סטטוס: בזוגיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטטוס: בזוגיות
הוספה למועדפים

סטטוס: בזוגיות

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

הראלה ישי, שדכנית מקצוענית, עוסקת בתחום השידוכים 23 שנים. היא נשואה ואם לשישה ילדים, ובעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים – תחום שעבדה בו כמרצה במשך שנים. מאות זוגות אסירי תודה שחיתנה בישראל חיים ביחד שנים ארוכות ומאושרות (אחוז הגירושים בקרב המתחתנים ששידכה שואף לאפס), ובהם חילונים, מסורתיים, דתיים, ומי שהיו רווקים, גרושים ואלמנים.
הראלה ישי עומדת מאחורי חתונותיהם של בכירים במשק, אמידים ומפורסמים, וגם של אנשי עמל, של סטודנטים ושל שכירים, שלכולם מכנה משותף אחד: חיפוש אהבה אמיתית.

נושאים

תקציר

"אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?" שאל המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק לפני יותר ממאה שנים. ומתברר שמאז ועד המאה ה 21- לא השתנה הרבה. כולם עדיין מחפשים אהבה. מחפשים זוגיות. מי שהניח שבעידן הנוכחי מלאכת מציאת בן/בת זוג קלה ופשוטה יותר, טעה: נעשינו בררנים, מפונקים, תובעניים, רובנו מסתובבים עם רשימות מכולת
ופוסלים בני זוג פוטנציאליים על זוטות. האינטרנט אמנם מייצר אפשרויות קלות וזמינות, אבל הוא עלול להפוך למלכודת מאכזבת ואף מסוכנת.
גם אם כבר מצאנו את בן הזוג המיוחל, אין לנו מושג איך לשמור על הקשר לאורך שנים. דור האינטרנט המהיר, המזון המהיר והסיפוקים המידיים מתקשה לשמר חיי נישואים ארוכים. התרגלנו לקבל הכול מהר ומיד, ובאותה מהירות גם להחליף ולשדרג כל דבר, להחזיר לחנות ולתבוע מוצר אחר, להשיג ריגושים חדשים.
כפועל יוצא מכך, אחוז הגירושים בעולם המערבי עולה בהתמדה: מה שהיה פעם מחזה בלתי שכיח, נהיה לשגרת החיים של כמעט כל זוג שני בממוצע. ההתלבטויות והתהיות אינן פוסחות על איש, והשאלות הולכות ומתרבות: איך מוצאים בן זוג היום? איך נדע ש"זה זה"? מה חשוב ומה טפל? במה להתמקד? על מה עליי לוותר כדי שסוף-סוף זה יקרה גם לי? מהו הגבול הדק בין פשרה לבין ויתור על מי שאני? ממה להיזהר? מה צריך להדליק נורה אדומה? איך לא מאבדים עניין? איך שומרים על זוגיות טובה לאורך שנים? מה עליי לעשות כדי להיות "בעל מושלם" או "אישה מושלמת"? מהי ההחלטה הנכונה –להתגרש, או לעבוד על הקשר ולהחיות אותו?

