אצל קיטמורה הזקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אצל קיטמורה הזקן
הוספה למועדפים

אצל קיטמורה הזקן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יעקב קידר, עובד משרד החוץ משנת 1983, שימש דיפלומט בשגרירות ישראל בטוקיו, קונסול כללי בשנחאי ושגריר בניירובי, וכיום הוא המפקח הכללי של משרד החוץ. הוא נולד בחיפה ב 1956- , נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, ובעל תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ויחסים בינלאומיים ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

תקציר

אפי, סוכן מוסד בטוקיו, נקלע למזימה ששורשיה עתיקים אבל כוונות העומדים מאחוריה עדכניות לחלוטין.
ארגונים יפניים ימניים קיצוניים, שותפיהם באחת מכנופיות ה"יאקוזה" הרצחניות ביותר, מקורבים שאפתנים ומושחתים במשפחת הקיסר – כולם מנסים להשתלט על הון עתק השייך לקיסר של יפן, כל אחד לתועלתו האישית. ברקע מאיימות מזימות אפלות יותר לא רק על עתיד הקיסרות היפנית, אלא גם על היציבות והשלום במזרח הרחוק.
 
יחד עם כמה ידידים – קצין מוכשר בכוחות להגנה עצמית של יפן, מארחת יפנית יפה ועוזרו הישראלי – צולל אפי בעל כורחו לרצף מהיר של אירועים, המסכנים את חייו ואת חיי הסובבים אותו. הוא נדרש להיכרות עמוקה עם התרבות של יפן, לכישרונותיו המבצעיים ולהרבה מזל, כדי לנסות להציל את עורו ולמנוע מרחץ דמים.
 
יעקב קידר, עובד משרד החוץ משנת 1983, שימש דיפלומט בשגרירות ישראל בטוקיו, קונסול כללי בשנחאי ושגריר בניירובי, וכיום הוא המפקח הכללי של משרד החוץ. הוא נולד בחיפה ב 1956- , נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, ובעל תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ויחסים בינלאומיים ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

פרק ראשון

הקדמה 
תל אביב, קיץ, שנה אחרי הכול
זיעה ניגרת
רגליי נישאות למרחק
הלאה1
 
1 שירי ההייקו בפתחו של כל פרק חוברו על ידי המחבר. השירים אינם כולם שירי הייקו תקניים, היות שבהייקו יש שלוש שורות, שהראשונה והאחרונה שבהן משקלן חמש הברות, ואילו האמצעית בעלת שבע הברות.
 
