהוריו או מסביבתו ועל כן הוא פשוט לא יכול לתת אהבה. תהיתי על כך. הרי בתחושה שלי, אבי מעניק אהבה אין־סוף. והוא הסביר לי שהוא עושה אהבה "כמצוות אנשים מלומדה" ולא מתוך כוונה אמיתית. בפנים עצובות הוא תיאר בפני כיצד היה מרחיק ממנו את האישה שלו במיטה, כיצד היה יכול לשכוח את הילדים שלו בתקופות עמוסות. הוא לא הצליח להתקרב, להיקשר בעומק. הוא לא מצליח לאהוב באמת. גם מה שנראה כאהבה הוא בעצם יותר ממקום של רחמים וחמלה, הסביר לי.
התפתחה שיחה כנה באופן חריג. לא מסוג השיחות שמתפתחות לעתים קרובות בחיים. בוודאי לא באמצע היום במשרד. בנו של אבי שוכב כבר יותר משלוש שנים ללא נוע. הוא גולש גלים שטבע בים ומצוי במצב של קומה. מדי בוקר, כבר יותר משלוש שנים מבלי להחסיר יום, אבי יושב ליד מיטת בנו, מדבר אליו ומלטף אותו. שאלתי אותו אם זו לא אהבה במלוא מובן המילה. האם יש אהבה גדולה מזו? ואז משהו בביטחון שבו הוא פסל כל רגש או ביטוי של אהבה נסדק בקרבו. הוא אמר בזהירות כי בשנה האחרונה הוא מרגיש בכל זאת איך לאט־לאט הוא מצליח לאהוב את הבן המשותק שלו. אוהב אותו יותר ויותר. הוא מרגיש שזו הופכת להיות אהבה גדולה. הוא שם לב לשינויים בהתנהגות שלו. כיצד הוא כבר מלטף אותו אחרת, כיצד הוא מרגיש שאלה כבר לא רק נגיעות מהסוג שחייבים אלא נגיעות מהסוג של אב האוהב באמת את בנו. משהו בליטופים ובמילים הפך רך יותר, עמוק יותר, קרוב יותר. בעיקר אוהב יותר.
אחר כך שאלתי אותו איך הוא מחזיק מעמד. והוא ענה שהוא עושה זאת בעיקר משום שהוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. ועם הזמן הצטרפה גם האהבה לבן שלו. אך מבחינתו אין אפשרות אחרת. זו המחויבות של אב לבנו. ועכשיו גם האהבה של אב לבנו.
משם התגלגלנו לסדנאות שהוא מעביר בבתי כלא. שנים ארוכות שהוא עובר בין בתי כלא, יושב עם האסירים הכי קשים, שעשו את המעשים השפלים ביותר, ומנסה לתת כוח ותקווה. לתרום לשיקום שלהם. באחת הפעמים הצטרפתי אליו לסדנה מטלטלת. ישבתי בין רוצחים והייתי עד לדינמיקה יוצאת דופן של שיחה שמשכיחה את החומות שסוגרות עלינו ונותנת תחושה שלפחות לשעות אחדות הכול פתוח. אבי היה אמפתי, קשוב ורגיש באופן חריג כלפי הרוצחים האלה, ושאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפי הרוצח שיושב מולו. אבי ענה שכאשר הוא יושב מול הרוצח בכלא, הוא רואה את עצמו. הוא מרגיש שגם הוא שם בכלא. הוא רואה את עצמו כאסיר ובעיקר הוא רואה מישהו שכשל. נראה לי שאבי זיהה שאני מתקשה להבין והוא המשיך להסביר: "שהרי גם אני בגיל תשע התפללתי לאל שהוא ירצח את אמי." ואז הוא סיפר לי על ההתעללות שעבר על ידי אמו ועל כך שהוא הגיע למצב שהוא רצה במותה, רצה שמישהו ירצח אותה. "אני הייתי במקום של הרוצחים האלה, מבחינת המקום הנפשי. אני רואה את עצמי בהם. לפחות צד שבתוכי. במידה מסוימת אני הייתי במקום שלהם. המקום שנופל, כושל, עד כדי רצון ליטול חיים."
לא הייתי במקום לשפוט את דבריו, או אפילו להבין אותם בכל עומקם. ניסיתי להקשיב להם. גם לעובדה שהוא ציין באגביות, שהוריו היו עניים מאוד. וכאשר בהמשך חייו התבסס כלכלית הוא תמך בהם, עד שקנה להם את הדירה בדמי מפתח שבה התגוררו.
אחרי שהוא יצא ואני חזרתי לשגרת יומי, נזכרתי בהיכרות שלי איתו. היו לי תלמידים שהלכו פעם בשבוע לרכוב על סוסים בחווה טיפולית. הם חזרו משם וסיפרו לי על מישהו שהם מאוד אוהבים ומחוברים אליו. מישהו ש"נראה בול משה רבנו". באחת הפעמים הצטרפתי אליהם לחווה, רציתי לראות מי זה. ופגשתי באבי, פגשתי באדם שמקדיש את זמנו ואת כוחותיו בצניעות, בתבונה, ברגישות ובאכפתיות לאלה שהחברה פולטת. לאלה שלא קיבלו אהבה. הוא מבין בדיוק מה המשמעות של לגדול בלי אהבה. של להיכשל.