פרק ראשון

מבוא
 
אם יש בספר השיאים של גינֵס משבצת של "שיאן במספר הפרידות מאותו בן זוג", יש לי סיכויים לא רעים להתקבל לשם ולזכות בתואר הנכסף.
עשרים ואחת שנים אני עוסקת בתחום השידוכים, ועשרים ואחת פעמים נפרדתי מהגבר שלימים היה לבעלי, וכמעט החמצתי את אהבת חיי.
הרגע שבו התאהבתי היה מסובך. הייתי סטודנטית באוניברסיטה. למדתי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, עבדתי בניקיון כדי לממן את הלימודים וממש באותו זמן הכרתי מישהו, בחור דתי, שסיים תואר בהנדסת כימיה, בחור מקסים.
אבל אני לא האמנתי אז באהבה.
מוזר, כי ההורים שלי חיים עד היום באהבה גדולה, ובכל זאת, בתוך תוכי האמנתי שזה קרה רק להורים שלי. והנה, פתאום, במקום שבו עבדתי לפרנסתי בניקיון, כסטודנטית, הופיע יום אחד בחור בשם רחמים. שם המשפחה הקודם שלי הוא רחמים, והעובדה הזאת מיד משכה את תשומת לבי. הוא הגיע לשם, וברגע שהוא עבר את המפתן, הרגשתי כאילו מישהו הדליק את כל הפלורוסנטים.
תחושה לא מוכרת, מרתקת. זה היה "וואו".
התחלנו לשוחח. אמרתי לו ששם המשפחה שלי הוא רחמים. החיבור היה מידִי. לפני שהכרנו בכלל, הוא כבר עזר לי לסיים לנקות את המשרד שבו הוא עבד בעצמו.
אחר כך יצאנו יחד לאכול משהו ותוך זמן קצר נהיינו ידידים טובים, אבל לא יותר. למה? ובכן, מפני שהוא היה חילוני, ואני דתית, היה לי ברור שאת הבית הזוגי שלי אני בונה רק עם אדם דתי. כל אופציה אחרת לא הייתה קיימת מבחינתי. לא היה מה לדבר על זה בכלל. נ ק ו ד ה.
מכיוון שהוא כל כך מצא חן בעיניי וכאמור, לא אפשרתי ששום דבר יקרה בינינו, הייתי מוכרחה לעשות משהו, אז פשוט הכרתי אותו לכל החברות שלי. שדכנית זה אופי. התפקיד הזה טמון בדי-אן-איי שלי מילדות. עשיתי זאת עוד בימים שהייתי בתנועת בני עקיבא בנעוריי, שם חיתנתי חלק לא מבוטל מהמדריכים שלנו, וגם אחר כך המשכתי לשדך לכולם. אז גם לרחמים ניסיתי לשדך. נצמדתי לחבר הדתי שלי (בעצם כבר עמדתי להתחתן איתו!) ופשוט ערכתי היכרות בין רחמים לבין כמה חברות שלי. ואז קרה דבר מעניין שחזר על עצמו שוב ושוב.
כל מי שיצאה איתו, התקשרה אליי למחרת לדווח איך היה ושמעתי שוב ושוב ממש אותן המילים:
"הראלה, הוא כזה מקסים, הוא מדהים, באמת. הוא מצא חן בעיניי מאוד. יש רק בעיה קטנה — כל הערב הוא ישב ודיבר עלייך... מה את שולחת אותו להכיר אותי, תצאי אִתו את בעצמך!"
כך אחת ועוד אחת ועוד אחת.
לא הבנתי מה קורה. האם כל החברות שלי השתגעו?
אמרתי להן: "שמעו, בנות. הוא לא דתי, זה לא בא בחשבון. אנחנו רק ידידים טובים." הן רק צחקו והמשיכו הלאה בדרכן. ובאמת, הוא היה עוזר לי באוניברסיטה, דואג לצלם בשבילי חומרים שהייתי צריכה לבחינות ומסיע אותי במכוניתו. אחרי זמן מה כבר נהגתי במכונית שלו. הסתובבנו המון ביחד, אבל אני אמרתי לעצמי שאנחנו "רק ידידים". הוא חילוני, ואני דתית, ולא ידעתי איך עושים את החיבור הזה.
אבל הלב דיבר אצל שנינו. דיבר בגדול.
 