בתום ארבעים וחמש דקות על מכונת הריצה, במהירות קבועה של תשעה קילומטרים לשעה, עדיין לא הצלחתי להחליט באיזו מכונית אבחר אם אזכה בלוטו. הזיעה זלגה ממצחי ומצדעיי אל תוך אוזניי ועיניי, ומעורפי אל צווארון גופיית הנייקי שלבשתי. אהבתי לחוש את "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ונמנעתי מלהביט במסך הטלוויזיה שריצד מולי במכון הכושר. היה לכך גם היבט מעשי. לא ראיתי היטב לרחוק. אשתי טענה שבגילי אמור להיות לי קוצר ראייה בקריאה, אולם אצלי המצב היה הפוך: קראתי ספרים ועיתונים כתמול שלשום, ללא בעיות וללא צורך במשקפיים.
הבעיה שלי הייתה כאמור הראייה למרחק. את ימה של תל אביב, שרוח קלה וחמה מאוד הרקידה במתינות גלים פעוטים על גבו, ראיתי תוך כדי ריצה דרך חלון חדר הכושר של המלון המפואר, בלי יכולת לשים לב לפרטים. את האנשים שהשתזפו על החוף או שחו בים ראיתי במטושטש. לעומת זאת, ראיתי היטב את מחשוף גופיית הספורט של האצנית המלאה ששרפה קלוריות על מכשיר הריצה שלידי. למרות הנוף היפה, השתעממתי, ולכן פיתחתי הרגל לפיו בתחילת הריצה, אחרי כמה דקות חימום, אני מדמיין שזכיתי בלוטו. מחשבותיי עד תום הריצה הוקדשו לקבלת החלטות כיצד לנהוג בכספי הזכייה בדרך הטובה ביותר. לא שהייתי זקוק לכסף. מעובד מדינה במשרה מלאה כסוכן מוסד הפכתי, כמעט בִן לילה, למיליונר. עבורי, אפרים זָבָדִי, ההתחלה הייתה צנועה הרבה יותר. הייתי בן זקונים להורים שעלו ללא כל רכוש מבגדד. ילד שגדל בבית קְשֶה יום ומלא בילדים. היינו שבעה. אמי ילדה אותי כשהייתה בת ארבעים ושתיים, בדומה לגילי כיום. פונקתי בתשומת לב מצד כל אחיותיי. הוריי לא היו בבית במשך רוב שעות היום. אבי לימד מתמטיקה בבית הספר התיכון "דנמרק" ליד דירתנו הקטנה בקטמונים, ובשעות הערב השלים הכנסה במתן שיעורים פרטיים לילדי עשירים מרחביה ומהמושבה הגרמנית. אמי סייעה לפרנסת המשפחה כאחראית על מזנון התחנה המרכזית של "אגד" בירושלים. הוריי היו עניים וקומוניסטים, ציפורים נדירות (הקומוניסטים, לא העניים) בנוף הירושלמי של אותם ימים, שבו מרבית חבריהם היו תומכים מסורים של מנחם בגין. הם שמרו בקנאות, גם אם בחוסר ברירה, על מעמדם כפרולטריון מנוצל. עד יום מותם העריצו בכל לבם את סטאלין.
מעולם לא הייתי שותף לדעותיהם. תמיד התעניינתי יותר בספורט ובבנות והייתי מוצלח יותר בתחום הראשון, כקַשר בקבוצת הכדורגל של בית הספר. כיום, כמיליונר וכאיש עסקים, אני גאה בכך שהגעתי רחוק מאוד מנקודת ההתחלה. אני בטוח שגם הוריי היו גאים בי לו היו עדיין בחיים, למרות הבוז שרחשו לבורגנות באשר היא. עברו עשר שנים מאז נפטרו, בהפרש של חצי שנה האחד מהשנייה, ועדיין חשתי צביטת עצב כשנזכרתי בהם.
באותו יום רביעי, בשעת הבוקר המוקדמת, החמה והלחה של חודש אוגוסט, עשיתי את האימון הקבוע לפני שהלכתי לעבוד במשרדֵי רשת המסעדות שלי, "אצל קיטמורה הזקן", ברחוב המסגר. כבר בדקות הראשונות של החימום זכיתי בדמיוני בפרס הגדול של חמישים מיליון שקל. כאמור, לא הייתי זקוק לכסף. היה לי מספיק. אבל תמיד נחמד לחלום על זכייה. להערכתי, אחרי ניכוי המס, נשארו לי חמישים דקות ריצה ושמונה מיליון דולר, בהתאם לשער היציג של אותו יום. לאחר שעברתי שלושה קילומטרים, כל אחד משני ילדיי קיבל בדמיוני דירה נוספת, וכך גם אחיי ואחיותיי. הרגשתי טוב, אולם אז החל התסכול על הרֶכב. משום מה לא הצלחתי להחליט אם אחליף את הטויוטה פריוס שלי בטויוטה לנד-קרוזר חדישה, או שמא אקנה פורשה קאיין. לבסוף החלטתי שלא אתפתה להיות בעליו של ג'יפ, מכיוון שג'יפים זוללים דלק ופוגעים באיכות הסביבה. בדקה הארבעים לריצה חשבתי לעצמי שמאחר שזכיתי — למה לא להשתולל קצת וללכת על מכונית ספורט עם גג נפתח דוגמת BMW Z4. אבל אז נזכרתי בעקרונותיי שאינם מצדדים בקניית מכוניות תוצרת גרמניה.
ברבע השעה האחרונה של הריצה נדדו מחשבותיי הרחק מזכייתי בלוטו ומהשאלה הבלתי פתורה, "איזו מכונית לקנות". העליתי בהדרגה את מהירות ריצתי ובין התנשפות אחת לשנייה הבטתי בזווית העין בצעיר היפני שעלה על אופני הכושר והחל לדווש במרץ. "בוודאי תייר או איש עסקים," חשבתי, "אבל מה אם לא? האם ייתכן שלאחר שנה של חיפושים הם מצאו אותי?" האמת שבימים האחרונים הבחנתי, בכמה הזדמנויות שונות, ברחוב, בסופֶּר, באנשים הנראים יפנים חולפים על פניי או עומדים ומביטים בי. התחלתי לדאוג. העליתי את מהירות ריצתי, כאילו אם ארוץ מהר יותר שעת הריצה תיגמר אף היא מהר יותר. מזיע ומתנשף ירדתי ממכשיר הריצה, קיצרתי בהרפיה ובמתיחות, בלי להתקלח נכנסתי למכונית ובנסיעה מהירה הגעתי למשרד.
חלפתי במהירות על פני מזכירתי נאווה ונדתי קלות בראשי בתשובה לברכת ה"בוקר טוב" הנלהבת שקיבלה אותי בה. נכנסתי לחדרי וניגשתי הישר לכספת. פתחתי אותה, ולמרות שידעתי שאמצא שם את המעטפה ובה עותק התיק שהפקדתי בידי עורך הדין שלי, חשתי הקלה כשראיתי אותה שם. נעלתי את הכספת, התיישבתי בכבדות בכיסאי ותוך כדי לגימת מים מינרליים מבקבוק הרצתי בפעם המי-יודע-כמה בראשי את השתלשלות העניינים המוזרה שהחלה, מבחינתי, במשרד הישן שלי בטוקיו. ואולי ההתחלה הייתה כמה מאות שנים קודם לכן?