לא היו לו תעודות מטפל, הוא לא עבר הכשרות מיוחדות, אבל היתה לו יכולת לגעת בנערים שלי. להפוך עבורם לאותה דמות משמעותית שאנו כה מרבים לדבר עליה. "משה רבנו" היה הביטוי שהם טבעו, לכאורה בגלל המראה המיוחד שלו, אך עם הזמן נטיתי לחשוב שהוא היה כמו משה רבנו במובנים עמוקים בהרבה. מבחינתם הוא היה המושיע שלהם, מי שעזר להם למצוא בתוך עצמם את הישועה. מישהו שישב בסבלנות אין־סופית עם מי שאף אחד כבר לא רצה לשבת איתו; שהקשיב למי שאף אחד לא רצה לשמוע; שהאמין באלה שכולם כבר התייאשו מהם; שהתעקש לצעוד פנימה לתוך תאים סגורים ומעבר לחומות גבוהות כדי לא להותיר אותם שם בבדידותם.
וברור שאדם כזה לא יעזוב לעולם את בנו ויֵשב בוקר־בוקר במשך שלוש שנים לצד מיטת בנו שאינו מגיב וילטף את ראשו וילחש לו מילים טובות. ולי היה ברור שהוא מלא אהבה. נראה לי שעם הזמן גם אבי עצמו התחיל להשלים עם העובדה שיש בו אהבה.
 
אין להם מקום
 
בהפסקות יש תלמידה שנשארת באופן קבוע בכיתה. כמעט תמיד לבד. היא מרגישה שמנה. היא מרגישה שכאשר היא יוצאת ומסתובבת בחצר כולם מביטים עליה ומצחקקים. בהפסקות, כששאון הצחוק של הילדים משמח ומתפזר בחצרות הסובבים את בית הספר, ביקשנו לתת את דעתנו גם למתעצבים בין ארבעה קירות. בכיתות יושבים תלמידים שנותרים בכיתות, מפחדים לצאת. יש מי שפוחד שמא יכו אותו, ויש מי שמפחד שמא יצחקו עליו, כמו תלמידה זו. ויש מי שפשוט יודע שאין סיכוי שהוא ישתלב במשחק או במעגל. יש מי שיודע שאין סיכוי שיישאר לו מקום ישיבה על הספסל, גם אם יגיע לשם ראשון.
בשיעור יש תלמיד שלא מבין מילה ממה שנכתב על הלוח. לא מבין מילה ממה שנאמר. זה לא רק שאינו יודע את התשובה, הוא בכלל לא מבין את השאלה. הוא לא הולך לאיבוד בשלב ההסברים, אלא הרבה לפני. ואם יבקש הבהרה הכיתה כולה תתגלגל מצחוק, כך הוא מניח. זה קרה כבר פעם אחת כשהוא ביקש שהמורה יחזור על ההסבר, ומאז הוא לא מנסה שוב.
בבית הספר יש תלמיד שלומד בו כבר שנתיים. הוא כמעט אינו מוציא מילה. שנתיים של שתיקה כמעט מלאה. יש מי שפוטר את העניין בכך שמדובר בתלמיד שתקן. מופנם. והתלמיד דווקא יודע שהיה מאוד רוצה לדבר ולא פעם הוא גם חושב שיש לו מה להגיד אבל אז הוא תמיד נמלך בדעתו. הוא משוכנע שמה שיש לו להגיד אלה שטויות, דברי הבל, דברים מטופשים וילדותיים. ילעגו לו, הוא משוכנע, אם רק יפתח את פיו.
תלמיד אחר מתנדב תמיד. בכל פעם שאחד מחברי הקבוצה רוצה לשתות, הוא מיד מציע ללכת ולרכוש לו פחית. פעמים הוא גם מזמין את החבר לכאורה לפחית על חשבונו. וכשהקבוצה רוצה שיעור חופשי הוא תמיד מתגייס להיות התלמיד שפונה אל המנהל בבקשה. תמיד הוא נענה בשלילה. תמיד הוא לא מבחין שמדובר בפנטזיה של התלמידים ולא במציאות אפשרית. ותמיד הוא מבקש שוב בקשה שנועדה מראש להישלל. בטיול, הוא הולך לאסוף עצים למדורה, להקים אוהלים לכולם, לנקות אחרי שכולם קמים ממקום רבצם, לטאטא את האוטובוס המטונף מחטיפים בסוף היום. את הכדורגל שעף מעבר לגדר הגבוהה התוחמת את המגרש הוא רץ להביא. ואם הוא הגיע בין הראשונים למגרש אך יש יותר מדי שחקנים, הוא מתנדב להישאר בחוץ ולהיכנס במשחק הבא. וגם אליו הוא לא ייכנס כי הוא מציע לחכות למשחק הבא כדי שאחרים ישחקו לפניו. וגם על המשחק שאחריו הוא מוותר. וההפסקה נגמרת. כולם שיחקו, מלבדו. אף פעם לא הורו לו לעשות כך, ואפילו לא נידבו אותו בעצבנות או במתיקות. תמיד הוא זה שבחר וויתר ורץ ונתן. בחר לכאורה. בחר להיפרש כשטיח לפני חבריו. חברים לכאורה, כי כל שהם יודעים עליו זהו שמו. הם מעולם לא ביקרו בביתו, הם לא יודעים מה הוא באמת אוהב או רוצה או חולם. לא בטוח שגם הוא יודע, מלבד האהבה המפוקפקת לרַצות את כולם כדי שיהיה לו מקום. אבל אין לו באמת מקום.