סרט תורכי
 
גם היום, אחרי עשרים וחמש שנה, אני מתרגשת כשאני נזכרת ביום שבו החלטתי שאני "שמה פס" על העולם והולכת עם הלב שלי, הולכת עם רחמים, ופותרת את הנושא הדתי-לא-דתי שמפריד בינינו. רציתי רק אותו.
לא הייתה לי נוסחה. דיברנו על כך המון. אמרנו שמתוך אהבה, כבוד, הבנה ואמפתיה נפתור יחד הכול. קפצנו למים ויצאנו לדרך.
ההורים שלי היו בהלם. הם לא הסכימו לשמוע על כך. אמי לקחה את זה אולי קצת פחות בחומרה, אבל אבי לא הסכים לשמוע בשום פנים ואופן. הוא כעס על רחמים, על שבילה אִתי עוד כשהיה לי חבר, דתי, מישהו שהייתי אמורה להתחתן איתו. הוא לא קלט ש"הפושעת האמיתית" הייתי אני.
נקלענו לסרט תורכי. ממש. מלחמה ענקית, כל בני המשפחה היו מעורבים בדרמה — בכי, דמעות, סצנות, הכול היה שם.
במשך התקופה הסוערת ההיא, נפרדתי מרחמים לא פחות מעשרים ואחת פעמים עד שהחלטתי סופית. הפחדים שלי היו עצומים. הספקות לא הרפו. בכל פעם חזרתי לחבר הדתי שלי, כי חשבתי שזו הדרך הנכונה לי, אבל תודה לאל, אחרי עשרים ואחת פרידות וחזרות, בסוף הבנתי שהאהבה יכולה לנצח. לרחמים הייתה סבלנות אינסופית לתהליך המתיש שעברתי ושהעברתי אותנו, והוא תמיד חיכה לי.
התדיינו בלי סוף על העתיד, והחלטנו יחד שהאהבה, ההבנה והרצון הטוב להיות ביחד יפתרו הכול. הוא יבוא לקראתי, אני אבוא לקראתו. רחמים היה מוכן לקבל על עצמו את הדברים שהיו חשובים לי; שחינוך הילדים יהיה בדרך של בני עקיבא, על זה לא הייתי מתפשרת לעולם. כך רציתי. זה לא הטריד אותו. הוא אמר שהדבר מקובל עליו. גם את נושא שמירת השבת הוא היה מוכן לקבל על עצמו וכמובן — את נושא טהרת המשפחה.
בכל היתר, השארתי לו חופש אמיתי ומלא.
עם השנים, דרגת ההקפדה שלי בדת ירדה, ואילו זו שלו עלתה. היום הוא הרבה יותר דתי ממני. ולא, לא החזרתי אותו בתשובה, אלא זה תהליך שהוא עבר לבדו, עם עצמו. תהליך זה נבע כנראה מהרצון העז שלנו להיות ביחד. זהו סוד כוחה של אהבה אמיתית.
אני תמיד אומרת לאנשים שמגיעים אליי, המחפשים בני זוג פוטנציאליים ואינם מבינים מדוע זה לא קורה להם: כשאוהבים מישהו — צריך לתת מקום אמיתי גם לאהבותיו. לא כולנו יודעים לעשות זאת. אני כיבדתי את מה שהוא אוהב, והוא כיבד את מה שאני אוהבת, וכך הצלחנו לחיות, להקים משפחה, וכך אנחנו יכולים להתקיים כזוג עד היום. הסיפור של רחמים ושלי הוא הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לדרך שבה שני קצוות מתחברים. איך מתפשרים, איך הולכים זה לקראת זאת. ואני ממשיכה לחפש הזדמנויות לספר אותו, בגאווה.
כשמישהי מספרת לי שהבעל שלה רוצה לצאת עם חברים "פתאום, סתם כך," למסעדה, לערב בנים, והיא אומרת לי: "לא מתאים לי, למה בלעדיי? מהיכן הצורך הזה בכלל? הוא יֵשֵב שם, והם יראו נשים אחרות, ולכי תדעי לאן זה יוביל?" אני אומרת לה: "אין דבר כזה 'לא מתאים לי'. הוא רוצה? כבדי את רצונו. זה שלו. תשלטי בפחדים שלך. את רוצה שהוא יכבד את מה שאת אוהבת? למדי לכבד את מה שהוא רוצה, גם אם זה לא נשמע לך להיט. תתגברי."
כשהקמתי את אימפריית השידוכים שלי ופתחתי סניפים, החיים השתנו. נהייתי אישה שעובדת שעות ארוכות אל תוך הלילה. אני נוסעת וחוזרת בלילות בשעה מאוחרת. זה נהיה קשה. לשנינו. לא תמיד ידעתי אם יהיה לי כוח לנהוג בלילה הביתה, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה. לא פעם הייתי מותשת. והנה, האיש שלי, הבעל שלי, הפרטנר שלי, מסיים יום עבודה, עולה על האוטובוס בבאר שבע ומגיע לתל אביב. שם הוא מחכה לי, כדי שהוא ינהג בדרך חזרה לבאר שבע כשאסיים את עבודתי בעשר בלילה במשרד בתל אביב!
הדבר לא מובן מאליו. האהבה מנצחת.
כך הוא מכבד אותי ואת מה שאני עושה ונותן לי מעצמו את הכול. כמו שאני מכבדת אותו במה שהוא עושה ונותנת מעצמי הכול. זו הדרך היחידה לבנות בית, ילדים ואהבה. אני מאמינה שזו הדוגמה הטובה שאני נותנת לילדים שלנו.
הבן הגדול שלי יצא פעם עם מישהי תקופה ארוכה, וזה נגמר. הוא אמר לה שהוא רוצה לראות את הזוגיות שלו כמו הזוגיות של ההורים שלו: זוגיות ובה בעת אהבה רבה, נשיקות, חיבוקים, מילות חיבה. לה היה קשה כך. היא לא ראתה זוגיות כזאת בבית. היא בחורה מיוחדת ומקסימה, אבל היא לא ראתה קשר כזה אצל ההורים, והיה לה קשה לתרגם את התחושות ולהתאים את עצמה לרף שהבן שלי הציב.
הוא אהב אותה, אבל קרה שם משהו שלא התאים לו. הוא כל כך רגיל לראות את הוריו בקשר מלא חום ואהבה, ועל כן הוא התקשה לקבל פחות בזוגיות שלו.
היום הוא נמצא בזוגיות אחרת, נהדרת, ובה מינון החום והאהבה המתאים לו, ואין לי ספק שהם יצליחו יחד.
 