יעקב קידר, עובד משרד החוץ משנת 1983, שימש דיפלומט בשגרירות ישראל בטוקיו, קונסול כללי בשנחאי ושגריר בניירובי, וכיום הוא המפקח הכללי של משרד החוץ. הוא נולד בחיפה ב 1956- , נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, ובעל תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ויחסים בינלאומיים ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

עוד על הספר

אצל קיטמורה הזקן יעקב קידר
הקדמה 
תל אביב, קיץ, שנה אחרי הכול
זיעה ניגרת
רגליי נישאות למרחק
הלאה1
 
1 שירי ההייקו בפתחו של כל פרק חוברו על ידי המחבר. השירים אינם כולם שירי הייקו תקניים, היות שבהייקו יש שלוש שורות, שהראשונה והאחרונה שבהן משקלן חמש הברות, ואילו האמצעית בעלת שבע הברות.
 
בתום ארבעים וחמש דקות על מכונת הריצה, במהירות קבועה של תשעה קילומטרים לשעה, עדיין לא הצלחתי להחליט באיזו מכונית אבחר אם אזכה בלוטו. הזיעה זלגה ממצחי ומצדעיי אל תוך אוזניי ועיניי, ומעורפי אל צווארון גופיית הנייקי שלבשתי. אהבתי לחוש את "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ונמנעתי מלהביט במסך הטלוויזיה שריצד מולי במכון הכושר. היה לכך גם היבט מעשי. לא ראיתי היטב לרחוק. אשתי טענה שבגילי אמור להיות לי קוצר ראייה בקריאה, אולם אצלי המצב היה הפוך: קראתי ספרים ועיתונים כתמול שלשום, ללא בעיות וללא צורך במשקפיים.
הבעיה שלי הייתה כאמור הראייה למרחק. את ימה של תל אביב, שרוח קלה וחמה מאוד הרקידה במתינות גלים פעוטים על גבו, ראיתי תוך כדי ריצה דרך חלון חדר הכושר של המלון המפואר, בלי יכולת לשים לב לפרטים. את האנשים שהשתזפו על החוף או שחו בים ראיתי במטושטש. לעומת זאת, ראיתי היטב את מחשוף גופיית הספורט של האצנית המלאה ששרפה קלוריות על מכשיר הריצה שלידי. למרות הנוף היפה, השתעממתי, ולכן פיתחתי הרגל לפיו בתחילת הריצה, אחרי כמה דקות חימום, אני מדמיין שזכיתי בלוטו. מחשבותיי עד תום הריצה הוקדשו לקבלת החלטות כיצד לנהוג בכספי הזכייה בדרך הטובה ביותר. לא שהייתי זקוק לכסף. מעובד מדינה במשרה מלאה כסוכן מוסד הפכתי, כמעט בִן לילה, למיליונר. עבורי, אפרים זָבָדִי, ההתחלה הייתה צנועה הרבה יותר. הייתי בן זקונים להורים שעלו ללא כל רכוש מבגדד. ילד שגדל בבית קְשֶה יום ומלא בילדים. היינו שבעה. אמי ילדה אותי כשהייתה בת ארבעים ושתיים, בדומה לגילי כיום. פונקתי בתשומת לב מצד כל אחיותיי. הוריי לא היו בבית במשך רוב שעות היום. אבי לימד מתמטיקה בבית הספר התיכון "דנמרק" ליד דירתנו הקטנה בקטמונים, ובשעות הערב השלים הכנסה במתן שיעורים פרטיים לילדי עשירים מרחביה ומהמושבה הגרמנית. אמי סייעה לפרנסת המשפחה כאחראית על מזנון התחנה המרכזית של "אגד" בירושלים. הוריי היו עניים וקומוניסטים, ציפורים נדירות (הקומוניסטים, לא העניים) בנוף הירושלמי של אותם ימים, שבו מרבית חבריהם היו תומכים מסורים של מנחם בגין. הם שמרו בקנאות, גם אם בחוסר ברירה, על מעמדם כפרולטריון מנוצל. עד יום מותם העריצו בכל לבם את סטאלין.