שבועיים-שבועיים
 
החיים שלי, כאישה דתית הנשואה לגבר חילוני, מלכתחילה לא היו קלים. אחר כך נולדו הילדים, ויש לנו, ברוך השם, שישה. ואז סיבכתי את החיים עוד קצת — במשרד השידוכים שלי אני עובדת עם העולם החילוני. הכול די מבלבל, כי אנשים שרואים אותי, אישה דתית, מניחים כמעט באופן טבעי שאני בוודאי שדכנית במגזר הדתי או החרדי, ואני ממש לא.
אז איך שומרים על הזוגיות ואיך כל זה "עובד" יחד?
נתחיל מהבית. אני תמיד אוהבת לפתוח בסיפור על עצמי, עלינו, כי אני גאה בנוסחה שלנו, ואני יכולה להציג בגאווה כיצד היא עובדת. אצל אנשים דתיים, בשל הלכות טהרת המשפחה, הקשר הזוגי עובד על עקרון שבועיים-שבועיים; שבועיים שבהם אנחנו יכולים להיות ביחד ושבועיים שאנחנו בפסק זמן. אז מה עושים? פשוט מאוד. אני מסמנת לי ביומן את השבועיים שאני יכולה להיות עם בעלי ואני דואגת למלא אותם, את השבועיים האלה, כמה שניתן, לאור האילוצים. בתקופות מסוימות, פעם בשבוע אנו יוצאים לבית מלון מהנה. באחרות — פעם בחודש או פעמיים בחודש רק אני והוא יוצאים לבדנו, בלי הילדים, "סוליקו".
פעמים רבות אני רושמת לי ביומן לצאת עם רחמים לבית קפה או למסעדה. מה שלא נמצא ביומן — לא קורה. כל ערב לפני השינה, אנחנו מדברים חמש או עשר דקות, שיחה אמיתית, עין בעין, שותים משהו חם, יושבים זה עם זה ומדברים באס-אם-אסים במשך היום, כל הזמן. אם הזוגיות אינה במקום הראשון, היא נעלמת. השגרה גומרת אותה. היומיום שוחק אותה.
מתי אתם נפגשים?
בבוקר יוצאים לעבודה, חוזרים מאוחר. יש טרדות בחיים: אנו מגדלים ילדים, נושאים בעול הפרנסה, החינוך, החוגים, מיליון דברים. להכול אנחנו דואגים, הכול אנחנו עושים, עושים לביתנו. ומתי עושים לזוגיות?
הרשו לי לגלות לכם את הסוד הֶחשוב והפשוט ביותר: אם לא מציינים את הזוגיות ביומן, אם לא מתאמצים באמת כדי שהיא תתקיים, היא פשוט לא מתרחשת. אין מה שיחזיק אותה, אין מה שיתַחזק.
באים אליי למשרד אנשים שהתגרשו בעקבות מעשה בגידה של בן או של בת הזוג. אם עברו כבר כמה שנים מאותו מקרה, אני סקרנית מאוד ושואלת, כיום, במבט לאחור, האם הם חושבים שהיה נכון לפרק את הקשר ואת המשפחה בגלל מקרה הבגידה (חשוב לי לציין שאני לא מדברת על אירוע סדרתי, לא על רומן מתמשך, אלא על מקרים של מעידה חד-פעמית). מעניין לגלות שוב ושוב שברוב הפעמים אנשים אומרים שהם טעו. שבמבט לאחור, הם רואים שהבגידה הייתה חד-פעמית. שהם היו יכולים לסלוח, לשקם את הקשר ולעבור הלאה. הרבה פעמים בגידה נובעת מחוסר תשומת לב בזוגיות. אנשים בדרך כלל לא בוגדים סתם. הם מחפשים בני זוג אחרים כי בן הזוג שלהם לא מעניק להם זמן בזוגיות; כי שני הצדדים לא מרגישים שהזוגיות בעדיפות ראשונה. אם עושים זאת, החיים ממש לא קלים: צריך להשקיע מאמץ, אנרגיה, זמן, ויכוחים ומה לא. אבל אין ברירה. חייבים לתחזק את הזוגיות כל הזמן. לדוגמה, בעסק שלי אני משתפת את בעלי. הוא "עושה לי חיים קשים מאוד". אבל אני לא מפסיקה לשתף אותו אף שיש לי אִתו מלחמות על המון דברים. לא תמיד אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנתח את הדברים והרבה פעמים הוא גורם לי תחושות לא טובות, "מוריד אותי למטה", ויש בי קול שאומר: "בשביל מה? למה לך לשתף אותו? עדיף שתתייעצי עם אחרים." אבל אני ידעת שאם אתחיל להתייעץ רק עם אחרים ולא איתו, אני אאבד אותו.
חברים הם דבר טוב שחשוב לטפח, אבל לא על חשבון הזוגיות. צריך לדעת מה מספרים פה ומה מספרים שם. צריך לוודא שהאחד לא יבוא על חשבון השני. בן הזוג שלי הוא החבר הכי טוב שלי, ואותו אני משתפת לפני שאחלוק עם כל האחרים. גם אם אני צופה התנגדות מצדו, או תגובה שלא תהיה נעימה כל כך, בכל זאת אדאג לשתף אותו בכל סוגיה שמעסיקה אותי. למה? כי זהו קשר אמיתי בעיניי. זה קשר חי. לדבר רק עם החברות הטובות ולהשאיר את הבעל מחוץ לעניינים שבאמת מעיקים עליי — זה לא הרעיון. אני אדם פתוח מאוד, מסתובבת בעולם בהרגשה ובידיעה שאין לי מה להסתיר. זאת אני. כולם יודעים עליי, לדעתי, כבר ה-כול. למעלה מעשרים שנה אני שדכנית וכתבו עליי כבר הרבה כתבות. התראיינתי, ובכל מקום אני מדברת בגלוי על הכול. טוב, כמעט על הכול. רחמים היה צריך להתרגל לזה, ללמוד לקבל את זה, לכבד את זה, לאהוב את זה.
כמו שאמרתי, החיים יחד על פי העיקרון הזה הם לא קלים. יש מחירים. יש התמודדויות. אבל השכר עצום. התמורה אדירה: לחיות באהבה, לממש אותה, לאהוב ולהיות נאהבת, לשמש דוגמה לקשר זוגי אוהב לילדים. מי צריך יותר מזה?
הראלה ישי, שדכנית מקצוענית, עוסקת בתחום השידוכים 23 שנים. היא נשואה ואם לשישה ילדים, ובעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים – תחום שעבדה בו כמרצה במשך שנים. מאות זוגות אסירי תודה שחיתנה בישראל חיים ביחד שנים ארוכות ומאושרות (אחוז הגירושים בקרב המתחתנים ששידכה שואף לאפס), ובהם חילונים, מסורתיים, דתיים, ומי שהיו רווקים, גרושים ואלמנים.
הראלה ישי עומדת מאחורי חתונותיהם של בכירים במשק, אמידים ומפורסמים, וגם של אנשי עמל, של סטודנטים ושל שכירים, שלכולם מכנה משותף אחד: חיפוש אהבה אמיתית.