מעולם לא הייתי שותף לדעותיהם. תמיד התעניינתי יותר בספורט ובבנות והייתי מוצלח יותר בתחום הראשון, כקַשר בקבוצת הכדורגל של בית הספר. כיום, כמיליונר וכאיש עסקים, אני גאה בכך שהגעתי רחוק מאוד מנקודת ההתחלה. אני בטוח שגם הוריי היו גאים בי לו היו עדיין בחיים, למרות הבוז שרחשו לבורגנות באשר היא. עברו עשר שנים מאז נפטרו, בהפרש של חצי שנה האחד מהשנייה, ועדיין חשתי צביטת עצב כשנזכרתי בהם.
באותו יום רביעי, בשעת הבוקר המוקדמת, החמה והלחה של חודש אוגוסט, עשיתי את האימון הקבוע לפני שהלכתי לעבוד במשרדֵי רשת המסעדות שלי, "אצל קיטמורה הזקן", ברחוב המסגר. כבר בדקות הראשונות של החימום זכיתי בדמיוני בפרס הגדול של חמישים מיליון שקל. כאמור, לא הייתי זקוק לכסף. היה לי מספיק. אבל תמיד נחמד לחלום על זכייה. להערכתי, אחרי ניכוי המס, נשארו לי חמישים דקות ריצה ושמונה מיליון דולר, בהתאם לשער היציג של אותו יום. לאחר שעברתי שלושה קילומטרים, כל אחד משני ילדיי קיבל בדמיוני דירה נוספת, וכך גם אחיי ואחיותיי. הרגשתי טוב, אולם אז החל התסכול על הרֶכב. משום מה לא הצלחתי להחליט אם אחליף את הטויוטה פריוס שלי בטויוטה לנד-קרוזר חדישה, או שמא אקנה פורשה קאיין. לבסוף החלטתי שלא אתפתה להיות בעליו של ג'יפ, מכיוון שג'יפים זוללים דלק ופוגעים באיכות הסביבה. בדקה הארבעים לריצה חשבתי לעצמי שמאחר שזכיתי — למה לא להשתולל קצת וללכת על מכונית ספורט עם גג נפתח דוגמת BMW Z4. אבל אז נזכרתי בעקרונותיי שאינם מצדדים בקניית מכוניות תוצרת גרמניה.
ברבע השעה האחרונה של הריצה נדדו מחשבותיי הרחק מזכייתי בלוטו ומהשאלה הבלתי פתורה, "איזו מכונית לקנות". העליתי בהדרגה את מהירות ריצתי ובין התנשפות אחת לשנייה הבטתי בזווית העין בצעיר היפני שעלה על אופני הכושר והחל לדווש במרץ. "בוודאי תייר או איש עסקים," חשבתי, "אבל מה אם לא? האם ייתכן שלאחר שנה של חיפושים הם מצאו אותי?" האמת שבימים האחרונים הבחנתי, בכמה הזדמנויות שונות, ברחוב, בסופֶּר, באנשים הנראים יפנים חולפים על פניי או עומדים ומביטים בי. התחלתי לדאוג. העליתי את מהירות ריצתי, כאילו אם ארוץ מהר יותר שעת הריצה תיגמר אף היא מהר יותר. מזיע ומתנשף ירדתי ממכשיר הריצה, קיצרתי בהרפיה ובמתיחות, בלי להתקלח נכנסתי למכונית ובנסיעה מהירה הגעתי למשרד.
חלפתי במהירות על פני מזכירתי נאווה ונדתי קלות בראשי בתשובה לברכת ה"בוקר טוב" הנלהבת שקיבלה אותי בה. נכנסתי לחדרי וניגשתי הישר לכספת. פתחתי אותה, ולמרות שידעתי שאמצא שם את המעטפה ובה עותק התיק שהפקדתי בידי עורך הדין שלי, חשתי הקלה כשראיתי אותה שם. נעלתי את הכספת, התיישבתי בכבדות בכיסאי ותוך כדי לגימת מים מינרליים מבקבוק הרצתי בפעם המי-יודע-כמה בראשי את השתלשלות העניינים המוזרה שהחלה, מבחינתי, במשרד הישן שלי בטוקיו. ואולי ההתחלה הייתה כמה מאות שנים קודם לכן?