עוד על הספר

נושאים

סטטוס: בזוגיות הראלה ישי
מבוא
 
אם יש בספר השיאים של גינֵס משבצת של "שיאן במספר הפרידות מאותו בן זוג", יש לי סיכויים לא רעים להתקבל לשם ולזכות בתואר הנכסף.
עשרים ואחת שנים אני עוסקת בתחום השידוכים, ועשרים ואחת פעמים נפרדתי מהגבר שלימים היה לבעלי, וכמעט החמצתי את אהבת חיי.
הרגע שבו התאהבתי היה מסובך. הייתי סטודנטית באוניברסיטה. למדתי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, עבדתי בניקיון כדי לממן את הלימודים וממש באותו זמן הכרתי מישהו, בחור דתי, שסיים תואר בהנדסת כימיה, בחור מקסים.
אבל אני לא האמנתי אז באהבה.
מוזר, כי ההורים שלי חיים עד היום באהבה גדולה, ובכל זאת, בתוך תוכי האמנתי שזה קרה רק להורים שלי. והנה, פתאום, במקום שבו עבדתי לפרנסתי בניקיון, כסטודנטית, הופיע יום אחד בחור בשם רחמים. שם המשפחה הקודם שלי הוא רחמים, והעובדה הזאת מיד משכה את תשומת לבי. הוא הגיע לשם, וברגע שהוא עבר את המפתן, הרגשתי כאילו מישהו הדליק את כל הפלורוסנטים.
תחושה לא מוכרת, מרתקת. זה היה "וואו".
התחלנו לשוחח. אמרתי לו ששם המשפחה שלי הוא רחמים. החיבור היה מידִי. לפני שהכרנו בכלל, הוא כבר עזר לי לסיים לנקות את המשרד שבו הוא עבד בעצמו.
אחר כך יצאנו יחד לאכול משהו ותוך זמן קצר נהיינו ידידים טובים, אבל לא יותר. למה? ובכן, מפני שהוא היה חילוני, ואני דתית, היה לי ברור שאת הבית הזוגי שלי אני בונה רק עם אדם דתי. כל אופציה אחרת לא הייתה קיימת מבחינתי. לא היה מה לדבר על זה בכלל. נ ק ו ד ה.
מכיוון שהוא כל כך מצא חן בעיניי וכאמור, לא אפשרתי ששום דבר יקרה בינינו, הייתי מוכרחה לעשות משהו, אז פשוט הכרתי אותו לכל החברות שלי. שדכנית זה אופי. התפקיד הזה טמון בדי-אן-איי שלי מילדות. עשיתי זאת עוד בימים שהייתי בתנועת בני עקיבא בנעוריי, שם חיתנתי חלק לא מבוטל מהמדריכים שלנו, וגם אחר כך המשכתי לשדך לכולם. אז גם לרחמים ניסיתי לשדך. נצמדתי לחבר הדתי שלי (בעצם כבר עמדתי להתחתן איתו!) ופשוט ערכתי היכרות בין רחמים לבין כמה חברות שלי. ואז קרה דבר מעניין שחזר על עצמו שוב ושוב.
כל מי שיצאה איתו, התקשרה אליי למחרת לדווח איך היה ושמעתי שוב ושוב ממש אותן המילים:
"הראלה, הוא כזה מקסים, הוא מדהים, באמת. הוא מצא חן בעיניי מאוד. יש רק בעיה קטנה — כל הערב הוא ישב ודיבר עלייך... מה את שולחת אותו להכיר אותי, תצאי אִתו את בעצמך!"
כך אחת ועוד אחת ועוד אחת.
לא הבנתי מה קורה. האם כל החברות שלי השתגעו?
אמרתי להן: "שמעו, בנות. הוא לא דתי, זה לא בא בחשבון. אנחנו רק ידידים טובים." הן רק צחקו והמשיכו הלאה בדרכן. ובאמת, הוא היה עוזר לי באוניברסיטה, דואג לצלם בשבילי חומרים שהייתי צריכה לבחינות ומסיע אותי במכוניתו. אחרי זמן מה כבר נהגתי במכונית שלו. הסתובבנו המון ביחד, אבל אני אמרתי לעצמי שאנחנו "רק ידידים". הוא חילוני, ואני דתית, ולא ידעתי איך עושים את החיבור הזה.
אבל הלב דיבר אצל שנינו. דיבר בגדול.
 
סרט תורכי
 
גם היום, אחרי עשרים וחמש שנה, אני מתרגשת כשאני נזכרת ביום שבו החלטתי שאני "שמה פס" על העולם והולכת עם הלב שלי, הולכת עם רחמים, ופותרת את הנושא הדתי-לא-דתי שמפריד בינינו. רציתי רק אותו.
לא הייתה לי נוסחה. דיברנו על כך המון. אמרנו שמתוך אהבה, כבוד, הבנה ואמפתיה נפתור יחד הכול. קפצנו למים ויצאנו לדרך.
ההורים שלי היו בהלם. הם לא הסכימו לשמוע על כך. אמי לקחה את זה אולי קצת פחות בחומרה, אבל אבי לא הסכים לשמוע בשום פנים ואופן. הוא כעס על רחמים, על שבילה אִתי עוד כשהיה לי חבר, דתי, מישהו שהייתי אמורה להתחתן איתו. הוא לא קלט ש"הפושעת האמיתית" הייתי אני.
נקלענו לסרט תורכי. ממש. מלחמה ענקית, כל בני המשפחה היו מעורבים בדרמה — בכי, דמעות, סצנות, הכול היה שם.
במשך התקופה הסוערת ההיא, נפרדתי מרחמים לא פחות מעשרים ואחת פעמים עד שהחלטתי סופית. הפחדים שלי היו עצומים. הספקות לא הרפו. בכל פעם חזרתי לחבר הדתי שלי, כי חשבתי שזו הדרך הנכונה לי, אבל תודה לאל, אחרי עשרים ואחת פרידות וחזרות, בסוף הבנתי שהאהבה יכולה לנצח. לרחמים הייתה סבלנות אינסופית לתהליך המתיש שעברתי ושהעברתי אותנו, והוא תמיד חיכה לי.
התדיינו בלי סוף על העתיד, והחלטנו יחד שהאהבה, ההבנה והרצון הטוב להיות ביחד יפתרו הכול. הוא יבוא לקראתי, אני אבוא לקראתו. רחמים היה מוכן לקבל על עצמו את הדברים שהיו חשובים לי; שחינוך הילדים יהיה בדרך של בני עקיבא, על זה לא הייתי מתפשרת לעולם. כך רציתי. זה לא הטריד אותו. הוא אמר שהדבר מקובל עליו. גם את נושא שמירת השבת הוא היה מוכן לקבל על עצמו וכמובן — את נושא טהרת המשפחה.
בכל היתר, השארתי לו חופש אמיתי ומלא.
עם השנים, דרגת ההקפדה שלי בדת ירדה, ואילו זו שלו עלתה. היום הוא הרבה יותר דתי ממני. ולא, לא החזרתי אותו בתשובה, אלא זה תהליך שהוא עבר לבדו, עם עצמו. תהליך זה נבע כנראה מהרצון העז שלנו להיות ביחד. זהו סוד כוחה של אהבה אמיתית.
אני תמיד אומרת לאנשים שמגיעים אליי, המחפשים בני זוג פוטנציאליים ואינם מבינים מדוע זה לא קורה להם: כשאוהבים מישהו — צריך לתת מקום אמיתי גם לאהבותיו. לא כולנו יודעים לעשות זאת. אני כיבדתי את מה שהוא אוהב, והוא כיבד את מה שאני אוהבת, וכך הצלחנו לחיות, להקים משפחה, וכך אנחנו יכולים להתקיים כזוג עד היום. הסיפור של רחמים ושלי הוא הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לדרך שבה שני קצוות מתחברים. איך מתפשרים, איך הולכים זה לקראת זאת. ואני ממשיכה לחפש הזדמנויות לספר אותו, בגאווה.
כשמישהי מספרת לי שהבעל שלה רוצה לצאת עם חברים "פתאום, סתם כך," למסעדה, לערב בנים, והיא אומרת לי: "לא מתאים לי, למה בלעדיי? מהיכן הצורך הזה בכלל? הוא יֵשֵב שם, והם יראו נשים אחרות, ולכי תדעי לאן זה יוביל?" אני אומרת לה: "אין דבר כזה 'לא מתאים לי'. הוא רוצה? כבדי את רצונו. זה שלו. תשלטי בפחדים שלך. את רוצה שהוא יכבד את מה שאת אוהבת? למדי לכבד את מה שהוא רוצה, גם אם זה לא נשמע לך להיט. תתגברי."
כשהקמתי את אימפריית השידוכים שלי ופתחתי סניפים, החיים השתנו. נהייתי אישה שעובדת שעות ארוכות אל תוך הלילה. אני נוסעת וחוזרת בלילות בשעה מאוחרת. זה נהיה קשה. לשנינו. לא תמיד ידעתי אם יהיה לי כוח לנהוג בלילה הביתה, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה. לא פעם הייתי מותשת. והנה, האיש שלי, הבעל שלי, הפרטנר שלי, מסיים יום עבודה, עולה על האוטובוס בבאר שבע ומגיע לתל אביב. שם הוא מחכה לי, כדי שהוא ינהג בדרך חזרה לבאר שבע כשאסיים את עבודתי בעשר בלילה במשרד בתל אביב!
הדבר לא מובן מאליו. האהבה מנצחת.
כך הוא מכבד אותי ואת מה שאני עושה ונותן לי מעצמו את הכול. כמו שאני מכבדת אותו במה שהוא עושה ונותנת מעצמי הכול. זו הדרך היחידה לבנות בית, ילדים ואהבה. אני מאמינה שזו הדוגמה הטובה שאני נותנת לילדים שלנו.
הבן הגדול שלי יצא פעם עם מישהי תקופה ארוכה, וזה נגמר. הוא אמר לה שהוא רוצה לראות את הזוגיות שלו כמו הזוגיות של ההורים שלו: זוגיות ובה בעת אהבה רבה, נשיקות, חיבוקים, מילות חיבה. לה היה קשה כך. היא לא ראתה זוגיות כזאת בבית. היא בחורה מיוחדת ומקסימה, אבל היא לא ראתה קשר כזה אצל ההורים, והיה לה קשה לתרגם את התחושות ולהתאים את עצמה לרף שהבן שלי הציב.
הוא אהב אותה, אבל קרה שם משהו שלא התאים לו. הוא כל כך רגיל לראות את הוריו בקשר מלא חום ואהבה, ועל כן הוא התקשה לקבל פחות בזוגיות שלו.
היום הוא נמצא בזוגיות אחרת, נהדרת, ובה מינון החום והאהבה המתאים לו, ואין לי ספק שהם יצליחו יחד.
 
שבועיים-שבועיים
 
החיים שלי, כאישה דתית הנשואה לגבר חילוני, מלכתחילה לא היו קלים. אחר כך נולדו הילדים, ויש לנו, ברוך השם, שישה. ואז סיבכתי את החיים עוד קצת — במשרד השידוכים שלי אני עובדת עם העולם החילוני. הכול די מבלבל, כי אנשים שרואים אותי, אישה דתית, מניחים כמעט באופן טבעי שאני בוודאי שדכנית במגזר הדתי או החרדי, ואני ממש לא.
אז איך שומרים על הזוגיות ואיך כל זה "עובד" יחד?
נתחיל מהבית. אני תמיד אוהבת לפתוח בסיפור על עצמי, עלינו, כי אני גאה בנוסחה שלנו, ואני יכולה להציג בגאווה כיצד היא עובדת. אצל אנשים דתיים, בשל הלכות טהרת המשפחה, הקשר הזוגי עובד על עקרון שבועיים-שבועיים; שבועיים שבהם אנחנו יכולים להיות ביחד ושבועיים שאנחנו בפסק זמן. אז מה עושים? פשוט מאוד. אני מסמנת לי ביומן את השבועיים שאני יכולה להיות עם בעלי ואני דואגת למלא אותם, את השבועיים האלה, כמה שניתן, לאור האילוצים. בתקופות מסוימות, פעם בשבוע אנו יוצאים לבית מלון מהנה. באחרות — פעם בחודש או פעמיים בחודש רק אני והוא יוצאים לבדנו, בלי הילדים, "סוליקו".
פעמים רבות אני רושמת לי ביומן לצאת עם רחמים לבית קפה או למסעדה. מה שלא נמצא ביומן — לא קורה. כל ערב לפני השינה, אנחנו מדברים חמש או עשר דקות, שיחה אמיתית, עין בעין, שותים משהו חם, יושבים זה עם זה ומדברים באס-אם-אסים במשך היום, כל הזמן. אם הזוגיות אינה במקום הראשון, היא נעלמת. השגרה גומרת אותה. היומיום שוחק אותה.
מתי אתם נפגשים?
בבוקר יוצאים לעבודה, חוזרים מאוחר. יש טרדות בחיים: אנו מגדלים ילדים, נושאים בעול הפרנסה, החינוך, החוגים, מיליון דברים. להכול אנחנו דואגים, הכול אנחנו עושים, עושים לביתנו. ומתי עושים לזוגיות?
הרשו לי לגלות לכם את הסוד הֶחשוב והפשוט ביותר: אם לא מציינים את הזוגיות ביומן, אם לא מתאמצים באמת כדי שהיא תתקיים, היא פשוט לא מתרחשת. אין מה שיחזיק אותה, אין מה שיתַחזק.
באים אליי למשרד אנשים שהתגרשו בעקבות מעשה בגידה של בן או של בת הזוג. אם עברו כבר כמה שנים מאותו מקרה, אני סקרנית מאוד ושואלת, כיום, במבט לאחור, האם הם חושבים שהיה נכון לפרק את הקשר ואת המשפחה בגלל מקרה הבגידה (חשוב לי לציין שאני לא מדברת על אירוע סדרתי, לא על רומן מתמשך, אלא על מקרים של מעידה חד-פעמית). מעניין לגלות שוב ושוב שברוב הפעמים אנשים אומרים שהם טעו. שבמבט לאחור, הם רואים שהבגידה הייתה חד-פעמית. שהם היו יכולים לסלוח, לשקם את הקשר ולעבור הלאה. הרבה פעמים בגידה נובעת מחוסר תשומת לב בזוגיות. אנשים בדרך כלל לא בוגדים סתם. הם מחפשים בני זוג אחרים כי בן הזוג שלהם לא מעניק להם זמן בזוגיות; כי שני הצדדים לא מרגישים שהזוגיות בעדיפות ראשונה. אם עושים זאת, החיים ממש לא קלים: צריך להשקיע מאמץ, אנרגיה, זמן, ויכוחים ומה לא. אבל אין ברירה. חייבים לתחזק את הזוגיות כל הזמן. לדוגמה, בעסק שלי אני משתפת את בעלי. הוא "עושה לי חיים קשים מאוד". אבל אני לא מפסיקה לשתף אותו אף שיש לי אִתו מלחמות על המון דברים. לא תמיד אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנתח את הדברים והרבה פעמים הוא גורם לי תחושות לא טובות, "מוריד אותי למטה", ויש בי קול שאומר: "בשביל מה? למה לך לשתף אותו? עדיף שתתייעצי עם אחרים." אבל אני ידעת שאם אתחיל להתייעץ רק עם אחרים ולא איתו, אני אאבד אותו.
חברים הם דבר טוב שחשוב לטפח, אבל לא על חשבון הזוגיות. צריך לדעת מה מספרים פה ומה מספרים שם. צריך לוודא שהאחד לא יבוא על חשבון השני. בן הזוג שלי הוא החבר הכי טוב שלי, ואותו אני משתפת לפני שאחלוק עם כל האחרים. גם אם אני צופה התנגדות מצדו, או תגובה שלא תהיה נעימה כל כך, בכל זאת אדאג לשתף אותו בכל סוגיה שמעסיקה אותי. למה? כי זהו קשר אמיתי בעיניי. זה קשר חי. לדבר רק עם החברות הטובות ולהשאיר את הבעל מחוץ לעניינים שבאמת מעיקים עליי — זה לא הרעיון. אני אדם פתוח מאוד, מסתובבת בעולם בהרגשה ובידיעה שאין לי מה להסתיר. זאת אני. כולם יודעים עליי, לדעתי, כבר ה-כול. למעלה מעשרים שנה אני שדכנית וכתבו עליי כבר הרבה כתבות. התראיינתי, ובכל מקום אני מדברת בגלוי על הכול. טוב, כמעט על הכול. רחמים היה צריך להתרגל לזה, ללמוד לקבל את זה, לכבד את זה, לאהוב את זה.
כמו שאמרתי, החיים יחד על פי העיקרון הזה הם לא קלים. יש מחירים. יש התמודדויות. אבל השכר עצום. התמורה אדירה: לחיות באהבה, לממש אותה, לאהוב ולהיות נאהבת, לשמש דוגמה לקשר זוגי אוהב לילדים. מי צריך יותר מזה?